מפרשי רש"י על בראשית ו ג
<< | מפרשי רש"י על בראשית • פרק ו' • פסוק ג' | >>
• ב • ג • ד • ו • ז • ט • יא • יב • יג • יד • טז • יז • יח • יט • כ • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃
רש"י
"לא ידון רוחי באדם" - לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם
"לעולם" - לאורך ימים הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם כלומר לאורך ימים
"בשגם הוא בשר" - כמו בשגם בסגו"ל כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואעפ"כ אינו נכנע לפני ומה אם יהיה אש או דבר קשה כיוצא בו (שופטים ה) עד שקמתי דבורה כמו שקמתי וכן שאתה מדבר עמי כמו שאתה אף בשגם כמו בשגם
"והיו ימיו וגו'" - עד ק"ך שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול וא"ת משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו) כבר היתה הגזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות וכן מצינו בסדר עולם ויש מדרשי אגדה רבים בלא ידון אבל זה הוא צחצוח פשוטו
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם – לֹא יִתְרַעֵם וְיָרִיב רוּחִי עָלַי בִּשְׁבִיל הָאָדָם.
לְעֹלָם – לְאוֹרֶךְ יָמִים. הִנֵּה רוּחִי נִדּוֹן בְּקִרְבִּי אִם לְהַשְׁחִית וְאִם לְרַחֵם, לֹא יִהְיֶה מָדוֹן זֶה בְרוּחִי "לְעוֹלָם", כְּלוֹמַר לְאוֹרֶךְ יָמִים.
בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר – כְּמוֹ "בְּשֶׁגַּם", כְּלוֹמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בּוֹ, שֶׁהוּא בָּשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִכְנָע לְפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה? כַּיּוֹצֵא בוֹ (שופטים ה,ז): "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה", כְּמוֹ "שֶׁקַּמְתִּי". וְכֵן (שם ו,ז): "שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי", כְּמוֹ "שֶׁאַתָּה". אַף "בְּשַׁגַּם" כְּמוֹ "בְּשֶׁגַּם".
וְהָיוּ יָמָיו... – עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל. וְאִם תֹּאמַר: מִשֶּׁנּוֹלַד יֶפֶת עַד הַמַּבּוּל אֵינוֹ אֶלָא מֵאָה שָׁנָה? אֵין מֻקְדָם וּמְאוּחָר בַּתּוֹרָה (פסחים ו' ע"ב), כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵירָה גְּזוּרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁהוֹלִיד נֹחַ תּוֹלָדוֹת, וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים בְּ"לֹא יָדוֹן", אֲבָל זֶה הוּא צִחְצוּחַ פְּשׁוּטוֹ.
מפרשי רש"י
[ג] לא יתרעם ויריב רוחי עלי כו'. ויהיה "ידון" לשון ריב כמו "מדון" (ירמיהו ט"ו, י'). אך מה שכתוב אחר זה 'הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית אם לאו' משמע מזה כי "לא ידון" הוא מלשון שהוא דן בדבר אם להשחית אם לאו, וצריך לומר דהאי 'נדון' הוא לשון מדון גם כן, כי כל דבר ספק ויש הכרע לכאן ולכאן - זה נקרא "מדון" בשביל שאינו שוקט, לפיכך אמר 'רוחי נדון' לא אמר 'רוחי דן בקרבי':
[ד] לעולם לאורך ימים. ואין לומר כמשמעו, בשלמא אם פירוש "לעולם" כמו 'לאורך ימים', הוי שפיר דכשלא יבא עליהם הפורענות אם כן "ידון רוחי" לאורך ימים, אבל אם לא יפרע עכשיו בשביל זה אין הוכחה שידון רוחי לעולם, שאין כאן רק המשך הפורענות שלא יבא מיד, אבל אין זה לעולם, לכך פירושו כמו 'לאורך ימים':
[ה] בשגם זאת בו שהוא בשר וכו'. הקשה המזרחי דמשמע דעיקר שהיה מקפיד לאבד היינו על כלל המין, וכן כתיב "לא ידון רוחי באדם" דמשמע כלל האדם, ואם כן לא היה ראוי שיהיה מכניס מכל מין ומין לקיום המין, אחר שהשם יתברך הקפיד על כלל המין לאבד אותם, ואין זה קשיא, שכאשר הביא הקב"ה המבול כאילו כל המין בטל, כי שנים שהם בלבד בתיבה ואינם פרים ורבים בתיבה (רש"י להלן ח, יז) - אין זה מין כלל, עד שיצאו מן התיבה וקבלו עליהם להדבק במינם דלא ישחיתו דרכם (רש"י שם שם יט), וכאשר כלה המין כאילו ברא השם יתברך המין מחדש: