מפרשי רש"י על בראשית ו ו
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק ו' • פסוק ו' | >>
• ב • ג • ד • ו • ז • ט • יא • יב • יג • יד • טז • יז • יח • יט • כ • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃
רש"י
"וינחם ה' כי עשה" - נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים שאילו היה מן העליונים היה ממרידן בב"ר
"ויתעצב" - האדם
"אל לבו" - של מקום עלה במחשבתו של מקום להעציבו זהו תרגום אונקלוס ד"א וינחם נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ וכן כל ל' ניחום שבמקרא ל' נמלך מה לעשות (במדבר כג) ובן אדם ויתנחם (דברים לב) ועל עבדיו יתנחם (שמות לב) וינחם ה' על הרעה (שמואל א טו) נחמתי כי המלכתי כולם לשון מחשבה אחרת הם
"ויתעצב אל לבו" - נתאבל על אבדן מעשה ידיו כמו (ש"ב יט) נעצב המלך על בנו וזה כתבתי לתשובת המינים אפיקורוס אחד שאל את רבי יהושוע בן קרחה א"ל אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד אמר לו הן אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו אמר לו נולד לך בן זכר מימיך אמר לו הן אמר לו ומה עשית אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל א"ל ולא היית יודע שסופו למות אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא אמר לו כך מעשה הקב"ה אע"פ שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן (וע' ברא"ם) בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה – נֶחָמָה הָיְתָה לְפָנָיו שֶׁבְּרָאוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה מִן הָעֶלְיוֹנִים הָיָה מַמְרִידָן (בראשית רבה כז,ד).
וַיִּתְעַצֵּב – הָאָדָם "אֶל לִבּוֹ" שֶׁל מָקוֹם: עָלָה בְמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם לְהַעֲצִיבוֹ, זֶהוּ תַּרְגוּם אוּנְקְלוּס ("וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתְבַּר תֻּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ"). דָּבָר אַחֵר: "וַיִּנָּחֶם" – נֶהֶפְכָה מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם מִמִּדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה לְפָנָיו מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאָדָם שֶׁעָשָׂה בָּאָרֶץ. וְכֵן כָּל לְשׁוֹן "נִחוּם" שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן "נִמְלָךְ מַה לַּעֲשׂוֹת": "וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" (במדבר כג,יט), "וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (דברים לב,לו), "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה" (שמות לב,יד), "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי" (שמ"א טו,יא) – כֻּלָּם לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת הֵם.
וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ – נִתְאַבֵּל עַל אָבְדַן מַעֲשֵׂה יָדָיו, כְּמוֹ (שמ"ב יט,ג): "נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ".
וְזוֹ כָּתַבְתִּי לִתְשׁוּבַת הַמִּינִים: גּוֹי אֶחָד שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ: אֵין אַתֶּם מוֹדִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וְהָא כְּתִיב "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"? אָמַר לוֹ: נוֹלַד לְךָ בֵּן זָכָר מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּמֶה עָשִׂיתָ? אָמַר לוֹ: שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל. אָמַר לוֹ: וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת? אָמַר לוֹ: בִּשְׁעַת חֶדְוָתָא – חֶדְוָתָא, בִּשְׁעַת אֶבְלָא – אֶבְלָא. אָמַר לוֹ: כָּךְ מַעֲשֵׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַף עַל פִּי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לַחֲטוֹא וּלְאַבְּדָן, לֹא נִמְנַע מִלְּבָרְאָן בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים הָעֲתִידִים לַעֲמוֹד מֵהֶם.
מפרשי רש"י
[י] נחמה היתה לפניו כו'. דאם לא כן "בארץ" למה לי (כ"ה ברא"ם):
[יא] שאם עשאו מן העליונים כו'. פירוש "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ'), וחטא נמשך לאדם מצד עצם האדם, ולפיכך אם היה האדם מן העליונים - בעבור שהחטא נמשך אל עצם האדם - אם היה בין עליונים היו בגדר אחד עם האדם, והיה נכנס בגדר העליונים החטא, והיה נמצא בהם גם כן יציאה מן הסדר אשר ראוי להם. ובודאי אילו לא היו רשעים וחוטאים כל כך - בשביל חטא מעט שיש באדם לא נקרא 'חוטא', אבל כאשר היה כל הדור חוטאים גמורים - אם היו בעליונים היה מחטיא את העליונים. ואם תאמר מה אשמועינן בזה שלא בראה מן העליונים, דסוף סוף לא נברא בעליונים, ויראה שהאדם יש בו נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים (רש"י לעיל ב, ז), ובא הכתוב לומר כי החטא בא גם כן מן הנשמה אף על גב שאין יצר הרע בנשמה, מכל מקום נפש רשע רע בעצמה (ר' משלי כא, י) בלא יצר הרע, ולפיכך אמר שאם היה בעליונים בלא גוף - היה מחטיא אותם. ויש שסובר בב"ר (כז, ד) שאילו עשאו מן העליונים לא היה חוטא, וסבירא ליה שלעולם אין חטא בא לאדם כי אם על ידי הגוף, אף כי נפש רשע רע היינו כשהוא בגוף גם כן:
[יב] ויתעצב האדם אל לבו וכו'. דאם לא כן הרי אין שייך התעצבות אצל הקב"ה. אבל לא ידעתי מהיכן למד רש"י כי אונקלוס מפרש 'ויתעצב האדם אל לבו, שעלה במחשבתו להעציבו', דאי בשביל שתרגם אונקלוס 'ואמר בממריה למיתבר תוקפיהון' יש לי לומר כי אונקלוס תרגם כמשמעו, ומפני שכל התעצבות מביא התעוררות לפעולה, כדכתיב (ר' להלן לד, ז) "ויתעצבו האנשים מאד" והביא זה להם להתעורר לנקמה, ולכך ההתעצבות בכאן הביא לנקום מהם, וזה נקרא "ויתעצב". ולפיכך תרגם אונקלוס 'ואמר במימריה למיתבר תוקפיהון' כי אונקלוס הוא מבין עיקר ויסוד כל התוארים אשר נאמרו במקרא, כמו "ויתעצב", "ותקצר נפשו בעמל ישראל" (שופטים י', י"ז), והכל שורש אחד להם, כי הענין הוא הפעולה אשר נגזר ממנו. וכן "ותקצר נפשו בעמל ישראל" - כאשר האדם פונה במחשבתו מן מי שאינו לו לרצון, ואחר שנתפצר לו מאוד עד שהוצרך לפנות לו, כאשר פונה לו פונה בקוצר נפש, פירוש שלא ברצון ובשמחה, רק מפני גודל הפצרה, ואין זה כמו מי שהוא פונה אל אוהבו, ואותו הענין נאמר עליו "ותקצר נפשו". והכל נאמר על הפעל, לכן לא יקשה לך כאן "ויתעצב אל לבו", כי הוא נאמר על הפעל אשר בא מן העצבות, והוא התעוררות אל הנקמה, וזהו שתרגם אונקלוס 'ואמר בממריה מתבר תוקפיהון' ותעיין בדברים האלו:
והנה האנשים אשר באו מקרוב הרחיקו מאד התפעלות כזה וכיוצא בו במקום אשר יאמר השמות האלו המורה על הגשמות. ותימה מאלו האנשים כי האדם כאשר מתעצב אף על גב שהוא אדם גשמי, אין התעצבות רק פועל נמשך ממנו יהיה האדם נפעל או לא נפעל, אין הכוונה על התפעלותו שהוא מתפעל רק על הפעל שהוא נמשך ממנו, כן אצל השם יתברך כאשר היה נמשך ממנו ונתחייב ממנו פעולת התעצבות יאמר "ויתעצב", אף על גב שהוא אינו מתפעל - אין בזה כלום. וכן "וינחם", אחר שהפעולה שבאה עתה היתה הפך הפעולה הראשונה - שייך בזה "וינחם". כלל הדבר כי הלשון אינו מונח רק על הפעולות, לכך נאמרו עליו השמות האלו. וכן יאמר גם כן בשינה "עורה למה תישן" (תהלים מ"ד, כ"ד), כי כאשר לא ימשך ממנו העזר לישראל - הרי השינה, נמצא כי השינה כאשר אין פעולה נמשכת מן בעל הדבר, וכך נאמר על השם יתברך כאשר לא ימשכו הפעולות להגביר את ישראל על אויביהם, והרי השינה. נמצא לא שהשינה באה ממנו יתברך חס ושלום, אלא באה השינה הזאת מן ישראל כאשר אינם עושים הטוב, ומכל מקום פעולת השינה נמצא, והוא בטול הפעולה, כי אין השינה זולת זה, לא שיהיה שינה בעצמו חס ושלום, והבן דברים אלו היטב:
לכן תמצא כי רז"ל אמרו (חגיגה דף ה:) על השם יתברך - 'הקב"ה בוכה' וכיוצא בזה, ואם היה זה חסרון בחקו היו חכמי האמת מרחיקים זה מן השם יתברך לומר כך, אבל הם לא הרחיקו כי תמיד הוא נאמר על הפעולה, כי לא יאמר האדם בוכה על שינוי דבר באמיתות עצמו, רק על פעולת הבכיה הנמשכת, לפיכך יבא לשון זה עליו, כי אחר שהלשון אינו בא רק על הפעולה הנגזרה ממנו - נאמר כי הוא יתברך בוכה, ורוצה לומר שנמשך ממנו פעל הבכיה. כי האדם הבוכה הכל לפניו שלא לרצון, כך אצל השם יתברך בדברים שאין רצונו בהם יאמר שהוא יתברך בוכה על זה. אבל חלילה להיות נאמר עליו שום התפעלות, רק נאמר על הפעולה שהיא נגזרה ממנו. ואם כן תהיה פירוש הבכיה הזאת - כי נמשך ממנו יתברך מה שימשוך מן האדם הבוכה, וזה שלא נמצא חדוה ושמחה לפניו. וכמו שאינו מתפעל כאשר פועל פעולה אחרת, כך אינו מתפעל בזה. ובודאי אילו היה נאמר הבכיה שהוא יתברך היה נבהל ומצטער ומתפעל - חלילה לדבר כזה, כי אין חסרון בחקו, אבל כל אלו התארים הם על הפעולה הבאה מאתו מבלי שיהיה הוא יתברך מקבל שום התפעלות. ואל תאמר אחר שהאדם מתפעל צריך שיהיה הלשון מורה על התפעלות, כי טעות הוא כמו שאמרנו למעלה, כי הונח הלשון על הפעולה הנגזרה, ולא הונח הלשון מצד התפעלות האדם כלל, אם כן אין צורך להרחיקו מן השם יתברך אחר שעיקרו על הפעולה כמו שנתבאר לך למעלה:
וכן "וילך" (להלן יח, לג), "ויבא" (תהלים כ"ד, ז') אלו התוארים נאמרו עליו יתברך שהכוונה היא הפעולה, דהיינו שהגיע כבודו למקום שבא. ואף על גב שהוא יתברך נקי מן הגוף ומן מעשה הגוף (עיקר השלישי לרמב"ם), אי אפשר שלא יקבל המקום שבא לשם כבודו התקרבות אל הקדושה, וזה היה פועל הקב"ה - הוא חבור אל המקום ההוא, ולפיכך "וילך" וכן "ויבא" וכיוצא [בזה] הכל נאמר שהשם יתברך פעל הגלוי שנגלה לשם. והנה הביאה והיציאה והירידה נאמר באדם כאשר בא למקום שלא היה, וכן 'ויצא' שסר משם, והירידה שבא ממקום למקום, כך בשם יתברך, כי כל אשר יתברך נגלה כבודו לשם - היה נמצא פעולה מאתו, והוא הגלות כבודו לשם, לפיכך כאשר מתחדש אותה פעולה נקרא זה ביאה. ואף על גב שהאדם בודאי מתפעל כאשר יפעל אלו הדברים, מכל מקום לא הונח הלשון על האדם מצד התפעלות האדם, שהלשון הונח על הפעולה - יהיה האדם מתפעל או אינו מתפעל. תדע לך כי הלשונות האלו באו בלשון פועל "וילך" "וישב" (תהלים כ"ט, י'), "ויצא", הנה הונחו על פועל לא על התפעלות. ואם ישיב שאי אפשר לומר כך, דהרי 'כבודו מלא עולם' (קדושה של מוסף דש"ק), והיה קודם לכן במקום ההוא ובכל העולם בשוה, ואם כן איך יתכן יציאה או ביאה, כל האומר זה סותר פינת התורה, שיהיה המקדש כאשר נתקדש בכבודו יתברך כמו קודם שנתקדש בכבודו, ויהיה הר סיני קודם שבא כבודו כמו אחר שבא שם ואחר שסר הכבוד ממנו, אבל העיקר כי יש מסך בינו ובין ברואיו, והגלות הכבוד על הר סיני או בזולתו מן המקומות - הוא הסרת המסך המבדיל, ובשביל זה נאמר ביאה ויציאה:
אלו החכמים אשר מקרוב באו, עלו בסולם השמימה וראשם מגיע בארץ, כי טרחו והעמיקו בדברים אשר אין צריך להם. ואתה אל תאמר אשר תרגם אונקלוס פסוק "ויתעצב" 'ותב במימריה' שהוא להרחיק הגשמות וההתפעלות ממנו, כי אני אומר וכן האמת - שאין בכל אלו גשמות כלל, רק שאין זה דרך כבוד לתרגם כך, שהתרגום הוא פירוש, ואין לפרש כך, אבל המקרא לא הרחיק דבר כזה ממנו יתברך, ואין צריך להרחיק, כי אין בשום אלה כלל גשמות למבין, רק שיש לתרגם ולפרש דרך כבוד למעלה:
ואם יאמר סוף סוף השם יתברך שיש בו כל השלימות, אין ראוי לומר עליו התעצבות, שאין שלימות רק כאשר יש שמחה וחדוה, כי למבין אין זה קשיא, כי ה"עוז והחדוה במקומו" (דברי הימים א ט"ז, כ"ז), רק מצד עולם הזה יש התעצבות, והוא יתברך פועל אצל כל אחד ואחד לפי הראוי, אצל הראויים לחדוה - הוא שמח עמהם, ואצל הראוים אל התעצבות - מתעצב עליהם, כל אחד לפי ענינו. וכן כאשר היה מדבר עם ישראל היה נחלק הדבור כל אחד ואחד לפי כחו (תנחומא שמות, כה), ומאחר שאין התעצבות רק מצד העולם הזה, ועם העליונים השמחה והחדוה, אין זה קשיא עוד. וזה דרך אונקלוס והוא דרך נכון, והוא דרך הקודש ודרך האמת, ואין זה מקום ענין זה:
[יג] נתהפכה מחשבתו של מקום כו'. פירוש כי "וינחם" הוא לשון מחשבה אחרת, ואם כן על כרחך צריך לפרש כי נהפכה מחשבתו ממדת הרחמים למדת הדין. ומה שכתוב אחר זה (פסוק ז) "ויאמר ה' אמחה וגו'" אף על גב שכבר כתיב "וינחם ה' כי עשה את האדם" (קושית הרא"ם), חדא למחשבה וחד לגזירה, כי "ויאמר ה' אמחה את האדם" הוא הגזירה אשר גזר עליהם, "וינחם ה'" לא הוי רק מחשבה, אבל גזירה לא הוי:
[יד] בזמן חדוה חדוה. דבר זה מבאר יסוד ושורש בתורה בענין זה וכיוצא בזה, לפי שההנהגה בעולם הוא על ידי טוב ובו מעורב דבר רע במקרה, ועיקר הוא הטוב, ובצד אותו רע - ראוי שלא יהיה נמצא הדבר שיש בו רע, אך כי העיקר הוא טוב יש לו מציאות. ולפיכך בענינים אלו תמצא דבר והיפוכו, שנאמר (תהלים ק"ד, ל"א) "ישמח ה' במעשיו" ונאמר בו "ויתעצב", כי זה מצד שני בחינות, וזה כי לעולם בחינה טובה כאשר הם עושים הטוב, ובחינה רעה כאשר הם רעים, לפיכך ברא הקב"ה העולם מצד הבחינה הטובה, ולא מנעו הבחינה הרעה, ומכל מקום כאשר בא הרע נאמר "ויתעצב", כי עתה בזה הזמן נוהג כך. ולפיכך הביא משל 'נולד לך בן מימיך', ד'בשעת חדוה' פירוש כאשר החדוה היא נמצאת, ראוי לשמוח, מפני שעתה זמנה, ודבר בעת פעולתה הוא על אמתתו. אמנם על הרע יאמר עליו "ויתעצב" כאשר הרע נמצא, ולא יובט רק אל ענין אשר נוהג עליו באותו הזמן ובאותו הפעם, כי כל אחד ואחד יש לו זמן ושעה מיוחדת, ולכן על הרע נאמר "ויתעצב" וכן "וינחם ה' כי עשה את האדם" בזמן שלו, שאף על גב שאין הרע עיקר אבל מעוט הוא, מכל מקום בזמנו הוא עיקר, ומצד הרע שהוא עתה יש התעצבות:
אמנם מה שאמר רש"י 'בשביל הצדיקים שיעמדו ממנו' תוספות על המדרש (ב"ר כז, ד), ואינו מעיקר דברי חכמים, מכל מקום הוא האמת. ומה שכתב הרא"ם שאין לגרוס אותו מפני שאין המשל דומה לנמשל, דאין הבן נברא לשום תועלת, ואין שמחת האב על הבן 'אלא בזמן חדוה חדוה', והרשעים נבראו לתועלת כדי שיעמדו הצדיקים מהם, דברים אינם נכונים כלל, כי שם אינו צריך לשום תועלת, כי אין הבן מפעולות האב, אלא שנולד לו במקרה, ולפיכך אין צריך לומר רק 'בשעת חדוה חדוה', כי אין להקשות אחר שהאב ידע שסופו למות למה הולידו, כי הקב"ה ציוה לו להוליד בנים (להלן ט, ז), ואפשר אילו היה ברשותו - לא היה מוליד, כי סופו למות, ולפיכך הוא שמח. ונשי למך מפני שראו שכל הדורות יהיו נאבדים פרשו מתשמיש המטה, ולפיכך צריך לומר בשביל הצדיקים שיהיו נבראים מן האדם לא נמנע לברא האדם, כי הצדיקים עיקר, וראוי להיות העולם נברא בשבילם, ואין לחוש לרשעים. ומכל מקום כאשר הרשעים נמצאים שייך באותו זמן התעצבות, כי מצדם היה ההתעצבות שברא האדם, ואם לא היה בבריאת עולם הצדיקים עיקר - למה בראו. רק שלא היה רש"י צריך לזה, כי בריאת הרשעים הם מפני שאי אפשר לעולם בלא רשעים, ומכל מקום הצדיקים עיקר, והטוב מכריע הרע. אבל מפני כי רש"י סובר שאפשר לעולם בלא רשעים, רק שנבראו מפני שיעמדו צדיקים ממנו, לכך אמר טעם זה. ויותר היה נכון לומר מפני הצדיקים נבראו הרשעים, שאי אפשר לעולם בלא רשעים, ולא בשביל שהרשעים יצאו מהם צדיקים, שאם כן אין כאן התעצבות גמור כשהרשע הוא בעולם, שהרי ממנו יעמוד הצדיק. ותשובת אמת השיב לו, ישתבח אדון הכל ויוצר בראשית:
בד"ה עלה במחשבה כו' שהיא תחילת דיבור ואינו פירש כצ"ל ונ"ב שהרי הזכיר שם המיוחד מהרש"ל:
בד"ה נתאבל על כו' ובשביל הצדיקים נ"ב ונ"ל דה"ק זו כתב לתשובת המיני' בשעת חדוה כפי מובן המשל אבל חלילה לדמות הקב"ה לב"ו ששייך עליו לומר בשעת חדוה כי הוא מביט מה שלפניו ולא מה שלאחריו אבל ממ"ה אחרית לפניו כראשית רק שר' יהושיע דחה המין כמו שמצינו כה"ג בתלמוד כמה זימני אבל לפי האמת פירש רש"י מפני הצדיקים וזו היא האמת ודוק מהרש"ל: