מ"ג בראשית ו יד
<< · מ"ג בראשית · ו · יד · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | עֲבֵיד לָךְ תֵּיבְתָא דְּאָעִין דְּקַדְרוֹס מְדוֹרִין תַּעֲבֵיד יָת תֵּיבְתָא וְתִחְפֵי יָתַהּ מִגָּיו וּמִבַּרָא בְּכוּפְרָא׃ |
| אונקלוס (דפוס): | עִיבֵיד לָךְ תֵּיבוֹתָא דְּאָעִין דְּקַדְרוֹס מְדוֹרִין תַּעֲבֵיד יַת תֵּיבוֹתָא וְתִחְפֵי יָתַהּ מִגָּיו וּמִבָּרָא בְּכוּפְרָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | עִיבַד לָךְ תֵיבוֹתָא דְקִיסִין קַדְרוּנִין מְאָה וְחַמְשִׁין קוֹלִין תַּעֲבֵיד לְתֵיבוּתָא בִּשְמָאלָהּ וּתְלָתִין וְשִׁית בְּפוּתְיָהּ וַעֲשָרָה בָּתִּין בִּמְצִיעָא לְאַצְנְעָא בְּהוֹן מְזוֹנָא וַחֲמֵשׁ אַפוּטְנִיוּתָא בִּימִינָא וַחֲמֵשׁ בִּשְמָאלָהּ וְתֵשׁוּעַ יָתָהּ מִן גֵיו וּמִבָּרָא בְּחֵימְרָא: |
| ירושלמי (קטעים): | תֵּיבוּתָא דְאָעִין דְקַדְרִינוּן: |
רש"י
"עצי גפר" - כך שמו ולמה ממין זה על שם גפרית שנגזר עליהם להמחות בו
"קנים" - מדורים מדורים לכל בהמה וחיה
"בכפר" - זפת בל' ארמי ומצינו בגמ' כופרא בתיבתו של משה ע"י שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ
מפרשי רש"י
[לא] בתיבתו של משה וכו'. אף על גב שהיה לו לפרש זה על "מבית ומחוץ", הכי פירושו, בשלמא אי כופרא לאו זפת הוא לא קשיא מידי, דהכי פירושו - אצל כופר צריך מבית וחוץ מפני שהוא אינו חזק כמו זפת. אבל השתא שפירש שהוא זפת, קשה למה אם כן כאן "מבית ומחוץ", ושם (שמות ב', ג') דווקא בחוץ בזפת, ומבפנים בחומר וכו':
[לב] ועוד כדי שלא יריח. הלשון קשה טובא, דמשמע אפילו היו המים חזקים אצל תיבתו של משה - לקחה חומר (מבחוץ) [מבפנים], וזה אינו, דעל כרחך אם המים חזקים לא סגי בחומר מבפנים, דהרי בתיבתו של נח מפני חזק המים היה בזפת מבחוץ ומפנים, ונראה דהכי פירושו, אפילו אם תאמר על כרחך קרא התם (שמות ב', ג') איירי בשמירה יתירה שעשתה אמו, דאם לסתם שמירה לא לכתוב קרא שזפתה ואנו יודעין ממילא שזפתה התיבה, דאם לא כן יהיו נכנסין שם המים, אלא קרא אתא לשמירה יתירה, והיה די לה בזפת מבחוץ - שהמים היו תשים, והחומר שלקחה הוא לתוספת שמירה, קשה למה לא לקחה זפת, שזפת מבחוץ ומבפנים הוא חזק יותר, ותירץ על זה 'שלא יריח אותו צדיק ריח רע', ומגיד לך הכתוב אף על גב שהיה יותר שמירה זפת מבחוץ ומבפנים, מכל מקום לקחה חמר מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע, וזה גם כן שמירה יתירה. אבל לפירוש הראשון שפירש מפני שהמים היו תשים, צריך לומר דאפילו לשמירה יתירה לא היה צריך זפת מבפנים, כיון שהמים היו תשים:בד"ה ע"י שהיו כו' נ"ב בתיבתו של משה כו' כך נ"ל הקשר אף על פי שוכפרת תרגם המתרגם ותחפי ועל בכופר תרגם כופרא מלשון זפת ולמה ג"כ לא נתרגם מלשון וכפרת לכך אומ' ע"כ מוכרחין לפרש זפת דלא גרע מתיבתו של משה שהיה לשם זפת וא"כ מקשה מ"ש מתיבתו של משה שהיה לשם מבפנים חמר ומשני בתיבתו של משה כו' מהרש"ל: בא"ד זפתה מבפני' נ"ב פירש אף מבפנים נ"ל מהרש"ל:עשה לך וכו' הרבה ריוח וכו' - פירוש דק"ל שנראה שזה מסורס דבתחלה הול"ל מה יהיה פורענותם דהיינו "ואני הנני מביא וכו'" ואח"כ היה נמשך יפה לומר "עשה לך", כלומר לכן מפני מי המבול עשה לך תיבה שתנצל מן המבול אלא מוכח דה"פ "עשה לך תיבת וגו'" כדי שע"י עשייתה אולי ישובו וינחם ה' מן הרעה ואם לאו אזי "ואני הנני מביא את המבול וכו"".והקשה הרב נחלת יעקב דאדרבה בנין התיבה תגרום שלא ישובו שישיבו לו אילו היה אמת, הרבה ריוח והצלה לפניו בלא תיבה אלא ודאי שאתה בודה מלבך ע"ש ונראה שלזה הו"ל להשיבם תשובה נצחת עם האמת בעצמו דמשו"ה צוהו הקב"ה לעשות התיבה אעפ"י שלא היתה צריכה לו כדי שיראו ויפחדו וישובו ואה"נ שעדיין היה מקום למתעקשים להשיב סוף סוף מה עליו לעשות עוד ועכ"פ יותר היה מקום להפחידם במעשה התיבה עם הדיבור והתוכחה טפי מהתוכחה לבדה דודאי היו אומרים שהוא בודה מלבו אותן הדברים: בכפר זפת וכו' ומצינו וכו' - הא דהוצרך רבינו לאתויי הא דמצינו בגמרא ולא סגי ליה במאי דקאמר זפת בלשון ארמי היינו כי היכי דלא תיקשי דכיון דכפר היינו זפת ובלשון ארמי נקרא כך והיינו דתרגם אנקלוס כופרא מאי שנא דבפ' שמות בפ' בחמר ובזפת תרגם אנקלוס ובזפתא דמכח זה היה נראה דכופר לאו היינו זפת משו"ה קאמר ומצינו בגמרא כופרא ושם תראה ההפרש והיינו דכופרא פסולת וזיפתא וכדאיתא בגיטין פ' מי שאחזו תלת נטופייתא משחא דכופרא ופירש"י ג' טיפות של פסולת זפת וכ"פ הערוך. ולפי"ז צ"ל דהעטרן דהיינו פסולת של זפת עדיף למיקם באפי מיא טפי מזפתא גופה ולכך כאן מפני חוזק המים זפתה בכפר ולא בזפת וכדלקמן .ומה שהוצרך רש"י ז"ל לתרי טעמי באותה של משה נראה משום דהתם איכא שתי דיעות בדברי רז"ל לפ' מאי בסוף חד אמר אגם וח"א ים סוף והטעם הראשון של תשות המים היינו אליבא דמ"ד אגם דלמ"ד ים סוף התם נמי הואי חוזק המים דליכא למימר דחוזק המים דהכא היינו לפי ש,היו רותחין דא"כ אדרבא הזפת גרוע טפי מחמר לגבי רותחין שהוא ניתך אלא ע"כ צריכים לומר כדאיתא בזבחים פ' פרת חטאת שצדי התבה נצטננו דרך נס וא"כ הרי התם נמי הוה חוזק המים שהים שוטף והולך בחזקה ואמאי לא עבדא ליה נטירותא יתירתא לכך הוצרך לפום הך סברא לאידך טעמא כדי שלא יריח וכו':עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו - וקשה דאדרבה דבנין תיבה תגרום שלא ישובו, כי הם ישיבו לו אילו היה אמת שלכך אתה בונה תיבה שהש"י רוצה להצילך מן המבול והלא ריוח והצלה לפניו להצילך מן המבול ואפילו בלא תיבה, אלא ודאי שאתה בודה מלבך שיהיה מבול.
וי"ל שכבר היתה קבלה בידם שיהא מבול וכמו שפי' אצל נשי למך אלא שהיו אומרים עד זמן רב ולא עתה ומחמת בנין התיבה ובעצי גפרית יודו שעתה יבא ואולי ישובו.אין
’עצי גופר’ כך שמו ולמה ממין זה ע"ש גפרית וכו' - . . .
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עֲצֵי גֹפֶר – כָּךְ שְׁמוֹ. וְלָמָּה מִמִּין זֶה? עַל שֵׁם גָּפְרִית, שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם לִמָּחוֹת בּוֹ.
קִנִּים – מְדוֹרִים מְדוֹרִים לְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה.
בַּכֹּפֶר – "זֶפֶת" בְלָשׁוֹן אֲרַמִּי, וּמָצִינוּ בַּתַּלְמוּד "כֻּפְרָא". בְּתֵיבָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ הַמַּיִם תָּשִׁים, דַּיָּהּ בַּחוֹמֶר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ. וְעוֹד: כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע שֶׁל זֶפֶת. אֲבָל כַּאן מִפְּנֵי חוֹזֶק הַמַּיִם זִפְּתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
קנים — להיות כל חיה ועוף ובהמה איש ואשתו, שהם זכר ונקבה לבדו:
ושם תיבה ולא ספינה, כי איננה על צורת אניה, ואין לה משוטים:
וכפרת אותה — יש אומרים שהיא מגזרת 'כפורת'. והטעם, מכסה משיחה. ויש אומרים שהכופר כדמות זפת. ויש אומרים שיש טיט בארץ מהעפר, והוא מדביק ועומד כזפת. ויש אומרים שהוא הנקרא בלשון ישמעאל, בתמורת הכ"ף בקו"ף. והנכון שמלת וכפרת מגזרת בכופר:
מבית — כמו לפנים:רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
אמנם יישוב כל הספקות האלו יסוב על נקודת ההנחה שהנחנו במאה שערים אשר לנו, על ההפרש שבין הפקידה על ידו יתברך, אל הנעשית על ידי מלאך משחית. כי הנעשה על ידו יתברך אין בה נפתל ועקש, כי הן אל צדיק לא ירשיע כי יבחין בין צדיק לרשע, לא כן המשחית, כי אם כיון שניתן לו רשות לא יבחין. ועל כן כאשר ה' למבול ישב, ראה והנה אם פקוד יפקוד על ידי מלאך, האדמה תשאה שממה כי יאסף עם חטאים נפש נח ובניו, כי לא יבחין בין צדיק לרשע, ומה גם כי גם הוא אינו שלם בצדקו בעצם כמאמרם ז"ל (סנהדרין קח א ועוד). על כן בחר לו יה יעשה משפט מאתו ובידו, וישאר אך נח, כי הוא יתברך ישקיף וירא בחינות לזכותו בדין למען הציל אותו, מה שלא היה המלאך משחית מבחין ומדקדק:
ושלש המה הבחינות אשר ראה אלהים לעשות משפטו ודינו על ידו, והנה הנם. א. להיותו חס על עולמו אשר ברא בעשרה מאמרות. ב. כי הלא המלאכים עליונים אשר קטרגו בבריאת האדם בארץ ואמרו מה אנוש כו' - בראותם העשרה דורות מכעיסין ובאין, אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז מד ואגדת בראשית) ששמו פניהם לפניו יתברך ויאמרו לאמר, ראה אתה אומר אלינו כי טוב לברא אדם, והנה הטבנו אשר דברנו כי יעשה את הרע והנה הנם מכעיסין לפניך. אז אמר להם הוא יתברך, הלא אתם גם אתם לו יש נפשכם תחת נפשם מלובשי חומר על הארץ מתחת הלא תעשו כמעשיהם, ויאמרו לא כי נעשה הישר בעיני ה', אז הפילם למטה לארץ. ועליהם נאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות" כו', ופירשו רבותינו ז"ל (שם כו ט) כי הרבו לפשוע, כי "ויקחו להם נשים" זו אשת איש, "מכל" זו זכור, "אשר בחרו" זו בהמה:
(א) ואחשבה כי להפליג ברעתם נאמר "ויהי כי החל האדם לרוב כו' ובנות יולדו להם" כו', והוא כי אם להעדר פנויות היה משלוח ידם בנשואות וזכור ובהמה, לא כבדה חטאתם כל כך, אך הנה "ויהי כי החל האדם" כו', לבל ישלחו בעולתה ידיהם הפליג הוא יתברך בנקבות יותר מבזכרים, למען יחזיקו שבע נשים באיש אחד בנישואי היתר, ועם כל זה, המה בני האלהים בחרו בדרכיהם הרע:
(ב) ופן נאמר אולי הבנות הפנויות לא ישרו בעיניהם, ונתנו עיניהם ביופי הנשואות, אמר הלא נהפוך הוא, כי הלא הוא "ויראו בני האלהים את בנות האדם", הם הבתולות הפנויות הנקראות בשם בנות "כי טובות הנה", ועם כל זה "ויקחו להם נשים" מן הנשואות. ועוד ראיה כי כל ישעם וכל חפץ אך להרע, כי בחרו גם בבהמה, כי מה טובה ומה יופיה, כמאמרם ז"ל (שם) "אשר בחרו" זהו בהמה. ויתיישב בזה אומרו נשים לבלי צורך, שהיה די יאמר ויקחו להם מכל אשר בחרו. אך כיוון להפריש בין בנות הנזכרות למעלה שהן פנויות, לנשים שמזכיר אחר כך שהן נשואות. וגם אומרו נשים ולא אמר לנשים. הנה בזה היה זכות לבני האדם לבלתי השחית הכל, כי היה מקום להשקיט המקטריגים. ג. והוא על דרך מאמרם ז"ל (בראשית רבה לג א) על אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה כו', כן אם היה הוא יתברך משחית כל האדם, הלא מה בצע אחרי כן בבהמה ורמש ועוף השמים והלא לא נבראו אלא בעבור אדם ואדם אין, על כן גם המה יאבדו. וגם שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה כח ח) כי גם בהמה וחיה נזקקים לשאינם מינן, לא כלם היו, כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קח ב) כי כל הבעלי חיים הבאים אל נח היו מאותם שלא נזקקו לשאינן מינן. ועל מעמד שלשת הטעמים האלה ריחם ה' על עולמו והשאיר שארית בארץ:
(ג) ונבא אל ביאור הכתובים, והוא כי אחרי אומרו רעת בני האלהים כי לקחו להם נשים כו' כי הרבו לפשוע באשת איש, ובזכור ובהמה, מיד "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם", הוא המלאך הנקרא רוח, כד"א (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות, לא יהיה הוא הדיין והפוקד, שלא אמסור את האדם אל מלאך משחית. והטעם הוא "לעולם", כלומר בשביל העולם שהיא למ"ד בעבור, לבל ישחית הכל ויהיה עולם אבוד:
ועוד טעם שני, והוא "בשגם הוא בשר ב" שביל "שגם הוא" האדם הנזכר, הוא "בשר" כבני האלהים הנזכרים, ואם כן לא תפלא ולא תופלג רשעת בני האדם, והוא הטעם השני מהשלשה שהזכרנו. ולא עוד אלא שאאריך להם עוד "מאה ועשרים שנה", וזהו "והיו ימיו" כו':
(ד) ושמא תאמר אם ללמד עליהם זכות תפשת קל וחומר מהמלאכים שהפליגו להרשיע מבני האדם, אם כן איפה למה עשית חסד עמהם יותר מלאנשים, כי לבני אדם הארכת מאה ועשרים שנה, ולבני הנפילים עד כבוש ארץ ישראל, כי שם נמצאו ושם היו אחימן ששי ותלמי. על כן אמר נהפוך הוא, כי הלא לאדם הארכתי עשרה דורות ועוד מאה ועשרים שנה, ולנפילים שני דורות בלבד. כי הלא "הנפילים" הם דור ראשון אשר נפלו מן השמים, הן עצמם "היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן" שתראה מהם בכבוש הארץ, הוא "אשר יבאו בני האלהים" הנזכרים הוא דור ראשון, "אל בנות האדם וילדו להם" שהוא דור שני, "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם", כי הילודים להם הן המה אותם הגבורים אשר תראה נקובי שם בתורה, באופן כי לא האריכו רק שני דורות בלבד. הנה עד כה הזכיר השני טעמים:
(ה) ולהזכיר השלישי הקדים ואמר, הנה מה שראה השם לחייב את העולם, לא על הבעלי חיים היה, רק "כי רבה רעת האדם" כו', ועל כן לא התנחם כי עשאם, רק (ו) "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ":
(ז) על כן "ויאמר ה'" וכו' והוא כי אמר אם "אמחה" הוא "את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה", אך מה אעשה כי המיחוי ימשך "מאדם עד רמש ועד עוף השמים", שאחר שמאדם ועד בהמה נדדו הלכו מן העולם, גם אלה בעונותם אתם ימקו, שאם אין אדם מה צורך בבעלי חיים והמה לא חטאו. וידוע כי רחמיו על כל מעשיו, כי מה שנחמתי בעצם לא היה רק על בני אדם מדברים אשר נצטוו, וזהו "כי נחמתי כי עשיתים" כלומר כי מה שנחמתי, הוא על כי עשיתים שהוא את מין האדם, שהיתה הוייתם על ידי עשיה, שהוא - נעשה אדם, אך לא שאר בעלי חיים, שנאמר בהם תוצא הארץ נפש חיה כו'. כי מה שנאמר ויעש אלהים את חית כו' הרי פרש"י שפירושו שתקנן בקומתן וצביונן, שלא יחלוק על אומרו תוצא הארץ נפש חיה:
(ח) וכהתימו להזכיר שלשת הטעמים האלה, פירש הענין ואמר "ונח מצא חן" וכו', לומר תדע למה חזר ופשפש הוא יתברך אחר הטעמים האלה, ועם כל זה לא רצה ידון רוחו יתברך הוא המלאך, רק על ידי עצמו, הוא על כי "נח" אם "מצא חן" לימלט הוא "בעיני ה'", הרואה ומביט בחינות ופניות, אשר לא תשורם עין מלאך, אך לא בעיני מלאך הבלתי רואה כמוהו יתברך ולא יבחין בין צדיק לרשע:
ושמא תאמר אם כן איפה איך נמלטו בניו, אחר כי גם אביהם לולא רחמיו יתברך היה הולך גם הוא. ואין להשיב שהוא על היותם קטנים מבני מאה שנה ולא הגיעו לכלל עונשים בימים ההם כנמצא בדברי רבותינו ז"ל (שם כו ב), כי על כן כבש הוא יתברך מעיינו של נח מלהוליד עד היותו בן חמש מאות שנה לבל יגיע הגדול שבבניו לכלל עונשין בזמן המבול, כי הנה אנו צריכין טעם נוסף על זה, והוא כי אם כן גם כל באי עולם זולת נח הפחותים מבני מאה שנה למה לקו:
והנה אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (שם ל מ) שני מאמרים סמוכים זה לזה, וז"ל כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם זה נח. הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח, אלה תולדות נח עכ"ל. והנה יראו שני כתובים הבאים כאחד לדרשה אחת והוא מיותר. אך לזה נדקדק אומרו בשני אלה תולדות נח. אך זולת הקושי הזה שהזכרנו, הוקשה להם בכתוב אומרו אלה תולדות אחרי שכבר נאמר למעלה. ועוד אומרו נח זה פעמים. ועוד שלא אמר שם וחם ויפת. וכוונו לומר, אל יעלה על רוחך כי זכות נח הציל את בניו, כי הלא גם הוא היה בכף מאזנים לולא רחמיו יתברך כי מצא חן, ואיך יציל גם את בניו. על כן הביא שני כתובים אלו, אחד לשון יחיד על נח, ואחד לשון רבים על בניו, לומר כי כעבור סופה כו' וצדיק הוא נח נשאר ליסוד עולם, כלומר הוא לבדו. ושמא תאמר אם כן איך ניצולו בניו מה שאין כן לבני זולתו הפחותים מבני מאה שנה, על כן אמר כי המה בצדקתם הצילו נפשם, וזהו הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים כו' אלה תולדות נח, כי בית צדיקים הם בני נח היו צדיקים בעצמם. ומה גם לאומרם בבראשית רבה בפרשה הקודמת לזה המאמר, כי מה טעם ונח מצא חן בזכות תולדותיו, וזהו אלה תולדות נח. הנה כי דעתם כי צדיקים היו, אלא שכוונת בעל מאמר זה היה כי לא הספיקו רק לעצמם. ולפי זה ידרש הכתוב כך "ונח מצא חן" כו', ושמא תאמר אם גם הוא הוצרך למצא חן, איך נצולו בניו, לזה אמר (ט) "אלה תולדות נח", כלומר ראויים להתייחס וליקרא תולדות נח כי יתדמו אליו, על דרך מאמרם ז"ל (סנהדרין ע ב) שאמרה בת שבע לשלמה כאשר יסרתו, מה ברי ומה בר בטני כו', שאמרה לא יאמרו אם אינך כשר, שתדמה לאביך, רק אלי, וזהו מה ברי שיאמרו זה בנה של בת שבע כלומר דומה אליה. הרי שאומרו בן פלוני הוא כלומר מתייחס אליו. ועל דרך זה הוא אמרם ז"ל (מגילה טו א) שכל נביא שנזכר שמו ושם אביו כמו ישעיהו בן אמוץ וכדומה הוא נביא בן נביא:
ואחר אמרו שתולדותיו דומים אליו, חל עליו חובת ביאור מה כשרות האב, ועד היכן יד צדקתו מגעת, למען דעת גדר אשר נדמו לו לינצל יותר מכל פחותי מבני מאה שבדור. ועל כן אמר ""נח" איש צדיק" ובטעם רביעי כמרים קול ואומר "נח" אשר דמיתי בניו אליו, תדע מה תוארו "איש צדיק" וכו'. ומה מתקו דברי המאמר בזה באומרו ובית צדיקים יעמוד אלה תולדות נח, כי בהתייחסם אליו נדע תולדות נח וצדקת תולדותיו:
ואמר "איש צדיק" כו' כיוון מה שאמרו ז"ל (עבודה זרה יט א) על אשרי איש ירא ה' שהוא מקטנותו, אשרי מי שמהיותו איש ירא את ה', וזה יאמר מהיותו "איש, צדיק תמים היה". וזהו אומרו "בדורותיו" כי כל אדם רואה שני דורות, אחד בקטנותו ואחד בגדלו, אמר כי בשני דורותיו היה צדיק שהוא מקטנותו בדור הזקנים בקטנותו, ובדור שקם תחתיהם:
ושמא תאמר איש אשר אלה לו למה לא יספיק זכותו להציל את בניו, לזה אמר "את האלהים התהלך נח", לומר כי כל צדקתו לא היתה רק ממנו לה' בביתו ובחומותיו, ולא יצא לישע עמו ללמדם דעת את ה' כאברהם, על כן מי שזיכה את הזולת כאברהם ניצולו זולתו בזכותו, כענין (לקמן יט כט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. אך נח שאת האלהים התהלך בינו לקונו לבד, לא הציל רק את עצמו ולא נצולו בניו בזכותו:
או יאמר "את האלהים התהלך נח", לומר אם כן איפה שבניו דומים אליו, למה הוכבש מעיינו שלא יהיו בני עונשין עד אחר המבול. הלא הוא כי אין הדמיון שלם כי עם האלהים התהלך נח בדבקות בעצם, מה שאין כן תולדותיו לגמרי. וזהו אומרו נח פעם שלישית בכתוב:
(יא) וסיפרה תורה איך "ותשחת הארץ לפני האלהים" שהוא השחתת זרע הוא זנות, אך זה בסתר "לפני האלהים" לבדו, "ותמלא הארץ חמס" לעיני הכל:
(יב) והנה היה אפשר וידונו על ידי זו או על ידי זו, אמר הנה "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה" בזמה "כי השחית" כו', ועל כן יתחייב בא אנדרלמוסייא לעולם שהורגת רעים וטובים (בראשית רבה כו י):
(יג) והנה כל כונתו יתברך - כאשר הקדמנו - הלא היתה להשאיר את נח וזרעו, על כן אחרי ראותו יתברך את הארץ והנה נשחתה בזמה, שיחוייב לבלתי השאיר שריד, אמר "לנח" הנה "קץ כל בשר בא לפני". והוא כי הנה בספר הזוהר (זח"א נח א) פירשו שקץ כל בשר, הוא המלאך המות העושה קץ בכל הבשר. והנה גם שאין דורשים המקרא כמאמרנו, מהם אקח פירוש מלת קץ, ונפרש לפי דרכנו. והוא, כי אמר הוא יתברך הנה על דבר האנדרלומוסיא, שהוא המשחית המיוחד על הזמה שהורגת רעים וטובים. אם עון הגזל לא היה מספיק לכלות, הייתי מתקן שלא לגזור רק על עון הגזל, אך הנה גם על עון הגזל גדל מאד עד שהוא לבדו מספיק לכלות אם אעשה על ידי משחית, כמו אם הייתי עושה על הזמה על ידי האנדרלומוסייא. וזהו "קץ כל בשר" הוא המשחית העושה קץ, "בא לפני" לעשות המשפט בידו, "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" ואין מוחה, באופן כי גם אתה תספה כי לא מצאת חן בעיני המשחית, לכן אין תקנה כי אם "והנני" בעצמי "משחיתם", באופן שאבחין בין צדיק לרשע ותחיה אתה וביתך כמדובר, באופן שלא אשליט לא את האנדרלומוסייא ולא את הקץ כל בשר והוא המלאך המשחית:
עוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים, והוא בשום לב ראשונה דרך כלל, בשנותו את טעמו זה כמה פעמים בשמותיו יתברך. כי בסיום פרשה הקודמת הוזכר שם ההויה חמשה פעמים כאחד, ויאמר ה' לא ידון רוחי כו', וירא ה' כו', וינחם ה', ויאמר ה' אמחה את כו', ונח מצא חן בעיני ה'. וכנגדם בסמוך תחלת פרשה זו, בחמשה פעמים שם אלהים יחד, את האלהים התהלך נח, ותשחת הארץ לפני האלהים כו', וירא אלהים את הארץ כו', ויאמר אלהים לנח כו', ככל אשר צוה אותו אלהים. ואחרי כן חזר אל הזכרת שם הרחמים, ויאמר ה' לנח בא אתה כו' ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ואחר כך חזר אל שם הדין שנים שנים כו' כאשר צוה אותו אלהים. ואחר כך נוסדו יחד שתי המדות, כאשר צוה אותו אלהים. ויסגור ה' בעדו. ועל פי דרכנו נשים לב אל אומרו לשון סגירה ולא לשון הגנה וכיוצא בו. ואחר כך חזר אל מדת הדין, ואמר ויזכור אלהים את נח ויעבר אלהים רוח על הארץ כו'. ובכלל הדבר נשים לב אל אומרו ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה בסוף ההצלה, ולא בתחלה בצוותו אותו יבא אל התיבה. ועל פי דרכנו נשית לב גם אל הערות שהזכרנו בדרך הראשון. ועוד באומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, כי מלת בארץ מיותרת. וידוע מאמרם ז"ל (בראשית רבה כז ה) על וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ - כי גם שם אומרו בארץ מיותר - ואמרו שהוא מתנחם שבראם בארץ ולא בשמים שהיה ממריד גם העליונים. וכן אמרו ז"ל (ילקוט פרשת בראשית רמז מז) כי נחם על היות אדם בארץ, ולא כאשר בתחלה שהיו מים על הארץ, כד"א ורוח אלהים מרחפת על פני המים, שהיו מקלסין את הקב"ה. ועוד אומרו וכל יצר מחשבות כו' שנראה כמחייבם על העתיד, והוא הפך דרכו יתברך רק באשר הוא שם. ועוד אומרו ויתעצב אל לבו מה העצבון הלז, ואיך יצדק כלפי מעלה חלילה. ועוד אומרו ויאמר ה' אמחה את האדם כו', כי מי לא ידע שהוא מעל פני האדמה. ועוד אומרו כי נחמתי כי עשיתים, כי הרי נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם. ועוד אומרו ונח מצא חן, איך סותר הגזרה שהיתה כליון חרוץ על כל האדם אשר על פני האדמה. ועוד כי סמוך אל אומרו מצא חן, היה ראוי לומר כי צדיק תמים היה, ויהיה טעם אל מציאת החן, ולא אחר הזכיר תולדות נח. ועוד למה נתייחדו תוארים אלו צדיק תמים מיתר תוארים הנאמרים על זולתו, כענין ירא אלהים וסר מרע האמור באיוב (א א) ודומה לו. וכן כפל שם נח. ואומרו את האלהים התהלך נח שהערנו בדרך הקודם. וכן אומרו ויולד אחר שנאמר למעלה. ועוד אומרו ותשחת הארץ כו', שאם פירושו על מעשה הרעה שהשחיתו את זרעם, היינו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו', ואם פירושו על הגזר דין שנגמר דין השחתת הארץ לפני האלהים, הלא הגזר דין היה על הגזל, ואיך אחר הגזר דין יאמר ותמלא כמוסיף, ומהראוי יאמר ותשחת כו' כי מלאה הארץ חמס כו'. ועוד כי לכל הפירושים לא יצדק אומרו וירא אלהים את הארץ אחר אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים, כי זולת הכפל הוא הפוך, כי מציאות הראיה היה ראוי להקדים. וגם שמתחלה מזכיר החמס ואחר כך זנות בלבד, ובדבר השם יתברך אל נח מזכיר החמס לבדו. ועוד אומרו עשה לך, כי אומרו לך הוא מיותר. ומה רמז בהיותם מעצי גופר, ושתהיה מבית ומחוץ בכופר. ושנותו לשונו מזפת לכופר. ומה ענין ואני הנני מביא, הרי נאמר למעלה והנני משחיתם, ואם להודיע שיהיה על ידי מבול מים, יודיענו מבלי שיאמר ואני, כי מי לא ידע כי הוא יתברך המביא. ועוד אומרו והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, כי הנה הוצרכו ז"ל (בראשית רבה לא טז) לדחוק שהוצרך ברית על הפירות שלא ירקבו, שאם לא כן מה צורך אל הברית. ועוד אומרו כל אשר בארץ יגוע, למה תלה הדבר בגויעתם כאילו הוא מעצמם, ולא אמר אשחית כאומרו לשחת כל בשר, או אמחה כאומרו לפנים וימח את כל היקום כו' וימחו מן הארץ. ועוד באומרו ומכל החי כו' אמר להחיות אתך, ולמה בפסוק שאחריו אמר יבואו אליך להחיות. ועוד שמהפך כי מתחלה אמר תביא אל התיבה ואחר כך יבואו אליך, והנה ידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין קח ב) כי צוה לו הוא יתברך יביא מאשר לא נזקקו לשאינן מינן, ואמר נח במה אדע, והשיב הוא יתברך אני אעשה שהם מעצמן יבואו אליך אשר לא נזקקו. וגם אומרו למעלה אתך, ופה נאמר אליך. וגם אומרו ואתה קח לך כו', אחר שיצוה יקח לו ולהם לאכלה מלת לך מיותרת, והיה לו לומר ואתה קח מכל כו'. וגם מלת ואתה גם היא לבלי צורך:
אמנם לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל (בראשית רבה ל ז) והוא כאשר נצטווה נח לעשות התיבה היה מאה ועשרים שנה קודם המבול, כי מאז נטע ארזים כו' והיו שואלים אותו בני דורו מה זה, והיה אומר שהקב"ה היה עתיד להביא מבול, והיו מלעיגים ואומרים ליתי מבול על ביתיה, וכשמת מתושלח זקנו היו אומרים הא אתא מבול על ביתיה כו', ואמרו שזה הוא פירוש אומרו בשגם כו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהאריך להם. ולפי זה אומרו למעלה ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו', היה עשרים שנה אחר ציווי התיבה, כי בן שש מאות שנה היה נח כשהמבול היה, ואם כן איפה הפסוקים הקודמים, באומרו ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו', והפסוקים שאחריו ויהי כי החל כו' ויאמר ה' לא ידון כו', אינן בזמן אחד, כי הראשון הוא בהיות נח בן חמש מאות שנה, ושאחריו היו בהיותו בן ארבע מאות ושמונים שנה, עשרים שנה קודם להולדת נח:
ובזה נבא אל כוונת הכתובים, והוא בהזכיר מאמרם ז"ל (בראשית רבה כו ב) למה כבש הקב"ה מעיינו של נח, ולא הוליד כבני דורו אלא עד שיהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהיה הגדול בן מאה שנה שלמים במבול שלא יהיה בר עונשין למעלה. והנה עדיין קשה זולת בני נח הפחותים מבני מאה למה לקו. ועם שעוד לנו טעם אחר לזה, אחשוב לפי דרכנו בהקדמה אחת, והיא כי התורה נותנת טעם באמרי נועם אמריה, והוא כי הנה על פי מדת הדין היה כליון חרוץ שוטף נח ובניו, עד בלתי השאיר שריד, כי היה בטל במיעוטו בערך כל העולם כולו, ומה גם שגם הוא לא היה כדאי לישאר אפילו הוא לבדו, ומה גם בניו ואשתו ונשי בניו אתו. ואם כך היה בא אל הפועל היה העולם מתבטל, כי אם אין אדם, הארץ למה, כי לחזור לברא אדם אחר לא היה כבודו יתברך חלילה וחס, כי מה ישיב אל המלאכים האומרים מה אנוש כי תזכרנו, אחרי כי כדבריהם כן היה פעם אחת, לכן כבודו הוא להשאירם עתה ולא יעמדו דברי המקטריגים. והנה צריך יהיה על פי הדין כי מלך במשפט יעמיד ארץ. אמנם ראה הוא יתברך כי אם המשפט לאלהים הוא מדת הדין לבדו, תשחת הארץ וכל הדרים עליה, על כן שיתף מדת רחמים, כאשר מאז הבראה עשה כן וסייע הברא העולם בעשרה מאמרות כאשר כתבנו בשערים, שעל ידי כן לא נתבטל העולם. ועדיין היה מקום לומר כי מספיק מדת רחמים להפשיר הדין וישאר אך נח, אמנם לישאר גם בניו והנשים (והטף) הוא דבר גדול מאד, על כן מה עשה הוא יתברך, סיפר לנו תיקון שני שעשה זולת השפט הארץ גם במדת רחמים, והוא שלא יוליד עד היות בן חמש מאות שנה:
וזה ענין הכתובים "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד" כו', מה זה היה לו שלא הוליד עד הזמן ההוא, הלא הוא כי הנה העולם היה אבד, כי הלא "ויהי כי החל האדם" כו' שהוא קודם לזמן הנזכר עשרים שנה כמו שנתבאר, "ויראו בני האלהים כו' ויקחו להם נשים" זה אשת איש, "מכל" זה זכור, "אשר בחרו" זו בהמה:
אז בראותו יתברך כן, מצא און לו לקיים עולמו בל יחרב על פי מדת הדין, ואמר "לא ידון רוחי", הוא רוח אלהים - הנזכרת בפרשת בראשית - הוא מדת הדין, לא ידון "באדם", וזה "לעולם" שגוזר מעתה שלא ידון מדת הדין לבדו לעולם, אלא שתמיד ישתף מדת רחמים. ושמא תאמר למה לא תבא על הזנות הנזכר אנדרלומוסיא והורגת רעים וטובים, הלא הוא "בשגם הוא בשר" כבני האלהים הנזכרים אשר קטרגו, שהבי"ת הוא בית בעבור, באופן שאין להכביד על האדם כל כך. ולא עוד אלא שהיו ימיו שהאריך להם "מאה ועשרים שנה", ואל תתמה אם הארכתי לבני האלהים יותר מזה, כי הלא לא הארכתי להם יותר משני דורות, כי "הנפילים היו" כו' כמפורש בדרך הקודם בס"ד:
על כן "וירא ה'" הוא מדת רחמים "כי רבה" כו', לומר אם היתה הראיה וההבטה בהשגחת המשפט בבחינת שם אלהים, היתה הארץ נחרבת וחוזרת להיות תהו ובהו, כי הלא לא נברא רק לשייטיבו מעלליהם, ועשרה דורות היו מכעיסין ובאין. אך "וירא" והשגיח "ה'" בבחינת הרחמים, "כי רבה רעת האדם בארץ", ועל כן לא תאשם הארץ רק הרשעים המאבדים אותה, "וכל יצר מחשבות לבו" אפילו כל שני יצריהם נתאחדו לרעה, על כן לא התנחם על עשותו הארץ, רק על "כי עשה את האדם בארץ", ולא על כי עשה את הארץ, כי על כן יוכרח להשאיר אחד מפני קיום הארץ, כאשר כתבנו במשנה בעשרה מאמרות כו' אז "ויתעצב אל לבו":
ולבא אל ביאורו לפי דרכנו זה, נזכיר מאמר ר' ברכיה ע"ה שאמר במדרש רבה (כז ו) מלך שבונה פלטין על יד אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתכעס לא על אדריכל, כך ויתעצב אל לבו עכ"ל. והלא כמו זר נחשב בין מציאות העציבות כלפי מעלה, בין על ענין אדריכל, כי הנה במשל יצדק שיכעוס המלך על אדריכל, אולי לא עשאו כרצון המלך, אך בנמשל לא כן הוא, כי הכל עשה ברצון מלכו של עולם יתברך:
אמנם הנה ביארנו במקומות רבים, כי עציבות הנאמר בו יתברך הוא העדר התפשטות אור שפע מאתו החוצה, כאדם העצב שזיו פניו נכנס בפנימיותו וישאר חצוניותו ירוק. ויהיה הענין כך, כי כאשר ברא הארץ הוא יתברך, היה על ידי שכינתו שקראה לבו, כמאמר הכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע כו'. ויאמר אלהים יקוו המים וכו' ותראה היבשה. ועתה בראותו יתברך שעל פי שם אלהים הנזכר ברוך הוא, יאבד העולם כמדובר, על כן לא רצה לשלשל שפע מאתו לפעול פעולה זו, הוא המשפט הזה על ידי השם ההוא, וזהו "ויתעצב אל לבו". והוא מאמר רבי ברכיה, כי להיות נברא על ידי השכינה אשר היא דין, ולא על ידי כח הרחמים, היה נמשך כי עתה גם כן יהיה קיום העולם ומשפטו על ידו. והוא נמשל הכעס שמונע שפע להעשות הפעולה על ידו לבדו, שלא רצה מהטעם הנזכר. והוא מאמרנו בדרך אשר דרכנו בו כמדובר: על כן "ויאמר ה'" הוא מדת הרחמים (כו') "אמחה" וכו', לומר אשר "אמחה" לא יהיה הארץ עם צאצאיה, רק "את האדם" וכו', כי הלא לא נחמתי כי עשיתי ארץ, רק "כי עשיתים" את האדם ואת הבעלי חיים הנזכרים:
ושמא תאמר הלא גם מדת הדין ישקיף וירא כי נח איש צדיק, וישאירנו ותשאר הארץ, כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט, לזה אמר אם נח היה מוצא חן בעיני אלהים היה זה, אך "ונח מצא חן" הוא "בעיני ה'", אך לא בעיני מדת אלהים, על כן היטיב הוא יתברך אשר עשה לעשות משפטו ודינו על ידי מדת רחמים:
ועוד שנית שעל כן הוצרכה מדת רחמים, הלא הוא על תולדות נח, כי הנה "אלה תולדות נח", כלומר דומים אל נח, כי כאשר נח לא מצא חן רק בעיני מדת רחמים, כן גם התולדות:
ואחר אומרו כי נח לא מצא חן רק בעיני ה' ולא בעיני מדת הדין, ושגם בניו דומים אליו בזה, חזר להודיע מה טיבו של נח שלא מצא חן רק בעיני מדת הרחמים. ואמר "נח איש צדיק" כו', לומר נח שאמרתי שעל היות בניו דומים לו הפסידו, תדע גדר צדקתו, הלא הוא כי כל צדקתו לא היתה רק בשב ואל תעשה, ולא שלמות קניני, כי לא היה רק שלא חטא במה שחטאו דורותיו. והוא כי שלשה פשעי הדורות ההם לפי דברי רבותינו ז"ל, א. עון זמה כי השחית כל בשר. ב. גזל. ג. עבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נז א) נאמר כאן השחתה ונאמר להלן פן תשחיתון כו'. אמר כי משלשת פשעי דורותיו לא דבק בידו מאומה, על האחד אמר שהיה "איש צדיק", והוא הנודע מספר הזוהר כי השומר בריתו מלחטוא בזנות, ההוא יקרא בייחוד תואר צדיק, כי על כן על יוסף נתייחד תואר זה, על שומרו ברית מילתו בקדושה ועמד בו בנסיון. ועל השני אמר "תמים היה בדורותיו", מתנהג אתם בתמימות וטוהר לב ובלתי עושקם. והשלישית היא עבודה זרה, אמר "את האלהים התהלך נח", עם האלהים הידוע ולא עם אלהים אחרים, וזה ענין ה"א הידיעה. עוד רמז באומרו את האלהים, שהיתה עבודה מיראת אלהים, הוא מדת הדין ולא מתהלך באהבה, ועל כן לא נאמר את ה':
ועל בחינות אלו נדמו בניו אליו, והוא שחזר ואמר "ויולד נח" כו', וזהו שלא אמר ויולד שלשה בנים, כי אם חזר להזכירו כלומר דומים אליו, ועל כן הוצרך מדת רחמים:
עוד אפשר בפסוקים הקודמים "וינחם ה' כו' ויאמר ה'" כו', והוא על דרך מה ששמעתי בשם הרב הגדול מהרי"ב ז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר כו', והוא כי דרך אב רחמן כי יחרה אפו על בנו, ועד אשר לא הוציא בשפתיו דברי כעסו לבו כאש בוער, אך בשעת כעסו מפליג בדברים ואומר הנה אהרוג ואשמיד ואאבד, וכיוצא בדברים קשים, ועל ידי כן שככה חמתו כאילו כבר עשהו, וזהו וינחם ה' על הרעה במה שדבר לעשות לעמו, הטיל כעסו בדבור. וכן שמעתי אומרים על דרך זה על פסוק (איכה א יב) אשר עולל לי אשר הוגה כו', שמתרעם המקונן כי לא היפר כעסו על ידי הדבור שדבר והוגה ביום אפו לעשות להם, כי אם עולל לי כל אשר הוגה, ולא ביטל ולא חיסר ממנו, אך זה היה ביום חרון אפו בעת החרבן כי רב מאד החרון אף ועברה, מה שאין כן בזמן זולתו. וזה יאמר פה "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" שהוא לגמרי, אמנם "ויתעצב" בעוד היה הדבר "אל לבו" בלבד במחשבה. אך מה עשה מדת רחמים לזכותם ולהשתיק מדת הדין, "ויאמר ה' אמחה" כו' שהפליג לדבר "אמחה את האדם כו' מאדם" כו' שהיא הגזמה גדולה לגמרי, ועל ידי כן "ונח מצא חן" כו' שהחסיר ממנו קצת. וישאר אך נח ובניו ונשיהם:
עוד אפשר דרך אחרת, באומרו "וירא ה' כי רבה" כו', והוא כי זולת מה שכתבנו שחס הוא יתברך על עולמו לבלתי השחית הכל, גם ראה מדת רחמים לזכות נגד מדת הדין, כי אם יבטל העולם ותמחה הארץ על חטאת יושביה, מה חטאו ישני עפר כמתושלח ודומים לו שימוחו בהמחות הארץ, ומה פשע כל בני אדם שלמים, וכן רבים שבכל דור ודור מהבאים. וזהו אומרו "וירא ה'" בעל הרחמים "כי רבה רעת האדם בארץ", כלומר אשר בארץ המה, אך לא אשר אינם בארץ הם המתים. ומה גם למאמר ספר הזוהר (זח"א רו א) בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, שהוא כי כל צדיקים בעלי נשמה כבר מתו קודם המבול, ואם כן איפה למה ילקו גם הם, וכן אשר עדיין לא היו למה תמנע לידתם והוייתם, על כן "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", לא אשר אינם בארץ, כי עודם בשמים שלא נולדו עדיין שלא באו לעולם, וגם אשר מתחת לארץ. על כן "ויאמר ה' אמחה את האדם וכו' אשר בראתי", ולא את אשר עדיין לא בראתי. גם "מעל פני האדמה", ולא אשר תחת פניה. "כי" אם "נחמתי", הוא "כי" עשיתים. אך לא את אשר עדן לא עשיתי. וכן אותם ש"נחמתי כי" עשיתים, לא את הקבורים מתחת לארץ שלא נחמתי עליהם. ושמא תאמר איך יתכן ואדם אין ליבנות העולם ממנו, ולחזור לברא אדם מחדש לא יתכן כמדובר למעלה, על כן אמר "ונח מצא חן" וכו':
ונחזור אל הענין, כי אילו היה המשפט ההוא נעשה על ידי גזרת בחינת שם אלהים בלבד, מבלי הצטרף מידת רחמים, היה הכליון חרוץ שוטף הכל, ולא נשאר אף נח. וזה מאמר הכתובים "ותשחת הארץ לפני האלהים" וכו', והוא כי הלא דרך מדת הדין שלא לוותר דבר, כי השופט כל הארץ יעשה משפט, וזהו אומרו "ותשחת הארץ לפני האלהים" לפני מידת הדין, כי "נשחתה" על עון זמה, כד"א "כי השחית כל בשר" כו'. וכן עון אחר הוא גזל, כי הנה "ותמלא הארץ חמס". והן אמת כי גם שמידת אלהים לא תוותר, עם כל זה הסכימה עם מדת רחמים, כי לא תחפוץ בהשחתת עולם לגמרי. ועל כן בראות כי על פי הדין היה מתבטל, הסכימה להשתתף עם מדת רחמים למען יתקיים, כי אינו ככחות המשחיתים חלילה החפצים בהשחתה כנודע:
על כן בהיות כי שתי עבירות היו תחת ידם, אחת זמה שנית גזל, והנה על הזמה כבר כתבנו שנאמר הנפילים היו בארץ, לומר שבהם היה פתחון פה נגד מדת הדין - כי הן המה המקטרגים ודוברים רע על בני אדם - ואמר להם הקב"ה אלו הייתם לבשר אדם למטה הרעותם כהם, וכן היה "ויראו כו' ויקחו להם נשים" כו'. אמנם על החמס לא היה פתחון פה, כי הנפילים לא חטאו רק בזמה. ובזה נמצא טעם נכון מה זה היה שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ולא על הזמה שתבא אנדרלומוסיא להרוג טובים ורעים, אך הוא על כי על הזמה היה פתחון פה לעומת מדת הדין. וזהו "ותשחת הארץ" שהוא הזמה "לפני האלהים" שהוא מדת הדין. וגם הושם לפניו יתברך ענין החמס, וזהו "ותמלא הארץ חמס" באופן שהיה העולם אבד:
על כן מה עשה ראה "את הארץ והנה נשחתה" בזמה, ומה שראה הוא כי מה שנשחתה היא "כי השחית כל בשר את דרכו" כו', כי כל מה שהיה בשר - שמרבה את המלאכים הנפילים בני האלהים, כמו שכתבנו על בשגם הוא בשר, השחיתו את דרכם, ואין לאבדם על כך, אך עדיין נשאר עון החמס, שגם בו כדאי להשחית הכל:
על כן "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני", שאני מדת הדין ולא תמלט גם אתה, "כי מלאה הארץ חמס" שהוא על הגזל שהוא לבלתי השאיר גם אחד. ושמא תאמר אשר לא חמסו למה יענשו, לזה אמר "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" של כל בשר הנזכר, ולא היה אחד שימחה בידם. על כן "והנני" מדת הדין "משחיתם את הארץ", כי אין מוחה בידי על סיבה זו. ולא בני אדם בלבד, כי אם גם הארץ עצמה, כי אם אין נשאר גם אחד מה צורך בעולם. וזהו "והנני משחיתם את הארץ", שהוא "הארץ" וצאצאיה שהוא איבוד העולם, כי גם אתה אינך מוצא חן לפני, וזהו והנני משחיתם את "הארץ":
(יד) ועם כל זה אבקש לך שני תיקונים, אחד שאשימך במקום תתמרק בייסורין שנים עשר חדש, שעל ידי כן תמצא חן גם בעיני. שנית כי מעתה שעדיין לא נתייסרת, אשתף מדת רחמים לרחמך. ועל האחד אמר "עשה לך", לומר הנה שמתי לך מקום אשר תנוס שמה ותנצל נפשך, והוא "עשה לך תיבת" כו'. והוא באשר נשית לב מה היה שלא הצילו ה' בזולת דרך זה, בראש הר גבוה מארץ ישראל, ועל העבים יצוה מהמטיר עליו מטר, אף לאומר (זבחים קיג ב) שגושמה במבול. וזולת דרך זה הנה הרבה פתחים למקום. והנה בבראשית רבה (לד א) ובתנחומא (ט) אמרו שהיה כמונח בבית הסוהר, והיה צועק ואומר הוציאה ממסגר נפשי כו' ולא הרשהו הוא יתברך עד שנים עשר חדש. וכן ספרו רבותינו ז"ל (תנחומא ט) מרוב צער שהיה לו שם, ואשר נדדה שנתו מעיניו להאכיל גם בלילה למי שדרכו לאכול בלילה, ולא היה לו מנוח כלל. על כן אין ספק כי מה' היה לו לכפרת עון, למה שלא היה כדאי, הוצרך לימרק שם שנים עשר חדש, נגד משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש ויחיה ולא ימות. וזהו מאמר מדת הדין אליו "עשה לך תיבת" כו', לומר אל יעלה על רוחך שבשביל הבעלי חיים אצוך לעשות תיבה, ושאם לא כן הרבה פתחים היו לשתנצל בלא צער, כי לא כן, רק "עשה לך" בעבורך "תיבת" כו' כי אתה צריך אליה לכפרת עון:
ועל פי דרכך "קנים תעשה את התיבה" הנזכרת בעד הבעלי חיים, שיהיו המינים נפרדים בל יזדקקו לשאינם מינם. ובזה יתכן מאמרם ז"ל (סוטה יב א) שהקשו למה במשה נאמר בחמר ובזפת, ופה כולה זפת מבית ומחוץ, ואמרו כי במשה היה חמר מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע. והנה קשה על זה כי הלא גם נח איש צדיק תמים היה, אך במה שכתבנו יתכן כי נח לא הושם שם רק למרק עון ועל כן יריח ויריח, וזהו מאמרם ז"ל (שם) באומרם אותו צדיק כלומר אותו צדיק ולא זה צדיק: ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל שנות הכתוב את טעמו לומר "בכופר", ולא אמר בזפת כמו שאמר במשה, אך הוא לרמוז היות הזפת גם מבית לכפרת עון, על כן הוציאו בלשון כופר, ואמר "מבית ומחוץ בכופר":
עוד ידוקדק אומרו "עשה לך" על דרך זה, והוא כי ה' חפץ דכאו בתיבה שנים עשר חודש מדה כנגד מדה, לומר אתה לא יצאת לישע עמך להיישירם ולהדריכם בעבודת קונם, רק נסגרת בתוך ביתך - מה שלא עשה אברהם - לכן תסגר תוך התיבה גם אתה ותצטער. ואשר לא היית רועה ומנהיג את בני אדם, ותנדד שינה מעיניך לרודפם להיישירם להטיבם, עתה תרעה בהמות וחיות ומנדד שינה מעיניך להאכילם. וזהו "עשה לך", כלומר כי לך יאתה לעשות תיבה להנצל לעומת מדתך. גם "קנים תעשה את התיבה" בעד החיות ובהמות לכל מין ומין, לזונם ולכלכלם בידך. ועם כל זה אם על פי מדת הדין בלבד היית נידון על שלא מחית, גם אתה הייתה נמחה, אך עם כל צער התיבה הזה מה שיסכון לך, הוא הדבר השני שהוא כי "ואני הנני מביא" כו'.
והוא כי מלת ואני מיותרת, והוא כי הנה זולת מה שלמדונו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נא ג) כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, למדונו גם הם כי גם כל מקום שנאמר בו יתברך ואני הוא ובית דינו, והוא מאמרם (במדבר רבה ג ג) על פסוק ואני הנה לקחתי כו' וז"ל רבנין אמרין כל מקום שנאמר בו ואני כביכול הקב"ה ובית דינו, ובנין אב שבכלן וה' דבר עליך רעה עכ"ל, הנה השוו רבותינו ז"ל בפירוש אומרו ואני אל אומרו וה', והוא גם כן מפורש בספר הזוהר:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
עשה לך תיבת עצי גפר. בד' מקומות נאמר בלשון הזה, בג' נתפרש, באחד לא נתפרש. עשה לך תיבת עצי גפר, אעי דקרדוס. "עשה לך חרבות צורים", גלבין דטינרין. "עשה לך שתי חצוצרות כסף", נתפרש. "עשה לך שרף" לא נתפרש. "ישמע חכם ויוסף לקח" זה משה, אמר: אם אני עושה אותו של זהב, אין הלשון הזה נופל על הלשון הזה, וכן של כסף; אלא הריני עושה אותו של נחושת, למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה: "ויעש משה נחש נחשת". מכאן שנתנה תורה בלשון הקודש, וכשם שנתנה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש. שמעת מימיך אומר גיני גיניא, אנתרופי אנתרופתא, גבר גברתא? אלא איש ואשה; מכאן שנברא בלשון הקדש.
קנים תעשה את התיבה. מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך:
וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר. ולהלן את אמר: "ותחמרה בחמר ובזפת"? אלא להלן, על ידי שהיו המים תשין, "ותחמרה בחמר ובזפת": "בחמר" – מפני הריח, "ובזפת" – מפני המים.רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
בכופר מצינו בתלמוד כופרא תיבתו של משה על שהיו המים רפין וכו' ועוד שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת אבל בכאן לא הקפיד אם יריח נח ריח רע של זפת מפני שכל העולם שרוי בצער. ומה שאמר אבל כאן מפני חוזק המים זפת המבית ומחוץ קשה איך לא היה הזפת מתפשר מפני חמימות המים. י"ל שנעשה להם נס ונצטננו המים שבצידי התבה. וקשה עוד מנא לן שמי המבול היו רותחין. י"ל דנפקא לן מגזרה שוה דכתיב הכא וישוכו המים וכתיב התם וחמת המלך שככה. מה להלן חמימות שהרי כתב וחמתו בערה בו אף כאן לשון חמימות שהיו המים רותחין:
<< · מ"ג בראשית · ו · יד · >>