מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה

סא.

תוספות בד"ה קרי ביה כספך כו'. ור"ש סבר קבל בשמאל כשר כו' אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו כו' והיינו נמי טעמא דרבי שמעון עכ"ל. כצ"ל ר"ל דהיינו טעמא דר"ש דילמוד סתום מן המפורש ולא משמע ליה פשטיה דקרא דקאי אולקח וק"ל:

בד"ה אלא לאו דגזל כו'. לפי הגהת מהרש"ל הא כבר העיד מהרש"ל על הגהתו שמצא בספרים שהוא דחוק אך מה שהקשה אף לפי נוסחא לשון התוס' שלפנינו והא בלאו דלא תגזול גופיה עבדים ממועטים מכלל ופרט וכלל בפרק הגוזל אין כאן מקום קושיא דודאי הכי ממעטינן התם עבדים מכלל ופרט וכלל דהוקשו עבדים לקרקעות היינו למאי דמסיק הכא דלאו דלא תגזול אינו מיותר ואתא באא"ע לכובש ש"ש אבל למאי דמקשה תלמודא הכא ל"ל לאו דלא תגזול הקשו התוס' ומאי קושיא דאימר מיתורא דלא תגזול נרבה עבדים ולא נמעטי' מכלל ופרט וכלל וכתבו דאיכא טעמא לרבויי טפי עבדים מקרקעות היינו משום דהא דקרקע אינה נגזלת מכלל ופרט וכלל ליכא טעמא לרבנן דפליגי אדר"א מן המקרא דכלל ופרט וכלל אלא מה"ט דא"א לזוזה ממקומה אבל עבדים דניידי איכא לרבויי הכא אע"ג דבדוכתא אחריתא עבדים הוקשו לקרקעות הכא מריבויא דלא תגזול ירבה גם בעבדים ומפקי ליה מהיקשא דהוקשו לקרקעות וה"נ אמרי' בפרק השואל לר"מ לענין שבועה ומדמינן שם שבועה לגזילה דנשבעין על העבדים ואין נשבעין על הקרקעות וע"ש ותו לא מידי:

בד"ה אלא לאו דגזל ל"ל לכובש שכר שכיר. וא"ת ולוקמיה כו' דהא קרקע אינה כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה לעבור עליו בב' לאוין. וא"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כו' עכ"ל. [מה שמקשין] מאי קאמר בגמרא ולוקמא ברבית ואונאה ולעבור עליו בב' לאוין הא אין לוקין על לאוי דרבית ואונאה כמ"ש הרמב"ם וכמ"ש הטור גבי אונאה גם כובש שכר שכיר הרי חייב לשלם אין כאן קושיא לדברי התוס' דאע"ג דקי"ל ברבית כמ"ד לקמן דיוצאה בדיינים וכן באונאה מחזיר אונאה בדיינים וכן בכובש שכר שכיר אין זה מקרי ניתק לעשה וכמו שמוכח מדבריהם דלעיל בד"ה אמרי ה"נ כו' תדע דאמרינן בפ"ק דמכות לר"מ לוקה ומשלם וחכ"א כל המשלם אינו לוקה משום כדי רשעתו ולדבריך לכ"ע לא לילקי משום דניתק לעשה וה"נ כל הני לאוין אע"ג דמשלמי אינן מקרי ניתק לעשה חוץ מגזל דמצינן בכמה דוכתי דקרי ליה ניתק לעשה לפי משמעות הכתוב והשיב את הגזילה ולגופיה אצטריך לגזל גופיה שיהיה ניתק לעשה ולא קאי אלאו דלא תגזול דמוקמינן ליה לכובש שכר שכיר בא"א ענין ובמשקולות נמי דפריך ל"ל היינו משום דה"ל גזל מעליא לפי מאי דס"ד מעיקרא וגזל ניתק לעשה ולא דמיא לכובש ש"ש דלא אתא לידיה דגזל מעליא הוא דאתא לידיה כדאמרי' בפ' המקבל ומיהו מה שהקשו דהא לאו דלא תעשוק ניתק לעשה כמו לאו דלא תגזול דכתיב את העושק אשר עשק צ"ע ויש ליישב בדוחק כיון דהעשה בלשון עושק והלאו בלשון אחר דהיינו לא תגזול ובאא"ע לגזל אתא לכובש ש"ש לא מיקרי לאו ניתק לעשה ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי ס"ד כו' הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית כו' עכ"ל. ק"ק דאימא דאי לא הוה כתיב רעך למעוטי גזל עובדי כוכבים לא הוה מוקמינן קרא דלא תגזול לכובש שכר שכיר אלא לגזילה גופא ולגזל עובד כוכבים דלא אתיא מריבית ואונאה ויש ליישב ודו"ק:

סא:

בד"ה שתולה קלא אילן בבגדו כו'. אע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ כו' עכ"ל. בכל אינך ניחא להו שהוא מכשיל או גוזל את חבירו כגון בשרצים שהוא מערב בהם טמאים ומכשיל את חבירו וכן ברבית שחבירו סבור לתת לעובד כוכבים רבית ולא לישראל וכן במשקולת שהוא גוזל את חבירו בלי ידיעתו כתב רחמנא יציאת מצרים לומר לך שאף שחבירך אינו מבחין בזה אני הוא שהבחנתי כו' אבל בציצית שתולה קלא אילן בבגדו דמשמע בבגד שלו לא שייך לומר על עבירה זו שעובר על מצות ציצית בינו לבין עצמו אני הוא שהבחנתי כו' דא"כ בכל מצות עשה ול"ת שאדם עובר בינו לבין עצמו לכתוב יציאת מצרים ולכך הוצרכו לומר לעבור עליו משעת תלייה שיהיה לו עונש על המחשבה שחשב לעבור בזה על מצות ציצית ומיהו הרא"ש כתב גם בציצית דמיירי נמי בכה"ג שתולה קלא אילן ומוכרו לאחרים דהשתא הוה שפיר אני הוא שהבחנתי כו' ככל אינך אבל התוס' לא משמע להו לפרש הכי דא"כ הל"ל שתולה קלא אילן בבגדים ומוכרן לישראל כדאמר בשרצים אבל בבגדו משמע בבגד של עצמו ומהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ואין להאריך בדחוקים ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו'. לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח כו' עכ"ל. יש לדקדק דהא לרבי יוחנן ניחא הך ברייתא בפשיטות למ"ד נמי לאו כרשות לוקח ואע"ג דליכא שינוי רשות אין חייבין להחזיר דאבוהון נמי אינו חייב להחזיר דלא ניתן להשבון והא דנקט בדידהו הא משני לה תלמודא בשמעתין איידי דקא בעי למיתני סיפא הניח להן אביהן כו' תנא נמי רישא בדידהו ודוחק לומר באבוהון למיתה ולמורא ניתן ולא להשבון אבל הבנים חייבין להשיב דלא ניתנו למיתה ולמורא ונראה לומר לרמי בר חמא התם דקאמר אהך ברייתא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי וס"ל ע"כ כר"א דיוצא בדיינים דלר"י א"נ דלאו כרשות לוקח אין חייבים להחזיר דאבוהון נמי אינו חייב להחזיר ולפי סברתו קאמר רבא דאפי' לר"א איכא ליישב הברייתא כמ"ד לאו כרשות לוקח דלדידיה קא מזהר רחמנא כו' ודו"ק:

סב.

בד"ה לא מאי קום עשה כו'. והיכא דלא גבה עדיין הרבית דת"ק כו' ואין עוד תקנה לתקן הלאו כו' עכ"ל. אין לפרש דבריהם דדוקא בלא גבה עדיין הרבית דאז א"א לתקן הלאו דלית כאן השבה אבל בגבה הרבית ע"י השבה שפיר ניתקן גם הלאו של לא תשימון דהא אפילו לרבי נחמיה ולר"א כתבו דלאו דשימה מתלא תלי וקאי שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור משמע הא אם לא נקרע השטר קודם שיגבה חייב בלאו דשימה ולא ניתקן בהשבה אלא משום דר"נ ור"א נקטו התוס' היכא דלא גבה הרבית דהיכא דגבה הרבית מודו דחייב בלאו דלא תשימון ולא ניתקן בהשבה אלא לאו דואל תקח וגו' ודו"ק:

סב:

בד"ה לקח הימנו כו'. וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' עכ"ל. הכי פסיקא להו מטעמא דקאמר אע"ג שאין לזה למוכר יש לזה לאיש אחר ויכול לקנות ממנו עכשיו בדמים דלא שייך למימר הכי בפוסק עמו בחוב שיש לו עליו וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי תני גבי יין אין לו כי נמי יש לו אסור כו' עכ"ל. לרבה דמוקי לה כר' חייא אפשר דאביי הא נמי קא קשיא ליה מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי אבל קושיא זאת אפילו לרבא דמסיק לה כדרבי אושעיא לא איצטריך למתני' גבי יין אין לו ותירצו דגבי יין לא קשיא ליה לאביי מאי אריא אין לו כו' דמשום חטין דרישא נקט אין לו אלא דברישא גופא בחטין קא קשיא ליה לאביי מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי לר' חייא ומתרץ לה רבא כדרבי אושעיא ודו"ק:

בד"ה הרי שנושה כו'. דהכא מיירי שלא פטרו ממנו עד כו' עכ"ל. וכדאקשינן מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי ליכא למימר דמתניתין דהכא איירי שפטרו מהחוב דא"כ כיון דמעות קונות בכה"ג אפי' אין לו נמי ומטעמא דאע"פ שאין לזה יש לזה וק"ל:

סג.

בד"ה רבית ע"מ להחזיר כו'. כגון שהתנו עמו שאם יפדו יתן השכר כו' עכ"ל. ומצי איירי שלא מצריכו לפדותו תחלה קודם שינכה לו שכר דירה ואין כאן רבית כלל ואתיא דר"מ אפילו כדרבנן דר"י וק"ל:

סג:

בד"ה ופוסקין על שער שבשוק כו'. ממה שיזדמן לבעל חטין למכור אפילו בשוק של אכלבאי וארבי עכ"ל. אע"ג דאפילו ר"י לא מוקי מתני' אלא כדורמוס מ"מ הך דרבי ינאי הוה מצינן לאוקמי באכלבאי וארבי ודו"ק:

סד.

בד"ה מה שעזי חולבות כו'. פרדיס' אמר רב כו' שרגיל לקנות בעוד שהוא בוסר כו' עכ"ל. ק"ק להאי תירוצא דומיא דהני בהך דקרי שקנאן בעוד שהן בני זרת והוי הקדמת מעות עד זמן שיהיו בני גרמידא ל"ל למימר דא"ל יהיבנא לך בני גרמידא דהוי כמו כך וכך מכור לך ה"ל למנקט רבותא טפי דאפי' אם מכר לו הן רב הן מעט מה שיגדל הקרי נמי אסור ודו"ק:

בד"ה אי תקפה כו'. אבל בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כו' עכ"ל. והכא הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא משמע נמי דמיירי בקנקנים דמוכר ועוד לחד תירוצא מיירי בלא משך ודו"ק:

בא"ד. וא"ת מאי צריך כו' דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי דשרי להתנות כו' עכ"ל. אע"ג דאיכא למימר דאשמעינן התם דשרי בלא תנאי מ"מ כיון דבקל יוכל להתנות אי תקפה ברשותך ה"ל להתנות כך ולקבל עליו יוקרא וזולא וק"ל:

סד:

בד"ה האי קרוב לשכר כו'. וא"ת תקשי ליה אמתני' דיצא השער פוסקין כו' עכ"ל. צ"ע למאי דלא מסקי אדעתייהו לחלק בין הך דהכא ובין הך דיצא השער פוסקין כו' טפי ועדיפא ה"ל לאקשויי נמי לאביי דאפי' לא קביל עליה אפילו זולא לישתרי כי הך דיצא השער פוסקין דפוסק עמו בשער הגבוה דכל האחריות על המוכר ושרי ושוב מצאתי כדברים אלו בהגהת מרדכי ובהגהת אשר"י וז"ל ואי לא קביל עליה אפילו זולא אסור כו' ומיהו לקמן גבי פוסק עמו בשער הגבוה דמשמע דכל כו' וטעמא כיון שאין מזומן כו' עכ"ל. ע"ש:

בא"ד. יש לו מותר איכא למימר דאם מתקלקל כו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי כו' עכ"ל. ולאביי דהתיר אפילו אם לא קבל עליו קלקול תקפה היינו דקבל עליו הפסד זולא משא"כ התם דלא קבלו הפסד זולא להכי בעי לקבולי הפסד הקלקול ומיהו לפ"ז קשה מאי קשיא להו לעיל ל"ל התם טעמא דמעיקרא חלא חלא ת"ל דאפילו בתקפה כו' שרי להתנות כו' דהא כיון דמיירי התם דלא קבלו הפסד הזול צריך לקבל עליו הפסד הקלקול של תקפה ולהכי הוצרך למימר דקלקול של חימוץ הוי מקח טעות דמעיקרא חלא כו' ודו"ק:

בד"ה ולא ישכור כו'. בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו כו' עכ"ל. ולדידן נמי לא אסרי' ליה אלא משום אבק רבית דהוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ולהכי בנכייתא אפילו לדידן שרי וק"ל:

בפרש"י בד"ה אינו צריך כו'. ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר בה עביד למיגר כו' עכ"ל. יש לדקדק לפ"ז לא הל"ל דקמ"ל לאסור בהלוהו אלא דומיא דהכא בלא קיימא לאגרא ועביד למיגר ומנא ליה לתלמודא למימר דקמ"ל לאסור אפי' בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר וי"ל דמשמע ליה לתלמודא כיון דקאסר לא קיימא לאגרא ועביד למיגר אע"ג דליכא נשך ואמרינן בר"פ דליכא תרבית בלא נשך וע"כ משום דמחזי כרבית דהרואה יאמר דקיימא לאגרא מה"ט נמי יש לאסור נמי אפילו בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו'. אלא לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי כו' עכ"ל. נראה ודאי דגם לתירוץ השני לא קאי התם הכי דרב נחמן לא מחייב התם אלא משום דקרמנאי הוו דיירי ביה וה"ל חצר דקיימא לאגרא אלא דלתירוצם הראשון מיירי נמי הך דרב נחמן דהכא בדאינו צריך להעלות שכר אפי' בעביד למיגר כפרש"י בשמעתין ואם כן לפום מאי דבעי למימר בהך קלקלתא דיתמי דלא הוו דיירי ביה קרמנאי ולא הוה קיימי לאגרא המ"ל וליטעמיך תיקשי דרב נחמן דהכא אדהתם אלא כיון דלא קאי התם הכי אלא דהך קלקלתא איירי בקיימא לאגרא כדאמר דקרמנאי הוו דיירי ביה לא חש תלמודא להקשות כן דבכמה מקומות המ"ל ולטעמיך ולא קא"ל ולתירוץ השני של התוספות למאי דבעי למימר דהך קלקלתא איירי בלא קיימא לאגרא איכא למימר דאיירי בעביד למיגר לא תקשי ליה כלל מרב נחמן דהכא דאיירי בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר ודו"ק:

סה.

בד"ה ניחא ליה כו'. וא"ת בלאו האי טעמא כו' אבל שכר פעולתם לא משלם כו' עכ"ל. הא ודאי דרב יוסף ב"ח לא הוי עבד כן לכתחלה אי לאו משום דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אלא דהא קשיא להו מנליה לרב יוסף למימר דכרב ס"ל ומשום דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אימא דטעמיה דרב הוא דתוקף בעבדו של חבירו דפטור היינו משום דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואהא תירצו דיש לחלק בין אדעתא דגזלנותא ובין אדעתא דאגרא כמו בספינה התם ורב סתמא קאמר הכא בתוקף בעבדו של חבירו דפטור אפילו אם היה דעתו מתחלה לתת שכר וע"כ היינו טעמא משום דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה ודו"ק:

סו.

בד"ה פטומי מילי כו'. אבל אם בתחלת הדברים פתח כו' ונ"מ למ"ד לאו ט"ס כו' עכ"ל. אבל לעיל בהך עובדא דתחלת הקנייה היה שלא באחריות ניחא להו כפרש"י אפילו למ"ד אחריות ט"ס הוא וכגון דפריש בהדיא בשטר שלא באחריות אבל לפום דקיימינן השתא אם בתחלת הדברים היה מקנה לו באחריות ודאי דלא היה פרוש בשטר שלא באחריות אלא סתם וליכא נ"מ בהא דקאמרי דלא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור אלא למ"ד לאו ט"ס הוא דלמ"ד ט"ס לא הוה צריך לתנאי זה להבטיחו אאחריות וק"ל:

בד"ה ומניומי אמר כו'. אבל לרב נחמן דאמר דאף לאחר מתן מעות קונה הכל לא יתכן טעם זה כו' עכ"ל. וה"ה דהמ"ל לרב הונא גופיה בלאחר מתן מעות דקונה מיהת כנגד מעותיו לא יתכן טעם זה כמ"ש התוס' לעיל דכי א"ל נמי קני לגוביינא לא ליקני דאסמכתא הוא כו' ודו"ק:

בא"ד. ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא כו' עכ"ל. וכן הא דהקשו לרב נחמן בלא מניומי נמי קבל מרבה בר אבוה כו' יתורץ בתירוץ ר"ת וכ"ה לשון הגהות אשר"י ור"ת פי' בספר הישר דרב נחמן מקמי דאהדרי' מניומי וטעמא דרב הונא משום דתפיס מלוה גופיה כו' עכ"ל. ע"ש וא"ש נמי התרוצי הא דקונה הכא במעכשיו בלא ב"ד חשוב משום דתפיס מלוה גופיה ואפשר דנקטו בדבריהם הכי דר"ל דקושיא דלעיל לא קשיא לרב הונא אבל קושיא האחרונה שהקשו אדפריך מרב נחמן טפי ה"ל לאקשויי מדרב הונא אדרב הונא כו' אינה מתורצת בפי' ר"ת ודו"ק:

בא"ד. ולעיל בפ' הזהב דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס כו' עכ"ל. ר"ל לר' יהודה דאסמכתא לא קניא לא קני מוכר הערבון בחנם אם הלוקח חוזר בו בתנאו אלא ס"ל שיקנה לו במקח כנגד ערבונו אע"ג דהתם נמי תפיס המוכר גופיה ותרצו כיון דבהיפך אם המוכר חוזר בו אין הלוקח נוטל כפליים כתנאו כיון דלא תפיס המוכר נמי לא קני ערבונו דאסמכתא היא דסומך הלוקח ולא גמר ומקני לו אלא כשהוא יקנה כפליים ממנו ודו"ק:

סו:

בד"ה אי קפיד כו'. משום דידע דאסמכתא לא קניא אע"ג דאית כו' אי לא אסמכוה היינו משום כו' אבל למכור בפחות לא כו' עכ"ל. דהכי משמע דלית לן למימר דידע דאסמכתא לא קניא אי אית ליה לאהדורי אזוזי אי לאו היכי דנימא דאיניש אסמכי' אזוזי והיינו משום דליקו בהימנותיה כדמוכח מההוא דאשתי שיכרא והכא ליכא למימר דאיניש אסמכיה אזוזי אלא בהאי דלעיל דאשתי שיכרא ותרצו דאעפ"כ למכור בפחות לית לן למימר הכי דאע"ג דאדם עשוי למכור חפציו היינו בשוויה אבל בפחות לא ובקרקע דאין אדם רגיל למכור קרקעותיו אפי' בשוויה לא ודו"ק:

בד"ה התם זביני כו'. אבל התם גבי פירות דקל כו' מכל מקום אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה כו' עכ"ל. אבל הכא בהלואה דאסמכתא היא לא שייך ליקום בהימנותיה דמתחלה נכנס בה בתורת הלואה כו' ולאחר ג' שנים היה סבור שתהא משוקע בידו והיתה המחילה בטעות כו' עיין בזה באורך בהגהות מרדכי ואשר"י ונ"י:

סז.

בד"ה הממאנת כו'. אין לפרש ביתבה תותיה דהא מלתא דפשיטא כו' וכשהלך בעלה למ"ה ולוותה ואכלה לא איצטריך דהא אלמנה לכ"ג כו' עכ"ל. ר"ל נמי מה"ט דלעיל דמלתא דפשיטא היא דהא אפילו אלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות בלוותה ואכלה ומכ"ש ממאנת דאין לה כתובה דאין לה מזונות בכה"ג ואין להקשות מה"ט בממאנת ואיילונית לא איצטריך בלוותה ואכלה דהא אפילו באלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות בכה"ג די"ל דהא ודאי אלמנה לכ"ג ושניה דמשום איסורא נגעו בו לית לן לדמותן לממאנת ולאיילונית דטעמייהו אינו אלא משום דלא קרינא בהו לאינתו ולכך ממאנת ואיילונית אין להן כתובה ויש להן מזונות ביושבת תחת בעלה ואלמנה לכ"ג דינה בהיפך דיש לה כתובה ואין לה מזונות ביתבה תותיה והיינו טעמא דבאלמנה לכ"ג דבאיסור היא אצלו לכך אין לה מזונות כדי שיוציאה אבל כתובה דנותן לה ביוצאה ממנו יש לה דיש לה נשואין מן התורה אבל ממאנת דבהיתרא יושבת אצלו יש לה מזונות וכיון דאין לה נשואין מן התורה אין לה כתובה אבל שניה דהוי נמי משום איסור יש ללמוד שפיר מק"ו דאלמנה לכ"ג ודו"ק:

בד"ה ובלאות. פירש בקונטרס כו' ופירות דקתני לאו בפירות שאכל קאמר דאפי' קרן כו' עכ"ל. ר"ל לפי פירושם השתא שכתבו דבבלאות שאין קיימין איירי וכדאמר התם אי דליתנהו אידי ואידי לא שקלה וק"ל:

בא"ד. א"נ תקנת פירות כו' ולוותה כו' ואח"כ מיאנה דומיא דמזונות עכ"ל. נראה מדבריהם דביושבת תחתיו חייב לפדותה דומיא דמזונות אבל מפרש"י בשמעתין אין נראה כן ע"ש ונראה דהאי תירוצא אינו אלא לממאנת ואיילונית דדין תקנת פירות כדין מזונות אבל בשניה דליכא לפרש כה"ג במזונות כמ"ש התוס' לעיל ה"נ מה"ט ליכא לפרש כה"ג בתקנת פירות ואפשר דבשניה יש לפרש פירות בפשיטות דהיינו בפירות שאכל של נכסי צאן ברזל דהאי קרן גופיה אם אכלו יש לה כדמסיק התם דקנסוה רבנן לדידיה כו' וק"ל:

סז:

בד"ה והלכתא צריך למקנא כו'. ונראה דאיירי לאחר שלוה הימנו סתם כו' עכ"ל. ודומיא דהכי באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא דאין צריך קנין דיש לחלק כמ"ש הנ"י בשם האחרונים וז"ל דלאחר שירד בה וזכה בה קא מיירי הכא דאי אמר לא מסתלקנא כו' לא מסתלק דעכשיו מחזיק בקרקע בתנאי זה אבל באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא במה זכה בעל הקרקע אא"כ קנו כו' עכ"ל. והרא"ש האריך בדברי התוספות לחלק גם בזה וע"ש:

בד"ה רבינא אכל כו'. ועוד נמצא מוגה בספרו של ר"ת רפרם כו' עכ"ל. ר"ל תריץ מיהא חדא תמיהתם אחרונה אבל הראשונה במקומה עומדת ואפשר שזו היתה עיקר תמיהתם דפליגי רב אחא ורבינא בקיצותא דלכ"ע נכייתא אסורה אבל הא דאמרינן לעיל צורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול לאו קושיא דרבינא פליג עליה דה"נ פליג רבינא הכא ארב כהנא ורב פפי ורב אשי דלא אכלו בנכייתא ודו"ק:

בא"ד. וי"מ דהך נכייתא דרבינא היינו קיצותא כו' עכ"ל. מיהו הא דמייתי ראיה מ"ט דמאן דאכיל בנכייתא משדה אחוזה כו' ודאי דהוי לן למשרי אפילו בנכייתא ממש ושרי ה"נ לאיניש אחרינא אלא לצורבא מרבנן החמירו בנכייתא ממש אפילו לרבינא ולא שרי הכא אלא בקיצותא וק"ל:

בא"ד. שפסק דקי"ל כרב אשי דלא אכיל בנכייתא ולא שרי לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא כו' עכ"ל. דאי נכייתא דהכא דלא אכיל בנכייתא היינו נכייתא ממש לא ה"ל לפסוק דלא שרי לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא אלא דאפילו בקיצותא שרי אפילו לרב אשי ודו"ק:

סח.

בד"ה ונותן לו שכרו כפועל בטל. אי גרסינן כפועל בטל א"כ ל"ג במתני' בטל פי' בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה כו' מדפריך התם האי לאו בטל כו' עכ"ל. מכל דבריהם נראה דל"ג בשמעתין מאי כפועל בטל אמר אביי כו' אלא דהתם בפרק אלו מציאות הוא דגרסינן לה והא לא בטל הוא אמר אביי כו' ודו"ק:

בא"ד ונותן לו שכרו כו'. היינו כיושב ובטל לגמרי עכ"ל. כתב מהרש"ל פירוש רואין אדם שבטל כו' כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה כו' וכן איתא בטור וכ"פ הר"ן והשתא ל"ק הצריכתות כו' ומהר"י קאר"ו לא ירד כאן לעומקו כו' שאומדין מלאכה הראשונה כו' כמה רוצה ליקח ולהבטל כו' וקשה דא"כ ה"נ איכא למפרך והא לא קבטיל מיניה כו' עכ"ל. ע"ש ודבריו תמוהין דאי יש לפרש הכא כדברי הטור ולא תקשי והא לא קבטיל מיניה א"כ מאי קפריך התם והא לא בטיל מיניה כיון דאיכא לפרושי נמי התם כי הכא כפירוש הטור גם מה שנדחק ליישב הצריכתות לפירוש הטור הוא דוחק גדול דעדיין קושית התוס' לפרש"י במקומה עומדת דהא לפי מה דנפיש טירחא נוטל יותר שכר אבל לפי' הר"י קאר"ו ניחא הכל וכן מוכיחין דברי התוספות לפרש הכא כדבעי למימר מעיקרא באלו מציאות דנותנין לו כמו שירצה אדם ליטול וליבטל ממלאכה הראשונה ולישב בטל לגמרי ממנה ולא שיימינן הך מלאכה דעביד השתא בין היא מועטת בין מרובה כפירוש הר"י קאר"ו אבל מלאכה הראשונה כפי מה שהיא ומרויח בה ודאי שיימינן דהא מפסיד מלאכה הראשונה ביושב בטל ממנה ופריך התם בהשבת אבידה אמאי לא שיימינן נמי לפי טורח מלאכת השבת אבידה דהשתא דהא לא בטיל הוא ואמאי לא שיימינן אלא מלאכה הראשונה בבטל ממנה לגמרי ולאו אלישנא דפועל בטל פריך אלא דכך ראוי ליתן לו כיון שהוא עוסק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבתה יכול ליטול שכר כו' בכמה יניח מלאכתו וישב בטל שמין נמי בכמה יניח מלאכתו ויתעסק בהשבה כמ"ש הרא"ש בפרק אלו מציאות וכדברי התוספות בשמעתין ומשני אביי דקושטא דהכי הוא וכפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מיניה כפרש"י התם אבל הכא ניחא לן לפרש כפועל בטל כדבעי למימר מעיקרא התם דלישנא נמי הכי משמע ולא תקשי ליה הכא והא לאו יושב ובטל הוא אלא עוסק במלאכת העסקא דבאבק ריבית הקילו ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כריבית כמו שחילק הרא"ש בזה ע"ש גם מ"ש בשם הר"ן שהוא על דעת הטור לא ראיתי דברי הר"י בזה ואם כוונתו לנ"י שכתב בשמעתין כפועל בטל כו' כשיעור מה שהוא מוזיל ממלאכתו בשעה שאינו מוצא מלאכה לעשות עכ"ל. דלכאורה הוא כדברי הטור ואינו כן אבל דבריו מובנים הם ע"פ פירוש הרי"ף ור"ח כמ"ש באורך במלחמות והוא מבואר ג"כ בנ"י בפרק אלו מציאות דה"פ כפועל בטל אם הוא חייט ובפרוס הרגל המלאכה מצויה ושכר תפירת הבגד סלע אל יאמר תן לי סלע אלא אומדין אותו בשעה שהוא בטל ואין לו מה לתפור דאז שכר תפירת הבגד חצי סלע וזו היא כוונת הנ"י הכא דפירוש כפועל בטל התם והכא שוין לפ"ז והטעם דמשערין כשער הזול מבואר שם בנ"י בשם הרנב"ר ע"ש גם תמצא פי' ר"ח בבכורות בתוספות פ' עד כמה וגם לפירוש זה לא שיימינן כלל לפי מלאכה דהשתא כמ"ש הטור ודברי מהר"י קאר"ו ברורים הם כדברי התוספות בלי גמגום גם דברי התוספות בפ' עד כמה מוכיחים כדברי מהר"י קארו ע"ש ושוב מצאתי גם שם בפ' עד כמה בדברי הרא"ש וז"ל פירוש כפועל בטל לגמרי אומדים כמה אדם רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו שהיה רגיל לעשות בה ולישב בטל עכ"ל. והם בעצמם דברי מהר"י קאר"ו ודו"ק:

סח:

בד"ה איכא ביצים מוזרות כו'. וליכא למימר לא מצא ביצים מוזרות ילך לביתו ריקן כו' עכ"ל. וליכא להקשות דהא לרבי יהודה קיימינן הכא דס"ל צד אחד בריבית מותר דכה"ג שאין ביד המלוה ולוה לעשות לצד אחד שלא יהיה ריבית אפילו לרבי יהודה לא שרי כמ"ש התוס' לקמן גבי מותר שליש בשכרך וק"ל:

בד"ה ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו. פשיטא דשכר מזונו בעי כו' עכ"ל. דהא רשב"ג לא נקט במלתיה אלא דלא בעי למיתב לו שכר כתף דהיינו עמלו ואגב ריהטא דעמלו נקט המקשה נמי מזונו אבל דברי רש"י בזה סותרין שפתח עם אמו כו' שנמשך אחר אמו ובלא עמל ומזון וכו' וסיים וא"צ להעלות לו שכר כתף ודו"ק:

בד"ה אי פלגא באגר כו'. ולגירסא זו קאי רישא אנותן וסיפא ארב עיליש כו' ואי גרסי' כו' עכ"ל. משום דגירסת רש"י היא דחוקה דקאי רישא אנותן וסיפא אמקבל ניחא להו למימר ואי גרסינן כו' דאז קאי הכל אנותן או אמקבל ולכך לא הזכירו נמי אי גרסינן אי פלגא באגר תילתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תילתא באגר משום דגם גירסא זו דחוקה דקאי רישא אמקבל וסיפא אנותן וק"ל:

בא"ד. וקשה וכי שוטה הנותן לעשות כזה למקבל כו' ועליך תרי תילתי בהפסד כו' היה לו לכתוב תרי תילתי בהפסד כו' עכ"ל. נראה מלשונם דקושייתם גם לגירסת רש"י שהרישא קאי אנותן והסיפא אמקבל דא"א לפרש אלא שב' הברירות ביד א' מהם ומשמע להו ששתי הברירות הכל יהיו ביד המקבל ולא ביד הנותן דאל"כ יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואסור כך נ"ל בדברי התוספות אבל הטור כתב בשם הרמ"ה שהדבר תלוי בלשון שבשטר אם ב' הברירות ביד המקבל או ביד הנותן וע"ש באורך ועוד נ"ל לדברי התוס' דכיון דאנו מפרשים לשטרי הכי משום דרב עיליש גברא רבא הוא יש לנו לתלות הברירה בו שהוא המקבל ודו"ק ועיין בפרש"י לקמן במתניתין:

סט.

בפרש"י בד"ה מכאן ואילך כו'. ושכר עמל ומזון ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו כו' עכ"ל. ק"ק דהא לעיל בדאית ליה בהמה לדידיה דבעי למטרח נמי בדידיה ואפ"ה בעי מיהת שכר עמל ומזון דהיינו מותר שליש בשכרו ויש לחלק דהכא כיון דבגוף בהמה זו בעצמה בעי למטרח במחצה שלו לא בעי כלל שכר עמל ומזון ודו"ק:

תוס' בד"ה אי משתתפת כו'. יטול חצי הראש מחלק ר"א כו' עכ"ל. פי' דכמו שבתחלה שהיתה כולה של ר"א פלגא נעשית מלוה והיה נותן לו כל הראש בשכר טרחא בפלגא דפקדון של ר"א השתא שחציה של ר"א נעשית פלגא מלוה יטול חצי הראש בשכר טרחו בחלק רביעית מהבהמה בפלגא דפקדון של ר"א מיהו ק"ק למאי דמסיק לעיל דהיכא דאית ליה בהמה לדידיה לא בעי ריש עגלא לפטומי ה"נ כיון דבעי למטרח במחצה שלו לא בעי נמי חצי ריש עגלא לפטומי והוי סגי ליה במותר שליש בשכרו ולפרש"י שכתבנו לעיל דהיכא דבגוף בהמה זו בעצמה בעי למטרח במחצה שלו לא בעי ליתן לו שכר עמל ומזון כלל ה"נ הכא לא הוה בעי ליתן לו חצי הראש מחלק ר"א ואפילו מותר שליש בשכרו לא הוה צריך ליתן לו ודו"ק:

סט:

בפרש"י בד"ה שמין עגל עם אמו. וא"צ ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם עכ"ל. הוא מגומגם דאמו עושה ואוכלת וכפירוש רש"י לעיל עם אמו דליכא טירחא כו' כי אמו עושה ואוכלת ואין צריך כו' עכ"ל. וצ"ל דה"ק דעגל א"צ עמל ומזון רק לאמו ולאמו כבר ניתן שכר עמל ומזון במה שהיא עושה ודו"ק:

ע.

תוספות בד"ה דקא מקבלי כו'. דלא משלם שוכר אלא מה כו' עכ"ל. כצ"ל בא"ד דאמרינן לעיל תרי תילתי בהפסד ותילתי באגר כו' לקבל עליה הנותן זולא כו' עכ"ל. לצדדין קאמרי יקבל הנותן תרי תילתי בהפסד ופלגא באגר או תילתא באגר ופלגא בהפסד אך קשה ומאי קושיא דיקבל עליו הנותן זולא כולה דאימא דאדרבא לרבותא נקט הכי דאע"ג דאינו מקבל הנותן עליו כל ההפסד הבא מזולא שרי במקבל עליו קצת אחריות וי"ל במקבל עליו זולא כולה ואינו מקבל עליו אחריות כלל הוי קרוב לזה ולזה כדאמר אביי לעיל גבי חמרא אי תקפה ברשותך כו' והוי רבותא טפי דשרי מתרי תילתי בהפסד ופלגא באגר או תילתא באגר ופלגא בהפסד דהוי קרוב להפסד ורחוק לשכר ודו"ק:

בד"ה אתא מריה כו'. היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית כו' עכ"ל. ומיירי שאירע כך שראו עתה החבית בידו דה"ל עדים וראה וכ"ה בהגהות אשר"י אבל הכא בשמעתין הוצרכו לדחוק לתרץ לקמן שיצטרך להראות החפץ לעדים דמיירי הכא דעדיין לא ראו אותה עתה העדים ומיהו נראה מתירוצם לקמן דאיהו נמי בעי להראות החפץ לעדים באם יכירו אבל הרא"ש כתב דלגביה דידיה כל זמן שלא ראוהו מצי למימר לקוח הוא בידו במגו דהחזרתיו לך אבל ליתמי לא טענינן כו' עכ"ל. ע"ש ודו"ק:

בא"ד. דהוי מגו במקום עדים עכ"ל. פירוש דאנן סהדי דהך טענתם שקר היא דהא לא אתרמי כך וק"ל:

ע:

בד"ה אין מקבלין כו'. מדפריך רבא אשנויא דאביי אי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית כו' עכ"ל. ר"ל מדפריך רבא אשנויא דאביי דאוקמי בהכי משמע דהמקשה לא הוה מוקים לה בהכי אלא לסברת המקשה נמי אידי ואידי דלא קביל עליה אונסא וזולא ודקאמר למימרא דברשות דמקבל קיימא ורמינהו כו' לא בעי למימר דהך דבכורות אינו ברשות מקבל דקביל עליה הנכרי אונסא וזולא אלא דה"ק למימרא דברשות מקבל קיימי לענין רבית ויצאה מרשות בעלים לגמרי ורמינהו כו' דפטורין מן הבכורה ולא יצאה מרשות בעלים לגמרי אע"ג דלא קביל עליה הנכרי אונסא וזולא כמ"ש התוספות לקמן ומהרש"ל נדחק בזה ליישב פרש"י ואין כאן מקום להאריך ודו"ק:

בא"ד. לא הוה קשה לן מתני' דבכורות כו' אע"פ שנותן לו מהם קצבה כו' אבל משום דחשיב ליה במתני' דהכא ריבית כו' עכ"ל. מיהו קשה דאכתי לפירושו נמי אמאי לא מוקים לה אידי ואידי בלא מקבל עליה אונסא וזולא וההיא דבכורות איירי בלא קצץ לו השבח אלא דחולקין השכר דלא הוי אלא רבית דרבנן ולכך לא יצאה מרשות בעלים לגמרי ודו"ק:

בד"ה תשיך לא סגי כו'. וא"ת כיון דרבית עכו"ם שרי לאידך לישנא למה לא חיה כו' עכ"ל. יש לדקדק בדבריהם דללישנא קמא נמי רבית דעכו"ם שרי מן התורה ולא אסור אלא משום גזרה שמא ילמד ממעשיו וההוא טעמא לא שייך במתים שהחיה יחזקאל ועו"ק דה"ל להקשות בפשיטות לפום סברתם דהשתא דבני נח אינן מוזהרין על הרבית ולמה לא החיה אותו שהלוה בריבית דבני נח היה אז ומיהו בהא י"ל דללישנא דרבית דעכו"ם אסור לישראל אית לן למימר דמכ"ש דרבית דעכו"ם אסור לעכו"ם חבירו מק"ו מגזל למ"ד גזל כנעני מותר לישראל ומהא שמעינן ליה דרבית היה אסור לבני נח אבל ללישנא קמא דשרי רבית דעכו"ם לישראל מהיכי תיתי לאסור רבית לבני נח ודו"ק:

עא.

בד"ה הא חזינן כו'. וא"ת דלמא משום שאר עבירות כו' עכ"ל. ולפ"ז בעשה את כל אלה קאמר קרא לא ימוט אלא שזה אחד מהן וכן לרבי עקיבא דאמר בעושה אחד מכל אלה לא ימוט בסיפא דקאמר שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין לאו בהך מלתא לחוד תלה הדבר אלא שזה אחד מהן ומהרש"ל דחק בזה לר"ע ואין להאריך:

בד"ה או לעקר כו'. וי"ל דה"א כו' פסלו של מיכה כו' עכ"ל. מיהו לבתר דכתב קרא משפחת גר דהיינו עכו"ם לית לן למימר לעקר דוקא ע"ז של ישראל דמ"ל של ישראל ומ"ל של עכו"ם ודו"ק:

עא:

בד"ה מצאו ישראל כו'. דאפילו לא היה המלוה חייב לעכו"ם כו' עכ"ל. ר"ל למאי דאיירינן בשמעתין דחייב המלוה רבית לעכו"ם ודאי דאסור שהוא פורע הרבית לעכו"ם בשביל המלוה החייב לעכו"ם אלא אפילו לא היה המלוה חייב כו' אסור מדין ערב כדין תן מנה לפלוני כו' ודו"ק:

בד"ה כגון שנשא ונתן כו'. ויתן המעות לעכו"ם או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני (מלוה) [פורע] לך בשביל העכו"ם כו' עכ"ל. כן הוא בספרים שלפנינו ור"ל שישראל המלוה נתחייב לעכו"ם המעות בקבלתו המשכון ממנו והעכו"ם נתחייב מעות ללוה בקבלתו המשכון ממנו והרי המלוה פורע ללוה בשביל העכו"ם ושרי וק"ל:

עב.

בד"ה אמר אביי כו'. מה ענין דרב אסי לכאן כו' עכ"ל. ר"ל דלכאורה דהכא קמבעיא ליה משום כיון דלא הוה זביני ולא הוה קנין השטר כלום ומאי מייתי מדרב אסי דהוה שטר קנין גמור כיון דמודה ביה וק"ל:

עב:

בד"ה אין לוין כו'. או יש לו מעט כדר"י כו' עכ"ל. לכאורה שיש לו מעט פירות וקשה דהא רב הוא פליג עליה דר"י לקמן והכא מסיק דלוין ודוחק לומר דהתם מקמי דהדר דא"כ ה"ל לאתויי הכא מלתיה ולמימר דהדר ביה נמי מההיא ועוד קשה אף לפי גירסת פירות שבשוק ל"ל על פירות שבשוק כיון שיש לו סאה ונראה לפרש או יש לו מעט מעות וכדר"י התם לענין פירות אית לן למימר הכא לענין מעות ביש לו לר"י וכ"כ הרא"ש לפירוש הראב"ד אם יש לו מעות כנגד סאה אחת לוה עליה כמה כורין וק"ל:

בא"ד. וק"ק ל"ל שער כו' ואית דגרסי אין לוין על פירות שבשוק עכ"ל. כל זה לפירושם והוא כפירוש הראב"ד דמיירי הכא ביש לו מעות אבל לפר"י דמיירי אפילו באין לו מעות איירי דוקא ביצא השער דאל"כ למאי דמסיק דלוין תקשה לך מתניתין דאין לוין סאה בסאה וטעמא דכיון שיצא השער יכול ליקח פירות באשראי וכ"כ הרא"ש:

עג.==

בד"ה ברשות המוכר כו'. וא"ת א"כ מאי קמ"ל כו' עכ"ל. וטרשא דרב חמא דשרי דהא דשבקי להו מכסא ונקטו להו שוקא הוי שכר טורחן כמ"ש התוס' לעיל ולא קשיא להו התם דא"כ מאי קמ"ל די"ל דקמ"ל דהא דשבקי להו מכס' כו' הוי סגי בשכר טורחן וק"ל:

בד"ה מאי טעמא ניחא להו כו'. דאפי' שכירות החמורים נותן כו' דלא יהיב שכר עמלם כו' עכ"ל. כצ"ל שכר חמורים צריך ליתן להם דלא חשיב הנאת גילוי תרעא רק כנגד שכר הטורח של בעלי חמורים כו' לשון הגהות אשר"י וק"ל:

עג:

בד"ה נטר שתא כו'. היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חודש כו' עכ"ל. ופי' נטר שתא וחודש אחד משנה שניה ורצה ליתן לו אגר ביתא מההוא חודש וקאמר ונטר שתא דהיינו מיום שהיה ראוי ליתן שכירות חודש ראשון אי לא משכונה דהיינו בסוף חודש ראשון משנה ראשונה ודו"ק:

בא"ד. למה לא ניכה מחובו כו' עכ"ל. דמסתמא לא פרע עדיין רבא לעכו"ם כיון שהיה ממושכן וכן משמע לישנא עד דמסליקנא לך בזוזי ועיין בנ"י וק"ל:

בד"ה השתא נשקול כו'. שהקדש מעורב בו וימכר הבית ויקח זה שכר שנתן עכ"ל. דעודף על דמי שכירותו וחובו יכול להקדיש ולמכור וכ"ה לשון הג"ה באשר"י וק"ק מה שכירות נתן על מה שלא היה דר בו עדיין דהא שכירות אינו משתלם אלא לבסוף ויש ליישב וצ"ל דה"נ הכא הבית היה שוה יותר על החוב שהיה לו לרב מרי על העכו"ם והיה דר רב מרי נמי בחלק רבא שהיה מעורב בו והיה סבור רב מרי דמחזי כרבית ודו"ק:

עד.

בפרש"י בד"ה על העביט. כולהו לאותבינהו לרב ושמואל נקט כו' עכ"ל. מפירוש מהרש"ל או ע"ד התוס' דמכמר זתים כו' או כדפריך לקמן לשמואל ל"ל משישקענו כו' וה"ה גבי עביט ומעטן כו' עכ"ל. והוא דוחק גדול ואם כן הוא ה"ל לתלמודא למפרך טפי לעיל הכי גבי עביט ומעטן ולתרץ לה הכי משראוי לעביט ומעטן אבל ודאי גבי עביט ומעטן לא קשיא ליה כלל דלא נקט לה אלא לשיעורא מה שהוא מוכר לו וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו לר' חייא ל"ל על כומר אליבא דשמואל אבל בלשון המשנה עביט ומעטן לא קשה להו מידי לשמואל אבל הנראה הא דפריך גבי בצים והא מחוסר לפופי ויבושי כו' תקשי נמי לשמואל דיבושי בחמה הוה בידי שמים וכן לעיל גבי גדיש כו' והא מחוסר משדא בחמה [כו'] לשמואל נמי פריך ובהכי ניחא שלא הקשו התוס' נמי לשמואל דאמר בידי אדם אפי' ק' פוסק ל"ל על בצים לפסוק נמי אעפר די"ל דמחוסר לפופי ויבושי בחמה דהוי בידי שמים ושכתבו התוס' לקמן בד"ה וכפר שיחין כו' דהא מחוסר ג' הוא כו' היינו לרב וה"ה לשמואל דלא איירי בעפר משום דיבושי הוה בידי שמים ולא נקט רש"י דכולהו לאותבינהו לרב ולשמואל כו' אלא דיש מהן לאותבינהו לרב ויש מהן לשמואל ודו"ק:

תוס' בד"ה וכפר שיחין כו'. לפסוק לקדירות כשער מוכרי קדירות בזול שהבצים לענין קדירות כעין לקוטות למוכרי תבואה כו' עכ"ל. דבריהם מגומגמים לכאורה אבל דבריהם מבוארים ע"פ מה שכתבו הרא"ש והטור בשם ר"י אהך דתנן היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דכיון דיש לו תבואה יכול לפסוק כשער הלקוטות אבל אינו יכול לפסוק פחות משער הלקוטות והא כו' דשאני הכא דמחסרא למידש ומידרי הלכך חשיב קצת כיש לו וקצת כאין לו עכ"ל. הרא"ש ולאפוקי מפרש"י שפי' שם שפוסק עמו על הגדיש באיזה שער שירצה דחשיב כיש לו ועל דעת ר"י בעל התוס' סתמו דבריהם וכתבו לדמות דבחדא מתנייא פוסק על הגדיש כו' ועל הביצים דכמו דבפוסק על הגדיש אזלינן בתר שער הלקוטות ולא בפחות ממנו כשער שירצה משום דהוה קצת כיש לו וקצת כאין לו ה"נ הכא בפוסק עמו על הקדירות דמחוסר עיילי לאתונא ולשרוף פוסק עמו על שער הביצים ולא בפחות ממנו כמו שירצה משום דהוה נמי קצת כיש לו וקצת כאין לו וזה נראה לי ברור בדברי התוס' אבל מהרש"ל כתב בזה דברים אחרים אינם מענינו ואולי נעלם ממנו דברי הרא"ש והטור ודו"ק:

עד:

בפרש"י בד"ה ר"ש היא כו'. לוקח לא מצי הדר ביה כו' אף כי לא נשתנה השער כו' עכ"ל. לישנא דאף הכי מתפרש לוקח לא מצי הדר ביה אף כי לא נשתנה השער כדסברי רבנן דאף בלא נשתנה מצי הדר וק"ל:

בד"ה שהיה ר"ג מחמיר. שאם (הוזלו) [הוקרה] נוטל מהן כשער הזול כו' עכ"ל. כצ"ל:

עה.

תוס' בד"ה בני חבורה כו'. במאזנים לפי שמדקדקים כו' תן לי כ' אגוזים כו' שוה דינר ביחד *שהרי יש דינר בדפו"י הלשון לומר הרי יש דינרולא יאסור כו' עכ"ל. כצ"ל: