מפרשי רש"י על בראשית ו יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק ו' • פסוק י"ג | >>
ב • ג • ד • ו • ז • ט • יא • יב • יג • יד • טז • יז • יח • יט • כ • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ו', י"ג:

וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃


רש"י במהדורה המבוארת

רש"י

"קץ כל בשר" - כ"מ שאתה מוצא זנות וע"א אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים

"כי מלאה הארץ חמס" - לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח)

"את הארץ" - כמו מן הארץ ודומה לו (שמות ט) כצאתי את העיר מן העיר (מ"א טו) חלה את רגליו מן רגליו ד"א את הארץ עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו


רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

קֵץ כָּל בָּשָׂר – כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת וַעֲבוֹדָה זָרָה, אַנְדְרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים.
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס – לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל.
אֶת הָאָרֶץ – כְּמוֹ "מִן הָאָרֶץ". וְדוֹמֶה לוֹ: "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר" (שמות ט,כט), מִן הָעִיר; "חָלָה אֶת רַגְלָיו" (מל"א טו,כג), מִן רַגְלָיו. דָּבָר אַחֵר: "אֶת הָאָרֶץ" – עִם הָאָרֶץ, שֶׁאַף שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁל עֹמֶק הַמַּחֲרֵישָׁה נִמּוֹחוּ וְנִטַּשְׁטְּשׁוּ.

מפרשי רש"י

גור אריה

לפירוש "גור אריה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

[כה] כל מקום שאתה מוצא זנות וכו'. דקרא דהכא בזנות מיירי, כדכתיב (פסוק יב) "כי השחית כל בשר" וזהו עריות כדלעיל (רש"י פסוק יא), והכא דכתיב "קץ כל בשר" הוא גם כן עריות כמו "השחית כל בשר". ועוד קרא קאי אדסמיך ליה "וירא אלקים כי השחית כל וגו'", ובחמס לא משתעי:

[כו] אנדרל מוסיא. פירש בערוך (ערך אנדרולימוס) - דבר. אף על גב דהכא לא היה דבר, יש במדרש שהמלאך המות היה הולך במי המבול, ולפיכך ציוה הקב"ה לנח לעשות תיבה להיות נסתר בתיבה, על דרך "לא תצא מן הפתח" (ר' שמות יב, כב):

[כז] והורגת טובים ורעים. אף על גב דכאן לא הרג את נח, אדרבא היה ניצול, הכי פירושו - "קץ כל בשר בא לפני" והורגת טובים ורעים אם הצדיק והרשע יחד, לכך "עשה לך תיבת וגו'" (פסוק יד) שתהיה אתה נבדל מהם, ולא תהיה אצלם, ולכך לא תאבד עמהם. שלא אמרנו ש'הורגת טובים ורעים' אלא כאשר הצדיק עם הרשע יחד, מטעם כיון שניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין רע לטוב (רש"י שמות יב, כב), אבל אם אין הצדיק עם הרשע - אינו נהרג עם הרשע. ומה שעל ידי זנות בא הדבר לעולם והורג צדיקים ורשעים הוא דבר נפלא מאד, כמו שאמרנו למעלה (אות כב) כי יצר הרע הוא השחתה, וכאשר יש יצרא דזנות שהוא השחתה יש רשות למשחית גם כן, וכל השחתה משחית הכל ואינו מניח שורש ויסוד, והם הצדיקים שהם יסוד ועיקר בעולם, והכל ביחד משחית - בין הצדיקים ובין רשעים. ואף על גב דגבי עבודה זרה נמי שייך השחתה כדלעיל (אות כב), דכתיב (דברים ד', ט"ז) "פן תשחיתון", זה אינו קשיא, שאין הדבר שהוא על ידי המשחית בא לעובדי עבודה זרה, כי העובד עבודה זרה חוטא בו יתברך, לכך השם יתעלה נפרע ממנו בעצמו, ולפיכך אף על גב שעבודה זרה נקרא 'השחתה' מכל מקום בזה לא נתן רשות למשחית, רק השם יתברך בעצמו נפרע ממנו, שהוא מבחין בין טוב לרע. ולפיכך בעריות כיון שנתן רשות למשחית - שוב אין מבחין בין טוב לרע. ויש לפרש גם כן שהעריות הוא בגוף האדם, וכאשר יחטא האדם בגוף בא דבר לכלות הגופים, ואין מבחין בין טוב ובין רע כי מצד הגוף אין חילוק בין טוב ובין רע, רק מצד הנפש יבא הבדל בין צדיק ובין רשע, שהגוף בשניהם אחד, רק שנשמת הצדיק יותר חשובה וזכה מן הרשע:

[כח] לא נתחתם גזר דינם וכו'. אף על גב דלעיל פירש 'כל מקום שאתה מוצא זנות' דמשמע בשביל זנות היה ולא היה בשביל חמס (קושית הרא"ם), הכא פירושו - בשביל הזנות הוא הורג טובים ורעים, שאין מבחין בין צדיק לרשע, מכל מקום אין כאן גזר דין, שהרי לא נאמר אלא "קץ כל בשר בא לפני", אבל גזר דין שלהם לא נחתם אלא על הגזל, ומפני גזל נתחתם גזר דין להביא הדין בעולם. ומפני כך חתימת הגזירה על הגזל, שהגזל הוא השחתת העולם הזה, דהיינו הגזלנין מחריבין את העולם, שאין משא ומתן בעולם, והשם יתברך כאשר גוזר גזירה אינו ממהר להביא אותה, שהוא חס על העולם, ואין הגזירה נחתמת להביא הדין, וכאשר הגזלן אינו חס על העולם ומחריב את העולם - אין השם יתברך חס גם כן, והגזירה באה:

ועוד יש בזה דבר נפלא מאוד מאוד [כי] כל גזירה שבאה מן השם יתברך ואינה באה במדת הדין מתוחה כל כך בחוזק, היא גזירה שאפשר לבטל אותו, וכאשר מדת הדין מתוחה בחוזק אז הגזרה נחתם, ואין להשיב. וכאשר החטא הוא למטה בגזילה, שהגזילה הוא שגוזל ומאנס בחוזק את אשר לחבירו, וכמו שהוא חוטא למטה - הוא מתעורר למעלה גזירת מדת הדין החזקה והקשה, וגזירה מדת הדין החזקה והקשה אין לו חזרה, והיא גזירה חתומה. ושמעתי גם כן כי לכך חתימת גזר דין על הגזל, מפני שהחתימה [היא] שאין להשיב הגזירה, וכל זמן שהיה אפשר להם בתשובה לא נתחתם גזר דין שלהם, שכל עבירה על ידי תשובה [השם יתברך] מוחל להם, אבל גזלן דכתיב (פסוק יא) "ותמלא הארץ חמס", וקשה גזל הרבים שאין לו תשובה, וכיון שאין להם תשובה נחתם גזר דין שלהם גם כן, שהרי אין תשובה להם, ולמה לא יחתום גזר דין שלהם. אמנם דרך האמת התבאר לך, והוא אמת ברור:

[כט] כמו מן הארץ וכו'. וקשיא דלא לכתוב כלל "את הארץ", דיודע אני שמן הארץ הם נשחתים, לכך פירש 'דבר אחר את הארץ - עם הארץ'. ואם תאמר למה השחית הארץ עמהם, ויש לתרץ דכתיב (תהלים קט"ו, ט"ז) "והארץ נתן לבני אדם", ומאחר שהאדם חטא, כפי אשר הוא צריך האדם אל האדמה - דהיינו ג' טפחים של עומק המחרישה (בבא בתרא דף כו.) - השחית הקב"ה עמהם, וכך מוכח בב"ר בפירוש:

משכיל לדוד

לפירוש "משכיל לדוד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

קץ וכו' כל מקום וכו' - בא ליישב הפ' שאין לו הבנה דמה ר"ל שהקץ בא לפניו לכך פי' כדאיתא נמי בזהר שיש רוח א' שנקרא קץ כל בשר והוא הממונה לקטרג על הזנות וקאמר דנקרא קץ כל בשר לפי שדרכו להמית הכל טובים ורעים. וז"ש הקדוש ב"ה לנח קץ כל בשר דהיינו זה הרוח ונקרא במדרש אנדרולמוסיא בא לפני כלומר בא לפני כבר זה זמן לקטרג ואעפ"כ לא השגחתי בו ולא נחתם גז"ד אלא עתה על הגזל וכיון שהגז"ד היה על הגזל לכן לא השחית האנדרולומסי' טובים ורעים לגמרי אף במין האנושי שהרי נשארו נח ובניו ובזה מובן הדיבור שאח"ז:

את הארץ וכו' ד"א וכו' - דלפי' א' ק' דמה היה המקרא חסר אילו לא כתב אלא והנני משחיתם ומה הוסיף באמרו את הארץ .ולפי' ב' נמי ק' דלא שייך לפ' עם כיון שלא היתה ההשחתה ביחד שהרי הבריות מתו מיד במים משא"כ הארץ שלא נמוחה אלא בהמשך הזמן ע"י תדירות ותגבורת המים. ובטעם מחיית הארץ אמרו בב"ר משל לבן מלכים שהי"ל פדגוג כל זמן שסרח היה פדגוגו נלקה ע"כ וכוונתם לפי שהפדגוג חייב ללמד לבן תרבות ודרך ארץ ובהיות הבן סורח זה מורה שפדגוגו לא יצא ידי חובתו עמו ואדרבא מחזיק בידו דמסתמא ממנו למד שהרי הוא גידלו ולכך הפדגוג בדין שילקה וכך היה גם בזמן המבול כמ"ש שם בב"ר בס"פ בראשית שגם הארץ זנתה זורעין חטים ומוציאה זונין נמצא שהארץ היתה מחזקת ידי עוברי עבירה ולכך לקתה. והנח"י אחר המחילה לא דק בלשון המדרש ע"ש: