שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף סג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סג עמוד א

שמע מינה מדרבי אושעיא תלת: שמע מינה מעמידים מלוה על גבי פירות ולא אמרינן שלא כאיסרו בא לידו דהא אפילו בבא לחוב בדמיהן קשרי. ושמע מינה והוא דיש לו וכדקתני בכולן אם יש לו מותר והא דלא כברייתא דלעיל דקתני שאפילו עמד לו על גרנו אם לא כאיסרו בא לידו אסור ולכולי עלמא אם אין לו ובא לחוב בדמיהן אפילו יצא השער אסור וכדקתני בכולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור.

וכתב הרמב"ן דכל שיש לו מותר ואפילו לא יצא השער והא דקתני רבי אושעיא יעשם עלי כשער של עכשיו אינו אלא ללמדך שאף על פי שיצא השער אם אין לו אסור שאין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש דכל שיצא השער מותר אף על פי שאין לו דאף על פי שאין לזה יש לזה והיינו דאמרינן ושמע מינה והוא שיש לו ונראין דבריו באמת דהא טעמא דיציאת השער אינו אלא משום דאי אין לזה יש לזה וכל שאין לו ובא להעמיד מלוה עליהם אין אומרים אם אין לזה יש לזה דבמה יקנה אבל ביש לו הרי יש לו ואוזולי קמוזיל גביה בין בא באיסרו בין בא לחוב בדמיהן.

והרמב"ם כתב והוא שיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה לוה עליה כמה טיפין רואה כאלו לוה טפה כנגד טפה ואחר כך לוה שתי טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא. וכתב רש"י דכל שיש לו מותר ואף על גב דלא משיך כי מוקיר ברשותיה מוקיר ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עליה במי שפרע. הרשב"א.

ושמע מינה והוא שיש לו, הני תרי שמע מינה היה לו לחשוב באחד שהיה יכול לומר שמע מינה מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן שלא בא באיסרו בידו אם יש לו. אבל מכל מקום אנו למדין מכאן שלשה היתרות דכי יש לו אפילו להעמיד מלוה על הפירות מותר. ובאיו לו מלוה אסור. אבל באיסרו בא לידו מותר. הרא"ש.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ושמע מינה והוא שיש לו. קשיא לי דהא חדא היא בהדי קמייתא והיכי עביד מינה תרתי. ויש לומר דהכי קאמר ודוקא בשיש לו אבל כל שאין לו כיון דשלא באיסרו בא לידו אלא בחובו לא שרינן ואף על פי שיצא השער. אי נמי דהכי קאמר והוא שיש לו כדי כל מה שפסק וכן נראה מדברי הרמב"ם. ע"כ.

ושמע מינה איתא לדרבי ינאי וכו': קצת קשה דדילמא שאני הכא דיש לו וסוף סוף פירי יהיב ופירי שקל מה שאין כן בדרבי ינאי. ואפשר דהכי דייק דאי כי שקיל דמי לא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן אי הכי באין לו אפילו באיסרו אסור דמשמע ליה דמאי אין לו אפילו עכשיו בשעת פרעון. ויש לומר דכיון דכל שעתא ושעתא הוי כלוקח מעות ואפילו ביש לו בשעת הפיסוק ואפילו בחבירו הוי איסור ולא אזלינן בתר לבסוף אלא בתר כל שעתא ושעתא וכן פירש רש"י. ולא בעי לאוקמה בשמשך ולא אפילו בייחד לו קרן זוית כדלקמן. שיטה.

אמר רב עושין אמנה בפירות: פירוש אמנה קרי לפוסק בדמים על הפירות משום דאזיל באמנה שאם רצה לחזור בו חוזר ואפילו מי שפרע ליכא דליכא מי שפרע אלא בלוקח דבר מסויים העומד בעין כדלקמן אבל נותן מעות על פירות שאינם בעין ליכא מי שפרע. ואשמועינן השתא רב דהנותן מעות לחבירו בניסן על הפירות בשער של ניסן ויתנם לו בתשרי בשער היוקר מותר כיון שיצא השער בניסן ובלבד שיקבל ממנו בתשרי אותם פירות עצמן שפסק דהא ליכא אבק רבית כלל כדאמר לקמן דהא איכא חטי בהיני ושילי אבל אין לו לקבל בתשרי במקומן שום דבר אחר לא פירות אחרים ולא מעות.

אבל רש"י פירש ואין עושין אמנה בדמים דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל דאית בהו טופיינא מיחזי כרבית ומסתברא דמאי דנקט מרן זוזי לאו דוקא דהוא הדין כי נקיט פירות אחרים פירוש בדמיהן כיון דשוו טפי מזוזי דיהב מיחזי כרבית דאי לא תימא הכי תיקשי על מרן הא דאקשינן לרב ממתניתין דרב הושעיא דלא מקבל זוזי אלא פירות אחרים מכלל דרב כל היכא דלא שקיל לפירי גופייהו דפסיק אסור דלא הוי אורח מקח וממכר בהכי. והא דנקט מרן דכיון דזוזי יהב וכו' לרבותא נקט דלא מיבעיא פירות אחרים דאסור שאין זה דרך מקח וממכר ומשום רבית הוא דעבד אלא אפילו מינקט זוזי דמחזי כאלו אינו צריך לחטים ותוזר ומוכרם לו אסור דכיון דזוזי יהב וזוזי שקיל מיחזי כרבית. ותדע דהא ממתניתין דלעיל שמעינן דאיתא לדרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן ואלו לרבי ינאי אפילו ליקח מעות שרי לדעת רש"י כדבעינן לפרושי בסמוך ואלו במתניתין לא איירי אלא בפירי אחריני ואם כן היכי שמעינן מינה דרבי ינאי דשרי אפילו בזוזי אלא ודאי כדאמרן דכל מאן דשרי בפירות אחרים שרי בזוזי והכי רהיט כוליה פירקין. הריטב"א.

וכתב רבינו חננאל וזה לשונו: איתמר רב אמר אין עושין אמנה בפירות. פירוש המוכר כשעומד באמונתו ונותן לקונה חטים אף על פי ששוה עכשיו יותר מותר אבל אם נותן לו מעות כמה ששוה עכשיו לא יטול מפני מראית העין וזהו אין עושין אמנה בדמים.

ורבי ינאי אמר מה לי הן מה לי דמיהן. פירוש כשם שאם הפירות עדיין הם מצויין בידו מותר לו ליקחם שכבר זכה בהם משעה שאמר לו הרי הן עלי כך אם היו בידו ומכרן מותר לו ליקח הדמים שנמכרו בהם. אבל רב סבר אי איתנהו לפירי שרי ואי ליתנהו ודמיהן אתי למשקל כיון דיהיב מאה ושקיל מאה ועשרים מיחזי כרבית ואסור.

וגרסינן בהגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכילתנא וכו' רב לטעמיה דאמר עושין אמנה וכו'. וחזינן פירוש גאון דאמר עושין אמנה בפירות אם יאמר המוכר יש לי פירות הללו נאמן ואין צריך להביא ראיה שיש לו ואין מאמין אותו בדמים. ורבי ינאי אמר מאמינים אותו גם בדמים ואין מצריכין אותו להביא ראיה. ומסתברא כוותן דמעשה דרב כהנא מוכח כדפירשנו. עד כאן.

מיתיבי וכולם אם יש לו מותר: פירוש והא התם דשקיל פירי בפירי. וקשיא לרב דאסר. ופריק רב הונא דמתניתין בשמשך. פירש רש"י שמשך בשעה שפסק עליהם מקמי דאייקור. ותימה אמאי לא סגי ליה כשמשך אפילו עכשיו בשעת היוקר דהא דיריה נינהו לגמרי וכי שקיל אחריני תותיליהו חליפין גמורין הן. ונראה דלא פירשה רבינו בהכי אלא משום מאי דבעי למימר דמשך לאו דוקא אלא שייחד לו קרן זוית ומשום דקמשמע לן דיחוד מילתא היא דהוי ייחוד מקמי דמייקר. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: אמר רב הונא אמר רב בשמשך. פירוש בשמשך החטים שהיו ראשונים וכן כל פרי ופרי כשהוא מחליפו מושכו מושך הראשון בשעת החלוף ומושך גם כן השני שנכנס תחתיו דכי אמרינן אין עושין אמנה בדמים דוקא כשהוא נותן מעות תחלה על פירות ואם יקבל ממנו מעות או פירות אחרים יותר ממה שלקח מחזי כרבית אבל בשמשך הפירות בשעת המקח או בשעת החילוף והחליפם לו בפירות אחרים ומושכו או שקבל ממנו מעות יותר ממה שנתן מותר שהרי פירותיו מכר כשער היוצא ופירות בפירות או מעות מותר. עד כאן.

בשמשך: ואף על גב דאחר המשיכה אכלן המוכר ומשלם כשער היוקר לא מתסר בלוה סאה בסאה דבתורת מכר יהיב ליה ואף על גב דדומה קצת לסאה בסאה פריך עלה אי בשמשך צריכה למימר דפשיטא ליה דשרי כיון דבתורת מכר משלם לו. לשון הרא"ש.

הא דאקשינן אי בשמשך צריכה למימר בדין הוא דליקשי אי בשמשך אפילו אין לו נמי דהא איסרו בידו אלא משום דלרב אקשינן ואיהו שני ליה בין הן לדמיהן דילמא שני ליה נמי בשעת הפסק בהכי. והכי נמי משמע לקמן במאי דבעינן לפרושי. ונראה שיש לר"ש גירסא מוחלפת בזה. הרמב"ן.

אלא שייחד להם קרן זוית ורב כהנא דהגוזל קמא בשלא ייחד לו תוספות שאנץ.

הא מני רבי יהודה היא וכו': פירוש שלוקח פירות שכר עצמו ולא הוי כההוא דהתם שלוקח מעות ממש מכל מקום כיון שכשמשלם לו מעותיו אין כאן מכר כלל ואפילו הכי מותר אף על גב דפירות שאכל ודאי רבית גמור הם משום דהוי צד אחד ברבית כל שכן הוא הכא שדמי חטיו או דמי יינו לוקח דאפילו אינו אלא משום דמחזי כרבית לולקח דמים מותר כיון שאינו אלא צד אחד ברבית. שיטה.

ושמואל אמר הא מני רבי יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר: פירש רש"י רבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר. ולפירוש רבינו מתורץ מאי דמקשו בתוספות דהא סאה בסאה אי מוקיר אסור לדברי הכל. ובתוספות הקשו על תירוץ רש"י דלקמן אמרינן לה לרבי יהודה גבי משכן לו בית דהוי הלואה. והם תירצו דלא אמר רבי יהודה אלא בצד אחד ברבית שהוא בידו ולא גבי סאה בסאה שהוא בידי שמים. ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה אפילו בדרך מכר. ואם תאמר אם כן פוסק על הפירות היאך מותר לרבנן.

ויש לומר פוסק על הפירות אין בו צד רבית כלל דלא חשיב צד רבית אלא במידי שאין דרך הלוקחין בכך כגון הא דעושה שדהו מכר שאין דרך לוקחין קרקע בכך דמיחזי כהלואה וכן בפוסק על הפירות ומקבל מעות או דמים אחרים אבל בפוסק על הפירות ונוטלן דרך מקח וממכר הוא ולהכי משני שמואל דהא דרב אתיא כרבנן ומתניתין דלעיל דשרי כרבי יהודה. ומיהו רבי ינאי אמר לך דהכא אפילו רבנן מודו שזה גם כן דרך מקח וממכר הוא ועבידי תגרי דעבדי הכי תדע דהא קיימא לן כרבי ינאי וקיימא לן כרבנן וקיימא לן כמתניתא דלעיל. דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר פירוש בשוויו מכירה גמורה מעכשיו על מנת שיחזירנו לו כשיתן לו מעותיו לזמן ידוע כל זמן שהמוכר אוכל פירות בינתים מותר והוא הדין שאם משלשין את הפירות מותר כדאיתא לקמן בפירקין ולא נקט מוכר אלא משום דבעי נקיט בסיפא לוקח.

אמר רבי יהודה מעשה וכו' אמרו לו משם ראיה מוכר אוכל פירות היה. נראין דברים שאין חכמים ורבי יהודה מכחישין זה לזה אלא רבי יהודה שמע שנעשה המכר ולא שמע שיהא מוכר אוכל פירות וכיון שכן סתמא דמילתא לוקח אוכל פירות היה ואמרו לו חכמים כי באמת הם יודעים שהמוכר אוכל פירות ולאו למימרא שיודעים בבירור שלא התיר רבי אלעזר בכך דאם כן לא סגי דלא סיימוה קמיה דרבי יהודה מסתמא ואפשר כי לפנים משורת הדין היה וכן נראה מלשונם של חכמים. ולרבנן לא מייתו ראיה לדבריהם אלא דהכי קאמר דמכל מקום כיון דמוכר אוכל פירות הוא אין ראיה מכאן לדברי רבי יהודה. והאי משם ראיה. דרך אתמהה הוא. הריטב"א.

צד אחד ברבית איכא בינייהו: והיינו צד אחד ברבית אם נותן לו פירות הוי מכר ואין כאן רבית ואם יתן לו דמים הוי רבית וכן ברייתא דרבי אושעיא דלעיל אם יוקירו וישלם דמים יש כאן רבית ואם לא ישלם דמים אלא פירות שפסק עמו אין כאן רבית והיינו צד אחד ברבית דאף על גב דהוקירו תלוי בלוה לבטל שלא יהא רבית. אבל אין לפרש דהיינו צד אחד ברבית דשמא יוקירו ושמא לא יוקירו. דאם כן אפילו סאה בסאה נמי וכו' כמו שכתבו בתוספות. והוא הדין נמי אם תלוי במלוה לבטל שלא יהא רבית מותר כי ההיא דתנן לקמן מכר לו שדהו ונתן לו מקצת דמים וכו' אסור ואמרינן בגמרא תני רבי חייא פעמים ששניהם אסורין וכו' ודלא כרבי יהודה ואי כרבי יהודה הא אמר צד אחד ברבית מותר וצד זה תלוי בלוקח לבטל ובתר הכי קאמר מכר לו בית וכו' ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור ולרבי יהודה מותר וצד זה תלוי במוכר לבטל הרבית. הרא"ש.

ואמרינן בגמרא דתני רבי חייא דפעמים ששניהם אסורים לאכול הפירות המוכר והלוקח דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו ודלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והיינו צד אחד דאם מוכר אכלם לא גמר לוקח מקחו אין כאן רבית ואם גמר יש כאן רבית ואם לוקח אכלם גמר אין כאן רבית לא גמר יש כאן רבית. וכן מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור ולרבי יהודה מותר משום דהוי צד אחד ברבית דאם לא ירצה מוכר לא יתן לו מעות והבית בתורת מכר בא לידו ומותר לאכול פירותן ואף על פי שכל עיקר אותו מכר אינו אלא משכנתא שהרי יכול לפדות ממנה ולא דמי לגמרי למשכנתא בלא נכייתא דהתם פירות שאוכל לעולם הם בתורת רבית בשכר המתנת המלוה אבל הכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר דמלוה לעולם יכולין לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן הוא יכול לפדות יורשין אין יכולין לפדות. תוספות שאנץ.

והראב"ד פירש צד אחד ברבית מותר דוקא בדאיכא צד מכר. ואף רש"י כן פירש וזה לשונו: צד אחד ברבית רבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: צד אחד ברבית מותר. אפשר שיהיה בו רבית או לא יהיה שמא לא יפדה אותו ויהיה מכר ודוקא דאיכא צד מכר. והא מעשה דביתוס בן זונין דברייתא היא מעשה דביתוס דמתניתין וההוא אוקמה בגמרא דאמר ליה מעכשיו נמצא אכילת הפירות שנחלקו בו רבי יהודה וחכמים על פירות שבתוך הזמן נחלקו והוא תימה בדברי רבי יהודה לוקח אמאי מותר. אבל נאמר אם המוכר אינו מקפיד ונותן לו מהם מותר כי מספק מקחו הוא נותן לו אבל לא שיטול הוא מעצמו כי גזל הוא בידו אם יפדה. עד כאן.

צד אחד ברבית וכו': והכא אפילו נותן לו מעות לעולם ואפילו פסק לתת לו מעות ממש כמו שיהיו שוים אז החטים היה אפשר לי לומר דהוי צד אחד ברבית כיון דאפשר שיזולו החטים או לפחות שלא יוקירו. ורש"י לרבותא קאמר דאפילו יוקרו אפשר דלא הוי רבית כשנותן הפירות ממש. ולרמב"ן הוקשה לו סאה בסאה ותירץ דבדבי שאינו בידו לא מיקרי צד אחד ברבית ובהכי מתרצה נמי הכא ואתיא כפירוש רש"י. שיטה.

רב אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו: פירוש לדידיה לא מוקמיה ההיא דלעיל כרבי יהודה אלא כרבי ינאי וכדאמר איהו גופיה לעיל שמע מינה איתא לדרבי ינאי. ולרבי ינאי לאו מטעמא דצד אחד ברבית קא שרי לה דאפשר דסבירא ליה צד אחד ברבית אסור והתם הוה אמר אסור או דמוקי לה כדרבא בעל מנת להחזיר. אלא טעמא דידיה ודרבי אושעיא נמי אליבא דרבא משום דלא אזלינן בתר מיחזי ומה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן ולא נראה צד ברבית כלל דדמי חטיו ויינו לוקח לעולם וכדפרישית שיטה. עד כאן.

רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו: פירש רש"י אף על פי שהתנה הלוקח שאם לא יהיה מכר יחזיר פירות שאכל אפילו הכי קאסר תנא קמא משום דבשעת אכילה קאכיל ועבדיה לאיסורא. ותימה הוא דכל שהתנה שאם לא יהיה מכר יחזיר הפירות נמצא שלא אכל רבית ולא עבד איסורא שבתנאי אכלן. ובתוספות פירשו שאם התנה שאם לא יהיה לו מכר ינכה לו מן הדמים לכולי עלמא שרי אלא הכא בשהתנה שאם יפרע לו כל מעותיו תוך הזמן יחזיר לו הוא כשיעור מה שאכל.

ואם תאמר למה להם להפוכי מטרתא ולהתנות בכך. יש לומר מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהו מעות מצויות אצל המוכר ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו ואלו היה מנכה לו מן המעות כשיעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר. הרשב"א.

על מנת להחזיר איכא בינייהו: פירש הקונטרס דכולי עלמא מודו דצד אחד ברבית אסור ואיכא בינייהו רבית על מנת להחזיר. וקשה דהא אמרינן בערכין המוכר בית בבתי ערי חומה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הראב"ד: ורבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. דלרבי יהודה נמי צד אחד ברבית אסור אלא אם כן יחזיר ולרבנן אפילו על מנת להחזיר לכתחלה לא יטול. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ורבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. פירוש רבא חולק על אביי ואומר דבכי האי גוונא אפילו רבי יהודה מודה כיון דלמפרע הדרא הלואה גמורה וגרע נמי מסאה בסאה דמודה רבי יהודה והכי מוכח במסכת מגילה דרבא פליגא אדאביי. ורבנן ורבי יהודה ברבית על מנת להחזיר פליגי. פירש רש"י שהתנו ביניהם שאם יתן לו מעותיו לזמנו שיחזיר לו הלוקח גם את הפירות שאכל ולהכי שרי רבי יהודה ורבנן אסרי דמכל מקום מעיקרא בתורת רבית אכיל להו.

וזה תימה גדול דמאי רבית איכא הכא שהרי ממה נפשך בתורת מקח גמור אוכל לוקח פירות דאי לא מהדר ליה מוכר זוזי הרי הגוף והפירות שלו הם לגמרי ואם יחזיר לו מעותיו הרי הוא פורע לו דמי פירות וכאלו לקחם ממנו ובתוספות תירצו פירושו של רש"י שאלו התנה שינכה לו לזמן דמי פירות שיאכל וישלים עליהם המוכר למעות שיש לו לתת הכי נמי דבמקח גמור הוא אוכלם מעכשיו אבל הכא במאי עסקינן שהיה התנאי שיביא המוכר כל מעותיו שלמים לזמנו ואחר כך ישלם לו הלוקח פירות שאכל רבי יהודה סבר הא נמי מקח הוא וכמנכה דמי דליכא אלא אפוכי מטרתא ורבנן סברי דכיון דאינו מנכה דמי הפירות מאלו המעות נראה שלא אכלם עד עכשיו בתורת מקח אלא בתורת הלואה אלא שחוזר ומחזיר לו פירות רבית שאכל ויפה תירצו לפי פירושו.

ומיהו אינו נכון דהא בערכין מדמינן לה למוכר בית בבתי ערי חומה שחוזרת תוך שנה לבעלים והתם ודאי ארעא בלחוד הדרא ולא פירי דהכי אמרינן התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינו רבית והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ופרקינן הא רבי יהודה הא רבנן דתניא היה נושה בחבירו ומייתינן הא מתניתא ופלוגתא דאביי ורבא ומפרשינן לה אליבא דרבא דמתניתין דקתני אינה רבית כרבי יהודה וברייתא דקתני רבית גמורה כרבנן אלמא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן כעין המוכר בית בבתי ערי חומה הוא דהדרא ארעא ולא הדרי פירי והנכון לפרש אמר רבא הכא במכר שמכר על מנת להחזיר איכא בינייהו פירוש שלא היה התנאי שאם יביא מעותיו תתבטל מכירה זו למפרע והדרי זוזי מלוה דאם כן לדברי הכל הוי רבית גמורה אלא שיהא המכר קיים עד אותה שעה ויחזור הלוקח וימכרנה למוכר באותן דמים דרבי יהודה סבר הא ממה נפשך פירי דאכיל לוקח בנתיים דידיה נינהו ורבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח קרקע לעשות כן ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נושה ולפיכך אמר הכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ולא אמר לא תלוה בנשך לרבות מכר כיוצא בזה שיהא דינו כמלוה. והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן התם דבית בבתי ערי חומה להא דמיא ומאן דתני שאינה רבית כרבי יהודה דשרי הכא לגמרי ומאן דתני הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה כרבנן דהכא ושמעינן מינה דהא לרבנן רבית גמורה מן התורה היא והדרי פירי.

ומיהו התם בבתי ערי חומה רחמנא שרייה לגמרי ואין המוכר צריך לחזור ולקנותה מן הלוקח דרחמנא אפקעינן ויהבינן ניהליה כדכתיב כי לי הארץ. ומסתברא דכי אמר שמואל דמתניתין דלעיל כרבי יהודה לסברא דאביי דאלו לסברא דרבא לא דמיא כלל לדרבי יהודה ואפילו צד אחד ברבית ליכא במכר על מנת להחזיר והא דאייתינן הכא מימרא דרבא היינו משום דהלכתא כוותיה וקיימא לן כרבנן ואליבא דרבא דאפילו מכר גמור על מנת להחזיר הקרקע הוו הפירות רבית קצוצה הילכך משלשין את הפירות וכן אם התנו שיחזיר לו הלוקח פירות שאכל או שינכה אותם מן המעות שיש למוכר לתת לו הרי זה מותר לפי שיטתנו. עד כאן.

השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן: כך פירושו נותן אדם לחברו כור חטים על שער שבשוק או בשוויו אף על פי שלא יצא השער לחטים ופוסק עמו לתת לו באותם חטים יין ואף על פי שאין לו יין דמה לי דמי החטים מה לי חטים עצמן כיון שיצא השער שלא תעלה על דעתך לומר כי אמור רבנן פוסקים הני מילי בשנותן לו מעות שהוא יכול ליקח בהן פירות אבל כאן שנתן לו חטים לא אי נמי משום דלא יצא השער לחטים אף על פי שהן שוין בכדי דמי היין שהוא שוה בשוק אימא אסור קמשמע לן דכיון שיצא השער וזה נותן לו פירות כמי שנותן לו דמים דמי. והיינו דאקשינן אין לו אסור ואף על פי שכבר נתחייב ליתן לו חטין אלמא פירות בפירות אסור. ומפרקינן התם הלואה והכא זביני.

ורש"י ז"ל פירש מה לי דמיהן של מעות שהם הפירות מה לי הן עצמן כיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא שלא תאמר טעמא מאי אמור רבנן יצא השער פוסקים משום דמסתמא לא יתייקרו עד שיפרע זה מה שלקח הלה ממנו ולא משכחת לה אלא באכלבאי וארבי דמשך תרעייהו קמשמע לן דטעמא משום דכיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא הילכך אפילו על שער שבשוק פוסקין. ומיהו על שוק של עיירות כיון דלא קביע כלל אין פוסקין דליכא למימר אי בעי זבין דאדאזיל ואתי איחלף ליה תרעא שאין אדם טורח ליקח מיד. זהו תורף פירוש רש"י ז"ל וגם נכון הוא. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן וכו'. פירש רש"י ז"ל דקמשמע לן דקיימא לן כמתניתין אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקים ואיצטריך לאשמועינן הכא משום דהא איכא מאן דפליג עלה לקמן. והכי פריך מה לי שיהא למוכר ההוא פירות בביתו שהוא מותר לדברי הכל לפסוק עליהם כיון שיש לו ומה לי שאין לו פירות ונותן לו זה הלוקח דמיהן דהיינו מעות. ובמימרא דרבי ינאי קרי הן לפירות וקרי דמיהן למעות ובאידך קרי הן למעות וקרי דמיהן לפירות משום דהכא דאיירינן בשעת המקח הוו פירות ודאי דמי המעות אבל בשעת הפרעון דרבי ינאי שהיה למוכר לתת פירות הוו הפירות הן והמעות שנותן תחתם הוו דמיהן.

וטרח רבינו ז"ל לפרש כן משום דמשמע ליה דההוא דשרי טפי נקטינן מעיקרא ובדרבי ינאי ליקח הפירות עצמן הוא מותר יותר ועלה אמרינן שכשם שנוטל הפירות מותר ליטול מעות ובאידך מקדמינן הפירות שהוא מותר יותר דהא לדברי הכל מותר לפסוק על הפירות בשיש לו וממנו אנו רוצים ללמוד שיהא מותר גם כן לפסוק במעות אף על פי שאין לו פירות בעין. ומכל מקום אין פירושו מחוור דהא מתניתין דאין פוסקים על הפירות פשיטא דהלכתא היא ועלה שקלינן וטרינן לעיל. ועוד דלא נראה להפך פירוש מה לי הן מה לי דמיהן שיהא פירושו של זה להפך של זה.

והנכון דרבא הא קמשמע לן דלרבי ינאי כשם שפוסקים במעות על הפירות אף על פי שאין למוכר פירות כדתנן במתניתין כך פוסקים בפירות על פירות אחרים ואף על פי שאין לו דמה לי שיתן לו הן דהיינו מעות ממש ומה לי שיתן לו בדמיהן עכשיו פירות אחרים כיון שנתן אלו עתה בשוויין על שער שבשוק. והשתא אתי שפיר מאי דאותביה לרבא ממתניתין דלעיל שהוא פוסק בפירות על פירות על שער שבשוק ואפילו הכי קתני דאם יש לו מותר לגמרי אבל אין לו אסור לגמרי וקסלקא דעתין דמאי דקתני אין לה אסור לעולם קאמר אפילו בא באיסרו בידו והלכתא כרבא ויש מקשים על פירוש רש"י ז"ל אמאי לא מתרץ רבא דהא מתניתין ליתא ואתיא כמאן דפליג על מתניתין דאין פוסקים על הפירות ולאו קושיא היא כלל דהאי מתניתא דרבי אושעיא רבא פירשה לעיל ופריש מתניתין בדידה והיכי מתרץ הכא דפליג עלה ולא הויא הלכתא הא ודאי ליתא. עד כאן.

דף סג עמוד ב

והא בעי למיתב זוזא לספסירא: פירוש אמתניתין קפריך היאך פוסקים על שער שבשוק ולא יתן לו יותר והלא אם היה קונה בשוק על ידי ספסר היה קונה ובעי למיתב ליה זוזא ונראה כי הקונה נותן זוז לספסר ולא המוכר. רב אשי אמר זוזי דאיניש אינון עבדי ספסרותיה. כלומר הרבה בני אדם קונים בשוק בלא ספסר ומי שיש לו מעות ימצא פירות שלא על ידי ספסר. הראב"ד.

כתב הרא"ש. מדבריהם למדנו שאין ללוקח להשתכר כלום בקניה זו לפיכך נראה לי שמנכה לו החסרונות שהיתה התבואה חסרה אם היתה בביתו בשעת פסיקה עד שעת פרעון לפי הזמן לפי המדה כדתנן לעיל פרק המפקיד עד כאן. ודבר תימה הוא אם איתא כדבריו איך לא הוזכר דבר זה בתלמוד. ואפשר לי לומר דדבר זה לא מינכר לפיכך לא גזרו בו רבנן. עוד אפשר לומר דבמידי דלא פסיד מוכר לא גזור ובזוזי דספסירא פסיד מוכר דאפשר להזדמן אדם שיבקש לו פירותיו בלא ספסירא ויתן לו יותר מדמי שוויין תחת דמי הספסירא שאינו נותן אבל בחסרונות לא פסיד מידי שהרי אוכלן עתה ואף על גב דפסיד היוקר כנגד החסרונות דבר זה ודאי לא מנכר ולא גזרו ביה רבנן. שיטה.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: ואקשינן והא קא בעי למיהב זוזא לספסירא. פירוש ונמצא משתכר הזוז הזה. ושמעינן מהכא דכל שהמלוה מרויח בסבתו של לוה במעותיו אף על פי שאינו מחסרו כלום כיון שעל ידו הוא בא לו אסור דהכא אין המוכר מחסר כלום אלא שהלוקח מרויח אותו. הילכך האומר לחברו הריני מלוה לך מנה ודבר עלי לשלטון והמלוה משתכר בדיבור זה אסור ורבית קצוצה הוא אם הוא דבר שנוטלין עליו שכר אבל אם הוא דבר שאפילו לאדם אחר עושה כן ואינו קוצץ שעושה כן מפני הלואה זו מ?תר שאין המלוה מודר הנאה מן הלוה. וזה ברור עד כאן.

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאיתחזויי בבי דרי וכו': נראה מכאן דלגבי פוסקים על הפירות בשיצא השער אי נמי בשיש לו הני מילי כי קני להו קנין מיהא לגבי מי שפרע דאי לאו הכי מאי שייכא הכא בפירקין דרבית האי מילתא. ולפיכך פירש רש"י לעיל בדרבי אושעיא בכולן אם יש לו מותר משום דקני להו לענין מי שפרע והיינו כדברי הרמב"ם שכתב דמלוה קונה בקרקע קנין גמור ובמטלטלין מוסרין אותו למי שפרע בנתינת מעות בעין. ומיהו מהכא אין ראיה דיכולני לומר ואגב דנקט רבה ורב יוסף תרווייהו ולאו משום רבית כלל נקט לה כדנקט בסמוך בשמעתין ואמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה וכו' ואף על גב דלא שייכא הכא לענין רבית. כן נראה לי. שיטה.

וזה לשון תלמיד הר"פ: צריך לאיתחזויי אבי דרי. פירש הקונטרס הפוסק על מעות עד שלא יצא השער הברור על שער הראשון שסמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזול ועל זה השער אין פוסקין אלא אם כן יש לו גורן דאינו שער ברור צריך לאיתחזויי אבי דרי של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן. ופריך למאי בעי לאיתחזויי דאין זה משום רבית דהא קאמר לקמן פוסק עמו על הגדיש ולא קאמר שיהא צריך לאיתחזויי אחר מכאן אבי דרי ואם כן אמאי צריך לאיתחזויי. עד כאן.

אי לקבולי עליה מי שפרע. אם חוזר בו. אבל הפוסק על שער שבשוק כשאין לו וחוזר בו אין עליו מי שפרע ואפילו הכי כשפוסק על הפירות עד שלא יצא השער אסור משום רבית כשהוקרו הפירות ואף על פי שהיה יכול לחזור בו מתנאו דכל שאומר ועושה בדבר שיש בו רבית או אבק רבית אסור. מפי רבי. הריטב"א.

כל אגר נטר לי אסור: כתב הראב"ד נראה לי דהכי אתא לאשמועינן רב נחמן דאפילו על שער שבשוק או יש לו שהוא מותר אם הזכיר לו שכר השימור אסור דהוה ליה כרבית מאוחרת. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: כל אגר נטר לי, פירוש לא מיבעיא אגר נטר הלואה שהרויח לו עליה זמן אלא אפילו אוזולי במכר משום הרוחת זמן אסור והיינו דנקט כל. עד כאן.

לא צריכא דאית ליה אשראי במתא סלקא דעתך אמינא דליהוי כמי שיש לו קמשמע לן דכיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו. ואומר מורי הרב דכיון דנקיט טעמא משום דמחוסר גוביינא אפילו קיימים לו בשבועה ואפילו יש בידו משכון אסור. הריטב"א.

מהו דתימא נהוי כמו עד שיבא בני וכו': ואם חאמר היכי סלקא דעתין לדמויי הכא להתם התם לא מוזיל גביה והכא מוזיל גביה דיהיב ליה חמשא ולא אזלן אלא ארבע. ויש לומר דהכי הוה סלקא דעתין לדמויי כי היכי דבהלואה שרי כי לא מוזיל גביה מיהא אם כן יש לנו לומר דבמקח וממכר שרי ביש לו אשראי במתא אפילו מוזיל גביה. תלמיד הר"פ.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: האי מאן דיהב זוזי אקירא ואזלן ארבע אוקיות בזוזא ואמר ליה מוזילנא גבך ויהיבנא לך חמשא מאשראי דאית לי במתא אסור דכמאן דליתיה לקירא ברשותיה דמי כיון דמחוסר גוביינא. ואי איתיה ברשותיה שרי דאוזלי הוא דמוזיל גביה כמאן דאמר ליה עד שיבא בני וכו' והוא בדהוה גביה קירא כשיעור זוזי דשקל מיניה דלוקח דאי לאו הכי לא יהיב לה ניהליה אלא בשיעור מאי דהוה גביה. ולא אמרינן הכא הא יש לו סאה לוה וליה כמה סאין דלוין איתמרן מוכרין לא איתמר ואין אדם מוכר יותר על מה שבידו על שער השוק דהא חיטי בהיני ובשילי. אבל האי משום זוזי דאקדים ליה אוזיל גביה ואסור משום רבית אף על פי שיש לו מקצת השעוה. ובקמייתא איכא למידק מאי איכא בין הא מילתא למאן דמזבין חוביה בבציר ממאי דהוי בשטריה דההוא נמי מחוסר גוביינא הוא ובין במלוה בשטר ובין במלוה על פה שרי הכא נמי אשראי דאית ליה במתא חוב הוא דאית ליה גבייהו ושרי ליה לזבוניה בפחות ממה שהוא.

ונראה לומר דלא דמיין אהדדי דהתם לא מקבל עליה אחריות מהנהו חובות ואי מיעט הנהו לוים פסיד לוקה אבל הכא איהו הוה מקבל עליה אחריותא דקירא הילכך אפילו במוכר חובו בעלמא אסור היכא דמקבל עליה אחריות ואין צריך לומר היכא דהוי שטר שכתוב בו רבית על הגוי ומכרו לישראל באחריות בעלמא כגון עניות הלוה שהוא אסור משום רבית דכמאן דאוזפיה לדידיה גופיה דמי. כן נראה. עד כאן.

אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה: איכא דאמרי אתיא הא מילתא כי הא דאמרינן בפרק הספינה ואיבעית אימא כי אמרינן ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה מתנה היא ושמע מינה מהא דרב נחמן דהכי הלכתא וליתא למאי דמפרקינן התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח. ואיברא הכי הוא דקיימא לן כי ההיא לישנא דאמרינן ואיבעית אימא וקיימא לן הלכתא כפירוקא בתרא וזה תלמוד ערוך בידי ומפי רבותינו הגאונים אלא מיהו זו אינה ראיה דהתם במקח וממכר איכא למיתלא שמא טעה אי נמי סבר יהיבנא ליה טפי משום דצריך ליצמד השתא ותבענא ליה בדינא כעובדא דכיפי ורשכי אבל הכא ליכא למיתלא.

ומיהו קשיא לי כיון דאמרת דבכדי שאין הדעת טועה לא אמרינן ביטול מקח אלא מחילה הויא מאי דאמרינן פרק הזהב ועד כמה עד כדי דמיהן כלומר דלרבי יהודה אין להם ביטול מקח עד כדי דמיהן ולרבנן דאמרי יש להם אונאה משתות ועד כדי דמיהן ביטול מקח והא בכדי שאין הדעת טועה היא. וזו אינה קושיא כלל שיש לומר לרבי יהודה אין לו אונאה עד כדי דמיהן וביותר יש להם אונאה דלית ליה לרבי יהודה מחילה ולרבנן משתות עד כדי שהדעת טועה יש להם אונאה וביטול מקח אבל יתר מכאן הויא מחילה ומיהו ודאי אין אומרים בדברים אלו זו דומה לזון דאיכא אינשי דלא פקיעי ואיכא מילי נמי דלא פקיעי בהו כלהו אינשי ואיכא זימני נמי דלא פקיעי אינשי במידי כגון שהיו ביוקר ועכשיו הוזלו וזה אינו יודע והכל לפי מראית עיני הדיינים. הילכך אפילו בכדי דמיהן משכחת לה לרבנן ביטול כגון דאיכא למיתלי בטעותא והדבר ניתן לשיעורין ונמסר לחכמים. הרמב"ן.

ואי לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה: מיהו אי אתא מלוה וקתבע מחייב לאהדורינהו ניהליה וכן נראה דליכא עליה דמלוה שבועתא כלל כיון דקא מודה לוה דטופיי?לנא אשכח. הרמ"ך.