חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ס עמוד ב

איזהו נשך ואיזהו תרבית:    בגמ' מפרש, דנשך ותרבית לחדא מילתא, ולא חלקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

כיצד לקח הימנו חטים מדינר זהב לכור וכן השער:    ירושלמי (דפרקין ה"א) אמר ר' בא בר (זמונא) [כהנא] והוא השער היפה לעולם, פחות מכאן ווי לזבונא, יתר מכאן ווי למזבנא.

גמ': והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל:    פירש רש"י ז"ל, ומדחלקו הכתוב לב' לאוין ב' נינהו. ונראה פירוש לפירושו, דלאו למימרא דלא יהא עובר משום לאו דתרבית בהלואת כסף, ומשום דגבי כסף לא כתב קרא רבית אלא נשך, דהא תניא לקמן דחייב משום נשך ומשום רבית בין בכסף בין באוכל, אלא בנשך משמע ליה שנושך ומחסר ממון הלוה, ותרבית משמע ליה שמתרבה באותה הלואה ממון המלוה, והיינו דחלקו הכתוב בב' קראי, ועד שיהא באותה הלואה נשיכת ממון אצל הלוה ורבוי ממון אצל המלוה לא יהא עובר, ואלו במתניתין דפרטן והדר ערבן לשניהם באיזהו נשך כדקתני, איזהו נשך ואיזהו תרבית והדר תני איזהו נשך והדר תני רבית בלוקח, דהיינו רבית דרבנן ולא תני רבית דאורייתא, שמע מינה דכל שהוא נושך את חברו אע"פ שאין ממונו מתרבה בכך חייב, וכן כל שהוא מרבה ממונו בהלואה זו, אע"פ שאינו נושך ומחסר ממון חברו חייב, והיינו דמקשה ואזיל, נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך היכי משכחת לה, כלומר, אי אפשר לעולם זה בלא זה כדמפרש ואזיל אי בתר בסוף אזלינן אי בתר מעיקרא אזלינן, וסוגיין פשוטה.

אבל [הרב אב"ד ו_ש"מ] הראב"ד ז"ל (הובא בשמ"ק) נראה דמפרש, דהא דקא פריך והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל, דוקא קא פריך, שלא יהא עובר עד שיהא בו נשיכה כסף ורבית באוכל, והא דאמרינן מעקרא קמו להו מאה בדנקא פירשו מאה פרוטות בשתות הכור, ואינו נכון, שאין משערים הפרוטות בפירות, שהנחשת טבעא, ופירא הוא דזל ויקיר ולא הפרוטות, ואין הסוגיא הולמת הפירוש כלל.

דנקא:    פירש רש"י ז"ל, שתות הדינר דהיינו מעה. ואינו מחוור, שהרי אין מעה שוה כי אם ל"ב פרוטות לפי חשבון קצ"ב פרוטות שיש בדינר, ואע"פ שאין זה מקום דקדוק בחשבון הפרוטות והכסף, מכל מקום אין שיטת התלמוד לרחק כל כך בחשבון, שהמעה שאינה שוה כ"א ל"ב פרוטות ואיהו נסיב לה מאה ועשרים. והנכון מה שפירשו בתוספות, דדנקא דהכא היינו שתות הסלע דהיינו ד' מעין שהן קכ"ח פרוטות, ולא דק כאן בחשבון בין ק"כ לקכ"ח.

אין לי אלא נשך בכסף נשך באוכל מנלן, ת"ל נשך אכל:    פירש רש"י ז"ל, אע"ג דהאי קרא בלוה כתיב ואנן אמלוה מהדרינן דקרא ואת כספך לא תתן לו בנשך במלוה הוא דכתיב, מכל מקום כיון דאשכחן שם נשך בלשון אוכל גמרינן מיניה. ואיכא למידק, דאכתי לא קמה ליה דגמרינן מלוה (מלוה) [למלוה], וי"ל דאמסקנא סמיך.

דף סא עמוד א

מנין לרבות כל דבר:    פירוש לרבות כל דבר המטלטל שהוא כעין כסף ואוכל, דאלו קרקע אין בו משום רבית, ואפילו הלוה ה' גפנים טעונות בו', וכדמוכח בכתובות פרק נערה שנתפתתה (מו, א), דאיבעיא להו התם, שכרו בקרקע מהו, כלומר, מוציא שם רע ששכר את העדים בקרקע מהו, ואסיקנא, דאינו חייב עד שישכור בכסף, דגמרינן שימה שימה מרבית, כתיב הכא ושם לה עלילות דברים וכתיב התם לא תשימון עליו נשך, מה להלן בכסף אף כאן בכסף, אלמא פשיטא להו דרבית לא שייך בקרקע, ושמא נפקא להו מכלל ופרט וכלל, דגבי רבית כתיב (דברים כג, כ) לא תשיך לאחיך נשך כסף וגומר, לא תשיך כלל, נשך כסף נשך אוכל פרט, נשך כל דבר חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל אף כל דבר המטלטל, כדרך שאמרו באונאה (לעיל נו), ולפי זה מה שאמרו עד שישכרו בכסף לאו דוקא, אלא בדבר המטלטל ככסף קאמר ולאפוקי קרקע.

ומיהו אפשר לי לומר, דהתם לאו מרבית ממש קא ילפי לה, אלא מההוא קרא דוקא דכתיב ביה שימה גבי רבית, ובההוא קרא כסף כתיב ביה. ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקדושין (סה, ב) דגמרינן עריות מדבר דבר מממון, ומינה אמרינן דאפילו קדשה בעד אחד ושניהם מודים אינה מקודשת, דילפינן דבר דבר מממון, כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ואלו עריות מענין ממון גמרינן, כששניהם מודים אמאי אינה מקודשת, דהא גבי ממון הודאת בעל דין כמאה עדים, אלא דהתם לא ילפינן עריות מענין ממון, אלא ממקום שנא' בממון דהיינו על פי שנים עדים, והתם במקום הכחשה היא, ומההיא דוכתא דוקא [הוא] דילפינן מה התם על פי עדים אף עריות דוקא על פי עדים כממון במקום הכחשה. אלא שאם כן הוא הוה ליה למבעי שכרו בכל דבר חוץ מכסף מהו, ומאי שנא קרקע דנקט. והראשון נראה עקר.

הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה:    הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהן בשני שמות חלוקין כדאמרינן בנשך ורבית, אלא דאשכח בהו רבא צריכותא בכלהו ולא דמו להדדי הילכך לא מזהרי האי בלאו דאידך. אבל לאו דגזל מוקמינן בכובש שכר שכיר, ולא משום דמייתר, דהא צריך לגופיה ולעבור עליו בשם גזל, אלא משום דכתיב בעניינא דשכיר, ודבר הלמד מעניינו הוא. ובלאו דגנבה הוה ליה למימר דלא אצטריך אלא לעבור עליו בשם גנבה, אלא דמשכח ביה צריכותא בגופיה, הראב"ד ז"ל.

דף סא עמוד ב

לטומן משקלותיו במלח:    פירש רש"י ז"ל, שהמלח מכביד את המשקולות. ולפי פירושו הזהיר הכתוב כאן ללוקח כשישקול לעצמו לא יטמין משקלותיו במלח, ואינו מחוור, דפשטיה דקרא למוכר הוא דמזהריה. אלא נראין דברי ר"ת דפירש (ב"ב פט, ב תוס' ד"ה שלא) שהמלח שואב כח המשקלות ומקילן, והכי איתא בתוספתא (ב"ב פ"ה ה"ג), דתניא, לא יטמין משקלותיו במלח, שהמלח שואב את המדה.

שלא ימדוד לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים:    פירש רש"י ז"ל, שחבל המדה מתייבש בימות החמה ומתקצר, ובימות הגשמים מתלחלח ומתארך. ולדבריו דוקא במודד בחבל, ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים, ושמא מפני שדרך הראשונים למדוד בחבל. ור"ח פי' שהקרקע מתבקע ומרחיב בשרב ומתקצר בימות הגשמים, ודבר של תימא הוא.

שלא ירתיח:    פירש רש"י ז"ל שהמדה המרותחת עולה ונראה כאלו נתמלאת המדה ואינה. ור"ח ז"ל פי', שמכח מהירות שפיכתו עושה המדה גדושה ונתאנה מוכר. והראשון נראה עקר, דפשטיה דקרא אזהרה למוכר היא.

יש מי שגורס: ממי שתולה מעותיו ביד נכרי:    כלומר, שמפקיד מעותיו ביד נכרי ונכרי מלוה אותם ברבית ואסור. ויש מי שגורס, תולה מעותיו בנכרי, כלומר, מלוה לישראל ברבית ואומר של נכרי הם שנעשיתי עליו סנטר או אפטרופא, ואינן של נכרי אלא של עצמו, ואלו של נכרי מותר. והא דתנן (ע, ב), מלוה ישראל מעות של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל, ופירש בברייתא (עא, ב), מדעת הנכרי כשהעמידו אצלו, ואסיקנא בגמ', דווקא באמר לו נכרי הניחם על גבי סלע והפטר, אי נמי, כשנטל הנכרי ונתן ביד, הא לאו הכי אסור, משום דאין שליחות לנכרי ואשתכח דישראל קא שקיל רביתא, התם היינו טעמא משום דמעקרא לוה ישראל הראשון מעותיו של נכרי, והילכך עד דאמר ליה נכרי הניחם והפטר או שנטלם ונתנם ביד, שייך זה ישראל הראשון באותה מלוה, אבל כשנעשה (ל)ישראל נפקד סנטר או אפטרופוס מותר.

ותניא בתוספתא במכלתין פ"ה [ה"ח], ישראל שלוה מעות מן הנכרי ומבקש להחזירם לו, מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור, ואם העמידו אצל הנכרי מותר, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית אסור, גוי שאמר לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין, מעותיו של ישראל מופקדות אצל נכרי מותר להלוותן ברבית, פי', שלא מדעת ישראל המפקיד כדמפרש בתוספתא, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור, באחריות נכרי מותר. פי' דכל שהלוה מעות המופקדות בידו שלא מדעת המפקיד הרי הן באחריותו, והרי זה כמלוה את שלו. ישראל שנעשה לו לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה אפטרופוס לישראל או סנטר אסור ללוות הימנו ברבית, ע"כ בתוספתא.

ובתוספות פירשו, תולה מעותיו בנכרי, כשאמר לו ישראל חברו לוה מעות מנכרי בשמי, והלך והביא לו משל עצמו ואמר לו משל נכרי הם שלויתי הימנו בשמך, וגם זה נכון.

עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש:    כלומר, בנו. פירוש, אבל מכאן ואילך. [כ]לומר, ברבית דרבנן, יכין רשע וילבש אפילו רשע, שהוא בעצמו אינו חייב להחזיר לכולי עלמא, וכן פי' הראב"ד ז"ל.

ר' יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים:    יש מי שמפרש, דלאו דוקא בדיינים, אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון דאסורא דעבד עבד, ודיינים דנקט, משום דר' אליעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה, ומסייעי להאי סברא מדאמרינן מאי טעמיה דר' יוחנן מות יומת דמיו בו יהיה, למיתה ניתן לא להשבון, אלמא אינו בהשבון כלל, ורבא נמי דאמר דהוקש לשופכי דמים, אלמא מלוה ברבית לא ניתן להשבון כשופכי דמים. ועוד, דאם איתא דבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, כי אקשינן לקמן לר' יוחנן, מדתניא, הניח להן אביהן מעות של רבית ואמרינן, אינהו הוא דאינן חייבין להחזיר הא אביהן חייב, מאי קושיא, לימא ליה הכא כשעשה תשובה ובא לצאת ידי שמים, ואפילו הכי בנים פטורים בדבר שאינו מסויים, דהא ברייתא בשעשה האב תשובה היא, דקתני סיפא הניח להן אביהן פרה או טלית וכל דבר המסויים חייבים להחזיר, ואוקימנא כשעשה תשובה ומשום כבוד אביהם, אלא אפילו בשעשה תשובה אינו חייב להחזיר.

והא דאמרינן בסמוך אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה להדרינהו, משום לזות שפתים קאמר. ועוד, כי מקשינן ליה נמי מהגזלנים ומלוי ברבית אע"ג שגבו מחזירין, לימא ליה כשעשה תשובה. אלא שיש לומר דמהני ליכא ראיה, דעל כרחין לאו כשעשה תשובה, דאם כן אם החזירו אין מקבלין מהן, דאמרינן (ב"ק צד, ב) הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים [מהן], והמקבל מהן אין דעת חכמים נוחה הימנו. ויש אומרים, דדוקא נקט אינה יוצאה בדיינין הא בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, והיינו דקאמר למורא ניתן לא להשבון, כלומר, מיראת שמים מחזיר אבל לא נתן להשבון בבית דין.

ובתוספתא (פ"ה ה"ט) שנו:    המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר, וההיא כר' יוחנן מתניא מדקתני ועשה תשובה, דאלמא הא לא עשה תשובה לא, ואפילו הכי קתני כשעשה תשובה חייב להחזיר. ומיהו לענין פסק הלכה לא נפקא לן מידי, דכר' אלעזר קיימא לן ביוצאה בדיינים, וכדאמר רב ספרא בסמוך (סב, ב), כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירים ללוה רבית קצוצה וכר' אלעזר.

ור' אלעזר אמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין:    מסתברא לי, דלא יוצאה בדיינין לרדת לנכסיו קאמר, אלא שהוא מצוה להחזיר, מדכתיב וחי אחיך עמך, ובמצות עשה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכדאמרינן בכתובות פרק הכותב (פו, א) אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי, אמר ליה, תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון עשה סוכה איני עושה, טול לולב איני נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ותדע לך דאי לא, בנים נמי ליחייב לאהדורי בהניח להן אביהן אחריות כדרך שאמרו (ב"ק קיא, ב) מאי שנא מפני כבוד אביהם, מדינא נמי חייבין, כדרך שהן חייבין בגזלן בגזלה קיימת (ב"ק שם), אלא כדאמרן דליכא אלא מצות עשה דוחי אחיך עמך וכפיית (הגזל) [המצוה] איכא, לרדת לנכסיו ליכא, כך נראה לי.

דף סב עמוד א

לא, מאי קום עשה קרועי [שטרא]:    פירש רש"י ז"ל, דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה, והכא בשלא גבה. ואינו מחוור, דהא מאן קא מוקי לה כתנאי ר' יוחנן, הילכך מאן דדחי, לא מאי קום עשה קרועי שטר כר' אלעזר, דאי לא, הוא מהדר אתנאי, ואידך אמר ליה לא, אלא כלהו כר' יוחנן, זו אינה תורה. והרמב"ן ז"ל פירש להעמיד דברי רש"י ז"ל, דמאן דאמר לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה, אלא דמעקרא קא סלקא דעתך דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית, והילכך ת"ק דחייב על כרחך אית ליה כר' יוחנן דאינו בקום עשה, והשתא קא דחי דלכולי עלמא אם גבה, אע"ג דבני אהדורי נינהו, אפילו הכי לא תקן לאו, דאסורא דעבד עבד, שעל נתינת הרבית הקפידה התורה אע"פ שהחזיר הממון, ותדע לך שהרי חייב אפילו הלוה, אלא דמצוה באנפי נפשיה רמיא עליה, מדכתיב וחי אחיך עמך, והכא בשלא גבה הוא דפליגי, ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון עליו נשך פליגי, דר' אלעזר ור' נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשיה הוא, אלא שלא ישים ויגבה קאמר, והילכך בקרועי שטראי אתקין ליה, ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא, ומשעת שימה עבד ליה לאסורא, דהא עדים נמי קא עברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור, דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דחייב הכתוב לתקן, ואע"פ שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה.

ויש מפרשים, דלכולי עלמא בני אהדורי נינהו, ובדאהדר תיקן לאוי דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנושה, אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי, דתנא קמא סבר לא אפשר לתקוני, דהא משעת כתיבה עבד ליה אסורא, דשימה בפני עצמה מילתא היא ומשעת שימה עבד ליה לאסורא, ור' אליעזר ור' נחמיה סברי לאו מילתא [בפני עצמה] היא, ותליא וקיימא עד שעת גוביינא, והא אפשר בקריעת השטר, דלא אמרה תורה לא תשימון אלא כדי שלא תבא לידי גבייה, הלכך מלוה וערב דאפשר להו בקריעת השטר תקינו ללאו דלא תשימון ופטורים, אבל עדים דלא אפשר להו למקרעיה לכולי עלמא משעת כתיבה עברו להו אלאו דשימה והלכך לכולי עלמא חייבי.

א"ל רבינא לרב [אשי] והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה:    הק' הראב"ד ז"ל והא אמרינן לקמן (סז, א) דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ, דהכא באתרא דלא מסלקי, [והתם באתרא דמסלקי, ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי _ ש"מ] דבנכייתא שרי לכתחלה, ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפרקין (שם ע"ב), ובלא נכייתא איכא אבק רבית, ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה.

ומה שכתב הרב ז"ל [דלרבינא] באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית אינו מחוור, דכל בנכייתא משרא שרי רבינא, ואיהו נמי אכיל, דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן (שם) בשמעתא דאת ונוולא אחי, ושם נכתוב יותר בס"ד. ולעקר קושייתנו אף רש"י ז"ל נשמר ממנה, ורש"י ז"ל פירש את זו במשכונת הכרם, לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות, ולפיכך אין בהם רבית קצוצה, וההיא דלקמן במשכונת בתים, וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן (סד, ב) נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו.

דף סב עמוד ב

וכי אין לו יין מאי הוי:    פי' דקא סלקא דעתך דכלה מתניתין בשיצא השער ואפילו ליין, [דאי לא] יצא השער, אפילו רישא משכחת לה דאסור, ומאי שנא דנקט ליה אסור בפסק היין, לנקוט לה אפילו בפסק החטים דבא לו באיסרו.

ופירשה רבא בבא לחוב בדמיהן:    ופירש רש"י ז"ל, בפסק היין, כלומר, אע"פ שבפסק הראשון של חטים בא הלוקח באסרו, בפסק היין לא בא באסרו, שלא נתן זה המוכר ללוקח דמי החטים ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין, אלא בא לעשות עליו דמי החטים חוב ובא לחוב בדמיהם יין. ולקמן (סג, א) דאוקמה רבא למתניתין כדר' אושעיא לא גריס הוא והא לקח קתני, וכתב דשבוש הוא בספרים, דאנן לא ארישא דמתניתין דהיינו פסק החטים קשיא לן מידי ולאו איהי היא דאוקי רבא בבא לחוב בדמיהם, אלא סיפא, ומשום דקתני עלה במתניתין ויין אין לו, אבל רישא דבא לו באיסרו אע"ג דאין לו שרי, ושפיר תנינן בה לקח דבאסרו בא לידו.

ופירושו נכון, אלא שקשה קצת דבכלהו נוסחי איתא, וכן בפי' ר"ח והלכות הרב אלפסי ז"ל. ולפיכך יש מפרשים, דאפילו רישא נמי (מודה) [מוקי] ליה רבא בבא לחוב בדמיהם, דאי באסרו בא לידו, בפסק הראשון כבר קנו לו מעותיו דבר תורה החטים, דהא בשיש לו עסקינן, וכיון שכן אפילו לא משכם ובא לחוב בהם ביין מותר כאלו בא באסרו בידו, דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו, ואוקימתא דרבא דהכא ואוקימתא דלקמן דאוקמה כדר' אושעיא חדא היא, אלא דמעקרא היה סבור להעמידה כאידך ברייתא, ואקשיה ליה אביי דלאותה ברייתא כל שלא בא באסרו אפילו יש לו אסור, דהא עמד לו על גרנו קתני ואפילו הכי קתני דאסור, והדר אוקמה כר' אושעיא דתני בכלן אם יש לו מותר, ואע"ג דלא בא באסרו, ולפיכך הקשו לו והא לקח קתני, ופריק, מאי לקח לקח בהלאותו, וזוהי דעתו של רבינו האי גאון בספר המקח.

והראב"ד ז"ל הקשה, אם כן מאי לחוב בדמיהן דקאמר, דלשון בדמיהן משמע דקאי אחטים, דאלו על הדינר דקתני בפסק החטים, הוה ליה למימר בבא לחוב על דמיו, ולפיכך פי' הוא ז"ל, בבא לחוב בדמיהן, שאין לו למוכר אותן חטים, שאלו היה לו הרי הן כדמיהן וכאלו באסרו בא לידו. ומסתברא, דעקר קושיא דדמיהם ליתא, דמשום דאנן על פסק היין קא מותבינן וכי אין לו מאי הוי, איהו הוא דפרקיה ואוקימנא בבא לחוב בדמי החטים, ומינה דכלה נמי בבא לחוב בחוב, וכאלו אמר כלה מתניתין בבא לחוב בדמיהן, ודר' אושעיא פירושא הוא למתניתין ואיהו הא תני הרי שהיה נושה בחברו מנה, דאלמא טעמא דהיה נושה בו מעקרא מנה הא אלו בא באסרו מעקרו, אם יצא השער אפילו אין לו שרי.

כך נראה לי כדי להעמיד דברי גאון ז"ל שכל דבריהם דברי קבלה הם ועליהם ראוי לסמוך. אלא שקשה לי דאם כן אף רישא על כרחך בדאית ליה חטים, ואם איתא עקר ההיתר בדאית ליה תלי ולא ביציאת השער, וכיון שכן היכי שבקיה לעיקר ותני הטפל והוה ליה למתני מדינר זהב הכור ויש לו חטים, דיציאת השער לא מעלה ולא מוריד, אלא כולה מילתא בשיש לו ואין לו תליא, וצריך עיון בזה בדברי רבינו האי גאון ז"ל.

אי אית ליה חמרא דיהיב ליה בשלשים דנרים שפיר דמי, דפירא יהיב ופירא קא שקיל מיניה, אבל משקל זוזי מיניה מחזי כרבית:    יש מי שסובר, דהא דרב ספרא אסור לעשות כן לכתחלה, מפני שנראה כהערמת רבית קאמר, אבל אי עבר ועשה מוציא ממנו אפילו זוזי אי לית ליה פירי, דאף אבק רבית ליכא, אלא כהערמת רבית. והרמב"ן ז"ל הכריע לאיסור וכתב, דאבק רבית דרבנן הוא ולא מפקינן לא ממלוה ללוה ולא מלוה למלוה, [דהא] במתניתין תרבית דרבנן קא נסיב ואיהו הוא דקא מוקי אביי כדתני רב ספרא ברבית דר' חייא.

ואפשר לי לומר, דלאביי ודאי הכי נמי כיון דלא אשכח פתרי למתניתין אלא בהכין, אבל השתא דאיתותב אביי ולא מתוקמא מתניתין כי הא דרב ספרא, ליכא ראיה כלל ממתניתין להא דרב ספרא, דהא לא דמיא, וכיון שכן הדרינן לפרושי לישנא דרב ספרא דתני כדבי ר' חייא אסור לעשות כן מפני הערמת רבית, והאי לישנא לא מתני ליה ברבית דרבנן בשום דוכתא, (ועוד מאי שנא הא) [ומאי שנא הכא] דנקט, ולישנא נמי דייקא דתני יש דברים המותרים ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן. ועוד, דאם כן לימא דאסורים מפני הערמת רבית ומאי אסור לעשות כן דקתני, וכן נראה לי.

והא מדינר זהב הכור וכן השער קתני ואדחייה הא דאביי:    ומיהו אף על גב דאוקימתיה אדחייה משום דלא אפשר לאוקומי מתניתין בהכין, מכל מקום מאי דקאמר אביי דאם עשה כן נשקול מיניה בשלשים דנרים [חמרא], שפיר דמי, דפירא יהיב ופירא שקיל מיניה, הלכתא היא דא לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא ואנן לא פלגינן עליה בלא ראיה. והלכך מעמידין אותן ל' דינרים על פירות על שער שבשוק, והוא דיש לו כדין שאר מלוה, ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות, שאם כן הרי זו כמין רבית גמורה כן דעת הרמב"ן ז"ל.

דף סג עמוד א

שמע מינה מדר' אושעיא תלת שמע מינה מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן [דלא] כאיסרו בא לידו. דהא אפילו בבא לחוב בדמיהן קא שרי, ושמע מינה והוא דיש לו וכדקתני בכלן אם יש לו מותר, והא דלא כברייתא דלעיל [סב, ב] דקתני שאפילו עמד לו על גרנו אם לא באסרו בא לידו אסורים, ולכולי עלמא אם אין לו ובא לחוב בדמיהן אפילו יצא השער אסור, וכדקתני בכלן אם יש לו מותר ואם לאו אסור.

וכתב הרמב"ן ז"ל דכל שיש לו מותר ואפילו לא יצא השער, והא דקתני ר' אושעיא ועשאן עלי כשער של עכשיו, אינו אלא ללמדך שאע"פ שיצא השער אם אין לו אסור, שאין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש דכל שיצא השער מותר אע"פ שאין לו דאע"פ שאין לזה יש לזה, (ואע"פ) [והיינו] דאמרינן ושמע מינה והוא שיש לו. ונראין דבריו באמת, דהא טעמא דיציאת השער אינו אלא משום דאם אין לזה יש לזה, וכל שאין לו ובא להעמיד מלוה עליהן אין אומרים אם אין לזה יש לזה דבמה יקנה, אבל כשיש לו הרי שיש לו ואוזולי אוזיל גביה, בין בא באסרו בין בא לחוב בדמיהן.

והרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' מלוה ולוה ה"ו) כתב והוא כשיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו, ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליה כמה טיפין (לקמן עה, א). ונראה דטעמא דמילתא, דבלוה כל שיש לו טיפה ולוה עליה כמה טיפין, רואין כאילו לוה טיפה נגד טיפה שיש לו, ואחר כך כלוה ב' טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא. וכתב רש"י ז"ל, דכל שיש לו מותר אע"ג דלא [משיך, כי מוקיר] ברשותיה מוקיר, ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עליה במי שפרע.

הא דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים:    פירש רש"י ז"ל, דמים מעות, דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיניה מחזי כרבית, אבל כל שנוטל פירות ואפילו פירות אחרים בדמי הפירות שקנה באמנה, מותר, דבפירות [לא] מנכר הרבית, ור' ינאי דאמר מה לי הם מה לי דמיהן, שרי אפילו למשקל מיניה זוזי.

ואינו מחוור, דאם כן, מאי קאמר לעיל שמע מינה מדר' אושעיא דאיתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן, דר' אושעיא לא קאמר דלישקול מיניה זוזי, ופירא הוא דקא שקיל, יין תחת חטים ושמן תחת יין, ובפירות אפילו רב מודה. ועוד, מאי קא מקשה ליה לרב מדקתני אם יש לו מותר, דהא רב נמי מודה בהא כל דשקיל מיניה פירא.

(ורש"י) [ורבינו שמואל] ז"ל [פירש], עושים אמנה בפירות למשקל מיניה ההוא גופה דפסק עליו אף על פי שהוקר, אבל ליטול דמים בין בזוזי בין בפירא אחרינא אסיר, דפירי אחריני נמי קרי להו דמים, ור' ינאי כי שרי דוקא ליטול פירי ואפילו פירי אחריני בדמי האי פירא, אבל למשקל זוזי בין למר בין למר אסור. ואינו מחוור, מדאמרינן בב"ק פרק הגוזל (קג, א) רב כהנא יהב זוזי אכיתנא, איקר כיתנא, זבניה ניהליה מרוותא דכתנא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה מי איזול ואשקול זוזאי, אמר ליה, אי כדמזבני ליה אמרי האי כתנא דכהנא הוא, זיל שקול, ואי לא לא תשקול, ואמרינן התם, אמנה היא, ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושים אמנה בדמים, אבל לר' ינאי למשקל זוזי שרי, אלא בין לרב בין לר' (יוחנן) [ינאי] אין הפרש בין שנתן לו דמיהן במעות או בפירות, (אבל) [אלא] כל שלא נתן לו אותן פירות ממש, לרב אסור ולר' ינאי בין פירות בין מעות מותר.

צד אחד בריבית מותר:    וא"ת, אם כן סאה בסאה לר' יהודה לשתרי, דשמא לא יתייקרו. י"ל, דשאני התם דמאליהן מתייקרין, ולא אמרו צד אחד ברבית מותר אלא כשההתר תלוי בידם, שאם ירצה יתן פירות ולא מעות, ואם ירצה מוכר לא יביא מעות תוך אותו זמן. והראב"ד ז"ל פי', דוקא בדיאכא צד מכר, ואף רש"י ז"ל כן פי', וזה לשונו, צד אחד ברבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר.

רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו:    פירש רש"י ז"ל, אע"פ שהתנה הלוקח שאם לא היה מכר יחזיר הפירות שאכל, אפילו הכי קא אסר תנא קמא, משום דבשעת אכילה קא אכיל רבית ועבדיה לאיסוריה. ותימה הוא, דכל שהתנה שאם לא היה מכר יחזיר הפירות, נמצא שלא אכל רבית ולא עבד אסורא שבתנאי אכלן. ובתוספות פירשו, שאם התנה שאם לא יהיה מכר ינכה לו מן הדמים לכולי עלמא שרי, אלא הכא כשהתנה שאם יפרע לו כל מעותיו תוך הזמן יחזיר לו הוא כשיעור מה שאכל. וא"ת, ומה להם להפוכי מטראתא ולהתנות בכך. י"ל, מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהו מעות מצויות אצל המוכר, ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו, ואלו היה מנכה לו מן המעות כשעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר.

השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן, מה לי דמיהן מה לי הן אמרינן:    פירש רש"י ז"ל, כי היכי דאמר ר' ינאי גבי פרעון הם ודמיהן שוין ואף על פי שהוקרו, כי היכי דשרי לטול הם כלומר הפירות, הכי נמי שרי ליטול מעות שהם דמי הפירות שחייב לו המוכר, כך אם בא ליקח פירות ולפסוק על שער שבשוק שרי ואף על גב דלית ליה הנהו פירי, דמה לי אם יש לו פירות בעצמן שהם דמי מעות שנותן לו הלוקח, ומה לי הן כלומר המעות, הרי יכול לקנות בהן הפירות בשוק אף על פי שאין לזה יש לזה.

וא"ת, מאי קא משמע לן רבא, מתניתין היא, (לקמן עב, ב) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, הא יצא השער פוסקין, י"ל, דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא כשיצא השער באכלבי וארבי דמשיך תרעייהו(שם בגמ') וטעמא משום דמסתמא לא חיישינן שמא יתייקרו קודם שיפרע, קא משמע לן רבא דטעמא משום דכמי שיש לו דמי, דאף על פי שאין לזה יש לזה, והלכך אפילו [על שער שבשוק] שרי, ומיהו על שער (שיקשו) [שוק של] עיירות דלא (משייר) [משיך] כלל אין פוסקים (שם), דדלמא אדאזיל ואתי יתייקר השער, וכמי שאין לו כלל דמי ואין אדם עשוי ליקח מיד.

יש מי שפירש (הרמב"ן ז"ל), דהא דרבא לא שייכא במתניתין כלל, והכי קאמר מה לי דמיהן מה לי הן אמרינן, כלומר, כשם שאם בא באסרו פוסקים על שער שבשוק, כך אע"פ שאין לו [ה]מעות ונתן לו חטים בשוויין, ובא לפסוק באותן חטים יין, מותר כאלו נתן לו דמי הפירות שהן המעות, בין שנתן לו חטים כשער שבשוק בין שנתן לו חטים בשוויין, ואע"פ שלא יצא בהן השער, והא קא משמע לן דלא תימא כי שרו לפסוק על שער שבשוק הני מילי כשבא במעות בידו דמצי למזבן בהו בשוקא, אבל בפירות לא, דדילמא לא מזדבני ליה הני פירי, קא משמע לן דכי היכי דפוסקים על שער שבשוק כשבא במעות בידו, כך פוסקים אם הביא פירות בשויין או כשער שבשוק.

דף סד עמוד א

הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא:    פירש רש"י ז"ל, אחביתא דחמרא שיש בידך, אמר ליה רב שרביא, האי קרוב לשכר ורחוק להפסד בהלואה [ו]רשע הוא, כדאיתא לקמן בהאי פרקא (ע, א). ויש להקשות, דאם כן, היאך פוסקין על הפירות כשיש לו, שאף הם אלו נגנבו או נאבדו או נפסדו חייב הוא המוכר באחריות, והכי תנא בהדיא בתוספתא [פ"ו, ה"ג], למה זה דומה, לנותן מעות לחברו ויתן לו פירות לגורן, ונגנבו או אבדו חייב באחריותן, אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו. ויש מפרשים, דעל חבית ידועה נותן לו, ולפיכך קשיא ליה דכיון דעל זו ממש נתן לו אי תקפה נתבטל המקח והלואה היא זו, ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא דהא אפשר דזל ופסיד. ולא גרסינן כיון דמקבל יוקרא וזילא אלא כיון דמקבל עליה זילא. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר וזה נכון.

דף סד עמוד ב

מתניתין: המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות:    בגמ' מוקי לה, אילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, ואפילו למאן דאמר הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר דלא מידי חסריה, הכא כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כרבית. וא"ת, אם כן משכנתא דנכייתא היכי שריא, והרי זו גריעא טפי משוכר בפחות. כבר נשמר מזו רש"י ז"ל, ופי', דכל משכנתא דשריא בנכייתא, הני מילי בשדה וכרם דשייכי בהו תיוהי, שמא לא יוציאו פירות ואם יוציאו שמא ישתדפו, ואין זה רבית קצוצה ואפילו בלא נכייתא, אלא אבק רבית בספק הוא, ובנכייתא שרי, אבל חצר אוכל הוא ממנה פירות על כל פנים ולא שייך ביה תיוהא, הילכך אפילו בנכייתא אסיר, וכן פירש למעלה (סב, ב), וכן בכמה מקומות בפרק זה. ואף הרב בעל הלכות הלך על דרך זה. ואין דרכם בזה נכון, דאף בבית נמי שייך תיוהא שמא יפול ושמא תפול בו דליקה.

ויש מתרצים, דמשכנתא כיון דמנכה לו [מדמי] המשכונה, בין עושה פירות בין אין עושה פירות, ואפשר שכל חובו כלה בניכוי זה, מותר, אבל הלוה ודר בחצרו הקרן קיים בחובו, אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והלכך אסור, דהוה ליה כרבית.

הלוהו ודר בחצרו, חייב להעלות לו שכר. פירש הרמב"ן ז"ל, והוא דר עכשיו בחצרו, אבל אם כבר דר אין צריך להעלות לו שכר ואפילו בא לצאת ידי שמים, דלא מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, והילכך אפילו דר בה שלא מדעת הבעלים אינו משלם מידי, דלא אמרו שצריך להעלות אלא משום דמחזי כרבית, דאלמא דאפילו כאבק רבית אינו. ולקמן, בעובדא דרב יוסף בר חמא, דהוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא, ואמר ליה רבא בריה דאסור משום דמחזי כרבית, ואמר ליה הדרי בי, אפילו הכי לא אמר דמנכי להו כדי דמי דאשתמש בהו, אלמא במשתמש כבר פטור, והכא נמי פטור דכותה היא, ומינה קאמר ליה רבא בריה, ונכון הוא.

הלוני ודור בחצרי, צריך להעלות לו שכר:    והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא, וכדאמרן אע"פ שאמרו, (בההיא) [וההיא _ ש"מ] דהדר בחצר חברו שלא מדעתו [וההיא] בחצר דלא קיימא לאגרא היא, והיינו דאצטריך רב נחמן לאשמועינן, דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא (אפי') [מאי] הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, ואפילו לא הלוהו וכל שכן דהלוהו דאיכא אסורא, וא"כ היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא, ודבר ברור הוא זה.

וכתב הרמב"ן ז"ל, דאף בהלויני ועבר ודר אין צריך להעלות לו שכר, דלא מידי חסריה ולא מידי שקיל מיניה. ומסתברא כותיה דאף זה על כרחין לאו רבית קצוצה היא, ואף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מעקרא, דאם איתא צריכא ליה לרב נחמן למימר, ואי לאשמועינן דאפילו בכי הא הוי רבית קצוצה הוה לי לפרושי בהדיא, דהאי הוי חדושא טפי, ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר הלוהו כל שכן הלוני וכי צריכא למימר, ועוד דלית להו חד אנפא, דזה רבית קצוצה וזה אפילו אבק רבית אין בו, ומאי כל שכן אחר דליתנהו בחד אנפא, ועוד דמאי דקאמר ומאן דאמר הלוהו כל שכן הלוני מוכח בהדיא הכי דבהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלוני וכל שכן, אבל בטפי מהלוהו לא, והיכן צריך להעלות בהלוהו, כשדר בה עכשו, אבל בדר כבר לא וכדאמרן, ובהלוני נמי דוקא בדר אבל כשעבר ודר פטור, וזה נראה לי ברור. ומה שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות דבהלוני ודור מפקינן מיניה, לאו בחצר דשמעתין קאמר דהיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר, דההיא ודאי בהלוני רבית קצוצה היא.

מ"ד הלוני אבל הלוהו לא:    דמעקרא אדעתא דהכי לא איכוון ודוקא הלוהו ודר לא, אבל הלוהו ואמר לו לוה ארוח לי זימנא ודור לי בחצרי הרי הוא כהלוני, דכל אגר נטר לי אסור, ואי חצר דלא קיימא לאגרא אסור, ואי חצר דקיימא לאגרא רבית קצוצה ומוציאין ממנו בדיינים, שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרוחת זמן. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ג) שכתב, הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה, שנא' לא תתן לו בנשך. ובאמת הדברים נראים אם קבע לו זמן להלואתו ובתוך זמן אמר לו הלוה דור בחצרי חנם בשכר מעותיך שהם בטלות אצלי, שאין כאן רבית, אלא מחזי כרבית וכרבית מאוחרת היא זו, אבל במרויח לו זמן רבית קצוצה היא. וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, וזה לשונו שכתב שם, אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו, שאם הגיע זמן הפרעון וארוח ליה זימנא משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמי, ע"כ.

וכתב הרי"ף ז"ל, והלכתא כלישנא קמא דאפילו הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, אבל להוציא ממנו בדיינין, בהלוני ודור בחצרי מפקינן מיניה אגרא, דהויא ליה רבית קצוצה, אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דההיא אוזפיה, אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים. וכבר כתבנו למעלה דלאו בחצר דשמעתין קאמר, דבההיא אפילו בהלוני לא מפקינן מיניה, דלאו מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, דהא לא קיימא לאגרא, אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר, ואפילו בההיא בהלוהו ודר אינו מעלה לו שכר. פי' לדבריו וכשדר מדעת בעל החצר, אבל שלא מדעת בעל החצר אפילו פרעו חייב להעלות לו שכר ביתו, ואפילו לא הלוהו כל שכן כשהלוהו דעביד איסורא.

עוד כתב הרב ז"ל, בהלוהו ודר בחצרו דלא מפקינן מיניה, לא תימא הני מילי היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר תבע ליה באגר ביתיה, אלא אפילו בדתבע ליה מקמי דלפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שעור אגר ביתיה, כדאמרינן לקמן (סז, א), אמר רב אשי, השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה, אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה, מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה [הוא]. וה"ר אפרים ז"ל (מובא בבעל המאור) חלק עליו, ואמר דלא אמר רב אשי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא גבי משכנתא דמשכנא גביה. ויש שמביאין ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"א) חד בר נש אשאיל לחבריה דינרי, אשרייה גו ביתיה, א"ל, הב לי אגר ביתי, אמר ליה הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' אבא בר זבדא ומר ליה מה דהוה חמי למשרייה.

והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו, חדא דיש לפרש דהתם הכי פירושא שהלוהו, ואחר כך אמר לו אדור בחצרך, ואמר לו כן, ולא פירש לו אם בשכר אם בחנם, ולבסוף תבעיה ליתן לו שכר ביתו, לומר שלא בחנם אמר לו לדור בו, ואמר לו מלוה, אף אתה תן לי מעותי, כלומר, שבדעתו היה לדור שם בשכר מעותיו שהיו בטלות אצלו, ודן ר' אבא דמנכה ליה שכר הראוי לו, לפי שלא אמר לו בפירוש שידור בו בחנם. ותדע, שאם תבעו זה מחמת אסור רבית ואע"פ שאמר לו זה בפירוש שידור בחנם, הוה ליה למימר תבעיה באגר ביתיה, ולא הוה אמר ליה הב אגר ביתי. ובר מן דין, דדילמא סבירא ליה לר' אבא כמאן דאמר בגמרין דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא, ואנן כרב אשי סבירא לן דאמר דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. ועוד שאם כדברי ה"ר אפרים ז"ל, כל מי שנותן מתנה סתם לבעל חובו מחשב עמו באחרונה ומנכה לו מחובו ואינו בדין. ודברי הרי"ף ז"ל נראין עיקר.

דף סה עמוד א

כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה, ורבא אמר חמשה מפקינן מיניה:    ולאו למימרא שהמקח מתבטל ויחזיר שעורי' לבעליו מפני שנעשה המקח באסור, אלא שלדברי אביי אם רצו לקיים המקח ואפילו אחד מהן, אינו מחזיר אלא זו[ז], או אם ירצו להחזיר לבעליו מחמת הרבית יחזיר ארבעה, ורבא אמר שצריך להחזיר כל החמשה או זוז ורבע כדי שלא יהנה מן האסור. ותדע לך, דהא אמר אביי בסמוך גבי גלימא, ארבעה זוזי מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה, ורבא לא פליג עליה אלא משום לזות שפתים, דאמרי אנשי קא מכסי וקאי בגלימא דרביתא, אלמא דאף רבא לא אמר אלא בדבר מסויים בלבד, הא בעלמא דליתא להאי טעמא לא, והכי נמי דייק באידך דאגר מיניה, כדתריצנא, דאמר ליה סבר וקביל.

(אמ') והוא הדין לפוסק על הפירות עד שלא יצא השער שנותן לו כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לומר אין הפסק שפסקנו קיים אחר שנעשה באיסור, אלא אם קנו באחד מדרכי הקניות המקח קיים, ומה שיש בו רבית הרי הוא כאבק רבית שאין מוציאין ממוכר ללוקח. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, דהיכא דאיכא אסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטלו זביני, אלא קיימא בין על לוקח בין על מוכר. ומיהו היכא דלא אקיים זבינייהו בינייהו לגמרי אלא למי שפרע, כמי שנתן מעות לחברו על פירות שלא על שער שבשוק, נשאל הגאון ז"ל אם יכול לומר שהפסק בטל הואיל ויש בו רבית, והשיב דעקר הדין דלא קנסינן היתרא אטו איסורא, כרבנן (לקמן עב, א), אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למקנא ממש, כיון שעקר דבריו לרבית היו אע"פ שחזר בו מן העקר לא מקבל עליה מי שפרע.

הא דאמרינן: שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף:    איכא למידק, דהא קיימא [לן] בע"א (יט, ב) ובקידושין (מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וניחא דאיברא ישנה מתחלה ועד סוף. שבכל יום ויום מרויח כנגד יום, אבל אין הכל משתלם אלא בסוף. ומיהא שמעינן דמכר דכוותה נמי שרי, דאלו מכר השדה בשנים עשר מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו, שהרי אף מכר זה לא משתלם אלא לגורן, ומשוה הוא דהוה שוי, ואוזולי הוא דאוזיל עכשיו גביה, והכי תנינא לה בתוספתא וכתבה הרב ז"ל בהלכות, דתניא בתוספתא (פ"ו ה"ד), הלוקח מכר מחברו על מנת ליתן מכאן ועד י"ב חדש, רשאי שיאמר תן לי בפחות מיד, ואינו חושש.

תוספתא (פ"ד ה"ב):    יש דברים שהן רבית ואינו רבית, לוקח אדם הלואתו של חברו בפחות ושטרותיו בפחות. כלומר, ואינו רבית כלל אלא לוקח ואפילו לכתחלה ואינו חושש, והכי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א).

אמר רב נחמן טרשא שרי:    פירש רש"י ז"ל, למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה, ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות, אלא יאמר סתם בכך וכך ליום פלוני. נראה מלשון הרב ז"ל, שאפילו קיצץ דמים ואמר לו לגורן במנה, והוא שלא קיצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך, והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בי"ב מנה אסור, פריק, התם קיצץ ליה הכא לא קיצץ ליה, כלומר, במתניתין קיצץ בין בתחילה בין בסוף, דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר, אבל היכא דלא קיצץ בתחלה אלא בסוף, שרי.

ודרב פפא דאמר טרשא דידיה שריא, פירשה הוא ז"ל, במוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן, ונראה פירוש לפירושו, דבתשרי יצא השער בזול, ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה, והוה ליה כקיץ בין בתחלה בין בסוף, דכל שיצא השער הרי הוא כקיץ בתחלה, ואפילו הכי הוה שרי רב פפא, משום דשכריה לא פסיד וזוזי לא צריך, ושכריה מתייקר באכלביה, והא דהוה יהיב שכריה מהשתא ללוקח, מילתא הוא דקא עביד בהדיה. ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה, ואע"ג דקרקע נמי לא פסיד, משום דהתם (קנו בפירות) [קץ בפירוש] אם מעכשיו בכך וכך אבל הכא לא (קנו) [קץ] למימר ליה אם מעכשיו בכך וכך דזוזי לא צריך, ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גביה דידיה זיל בתר לוקח, וכל שיצא השער הרי היא כקציצה, דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא [בהיני] והא איכא שכרא בשילי, ולפיכך אמרינן לקמן (סח, א) דלית הלכתא כטרשי פפונאי. ובדרב פפא לא גרסינן טרשא דידי ודאי שריא, אלא הכי גרסינן טרשא דידי שריא, דלפום ההיא גרסא דגרסינן בדרב פפא, ודאי משמע דקאי רב פפא אטרשא דרב נחמן, ולומר דטרשא דידיה שריא טפי מטרשא דרב נחמן, וליתא, דרב נחמן שריא טפי מדידיה, דרב נחמן לא (קנו) [קץ] בתחלה וגם לא יצא השער, ודרב פפא הוא דפסיק בגמ' דליתא ומטעמא דאמרן, אבל דרב נחמן הלכה היא, והיינו דאמרינן לקמן ולית הלכתא כטרשאי פפונאי, ולא אמרינן ולית הלכתא כטרשי פפונאי ולא כטרשאי נחמני. ודאמרינן הכא והלכתא כטרשא דרב חמא ולא אמרינן נמי והלכתא נמי כטרשא דרב נחמן, היינו משום דרב חמא קאי אדרב פפא, דבהדיא גרסינן טרשא דידי ודאי שרי ואיהי היא דדמיא לדרב פפא, דאף הוא מוכר במקום הזול כבמקום היוקר היה, ומשום הכי הוצרך לפסוק כרב חמא לאפוקי מדרב פפא. וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל כרב נחמן, ואע"פ שהוא פירשה בענין אחר בספרו הידוע מקח וממכר (שער מ"ב). ור"ת ז"ל גם פסק כרב נחמן.

והא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ו) ר' חייא רובה הוה ליה (כי תמו) [כיתן] אתו חמרייא למזבן מיניה אמר (פרעתי) [לית בדעתי] מזבנתיה כדון אלא בפורייא, אמרו ליה זבניה לן במה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא, אתא ושאיל לרבי אמר ליה אסור, ע"כ בירושלמי. ושמעינן מינה לכאורה, דאפילו כשאינו קוצץ דמים אלא כשאמר לו כשער של פוריא אסור, ואע"פ שלא קצץ כלל לא בתחלה ולא בסוף, אלא מפני שהוא מתייקר בפוריא אסור. מסתברא, דהתם נמי כשיצא השער לכיתנא השתא היה, דכל שיצא השער כקוצץ דמים בתחלה הוא, והלכך כל שקצץ עכשיו דמים או שיצא השער שהיא הקציצה של עכשיו, [בין שאמר לו לזמן פלוני בכך וכך] בין שאמר לו לאחר זמן כשער של אותו זמן, והוא זמן היוקר, הרי זה אבל כל שלא קצץ מתחלה והוא מן הדברים שאין לו עכשיו דמים ידועים וקצובים, ואמר לו לזמן פלוני בכך וכך מותר, וכדרב נחמן, דאמר התם קץ הכא לא קץ, וכן פסק הרב בעל המאור ז"ל. ונראה שעל כן סמכו במקומות האלו למכור באשראי בדמים יתרים. וטעמא דכלה מלתא נראה משום דדרך מקח וממכר הוא, וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא, וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו.

דף סה עמוד ב

טרשא דרב חמא:    פירשה רש"י ז"ל, שהיה מוכר [במקום] הזול כמקום היוקר, ואחריות הליכה עליו, ושם מוכרים לצורך רב חמא כיוקרא דהתם, וקונין לעצמן סחורה שם באותן המעות והריוח לעצמן ואחריות החזרה עליהן. והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו שאם כן למה לן טעמא דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא, בלאו הכי נמי שרי, דהא תניא לקמן (עב, ב) המוליך חבילה ממקום למקום, ומצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלם לך כדרך שמעלים לך במקום פלוני, ברשות מוכר מותר, ברשות לוקח אסור. על כן פירשה הוא ז"ל שאף בהליכה היתה הסחורה ברשות הלוקחים, ואפילו הכי מותר משום דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא, ונכון הוא. אבל אפשר להעמיד דברי רש"י ז"ל, דההיא דלקמן כשהוא לגמרי ברשות מוכר, ולומר שהוא מעלה להם שכר עמלם בהליכה, והא דרב חמא כשאינו מעלה להם שכר עמלם, והיינו דאיצטריך להו טעמא דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא.

ורב ענן אמר משלשין את הפירות. ואוקימנא, בדאמר ליה לכי מייתי קני מעכשיו:    ומסתברא לי, דהא דרב ענן אתיא כרבא (לעיל סג, א) דאוקי פלוגתא דר' יהודה ורבנן ברבית על מנת להחזיר, דאי כמאן דאמר צד אחד ברבית איכא בינייהו, ורבית על מנת להחזיר לכולי עלמא שרי, הכא נמי למה משלשין, יאכלו שניהם ובעל מנת להחזיר, וכל מקום שאמרו משלשין דוקא היא, וכדמשמע נמי הכא, כדתני רב (חסדא) [ספרא] ברבית דר' חייא שניהם אסורים, ועני רבא בתריה בדאמר ליה לכי מייתי קני מעכשיו, ומדקתני שניהם אסורים שמע מינה דלית להו תקנתא אלא במשלשין את הפירות, וכן הוא נמי בההיא דגיטין (מ, ב) אמרינן, נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן, כדרבה משלשין את הפירות כדאיתא התם, ואי אפשר להם בלאו הכי מן הדין. ומינה דהלכה כרבא, וכיון שכן בדזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דאמרינן (כתובות צז, א) דהדרי זביני, ואי נמי בדזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל, דקיימא לן בקידושין (נ, א) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא איתדר ליה דהדרי זביני, לא אפשר ללוקח למיכל פירות, ואפילו בתנאי, עד דידעינן בברי דליקום ליה זביניה, (ואפילו בתנאי) משום דהוה ליה רבית על מנת להחזיר, דקיימא לן כתנא קמא דר' יהודה דאסר, ואי נמי אפשר דהלכה כר' יהודה משום דסתמיה דכלהו מתניתין כותיה, כדבעינן למכתב לקמן (בז, א בד"ה עבד) בשמעתתא דאת ונוולא, אלא דאנן כרבנן עבדינן לחומרא, ואע"ג דהתנה להחזיר פירות שאכל אם יתבטל המכר, כך נראה לי.

דא"ל, ארעא קניא לך מעכשיו, זוזי ליהוו הלואה גבך:    מסתברא, דלאו למימרא שיהא צריך לומר לו כך בפירוש זוזי ליהוו הלואה גבך, דמסתמא נמי דינא הכי כל דלא עייל ונפיק אזוזי, דכיון שהחזיק בקרקע או שקנה או[תה], בכסף או בשטר, קנה הקרקע לגמרי, וזוזי הוו מלוה על פי על הלוקח (לקמן עז, ב), וכדמוכח נמי בפ"ק דב"ב (ה, א), גבי סמך לו כותל אחד מגלגלים עליו את הכל, בחזקת [שלא] (ש)נתן עד שיביא ראיה (שלא) [ש]נתן, אלא דהכא אגב דינא תנא טעמא, כלומר לוקח מותר בדאמר ליה קנה מעכשיו, וטעמא מאי, משום דהוה ליה כמאן דאמר ליה ארעא קניא לך מעכשיו וזוזי להוו הלואה גבך, כך נראה לי.

הא דאמר בדמים הללו אסור:    לאו למימרא שיהא מה שעשה עשוי אי לאו משום אסורא דרבית, אלא לעולם לא קנו ואפילו קנו מידו, דהא כל זמן שמוכר בדמים יתרים מדמים אלו אונס הוא, ויש טענת אנוס בממון, וכדאמרינן ע"א פ' השוכר (עב, א), ההוא גברא דאמר ליה לחבריה, אי מזבנא להאי ארעא לדידך מזבנא לה במאה זוזי, אזל זבנה במאה ועשרין, אמר רב כהנא קנה קמא, מתקיף לה רב (בר) יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסיה, כלומר דאי לאו דיהבו ליה מאה ועשרין לא הוה מזבין לה, והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד. וההיא בשקנו מידו מעקרא, דאי לא היכי קאמר רב כהנא קנה קמא, דבמה קנאה. וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' בית כור (ב"ב קז, ב). אלא הכא אפילו מכרה לו לאחר כמה (בדמים הללו) [ימים] באותן דמים מחמת תנאו הראשון והיא שוה יותר, יש בו משום רבית, אבל אם אינם שוה יותר, ורוצה למוכרה באותן דמים, מותר למכור לו כדרך שהוא מוכרה לאחר, ואם קנו מידו בתחלה ומכרה לאחר בדמים הללו קנה קמא, וכההיא דע"א וכדאמרן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דאפילו מוכרה לאחרים בדמים הללו אסור למוכרה לזה, דכיון דהתנה על ידי הלואה מחזי כרבית, וצריכה לי עיונא.

דף סו עמוד א

סיפא [נעשה] כמאן דאמר מדעתיה אתמר:    כתב הראב"ד ז"ל משמן של ראשונים, דאין עקר הטעם בזה מפני שהתנה הלוקח ולא המוכר, אלא רישא שהתנה בשעת המכר, ולא שנא התנה מוכר ולא שנא התנה לוקח, שעל ידי כן נגמר המכר, אבל סיפא כשהתנה לאחר (כ)שנגמר המקח, ולא שנא התנה לוקח ולא שנא מוכר, דכל שנגמר המקח, כשהוא מתרצה להחזיר לו הרי זה כמוכרו לו לכתחלה, ובטול מקח אין כאן וזוזי לא הוו הלואה. ולפי דבריהם כל שהוא קודם גמר המקח, הרי תנאי של המוכר לפי שהתנאי תלוי בדעת המוכר, וכל שהוא לאחר המקח הרי תנאי של לוקח, לפי שהדבר תלוי בו ולא במוכר. ואינו מחוור, דאם כן, היאך [עלה] על דעת רב אשי לומר שיועיל התנאי שאומר הלוקח לאחר גמר המקח (ו)במה זכה בו מוכר, וכן לוקח בתנאי האחריות, ועוד, בעובדא דההוא דיהיב גיטא כי אתני אפילו איהו מאי הוה, ומאי קאמר מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב, והא כבר אגרשה ולאחר גרושיה תנאי דידיה מאי מהני.

אלא הנכון מה שפי' הוא ז"ל דהכא כשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר, כגון דנתן מעות ולא נכתב השטר באתרא דכתבי שטרא וכיוצא בו, ומשום הכי אמר אמימר, דכיון שנתרצה הלוקח בתחלת המקח ליקח שלא באחריות, אע"פ שאמר לו מוכר לאחר מכאן וקודם שגמר המקח מגבינא לך שופרא שבח ופירי ולא חיזק הלוקח את התנאי, שמע מינה שאין הלוקח רואה דברים אלו כעקר אלא כפטומי מילי, שאלולי כן כשאמר לו מוכר כן, היה לו לחלוט הדבר ממנו ולחזקו, וכן לגבי גט כשנכתב הגט ומסרו לשליח ליתנו לה, ועדיין לא נתן, ואלו כשאמרה היא רצה הוא בכך, היה לו לומר על דעת כן אני נותנו, והיה לו לחזק דבריה, והיינו דאמרינן מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב קא משמע לן. כשלא חזק הדבר, על דעת ראשונה הוא נונתו, ולקח דבריה לפטומי בלבד.

אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. ואע"ג דאסמכתא היא, קסבר רב הונא דאסמכתא קניא:    ואיכא למידק, דהא בפ' ארבעה נדרים (כז, ב) משמע דרב הונא סבר דאסמכתא לא קניא, דאמרינן התם, בההוא גברא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד יום פלוני ליבטלן זכוותי, ואיתניס ולא אתא, אמר רב הונא, בטלן זכוותיה, ומקשינן עליה והא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ופריק, שאני התם דאתפיס זכוותיה בבי דינא, ואקשינן תו עלה ממתניתין (ב"ב קסח, א) דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו', דאמר ר' יוסי יחזיר לו את שטרו ר' יהודה אומר לא יחזיר, ואמר רב נחמן, אין הלכה כר' יוסי דאמר יחזיר, דאסמכתא קניא, אלמא רב הונא כר' יהודה סבירא ליה דאמר אסמכתא לא קניא. וי"ל, דדלמא חזר בו מהא [כדרב נחמן] דאהדריה מניומי, ואיהו סבר כר' יוסי דלא אהדר ביה לגבי מניומי. עי"ל, דרב הונא לא מוקי לה להא מתניתין כר' יוסי, אלא מסבר סביר דאסמכתא כי הא קניא, משום דארעא שכונא גביה, אבל בעלמא דלאו בידיה, סבר דאסמכתא לא קניא, והיינו דכי אקשינן עליה התם, פריק, שאני הכא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ולומר דכל שהוציא הדבר מתחת ידו והעמידו ביד זוכה, אין בו דין אסמכתא, ונותן ביד שליש כנותן ביד בעל דבר ממש דמי, ולפיכך מקשו ליה מההיא מתניתין דהמשליש שטרו, דאלמא אף במשליש איכא אסמכתא וגם זה נכון.

ורב נחמן אמר, אף לאחר מתן מעות קנה הכל:    וא"ת, בין לרב הונא דאמר לאחר מתן [מעות] קנה כנגד מעותיו, בין לרב נחמן דאמר קנה הכל, והלא הלואה היא, ואמרינן בקידושין (מז, א) דמלוה להוצאה נתנה ובמכר לא קנה ובאשה אינה מקודשת. תירץ הראב"ד, דשאני משכונא דשכונא גביה, וכמכירה ליומיה היא, וכשבעל הקרקע חוזר ופודה הרי הוא כחוזר ולוקח באותן דמים, ולפיכך קנה כנגד מעותיו לרב הונא והכל לדעת רב נחמן.

ובשעת מתן מעות שקנה הכל לדברי הכל ולא אסרינן משום רבית, ואע"פ ששנו בברייתא לעיל (סה, ב), כשתמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור, פי' הראב"ד ז"ל, דהתם שאני, שהדבר תלוי ברצונו של מוכר אם ירצה למכור, אבל כאן תנאי מכירה היא אם לא יפרענו ביום פלוני. אי נמי קנה אמרינן, אבל איסור רבית איכא, ומיהו אבק רבית הוא, דכל על ידי מכירה אבק רבית הוא, ולא מסלקינן ליה. כך כתב הרב ז"ל.

ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין אין כאן איסור רבית כלל, שהרי שנינו וכן היה ביתוס בן זונין עושה על (דברי) [פי] חכמים. ועוד, שאלו היה בו אסור רבית ולא שנו כאן אלא לענין דינא, כיון ששנאוה הכא גבי אסור רבית לא היה שונה סתם הרי היא שלו, אלא היה לו לשנות, ואסור לעשות כן מפני אסור רבית וכיוצא בלשון הזה, אלא ודאי אין כאן עסק לאסור רבית, דכללא דרבית כל אגר נטר אסור (לעיל סג, ב), הא כל שאין בו אגר נטירא מותר, וברייתא דלעיל שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו, לא ימכרנו אלא לו בכסף ידוע, ואפילו (השנה) [שוה] יותר, הרי יש כאן אגר נטר לי ואסור, אבל במתניתין ליכא אגר נטר לי כלל לא קודם (ש)הזמן שקבע לו [ולא לאחריו,] ולא נתכון זה אלא שיפרענו בזמנו, ואם לא שיסתלק ממנו לגמרי, ונמצא שאם פרעו בזמנו קרקע חוזר לבעליו, ואין כאן שכר המתנה, ואם לא, הרי השדה מכורה לו מיד, ואין כאן המתנה. וגדולה מזו אמרו במעות ממש, (שההעלמה) [שההעלאה _ ש"מ] ניכרת בהן יותר, ומחזי טפי כרבית, שכן שנינו בפרק גט פשוט (קסח, א), מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו, ואמר לו, אם לא נתתי לו מכאן ועד זמן פלוני החזר לו את שטרו, ר' יוסי אומר יחזיר, ר' יהודה אומר לא יחזיר, ופלוגתייהו באסמכתא קניא או לא קניא, הא לאו הכי כולהו מודו דיחזיר, ולא חיישינן בה משום רבית, אלא שהטעם כמו שכתבתי לפי שאין שם אגר נטר לי כלל, לא בתחלה ולא בסוף.

ונ"ל שכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל שם בפרק גט פשוט, וזה נכון וברור. ומ"מ אפשר, שאין הדבר מותר לכתחלה לעשות כן, דלא גרע מרבית מאוחרת שנותן לו לאחר הפרעון, שכל [ש]זה מקבל מיד הלוה יותר ממה שנותן לו, אסור משום מראית העין, ואלא מיהו קיל טפי מאבק רבית, ועל כן שנאוה סתם להתיר במשנתנו ובמשנת גט פשוט, וכללן (כו') רבן גמליאל במשנתנו (עה, ב) ברבית מוקדמת ורבית מאוחרת ור' שמעון שאמר יש רבית דברים, כך נראה לי.

ולמניומי קשיא מתניתין:    פירש רש"י ז"ל, שהרי השדה שוה יותר. נראה מדבריו, שאין אסמכתא אלא במה שאמר דבר יתר, ויצא לו לרבינו ז"ל ממה שאמרו בפרק המקבל (קד, ב), בההוא דאמר ליה לחבריה, אי מוברנא לך יהיבנא לך אלפא זוזי, אמר רבא, אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ואקשינן, ומאי שנא מהא דתנן, אם אוביר ולא אעביד, אשלם כמיטבא, ופרקינן, התם לא גזים הכא גזים, אלמא ליכא אסמכתא אלא בדגזים. וההיא דאמרינן לקמן (ע"ב) רב בר שבא דאמר ליה לרב כהנא, אי לא פרענא לך ליום פלוני אתפרע מחמרא, ואמרינן דאסמכתא היא, ואע"ג דלזבוני קאי וליכא גוזמא בכלום, פירש רש"י ז"ל, שאמר לו שיפרע ממנו כשער של עכשיו, ואע"פ שבזמן הפרעון נתייקר, ואינו מחוור, דהא אמרינן עלה דההיא כל דאי לא קני, אלא טעמא דמילתא, לפי שאין אדם רוצה [למכור] נכסיו (ו)אפילו בשוויין (ולא) [ו]אפילו ביותר מכדי דמיהן, וכדאמרינן לעיל גבי אונאה (נא, א), בלוקח מבעל הבית לית ליה אונאה, דאי לאו דיהבי ליה זוזי יתירי לא מזבין (מיניה) [מאניה]. והיינו דהוה סבר רב פפא למימר בעובדא דרב שבא, הני מילי ארעא דלאו לזבוני קיימא אבל חמרא דלזבוני קאי כזוזי דמי, דהא נמי גבי אונאה אמרינן בבעל הבית דאית ליה אונאה בצרדויי, ואפילו הכי אסיקנא הכא דכל שאתה מכריחו למכור (ואפי') [ואמר] בלשון אם, אסמכתא הויא.

דף סו עמוד ב

מתניתין דאמר ליה קנה מעכשיו:    ואיכא למידק, דהא אסיקנא בנדרים, פרק ארבעה נדרים (כז, ב) והלכתא אסמכתא קניא, והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב, אלמא מעכשיו בלחוד איכא אסמכתא, דהא כל קנין במעכשיו הוא, דאי לא היכי קניא לקמיה, דהא הדר סודרא למאריה, כדאמר בנדרים בפ' השותפין (מח, ב), וכן כתב ר"ח ז"ל, אלמא אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא קניא אלא בשקנו מיניה בבית דין חשוב דאלים לאפקועי ממונא. וי"ל, דאסמכתא דהתם שאני, דהיא אסמכתא דבי דינא ולא מנפשיה, ומדעתיה קא מתני. ושם הארכתי בה יותר, בסיעתא דשמיא (עי' נדרים כז, ב בד"ה והלכתא אסמכתא).

אי קפיד בדמי:    פירש רש"י ז"ל, כשבא עכשיו למכור אחד מחפציו. כדי לפדות זה, אם הוא קפיד בדמיו קנה, שהרי גלה בדעתו שאינו מקפיד אם ישתקע השדה ביד זה, וכן באי קפיד אארעא לומר שמקפיד שלא למכור שום קרקע אפילו בשוויה. ואינו מחוור, דדלמא משום דידע דאי אפשר לזו שתשקע ביד המלוה משום אסמכתא, לפום כך הוא מקפיד עכשיו שלא למכור בזול כשבא למכור אחד מקרקעותיו. אלא הכי פירושא, אם כשבא ללות על זה הקפיד על המלוה שלא ללות על זה לו אלא במה ששם אותה, ודאי גילה זה בדעתו שרוצה לשקעה בידו, וכן כשבא ללוות על אחת משדותיו הקפיד שלא ללוות אלא על שדה [זו], ודאי גילה בדעתו שרוצה לשקעה ביד זה, כן פירשו בתוספות.

דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו:    כלומר, אע"פ שאינה קנויה לו, וכן אם בא לסלקו בממון ולפורעו מצי לסלקו, לענין זה מיהא הויא אפותיקי, שאם בא לשום לו קרקע ולסלקו אינו מסלקו בשומת קרקע אחר, אלא שם לו מקרקע זה כנגד מעותיו, דלדבר זה מיהא שויה ניהליה אפותיקי דלא למגבא אשומת קרקע אחר אלא מזו, ורש"י ז"ל לא פירש כן.

ולעין פסק הלכה, יש מי שפוסק כרב פפא בהני תרי, בקפיד אארעא ובאפותיקי למגבא ביה, ויש מי שאומר, דלית הלכתא כותיה, לא בהא ולא בהא, דכללא קאמרינן משמיה דרבא כל דאי לא קני, וכן כתב ר"ח ז"ל וכן הרי"ף ז"ל לא כתבו בהלכותיו. ומסתברא כפסקא קמא, דהא לבתר דאקשינן ואי אמר קני למגבא מי קני והא אסמכתא היא, [אמרינן] אלא הא דאמר רב פפא אפותיקי הויא למגבא מיניה היכי משכחת לה, ואוקימנא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו, (וכן) [ותו] לא מידי, אלמא ליכא מאן דפליג עליה בהאי, ובאידך נמי דקפיד אארעא לא אשכחן מאן דפליג עלה, הילכך מסתבר דהני תרתי הלכתא נינהו.

אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו:    מכאן נראה לי לשעבוד דאקני שיכול לחזור בו עד שלא קנה, דהא מדמה להו התם בפרק מי שמת (קנז, א) דבעי שמואל דאקני מהו, אליבא דר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תבעי לך, כי תבעי לך, אליבא דרבנן מאי, וכן בדבר שלא בא לעולם, מודה רב הונא דאית ליה כר' מאיר דיכול לחזור בו עד שלא באו לעולם, כל שכן לדידן, דסבירא לן כרבנן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דאם בא לחזור באקני שיכול לחזור בו. ועוד ראיה יש, מדאסיקנא התם, לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו, ואם אינו יכול לחזור, הוה לן למימר, לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד.

התם זביני הכא הלואה:    פירש רש"י ז"ל, הכא הלואה ומחזי כרבית, שמתחלה בהלואה באו לידו וכרבית קצוצה דמו, ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא במכר כמו בפירות דמתניתין (לעיל ס, ב) וכן פי' הוא ז"ל (לקמן סז, א) בדרבא דאמר במשכנתא נמי כזביני, ואין (פי') חוזרין משום דלא קץ, דההיא פליג אדרב נחמן. ואינו מחוור, דהא אמר ליה רבינא לרב אשי, והא משכנתא בלא נכייתא, דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין (לעיל סב, א) אלמא כולי עלמא מודו דאיכא משכנתא דלא הויא רבית קצוצה.

אלא הכא הכי פי', הכא הלואה, ואנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש למעבד [איסורא], ואי הוו ידעי דזביני בטילי והויא הלואה לא הוה שביק ליה למיכל, והילכך ליכא מחילה כלל, אבל בזביני דאת ונוולא, דידע דכל אימת דבעי מצי לסלוקי, מדעתא דנפשיה מחיל, וכן הדין במשכנתא, דאי מדעתא דנפשיה אחתיה וידע דאיכא אבק רבית ואפילו הכי שביק ליה דליכול פירי, מחילה מדעת היא, והילכך אין מחזירין מלוה למלוה, למאן דאית ליה דאבק רבית הוי.

ובספר הישר (חלק החידושים, סי' תקצ"ב) ראיתי שפירש, התם זביני הכא לא זביני, דגבי דבר שלא בא לעולם זביני אלא דלא הוה סמכא דעתיה, מכל מקום אותן פירות שלקח כבר הרי הם כמו אם קנאם, ולא יחזיר אע"פ שהם בעין, והכא לאו זביני דהא מתחלה לא מכר השדה אלא משכן, ולפיכך פירות שאכל לאחר [שלש שנים] (שיש) לא היו מתחלה קנויים, ולא משום דמחזי כרבית, דהא לא רבית קצוצה הוא ואינה יוצאה בדיינים, ויפה פירש.

ומכאן לכל דבר שטועה בתחלתו, שאינו בכלל מחילה בטעות דהויא מחילה, אלא טעות גמורה היא, שהיה סבור שיצא מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר ולא הויא מחילה, ודמיא להא דאמרינן בסמוך באונאה דלא ידע דניחול, וכמו שמניח את חברו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו. ובהא נראה נמי דניחא הא דקיימא לן בכמה דוכתי, דמחילה בטעות לא הויא מחילה, אדרבה אמרינן בטעות היה וחוזר, גבי מקדש אחותו (קדושין מו, ב), דלשמואל מעות מתנה, משום דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, הא לא היה יודע היו מעות חוזרים, שבתחלת הענין טעה, שהרי אי אפשר לו לקדשה בשום צד ומיד נתבטלו, ובגיטין (יד, א) בעובדא (דגיכאני) [דגינאי] דעבוד חושבנא, וכן גבי כיפי (לעיל לה, א) דאמרינן שומא בטעות לא הוי שומא וחוזר.

ומהא דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, הביא ר"ת ראיה למוכר שטר חוב לחברו בעדים, אע"ג דקיימא לן דאין אותיות [נקנות] אלא בכתיבה ומסירה, אם קדם הלוקח וגבה מלוה, אין המוכר יכול לחזור בו, דמחילה בטעות [כי היו - נ"י] הוי מחילה. ומסתברא לי דוקא בדכתב ליה או בדאמר ליה הוא וכל שעבודא דאית ביה, אבל אי לא כתב ליה וכל שעבודא דאית ביה, לא קנה אלא הנייר בעלמא (עי' ב"ד שם ב), והילכך אם קדם וגבה מוציאין ממנו.

כל את ונוולא אחי, סמכא דעתיה ולא גמר ומקנה:    מסתברא דהכי פירושא, אע"פ שלא הודה לו זה בהדיא כמו שאמר לו, אלא שאמר לו את ונוולא אחי, הייתי סבור לומר דכך אמר לו, איני מכניס עצמי ביניכם, אלא אני בלא תנאי אני קונה ואם תרצה היא להחזיר לך, אחים אתם, וזה שתק לו וקיבל ממנו והרי זה כאומר תחזיר לי (מדעתי) [מדעתה], קא משמע לן רבה, דכל כי הא סמכא דעתיה ולא גמר ומקנה.

דף סז עמוד א

אמר ליה אביי לרבא, משכנתא מאי:    כלומר, משכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא דומיא דזביני דאת ונוולא, ואהדר ליה דמשכנתא כי הא נמי אינה רבית קצוצה, ואינה יוצאה בדיינים.

הא דאמר רב פפי חשיב רבינא ומפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא:    פירשה הראב"ד ז"ל במשכנתא, אבל בזביני, כעובדא דאת ונוולא, מודה הוא דאינה רבית קצוצה, דכל בזביני ליכא רבית קצוצה, (ומתניתין) [בש"מ _ (ב)[כ]מתני'] דנסיב אבק רבית במכירת פירות. והביא עוד ראיה, דהא חד צד ברבית הוא, ולר' יהודה מותר אפילו לכתחלה, ואי אפשר שיהא לר' יהודה מותר גמור ולרבנן רבית גמור, דאי אפשר שיהיה הפרש גדול כל כך ביניהם.

ואין דבריו מחוורים כאן, חדא דהא אמרינן חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא, ורבה בר רב הונא גופיה לא אמר כלום במשכנתא [אלא] בזביני, ולא הוה ליה למימר [אלא] דלא כרבא, דהא מודה הוא בעקר מה שאמר רבה בר רב הונא דהיינו זביני, [אלא] שאפשר לדחוק ולדחות בזו, דכיון דרבא תלי להו בחד טעמא, ותלי ליה בדרבה בר רב הונא, משום הכי אמר דלא כרבה בר רב הונא. ומיהו אכתי קשיא, דאם איתא, מאי קא מבעיא להו פירי מאי, רבית קצוצה היא או לא, פשיטא דאינה רבית קצוצה ומדר' יהודה נשמע לרבנן.

וא"ת, דמספקא להו טעמא דר' יהודה דדילמא (אמ') [אף] לדידיה רבית קצוצה היא, דלא פליגי אלא ברבית על מנת להחזיר, וכדרבא דאוקי פלוגתייהו בהכי (סג, א), אם כן, אף אנן אין לנו ראיה מכאן דרבינא לא אמר (אלא) בזביני, דדילמא רבינא אית ליה כרבא, ועוד נראה לי, דאי אפשר לומר כן, דבהדיא מוקי אביי פלוגתייהו בערכין פרק המוכר (שהוא) [שדהו] בשעת היובל (לא, א) בצד אחד ברבית. ועוד דבהדיא אשכחן תנא בערכין (שם) דאמר בבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא, אלא שהתורה התירתה, וגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ב) כאן התירתה ולא במקום אחר.

והר"ז הלוי ז"ל פי' בהפך, וכתב דוקא בזביני דחשיב ואפיק ודלא כרבה בר רב הונא, אבל משכנתא, אפילו באתרא דמסלקי, לרבינא ליכא משום רבית קצוצה, מדאמרינן בריש פרקין (סב, א), והא משכנתא בלא נכייתא, דבדינייהו מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה, וסתמא קאמר, אלמא לדידיה בשום משכנתא אפילו בלא נכייתא אין מחזירין. וגם זה [אינו] מחוור, דאם כן מאי קבעי מיניה אביי מרבא משכנתא מאי, דכיון דאפילו בזביני ליכא משום רבית קצוצה, כל שכן במשכנתא, אלא ודאי משמע דלכולי עלמא טפי חמירא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקין מזביני וכן בדין.

ודוחק הוא לומר דרבינא בלחוד הוא דאית ליה הכי, ואנן לרבינא הוא דקאמרינן, דהא ההיא דריש פרקין לרב אשי הוא דקאמר ליה, ובדרך פשיטותא הוא דקאמר לה, והא משכנתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין, דמשמע דליכא מאן דפליג, דאי לא, מאי קשיא, דלמא רב ספרא דקאמר לה לההיא לא סבירא ליה הכי, אלא ודאי משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסליק לא קילא מזביני דאת ונוולא, ואפילו לרבינא, וההיא דלעיל באתרא דלא מסלקי היא וכדכתיבנא לעיל בודכתה משמו של הראב"ד ז"ל ועיקר. והנכון שבזו, דרבינא בין בזביני כי הני בין במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא קאמר, ובין בהא ובין בהא חשיב ומפיק פירי, וכן דעת הרי"ף ז"ל.

הא דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא הא במשכנתא באתרא דמסלקי, אכל שעור זוזי מסלקינן ליה, אכל טפי לא מפקינן מיניה:    לומר דאבק רבית הוא, על כרחין בלא נכייתא קאמר. ותדע, דהא כלה שמעתין בתר עובדא דאת ונוולא ובתר משכנתא דקא בעא מיניה אביי מרבא גרירא, והנהו בלא נכייתא נינהו. ועוד דהא פשיט ליה רבא לאביי דמשכנתא בלא נכייתא כיון דלא קץ ליה, אבק רבית בלחוד היא, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בהלכות בלישנא בתרא (כמו שכתוב שם _ בש"מ ליתא.)

אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן, אכל שעור זוזי [נמי] לא מסלקינן ליה בלא זוזי וכו':    יש מי שפירש, לא מסלקינן ליה בלא זוזי כלל, ולומר דדוקא (כל) אכל שעור זוזיה, הא פחות מכאן קצת מחשבין ליה, דהא לא מסלקינן ליה השתא לגמרי בלא זוזי, ולא עוד אלא אפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה לגמרי בלא זוזי כלל, אלא בית דין מנכין לו כפי ראות עיניהם, והשאר נותנים לו ומסלקים אותו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ו ה"ב, פ"ז ה"א). ואין הדברים האלו מתקבלים על לב, דכל שאתה מסלקו בלא כל זוזיה ואפילו מנכה לו זוז אחד, אתה מוציא ממנו אותו זוז שאתה מגרע מחובו ומסלקו בלא אותו זוז. וכן פירש רש"י ז"ל וכן עקר.

עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים:    ואיכא למידק, דהא רבינא מחמיר טפי מרבא, דאילו לרבא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקינן אבק רבית, הואיל ולא קץ ליה, וכדאהדר [ל]אביי, ולרבינא רבית קצוצה, דהא חשיב ואפיק פירות, ורב אשי מחמיר טפי מרבינא, דאלו רבינא גופיה אכיל בנכייתא ואפילו באתרא דמסלקינן, כדאיתא לקמן, (ע"ב), ורב אשי אסר, ואם כן היאך אפשר דבאתרא דמסלקי בלא נכייתא אפילו לרבינא רבית קצוצה, ולרב אשי דמחמיר טפי אבק רבית.

ויש מפרשים, דרב אשי לאו אהאי משכנתא קא מהדר ולא בדידה עבד עובדא, אלא אדינא דקאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא קא מהדר, והכי קאמר, לדידי רבית קצוצה היא ואפילו אכל טפי מפקינן מיניה, אבל לדידך דחשבת ליה אבק רבית אפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה, דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, ועבד רב אשי באבק רבית בעלמא אפילו ביתומים קטנים כגדולים.

ואינו מחוור, דמדקאמר הכא סתם עבד רב אשי עובדא, בודאי בהאי עובדא משמע, כלומר, במשכנתא דמיירי בה ולי נראה דרב אשי מחמיר טפי מרבינא בחד צד ומקל טפי מיניה בחד צד, דאלו לרבינא כל בנכייתא משרא שרי ואפילו לצורבא מרבנן, ואיהו גופיה נמי אכיל, ואלו לרב אשי צורבא [מרבנן] אסיר בכלהו, ואפשר דאפילו לכולי עלמא נמי אסר דאבק רבית הוא לדידיה, ומקל מרבינא בחד צד, דאלו לרבינא באתרא דמסלקי בלא נכייתא רבית קצוצה, ולרב אשי אין לך משכונא וזביני קרקע אסורים דבר תורה, אלא כלן אבק רבית נינהו, הוא[יל] ולא קץ, (וכרבא) [וכרבה] בר רב הונא. ורבא נמי על כרחין מחמיר טפי בחד צד מרבינא ומקל טפי מיניה בחד צד, דאילו לרבא באתרא דמסלקי אפילו בלא נכייתא אבק רבית ולרבינא רבית קצוצה, ואילו בנכייתא, לרבא אסור לצורבא מרבנן ורבינא גופיה אכיל בנכייתא, אלמא בין לרבא בין לרב אשי אין לך במכר קרקע ובמשכונא רבית קצוצה (וכי אצטריך רבא לאוקומי פלוגתייהו).

ושמא [יצא] להם זה מבית בבתי ערי חומר, וכתנא דמתניתין דערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל (לא, א) דקתני, בית בבתי ערי חומר הרי זה כמין רבית ואינה רבית, אע"ג דאוקימנא לה כר' יהודה (דאוקימנא) דאמר צד אחד ברבית מותר, סבירא להו דהלכתא כותיה הואיל וסתם מתניתין כותיה, אע"ג דפליגי עליה רבנן בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתניתין (יבמות מב, ב), אלא דמחמרי בה שלא לעשות כן לכתחלה, כל שהוא אוכל בלא תנאי נכייתא, לחוש לדברי חכמים דפליגי עליה בברייתא ואמרי רבית גמורה אלא שהתורה התירתה, וכאן התירה ולא במקום אחר, כדאיתא בירושלמי (דפרקין ה"ב). ואע"ג דרבא דאוקי פלוגתייהו בפרקין דהכא (סג, א) והתם בערכין ברבית על מנת להחזיר, דמשמע לכאורה דצד אחד ברבית לדידיה אסור לכולי עלמא, ולא פליגי ביה כלל, אלא לכלהו אסיר ובחד (כרבא) [גוונא], ועל כרחין לתנא דברייתא צד אחד אסור דבר תורה, דהא אפילו בעל מנת להחזיר רבית גמורה היא להם, אלא שהתורה התירתה כאן, וכל שכן באוכל בלא תנאי, וכיון שכן, אפילו לר' יהודה רבית גמורה היא, לא היא, דעל כרחין לרבא [אי] אפשר לומר כן, דהא משמע לעיל דכרבה בר רב הונא סבירא ליה, דאמר, אבק רבית הוא, ואפילו במשכנתא בלא נכייתא ובאתרא (דלא) [ד]מסלקינן ליה אהדר ליה לאביי דאבק רבית הוא, אלא לעולם ר' יהודה צד אחד ברבית אבק רבית ועל מנת להחזיר מותר, ולרבנן אפילו על מנת להחזיר רבית גמורה אלא שהתורה התירה בבית בתי ערי חומה, הא בעלמא אסור, וכל שכן בצד אחד ברבית שאוכל בלא תנאי, וכי איצטריך לאוקומי פלוגתייהו ברבית על מנת להחזיר, לאו לאשמועינן בדר' יהודה מידי בדבר תורה, דלר' יהודה בדבר תורה אפילו צד אחד ברבית משרי שרי, אלא לאשמועינן דלרבנן אפילו רבית על מנת להחזיר אסור דבר תורה, ולר' יהודה נמי צד אחד אסור מדרבנן, ולא התיר ר' יהודה בצד אחד לכתחלה, וביתוס בן זונן לא עשה מעשה על פי חכמים אלא ברבית על מנת להחזיר.

ואפשר, דרבה בר רב הונא ורב אשי כאוקימתא דרבא סבירא להו דר' יהודה ברבית על מנת להחזיר בלחוד שרי לגמרי, הא בצד אחד ברבית מודה דאבק רבית הוא, והילכך רבא ורב אשי דאסרי בלא נכייתא לכולי עלמא משום אבק רבית, כלהו כר' יהודה אמרי לה, אלא דרב אשי מחמיר טפי דלא אכיל אפילו בנכייתא כנ"ל. ומיהו אפילו ברבית על מנת להחזיר אסיר נמי, וכדכתיבנן לעיל (סה, ב בד"ה ורב ענן) במדות דרבית דר' חייא דפעמים שניהם אסורים, ועני רבא בתריה, דאמר לה, לכי מייתית קני מעכשיו, ולא אשכחינן התם היתרא אלא במשלשין את הפירות וכמו שכתבתי שם. ואביי דמוקים פלוגתייהו בצד אחד ברבית, משמע נמי דכר' יהודה נמי סבירא ליה מדבעא מיניה מרבה משכנתא מהו, ואמר ליה דמשכנתא נמי אבק רבית, וקבלה מיניה, ומיהו אבק רבית מיהא הוה ליה ודלא כר' יהודה, דאלו לר' יהודה מותר אפילו לכתחלה שהרי אמר שכן היה עושה ביתוס בן זונן על פי חכמים. וטעמא דאביי, משום דמחמיר בה לחוש לדברי חכמים, כדאמרי בה רבא ורבה ורב אשי ברבית ע"מ להחזיר, וכדכתיבנא. ורבינא סבר, דצד אחד ברבית רבית קצוצה היא לכולי עלמא ו[ב]רבית על מנת להחזיר [פליגי] ולפיכך חשיב ואפיק. וכלהו כר' יהודה סבירא להו, אלא דברבית על מנת להחזיר משמע דכלהו מחמרי בה, כך נראה לי.

דף סז עמוד ב

הכי גרס רש"י ז"ל: האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא:    ופירש הוא ז"ל, דדוקא באתרא דמסלקי אבל באתרא דלא מסלקי אפילו בלא נכייתא שרי, דמכר הוא ליומיה. ויש מקשים לפירושו, דאם כן כי קאמר רבא, וצורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול, ואקשינן עליה, ואלא במאי אכיל, ולא אשכח ליה היתרא אלא במשכנתא דסורא בלחוד, לימא אכיל באתרא דלא מסלקי בין בנכייתא בין בלא נכייתא, ולפיכך אמרו דבאתרא דלא מסלקי גרסינן, ולומר דאפילו באתרא דלא מסלקי לא ניכול, וצורבא מרבנן לא משכחת לה דאכיל אלא במשכנתא דסורא.

ומסתברא לי כגרסת הרב ז"ל ופירושו, דאי לא, למה ליה למר בריה דרב יוסף ללמימר באידך (ע"א), האי משכנתא באתרא דמסלקי, אבל שעור זוזי מסלקינן ליה, דהא לדידיה אפילו באתרא דלא מסלקי כן, דכל בלא נכייתא אבק רבית הוא, אלא משמע דדוקא באתרא דמסלקי, הא באתרא דלא מסלקי לדידיה אפילו בלא נכייתא ניכול, והא דלא משכח לצורבא מרבנן דליכול אלא במשכנתא דסורא, הדין נותן, דאלו לדידיה אע"ג דבנכייתא משרא שרי ואפילו לכתחלה, אפילו הכי לצורבא מרבנן אסר כל שאינו מנכה כשעור מאי דאכל. היכא דאכיל בלא נכייתא כל שכן ואפילו (כ"ש) באתרא דלא מסלקי, ובנכייתא נמי מהאי טעמא אסור ליה כל שהוא אוכל פירות בפחות וחוזר וגובה כל חובו, ולפיכך לא אשכח אלא במסתלק בלא זוזי, דמנכה והולך עד דכלה הקרן, ואתו למשרי בקיצותא, ולא [קם _ ש"מ] כל שהוא אוכל מקצת זמן בנכייתא לחודה.

וא"ת אם כן מאי קאמר גבי קיצותא, איכא דאמרי כל בלא נכייתא לא פליגי דאסיר, דהא ודאי לכאורה קיצותא אתרא דלא מסלקי הוא עד דאכיל שעור זוזי ואסתלק, דאי לא, מאן שרי בקמייתא, דהא אפשר דמסלק ליה תוך ה' שנים דאכיל בלא נכייתא, ואשתכח דאכל באסור אבק רבית מיהא, ולרבינא רבית קצוצה, אלא אתרא דלא מסלקי הוא, ואפילו הכי אמרינן דלכולי עלמא בלא נכייתא אסור. י"ל דלכולי עלמא דקאמרה לאו כולי עלמא ממש קאמר, אלא רב אחא ורפרם דפליגי בה קאמר, ויש לנו כיוצא בזו הרבה בגמ', חדא ביבמות פרק רבן גמיאל (נג, א), יש תנאי בחליצה ואחרת ביומא פרק בתרא (עח, ב), גבי כולי עלמא לא פליגי דמנעל הוא, והרבה כיוצא באלו, והכי קאמר, כיון דרבא אסר לצורבא מרבנן מאי דשרי לעלמא, אף בקיצותא ליתסר, כיון דאיכא מאן דאסר, כך נראה לי.

והלכתא קיצותא אסורא. לא גרסינן ליה, ואינו ברוב הספרים.

הא דאמרינן: האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטתה, ובאתרא דלא מסלקי אין השביעית משמטתה:    איני יכול להולמה יפה, דהיכי דמי, אי בגו זימניה, אע"ג דלוה מצי לסלק למלוה, מכל מקום המלוה אינו רשאי לכוף את הלוה לפורעו בגו זימניה, ואם כן, הוה ליה כמלוה את חבירו לעשרה שנים שאין השביעית משמטתה, כדאיתא במכות (ג, ב) ואע"ג דמצי לוה למפרעיה גו זימניה, דמכל מקום אינו בכלל לא יגוש, ואי לאחר זימניה אפילו באתרא דמסלקי נמי, דכל לבתר זימניה אתרא דמסלקי נינהו. ואפשר לומר, דכל אתרא דלא מסלקי הרי הוא כמכר, עד דפרע ליה זוזי, והילכך אפילו לאחר זימניה אין השביעית משמטתה. ואם הדין הזה אמת, כל שלא נהגו לסלק ואפילו תוך שנה אין השביעית משמטתה, דהא אמר רב אשי (לקמן סח, א) אמרו לי סבי דפומבדיתא סתם משכנתא שתא, ומאי אתרא דמסלקי שאמרו שהשביעית משמטתה, באתרא שנהגו לסלק אפילו גו שתא, כך נראה לי.

הא דאמר מר זוטרא משמיה דרב פפא, באתרא דמסלקי מסלקי ליה מתמרי דעל בודיא:    מסתברא דבלא נכייתא היא, דאפילו בלא נכייתא אבק רבית הוא, וכמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, דכלה שמעתין בהכי רהטא, ותדע לך עוד, דאי בנכייתא משרא שרי, דהוה ליה כמכר ואוזולי אוזיל גביה, ואפילו פירי דמחברי (שאינן ליה פי' רש"י אינן ליה) [שיימינן ליה] [כדשיימינן] באתרא דלא מסלקי כי משלם זמניה ומסתלק, דמאי שנא, והא דלא כרבינא דחשיב ליה רבית קצוצה. (צריך) [ואפשר] לפרש דבנכייתא קאמר, ולדידיה אפילו בנכייתא חשיב ליה אבק רבית באתרא דמסלקי, והא נמי דלא כרבינא דאיהו אכיל בנכייתא, כך נראה לי.

הא דאמר: באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא:    פירשה רש"י ז"ל, שאמר בשעת הלואה, ואפילו הכי, באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא צריך למקנא מיניה, דאי לא, [אלא] אמר ליה בדבורא בעלמא לא משנינן ממנהגא. וכן נראה שפירשה הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' מלוה ולוה ה"ג) ואינו מחוור, דהא לא משכן ליה אלא בתנאי זה (כך). (ורש"י) והראב"ד ז"ל פירש(ו)ה, במתנין לאחר שהתחילו בקניית המשכונא וקודם שנגמר הקנין, וכענין שפי' למעלה (סו, א בד"ה סיפא) גבי לכשיהיו לך מעות אחזירם לך, ורב פפא סבר לה כרב אשי דהתם, דסבירא ליה דלאו פטומי מילי נינהו, ורב ששת סבר כאמימר דפטומי מילי נינהו, כיון שלא התנה מי שהתנאי לזכותו ולא חזקו כשהתנה בו חברו.

וגם זה אינו מחוור בעיני, שאם כן אפילו בלא קנין נמי, אלא כל שחזקו הלוה ואמר אין, על דעת כן אני ממשכן, מסתלק, ואם כן למה אמרו שצריך למקנא מיניה. אלא לאחר שירד בה וזכה בה קאמר, דאי אמר לא מסתלקנא והודה לו בעל השדה, (ולפי') לא מסתלק דעכשיו מחזיק בקרקע בתנאי זה, אבל באתרא דלא מסלקי ואמר (לא) מסתלקנא במה זכה בעל הקרקע, אלא אם כן קנו מידו, ומאן דאמר לא צריך למיקני סבר מידי דהוה אמחילה, דהא אי בעי מחיל מלותו גביה.

אמר איזיל ואייתי זוזי לא אכיל, איזיל ואטרח ואייתי זוזי מאי, רבינא אמר אכיל, מר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא אכיל, והלכתא לא אכיל:    מסתברא לי, דאי אפשר להעמידה באתרא דלא מסלקי ובנכייתא ובגו זמניה, דאפילו כי מייתי זוזי לא מסתלק, וכל שאמרו לא מסתלק, מסתברא דלא מסתלק כלל קאמר, ואפילו מאכילת פירי, אלא לא מסתלק ואוכל, וכל שכן דאי אפשר להעמידה במשכנתא דסורא, דפירי הוא דזבין ליה וזוזי מאי עבידתייהו. וכן אי אפשר להעמידה באתרא דמסלקי ובנכייתא, דכיון דשריא כי אמר איזיל (ואטרח) ואייתי זוזי אמאי מסתלק עד דמייתי ליה ופרעיה, דאפילו במסלקי ובנכייתא שריא לרבינא ואיהו נמי אכיל, דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא בסמוך, והתם ה"מ למפרק כל אימת דבעי. וכן אי אפשר להעמידה באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, דההיא לרבינא אפילו אכל מפקינן מיניה, ובאתרא דלא מסלקי ובלא נכייתא נמי היכי אכיל לרבינא, ואי שריא דמכירה ליומיה היא, אמאי לא אכיל מר זוטרא. ואפשר דאבק רבית היא, ואם אמר ליה לא בעינא דתיכול לכולי עלמא לא אכיל, ואי אכיל גזל הוא מהשתא ומפקינן מיניה, אבל השתא דאמר ליה אטרח ואייתי, סבר רבינא דלאו כמאן דאמר ליה לא תיכול, ומר זוטרא בריה דרב מרי סבר דהרי זה כאומר לו לא תיכול ולא אכיל. ואינו מחוור, דכל שיש בו אסור אבק רבית היכי קאמר רבינא אכיל, ולא הוה להו לאפלוגי אלא כשעבר ואכל לאחר מכאן, אי מפקינן ליה מיניה אי לא.

על כן נראה דאי אפשר להעמידה אלא באתרא (דלא) [ד]מסלקי ובנכייתא, ולא כתב לו ואכול בנכייתא כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, ושלים זימניה, וזה אוכל אפילו לאחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל תחלה, ומותר. והילכך כל שאמר לו הרי מעותיך מזומנים לך ואביא לך לא אכיל, אבל אמר אטרח ואביא לך, סבר רבינא למימר, אע"ג דשלים זמניה ולא כתב ליה אכול בנכייתא כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, מכל מקום כעין מכר היא לאכול מיהא בנכייתא עד שיפדנה או עד שימחה בידיה, וכל דלא מחה בהדיא או דא"ל איזיל ואייתי זוזי, (ו)אכיל, ומר זוטרא סבר דאפילו אמר ליה אטרח ואייתי זוזי הרי הוא כמוחה ואינו אוכל, ואפסיק הלכתא כותיה.

רב פפא ורב כהנא ורב אשי לא אכלי:    יש לפרש, לא אכלי משום דאסור לדידהו לכולי עלמא, וכן דעת הרי"ף ז"ל, והיינו דאמרינן בסמוך, ומאן דאסר אמר לך שדה אחוזה הקדש הוא, דאלמא הני רבנן דלא אכלי (אסר) אסרי. אבל הראב"ד ז"ל כתב, מדאמר לא אכלי ולא אמר אסרי, שמע מינה דלא אסרי, אלא מחמרי אנפשייהו ולא אכלי. ויש לי ליישב לפי דבריו הא דאמרינן ומאן דאסר, דלא אסר לכולי עלמא קאמר, אלא דאסרי לנפשייהו ולכל צורבא מרבנן כוותייהו.

ויש ספרים דלא גרסי מאן דאסר, אלא ומאן דלא אכיל, וכן נראה באמת הגרסא הנכונה, מדקאמר מאן דאכיל גמיר משדה אחוזה, דאי לא, הוו להו נמי למימר מאן דשרי, כדאמרי מאן דאסר. אלא (דקיל"ן) [דקשיא לי] דאי משום חומרא ולצורבא מרבנן, אמאי לא עריב ותני רבא בהדייהו, דהא אמר רבא צורבא מרבנן לא ניכול, ופרישנא לא ניכול אלא במשכנתא דסורא. וזו קצת ראיה לדברי הרי"ף ז"ל לדעתי, וצריכא לי עיון.

ומהא דאמר: מאן דאכיל גמר משדה אחוזה:    שמעינן דמאן דשרי, אפילו באתרא דמסלקי משרא שרי ובנכייתא, ורבינא דאכיל, אפילו באתרא דמסלקי אכיל. וזה שלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב בריש פרקין, גבי הא דאמר רבינא לרב אשי, והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם אין מוציאין ובדינינו אין מחזירים, דרבינא אסר באתרא דמסלקי ואפילו בנכייתא, ואין דברי הרב ז"ל מחוורים כאן כמו שכתבנו (עי' לעיל סב, א בד"ה א"ל רבינא ובדף סז, א ד"ה הא דאמר, בש"מ לקמן קי, א בד"ה מלוה בשם רבינו).

דף סח עמוד א

הא דאמר: ומאן דאסר, אמר לך, שדה אחוזה הקדש הוא:    קשה לי ולמה הוצרכו לחזר אחר טעם זה וכי מאן דאסר רבית קצוצה היא, והא אף לדידהו אבק רבית הוא, ורב אשי הוא דעביד עובדא ביתומים קטנים כגדולים, ומר זוטרא משמיה דרב פפא דלא אכל אמר לעיל באתרא דמסלקי מסלקי ליה מתמרי דעל בודיא, ואי אגבינהו בסיסני קני. ותו קשה לי מאן דאכיל נמי, מאי קא מייתי משדה אחוזה למשכנתא בנכייתא למגמר מינה דלא הוי אבק רבית.

ונראה לי, דמשום דלרבינא בלא נכייתא רבית קצוצה, איצטריך למגמר מהתם דבנכייתא כל דהו לשתרי, וכיון דשרי רחמנא בהדיא משרא שרינן ליה לגמרי, דכיון דמנכה מחוביה לא מחזי כרבית אלא כמוזיל גביה, ובודאי כל מאי דשרא רחמנא בהדיא ואמר דלעבדו הכין, וכדאמר בשדה אחוזה. דלפרקו בסלע ופונדיון בשנה, שמע מינה מילתא דהיתרא גמורה היא, וליכא למיחש בה למידי, ולפיכך הני דלא אכלי נמי אצטריכו למיהב בה טעמא, ולמימר דשאני התם דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון, ובפדיון כל דהו סגי ליה, כך נראה לי.

עוד קשה לי, ונגמר מבית בבתי ערי חומה לכולי עלמא למיכל אפילו בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי, (ואפי') [ואלו] לרבינא מכר כי הא אפילו רבית קצוצה היא. ויש לומר, דרבינא מוקי לה ברבית על מנת להחזיר, כדמוקי לה רבא בערכין פרק המוכר שדהו (לה, ב), הא כל שלא התנה רבית קצוצה היא לדידיה, ודלא כרבא ורב אשי ורבה בר רב הונא. ואי נמי לרבנן דברייתא דקאמרי רבית גמורה היא אלא שהתורה התירה וכאן התירה ולא במקום אחר, וכדאמר בירושלמי (דפרקין ה"ב) ולומר, דאי אפשר למגמר מיניה, דכיון דמסלקי, לאו מכירה היא אלא הלואה, ומן הדין בעלמא רבית קצוצה היא, דכבר אסרה התורה מלוה ברבית, אלא על כרחך רבית גמורה היא שהתורה כאן התירה ולא במקום אחר ולא גמרינן מיניה.

אלא דאכתי קשיא לי, לרבה בר רב הונא ורבא ורב אשי דאמרי, דאפילו באתרא דמסלקי דבלא נכייתא משרא שרי דבר תורה, וכמו שכתבתי למעלה (סז, א בד"ה עבד) ובבית בתי ערי חומה התירה התורה להדיא, מפני מה אינה מותרת להם לכתחלה ואפילו מדרבנן, ולמה מחמרינן בה, ורבינא לא החמיר במה שהתירה תורה בהדיא, ומשמע דכלהו נמי לא הוו מחמרי בה אלו אשכחו דהתירה התורה זביני כי הני, אלא דשאני שדה אחוזה דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון. (ועי"ל) [ויש לי לומר] דע"כ לא קא שרי אלא בנכייתא דמחזי כעין מכירת פירות וכמוזיל גביה, אבל בלא נכייתא מחזי כרבית וחיישינן דלא ליתי ליגע בשל תורה ברבית דעלמא, כך נראה לי.

אמר רב אשי, אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא, מאי נפקא מינה, דלא מצי מסלק ליה:    פירוש, סתם משכנתא בכל סתם המקומות עד שיהא שם מנהג לסלק אפילו גו שתא.

לענין פסק הלכה בעניני המשכונות כבר כתבנו למעלה (סד, ב בד"ה מתניתין) שאין הפרש בין משכונות שדה וכרם למשכונות בתים, וכן הסכימו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל, ואע"פ שרש"י ז"ל חלק ביניהם ואפילו במנכה. והרי"ף ז"ל פסק, במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, וכן בזביני דתנאי דכשיהיו לי מעות תחזיר לי המכר, דהוי רבית קצוצה, ואע"פ שלא קצץ לו, כרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא.

ובנכייתא, באתרא דמסלקי ואפילו באתרא דלא מסלקי, אבק רבית, ואע"ג דרבינא אכיל ורבא נמי שרי ואמר לא ניכול אלא בנכייתא, אלמא בנכייתא שרי, הא איכא רב פפא ורב כהנא ורב אשי דלא אכלי בנכייתא, דסבירא להו דאסירא, והתם בשדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמוה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומחזי כרבית, הילכך אליבא דידהו אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין, וקיימא לן כותייהו וליתא לדרבינא בהא, ואלא במאי כן ניכול, במשכנתא דסורא.

והראב"ד ז"ל פסק דאפילו בהא קיימא לן כרבינא דאכיל בנכייתא, ורב כהנא ורב אשי ורב פפא דלא אכלי אחמורי הוא דאחמרי אנפשייהו, והיינו דאמרינן לא אכלי ולא אמרינן אסרי, והשתא נהוג עלמא למיכל בנכייתא ואתרא דלא מסלקי הוא, דכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דלא מצי פריק ליה עד זמן ידוע, ופוק חזי מאי עמא דבר, זה לשון הרב ז"ל. וזה כשטתו שכתב למעלה בפירוש, דאפילו לרבינא באתרא דמסלקי אבק רבית ואפילו בנכייתא. וכבר כתבנו למעלה (סז, ב בד"ה ומהא) שאין דבריו מחוורין בזה, דהא רבינא משדה אחוזה גמיר ואיהו בהני אכיל, וכדאמר מאן דאכיל יליף ליה משדה אחוזה, ושדה אחוזה כל היכא דבעי לסלוקי פריק ומסלק את ההקדש.

ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דההיא דאיזיל ואייתי זוזי במשכנתא בנכייתא היא ובדשלים זמניה, דאי לא שלים, לאו כל כמיניה למפרקה מיניה, אלא בדשלים זימניה, ומיהו אע"ג דשלים, כל מאי דממשכא משכנתא בידי, משכנתא היא ואכיל עד דפריק לה או עד דמחי בידיה, ואמר, איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, מיהו מאי דתלש מיהא אכל, ע"כ. ומכל מקום למדנו מדבריו, דבאתרא דלא מסלקי אפילו לבתר דשלים זימניה שרי, ובנכייתא אי כתב ליה מיהא, אכול בנכייתא כך כל זמן שתמשך משכונא בידך. אלא שאני תמיה, למה הוצרך הרב להראות שעכשיו נהגו שלא לסלק, דבכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דהא בלאו הכי, כל סתם מקומות אתרא דלא מסלקי נינהו, דהא קיימא לן דסתם משכנתא שתא, ואין הפרש בין קובע זמן בפירוש לקובע סתם דהיינו שתא, וכן אין הפרש בין זמן מרובה לזמן מועט.

ואני תמיה גם בדברי הרי"ף ז"ל שפסק, אפילו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא אבק רבית, מדאמרינן רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי, דדילמא כלהו נמי אכלי באתרא דלא מסלקי ובנכייתא [דהא] לאו פרושי קא מפרשי במאי, ומדאתינן למהדר בתר טעמא דמאן דשרי ומאן דאסר, ואמרינן דמאן דשרי יליף משדה אחוזה דהוא באתרא דמסלקי ובנכייתא, ואמרינן ומאן דאסר התם הקדש הוא, אם כן סתמא דמילתא דאינהו נמי באתרא דמסלקי הוא דלא אכלי, הא באתרא ד[לא]מסלקי לא אשכחן להו דאסרי.

ויש לפרש, דכיון דאמרינן סתם בתר כל הני שמעתתא רבינא אכיל ורב פפא ורב כהנא ורב אשי לא אכלי, שמע מינה דבכלהו לא אכלי. ומכל מקום מסתברא, דאפילו לענין משכנתא בנכייתא, בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי, כל בנכייתא שרי כרבינא, ורבינא בכלהו אכיל, וכמו שכתבתי דמשדה אחוזה גמיר, וכיון דאיהו אכיל מעשה רב, ורבא נמי משרא שרי כל בנכייתא, אלא דצורבא מרבנן אמר דלא ליכול אלא במשכנתא דסורא. ועוד, דהא אמרינן, פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא קאמר לא מסתלקנא, כלומר ולא מסלקינן ליה, ואפילו אמר לא בעינא דתיכול לא שמע ליה ואכיל, וכל שכן דאי אכיל בתר דמחי ביה, לא מפקינן מיניה, דכל מסתלק ולא מסתלק מאכילת פירי משמע, ובאתרא דלא מסלקי ואמר (לא) מסתלקנא, אמר רב ששת בריה דרב אידי דצריך למקנא מיניה, ורב פפא דאמר לא צריך, מכל מקום מודה רב פפא דאי לא אמר מיהא אכיל ואינו חושש, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' כרב ששת בר אידי דאמר צריך למקנא מיניה, אלמא באתרא דלא מסלקי מיהא שרי, ורב פפא דאמר דלא אכיל איהו הוא דמודה בהא או דאיהו נמי אכיל או דאיהו לא אכיל ומחמיר אנפשיה ושרי לעלמא.

ובאטרח ואייתי זוזי, אמר מר זוטרא בריה דרב אידי דלא אכיל, הא כל שלא אמר אכיל, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' והלכתא לא אכיל הא לא אמר אכיל, ולא בלאפוקי מיניה בלחוד פליגי ולומר דלמאן דאמר לא אכיל מפקינן מיניה, דאי הא אתא לאשמועינן, הוה ליה לפרושי הכי בהדיא, איזיל ואטרח ואייתי זוזי ואכיל, רבינא אמר לא מפקינן מיניה ומר זוטרא אמר מפקינן, ומדאמר אכיל ולא אכיל, שמע מינה, לכתחלה אכיל לכולי עלמא עד דאמר ליה אטרח ואייתי זוזי, וכבר כתבנו למעלה (סז, ב בד"ה אמר) שזו אי אפשר לפרשה במשכנתא דסורא. ועוד דאמר לקמן, ולית הלכתא כחכירי דנרשאי, וההוא ודאי לא במשכנתא דסורא מיירי, דבמשכנתא דסורא מכירת פירות גמורה היא, ואפילו חכיר לה מרי ארעא משרא שרי, דלא מחזי כלל כרבית, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא כי חכיר לה למרי ארעא אסור הא לעלמא משרי שרי. ועוד נראה לי ראיה גמורה, מדאמר לקמן פרק השוכר את האומנין (עט, א), גבי יבש האילן או נקצץ, אלא הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג, הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך בזמן שהיובל נוהג (ומקל) ומכלינן קרנא, ניצלחיה לציבי, ופרקינן, אי משום הא לא קשיא, זימנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, אי נמי מטו זוזי לידיה ופריק לה ד' וה' שנים מקמי יובל. וההיא ודאי לאו במשכנתא דסורא היא, דמשכנתא דסורא לא מצי פריק לה, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא משרא שרי. ורפרם ורב אחא דפליגי בקיצותא, דלמא לצורבא מרבנן הוא דפליגי, דעלה קא מייתי לה לפלוגתייהו, ואפילו פליגי ואסרי לכולי עלמא לא דחינן כל הני דאמרן מקמי דידהו.

ואני תמיה, אפילו באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, ובזביני דאסמכתא כזביני דאת ונוולא, למה פסק הרב ז"ל כרבינא, דהא פליגא דידיה אדרבה בר רב הונא ורבא ואביי דמשמע דקבלה מרבה במשכנתא וכל שכן בזביני, ואינהו רבים נינהו. ועוד דרב אשי נמי משמע דכוותייהו סבירא ליה, וכמו שכתבתי למעלה (סז, א בד"ה עבד), שאין לו בזביני ובמשכנתא רבית קצוצה, אלא שהרב ז"ל פירש לההיא דעבד בה רב אשי עובדא במשכנתא בנכייתא וכבר הורה זקן. אבל במשכנתא בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי שריא, וכן בכל משכנתא שכתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, ובאתרא דלא מסלקי ובנכייתא לזמן שקצץ לו אע"פ שלא כתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, מסתברא דאי אכיל ומנכה ליה שרי כל שלא מיחה לו בידו, או שאמר לו איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, אבל אי אמר ליה ואכיל גזל הוא בידו ואפוקי נמי מפקינן מיניה, שהראב"ד ז"ל כתב בכל אבק רבית אכל לאחר שמיחה בידו גזל הוא וחוזר.

עוד כתב הראב"ד ז"ל, דכל אבק רבית דלא מפקינן ממלוה ללוה, אי תפיס לוה לא מפקינן מיניה, בר מרבית מאוחרת ורבית מוקדמת דמנפשיה יהב. ואינו מחוור, דאם כן היכא דאכל שעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפיס לוה, דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס לוה מפקינן מיניה.

אימת קניא דלקני ניהליה בחכירותא:    פי' לא אימת קניא ממש קאמר, דהא קרקע נקנה בכסף ובשטר, וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה, אלא כנגד הרואים קאמר, כלומר, הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שתקנה אותה לבעלים, אין זה אלא נוטל שכר מעותיו, והיינו דקאמר, והאידנא דכתבי ביה וקנינא מיניה ושהינא כמה עדני והדר חכרה ניהליה שפיר דמי, ואי למקניא ממש מאי שהינא כמה עדני, אלא שהה כמה עדנין למיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה, והדר חכרה ליה להאי.

ואסיקנא: דלאו מילתא היא:    ופירש רש"י ז"ל דרבית גמורה היא, והוא מן התימא. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שאמר שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דר' חייא (לעיל סד, ב). ואפשר שדעת רש"י ז"ל לומר דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרים ממנו, אגלי מילתא דמעקרא אדעתא דהכי עבדו, (וכמו) [וכאילו _ ש"מ] כן הוה, והרי זה רבית קצוצה, ויש לזה פנים, כך נראה לי לפי דברי הרב ז"ל.

מתני': אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל:   
תוספתא (פ"ד, ה"ז) המושיב את חברו לחנות למחצית שכר. אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו, ואם היה (שורה) [שותף] עמו בחנות מותר. המושיב חברו בחנות למחצית שכר, לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים, ואם לקח ומכר השכר לאמצע. והנותן מעות לחברו למחצית שכר, רשאי ליקח בהן כל (זמן) [מה] שירצה, ובלבד שלא יקח בהן לא כסות ולא עצים. ע"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי (דפרקין ה"ג), ולא נתפרש טעם למה. עוד שנינו שם הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ובאחרונה אמר לו לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת, ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו.

דף סח עמוד ב

גמ': כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה:    פירש רש"י ז"ל, שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו להיות בטל ממלאכה כבדה שהוא עוסק בה ולהתעסק במלאכה שהיא קלה ממנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי צריכותא, ומאי נפקא ליה מינה בין חנוני ללוקח פירות, דהכא והכא נוטל הוא לפי מה שהוא מקל ממלאכתו למלאכה זו.

ור"ח ז"ל פי' בכל מקום שנוטל, כשעור מה שהוא עושה בשעה שאינו מוצא מלאכה מרובה, שכל המלאכות יש להם זמן שאדם מוצא לעשות הרבה ואז מתייקר שכר האומנין, וכשאינן מוצאין מלאכה, מוציאין ומשתכרין בפחות. וכן פי' גם הראב"ד ז"ל, אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך, גבי ברייתא ואין שמין לא את העזים ולא את הרחלים, תנא קמא סבר לה כר' שמעון בן יוחאי, ואם איתא דר' מאיר דברייתא כסתם מתניתין (עי' לקמן בד"ה כמה), אמאי לא אמרינן תנא קמא סבר לה כר' מאיר, דטפי הוה עדיף לאוקומה ת"ק כהלכתא, וצ"ע.

כמה שכרו בין מרובה בין מועט:    פירש רש"י ז"ל, כמה שיפסוק עמו אם מעט ואם הרבה, ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם, כלומר כפועל בטל וסתם מתניתין ר' שמעון. והרי"ף ז"ל פסק כר' מאיר, ואמר דסתם מתניתין כותיה, ונשאל עליה והשיב כך בתשובה (סי' קע"ט), והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא (פ"ד, ה"ז), המושיב את חברו בחנות למחצית שכר, הרי זה נותן את שכרו כפועל בטל, דברי ר' מאיר, ר' שמעון אומר, נותן לו שכרו משלם, ואינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל, ואינו דומה היושב בחמה ליושב בצל. ולפי דבריו יש בין ר' מאיר ור' שמעון במה שיש בין פירושו של רש"י ז"ל לפי' של ר"ח ז"ל, כי ר' מאיר אומר שנוטל כפועל כשעה שהוא נוטל בזמן שהמלאכה מועטת, אע"פ שהוא נוטל הרבה מזה בשעה שהמלאכה מרובה, ור' שמעון סבר, שנוטל לעולם שכרו משלם, אלא שאינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל, ועומד בחמה ויגע הרבה ליושב בצל.

בני רב עיליש נפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד, ואתו לקמיה דרבא, אמר להו, רב עיליש גברא [רבה] הוא ולא ספי אסורא לאנשי:    ורבו בזה הסברות עובדא היכי הוה, ומה בין בני רב עיליש לאנשי דעלמא. וכתב הראב"ד ז"ל, דמעקרא מטא ביה רווחא ושקיל מרי עסקא פלגא, ובתר כן מטא ביה הפסד ושקל מרי עסקא בתר דשכיב רב עיליש מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד, ואלו איניש אחרינא הוה, מאי דשקל שקל דהוה אמינא דכך התנו, ואע"ג דאיכא אבק רבית, מכל מקום מאי דשקל שקל, דאבק רבית הוא, אבל השתא כיון דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן דאיהו לא ספי איסורא לאנשי ולא אתני באיסורא, והכי קאמר פלגא באגר, ובהפסד כדיניה, והא פלגא לא קאי אהפסד אלא אבאגר, ואע"ג דקדים מרי עסקא ושקיל מפקינן מיניה, דודאי רב עיליש לא אתני באסורא. וקשה לפי פירושו, מה שאמרו מה נפשך, אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר, דלפי פירושו של הרב ז"ל על כרחין פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד קאמר ואין לומר בזה מה נפשך. ושמא דברי רבא היו לבעל העסק, והכי קאמר, רב עיליש גברא רבה הוא ולא אתני באסורא, ולפי לשון השטר הוא של אסור (הוא), דכל עסקא אי אפשר אלא בחד מהני תרי גווני, אי פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד או בהפך.

ולי נראה דהכי קאמר, אי אינש אחרינא הוה, הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של אסור הוא ושטר פסול הוא, אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון, ואי מטא ביה הפסד לא שקיל מרי עסקא אלא פלגא, אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו פלגא באגר ובהפסד, כלומר איזה שאבחר או פלגא באגר או פלגא בהפסד, ואי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר, כך נראה לי.

מדאמרינן רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי אסורא לאנשי, ולא אמרינן ולא עביד אסורא, שמעינן מינה, דאין אסור אבק רבית אצל הלוה אלא אצל המלוה, לפי שאיסור הלוה חדוש הוא (לעיל סא, א), ודי במה שחדשה התורה ואסרה עליו.

דף סט עמוד א

הגודרות כ"ד חדש:    פירש רש"י ז"ל, גדרות צאן. והראב"ד ז"ל גריס גודריות, והם סוסיות או פרדות, ונראין דבריו, דבתוספתא (פ"ה ה"ד) שאני לה הכי, השם בהמה טמאה לחברו עד מתי חייב לטפל בה, סומכוס אומר באתונות (י"ב) [י"ח] חדש ובגודריות כ"ד חדש, אלמא כלה בבהמה טמאה איירי. ונראה שהרב גורס (כן השם בהמה) [בגמרין השם בהמה טמאה _ ש"מ], וכן כתובה בפירושיו.

אמר (רבא) [רב פפא] האי ודאי צריך לאודועי:    יש מי שלמד מכאן, למי שדן מרצונו בפני בית דין ואמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, אין שומעין לו, דהכא הוא דקאמר רב פפא שצריך להודיעו משום דיינא שלא יוציא לעז עליו הואיל ויש כעין אמתלא, הא בעלמא אין כותבין אלא במי שכפאהו ודן בעירו, וכדאמרינן בסנהדרין (לא, ב). ויש אומרים שאין מכאן ראיה שהרי הוא מתלונן הוה ולא שואל לכתוב לו מאיזה טעם, אלא רב פפא הוא דאמר ליה מנפשיה כדי לנקות עצמו, ועוד שאפילו כשכותבין לו אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלונית חייבנוהו כמו שעשה רב פפא לזה, אלא הטענות בלבד שטוען כותבין לו, פלוני טען כך ופלוני טען כך ומתוך כך חייבנו פלוני, ובית דין שבמקום הועד ידעו אם חייבוהו כדין אם לאו. ומכל מקום הדין אמת, שלא לחנם אמרוה שם גבי מי שכפאוהו ודן בעירו, אלא לומר דדוקא במי שטען בב"ד הגדול אזילנא וכפאוהו ודן בעירו. ואף ר"ת ז"ל כן כתב, שאין כותבין אלא למי שכפאוהו ודן בעירו אבל לאיניש אחרינא לא.

דף סט עמוד ב

הכי גרס רש"י ז"ל: מרא הדרא בעיניה וידיע פחתא, זוזי לא הדרי בעינייהו, ואי נמי הדרי בעינייהו לא ידיע פחתייהו:    פי', מרא שכירות הוא (שאינה) [ש]חוזרת בעינה, ועוד ששכר הפחת הוא נוטל, אבל זוזי הלואה היא דהא לא הדרי בעינייהו, ואפילו הדרי בעינייהו אכתי לא מיחזי כשכירות דלא ידיע פחתייהו. ואינו מחוור, דכל שחוזר בעינו לאו הלואה היא אלא שכירות ואפילו מעות, שכן שנו בתוספתא (פ"ד ה"א) משכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהם ולהתעטר בהן, אלא הכי גרסינן, מרא הדרא בעינה וידיע פחתה, זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו, כלומר, מרא שכירות היא, דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דהדרא בעינה, וכל דהדר בעינה לאו הלואה היא אלא שכירות, ועוד בר מן דין דהא ידיע פחתא ומחמת פחתה שקיל אגרא, אבל זוזי ליכא חד מהני, דהא לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו, ואלו הדרי בעינייהו שכירות הוי ושרי, והיינו תוספתא דשרי להשכיר מעות לשולחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן, ואי אפילו לא הדרי בעינייהו אי הוה ידיע פחתייהו הוה שרי, דלא הוה כאגר נטר לי אלא (נטר) [אגר] פחתייהו, אלא כיון דליכא חד מהני אנפי, הלואה הוא ואסור.

הא דאמר רבא, שרי ליה לאיניש למיהב ד' זוזי לחבריה ומימר ליה אוזיף (מאניה) [מנה] לפלוני:    פי' הראב"ד ז"ל, והוא שלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית, אבל אם דבר עמו ואמר ליה, אני לא אתן לך אבל פלוני אוהבי יתן לך משלו לאהבתי אסור, מפני שנעשה כשלוחו, וכל שכן אם יפייס אותו שיתן. ואין הרמב"ן ז"ל מודה לו בדבר זה, דכיון דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ולוה זה אינו נותן משלו כלום מפני מה אסור.

ויש מי שהתיר לומר, כל הנותן אינו מפסיד, שהרי התירו בכתובות (ע, ב) גבי מדיר, לומר, כל הזן אינו מפסיד, וכעין ששנינו בנדרים (מג, א), המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו, פלוני מודר ממני [הנאה] ואין לו מה יאכל, ואיני יודע מה אעשה לו, הרי זה נותן לו ובא ונוטל מבעל הבית, וגבי דליקה (שבת קכא, א), נמי התירו [לומר] כל המכבה אינו מפסיד. ואינה, דלא התירו אלא דוקא במדיר את אשתו לפי שאין לה מה תאכל, וכן במודר הנאה מחברו ולפי שאין לו מה יאכל, והיינו דנקט לה באין לו מה (לומ') [יאכל] דהתם דוקא, הא בעלמא כשלוחו הוא ואסור. והיינו דאמרינן בשבת, בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל לא בשאר איסורי שבת, הרמב"ן ז"ל.

והא דאמרינן (בברייתא): [באבא מר בריה] דרב פפא שקיל אוגנא דקירא מקיראי, ואמר ליה (למכבה) [לאבוה] דלוזפינהו זוזי, ושרי, דשכר אמירה בעלמא שקיל:    היינו דווקא בנו גדול, אבל בנו קטן כגופיה דמי ואסור, וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים, גבי סרוס (צ, ב) דבנו קטן כגופיה דמי וחיישינן להערמה, וכל שכן הכא דחמיר אסורא. ולא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול (עי' לעיל יב ב).

לפי שלא עשאה דמים מחיים אבל עשאן דמים לאחר מיתה:    יש מפרשים, שאם מתה ישלם כשעת משיכה, ואע"פ שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת מיתה, וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא כשעת שבירה אם הוזלה או פחתה בנתיים, ויש מפרשים, דאם הוזלה או כחשה בנתיים לא משלם כלום, [ואם מתה לאחר שכחשה או לאחר שהוזלה אינו משלם אלא בדמים שהיתה שוה בשעת מיתה], וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה ונמצא אגרא על פגמה, כדאמרינן לעיל גבי מרא. ולשון הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי פירוש הראשון, דהא קתני, הרי פרתך עשויה עלי בל' דנרים, אלמא מהשתא קוצץ לה דמים, ואע"פ שמשלם לו כשעת משיכה, כיון שאינו מחוייב בתשלומין אלא אם מתה או נשברה ועומדת היא לחזור בעינה, וכל זמן שחוזרת בעינה מחזירה לבעלים כמות שהיא, אין זה כמלוה אלא שכירות אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה, ואע"פ ששאר שוכרין אין חייבין, הרי כבר אמרו (לקמן צד, א) מתנה שומר חנם להיות כשואל. ודודא דמר שמואל משום דחוזרת בעינה ואפילו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל, הוא דהוה קשיא ליה לרב ענן.

ולשון רש"י ז"ל נראה שדעתו כן, שכן כתב, לפי שלא עשאה דמים מחיים, שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים, לא ישלם לו אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר, עד כאן. ועל כן נהגו בני כופרי להחמיר שלא ליטול פגרא אלא בשעת שבירה, משום דבברייתא תניא אפכא, קאמר דאינהו נהגו שלא ליטול כשעת משיכה אלא כשעת שבירה, וגרסאות יש דגרסי כן משום דבמתניתא אפכא תניא. גם הראב"ד ז"ל (ש)מפרש כן, ואע"פ שהוא גורס בבני כופרא, משום דברייתא לא תניא תנא מנהגא, כלומר מפני שהברייתא לא נתבארה היטב אם משלם כשעת שבירה או כשעת משיכה, ואע"פ שנראה שהיו קוצצין בדמי שהיא שוה עכשיו, מדקתני הרי היא עשויה עליו בשלשים דינרי, אפילו כן היו הם מחמירים שלא לשלם אלא כשעת שבירה. ולפי דברי מי שאומר, שאין משלם אלא דמי מה שהיא שוה בשעת מיתה, אני אומר שיש לדחוק, שעכשיו הוא ששמין, לאחר מלאכה שהוא שוכרה לה כמה תפחת ובכמה תעמוד, ושמוה עכשיו באומד שלשים דינרים, ואפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה ארבעים. זה נראה לי ליישב הברייתא לפי דבריהם.

דף ע עמוד א

מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית:    נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה, לפי שהאפטרופא אינו נוטל ברבית והיתומים אינן מחוייבים במצות, גם הם בעצמם אינן מלוין כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישו, אפילו לדברי מי שאומר (יבמות קיד, א) קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, וכן אין זה בכלל מה שאמרו (שם) לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אינם עושים בידים האסור, ואינו דומה למה שאמרו (שם), מניחן תולש מניחן זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, דהתם הא קא עביד בידים דבר האסור לו לכשיגדל. ורב נחמן נמי לא אמר ליה שעובר האפוטרופוס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה.

ומהא משמע, דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא, ואפילו לרב נחמן, דאי לא, לימא ליה הא אפילו למאי דסבירא ליה אבק רבית הוא, ומעות של יתומים מותר להלוותן באבק רבית, וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר (ה"ח) [רבית] דרבנן, וכן הסכימו הגאונים ז"ל. וליתא, דהא ודאי [נראה לי דלאו _ ש"מ] רבית קצוצה היא, והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכי, אלא דקושטא דמלתא קאמר ליה, דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי, הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא.

מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד:    פירשו בירושלמי דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך, ואפילו הכי אבק רבית הוי דלאו הלואה היא אלא עסקא, דהא מיניה וביה יהיב ליה, (ולא אניסי' ומינאי) [וכי יהיב ליה לאיעסוקי ביה, ואי] בעי למשתי ביה שכרא, מרי עסקא מעכב על ידיה, ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו (לקמן קד, ב).

אבל דבר מסויים לא, דילמא איניש אחרינא אפקדיה גביה ואתו מרייהו ויהבי סימנא ושקלי:    וא"ת והלא עשו בו תקנת השוק ואפילו יהיב סימנא יהבי דמיהן ושקלי, דאמרינן התם בפרק הגוזל (ב"ק קטו, א) דעשו תקנת השוק במשכונא. ויש מתרצים, שלא עשו תקנת השוק בנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא, דכיון דשלח ביה יד הוי ליה גזלן, וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. והראב"ד תירץ שלא עשו תקנת השוק אלא במכר או במשכון, שכל עצמו אינו סומך אלא על זה, אבל כאן שאין עקר הבטחתו אמשכון אלא על העסק, ואלו רצה מקבל להוציאו בדברים אחרים בעל העסק מעכב עליו (לקמן קע, ב) לא עשו בו תקנת השוק, וזה הנכון.

וא"ת, ואם בא ונתן סימן מאי הוי, והלא הכלי נתון תחת יד אפטרופא, וכי אמר ליה בעל הכלי אפקיה דניחזייה, לימא ליה כדי לא מפיקנא דמשוית ליה ראה, וכדאמר בפרק חזקת הבתים ברמאי דפומבדיתא (ב"ב מו, א), וכל דליכא עדים וראה אינו נאמן. וי"ל, דכל שיש עדי פקדון והבעלים נותנים סימן מובהק והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו, הרי זה כראה, דאטו אי אתו סהדי ואמרי סימן פלוני וסימן פלוני הוה, וראו אותו אותן עדים באותן סימנים מי לא מהדרינן ליה, דהא איכא עדים וראה, אם כן השתא נמי אנן סהדי דידיה, ולא מצינו למכבש עדותן. ולא עוד, אלא אפילו הגדילו היתומים והביא זה עדי פקדון ויהב סימן מובהק דידיה, היתומים בעצמן עדי ראיה דידיה, דלא אברו סהדי אלא לשקרא.

ותדע לך, מדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ל, א), ההוא דאמר ליה לחבריה, מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנה מינך, אמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתה, זיל לאו בעל דברים דידי את, אמר רבא דינא קאמר ליה, והתם לא הוו עדי אבות לתובע, מדאיצטריך למימר ליה את מי לא מודית לי, ואפילו הכי כיון שזה לא חסר אלא עדים וזה הלוקח (עדיו) [מודה], הרי זה מודה כאלו יש לו עדים. ואמרינן נמי בכתובות פרק הכותב (פה, ב). ההוא גברא דאפקיד (שב מרגניתא) [כסא דכספא] בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא עובדא קמיה דרב נחמן, אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סמנא, ועקר טעמא התם משום דיהיב סימנא, וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואע"ג דליכא ראיה, כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא, אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה, והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר, חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עקר טעמא, דהא כתיב (משלי יג, ז) יש מתרושש והון רב, אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה, וכולה טעמא בסימנא תלי. וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בסייעתא דשמיא.

וא"ת אם כן אפילו דהבא פריכא נמי לא, דדילמא יהיב סימנא במשקל וכדקיימא לן בפרק אלו מציאות (כג, ב) דמשקל הוי סימן. לא היא, דהתם גבי מציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו, אבל הכא דוקא בסימן מובהק, אבל בסימן שאינו מובהק לא. והא דאמרינן דכי יהיב סימנא מהדרינן ליה דאנן משוינן ליה וראה, הני מילי בדיהיב סימנא ממש, אבל אי אמר אפקוה דלחזייה הני סהדי וידעי ליה בטביעות עינא לא מפקינן ליה. [ד]השתא מיהא אנן לא ידעינן ביה דדידיה הוא, ואמרינן ליה כדי לא מפקינן ליה כדאמרינן התם בחזקת הבתים.

ויהבינן ליה בבי דינא:    פירש רש"י ז"ל, בפני בית דין שיש כח בידם (להפסיד) [להפקיר] נכסי המקבל אצל היתומים, ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואינו מחוור בעיני, דאבק רבית הוא, וכשתקנו לא לגבי יתומים תקנו, וכל אבק רבית התירו אצל היתומים, ומה לנו לבית דין ואלו היה רבית דאורייתא היו צריכים לבית דין שיפקיעו ממונו של המקבל. ועוד, דאם כן היינו צריכים לבית דין חשוב וראוי להפקיע, וכדאמרינן בעלמא גבי פרוזבול בפרק השולח (גיטין לו, ב), ובנדרים פרק ארבעה נדרים גבי אסמכתא (כז, ב).

אלא נראה לי, דלא להפקר ממון המקבל אצל היתומים קאמר, אלא כדי ליתן רשות לאפטרופא להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים להתעסק בו. וכעניין ששנינו בברייתא פרק הנזקין (גיטין נב, א), ואין אפטרופסים רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב. וכולה ברייתא, ואמרו עלה בתוספתא (ב"ב פ"ח ה"ד) אלא אם כן נטלו רשות מבית דין, כך נראה לי.

דף ע עמוד ב

למימרא דברשותא דמקבל קיימא, ורמינהו המקבל צאן ברזל מן הנכרים וולדות פטורים מן הבכורה:    פירש רש"י ז"ל, לא מבעיא אמהות שהרי הן עצמן של נכרי, אלא אפילו ולדות שחציין של ישראל, אותן המגיעין לחלק של ישראל פטורין מן הבכורה אם יתעברו וילדו, ע"כ לשון הרב ז"ל. ולפי דעתי הוצרך רש"י ז"ל לפרש כך, מפני שהוא פירש צאן ברזל שקבל בממון, כלומר שקנאן בשומא של מעות, וכל זמן שלא נתן מעות חולקים בשכר, ומכר גמור הוא, אלא שחולקין בולדות ובכל השבח עד שיפרענו. וכיון שכן על כרחנו עד שלא חלקו כל הולדות פטורין, ולא הוצרכנו לפטור אלא אותן שהגיעו לחלקו של ישראל. ותמיה לי, דא"כ מקשה גופיה מי ניחא, דאילו אם תימצי לומר דברשותיה דנותן קיימי, מכל מקום ולדות שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הם גמורים וברשותו ודאי קיימי, ואם כן אמאי פטורים מן הבכורה, ואי משום דאי לא אשכח נכרי בהמה אתי תפיס בולד ואומר בן בהמתי הוא, אכתי לא ידעינן לההוא טעמא.

ונראה לי דנותן אינו נוטל (אלא) בשבח גופן כלום, אלא ולדן וחלבן וגיזתן של מקבל הוא, וכדגרסינן בירושלמי (דפרקין פ"ה) איזהו צאן ברזל, היו לפניו מאה צאן, אמר לו עשויות הן עליך במאה של זהב, ולדן וחלבן שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן, ואתה מעלה סלע על כל חדש וחדש משלך באחרונה, אסור(ים), עד כאן בירושלמי, ומשמע להו הכי, מדמפליג במתניתין בין מקבל מישראל למקבל מנכרי ולא מפליג בישראל גופיה, אלמא צאן ברזל ולא מפליג בישראל גופיה, אלמא צאן ברזל לא מקרי אלא במקבל עליה לגמרי ועושה אותה דמים אפילו מחיים, וכדמשמע נמי בברייתא דלעיל (סט, ב), והילכך כל שמעלה לו ריוח משלו רבית גמורה היא, והיינו דקשיא ליה, אלמא ברשותא דמקבל קיימי לגמרי, ואם כן ולדות כולן דמקבל קיימי לגמרי, ואם כן ולדות כולן דמקבל נינהו, ואמאי פטורין מן הבכורה.

וא"ת אם כן מאי שנא ולדות דקא קשיא ליה, אפילו היא גופה תתחייב בבכורה. יש לומר דאין הכי נמי דכלה מילתא קא מקשה ליה, ואי נמי היא גופה לא קשיא [דכל] שלא כחשה ולא הוזלה מחזירה לו בעיניה, וכיון שכן כדידיה דמיא, ועוד דלא גרע משותף באזניה דקיימא לן (בכורות ג, א) דפטורה מן הבכורה. ופרקה אביי במקבל עליה אונסא וזולא.

וא"ת וכי קביל עליה מאי הוי, דכיון שהולדות כלן למקבל, ולדות אמאי פטורים מן הבכורה דהא כלהו דישראל נינהו. יש לומר דהא בהא תליין, כל זמן שהמקבל אינו מקבלו לגמרי על עצמו, אף הנותן נוטל בשבחו בודלו וגיזתו וחלבו ולא כמכר הוא, וכל שהכל עומד ברשות מקבל, אף הוא נוטל כל שבחו דכמכר הוא אלא שנותן שכר מכיסו, וכן נהגו.

וכן נראה לי מן הירושלמי (דפרקין ה"ה), ששם הקשו מההיא דבכורות נמי כמו שהקשו כאן בגמ', ובלשון הזה הקשו ממנה שם, ר' ירמיה בעי, תמן אתמר צאן ברזל לראשון והכא אתאמר צאן ברזל לשני. א"ר יוסי, תמן על ידי שעקרו מן הראשון ולדן לראשון, ברם הכא עקרו לשני וולדות לשני. ונראה לי פירושו, תמן אתאמר צאן ברזל לראשון, היינו מתניתין דבכורות דפטר ולדות מן הבכורה, אלמא ברשות ראשון הן דהיינו נכרי, והכא אתמר במשנתנו צאן ברזל לשני, כלומר דברשותא דמקבל קיימי, ותירצה ר' יוסי כדתריץ אביי הכא בגמ', ואמר תמן בבכורות על ידי שעקרו מן הראשון שקבל על עצמו קצת מהפסדו כאונסא וזולא וכיוצא בזה ולדן לראשון, שאף נוטל ולדות ושאר שבחים שהם עושים, ברם הכא שעקרו לשני שקבל הכל באחריותו, לפיכך ולדות לשני, כך נראה לי.

מאי לאו תשוך:    פירש רש"י ז"ל, מותר אתה ליקח ממנו נשך. פירוש לפירושו, שהוצרך הכתוב להתיר הרבית דנכרי אע"פ שגזלו אסור למאן דאסר (לקמן פז, ב), או שהוצרך הכתוב להתיר כדרך שהוצרך הכתוב להתיר באונאה. ודחה לא תשיך, תשיך לא סגי דלאו הכי, וכי בא הכתוב לצוות עליו ליתן רבית לנכרים, דאלו להתיר פשיטא מהיכא תיתי לאסור. והראב"ד ז"ל פירש, לא סגי דלאו הכי, וכי נחשא רמי בהו דאיצטריך לישראל למיזף מגוי, אלא ה"ה לתשוך, ואיידי דקאי בתשיך בישראל, נקט ליה תשיך בנכרי.

לעבור עליו בעשה ולא תעשה:    כלומר לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וזו היא שאמרו בספרי (פ' תצא רס"ג), לנכרי תשיך, זו מצות עשה, שלא להשיך לישראל. ולא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"א) שהיא מצות עשה להלוות את הנכרי ברבית. ולמאן דאמר נמי מאי לאו תשיך, לאו למימרא שיזהיר הכתוב להלוות לנכרי, אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפירש רש"י ז"ל והוא העקר.

מדאותביה רבא לרב נחמן, לנכרי תשיך מאי לאו תשוך:    (ממש) [משמע] דלרב נחמן אסור להלוות לנכרי ברבית דבר תורה והלכה למשה מסיני הוא, דאי לא, מאי קא מותביה מלנכרי תשיך. ואי נמי דרבא טעי בדרב נחמן וסבר דבר תורה קאמר, ומאי דמתרץ ליה רב נחמן לטעמיה קא משני ליה. ואפשר נמי דרב נחמן קושטא דמילתא קא מתרץ דתשיך דוקא, ולמיקם (בנכרי) [ברבית] דישראל בעשה ולא תעשה, וכדתניא בספרי (פ' כי תצא), לנכרי תשיך זו מצות עשה, ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה, ולאו למימרא דאיסור רבית דנכרי אסור דבר תורה אפילו לרב נחמן.

דף עא עמוד א

אמר רב נחמן אמר (רב) [לי] הונא, לא נצרכא אלא לנכרי ברבית ולישראל בחנם:    ולענין פסק הלכה, אפשר דהלכתא כי האי לישנא, אבל להלוות לנכרי ברבית מותר ואפילו עם הארץ ואפילו יתר מכדי חייו, דלא אשכחן להאי לישנא דגזור רבנן בהא מילתא כלל. אבל הרב בעל ההלכות (הל' ריבית) כתב אוקימתא דר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו, ואף ר"ח ז"ל פסק כוותיה, ועוד הוסיף בה דברים, ואמר והוא הדין בתלמידי חכמים דלא גמרי ממעשיו. וזה תימה, דאי כר' חייא אפילו לעם הארץ שרי בכדי חייו, ואלו לרבינא דמוקי בצורבא מרבנן דאינו לומד ממעשיו אפילו טובא נמי. ודוחק הוא לומר שיסבור הרב ז"ל דרבינא מוסיף הוא על דברי ר' חייא, ולומר דבכדי חייו לא נצרכה אלא בצורבא מרבנן.

ומכל מקום נראה לי שהם ז"ל כלם נמסכים [בש"מ נסכמין] בדבר זה שאסור לעם הארץ להלוות לנכרי ביתר מכדי חייו, והוא מה שאמרו במסכת מכות (כד, א), כספו לא נתן בנשך, אפילו ברבית דגוי עובד כוכבים, אלמא מיסר אסיר וכלישנא קמא דרב נחמן. והרמב"ן ז"ל כתב נקיטנא כתרי לישני דר' חייא ורבינא לקולא, ובכדי חייו מותר לכל אדם, ותלמידי חכמים מותרים אפילו להעשיר דלית לן למימר דפליגי, וכל כי האי גוונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן, וכל המחמיר תבא עליו ברכה עד כאן. ועכשיון עשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים, ושמעתי משם רש"י ז"ל, מפני שרבו מסים וארנוניות ואין שעור לכדי חייו.

דף עא עמוד ב

אלא ערב לנכרי כלומר כשלוה ישראל מנכרי וישראל נעשה לו ערב. ואקשינן סוף סוף כיון דאי בתר ערב אזלינן אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. כלומר כיון שהם יכולים לתבוע הערב תחלה אע"פ שהוא מוצא נכסים אצל הלוה, נמצא דישראל הערב כשפורע לנכרי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה, הרי הוא כאלו הוא הלוה לישראל חברו ברבית. כגון שקבל עליו נכרי המלוה לדון בדיני ישראל. שלא יתבע מן הערב עד שיתבע הלוה תחלה כדינינו. כך פירש רש"י ז"ל, וכן פירשוה המפרשים שראיתי.

ונמצא לפי פירושם, דכל שנעשה הישראל קבלן לנכרי המלוה אסור, ועכשיו דיניהם (שלמי') [של גויים] ללכת אחר מי שירצו, אפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, ואע"פ שאינו מקבל הנכרי לדון בדיני ישראל, ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר. ועוד קשיא לי, דאי כדברי המפרשים, היכי קאמר דאשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא, דלא הוי למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא, דאילו אזל נכרי מנפשיה (נכרי) [וגבי] מן הלוה, נמצא דישראל הערב לא עבר ולא מידי, אלא דאלו פרע לנכרי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קא עבר מהשתא, משום דהשתא שקיל רביתא. ומיהו מצאתי קצת נסחאות דכתיב בהו, אשתכח דישראל קא שקיל רביתא.

ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשיקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי, דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוה חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה, נמצא דישראל קא שקיל רביתא, מאי קאמרת סוף סוף לא על הערב נתרבה אלא על הלוה. וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לנכרי המלוה, והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה, אלא שיש לו לגבות בין מזה בין מזה, וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה, מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ולוה ועדים ואין לך עובר בכלן חוץ ממנו, ואם איתא, אביי דמחלק לאוין לכולהו בשלהי פרקין (עה, ב) ואמר מלוה עובר בכולן, כלומר חוץ מבל תשיך, ולוה עובר משום בל תשיך, ערב ועדים אינן עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך, א"כ לימא ערב וקבלן עובר בכלן ואף אלאו דבל תשיך ולאחיך לא תשיך, אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר [אלא] על לא תשימון עליו נשך. ואע"ג דמשמע לכאורה בריש פרקין (סב, א) בברייתא דר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב, דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית, מדאתא לאוקמי הא דר' יוחנן דאמר אף רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כתנאי, [דתניא] ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה, מאי קום עשה, לאו דאמרינן להו קומו אהדורו, אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר, ומאי ערב, ערב קבלן, דאלו ערב בעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא, דדילמא מאן דסבירא ליה כר' יוחנן הוא דסבר ליה הכי, אבל אנן הא דחינן לה התם, לא מאי קום עשה קרועי שטרא וקא משמע לן דשומא מילתא היא כדאיתא התם.

אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברים אלא בלאו דשימה, לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה, וערב דנכרי ערב שלוף דוץ הוא, ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב, ואמר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך, והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה (כב"ב קמב, א) והכי משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא, דתנן התם (ב"ב קעג, א) המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, וקא סלקא דעתך דלא יפרע מן הערב כלל קאמר, ואבעיא להו בגמ' מאי טעמא, ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך, ואתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא, ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי, כלומר בהפך הדין שאמרת, שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ערבא קא אזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך. ולפיכך משתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דאיהו ניהו לוה מזה ומלוה לזה, והילכך עד שיקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל אסור.

וא"ת אם כן כל שישראל לוה מן הנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, מאי קאמר שקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל, דמשמע שהנכרי מוותר על דינו, אדרבא הא טבא ליה, דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל בתר ערבא, ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא, דאע"ג דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב, אם לא קבל עליו הנכרי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד, ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה, ונפקא ליה מיניה, אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית, דבדינינו אם רצה לוה לפרעו זיבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב אפילו בערב קבלן, כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פ' הנזקין וכמו שכתבתי שם (מט, ב ד"ה הניחא), ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב, דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב, ועכשיו ויתר על דינו כשקיבל לדון בדיני ישראל.

גם מדברי הראב"ד נראה כן, דערב שלהן ערב שלוף דוץ הוא, וזה לשונו שכתב כאן, אבל אתה נעשה לו ערב, אוקימנא כשנעשה לו ערב לנכרי, וכשקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה, וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לנכרי ברבית, שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הנכרי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיהיה בידו לפרוע, עד כאן לשון הרב ז"ל, ואע"פ [שהרב] ז"ל נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך (בד"ה תוספתא).

תוספתא (פ"ה ה"ח):    ישראל שלוה מנכרי ונכרי שלוה מישראל, ישראל [אחר] נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. מכאן מוכח דישראל המלוה לנכרי ברבית מותר לישראל לעשות ערב מחמת הנכרי, וכן משמע נמי מדגרסינן בירושלמי בכתובות פרק הכותב (ה"ח) גבי הנפרעת שלא בפניו, ונפרעין מן האדם שלא בפניו, אמר ר' (אבין) [ירמיה] תפתר כשרבית אוכלת בהן. וב"ד גובין רבית, תפתר כשערב לו מן הנכרי, כלומר שערב לו בשביל נכרי שלוה ממנו, וכן כתב הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי למעלה בסמוך, והוא שקבל עליו הנכרי הלוה שלא לדחותו אצל הערב.

וכתב עוד הרב ז"ל, ואע"ג דמחזיא מילתא דהכא אע"ג דקביל עליה הכי אסור, משום דכי לית ליה לנכרי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מיניה רבית, אפילו הכי אי קביל עליה מותר, דהכי אשכחן בתוספתא. והאידנא קא חזינא דדינא דנכרים נמי הכי דייני, דכי משכחת ליה ללוה לאפרועי מיניה לא שקלי מערבא, הילכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל הוי ומותר, עד כאן לשון הרב ז"ל. ומכאן נראה שהוא ז"ל מפרש, דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור, וכמו שכתבתי למעלה, וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערבות לנכרי מחמת ישראל הלוה, ואע"פ שהנכרים הללו גובים ממי שירצו תחלה, ומפרשין כן בשטרותיהם ליפרע ממי שירצה תחלה.

ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, אסור:    אעלה לך לאו דוקא, אלא אפילו אמר ואני אעלה לו אסור, אלא ואני אעלה לך אעלה תחתיך קאמר. אי נמי משום סיפא דקתני ואני אעלה לך, תנא נמי הכא אעלה לך.

בשלמא סיפא לחומרא, אלא רישא כי העמידו אצל נכרי מאי הוי, והא אין שליחות לנכרי:    קשה לי, סיפא מאי חומרא, מדינא נמי אסור, דכיון שהעמידו אצל ישראל ואמר לו ישראל לנכרי תנם לישראל חברי, או שאמר לו ישראל לישראל חברו קבלם לי, זכה לו ישראל חברו, ואע"ג דאין שליחות לנכרי מי גרע ממגביה מציאה לחברו למאן דאמר קנה חברו, (לעיל ח, א) והכא לכולי עלמא זכה לו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ולא היא, דכיון דנכרי אינו בתורה שליחות, אינו בתורה זכייה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו, והילכך ישראל שני לא זכה לראשון כלל, וכשהוא (זוכה לו אפי' קץ) [נותן לו אפילו קרן _ ש"מ] מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה, והילכך אפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא לחומרא דעלמא, אבל רישא מדינא אסור, דהא לא זכה לו ישראל לנכרי ונמצאו מעות אלו עדיין דישראל ראשון, ואלו רצה ישראל ראשון חוזר ונוטלו מישראל שני והילכך אסור, דשכר מעותיו של ישראל עומד ונותן.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב [אחא בריא דרב] איקא, כגון דאמר ליה, הניחם על גבי קרקע והפטר:    וא"ת, למה לי הניחם על גבי קרקע, אפילו כי אמר ליה נמי תנם לישראל חברך והפטר, דהא אסתלק ליה מיניה. יש אומרים דאין הכי נמי אלא אוחרא דמילתא נקט. ואינה, דאדרבה אורחא דמילתא טפי למימר תנם לו והפטר. ועוד דשייך טפי אלישנא דברייתא, דקתני ואם העמידו אצל נכרי, דמשמע העמידו אצלו ואמר ליה תנם לו.

והרמב"ן ז"ל כתב, דוקא נקטיה, דאלו בתנם לו והפטר הא לא פטרו אלא לאחר שיתנם לישראל שני ובתורת הלואה, ונמצאת הלואה קודמת לפטור והילכך אסור, אבל כשאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר כבר קדם פטורו להלואתו והילכך שרי. ולדידי ק"ל, דאי משום הא משרא שרי שהרי פטורו והלואתו באין כאחד, דאי לא תימא הכי, תקשי לן לרבינא דאוקמה משום דזכייה מדרבנן אית ליה, ואם איתא, אימת זכי ליה בעידן הלואה, ועם הלואתו זכי ליה ואסיר, אלא דזכייתו והלואתו באין לו כאחד, והכא נמי מאי שנא. אלא שהרב ז"ל הרגיש בקושיא, ואמר דלא משכחת לדרבינא אלא בדאמר לו נכרי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני.

ואין דברים אלו מחוורים כלל, שאם כן היה לו לפרש אלא מסתברא דטעמא דמילתא כדאמרן לעיל דאינן בתורת זכייה כלל, וכיון שכן כי אמר ליה תנם לישראל חברך והפטר, נהי דישראל ראשון אפטר מיניה, מיהו ישראל שני לא זכה ליה, וזוזי דישראל נינהו, ואי בעי הדר שקיל להו מישראל שני, דלדעת שיזכה לנכרי נתנם לו, וכל שלא יזכה מחמת נכרי אף הוא חוזר ונוטלם. ואפשר דבכי הא רבית קצוצה ליכא, דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, איסורא מיהא איכא, משום דמחזי כנותן רבית מחמת מעותיו של ישראל. ואי נמי, כיון דזוזי דישראל נינהו ובתורת הלואת רבית שקלינהו, הוה ליה כמלוה מעותיו ליתן אגר לאחר דאסור דבר תורה, דמחמתיה יהיב, כך נראה לי. ולהאי אוקימתא [נמי] סיפא משום חומרא (נמי) היא, דאי אמר ליה ישראל לנכרי הניחם על גבי קרקע והפטר והניחם, איהו אסתלק ליה, אבל ישראל לא זכי בהו, וכי הדר שקלינהו ישראל, מן ההפקר זכה בהן, והילכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית, מדינא מתנה דעלמה הוא דיהב ליה.

אי הכי מאי למימרא:    וא"ת לימא ליה דילמא משום סיפא. לא היא, דאם איתא, ברייתא מתרצא, אבל מתניתין דלא תנא דינא דהאי סיפא מאי איכא למימר.

אמר (רבא) [רב פפא] כגון שנטל ונתן ביד:    ומשמו של ר"ת ז"ל אמרו, דלאוקימתא דרב פפא כלה מתניתין דינא קתני ולא מחמרי בהא מילתא מידי, דסיפא נמי דוקא כשנטל ישראל ונתן ביד לישראל חברו, אבל כשלא נטל ונתן ביד רישא אסור וסיפא מותר, דאין שליחות לנכרי אפילו לחומרא. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה, דבסיפא אפילו לא נטל ונתן ביד אסור לחומרא, שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן מהו דתימא נכרי גופיה אדעתא דישראל קא עביד, שהביאו אצלו והרי הנכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמיר בסיפא, עכ"ל הרב ז"ל, אלמא משמע, דאפילו להאי לישנא אכתי בסיפא אחמורי מחמרינן, ולאו למימרא דבנטל ונתן ביד הוא דאמרינן דהוי משום חומרא, דבכי האי גוונא רבית קצוצה היא, אלא נאמר דמחמיר כדמחמיר בסיפא בדלא נטל ונתן ביד אלא שהעמידו אצלו.

גם מה שאמר הרב ז"ל, נחמיר בה ברישא כדמחמיר בסיפא, לאו למימרא דאם נטלן נכרי מחמת שליחותיה דישראל ונתנן לישראל שני שאינו אסור אלא לחומרא, דאלו פירש כן נכרי דאדעתא דהכי קא עביד, רבית גמורה הויא, דנהי דאין שליחות לנכרי מכל מקום מעות דישראל נינהו ובאחריותו קיימי, והוה ליה כמעות דישראל ביד נכרי ואסור להלוותם ברבית, אלא הכי קאמר מהו דתימא נחמיר ונימא דאע"ג דנטל נכרי ונתנן ביד, לאו מחמתיה קא עביד אלא מחמת שליחותיה דישראל, קא משמע לן. מכל מקום למדנו מדברי הרב ז"ל, דאכתי נחמיר בשליחות דנכרי, וכן דעת ר"ח ז"ל. ולאוקימתא דרב פפא ורב אשי בתרייתא ודרבינא לכלהו סיפא משום חומרא הוא.

אבל הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדברי ר"ת ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ה), מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו', ואם העמידו אצל הנכרי מותר, אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם הנכרי, פי' שנשא הנכרי ונתן בידו. וכן נכרי שלוה מעות מישראל וכו', ואם העמידו אצל ישראל אסור, אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם ישראל, כלומר ונשא ישראל ונתן בידו. מכאן נראה כדברי ר"ת ז"ל להקל דאין שליחות לנכרי ואפילו לחומרא, ועד שישא ישראל ויתן ביד מותר.

ומכל מקום אף לדברי הראשונים ז"ל שאמרו דיש שליחות לחומרא, וסיפא אסור אפילו העמידו אצלו ולא נטל ונתן ביד, הני מילי לכתחלה הוא דאסור אבל אם עבר וגבה לא מפקינן מיניה, דלא גרע מאבק רבית דאין מוציאין מזה לזה. והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"ד) כתב שהוא רבית קצוצה, ולא ידעתי טעמו דהא בגמ' לחומרא קאמר.

רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי (לא הוי) [לית ליה] זכייה מדרבנן אית ליה, מידי דהוה אקטן, קטן לאו אף על גב דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה:    הקשה הרמב"ן ז"ל, ואי מדרבנן אמאי מותר, דהא רבית דאורייתא [הוא]. והוא ז"ל תירץ, דכיון דזוזי לנכרי הוא דפרע להו, והאי רבית נמי לכיסו של נכרי הוא דנופל, דילמא לא אסיר מדאורייתא אלא מדרבנן, ואתא דרבנן ואפקע דרבנן. ואין תירוצו של רבנו ז"ל מחוור. ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר בית דין נגעו בה, ומתנין בו לעקור דבר מן התורה, כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה (פט, ב).

עוד הקשה הרב ז"ל דקטן אית ליה זכייה אף מדאורייתא, כדאיתא בריש פרק [האיש] מקדש (מב, א), מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד וכו', אלמא זכייה לקטן מדאורייתא אית ליה. ותירץ הוא ז"ל, דכיון דאקשינן עלה התם ותסברא הא זכות הוא חובה הוא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה וכו', ואוקמה כדרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם וכו', לא תפשוט שזוכין לאדם שלא בפניו בדבר שאין לו, דהתם שלהם היתה וחלוקתן גלוי מלתא בעלמא היא ובית דין מעמידין אפוטרופוס לכך, אבל זכייה לקטן מדאורייתא לית ליה כי היכי דלית ליה שליחות, ואע"ג דזכייה לא מטעם שליחות היא כדאיתא התם בקדושין.

והא דאמרינן בכתובות (יא, א), גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. שזכין לו לאדם שלא בפניו, ומשמע דגר גמור הוא מדאורייתא, איכא למימר זכות גרות שאני, אבל בעסקי ממון אין לו זכייה אלא מדרבנן. ואין דבריו מחוורים בעיני, דבכולי תלמודא משמע דאית ליה מדאורייתא זכייה, דהא אית ליה חצר אפילו במציאה כר' יוחנן בפרק קמא דמכלתין בחצר (י, ב), וחצר מדין זכייה הוא כידה, וכדאמר ר' יוסי בר חנינא (לעיל יא, א) זכתה לי חצרי זכתה לו חצרו, ואמרינן (שם יב, א) חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לו לאדם שלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו. ורש"י ז"ל פי' שם בקדושין, דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לאדם אפילו לחוב על מנת לזכות.

והראב"ד ז"ל נראה דגריס זכייה מדאורייתא אית ליה מידי דהוה (אקניין) [אקטן], ומשום הכי רישא מותר, דישראל זכי ליה, דאמר ליה נכרי לישראל הב ליה, וישראל זכי ליה לנכרי מן התורה ומשום הכי מותר, וסיפא דאמר ישראל לנכרי הב ליה ואע"ג דנכרי לא מזכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי ומשום הכי אסור, ע"כ. ואף זה אינו מחוור, שאין (היום) [הנוסחאות מודות _ שם] לו, אבל משמע דנכרי לית ליה זכייה אפילו לרבינא אלא מדרבנן, אבל קטן אית ליה זכייה מדאורייתא, והכי קאמר נכרי אע"ג דלית ליה שליחות אפילו מדרבנן, זכייה מדרבנן מיהא אית ליה, מידי דהוה אקטן, דאע"ג דלית ליה שליחות מדאורייתא אית ליה זכייה מדאורייתא, ולאו לדמויינהו לגמרי אמר, אלא לומר דכי היכי דקטן אית ליה זכייה אע"ג דלית ליה שליחות, כך נראה לי.

ואני תמיה, מנין שאין זכייה לנכרי מדאורייתא דהיכא אימעיט, אי משום דילפינן ליה משליחות, והא זכייה לאו מדין שליחות היא כדמוכח התם בקדושין, וכי תימא כל דלא אשכחן דאית ליה זכייה, ממילא לית ליה, והא שליחות גופיה אי לאו דכתיב אתם גם אתם [מה אתם] בני ברית אף שלוחכם בני ברית (קידושין מא, ב) דמעטיה קרא בהדיא, הוה אמרינן דיש שליחות אפילו לנכרי. וניחא לי, דודאי כל דלא רבייה קרא בהדיא לזכייה לית ליה, ותדע לך, דהא אפילו בישראל נמי, הא אמרינן התם בקדושין, מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר נשיא אחד ונשיא אחד, אלמא אי לאו דגלי קרא הוה אמרינן דאין זכין לו לאדם ואפילו לישראל, והדין נותן, דאיזה זכות או שעבוד יש לו לאדם על חברו שיזכה על ידו, אלא דרבייה רחמנא, וכיון דנכרי לא אשכחן דרבייה רחמנא לזכייה, שמע מינה לישראל דרבי קרא אית ליה, נכרי דלא רבי לית ליה.

וא"ת אם כן למה הוצרך הכתוב למעטו משליחות. י"ל דכיון דרבי בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו מיעט נכרי, אבל בזכייה לא רבייה בהדיא דלצטריך למעוטי נכרי, אלא גלויי מילתא בעלמא דגלי קרא דאית ליה זכייה לישראל נשיא אחד נשיא אחד, (וכיון) [והיכא] דגלי גלי, דהיינו בישראל ממש כן חלוקת הארץ, בעלמא לא גלי, אלא אדרבה מכיון דאשכחן בשליחות דחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכייה כן, כך נראה לי.

תוספתא (פ"ה, ה"ח):    ישראל שאמר לנכרי, הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור. נכרי שאמר לישראל, הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הנכרי מותר ללוות ממנו ברבית, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור וכל שבאחריות נכרי מותר, כך הגרסא בכל הנוסחאות, וכך היא גם בפר"ח ז"ל.

כתבתיה בריש פרקין (סא, ב, בד"ה יש מי) גבי תולה מעותיו בנכרי, וכבר כתבתי מה שנראה לי בפירושה, והכי קאמר, מעות של ישראל המופקדות ביד נכרי שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם אין הנכרי רשאי [ליגע _ ש"מ] בהן להלוותם, ולפיכך אם בא הנכרי לשלוח בהן יד ולהלוותם ברבית, הרי המעות באחריות של נכרי, וכדידיה דמו, ולפיכך מותר להלוותם ברבית, ואע"פ שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד, מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ואיפכא במעות של נכרי המופקדות [ביד] (ב)ישראל. וכלפי מה ששנה ברישא, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, תנא הכא שאם לא אמר לו להלוותם ברבית [מותר]. כך נראה לי פירושה.

ומקצת מרבותי ז"ל שבשו גרסת (התוספות) [התוספתא], ואמרו דמשובשת היא בנוסחאות, ואיפכא גרסינן, מעות של נכרי המופקדות ביד ישראל מותר להלוותן ברבית, ומעות של ישראל ביד נכרי אסור להלוותן ברבית. ואינה אלא כמו שכתבתי, ואין לדחוק ולהפך את הנסחאות וכל שכן שכתבה כן ר"ח ז"ל.

וסוף אותה תוספתא, ישראל שנעשה לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה לישראל אפטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית. כך הגרסא בנסחאות, וקא משמע לן הך סיפא, שאף מפני מראית העין אין כאן, דקול יוצא לאפוטרופסות ולסנטרות, ומידע ידעי דמעות של נכרי הם ומותר. והא דקתני רישא דתוספתא, נכרי שאמר לו לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר, יש מי שאומר, דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין הרויח בין הפסיד, אבל אם אמר פליגנא לך ברוחא אסור, ואע"ג דלית ליה בהפסד כלום, לפי שהוא מרויח ברבית דישראל. ויש שמתירין, (ו)הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל, וכן דעת הרמב"ן ז"ל מסכמת.

נשאלה שאלה לפני רבנו יצחק הזקן ז"ל הידוע בעל התוספות, בישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות מישראל בשמך ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי, והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם, מאי, מי אמרינן אין שליחות לנכרי ושרי, כיון דישראל זה אין לו עסק עם ישראל המלוה, או דילמא כיון דיש שליחות לנכרי לחומרא, הא נמי אסור, ומלוה נמי אי ידע לבסוף אסור ליטול ממנו רבית. והשיב, נראה לי שהוא מותר, משום דאם תימצי לומר נמי דאסור היכא דשוייה שליח, הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שווייה, אלא דעתו היה שילוה הנכרי מישראל ויחזור וילום לו, ואפילו פירש בפירוש בפני עדים שיהא שלוחו, לא מחמרינן כולי האי, ולא דמי לחומרא דקתני סיפא דברייתא, דהתם שניהם יודעים בדבר, ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל, אבל הכא לא, וליכא אסורא לא לגבי לוה ולא לגבי מלוה.

ועוד נשאל הרב ז"ל, אי יהיב ליה ישראל לנכרי משכונו ללות עליו מעות מישראל מאי, מי שרי מלוה ליטול אותו ריבית אי לא. ואף בזה הורה להתיר, משום דאקנויי מקנה ליה ישראל משכונו ללוות בו ברבית. והרמב"ן ז"ל חלק עליו בזו, ונראית דעת רבינו יצחק ז"ל דלא שביק ישראל היתרא ואכיל אסורא, וכי היכי דלא להגיע לידי רבית דאורייתא אקנויי מקנה ליה משכון לנכרי, וקני ליה נכרי במשיכה. ומיהו אף הרמב"ן ז"ל מודה, בישראל שהשאיל משכונו לנכרי ללות עליו לעצמו שהוא מותר, ואע"פ שהלך לו הנכרי ופרע ישראל זה קרן ורבית לישראל, דהא מקני ישראל לנכרי וקני ליה נכרי במשיכה, דמשיכה בנכרי קונה.

ומשכונו של נכרי ביד ישראל, והלך ישראל ולוה עליו מישראל חברו ברבית, אמרו משמו של ר"ת ז"ל שהוא מותר, ובלבד שאמר לו ישראל, הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך עליו ולא לך עלי על מעותיך, דכגון זה לאו לוה הוא, אלא מוכר זכות שיש לו בו, ואם לאחר זמן רצה שני זה לחזור וליטול מן הראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר, מפני שהוא כחוזר ומוכרו לו. אבל הראב"ד ז"ל נשאל על זה ואסר, והרמב"ן ז"ל כתב כדברי ר"ת ז"ל.

דף עב עמוד א

ר' יוסי אומר בין כך ובין כך, גובה את הקרן וגובה את הרבית:    כלומר בנכרי שלוה מעות מישראל ונתגייר, בין זקפו ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפו, וכדמפרש טעמא דר' יוסי בגמ', שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה, אבל בישראל שלוה מעות מנכרי, מודה ר' יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפו במלוה גובה את הרבית, ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית.

אמר רב הונא הלכה כר' יוסי:    ובירושלמי (דפרקין ה"ה), פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מנכרי, דגרסינן התם, ר' יוסי אומר ישראל שלוה מן הנכרי ונתגייר, זקפו עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן וגובה את הרבית, ואם זקפו משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית, אמר ר' יעקב בר אחא מאי טעמא דבר קפרא, מכיון שאתה מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר, ע"כ.

אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דירושלמי, דיחיד הוא אצל ר' יוסי ורבנן.

ובנכרי שלוה מעות מישראל דאמר ר' יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית, יש מי שאומר דוקא שזקפו אבל לא זקפו לא, ויש מי שאומר אפילו לא זקפו, וזה נראה לי יותר, דכיון שלא זקפו עד שלא נתגייר מה לי זקפו מה לי לא זקפו, דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו, ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפה כפרעון ולא מסלקינן ליה בלא דהכא אפילו אבק רבית ליכא, וטעמא דכדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה איתיה אפילו בשלא זקפן, הלכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית, ועוד דאם איתא הוה להו לאפלוגי בדידה, במה דברים אמורים כשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, אלא משמע כדאמרן, כך נראה לי.

שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית:    פירש רש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני [מנה ברבית], כך וכך לזמן פלוני. וסעד לדבריו יש, מדאמרינן בסמוך גבי שטרי חוב המוקדמין, אמר ר' יוחנן אפילו תימא רבנן, (ורבית) גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, ואם אין רבית מפורשת בשטר אף בהא ניגזור שמא יגבה את הרבית. וגובה ואינו גובה שאמרו, יש מפרשים ממשעבדי קאמרי, אבל מבני חרי אפילו ר' מאיר מודה.

וא"ת אם כן במה הוא גובה מן המשועבדים לרבנן, והלא עדיו פסולין הם ובני מלקות נינהו, משום דקא עברי אלאו דלא תשימון עליו נשך, וכל דארבעים בכתפיה אינו כשר. י"ל דעדים לא משמע להו דעברי נינהו בלא תשימון, דעל מלוה הוא דמשמע להו לאינשי, וכיון שכן לא מפסל לעדות ולשבועה בכך, וכדאמר בריש מכילתין (ה, ב), והא קא עבר בלא תחמוד, ופריקנא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואי נמי בעי הכרזה בפסולים דרבנן וברייתא בלא וא"ת עוד, לרבנן היאך גובה ממשעבדי, נימא לא ניתן ליכתב. לא היא, דכיון דכתוב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה, אע"פ שחזר וכתב ורבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו, ואע"פ שהריבית לא ניתן ליכתב, הקרן ניתן ליכתב, אבל בשטרי חוב המוקדמים זה הכתוב בו לא ניתן להכתב כלל.

ויש מפרשים, דגובה ואינו גובה מבני חרי קאמרי, דלר' מאיר קנסינן ליה ולא גבי כלל ואפילו חייב מודה, ולרבנן גובה מבני חרי כשחייב מודה או בעדים אחרים המעידים על אותה מלוה על פה. וראייתם מדתניא בתוספתא (פ"ה ה"ט), המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו, בא לבית דין יקרעוהו.

והרמב"ן ז"ל כתב דאינה ראיה, שאע"פ שגובין קרן על ידי שטר זה, כיון שהבעלים עצמם מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו, אבל אם הוציא מלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי, דאלו לבני חרי למה להו למנקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית, לימא מלוה שיש בה רבית ר' מאיר אומר אינו גובה וכו', וכי תימא. דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא, לר' מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבד ומבני חרי ולא ממשעבדי, לא היא, דלר' מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה, ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא לגבי קרן ממשעבדי, ואם איתא הוה להו לפרושי בהדיא, וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חרי ואינו גובה את הרבית, כיון שעקר חדושא בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חרי.

ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא, דכיון שהביאוה עם שטרי חוב המוקדמים דפסולים ולדמויי לה, וההיא דוקא פסולין לגבי משעבדי ולא לגבי בני חרי, דלכולי עלמא מבני חרי גבי, דאלמא אפילו לר' מאיר לא קנסינן ליה להפסיד לגמרי, הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי, אבל מבני חרי גבי, ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמים אליבא כר' שמעון בן לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני.

והרמב"ן ז"ל כתב, דאלו היתה רבית מפורשת בשטר, כלן נפסלין כבר, ואינו גובה בשטר זה ממשעבדי, אלא הכא בשטר שאין הרבית מפורשת בו ולא ידעו העדים באותה רבית, אלא שבאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל רבית היתה שם כך וכך, ואי נמי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמרו הן בעצמן כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות וכך וכך רבית יש בו דנאמנים (עי' כתובות יח, ב).

וא"ת אם כן ליגזור לרבנן שמא יגבה את הרבית, וכמו שגזרו בשטרי חוב המוקדמין שמא יגבה מזמן ראשון. י"ל דשאני (התם) [הכא], דאפילו יטרוף הרבית אין בו איסור בקרן, ואפילו יטרוף מן הלקוחות, שהקרן ניתן ליכתב, ואע"פ שיש בו אסור ברבית, רבנן לא קנסי היתרא אטו איסורא, אבל התם אי גבי מזמן ראשון הרי טרף הכל שלא כדין מן הלקוחות, ולא ניתן להכתב כלל מן הזמן הראשון. ומ"מ מודה הוא הרב ז"ל דגובה את הקרן שאמרו, ממשועבדים קאמר.

הא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין:    פירש רש"י ז"ל פסולין לגבות בו ממשעבדי אבל מבני חרי מגבא גבי, וכן עקר, מדאמר נהי דלא גבי מזמן ראשון [ניגבו] מזמן שני, ואוקמה שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור' מאיר היא, אבל לרבנן (מכר) [גבי] מן המשועבדים מזמן שני, ור' יוחנן נמי דאמר אפילו תימא רבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון, משמע דדוקא משום גזרה, (דמגבי) [דאי גבי] ביה מזמן שני מן הלקוחות אתי למגבי מזמן ראשון, ולענין גביית לקוחות, הא מבני חרי מגבא גבי דליכא גזרה כלל.

וא"ת והלא עדים פסולים הם שהקדימו השטר. וי"ל כגן שלא הקדימו השטר אלא שכתבו שטר ללוה אע"פ שלא היה מלוה עמו ובשטר דלא אקנייתא, וכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דפסול, כדאמר רב אסי בפרקין קמא (יג, א) גבי מצא שטר חוב, ודלא כאביי דאמר עדיו בחתומין זכין לו, ומאן דלא ידע דרב אסי לא מפסיל ולא רשע הוא. אי נמי כשטעו בין מלא לחסר. א"נ שהיו אנוסים מחמת נפשות, וכשאין כתב [ידם] יוצא ממקום אחר ונודע הדבר על פיהם.

ובירושלמי במסכת (ראש השנה) [שביעית פ"י ה"ג] אמרו, מי מודיע, ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומים בשטר מודיעים. לא כן אמר (ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן) (אמר ר' שמעון בן לקיש) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שהוחקרה עדותם בבית דין, תמן כשאמרו לא חתמנו כל עקר, ברם הכא אומרים על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ע"כ, ובמס' ראש השנה פרק קמא (ב, א בד"ה אמר) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

הכי גרסינן: לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים:    ולא גרסינן מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דהא קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, אלא גובה מנכסים משועבדים גרסינן, ולא איתיידע היכא אמרה רב אסי. וא"ת והיאך גובה בהודאתו מנכסים משועבדים, ליחוש לקנוניא, דכל שחב לאחרים אינו נאמן, כדאמר בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א), לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י"ל דגובה מן המשועבדים ששעבד לאחר הודא קאמר, וקא משמע לן דאע"ג דלא נתקיים בחותמיו לא אמרינן כיון דלא סהדי מפקי לקלא לא יטרוף, אלא אמרינן כיון דמודי ביה הוי שטרא, דאיהו משוי ליה שטרא, והכי קאמר, כי היכי דאמר רב אסי דמשוינן ליה שטרא אפומא דידיה ואפילו לגבות ממשעבדי, הכי נמי משוינן ליה שטרא אפומיה, ואע"ג דטעין מכירה בטלה היא גובה אפילו ממשעבדי.

דף עב עמוד ב

בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוט:    איכא למידק, דהא אמרינן טעמא בריש פרקין (סג, ב) משום דקאמר ליה הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי. ונראה לי דתרי טעמי בעינן ואיתיה להאי ואיתיה להאי, דאי לאו טעמא דכי לית ליה אזיל יזיף מחבריה לא שרינן משום טעמא דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, משום דמאן דשקיל זוזי אפירי אנן סהדי דלא אדעתא למזבן בהיני, ושילי מיד ולמיתן להאי שקליניהו, אלא מימר אמרינן, כיון דאיכא חיטי בהיני ושילי ויצא השער רבים מלוים לחבריהם, והילכך אמרינן דלמא מזבן זבין האי מהשתא באיסרי דמייתי בידיה, ואי לא אזיל יזיף מחבריה, אבל כל היכא דליתא להאי טעמא אסור, ומאי דלא פריש התם פריש הכא.

ואפשר דלטעמא בתרא דאמרינן (איכא אומ') [ד]מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב, הדרינן מההוא טעמא קמא ולא בעינן אלא חד טעמא, וכל דיהיב ליה לבעל הבית בפירוש לפירי דלא שפירי, פוסקים אפילו לבעל הבית משער הלקוטות, כך נראה לי.

אין לווין על שער שבשוק:    ואסיקנא דמעיקרא אמר אין לווין, וכיון דשמעת להא דאמר רב שמואל בר חייא אמר ר' אלעזר לווין אמר איהו נמי לווין. ופירשו הגאונים ז"ל, לווין סאה בסאה על שער שבשוק, וכיון שיצא השער כמי שיש לו דמי, דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות ואע"ג דאמרינן בריש פרקין (סג, א), דאין מעמידים מלוה על גבי פירות אלא אם כן יש לו אע"פ שיצא השער, שאני התם, דכיון דהלוהו מעות מתחלה מחזי כרבית, אבל הלואה סאה בסאה דרבנן, על שער שבשוק שרו, כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח (לקמן עה, א), ואע"פ שאין לו מעות בשעת הלואה יכול הוא ליקח פירות באשר[א]י כיון שיצא השער, או שילוה מחברו כדאמרינן לעיל אי לית ליה יזיף מחבריה, והא דאמרינן בריש פרקין (סג, ב) [פוסקין] על שער שבשוק אע"פ שאין לו, דמצי אמר ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא ושדיא אחירי, הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, ואמר ליה אביי לרב יוסף, אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה, דמצי למימר ליה שקילא טיבותא ושדי אחיזרי דאמר ליה חיטי הוא דקדחו באכלבאי, ואמר ליה התם הלואה הכא זביני, דמשמע דאפילו על שער שבשוק הלואת סאה בסאה אסירא. לא היא, דהתם לא הלואת סאה בסאה על שער שבשוק קאמר, אלא טעמא דשקילא טיבותא דההוא גברא קא קשיא ליה, דאם כן אפילו סאה בסאה שלא על שער שבשוק תשתרי, דהתם נמי הא מצי אמר ליה שקילא טיבותא דההוא גברא דלא מהניא לי ולא מידי דהא חיטי דקדחו באכלבאי.

דף עג עמוד א

החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואין חוששין:    פירש רש"י ז"ל, החמרין המשתכרין בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר, מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם בזמן פלוני הפירות כשער מקום הזול, ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת מעות כדמפרש ואזיל מאי טעמא רב פפא אמר וכו'.

ואיכא למידק, דאם כן הלואה גמורה היא, כיון שהפירות באחריות החמרים [ו]אין בעלי בתים נותנים להם שכר עמלם, נמצא אלו לווין ומעלין להם בשכר המתנתם פירות בזול למקום היוקר. ואפשר לומר, כיון דאלו הוזלו פירות בנתיים במקום היוקר יותר ממה שלקחום במקום הזול קבלום בעלי בתים של מקום היוקר בסך שלקחום, היו אלו חמרין [שלוחים _ רמב"ן] של בעלי בתים, ונוטלים שכר עמלם וטורחם מבעלי בתים ומעמידים להם פירות כמו שקונין שם במקום היוקר, ואע"פ שמקבלים עליהן אחריות הדרך, הרי אלו כשומר חנם שמקבל עליו להיות כשואל ואין המעות הלואה, ואע"פ שמוציאין אותה במקום היוקר לצורכם, אינן אלא כשלחני או חנוני שמשתמשים במעות שמפקידים אצלם (כלעיל מו, א), ולפיכך הקשו מאי טעמא, כלומר זו כהלואה היא הואיל ומקבלים עליהן אחריות הדרך, ומחמת שכר המתנה הן מוזילין להעמיד להם פירות במקום היוקר כבמקום הזול, ופריק דלאו משום שכר הלואה הוא, אלא מה שמקבלים עליהם אחריות הדרך משום דניחא להו בהכי, משום דבעלי בתים אתנו להו דמגלו להו תרעא, אי נמי דמוזלי גבייהו.

פרדיסא רב אסר ושמואל שרי:    פירש רש"י ז"ל, לקנות פירות הפרדס בכך וכך בשנה, אוסר רב, דכיון דלקמיה שויא טפי הוה ליה כאגר נטר לי, ושמואל שרי, דכיון דאית ביה תיוהא, דפעמים לוקה הפרדס בברד או שמחמיץ היין ואפילו הכי מקבל ליה הלוקח, לא מחזי כאגר נטר לי. ומודה רב בתורי. במקום שבוצרים בשוורים בעגלה, ומליכים העגלה בין שורות הכרם ומתקלקלים רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע והפסדן רב.

ואיכא למידק, דהא תניא בברייתא מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחילי גוזזות מכור לך מה [שכורתי רודה] מכור לך הרי זה מותר, ולא עוד אפילו אמר לו כך וכך בכך וכך מכור לך מותר, כל היכא דקא רבו מיניה כדלועים ופירות דכי פסקת להו לא אתו אחריני בפסקייהו וכדאי' לעיל (סד, א ושם בתוס'), והכי נמי גבי שדה, (תוספתא פ"ו, ה"ג) אומר אדם לחברו הילך מאתיים זוז על מה ששדך עושה, ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע סאתים בסלע. וי"ל דכל היכא דאיתנהו לפירות גמורין ראויין ללקיטה כההיא דכוורת ועזים שרי, דהא יש לו וכל שיש לו שרי, והיכא דליתנהו כלל נמי שרי, והיינו מה ששדה עושה, אבל היכא דצמחו ולא נגמרו, אי נמי דהוה סמדר ולא נגמר ללקיטה והוה ליה כאגר נטר לי. וכל זה אינו שוה לי.

והראב"ד ז"ל פירש [בש"מ _ ג"כ] שמוכר לו פירות שנה. והקשה הוא, ויהא זה כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכייתא. ותירץ דלא דמי, דהתם המלוה עובד אותה והוא כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס, אבל זה המוכר עובד אותו ולא מכר לו כי אם את הפירות. ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו אם יחרוש אותו בשוורים של קונה מותר, מפני שמצוי בהם ההפסד ויצא הזול כנגד ההפסד.

גם זה אינו מחוור, דקשיא (דמה שטורחי דידה) [ברייתא (לעיל סד, א) דמה שכוורתי רודה בש"מ] מכור לך, ועוד אם האיסור מחמת שהמוכר עובד אדמתו וההיתר לרב כשעובד אותה עם שוורים של לוקח, הוה ליה לפרשה ומודה רב בתורי של לוקח. והרמב"ן ז"ל [ש]פירש, כשפירש כך וכך, גם זה אינו מתיישב, דאין זה בכלל לשון פרדיסא שהכל תלוי בקציצה אם קצץ כך וכך בכך וכך והוה ליה לפרושיה, ועדין צריכה תלמוד.

דף עג עמוד ב

השתא בדיניהם עבידנא בהדך כל אימת דלא מסלקי לך בזוזי לא שקיל אגר ביתא:    פירש רש"י ז"ל, לא שקילנא אגרא מינך עד שאגוף הנכרי לשלם לך, ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב ליה מידי אלא נכרי. משמע שאלו היה לו לרבא לפרוע המעות אסור. והראב"ד ז"ל פירש, כדיניהם עבידנא בהדך, דישראל הבא מחמת נכרי הרי הוא כנכרי (ב"ב לו, ב), דאינהו במשכנתא מחמת זביני אתו ליה, וכל היכא דלא יהבי לך זוזי כזביני הוא גבך, ולומר, שאפילו היה החוב מוטל על רבא לפורעו מותר, דזביני הוא בידיה דרב מרי, וכי שקיל זוזי מרבא הרי הוא כמוכרה לו.

רבינא יהב להו זוזי לבני אקרא דשוניתא:    ופירש רש"י ז"ל שהיה רבינא מקדים להם מעות על יין, ולפיכך כששופכין לו יותר קופיתא היה חושש משום רבית, ואמר ליה רב אשי, דכיון שלאחר הפרעון היו נותנים לו סתם מותר הוא, דאוזולי הוא דאוזיל גביה, דאפילו משום רבית מאוחרת ליכא, דכיון דיהבי ליה סתם (מותר) ולא אמרי ליה בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלנו, מתנה בעלמא הוא דיהבי ליה. וחזר רבינא וחשש לחשש אחר, דאפילו עיקר המקח באיסור, שהקרקע אינה שלהם ומה שלקח מהם גזל הוא, ואמר דלאו גזל, דארעא לטסקא משתעבדא.

וקשה בעיני קצת, דכיון דאמר ליה והא ארעא דלאו דידהו היא, משמע דעדיין חוזר לחשש הראשון ולומר, דטעמא דאוזולי אוזלי גביה לא מפיק להו מחששו. ומסתברא דהכי קאמר ליה מעקרא, שמא רבית הוא, ואמר ליה דלא דאוזולי אוזלי גביה, ואהדר ליה ואי אוזולי היאך אפשר להם בכך, והא ארעא לאו דידהו ואי אפשר להם לזלזל במה שאינו שלהם, ואהדר ליה דפירות שנה זו שלהם הם, דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא.

והראב"ד ז"ל כן פירש, אלא שהוא ז"ל נראה שמפרש, דמעקרא נמי רבינא לא מחשש רבית היה אלא מחשש גזל, אלא שרב אשי לא הבין כונתו, וכשאמר לו אוזולי אוזיל גבך, בירר רבינא דמשום חשש גזל היה שואל הואיל והקרקע אינה שלהם, ואהדר ליה דפירות שנה שלהם הם, דמלכא אמר דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואף הרמב"ן ז"ל על דרך פירוש זה הוא מפרש, אלא שהוא מפרש דרבינא לא היה מקדים מעות, אלא בשעת המקח היה נוטל פירות ונכון הוא. אלא שקשה לי קצת, דלא הוה ליה למימר רבינא יהיב להו זוזי, דמשמע שהיה מקדים להם מעות, ואם כדבריו לא היה לו לומר אלא רבינא זבן חמרא מבני אקרי דשוניתא, [ועוד] דדבר הלמד מעניינו הוא, דכלה שמעתין בחשש רבית בהקדמת מעות הוא.

משלם ליה כדאזיל אפרוותא דבלשפט:    ואע"ג דאמרינן בירושלמי (בפרקין ה"ג), דהמבטל כיסו של חברו פטור מלשלם, הכא כשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדאזיל בשוקא דבלשפט, ואפילו הכי אסיקנא דאינו משלם, דאסמכתא היא, דכל דאי לא קני. והא דאקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבתא, לאו למימרא דמדינא משלם התם, דהתם נמי אסמכתא היא, אלא מנהג הדיוטות הוא וכדאמר עלה בפרק המקבל (קד, א), אלא הכי קאמר מאי שנא דלא תקנו בהא כדתקינו בההיא, ואהדר ליה, דהתם תיקנו משום דבידו ובהא לא תקנו משום דלאו בידו. וכי הא נמי הוא דאמר התם בפרק המקבל (שם ע"ב), גבי ההוא דאמר אי אובירנא לה משלמנא אלפא זוזי, ואמרינן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, כלומר מפני מה לא תקנו בה כדתקינו בההיא, ואהדר ליה משום דגזים, ובדגזים לא תקינו, כן פירש רבנו האי גאון ז"ל.

ובדוכתא דקנו ממש קני:    ושמעינן מינה, שהמנהג מבטל ההלכה וכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין, הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין.

דף עד עמוד ב

ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה:    פירש רש"י ז"ל שעשאו חמיו שליח לפסוק עמהם וזל נדוניא ורצה לחזור, שאין חמיו חפץ לקבלה בדמים הללו, ואמר לי רב פפא, אי לא פסקת כשער הגבוה קבל עליך מי שפרע, ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ותיפוק ליה דשוייה שליח מעקרא, כלומר שחמיו עשאו שליח וחמיו חזר בו ומה בידו של זה לעשות שבית דין מקל(ק)לין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמציא אמר ליה היה [לך] לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובדבר עיוות במה שהיה עליו לתקן לא היה שלוחו, ע"כ. ומכאן שאין שליח מקבל מי שפרע, ולא אפטרופא היכא דיהיב זוזי ולא משך וזל וכדמוכח בפרק קמא דקדושין. ושמעינן מינה, דהיכא דלא שינה שליח שליחותו וחזר בו המשלח השליח פטור, דמה בידו לעשות, אבל המשלח חייב, דדבורו של שליח דבורו של משלח הוא הואיל ולא שינה, ואינו יכול לטעון אתה קלקלת שליחותי. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

עוד כתב הראב"ד ז"ל בענייני השליחות זה לשונו, כל מקום שהשליח משנה שליחותו השליח משלם והמעשה קיים, וזה דבר ברור הוא מכמה מקומות, ולא עוד אלא כל מקום שהוא קרוב לשנוי, כגון מעשה דאבימי בריה דר' אבהו (כתובות פה, א), דכיון דאמרי ליה שקול מינייהו שטרא, כיון דפשע ולא שקל שטרא מקמי דלא יהיב לידו זוזי, פושע הוא ומשלם, אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשנוי, מעשיו בטלים לגמרי, ראיה לדבר, אלמנה שמכרה שוה מנה ודינר במנה שמכרה בטל (שם ק, א וע"ש בתוס'), ושליח כאלמנה (כתובות צח, א), ומההיא מילתא דקדושין (מב, ב), דאמרינן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח, ולא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח לא, אמרינן ליה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כלומר שאינו נקנה מקח אלא מעשיו נמי בטלים, עד כאן לשונו.

דף עה עמוד א

אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעים סתם:    פירשו הגאונים ז"ל, לווין סתם סאה בסאה על שער שבשוק, והאי דקאמר לווין סתם נראה לי לאשמועינן דלא בעינן קציצה, ולאפוקי מדהלל דאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשה לה דמים. ויש מפרשים סתם, שלא קבע לו זמן פרעון, מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה, אבל אם קבע לו זמן פרעון אסור, שכל שקבוע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמן, וחוששין שמא ישתנה השער בנתיים. ואין דינם מחוור בעיני, שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו תוך הזמן, אבל אלו בא לוה לפרוע בנתיים פורע, דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו (בבא בתרא ה, ב), אבל אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא אמרו.

וכתב הגאון רבינו האי ז"ל בתשובת שאלה, ככר דדבר מועט הוא (ו)לא בעינא שער שבשוק, שאע"פ שאין לזה יש לזה, מידי דהוה אזבל כל ימות השנה (לעיל עב, ב), ובמסכת שבת פרק שואל אדם (קמח, ב) מוכח כן דמוקי להא בדלא קייצי דמיה, וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאע"פ שאין לה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא, דשכיחי לאוזופיה חדא מחברתה, אי נמי משום דלא קפדי שכנים אהדדי בהא מילתא.

הא דקאמר שמואל זו דברי הלל:    אכלה מתניתין קא מהדר, ולא אלא תלוה אשה ככר לחברתה בלבד, והיינו דקאמר, אבל חכמים אומרים מלווין סתם ופורעין סתם, ואלו לא קאי אלא אלא תלוה אשה ככר לחברתה, היה לו לומר אבל חכמים אומרים לווה סתם ופורעת סתם, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

---