בבא מציעא סג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דמתרצנא מתני' כוותיה דתני ר' אושעיא אהרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו ואמר תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חטין ואמר לו חטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאן עלי כשער של עכשיו הגיע זמן חטין למכור אמר לו תן לי חטין שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין אמר לו יש לי יין שאני נותן לך צא ועשאן עלי כשער של עכשיו הגיע זמן יין למכור ואמר לו תן לי ייני שאני רוצה למוכרו וליקח בו שמן אמר לו שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשהו עלי כשער של עכשיו כולם אם יש לו מותר אין לו אסור ומאי לקח לקח בהלואתו אמר רבא שמע מינה מדר' אושעיא תלת שמע מינה דמעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן דלא כאיסרו הבא לידו הוא וש"מ הוא דיש לו וש"מ איתא לדרבי ינאי דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן דאתמר רב אמר בעושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ור' ינאי אמר מה לי הן ומה לי דמיהן מיתיבי כולם אם יש לו מותר אמר רב הונא אמר רב בשמשך אי בשמשך צריכא למימר אלא כגון שיחד לו קרן זוית ושמואל אמר הא מני רבי יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר גבזמן שהמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור ר' יהודה אומר אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר א"ל רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי ר' אלעזר בן עזריה ולוקח אוכל פירות היה אמרו לו משם ראיה מוכר אוכל פירות היה ולא לוקח מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר דרבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו אמר רבא השתא דאמר רבי ינאי
רש"י
[עריכה]דמתרצנא מתניתין כוותיה - שאני רגיל לתרץ משניות שסתם רבי כברייתא שסתם הוא ודכוותיה אמר רבא בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיא:):
הגיע זמן חטין למכור - שנתייקרו ודרך אוצרותיהן למוכרן מעתה:
יש לו מותר - ולא אמרינן דלאו כאיסרו הבא לידו היכא דיש לו דזכי בהו האי מהשתא ואע"ג דלא משיך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזור. קאי עלייהו במי שפרע ומיהו היכא דאין לו לאו כאיסרו הבא לידו הוא דהיכא דיהיב ליה זוזי פוסק ואע"ג שאין לו דיכול זה לקנותו במעות שקיבל דחטין מצויין לו הואיל ויצא השער אבל זה אין בידו במה יקנה ודמי לרבית:
ומאי לקח - דקתני במתני' לקח בהלואתו שהיה נושה בו דינר זהב ולי נראה דלא גרסינן ליה ופירוש משובש הוא שנתלה בספר לפי שראה ברבי אושעיא נושה בחבירו מנה דשמעינן מינה דאי הוה יהיב ליה השתא זוזי אפילו אין לו נמי שרי שבש מתניתין ופירשה בלוקח בהלואתו ולא היא לא מבעי לשבושי מתניתין בהכי דר' אושעיא משום חטין קמאי נקיט ליה ולמימר דיש לו מותר אע"ג דלאו כאיסרו הבא לידו וכי אין לו אסור הואיל ולא בא איסרו לידו אבל מתניתין כי תנא אין לו גבי יין תנא שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי החטין מלוה עליו אבל גבי חטין לא תנא איסורא ואפילו אין לו שרי דאיסרו בא לידו ושפיר תני בה לקח:
מעמידין מלוה - שיש לו על חבירו:
על גבי פירות - לפסוק עליהם פירות כשער של עכשיו כל ימות השנה:
ולא אמרינן לא כאיסרו הבא לידו - כדתני רבי חייא דאמר לעיל אפילו יש לו אסור:
ושמע מינה והוא שיש לו - אבל אין לו אין מעמידין מלוה אבל פוסקין על ידי נתינת מעות כדקתני מתני' (לקמן דף עב:) יצא השער פוסקין ואוקימנא מתניתין כדתני רבי אושעיא:
ושמע מינה - מדקתני הגיע זמן חטין למכור שם לו החטין בדמים בשער של עכשיו ביוקר ופוסק יין כשער של עכשיו בזול שמע מינה איתא לדרבי ינאי דאמר פסק על הפירות והגיע זמנו למכור ובא ותבעו ואין לו מקבל הימנו הדמים כשער של עכשיו דמה לי מקבל הן עצמן ומה לי דמיהן:
עושין אמנה בפירות - נותנין מעות באמנה כשער של עכשיו שיוצא בשוק ע"מ לקבל פירות אפילו יוקירו חטין:
ואין עושין אמנה - לפסוק על הפירות כדי לקבל דמים לכשיוקירו דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מחזי כרביתא:
אם יש לו מותר - מהא דרבי אושעיא קא מותיב והכא דמים קא מקבל ששם עליו דמי החטין ומקבל היין ששוה יותר ממה שנתן ומתחילה לא קנה יין ממנו והרי הוא כמקבל מעות דמי החטים:
בשמשך - הימנו החטים מתחילה דדמי החטין דידיה קא מקבל דברשותיה אייקר דמשעה שמשך כלתה לה תורת הלואה וקיבל חובו וכן בכולן:
שיחד לו קרן זוית - ואשמעינן דיחוד מילתא היא:
הא מני - דקתני יש לו מותר:
רבי יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר - רבית שאינה על ידי הלואה אלא ע"י מכר ופעמים שבאה על ידי רבית כגון זו אם יוקרו הפירות וישלם דמים יש כאן רבית ואם לא ישלם דמים אלא פירות שפסק הוא עמו אין כאן רבית היינו צד אחד ברבית פעמים יש רבית ופעמים אין רבית שהרי אינו פוסק עמו ע"מ לשלם דמים אלא פירות:
ועשה שדהו מכר - אם אין אני נותן לך מכאן עד יום פלוני הרי השדה שלך:
בזמן שהמוכר אוכל פירות - בתוך הזמן מותר:
לוקח אוכל פירות אסור - שמא לא יבוא לידי מכר שיחזיר לו מעותיו ונמצא שבהלואה היו אצלו וזה אוכל פירות ברבית: בייתוס בן זונין:
מאי בינייהו - במאי קמיפלגי:
צד אחד - כי האי גוונא שמא יבא לידי רבית שמא לא יבא צד הפדייה בא לידי רבית צד המכר אינו בא לידי רבית:
על מנת להחזיר - דרבי יהודה גופיה לא שרי אלא ע"מ להחזיר שאם לא יהיה מכר יחזיר לו פירות שאכל ואפילו הכי אסר ת"ק דבשעת אכילה קאכיל רבית ועבדיה לאיסור:
השתא דאמר רבי ינאי - גבי פרעון הן ודמיהן שוין דכי היכי דהן מותר דמיהן נמי מותר דמה לי טוב אם הם מקבל יותר ממה שדמיהן מקבל:
תוספות
[עריכה]דאמר רבי ינאי מה לי הן. החטין מה לי דמיהן כגון יין אם יש לו כך פי' רבינו שמואל ור"ל דוקא יין אבל מעות אסור ואין נראה לר"ת דבפרק הגוזל [קמא] (ב"ק דף קג. ושם ד"ה התם) גבי רב כהנא זבין כתנא ואייקר זבנוה מרוותא קמאי א"ל לרב אשקול זוזי אמר ליה אי כי מזבני אמרי כתנא דכהנא הוא שרי ואם לאו אסור רב לטעמיה דאמר אין עושין אמנה בדמים משמע דלר' ינאי שרי למשקל זוזי:
בשמשך. ואפילו אכלן המוכר מותר לשלם חטים אחרים אם יוקירו ולא דמי לסאה בסאה דאסור (לעיל דף סב.) משום דהתם הלואה והכא זביני. ומשיכה דהכא לא הויא אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש:
צד אחד ברבית מותר. ואע"ג דבשעת הפרעון הוי רבית כיון שבשעת הפסק הוי צד אחד של היתר שרי וא"ת א"כ סאה בסאה נמי יהא מותר ללות לרבי יהודה דצד אחד הוא דשמא לא יוקירו דבהלואה נמי שרי רבי יהודה צד אחד ברבית כדאמרינן לקמן (דף סה:) גבי משכן לו בית משכן לו שדה הא דלא כר' יהודה ויש לומר דלא חשיב צד אחד ברבית אלא דבר שיש ביד מלוה או ביד לוה לעשות צד אחד שלא יהא רבית ולא דמי לסאה בסאה שתלוי בשער וע"כ יהא רבית אם יוקירו:
רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. ואם תאמר מאי טעמא דרבנן דאסרי דאיזה רבית הוא זה והלא כשיבא לפדות מנכה לו תחילה פירות שאכל וי"ל ודאי אם הוא עושה כן לא הוי רבית אלא מצריכו לפרוע תחילה הכל קודם שינכה לו כלום ואם לא יוכל לפרוע לו הכל תהא משוקעת בידו ואם תאמר דתנן בערכין (דף לא ושם ד"ה והתניא) המוכר בית בבתי ערי חומה גואל מיד וגואל עד שנים עשר חדש הרי זו כמו רבית ואינו רבית ופריך בגמ' והתניא רבית גמורה היא אלא התורה התירה ומשני הא ר' יהודה והא רבנן והשתא לרבא דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור היכי משני ויש לומר דמדאורייתא מודה רבא דבצד אחד ברבית פליגי אבל מדרבנן נראה לרבא דליכא למאן דשרי ורבי יהודה שרי הכא אפילו מדרבנן כדמוכח בעובדא דמייתי לכך מוקי רבא דאיירי ברבית על מנת להחזיר ואם תאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז: ושם ד"ה רבי) תנא אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצה שיחזור דברי רבי מאיר ופריך בגמרא ולרבי מאיר היכי דיירי ביה הא הוה ליה רבית ומשני סבר לה כרבי יהודה דאמר צד אחד ברבית מותר וי"ל לרבא איירי התם כגון שהתנו עמו שאם יפדו יתן השכר על שדר בו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יט א מיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה ו', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ג סעיף א' וסעי' ב:
כ ב טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ה סעיף ו':
כא ג מיי' פ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה ד', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ד סעיף ד' וע"ש, ובטור ושו"ע יו"ד סי' קע"ב סעיף א':
כב ד טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ד סעיף ה' וכר"י:
ראשונים נוספים
עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פרש"י ז"ל דכיון דזוזי יהב וזוזי שקיל מחזי כרבית וא"כ היכי אמרינן ש"מ מדר' הושעיא דאיתא לדר' ינאי והא בדר' הושעיא לאו זוזי שקיל רב נמי מודה בה והיכי אותבינן לה לרב מינה בסמוך.
לפי' פי' הר' שמואל ז"ל דמאי דמים פירות בדמי הפירות שלקח ובהלואתו מתחלה וכדר' הושעיא אבל מעות בין לרב בין לר' ינאי אסור דמחזי כרבית וגם זה אינו מההיא דגרסי' בפרק הגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא איקר כיתנא זבנוה מרותיה דכיתנא אתא לקמיה דרב א"ל מי איזיל אישקיל זוזאי א"ל אי כדמזבני ליה אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול ואמרי התם אמנה הוה ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ואם כדברי הר' שמואל ז"ל אפי' לר' ינאי נמי אסור, ומאי רב לטעמיה אלא בין לרב בין לר' ינאי אין חלוק בין מעות לפירות אחרים וכולם נקראים דמים ורב אסר בשניהם ור' ינאי התיר בשניהם:
אי בשמשך צריכה למימר. בדין הוא דליקשי אי בשמשך אפי' אין לו נמי דהא איסרו בידו אלא משום דלרב אקשי' ואיהו שני ליה בין הן לדמיהן דילמא שני ליה נמי בשעת הפיסוק בהכי והכי נמי משמע לקמן במאי דבעינן לפרושי, ונראה שיש לר"ש גירסא מוחלפת בזה:
אמר רבא רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו. תמה הוא ולמה יהא אסור לת"ק כיון דקא מתנה לי' בפירוש אי לא הבאת לי גוף ופירות שלי במכר מעכשיו ואם תפדה אותה מידי בזמנך אנכה לך דמי הפירות בשומא ואפי' חשש אבק רבית אין כאן, ומה שפרש"י כשאכל בתורת רבית אבל אינו נכון שעל תנאי נכוי זה אכל משעה ראשונה, ובתוספו' של חכמי הצרפתים ז"ל מפרש שלא התנה לנכות אלא אם יפרע בזמנו כל מעותיו יחזיר לו וזה יותר משובש:
צד אחד ברבית מותר. ואי קשיא הרי סאה בסאה שאסור ואפי' לר' יהודה ושמא אינו רבית לא קשיא דהתם מאליהן הפירות מתיקרים ולא בידם הכא הרי בידו שאם ירצה לא יביא לו ואינו רבית וכן במה לי הן מה לי דמיהן אם ירצה יתן לו פירותיו:
שמע מינה מדר' אושעיא תלת שמע מינה מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן [דלא] כאיסרו בא לידו. דהא אפילו בבא לחוב בדמיהן קא שרי, ושמע מינה והוא דיש לו וכדקתני בכלן אם יש לו מותר, והא דלא כברייתא דלעיל [סב, ב] דקתני שאפילו עמד לו על גרנו אם לא באסרו בא לידו אסורים, ולכולי עלמא אם אין לו ובא לחוב בדמיהן אפילו יצא השער אסור, וכדקתני בכלן אם יש לו מותר ואם לאו אסור.
וכתב הרמב"ן ז"ל דכל שיש לו מותר ואפילו לא יצא השער, והא דקתני ר' אושעיא ועשאן עלי כשער של עכשיו, אינו אלא ללמדך שאע"פ שיצא השער אם אין לו אסור, שאין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש דכל שיצא השער מותר אע"פ שאין לו דאע"פ שאין לזה יש לזה, (ואע"פ) [והיינו] דאמרינן ושמע מינה והוא שיש לו. ונראין דבריו באמת, דהא טעמא דיציאת השער אינו אלא משום דאם אין לזה יש לזה, וכל שאין לו ובא להעמיד מלוה עליהן אין אומרים אם אין לזה יש לזה דבמה יקנה, אבל כשיש לו הרי שיש לו ואוזולי אוזיל גביה, בין בא באסרו בין בא לחוב בדמיהן.
והרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' מלוה ולוה ה"ו) כתב והוא כשיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו, ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליה כמה טיפין (לקמן עה, א). ונראה דטעמא דמילתא, דבלוה כל שיש לו טיפה ולוה עליה כמה טיפין, רואין כאילו לוה טיפה נגד טיפה שיש לו, ואחר כך כלוה ב' טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא. וכתב רש"י ז"ל, דכל שיש לו מותר אע"ג דלא [משיך, כי מוקיר] ברשותיה מוקיר, ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עליה במי שפרע.
הא דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים: פירש רש"י ז"ל, דמים מעות, דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיניה מחזי כרבית, אבל כל שנוטל פירות ואפילו פירות אחרים בדמי הפירות שקנה באמנה, מותר, דבפירות [לא] מנכר הרבית, ור' ינאי דאמר מה לי הם מה לי דמיהן, שרי אפילו למשקל מיניה זוזי.
ואינו מחוור, דאם כן, מאי קאמר לעיל שמע מינה מדר' אושעיא דאיתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן, דר' אושעיא לא קאמר דלישקול מיניה זוזי, ופירא הוא דקא שקיל, יין תחת חטים ושמן תחת יין, ובפירות אפילו רב מודה. ועוד, מאי קא מקשה ליה לרב מדקתני אם יש לו מותר, דהא רב נמי מודה בהא כל דשקיל מיניה פירא.
(ורש"י) [ורבינו שמואל] ז"ל [פירש], עושים אמנה בפירות למשקל מיניה ההוא גופה דפסק עליו אף על פי שהוקר, אבל ליטול דמים בין בזוזי בין בפירא אחרינא אסיר, דפירי אחריני נמי קרי להו דמים, ור' ינאי כי שרי דוקא ליטול פירי ואפילו פירי אחריני בדמי האי פירא, אבל למשקל זוזי בין למר בין למר אסור. ואינו מחוור, מדאמרינן בב"ק פרק הגוזל (קג, א) רב כהנא יהב זוזי אכיתנא, איקר כיתנא, זבניה ניהליה מרוותא דכתנא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה מי איזול ואשקול זוזאי, אמר ליה, אי כדמזבני ליה אמרי האי כתנא דכהנא הוא, זיל שקול, ואי לא לא תשקול, ואמרינן התם, אמנה היא, ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושים אמנה בדמים, אבל לר' ינאי למשקל זוזי שרי, אלא בין לרב בין לר' (יוחנן) [ינאי] אין הפרש בין שנתן לו דמיהן במעות או בפירות, (אבל) [אלא] כל שלא נתן לו אותן פירות ממש, לרב אסור ולר' ינאי בין פירות בין מעות מותר.
צד אחד בריבית מותר: וא"ת, אם כן סאה בסאה לר' יהודה לשתרי, דשמא לא יתייקרו. י"ל, דשאני התם דמאליהן מתייקרין, ולא אמרו צד אחד ברבית מותר אלא כשההתר תלוי בידם, שאם ירצה יתן פירות ולא מעות, ואם ירצה מוכר לא יביא מעות תוך אותו זמן. והראב"ד ז"ל פי', דוקא בדיאכא צד מכר, ואף רש"י ז"ל כן פי', וזה לשונו, צד אחד ברבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר.
רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו: פירש רש"י ז"ל, אע"פ שהתנה הלוקח שאם לא היה מכר יחזיר הפירות שאכל, אפילו הכי קא אסר תנא קמא, משום דבשעת אכילה קא אכיל רבית ועבדיה לאיסוריה. ותימה הוא, דכל שהתנה שאם לא היה מכר יחזיר הפירות, נמצא שלא אכל רבית ולא עבד אסורא שבתנאי אכלן. ובתוספות פירשו, שאם התנה שאם לא יהיה מכר ינכה לו מן הדמים לכולי עלמא שרי, אלא הכא כשהתנה שאם יפרע לו כל מעותיו תוך הזמן יחזיר לו הוא כשיעור מה שאכל. וא"ת, ומה להם להפוכי מטראתא ולהתנות בכך. י"ל, מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהו מעות מצויות אצל המוכר, ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו, ואלו היה מנכה לו מן המעות כשעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר.
השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן, מה לי דמיהן מה לי הן אמרינן: פירש רש"י ז"ל, כי היכי דאמר ר' ינאי גבי פרעון הם ודמיהן שוין ואף על פי שהוקרו, כי היכי דשרי לטול הם כלומר הפירות, הכי נמי שרי ליטול מעות שהם דמי הפירות שחייב לו המוכר, כך אם בא ליקח פירות ולפסוק על שער שבשוק שרי ואף על גב דלית ליה הנהו פירי, דמה לי אם יש לו פירות בעצמן שהם דמי מעות שנותן לו הלוקח, ומה לי הן כלומר המעות, הרי יכול לקנות בהן הפירות בשוק אף על פי שאין לזה יש לזה.
וא"ת, מאי קא משמע לן רבא, מתניתין היא, (לקמן עב, ב) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, הא יצא השער פוסקין, י"ל, דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא כשיצא השער באכלבי וארבי דמשיך תרעייהו(שם בגמ') וטעמא משום דמסתמא לא חיישינן שמא יתייקרו קודם שיפרע, קא משמע לן רבא דטעמא משום דכמי שיש לו דמי, דאף על פי שאין לזה יש לזה, והלכך אפילו [על שער שבשוק] שרי, ומיהו על שער (שיקשו) [שוק של] עיירות דלא (משייר) [משיך] כלל אין פוסקים (שם), דדלמא אדאזיל ואתי יתייקר השער, וכמי שאין לו כלל דמי ואין אדם עשוי ליקח מיד.
יש מי שפירש (הרמב"ן ז"ל), דהא דרבא לא שייכא במתניתין כלל, והכי קאמר מה לי דמיהן מה לי הן אמרינן, כלומר, כשם שאם בא באסרו פוסקים על שער שבשוק, כך אע"פ שאין לו [ה]מעות ונתן לו חטים בשוויין, ובא לפסוק באותן חטים יין, מותר כאלו נתן לו דמי הפירות שהן המעות, בין שנתן לו חטים כשער שבשוק בין שנתן לו חטים בשוויין, ואע"פ שלא יצא בהן השער, והא קא משמע לן דלא תימא כי שרו לפסוק על שער שבשוק הני מילי כשבא במעות בידו דמצי למזבן בהו בשוקא, אבל בפירות לא, דדילמא לא מזדבני ליה הני פירי, קא משמע לן דכי היכי דפוסקים על שער שבשוק כשבא במעות בידו, כך פוסקים אם הביא פירות בשויין או כשער שבשוק.
שמע מינה מדרבי אושעיא תלת: שמע מינה מעמידים מלוה על גבי פירות ולא אמרינן שלא כאיסרו בא לידו דהא אפילו בבא לחוב בדמיהן קשרי. ושמע מינה והוא דיש לו וכדקתני בכולן אם יש לו מותר והא דלא כברייתא דלעיל דקתני שאפילו עמד לו על גרנו אם לא כאיסרו בא לידו אסור ולכולי עלמא אם אין לו ובא לחוב בדמיהן אפילו יצא השער אסור וכדקתני בכולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור.
וכתב הרמב"ן דכל שיש לו מותר ואפילו לא יצא השער והא דקתני רבי אושעיא יעשם עלי כשער של עכשיו אינו אלא ללמדך שאף על פי שיצא השער אם אין לו אסור שאין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש דכל שיצא השער מותר אף על פי שאין לו דאף על פי שאין לזה יש לזה והיינו דאמרינן ושמע מינה והוא שיש לו ונראין דבריו באמת דהא טעמא דיציאת השער אינו אלא משום דאי אין לזה יש לזה וכל שאין לו ובא להעמיד מלוה עליהם אין אומרים אם אין לזה יש לזה דבמה יקנה אבל ביש לו הרי יש לו ואוזולי קמוזיל גביה בין בא באיסרו בין בא לחוב בדמיהן.
והרמב"ם כתב והוא שיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה לוה עליה כמה טיפין רואה כאלו לוה טפה כנגד טפה ואחר כך לוה שתי טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא. וכתב רש"י דכל שיש לו מותר ואף על גב דלא משיך כי מוקיר ברשותיה מוקיר ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עליה במי שפרע. הרשב"א.
ושמע מינה והוא שיש לו, הני תרי שמע מינה היה לו לחשוב באחד שהיה יכול לומר שמע מינה מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן שלא בא באיסרו בידו אם יש לו. אבל מכל מקום אנו למדין מכאן שלשה היתרות דכי יש לו אפילו להעמיד מלוה על הפירות מותר. ובאיו לו מלוה אסור. אבל באיסרו בא לידו מותר. הרא"ש.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ושמע מינה והוא שיש לו. קשיא לי דהא חדא היא בהדי קמייתא והיכי עביד מינה תרתי. ויש לומר דהכי קאמר ודוקא בשיש לו אבל כל שאין לו כיון דשלא באיסרו בא לידו אלא בחובו לא שרינן ואף על פי שיצא השער. אי נמי דהכי קאמר והוא שיש לו כדי כל מה שפסק וכן נראה מדברי הרמב"ם. ע"כ.
ושמע מינה איתא לדרבי ינאי וכו': קצת קשה דדילמא שאני הכא דיש לו וסוף סוף פירי יהיב ופירי שקל מה שאין כן בדרבי ינאי. ואפשר דהכי דייק דאי כי שקיל דמי לא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן אי הכי באין לו אפילו באיסרו אסור דמשמע ליה דמאי אין לו אפילו עכשיו בשעת פרעון. ויש לומר דכיון דכל שעתא ושעתא הוי כלוקח מעות ואפילו ביש לו בשעת הפיסוק ואפילו בחבירו הוי איסור ולא אזלינן בתר לבסוף אלא בתר כל שעתא ושעתא וכן פירש רש"י. ולא בעי לאוקמה בשמשך ולא אפילו בייחד לו קרן זוית כדלקמן. שיטה.
אמר רב עושין אמנה בפירות: פירוש אמנה קרי לפוסק בדמים על הפירות משום דאזיל באמנה שאם רצה לחזור בו חוזר ואפילו מי שפרע ליכא דליכא מי שפרע אלא בלוקח דבר מסויים העומד בעין כדלקמן אבל נותן מעות על פירות שאינם בעין ליכא מי שפרע. ואשמועינן השתא רב דהנותן מעות לחבירו בניסן על הפירות בשער של ניסן ויתנם לו בתשרי בשער היוקר מותר כיון שיצא השער בניסן ובלבד שיקבל ממנו בתשרי אותם פירות עצמן שפסק דהא ליכא אבק רבית כלל כדאמר לקמן דהא איכא חטי בהיני ושילי אבל אין לו לקבל בתשרי במקומן שום דבר אחר לא פירות אחרים ולא מעות.
אבל רש"י פירש ואין עושין אמנה בדמים דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל דאית בהו טופיינא מיחזי כרבית ומסתברא דמאי דנקט מרן זוזי לאו דוקא דהוא הדין כי נקיט פירות אחרים פירוש בדמיהן כיון דשוו טפי מזוזי דיהב מיחזי כרבית דאי לא תימא הכי תיקשי על מרן הא דאקשינן לרב ממתניתין דרב הושעיא דלא מקבל זוזי אלא פירות אחרים מכלל דרב כל היכא דלא שקיל לפירי גופייהו דפסיק אסור דלא הוי אורח מקח וממכר בהכי. והא דנקט מרן דכיון דזוזי יהב וכו' לרבותא נקט דלא מיבעיא פירות אחרים דאסור שאין זה דרך מקח וממכר ומשום רבית הוא דעבד אלא אפילו מינקט זוזי דמחזי כאלו אינו צריך לחטים ותוזר ומוכרם לו אסור דכיון דזוזי יהב וזוזי שקיל מיחזי כרבית. ותדע דהא ממתניתין דלעיל שמעינן דאיתא לדרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן ואלו לרבי ינאי אפילו ליקח מעות שרי לדעת רש"י כדבעינן לפרושי בסמוך ואלו במתניתין לא איירי אלא בפירי אחריני ואם כן היכי שמעינן מינה דרבי ינאי דשרי אפילו בזוזי אלא ודאי כדאמרן דכל מאן דשרי בפירות אחרים שרי בזוזי והכי רהיט כוליה פירקין. הריטב"א.
וכתב רבינו חננאל וזה לשונו: איתמר רב אמר אין עושין אמנה בפירות. פירוש המוכר כשעומד באמונתו ונותן לקונה חטים אף על פי ששוה עכשיו יותר מותר אבל אם נותן לו מעות כמה ששוה עכשיו לא יטול מפני מראית העין וזהו אין עושין אמנה בדמים.
ורבי ינאי אמר מה לי הן מה לי דמיהן. פירוש כשם שאם הפירות עדיין הם מצויין בידו מותר לו ליקחם שכבר זכה בהם משעה שאמר לו הרי הן עלי כך אם היו בידו ומכרן מותר לו ליקח הדמים שנמכרו בהם. אבל רב סבר אי איתנהו לפירי שרי ואי ליתנהו ודמיהן אתי למשקל כיון דיהיב מאה ושקיל מאה ועשרים מיחזי כרבית ואסור.
וגרסינן בהגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכילתנא וכו' רב לטעמיה דאמר עושין אמנה וכו'. וחזינן פירוש גאון דאמר עושין אמנה בפירות אם יאמר המוכר יש לי פירות הללו נאמן ואין צריך להביא ראיה שיש לו ואין מאמין אותו בדמים. ורבי ינאי אמר מאמינים אותו גם בדמים ואין מצריכין אותו להביא ראיה. ומסתברא כוותן דמעשה דרב כהנא מוכח כדפירשנו. עד כאן.
מיתיבי וכולם אם יש לו מותר: פירוש והא התם דשקיל פירי בפירי. וקשיא לרב דאסר. ופריק רב הונא דמתניתין בשמשך. פירש רש"י שמשך בשעה שפסק עליהם מקמי דאייקור. ותימה אמאי לא סגי ליה כשמשך אפילו עכשיו בשעת היוקר דהא דיריה נינהו לגמרי וכי שקיל אחריני תותיליהו חליפין גמורין הן. ונראה דלא פירשה רבינו בהכי אלא משום מאי דבעי למימר דמשך לאו דוקא אלא שייחד לו קרן זוית ומשום דקמשמע לן דיחוד מילתא היא דהוי ייחוד מקמי דמייקר. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: אמר רב הונא אמר רב בשמשך. פירוש בשמשך החטים שהיו ראשונים וכן כל פרי ופרי כשהוא מחליפו מושכו מושך הראשון בשעת החלוף ומושך גם כן השני שנכנס תחתיו דכי אמרינן אין עושין אמנה בדמים דוקא כשהוא נותן מעות תחלה על פירות ואם יקבל ממנו מעות או פירות אחרים יותר ממה שלקח מחזי כרבית אבל בשמשך הפירות בשעת המקח או בשעת החילוף והחליפם לו בפירות אחרים ומושכו או שקבל ממנו מעות יותר ממה שנתן מותר שהרי פירותיו מכר כשער היוצא ופירות בפירות או מעות מותר. עד כאן.
בשמשך: ואף על גב דאחר המשיכה אכלן המוכר ומשלם כשער היוקר לא מתסר בלוה סאה בסאה דבתורת מכר יהיב ליה ואף על גב דדומה קצת לסאה בסאה פריך עלה אי בשמשך צריכה למימר דפשיטא ליה דשרי כיון דבתורת מכר משלם לו. לשון הרא"ש.
הא דאקשינן אי בשמשך צריכה למימר בדין הוא דליקשי אי בשמשך אפילו אין לו נמי דהא איסרו בידו אלא משום דלרב אקשינן ואיהו שני ליה בין הן לדמיהן דילמא שני ליה נמי בשעת הפסק בהכי. והכי נמי משמע לקמן במאי דבעינן לפרושי. ונראה שיש לר"ש גירסא מוחלפת בזה. הרמב"ן.
אלא שייחד להם קרן זוית ורב כהנא דהגוזל קמא בשלא ייחד לו תוספות שאנץ.
הא מני רבי יהודה היא וכו': פירוש שלוקח פירות שכר עצמו ולא הוי כההוא דהתם שלוקח מעות ממש מכל מקום כיון שכשמשלם לו מעותיו אין כאן מכר כלל ואפילו הכי מותר אף על גב דפירות שאכל ודאי רבית גמור הם משום דהוי צד אחד ברבית כל שכן הוא הכא שדמי חטיו או דמי יינו לוקח דאפילו אינו אלא משום דמחזי כרבית לולקח דמים מותר כיון שאינו אלא צד אחד ברבית. שיטה.
ושמואל אמר הא מני רבי יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר: פירש רש"י רבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר. ולפירוש רבינו מתורץ מאי דמקשו בתוספות דהא סאה בסאה אי מוקיר אסור לדברי הכל. ובתוספות הקשו על תירוץ רש"י דלקמן אמרינן לה לרבי יהודה גבי משכן לו בית דהוי הלואה. והם תירצו דלא אמר רבי יהודה אלא בצד אחד ברבית שהוא בידו ולא גבי סאה בסאה שהוא בידי שמים. ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה אפילו בדרך מכר. ואם תאמר אם כן פוסק על הפירות היאך מותר לרבנן.
ויש לומר פוסק על הפירות אין בו צד רבית כלל דלא חשיב צד רבית אלא במידי שאין דרך הלוקחין בכך כגון הא דעושה שדהו מכר שאין דרך לוקחין קרקע בכך דמיחזי כהלואה וכן בפוסק על הפירות ומקבל מעות או דמים אחרים אבל בפוסק על הפירות ונוטלן דרך מקח וממכר הוא ולהכי משני שמואל דהא דרב אתיא כרבנן ומתניתין דלעיל דשרי כרבי יהודה. ומיהו רבי ינאי אמר לך דהכא אפילו רבנן מודו שזה גם כן דרך מקח וממכר הוא ועבידי תגרי דעבדי הכי תדע דהא קיימא לן כרבי ינאי וקיימא לן כרבנן וקיימא לן כמתניתא דלעיל. דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר פירוש בשוויו מכירה גמורה מעכשיו על מנת שיחזירנו לו כשיתן לו מעותיו לזמן ידוע כל זמן שהמוכר אוכל פירות בינתים מותר והוא הדין שאם משלשין את הפירות מותר כדאיתא לקמן בפירקין ולא נקט מוכר אלא משום דבעי נקיט בסיפא לוקח.
אמר רבי יהודה מעשה וכו' אמרו לו משם ראיה מוכר אוכל פירות היה. נראין דברים שאין חכמים ורבי יהודה מכחישין זה לזה אלא רבי יהודה שמע שנעשה המכר ולא שמע שיהא מוכר אוכל פירות וכיון שכן סתמא דמילתא לוקח אוכל פירות היה ואמרו לו חכמים כי באמת הם יודעים שהמוכר אוכל פירות ולאו למימרא שיודעים בבירור שלא התיר רבי אלעזר בכך דאם כן לא סגי דלא סיימוה קמיה דרבי יהודה מסתמא ואפשר כי לפנים משורת הדין היה וכן נראה מלשונם של חכמים. ולרבנן לא מייתו ראיה לדבריהם אלא דהכי קאמר דמכל מקום כיון דמוכר אוכל פירות הוא אין ראיה מכאן לדברי רבי יהודה. והאי משם ראיה. דרך אתמהה הוא. הריטב"א.
צד אחד ברבית איכא בינייהו: והיינו צד אחד ברבית אם נותן לו פירות הוי מכר ואין כאן רבית ואם יתן לו דמים הוי רבית וכן ברייתא דרבי אושעיא דלעיל אם יוקירו וישלם דמים יש כאן רבית ואם לא ישלם דמים אלא פירות שפסק עמו אין כאן רבית והיינו צד אחד ברבית דאף על גב דהוקירו תלוי בלוה לבטל שלא יהא רבית. אבל אין לפרש דהיינו צד אחד ברבית דשמא יוקירו ושמא לא יוקירו. דאם כן אפילו סאה בסאה נמי וכו' כמו שכתבו בתוספות. והוא הדין נמי אם תלוי במלוה לבטל שלא יהא רבית מותר כי ההיא דתנן לקמן מכר לו שדהו ונתן לו מקצת דמים וכו' אסור ואמרינן בגמרא תני רבי חייא פעמים ששניהם אסורין וכו' ודלא כרבי יהודה ואי כרבי יהודה הא אמר צד אחד ברבית מותר וצד זה תלוי בלוקח לבטל ובתר הכי קאמר מכר לו בית וכו' ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור ולרבי יהודה מותר וצד זה תלוי במוכר לבטל הרבית. הרא"ש.
ואמרינן בגמרא דתני רבי חייא דפעמים ששניהם אסורים לאכול הפירות המוכר והלוקח דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו ודלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והיינו צד אחד דאם מוכר אכלם לא גמר לוקח מקחו אין כאן רבית ואם גמר יש כאן רבית ואם לוקח אכלם גמר אין כאן רבית לא גמר יש כאן רבית. וכן מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור ולרבי יהודה מותר משום דהוי צד אחד ברבית דאם לא ירצה מוכר לא יתן לו מעות והבית בתורת מכר בא לידו ומותר לאכול פירותן ואף על פי שכל עיקר אותו מכר אינו אלא משכנתא שהרי יכול לפדות ממנה ולא דמי לגמרי למשכנתא בלא נכייתא דהתם פירות שאוכל לעולם הם בתורת רבית בשכר המתנת המלוה אבל הכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר דמלוה לעולם יכולין לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן הוא יכול לפדות יורשין אין יכולין לפדות. תוספות שאנץ.
והראב"ד פירש צד אחד ברבית מותר דוקא בדאיכא צד מכר. ואף רש"י כן פירש וזה לשונו: צד אחד ברבית רבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: צד אחד ברבית מותר. אפשר שיהיה בו רבית או לא יהיה שמא לא יפדה אותו ויהיה מכר ודוקא דאיכא צד מכר. והא מעשה דביתוס בן זונין דברייתא היא מעשה דביתוס דמתניתין וההוא אוקמה בגמרא דאמר ליה מעכשיו נמצא אכילת הפירות שנחלקו בו רבי יהודה וחכמים על פירות שבתוך הזמן נחלקו והוא תימה בדברי רבי יהודה לוקח אמאי מותר. אבל נאמר אם המוכר אינו מקפיד ונותן לו מהם מותר כי מספק מקחו הוא נותן לו אבל לא שיטול הוא מעצמו כי גזל הוא בידו אם יפדה. עד כאן.
צד אחד ברבית וכו': והכא אפילו נותן לו מעות לעולם ואפילו פסק לתת לו מעות ממש כמו שיהיו שוים אז החטים היה אפשר לי לומר דהוי צד אחד ברבית כיון דאפשר שיזולו החטים או לפחות שלא יוקירו. ורש"י לרבותא קאמר דאפילו יוקרו אפשר דלא הוי רבית כשנותן הפירות ממש. ולרמב"ן הוקשה לו סאה בסאה ותירץ דבדבי שאינו בידו לא מיקרי צד אחד ברבית ובהכי מתרצה נמי הכא ואתיא כפירוש רש"י. שיטה.
רב אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו: פירוש לדידיה לא מוקמיה ההיא דלעיל כרבי יהודה אלא כרבי ינאי וכדאמר איהו גופיה לעיל שמע מינה איתא לדרבי ינאי. ולרבי ינאי לאו מטעמא דצד אחד ברבית קא שרי לה דאפשר דסבירא ליה צד אחד ברבית אסור והתם הוה אמר אסור או דמוקי לה כדרבא בעל מנת להחזיר. אלא טעמא דידיה ודרבי אושעיא נמי אליבא דרבא משום דלא אזלינן בתר מיחזי ומה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן ולא נראה צד ברבית כלל דדמי חטיו ויינו לוקח לעולם וכדפרישית שיטה. עד כאן.
רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו: פירש רש"י אף על פי שהתנה הלוקח שאם לא יהיה מכר יחזיר פירות שאכל אפילו הכי קאסר תנא קמא משום דבשעת אכילה קאכיל ועבדיה לאיסורא. ותימה הוא דכל שהתנה שאם לא יהיה מכר יחזיר הפירות נמצא שלא אכל רבית ולא עבד איסורא שבתנאי אכלן. ובתוספות פירשו שאם התנה שאם לא יהיה לו מכר ינכה לו מן הדמים לכולי עלמא שרי אלא הכא בשהתנה שאם יפרע לו כל מעותיו תוך הזמן יחזיר לו הוא כשיעור מה שאכל.
ואם תאמר למה להם להפוכי מטרתא ולהתנות בכך. יש לומר מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהו מעות מצויות אצל המוכר ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו ואלו היה מנכה לו מן המעות כשיעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר. הרשב"א.
על מנת להחזיר איכא בינייהו: פירש הקונטרס דכולי עלמא מודו דצד אחד ברבית אסור ואיכא בינייהו רבית על מנת להחזיר. וקשה דהא אמרינן בערכין המוכר בית בבתי ערי חומה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.
וזה לשון הראב"ד: ורבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. דלרבי יהודה נמי צד אחד ברבית אסור אלא אם כן יחזיר ולרבנן אפילו על מנת להחזיר לכתחלה לא יטול. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: ורבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. פירוש רבא חולק על אביי ואומר דבכי האי גוונא אפילו רבי יהודה מודה כיון דלמפרע הדרא הלואה גמורה וגרע נמי מסאה בסאה דמודה רבי יהודה והכי מוכח במסכת מגילה דרבא פליגא אדאביי. ורבנן ורבי יהודה ברבית על מנת להחזיר פליגי. פירש רש"י שהתנו ביניהם שאם יתן לו מעותיו לזמנו שיחזיר לו הלוקח גם את הפירות שאכל ולהכי שרי רבי יהודה ורבנן אסרי דמכל מקום מעיקרא בתורת רבית אכיל להו.
וזה תימה גדול דמאי רבית איכא הכא שהרי ממה נפשך בתורת מקח גמור אוכל לוקח פירות דאי לא מהדר ליה מוכר זוזי הרי הגוף והפירות שלו הם לגמרי ואם יחזיר לו מעותיו הרי הוא פורע לו דמי פירות וכאלו לקחם ממנו ובתוספות תירצו פירושו של רש"י שאלו התנה שינכה לו לזמן דמי פירות שיאכל וישלים עליהם המוכר למעות שיש לו לתת הכי נמי דבמקח גמור הוא אוכלם מעכשיו אבל הכא במאי עסקינן שהיה התנאי שיביא המוכר כל מעותיו שלמים לזמנו ואחר כך ישלם לו הלוקח פירות שאכל רבי יהודה סבר הא נמי מקח הוא וכמנכה דמי דליכא אלא אפוכי מטרתא ורבנן סברי דכיון דאינו מנכה דמי הפירות מאלו המעות נראה שלא אכלם עד עכשיו בתורת מקח אלא בתורת הלואה אלא שחוזר ומחזיר לו פירות רבית שאכל ויפה תירצו לפי פירושו.
ומיהו אינו נכון דהא בערכין מדמינן לה למוכר בית בבתי ערי חומה שחוזרת תוך שנה לבעלים והתם ודאי ארעא בלחוד הדרא ולא פירי דהכי אמרינן התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינו רבית והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ופרקינן הא רבי יהודה הא רבנן דתניא היה נושה בחבירו ומייתינן הא מתניתא ופלוגתא דאביי ורבא ומפרשינן לה אליבא דרבא דמתניתין דקתני אינה רבית כרבי יהודה וברייתא דקתני רבית גמורה כרבנן אלמא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן כעין המוכר בית בבתי ערי חומה הוא דהדרא ארעא ולא הדרי פירי והנכון לפרש אמר רבא הכא במכר שמכר על מנת להחזיר איכא בינייהו פירוש שלא היה התנאי שאם יביא מעותיו תתבטל מכירה זו למפרע והדרי זוזי מלוה דאם כן לדברי הכל הוי רבית גמורה אלא שיהא המכר קיים עד אותה שעה ויחזור הלוקח וימכרנה למוכר באותן דמים דרבי יהודה סבר הא ממה נפשך פירי דאכיל לוקח בנתיים דידיה נינהו ורבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח קרקע לעשות כן ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נושה ולפיכך אמר הכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ולא אמר לא תלוה בנשך לרבות מכר כיוצא בזה שיהא דינו כמלוה. והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן התם דבית בבתי ערי חומה להא דמיא ומאן דתני שאינה רבית כרבי יהודה דשרי הכא לגמרי ומאן דתני הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה כרבנן דהכא ושמעינן מינה דהא לרבנן רבית גמורה מן התורה היא והדרי פירי.
ומיהו התם בבתי ערי חומה רחמנא שרייה לגמרי ואין המוכר צריך לחזור ולקנותה מן הלוקח דרחמנא אפקעינן ויהבינן ניהליה כדכתיב כי לי הארץ. ומסתברא דכי אמר שמואל דמתניתין דלעיל כרבי יהודה לסברא דאביי דאלו לסברא דרבא לא דמיא כלל לדרבי יהודה ואפילו צד אחד ברבית ליכא במכר על מנת להחזיר והא דאייתינן הכא מימרא דרבא היינו משום דהלכתא כוותיה וקיימא לן כרבנן ואליבא דרבא דאפילו מכר גמור על מנת להחזיר הקרקע הוו הפירות רבית קצוצה הילכך משלשין את הפירות וכן אם התנו שיחזיר לו הלוקח פירות שאכל או שינכה אותם מן המעות שיש למוכר לתת לו הרי זה מותר לפי שיטתנו. עד כאן.
השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן: כך פירושו נותן אדם לחברו כור חטים על שער שבשוק או בשוויו אף על פי שלא יצא השער לחטים ופוסק עמו לתת לו באותם חטים יין ואף על פי שאין לו יין דמה לי דמי החטים מה לי חטים עצמן כיון שיצא השער שלא תעלה על דעתך לומר כי אמור רבנן פוסקים הני מילי בשנותן לו מעות שהוא יכול ליקח בהן פירות אבל כאן שנתן לו חטים לא אי נמי משום דלא יצא השער לחטים אף על פי שהן שוין בכדי דמי היין שהוא שוה בשוק אימא אסור קמשמע לן דכיון שיצא השער וזה נותן לו פירות כמי שנותן לו דמים דמי. והיינו דאקשינן אין לו אסור ואף על פי שכבר נתחייב ליתן לו חטין אלמא פירות בפירות אסור. ומפרקינן התם הלואה והכא זביני.
ורש"י ז"ל פירש מה לי דמיהן של מעות שהם הפירות מה לי הן עצמן כיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא שלא תאמר טעמא מאי אמור רבנן יצא השער פוסקים משום דמסתמא לא יתייקרו עד שיפרע זה מה שלקח הלה ממנו ולא משכחת לה אלא באכלבאי וארבי דמשך תרעייהו קמשמע לן דטעמא משום דכיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא הילכך אפילו על שער שבשוק פוסקין. ומיהו על שוק של עיירות כיון דלא קביע כלל אין פוסקין דליכא למימר אי בעי זבין דאדאזיל ואתי איחלף ליה תרעא שאין אדם טורח ליקח מיד. זהו תורף פירוש רש"י ז"ל וגם נכון הוא. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן וכו'. פירש רש"י ז"ל דקמשמע לן דקיימא לן כמתניתין אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקים ואיצטריך לאשמועינן הכא משום דהא איכא מאן דפליג עלה לקמן. והכי פריך מה לי שיהא למוכר ההוא פירות בביתו שהוא מותר לדברי הכל לפסוק עליהם כיון שיש לו ומה לי שאין לו פירות ונותן לו זה הלוקח דמיהן דהיינו מעות. ובמימרא דרבי ינאי קרי הן לפירות וקרי דמיהן למעות ובאידך קרי הן למעות וקרי דמיהן לפירות משום דהכא דאיירינן בשעת המקח הוו פירות ודאי דמי המעות אבל בשעת הפרעון דרבי ינאי שהיה למוכר לתת פירות הוו הפירות הן והמעות שנותן תחתם הוו דמיהן.
וטרח רבינו ז"ל לפרש כן משום דמשמע ליה דההוא דשרי טפי נקטינן מעיקרא ובדרבי ינאי ליקח הפירות עצמן הוא מותר יותר ועלה אמרינן שכשם שנוטל הפירות מותר ליטול מעות ובאידך מקדמינן הפירות שהוא מותר יותר דהא לדברי הכל מותר לפסוק על הפירות בשיש לו וממנו אנו רוצים ללמוד שיהא מותר גם כן לפסוק במעות אף על פי שאין לו פירות בעין. ומכל מקום אין פירושו מחוור דהא מתניתין דאין פוסקים על הפירות פשיטא דהלכתא היא ועלה שקלינן וטרינן לעיל. ועוד דלא נראה להפך פירוש מה לי הן מה לי דמיהן שיהא פירושו של זה להפך של זה.
והנכון דרבא הא קמשמע לן דלרבי ינאי כשם שפוסקים במעות על הפירות אף על פי שאין למוכר פירות כדתנן במתניתין כך פוסקים בפירות על פירות אחרים ואף על פי שאין לו דמה לי שיתן לו הן דהיינו מעות ממש ומה לי שיתן לו בדמיהן עכשיו פירות אחרים כיון שנתן אלו עתה בשוויין על שער שבשוק. והשתא אתי שפיר מאי דאותביה לרבא ממתניתין דלעיל שהוא פוסק בפירות על פירות על שער שבשוק ואפילו הכי קתני דאם יש לו מותר לגמרי אבל אין לו אסור לגמרי וקסלקא דעתין דמאי דקתני אין לה אסור לעולם קאמר אפילו בא באיסרו בידו והלכתא כרבא ויש מקשים על פירוש רש"י ז"ל אמאי לא מתרץ רבא דהא מתניתין ליתא ואתיא כמאן דפליג על מתניתין דאין פוסקים על הפירות ולאו קושיא היא כלל דהאי מתניתא דרבי אושעיא רבא פירשה לעיל ופריש מתניתין בדידה והיכי מתרץ הכא דפליג עלה ולא הויא הלכתא הא ודאי ליתא. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה