בבא מציעא סג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן מה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן אופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו איתיביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא כולם אם יש לו מותר אם אין לו אסור אמר להו בהתם הלואה הכא זביני רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מאי טעמא אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו דאמר ליה שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי מאי אהנית לי אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא אמר ליה אביי לרב יוסף אלא מעתה מותר ללות סאה בסאה משום דמצי א"ל שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי דאמר ליה חטי דקדחי באכלבאי א"ל התם הלואה הכא זביני אמר ליה אדא בר אבא לרבא והא בעי למיתב זוזי לספסירא א"ל גדקא יהיב ליה נמי רב אשי אמר זוזי דאינשי אינהו עבדי ליה ספסירותיה:
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דהאי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאתחזויי לבי דרי למאי אי למקנא הא לא קני אי לקבולי עליה מי שפרע כי לא מיתחזי נמי מקבל עליה מי שפרע הלעולם לקבולי עליה מי שפרע ומאן דיהיב זוזי אתרעא [חריפא] לבי תרי תלתא יהיב אי מיתחזי ליה סמכא דעתיה ואי לא אמר ליה אמינא דאשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת אמר רב אשי השתא דאמרת משום מסמך דעתא ואפילו אשכחיה בשוקא וא"ל סמכא דעתיה:
אמר רב נחמן זכללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור ואמר רב נחמן חהאי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלי ד' ד' וא"ל יהיבנא לך ה' ה' איתנהו גביה שרי ליתנהו גביה אסור פשיטא לא צריכא טדאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי:
ואמר רב נחמן יהאי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה מיחייב לאהדוריה ליה ואי לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי שהדעת טועה אמר רב אחא בריה דרב יוסף
רש"י
[עריכה]מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן כו' - בתחלת התנאי נמי שיצא השער פוסק עמו ואע"פ שאין פירות בידו ובלבד שיתן לו זה מעות דכי היכי דאם היו דמי המעות הללו בידו והיינו הפירות. הוי מותר הכי נמי כי הוו המעות בידו מותר שהמעות ודמיהן שוין דמה לי טוב אם היו החטין שהם דמים למעות הללו בידו מעכשיו שהם עצמן בידו אף הוא יכול ליקח בהן פירות ומן הטעם הזה פוסקין על סמך שער שבשוק והוא שער היוצא על ידי חמרין המביאין תבואה לשוק בכרכים ואע"פ שאין פירות לזה וא"ת משנתינו היא זו (לקמן דף עב:) יצא השער פוסקין איכא למ"ד לקמן אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי למתניתין באכלבאי וארבי דמתניתין לאו שער שבשוק תנן אלא יצא השער סתמא הא דמפיך לישנא ונקט למימר מה לי דמיהן מה לי הן משום דבשעת פרעון הוו המעות שמשלם לו דמי הפירות ושייך למימר מה טוב הן מדמיהן כי היכי דהן שרו דמיהן נמי שרו ובשעת הפיסוק נותן לו זה מעות לקבל חטין בדמי המעות ומיקרו הפירות דמיהן של מעות ושייך למימר מה טוב דמיהן של מעות מהן כי היכי דדמיהן שרו אם היו הפירות בידו הן נמי כי הוו הן בידו שרי קצרו של דבר לשון הפסקה נמשך אצל לוקח לשון הפרעון נמשך אחר המוכר גבי תנאי ראשון פוסק ונותן לו דמים לקבל כנגדן חטין הלכך החטין קרוין דמים אצל לוקח דמי מעותיו וגבי פרעון המעות שזה פורע הוו דמי החטין שזה חייב לו:
אין לו אסור - בהא דרבי אושעיא:
היני ושילי - מקומות הן שהיו סמוכין לפומבדיתא שהיו רבה ורב יוסף יושבין בה כלומר בכל מקום הוא מוצא סביבותיו בדמים הללו:
חטי דקדחי באכלבאי - בתמיה וכי אם הנחתי חטים שלי באוצרי כלום היו גשמים יורדים עליהן שיהיו צומחות בהן צמחים להתקלקל לישנא אחרינא דקדחי לשון חמימות כמו (ישעיהו סד) כקדח אש:
והא בעי למיתב זוזי לספסירא - היכי אמרינן מאי אהני לפסוק על שער שבשוק והא אהני דבעי למיתב זוזי לספסירא סרסור שמבקש למוכרי חטין נמצא משתכר זוזי בהקדמת המעות:
ומשני דיהיב - צריך הלוקח ליתן למוכר דמי הסרסור:
רב אשי אמר - לא צריך זוזי דאיניש עבדי ליה ספסירות החמרין הולכין אצל בעלי המעות להוליך לו תבואה:
האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא - הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער הבכיר שהיא סמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזולא זה סאה וזה סאתים ותנן מתני' (דף עב:) דאם יש לו מותר לפסוק ואע"פ שלא יצא השער דקתני היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש:
צריך הלוקח לאיתחזויי אבי דרי - של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ולהכי נקיט תרעא חריפא שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דאילו שער הברור פוסקים אף למי שאין לו:
למאי - מיבעי האי דמתחזי:
אי למיקני - ממש שלא יוכל המוכר לחזור:
הא לא קני - בהכי אלא א"כ משך:
אי לקבולי מוכר עליה מי שפרע - אם יחזיר:
סמכא דעתא - דכל חד וחד וידע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקויימת היא ואין דעתו לחזור הלכך אם חזר בו מוכר איכא למילטייה במי שפרע:
השתא דאמרת - דאי מיתחזי מיסמך דעתא הוא:
אפילו - לא מיתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה בשוקא לאחר זמן ואמר ליה חזי דעלך סמכינא איכא מי שפרע:
אגר נטר ליה - שכר המתנה אי מוזיל גבי משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו:
לקיראה - מוכר שעוה:
ד' ד' - חלות שעוה בזוזא:
יהיבנא לך ה' ה' - לזמן פלוני והקדים לו המעות עכשיו:
איתנהו - אם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דהוי ליה הלויני עד שיבא בני דתנן במתניתין (דף עה.) דמותר:
דאית ליה אשראי במתא - המוכר הזה אף הוא נתן מעות ופסק עם אחרים על שעוה:
ואשכח טופיינא - זה שקיבל המעות מצא בהן יותר ממה שאמר לו חבירו:
אי בכדי שהדעת טועה - דאיכא למימר טעה המלוה בחשבון ולא ידע בהן חייב זה להחזירו לו:
תוספות
[עריכה]ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו. פ"ה וא"ת מתני' היא יצא השער פוסקין איכא למ"ד אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי לה למתני' באכלבאי וארבי ולא היה לו לפרש כן דאפילו לר' יוחנן דאמר לקמן אין פוסקין על שער שבשוק מודה דלא בעינן תרעא דמשיך כולי האי כמו אכלבאי וארבי ולא בעי אלא כדורמוס ולא אמר ר' יוחנן דאין פוסקין אלא בשוק של עיירות וא"ת והיכי שמעינן מר' ינאי דפוסק על שוק של עיירות ולא בעינן דורמוס וי"ל דהכי דייק מדאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן ויכול לפרוע לו דמים כמו שיכול לפרוע לו חטין משום דמן החטין יכול למצוא דמים ה"נ פוסקין אפילו על שוק של עיירות דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטין אפי' בשוק של עיירות ממה שיזדמן לבעל חטין למכור אפילו בשוק של אכלבאי וארבי:
ואמר ליה יהיבנא לך חמשה בזוזא. פי' לזמן פלוני איתנהו שרי ליתנהו אסור אבל ד' בזוזא שרי לפסוק כיון שכן השער דפוסקין על שער שבשוק וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מאי שנא מטרשא דרב נחמן גופיה אמר לקמן (דף סה.) טרשא שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש [לו] אם מעכשיו בפחות וי"ל כיון דאזלי הכא ד' בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו בפחות ואם לזמן פלוני ביותר ולפי זה לא שרי ר"נ לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא:
מהו דתימא כעד שיבא בני דמי קמ"ל. וא"ת והא רב נחמן פסק לקמן בשילהי פירקין (דף עה.) כהלל דאסר עד שיבא בני וי"ל דודאי דרך הלואה אסור אפילו סאה בסאה אבל דרך מקח וממכר כי הכא שרי אפי' ה' בארבע דאי לאו הכי תקשה דאפילו רבנן לקמן לא שרו אלא סאה בסאה אבל סאה בסאתים לא אלא כדפרישית דדרך מקח וממכר שרי טפי חמש בארבע מדרך הלואה אפילו סאה בסאה דהכי שרי לכ"ע וא"ת דטפי ה"ל לאתויי הכא דפוסק על הגדיש דדמיא טפי דהוי מקח וממכר וי"ל דפוסק עמו על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפילו שוי חמשא בארבע וה"ק נעשה כעד שיבא בני ושרי הכא לכ"ע כדשרי התם לרבנן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]כג א מיי' פ"ט מהל' מלוה ולוה הלכה א', ומיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג לאוין קצו, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ה סעיף א':
כד ב מיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה ו':
כה ג (מיי' פ"ט מהל' מלוה ולוה הלכה א'), סמ"ג לאוין קצו, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ה סעיף ה':
כו ד ה ו מיי' פכ"ב מהל' מכירה הלכה ד', סמ"ג עשין פב, טור ח"מ סי' רט:
כז ז מיי' פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג לאוין קצו, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף א':
כח ח ט מיי' פ"ט מהל' מלוה ולוה הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף ז':
כט י מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
הא דאמרי' מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרי' ופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו. כך פירושו: נותן אדם לחבירו כור חטים על שער שבשוק או בשויו ואע"פ שלא יצא השער לחטים ופוסק עמו לתת לו באותן חטים יין ואע"פ שאין לו יין דמה לי דמי חטים מה לי חטים עצמם כיון שיצא השער שלא תעלה עם דעתך לומר כי אמור רבנן פוסקים ה"מ בשנותן לו מעות שהוא יכול ליקח בהם פירות, אבל כאן שנתן לו חטים לא, א"נ משום דלא יצא השער לחטים אע"פ שהן שוין בכדי דמי היין שהוא שוה בשוק אימא אסור קמ"ל דכיון שיצא השער וזה נותן לו פירות כמי שנותן לו דמים דמו והיינו דאקשי' אין לו אסור ואע"פ שכבר נתחייב ליתן לו חטים אלמא פירות בפירות אסור ומפרקי' התם הלואה הכא זביני.
ורש"י ז"ל פירש מה לי דמיהן של מעות שהן הפירות מה לי הן עצמן, כיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא שלא תאמר טעמא מאי אמור רבנן יצא השער פוסקים משום דמסתמא לא יתייקרו עד שיפרע זה מה שלקח הלה ממנו ולא משכחת נה אלא באכלבאי וארבי דמשך תרעייהו קמ"ל דטעמא משום דכיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא הילכך אפילו על שער שבשוק פוסקין ומיהו על שוק של עיירות כיון דלא קביע כלל אין פוסקים דליכא למימר אי בעי זבין דאדאזיל ואתי איחלף ליה תרעא שאין אדם טורח ליקח מיד, זהו תורף פרש"יז"ל וגם נכון הוא:
אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. איכא דאמרי אתיא הא מילתא כי הא דאמרינן בפרק הספינה (ב"ב ע"ח ע"א) ואיבעית אימא כי אמרינן ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה מתנה היא וש"מ מהא דרב נחמן דהכי הילכתא וליתא למאי דמפרקינן התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח. ואיברא הכי הוא דקי"ל כי ההי' לישנ' דאמרי' ואיבעי' אימ' וקי"ל הילכת' כפירוק' בתר' וזה תלמו' ערוך בידינו מפי רבותינו הגאונים אלא מיהו זו אינה ראיה דהתם במק' וממכ' איכא למיתלא דילמא טעה אי נמי סבר יהיבנא לים טפי משום דצריך לי צמד השתא ותבענא ליה בדינא כעובדא דכיפי וורשכי אבל הכא ליכא למיתלא.
ומיהו קשיא לי כיון דאמרת דבכדי שאין הדעת טועה לא אמרי' ביטול מקח אלא מחילה הויא מאי האי דאמרינן פרק הזהב ועד כמה עד כדי דמיהן כלומר דלר' יהוד' אין להם ביטול מקח עד כדי דמיהן ולרבנן דאמרי יש להם אונאה משתו' ועד כדי דמיהן ביטול מקח והא בכדי שאין הדע' טועה היא וזו אינה קושיא כלל שי"ל לר' יהודה אין לו אונאה עד כדי דמיהן וביותר יש להם אונאה דלית ליה לר' יהודה מחיל' ולרבנן משתות עד כדי שהדע' טועה יש להם אונא' וב"מ אבל יתר מכאן הויא מחילה ומיהו ודאי אין אומרים בדברים אלו זו דומה לזו דאיכא אינשי דלא פקיעי ואיכא מילי דלא פקיעי בהו כלהו אינשי ואיכ' זימני נמי דלא פקיעי אינשי במידי כגון שהיו ביוקר ועכשו הוזלו וזה אינו יודע והכל לפי מראית עיני הדיינים הילכך אפי' בכדי דמיהן משכחת לה לרבנן ביטול כגון דאיכא למיתלי בטעותא והדבר ניתן לשיעורין ונמסר לחכמים:
והא בעי למיתב זוזא לספסירא: פירוש אמתניתין קפריך היאך פוסקים על שער שבשוק ולא יתן לו יותר והלא אם היה קונה בשוק על ידי ספסר היה קונה ובעי למיתב ליה זוזא ונראה כי הקונה נותן זוז לספסר ולא המוכר. רב אשי אמר זוזי דאיניש אינון עבדי ספסרותיה. כלומר הרבה בני אדם קונים בשוק בלא ספסר ומי שיש לו מעות ימצא פירות שלא על ידי ספסר. הראב"ד.
כתב הרא"ש. מדבריהם למדנו שאין ללוקח להשתכר כלום בקניה זו לפיכך נראה לי שמנכה לו החסרונות שהיתה התבואה חסרה אם היתה בביתו בשעת פסיקה עד שעת פרעון לפי הזמן לפי המדה כדתנן לעיל פרק המפקיד עד כאן. ודבר תימה הוא אם איתא כדבריו איך לא הוזכר דבר זה בתלמוד. ואפשר לי לומר דדבר זה לא מינכר לפיכך לא גזרו בו רבנן. עוד אפשר לומר דבמידי דלא פסיד מוכר לא גזור ובזוזי דספסירא פסיד מוכר דאפשר להזדמן אדם שיבקש לו פירותיו בלא ספסירא ויתן לו יותר מדמי שוויין תחת דמי הספסירא שאינו נותן אבל בחסרונות לא פסיד מידי שהרי אוכלן עתה ואף על גב דפסיד היוקר כנגד החסרונות דבר זה ודאי לא מנכר ולא גזרו ביה רבנן. שיטה.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: ואקשינן והא קא בעי למיהב זוזא לספסירא. פירוש ונמצא משתכר הזוז הזה. ושמעינן מהכא דכל שהמלוה מרויח בסבתו של לוה במעותיו אף על פי שאינו מחסרו כלום כיון שעל ידו הוא בא לו אסור דהכא אין המוכר מחסר כלום אלא שהלוקח מרויח אותו. הילכך האומר לחברו הריני מלוה לך מנה ודבר עלי לשלטון והמלוה משתכר בדיבור זה אסור ורבית קצוצה הוא אם הוא דבר שנוטלין עליו שכר אבל אם הוא דבר שאפילו לאדם אחר עושה כן ואינו קוצץ שעושה כן מפני הלואה זו מ?תר שאין המלוה מודר הנאה מן הלוה. וזה ברור עד כאן.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאיתחזויי בבי דרי וכו': נראה מכאן דלגבי פוסקים על הפירות בשיצא השער אי נמי בשיש לו הני מילי כי קני להו קנין מיהא לגבי מי שפרע דאי לאו הכי מאי שייכא הכא בפירקין דרבית האי מילתא. ולפיכך פירש רש"י לעיל בדרבי אושעיא בכולן אם יש לו מותר משום דקני להו לענין מי שפרע והיינו כדברי הרמב"ם שכתב דמלוה קונה בקרקע קנין גמור ובמטלטלין מוסרין אותו למי שפרע בנתינת מעות בעין. ומיהו מהכא אין ראיה דיכולני לומר ואגב דנקט רבה ורב יוסף תרווייהו ולאו משום רבית כלל נקט לה כדנקט בסמוך בשמעתין ואמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה וכו' ואף על גב דלא שייכא הכא לענין רבית. כן נראה לי. שיטה.
וזה לשון תלמיד הר"פ: צריך לאיתחזויי אבי דרי. פירש הקונטרס הפוסק על מעות עד שלא יצא השער הברור על שער הראשון שסמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזול ועל זה השער אין פוסקין אלא אם כן יש לו גורן דאינו שער ברור צריך לאיתחזויי אבי דרי של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן. ופריך למאי בעי לאיתחזויי דאין זה משום רבית דהא קאמר לקמן פוסק עמו על הגדיש ולא קאמר שיהא צריך לאיתחזויי אחר מכאן אבי דרי ואם כן אמאי צריך לאיתחזויי. עד כאן.
אי לקבולי עליה מי שפרע. אם חוזר בו. אבל הפוסק על שער שבשוק כשאין לו וחוזר בו אין עליו מי שפרע ואפילו הכי כשפוסק על הפירות עד שלא יצא השער אסור משום רבית כשהוקרו הפירות ואף על פי שהיה יכול לחזור בו מתנאו דכל שאומר ועושה בדבר שיש בו רבית או אבק רבית אסור. מפי רבי. הריטב"א.
כל אגר נטר לי אסור: כתב הראב"ד נראה לי דהכי אתא לאשמועינן רב נחמן דאפילו על שער שבשוק או יש לו שהוא מותר אם הזכיר לו שכר השימור אסור דהוה ליה כרבית מאוחרת. עד כאן.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: כל אגר נטר לי, פירוש לא מיבעיא אגר נטר הלואה שהרויח לו עליה זמן אלא אפילו אוזולי במכר משום הרוחת זמן אסור והיינו דנקט כל. עד כאן.
לא צריכא דאית ליה אשראי במתא סלקא דעתך אמינא דליהוי כמי שיש לו קמשמע לן דכיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו. ואומר מורי הרב דכיון דנקיט טעמא משום דמחוסר גוביינא אפילו קיימים לו בשבועה ואפילו יש בידו משכון אסור. הריטב"א.
מהו דתימא נהוי כמו עד שיבא בני וכו': ואם חאמר היכי סלקא דעתין לדמויי הכא להתם התם לא מוזיל גביה והכא מוזיל גביה דיהיב ליה חמשא ולא אזלן אלא ארבע. ויש לומר דהכי הוה סלקא דעתין לדמויי כי היכי דבהלואה שרי כי לא מוזיל גביה מיהא אם כן יש לנו לומר דבמקח וממכר שרי ביש לו אשראי במתא אפילו מוזיל גביה. תלמיד הר"פ.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: האי מאן דיהב זוזי אקירא ואזלן ארבע אוקיות בזוזא ואמר ליה מוזילנא גבך ויהיבנא לך חמשא מאשראי דאית לי במתא אסור דכמאן דליתיה לקירא ברשותיה דמי כיון דמחוסר גוביינא. ואי איתיה ברשותיה שרי דאוזלי הוא דמוזיל גביה כמאן דאמר ליה עד שיבא בני וכו' והוא בדהוה גביה קירא כשיעור זוזי דשקל מיניה דלוקח דאי לאו הכי לא יהיב לה ניהליה אלא בשיעור מאי דהוה גביה. ולא אמרינן הכא הא יש לו סאה לוה וליה כמה סאין דלוין איתמרן מוכרין לא איתמר ואין אדם מוכר יותר על מה שבידו על שער השוק דהא חיטי בהיני ובשילי. אבל האי משום זוזי דאקדים ליה אוזיל גביה ואסור משום רבית אף על פי שיש לו מקצת השעוה. ובקמייתא איכא למידק מאי איכא בין הא מילתא למאן דמזבין חוביה בבציר ממאי דהוי בשטריה דההוא נמי מחוסר גוביינא הוא ובין במלוה בשטר ובין במלוה על פה שרי הכא נמי אשראי דאית ליה במתא חוב הוא דאית ליה גבייהו ושרי ליה לזבוניה בפחות ממה שהוא.
ונראה לומר דלא דמיין אהדדי דהתם לא מקבל עליה אחריות מהנהו חובות ואי מיעט הנהו לוים פסיד לוקה אבל הכא איהו הוה מקבל עליה אחריותא דקירא הילכך אפילו במוכר חובו בעלמא אסור היכא דמקבל עליה אחריות ואין צריך לומר היכא דהוי שטר שכתוב בו רבית על הגוי ומכרו לישראל באחריות בעלמא כגון עניות הלוה שהוא אסור משום רבית דכמאן דאוזפיה לדידיה גופיה דמי. כן נראה. עד כאן.
אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה: איכא דאמרי אתיא הא מילתא כי הא דאמרינן בפרק הספינה ואיבעית אימא כי אמרינן ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה מתנה היא ושמע מינה מהא דרב נחמן דהכי הלכתא וליתא למאי דמפרקינן התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח. ואיברא הכי הוא דקיימא לן כי ההיא לישנא דאמרינן ואיבעית אימא וקיימא לן הלכתא כפירוקא בתרא וזה תלמוד ערוך בידי ומפי רבותינו הגאונים אלא מיהו זו אינה ראיה דהתם במקח וממכר איכא למיתלא שמא טעה אי נמי סבר יהיבנא ליה טפי משום דצריך ליצמד השתא ותבענא ליה בדינא כעובדא דכיפי ורשכי אבל הכא ליכא למיתלא.
ומיהו קשיא לי כיון דאמרת דבכדי שאין הדעת טועה לא אמרינן ביטול מקח אלא מחילה הויא מאי דאמרינן פרק הזהב ועד כמה עד כדי דמיהן כלומר דלרבי יהודה אין להם ביטול מקח עד כדי דמיהן ולרבנן דאמרי יש להם אונאה משתות ועד כדי דמיהן ביטול מקח והא בכדי שאין הדעת טועה היא. וזו אינה קושיא כלל שיש לומר לרבי יהודה אין לו אונאה עד כדי דמיהן וביותר יש להם אונאה דלית ליה לרבי יהודה מחילה ולרבנן משתות עד כדי שהדעת טועה יש להם אונאה וביטול מקח אבל יתר מכאן הויא מחילה ומיהו ודאי אין אומרים בדברים אלו זו דומה לזון דאיכא אינשי דלא פקיעי ואיכא מילי נמי דלא פקיעי בהו כלהו אינשי ואיכא זימני נמי דלא פקיעי אינשי במידי כגון שהיו ביוקר ועכשיו הוזלו וזה אינו יודע והכל לפי מראית עיני הדיינים. הילכך אפילו בכדי דמיהן משכחת לה לרבנן ביטול כגון דאיכא למיתלי בטעותא והדבר ניתן לשיעורין ונמסר לחכמים. הרמב"ן.
ואי לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה: מיהו אי אתא מלוה וקתבע מחייב לאהדורינהו ניהליה וכן נראה דליכא עליה דמלוה שבועתא כלל כיון דקא מודה לוה דטופיי?לנא אשכח. הרמ"ך.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה