מפרשי רש"י על בראשית ו ט
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק ו' • פסוק ט' |
• ב • ג • ד • ו • ז • ט • יא • יב • יג • יד • טז • יז • יח • יט • כ • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃
רש"י
"אלה תולדות נח נח איש צדיק" - הואיל והזכירו, ספר בשבחו, שנאמר (משלי י ז): "זכר צדיק לברכה".
דבר אחר: למדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
"בדורותיו" - (סנהדרין קט)
- יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר.
- ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
"את האלהים התהלך נח" - ובאברהם הוא אומר (בראשית כד): "אשר התהלכתי לפניו": נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.
"התהלך" - לשון עבר, וזהו שמושו של ל' בלשון כבד משמשת להבא ולשעבר בלשון א':
- קום התהלך (שם יג) - להבא,
- התהלך נח - לשעבר,
- התפלל בעד עבדיך (ש"א יב) - להבא,
- ובא והתפלל אל הבית הזה (מלכים א ח) - ל' עבר אלא, שהוי"ו שבראשו הופכו להבא.
רש"י מנוקד ומעוצב
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק – הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ סִפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י,ז): "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה". דָּבָר אַחֵר: לִמֶּדְךָ שֶׁעִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים.
בְּדֹרֹתָיו – יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח: כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי: לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק, וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחֱשָׁב לִכְלוּם (סנהדרין ק"ח ע"א).
אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ – וּבְאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר (להלן כד,מ): "אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו". נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד לְתָמְכוֹ, אֲבָל אַבְרָהָם הָיָה מִתְחַזֵּק וּמְהַלֵּךְ בְּצִדְקוֹ מֵאֵלָיו.
הִתְהַלֶּךְ – לְשׁוֹן עָבָר. וְזֶהוּ שִׁמּוֹּשָהּ שֶׁל לָמֶ"ד בְּלָשׁוֹן כָּבֵד, מְשַׁמֶּשֶׁת לְהַבָּא וּלְשֶׁעָבַר בְּלָשׁוֹן אֶחָד: "קוּם הִתְהַלֵּךְ" (להלן יג,יד) לְהַבָּא, "הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" לְשֶׁעָבַר. "הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ" (שמ"א יב,יט) לְהַבָּא, "וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (מל"א ח,מב) לְשׁוֹן עָבַר אֶלָּא שֶׁהַוָּי"ו שֶׁבְּרֹאשׁוֹ הוֹפְכוֹ לְהַבָּא.
מפרשי רש"י
[טו] הואיל והזכירו ספר בשבחו. דאם לא כן פתח בתולדותיו וסיים בשבחו. ואם תאמר הלא כמה פעמים הזכיר אברהם ויעקב ולא הזכיר שבחם, ויש לתרץ שאינו מספר בשבחו אלא כאשר מזכיר אצלו רשעים, כי הרשעים גורמים שהשם יתברך מסתיר פניו מן העולם, ולפיכך צריך להזכיר את הצדיק לברכה. וכן לקמן (יח, יח) אצל "ואברהם היו יהיה וגו'" כתב רש"י 'הואיל והזכירו ספר בשבחו', היינו טעמא לפי שמזכיר שם רשעים, וכתיב (משלי י', ז') "זכר צדיק לברכה", ורוצה לומר כאשר בא לזכור אותו - ואין לשון זכירה רק אחר שכחה והסתר - אז יהא לברכה. וזה כאשר הרשעים מסלקין השכינה, ומסתיר פניו מן העולם, ואז כאשר מדבר מן הצדיק נקרא זה 'זכירה', ומזכיר אותו לברכה. אבל כשאין מדבר מן רשעים - "הנה עין ה' אל יראיו" (תהלים ל"ג, י"ח) תמיד לא יסולק מהם, לא שייך בזה זכירה. ומהאי טעמא אין צריך לומר על צדיק 'זכר צדיק לברכה' רק כשהוא מזכיר אותו אחר מותו, שזהו נקרא 'זכירה' שנשכח כמת מלב (ע"פ תהלים לא, יג):
[טז] שעיקר תולדותיהם. ב"ר (ל, ו). ומה שהמעשים טובים נקראו "תולדות" דכתיב (ר' ישעיה ג, י) "אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שהמעשים הם פרי שמוליד האדם. ומה שאמר ש'עיקר תולדותיהם' היינו מפני שהקדים תולדות המעשים לפני תולדות הבנים, שמע מינה שאלו עיקר. ויראה לי הטעם מפני שבתולדות משותף האדם עם הקב"ה יתברך שמו, והקב"ה הוא העיקר, והמעשים טובים הם מצד האדם בלבד, לכך אמרו שעיקר תולדות שלהם הם המעשים טובים. ועוד, כי עיקר תולדות האדם מעשים טובים, כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדות יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה:
[יז] יש מרבותינו ז"ל כו'. אף על גב שאין הכרעה במלת "בדורותיו", שהרי יש לפרש שניהם, ואין לאחד יותר הכרעה, שיש לפרש לשבח כמו לגנאי. ואין לומר דבהא פליגי כי למאן דאמר 'לשבח' בשביל שהיה צדיק גדול אין לפרש לגנאי, ולמאן דאמר 'לגנאי' הוי איפכא, דזה אינו, דעל כרחך למאן דאמר 'לשבח' סבירא ליה נמי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שלא היה צדיק כמו אברהם, שהרי לקמן אמרינן (רש"י ז, ז) שהיה נח מקטני אמנה. וכן למאן דאמר 'לגנאי' פשיטא דסובר גם כן אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, שהסברא נותן כן, שכן פרש"י לקמן (ר' כה, כ) אצל "אחות לבן מפדן ארם וגומר". אלא בזה פליגי - מפני שהכתוב בא ללמד במלת "בדורותיו" למה עשה הקב"ה נס עם נח והצילו מן המבול, וסבור מאן דאמר 'לגנאי' שהצלתו הוא מפני שבדורו היה צדיק, וכיון שלא היה צדיק יותר בדורו היה נקרא 'צדיק', והקב"ה עושה לו נס אף על גב שאילו היה בדור צדיקים לא היה צדקתו נחשב לכלום. וראיה שהקב"ה עושה הנס אחר שאין צדיק יותר ממנו - שכן פירש רש"י אצל לוט בפסוק "פן תדבקני הרעה" (להלן יט, יט) עיין שם, ולפיכך היה ניצול. ולאידך לישנא דאמר 'לשבח' - היה נצול מפני שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ולפיכך היה הקדוש ברוך הוא מחשיב מעט צדקותיו לרב, והיה מצילו. והשתא יש מחלוקת בשביל מה היה ניצול נח. והשתא לא יקשה גם כן למה מספר הכתוב בגנותו של צדיק למאן דאמר לגנאי, אלא הכתוב מגיד לך בשביל מה היה ניצול נח, ללמוד מדת הקב"ה, כיון שהיה צדיק בדורו. והשתא לא יקשה מה שפירש למעלה 'הואיל והזכירו ספר בשבחו' משמע שבא הכתוב לספר שבחו, דלא פליגי אלא במלת "בדורותיו", ולא פליגי ב"איש צדיק", דודאי הכל מודים שנכתב זה בשביל שבחו, רק מלת "בדורותיו" למה נכתב, אי לשבח אי לגנאי:
[יח] ואילו היה בדורו של אברהם וכו'. מה שאמר 'בדורו של אברהם' ואילו למעלה אמר 'בדורו של צדיקים', דודאי לענין שיהיה צדיק יותר - אפילו בכל דור של צדיקים - היה צדיק יותר, שהרי לא היה בין רשעים ללמוד ממעשיהם, אבל שלא יהיה צדקתו 'נחשב לכלום' - דווקא בדורו של אברהם, שהיה צדיק גדול, אז לא היה נחשב. אבל בצדיקים דעלמא היה נחשב, שהרי על כל פנים גם כן צדיק דעלמא היה. ומה שכתוב 'דורו של אברהם' מפני שמשמעות הכתוב "בדורותיו" לאפוקי בצדיק הבא אחר דורותיו, ולא היה זה כי אם אברהם שהיה אחר נח. ויש מפרשים (בעל הטורים) "צדיק היה בדורותיו" כמנין "היה" שהוא עשרים - היה צדיק, שעשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה דורות מנח ועד אברהם (אבות פ"ה, מ"ב-ג), וזה "צדיק היה":
[יט] נח היה צריך סעד לסומכו. פירוש על דרך 'בא לטהר מסייעין לו' (שבת דף קד.), אבל אברהם לא היה צריך לסעד, אלא היה מתחזק בצדקו מאליו. אבל לישנא דקרא "את האלקים התהלך" אינו משמעותו שהקב"ה היה מסייע לו, דלא כתיב זה בקרא, ונראה לי לפי שהיתה השכינה עמו, והיה נח דבק בשכינה, ולפיכך לא בא לידי חטא, וזהו הסעד שעשה לו הקב"ה, שמי שדבק באחד אי אפשר לו לזוז ממנו ולחטוא, וזה "את האלקים התהלך נח". אבל באברהם כתיב (להלן יז, א) "התהלך לפני" שהיה מהלך מעצמו בלא אותו דבוק שכינה שהיה עמו, כי אברהם היה מתגבר בצדקו בלא אותו דבוק, שהרי כמה פעמים היה מנסה אותו, ואז לא מסייע לו הדבוק כיון שהיה מנסה אותו, והבן זה היטב:
[כ] הכי גרסינן וזה שמושה של הא בלשון כבד. פירוש שה"א בלשון התפעל - לשון כבד משמשת, וכל לשון התפעל יש בו דגש, ונקרא זה שמוש ה"א בלשון כבד. ובספרים נמצא 'וזה שמושה של למ"ד', ולא יתכן, שהרי אין הלמ"ד משמשת כאן, והיא שורש:
[כא] אלא שהוי"ו מהפך אותו (לשעבר) [להבא]. יש שלא ידעו בלשון מקשים, דלמה צריך לומר כי "התפלל" הוא לשון עבר, והוי"ו מהפך אותו להבא, ולמה לא נאמר כי "התפלל" הוא להבא והוי"ו היא לחבר, והשתא אין אנו צריכין לומר שהוי"ו מהפך אותו להבא, ואין זה רק שלא ידעו בלשון, דמה שאמר שהוא 'משמש להבא ולשעבר בלשון אחד' אותו להבא פירושו ציווי, כמו "התפלל בעד עבדך" (שמואל א י"ב, י"ט), וכל ציווי הוא להבא, אבל אינו לשון עתיד שכך יהיה, אבל "ובא והתפלל" אינו צווי שיצוה לו שיבא הגוי אל הבית, דמה יצוה לו לגוי, ואין צווי אלא לנוכח שהוא מדבר עמו, ולפיכך אינו ציווי אלא שפירושו שהוא יבא ויתפלל אל הבית, לכך צריכין אנו לומר שהוא עבר והוי"ו מהפך אותו להבא, ופירוש 'להבא' כמו "ויתפלל". ופירוש זה פשוט למתחילין בדקדוק:
בד"ה הואיל וסיפר בשבחו כו' נ"ב נ"ל מיתורא דנח נח קאתי שמשמע דמדהזכיר נח צריך לומר איש צדיק ודוק ואחר כך ק"ל הלא בלא יתורא דנח נמי שמעינן דאם לא כן קשה פתח בתולדותיו וסיים בשבחיו על כן משני שעיקר הפסוק לד"א קאתי ולפי זה הפירש יהיה לשון תולדות מאורעות ודוק ושני הפירושים בהכרח הן הפי' הראשון מלשון נח נח וגם הפי' השני אמת דאם לא כן ה"ל לכתוב בפ' בראשית אצל ויולד נח ודוק מהרש"ל:
בד"ה יש מרבותינו כו' אותו לגנאי נ"ב ואפשר שנוכל לקיים שניהם כאחת ודוק מהרש"ל: בד"ה ובאברהם הוא כו' נ"ב זהו חיבור וקשר אלעיל כלומר יש דורשין אותו לגנאי משום סיוע דהאי קרא אבל בזולת זה חלילה לדרוש על הצדיק לגנאי ומאן דדריש לשבח אמר בעבו' זה לא נאמר אצל אברהם את האלהים לפי שכל הילוכו היה עם הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה אבל נח אנשי דורו רשעים היו על כן הרחיק מהם כמו שדורש בב"ר אשרי האיש אשר לא הלך כו' זה נח הצדיק ודוק מהרש"ל:
בד"ה הופכו להבא נ"ב פירש מזה דייק רש"י מדכתיב ובא והתפלל ולא כתיב ובא התפלל אלא שאם כתב כן ה"א שאפילו התפלל כבר בבית ואחר התפילה בא אל הבית ש"מ שבלא וי"ו היה משמש לשעבר ודוק מהרש"ל:
פירש"י ז"ל אלה תולדות וכו' הואיל והזכירו וכו' ד"א וכו' - הוכרח להביא ב' פירושים דלפירוש קמא ק' דהכא לא נכתב שום ברכה אלא שבח ואיך זה עניך לזכר צדיק לברכה דבשלמא גבי ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום התם שפיר מייתי רש"י המדרש דזכר צדיק לברכה אבל הכא לא דייק כ"כ לכך מייתי ד"א ולד"א נמי ק' דא"כ איך הל' מיושב ומקושר שפיר דא"כ הכי הול"ל אלה תולדות נח מעשיו צדקתו תומתו וכיוצא:
בדורותיו יש מרבותינו וכו' - היה נראה לומר דס"ל לרש"י דהנך תנאי לא פליגי דהצד השוה שבהן דנח היה צדיק אבל לא היה גמור כ"כ כמו אברהם והיינו דקאמר מר דדריש לגנאי לפי דורו וכו' וכי היכי דלא תיקשי השתא בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב בגנות צדיקים לכ"ש משו"ה קאמר אידך דהכא שאני דמתוך גנותו למדנו שבחו דאע"פ שהיה בדור שכלו חייב היה ביניהם כשושנה בין החוחים ואה"נ שאם היה בדור צדיקים היה גם הוא צדיק יותר והוי דומיא ד"ולא יכלו דברו לשלום" דאחי יוסף דמתוך גנותם למדנו שבחם כדפירש"י שם ובזה הוה א"ש דכיון דלא פליגי נקט רש"י בדבור שאח"ז ובאברהם הוא אומר וכו' דלכאורה לא אזיל אלא אליבא דמאן דדריש לגנאי ולפי דרכנו אתי ככ"ע אלא דלפי הנראה מלשון המדרש משמע דפליגי ור"י דדריש לגנאי הוא דמפ' "את האלהים התהלך" כמ"ש רש"י ור"נ דדריש לשבח מפ' בענין אחר ע"ע ולפי"ז צ"ל דרש"י ז"ל לא פסיקא ליה ולכך מייתי תחלה לתרווייהו והדר מפרש ואזיל קראי זימנין כמר וזימנין כמר כמאן דסליק ליה פירושא דההוא קרא קרוב לפשט טפי: