בבא מציעא סד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא אמר ליה כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא:
מתני' אהמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית:
גמ' אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו בהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר מאי קמ"ל תנינא המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית אי ממתני' הוה אמינא הני מילי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא גקמ"ל איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מ"ד הלוהו כל שכן הלויני ומ"ד הלויני אבל הלוהו לא מ"ט כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה לית לן בה רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא א"ל רבא בריה מ"ט עביד מר הכי א"ל אנא כרב נחמן סבירא לי דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי א"ל אימור דאמר רב נחמן כגון דארי עבדיה דמרקיד בי כובי עבדי אחריני מי אמר א"ל אנא כי הא דרב דניאל בר רב קטינא אמר רב סבירא לי דאמר דהתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור
רש"י
[עריכה]קרוב לשכר - אם יקרה:
רחוק להפסד - אם תקפה לא מקבל עליה:
ותניא בפירקין (ד' ע.) קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע דשקיל רבית דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הן אצלו וקריבת השכר מחמת רבית הוא: ה"ג כיון דקביל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא: אע"פ שאמרו - בבבא קמא פרק שני (ד' כא.):
אינו צריך להעלות לו שכר - ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר בה עביד למיגר בית לדירתו דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר:
בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר - המלוה הזה היה שוכר אחרת אם לא מצא זה דהוה ליה הוא נהנה ובעל חצר חסר דהא קיימא להכי שהיה משכירה לאחרים:
אבל חצר דלא קיימא לאגרא - דהוה ליה זה לא חסר:
וגברא דלא עביד למיגר - דהוה ליה זה לא נהנה דבלאו הכי נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות:
קא משמע לן - דמיחזיא כרבית ויש ללמוד מכאן שאסור להלוות על בית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור ממנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם (לקמן ד' עב:) דהתם זימנין דלא שקיל ביה מידי ואפילו הכי מנכי ליה והוה ליה קונה את הפירות בנכייתא זו על הספק אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות:
מאן דאמר הלוהו - ולא קצץ עמו על מנת לדור ואפילו הכי אסור:
כ"ש הלויני - דקצץ לו דירת הבית בתורת רבית:
אבל הלוהו לא - ומתניתין בדקצץ ליה או בשעת מתן מעות או לאחר כן:
תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי - מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו וכופם לעשות מלאכתו:
נהום כרסיה - לחם מאכלו והריני זנו ביום מלאכתו:
דארי עבדיה - כך שמו:
דמרקיד בי כובי - ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין:
תוספות
[עריכה]האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. וא"ת תיקשי ליה אמתני' (לקמן עב:) דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות מבוררין ללוקח אין ניכר שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד ופוסק עמו על הגדיש (שם) וברייתא דרבי אושעיא דקתני (לעיל ד' סג.) יש לו מותר איכא למימר דאם מתקלקל כל הגדיש או כל חיטין שיש לו אין נותן לו אחרים אלא מאותם וכן משמע לקמן (ד' עג:) דקאמר מעיקרא דחלא חלא ואחלא לא יהבי משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי ומיהו נראה קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומכל מקום לא קשה דהתם יכול המוכר לתת לו חטין אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלם ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקה בלבד ורבנן דיהבי זוזי אחמרא משמע דקלקול אחר בר מחימוץ הוו מקבלי היינו לפי שהיו סומכין על יין של בעלי בתים דוקא ולא היו יכולין לקנות מן השוק אחר וליתן להם:
ולא ישכור הימנו בפחות. פי' בקונטרס בגמרא דיש ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם (לקמן ד' עב.) דהתם זימנין דלא שקיל מידי ואפילו הכי מנכה ליה והוה ליה קונה פירות בנכייתא על הספק אבל בבית נהנה תמיד ואין כאן ספק ונמצא שוכר בפחות ור"ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו אלא בין בית בין שדה היכא שאינו מלוה מעותיו עליהם אסור בפחות לאכול הפירות ולדור בבית דבהכי מיירי מתני' מדקתני המלוה את חבירו לא ידור בחצירו ולא קתני המלוה על חצירו של חבירו אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה החזיק בו במשכון וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל הלוה למכור פירותיו ולפרוע חובו או יקח המלוה פירות עצמם בחובו ויש לתת טעם אחר לדבריו דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמרינן לעיל (ד' סב:) גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה ומיהו בערכין (ד' לא.) דקאמר רבית גמורה היא והתורה התירה משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא ושום ספק מדחשיב ליה רבית גמורה דבשדה בלא נכייתא לא חשיב לה לעיל אלא אבק רבית ולפירוש רבינו תם צ"ל דה"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם ומתני' דקתני כעין רבית ואינה רבית יש לפרש אינה רבית אפילו מדרבנן וצריך לדחוק ולפרש לרבא דאע"ג דההוא תנא סבר דצד אחד ברבית שרי אפילו מדרבנן מ"מ סבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר' יהודה צד אחד אפי' מדרבנן כל כמה דלא מפרש בהדיא ומה שדקדק רבינו תם מדלא קתני המלוה את חבירו על חצירו מכלל דאיירי בשלא הלוהו על חצירו אין זה דיוק דבפרק השולח (גיטין ד' לז. ושם ד"ה אלא) גבי הא דקתני המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט פריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו הכי נמי דלא משמט והתם בעי למימר הלוהו על חצירו דאפילו הלוהו על חצירו משמט כדאמרינן לקמן (ד' סז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו ועוד דאי לא אהלוהו על חצירו פריך אמאי נקט חצר הוה ליה למינקט מטלטלין הלוהו ומשתמש במשכונו הכי נמי דלא משמט אלא ודאי דמשכון דחצר אמשכון דמטלטלין פריך:
אמר רב נחמן אע"פ שאמרו כו'. בפרק כיצד הרגל (ב"ק ד' כא.) גבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקלקלתא דיתמי דקאמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר המ"ל אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אלא לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוי זה לא נהנה וזה אינו חסר כדמסיק: אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קא משמע לן. כהאי לישנא קמא דאפילו הלוהו אסור קיימא לן . כדמוכח רבא מיניה בסמוך והשתא קשה דאדם שמלוה לחבירו וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם לא מיבעיא דברים שאין רגילות להשאיל חנם כגון בית או סוס וכיוצא בהן דאסור להשאיל למלוה אפילו הוא אוהבו כל כך דבלאו הכי היה משאיל אלא אפילו דברים שרגיל להשאיל חנם לאחרים שאין רגילות ליטול שכר מהם יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דמסיק דאסור וי"ל דדוקא במילי דפרהסיא ואוושא טובא אסר הכא כולי האי כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל כליו או סוסו מותר כיון דבלאו הכי נמי הוה משאיל לו ודיקא נמי דנקט במתני' חצירו ולא נקט ולא ישכיר את כליו או בהמתו בפחות ועוד י"ל דדוקא לדור שלא מדעת חבירו אסור בכל ענין אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דכיון שלא ברשות עושה נראה דעל המלוה סומך שבשבילו יסבלו הבעלים אבל מדעתו לא אסור אלא בדבר שלא היה עושה לוה למלוה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום דסוף פרקין (ד' עה:) שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל מקודם לכן להקדים ובהכי איירי מתניתין כדמשמע הפשט דאיירי במלוה הדר מדעת לוה ולא אסור אלא בחצר דקיימא לאגרא וכן משמע מדקתני לא ישכור הימנו בפחות ומשמע נמי דמתחילת דירתו שוכר הימנו מדעתו והא דקא מסיק קמ"ל לא בעי למימר קא משמע לן דמתניתין איירי אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דמתני' לעולם איירי בדקיימא לאגרא כיון דמדעתו נכנס:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לה א מיי' פ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה ב', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ו סעיף א':
לו ב מיי' פ"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט', סמ"ג עשין עו, טור ושו"ע חו"מ סי' שס"ג סעיף ו':
לז ג מיי' פ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה ב', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ו סעיף א':
לח ד מיי' פ"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ז', סמ"ג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' שס"ג סעיף ד':
ראשונים נוספים
הלוהו ודר בחצרו. פי' והוא דר בחצרו, אבל אם כבר דר בה אינו צריך להעלות לו שכר דמאי שקל מיניה ומאי חסרה ואפי' בא לצאת י"ש פטור כך נ"ל, והכי משמע מדאמרי' מחזי כרבית אלמא לאו אבק רבית הוא אלא מחזי בעלמא דאי אבק רבית הוא כיון דבסתם אכיל בא לצאת י"ש חייב, ומיהו לדעתו של נותן אבק רבית אינו חוזר כלל ואפי' בא לצאת י"ש וכדפרש"י לעיל וזה אין צריך לפנים דאבק רבית אינו חוזר כלל ורב יוסף דאוקמה ליה לרבא בריה הדרי ביה ולא אמר דמנכה ליה מחוביה בכדי מאי דאשתמש בהו משום דלא עביד למיגר ואחר שנשתמש בהם פטור ש"מ אף זה פטור והלויני ודור בחצרי דקאמר בלישנא בתרא נמי בחצר דלא קימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כלישנא [קמא] קאמר וכדקאמר בהדיא אע"פ שאמרו וההיא ליתא אלא בדלא קימא לאגרא והינו דאתא לאשמועינן ואף בהלויני מסתבר דלא צריך להעלות לו שכר בדיעבד דלאו מידי שקיל מיניה.
וכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות דבהלויני ודור בחצרי מפקי' מיניה אגרא דרבית קציצה היא ועיקר אבל הוי יודע דלאו כי ההוא דבגמ' קאמר אלא דוקא בחצר דקימא לאגרא הוא דמפקי' מיניה אבל אי לא קימא לאגרא פטור דלאו מידי חסריה וכן צריך בירור דהלויני ודור לא מיעט אלא הלוהו ודר אבל אמר לו כל זמן שמעותיך אצלי דור בחצרי בשכרן אע"פ שכבר הלוהו מכמה ימים הרי זו רבית קצוצה, וכן הדין בכל מרויח זמן הלואה לשם רבית, ולא נתכונו אצלי דברי הר' משה הספרדי ז"ל שאמר הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבעו חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנא' לא תתן לו בנשך.
תו כתב הרב ז"ל אבל הלוהו ודר בחצרו אבק רבית הוא דלאו אדעתא דהכי אוזפיה, פי' לפירושו ולאו אדעתא דרבית קא מרווח ליה שלא קצץ והוי יודע דה"מ בשהלוהו ודר בחצרו מדעתו אבל דר בו שלא מדעתו והוא חצר דקימא לאגרא חייב ומפקי' מיניה אטו מפני שהלוהו פטור וזה לא נתן ליכתב, אבל מפני שראיתי לרב אפרים ז"ל שכתב ואם חצר דקימא לאגרא הוא דחסריה ממונא כיון דבעלמא בלא הלוהו חייב להעלות לו שכר ק"ו היכא שהלוהו דאיכא איסורא דמחייב ומסלקי ניה בלא זוזי וזה הלשון אינו נכון דבעלמא כה"ג פטור דאנן בשדר בה מדעתו קאמרי' דבלא דעתו מפקינן מיניה ואפי' פרטיה.
תו כתב רבינו הגדול ז"ל אפי' קא תבע לוה באגר ביתיה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שעור אגר ביתיה דבכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, והר' אפרים תלמידו ז"ל חלק ואמר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא גבי משכנתא דשכונה גביה ורבים הכריעו כדבריו מפני שמצינו בירושלמי חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתי' אמר ליה הב לי אגר ביתי א"ל הב לי דינראי אתא עובדא קומי ר' אבא בר ביזנא ומר וקים ליה מאי דהוה חמי למשרייה.
וזו ההכרעה אינה מכרעת שיש לפרשה כגון דהלוהו ואח"כ אמר לו אדור בחצרך וא"ל דור בחצרי לא אמר לא בחנם ולא בשכר ולבסוף תבעו ליתן לו שכר ביתו וא"ל אף אתה תן לי מעותי כלו' בשכר מעותי שהיו בטלות אצלך דרתי בה ולא אעלה לך שכר ודן ר' אבא דמנכה לי' שכר ביתו הואיל ולא התנה עמו בפי' שידור בה בחנ' ולישנ' דייק' הכי דקא"ל הב לי אגר ביתי ואלו התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם אם תבעו אח"כ מפני איסור רבית הוה לן למימר תבעיה באגר ביתיה ולא הוה ליה למימ' הב לי אגר ביתי והלה נמי הל"ל מחלת לי ולא הל"ל הב לי דינראי ובר מן דין מאן לימא לן דר' אבא לאו כמר ברי' דרב יוסף משמי' דרבא ס"ל דאמר כל סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מניה הוא דילמא הכי ס"ל ואנן אליבא דרב אשי קאמרי' דהלכתא כותיה. וזה הירושלמי כתוב היה מתחלה בנסח ראשון שבהלכות וחזר רבי' ומחקו ואין דברי הרב רבי' אפרים קרובים אל הדעת שהמלוה את חברו מנה אם נתן לו לוה כלום במתנה סתם אינו בדין שנחשב לו להלואתו ולא דמי כלל למשכנתא דהוי הלויני ואכול פירו' כל זמן שמעותיך אצלי וכ"ש חצר דלא קיימא לאגרא בין דדר בה מנפשיה בין מדעתו דלוה סתם.
ואיכא דמותבי אשמעתין היכי תנן ולא ישכור ממנו בפחות והא רבינא אכל משכנתא בנכיתא, ורש"י ז"ל פי' במשכונת שדות דההיא אכיל בנכיתא משום דזימנין שאינן עושין פירות שהכרמים והשדות לוקין ולפיכך בלא נכיתא יש אומרים הוא אבק רבית ובנכית' שרייא. אבל בתים שאינן מצוין ליפול נראה מדבריו דכ"ע סברי דבלא נכיתא רבית קצוצה ובנכיתא נמי אסור ואפי' לשכור ממנו בפחות והינו מתני' וכך כתב מכאן יש לי ללמוד שאסור ללות על בית ולדור בו בנכיתא מדתנן ולא ישכור ממנו בפחות ולא דמי למשכונה של כרם דהתם זימנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה מנכה ליה והו"ל כקונה פירות בנכיתא על הספק אבל בית תמיד נהנה ואין כאן ספק וכך כתב בפירושיו בשנים ושלשה מקומות. ובעל הלכו' נמי כתב ומאן דמוזיף זוזי לחבריה ושקיל מיניה ביתא במשכנתא ויהיב ליה אגר ביתא בפחות אסור דתנן המלוה את חברו לא ידור בחצרו וכו', וזה נראה כדברי רש"י ז"ל אף על פי שהוא אמר במקום אחר ואי מנכה ליה שרי אפשר דשיעור אגריה כולה קאמר אף על פי שזה לא הוצרך ליכתב.
וי"מ ולא ישכור ממנו בפחות שלא יאמר לו דור בחצרי במחצית שכר, ולאו מילתא היא דהא פשיטא ועוד דא"כ הוה ליה למיתני ולא יאמר לו דור בה בפחות ותניא בתוספתא היה חייב לו מעות והשכיר לו בית מדינר לחדש והיה יפה סלע בחדש אסור.
והתירוץ הנכון דמשכנתא כיון דמפיק דמי עלה כזביני דמיא שהרי מעותיו על אותה משכונא הם ובין עושה פירות ובין אינה עושה מנכה לו וכל חובו כלה באותו נכיתא דמי למה ששדי עושה מכור לך דמותר אבל בהלוהו ודר בחצרו הקרן שלו קיים בחובו והוא משכיר לו חצרו בפחות ופור' מכיסו ואין מעותיו כלין כאן.
וי"מ הטעם משו' דמשכנתא שכונה גביה וגופא של קרקע קנוי לו כזביני משא"כ בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ואינו נכון והרב אב בית דין כתב כך ותירצה הגאון רבי יצחק בתשובותיו בחוב שקדם שהמשכינה אסורה בחוב שקדם כדתנן ולא ישכור ממנו בפחות דנהי כדאמר ליה בשעת מתן מעות הריני אוכל פירות קרקע זו בנכיתת פשוט מאלו המעות בכל שנה ה"ל לוקח ואוזולי אוזיל נביה אבל בחוב שקדם אף על גב דקא מנכה ליה מ"מ לא יהיב ליה מידי במאי קני להו להנך פירי ואף על גב דקמנכה ליה מיחזי כרבית.
ותמה אני בזה הטעם אם אמרו רבי' הגדול, דכיון דממשכן ליה שדהו באותה מלוה ואמר לו לך חזק וקנה מי לא קנה וכי אין זה דרך מקח וממכר והלא הקרקע נקנה בשטר וחזקה ושכירות קרקע נמי נקנה בשטר ובחזקה והיכי מיחזי טפי כרבית אדרבה כל בשעת הלואה מיחזי טפי כרבי', ואני לא מצאתי דבר זה מפורש בתשובותיו.
וזה נוסח תשובת רבי' הגדול ושתי תשובת השיב בענין זה, והילך המפורשת יותר: שאלת לענין משכונ' שלא התנו ביניהם שכל זמן שתמשך משכונ' זו וכו' כיון שנשלם זמן אותו שטר משכונה אסור לאותו שהיא ממושכנ' כידו שיאכל מפירותיה כלום משו' שכשנשלם הזמן נעשו המעו' אצל הלוה בתורת הלואה ובה אמרו המלוה את חברו לא ידו' בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחו' מפני שהוא אבק רבית שהמלוה אם קדמה לזמן המשכונ' נעשה כאגר נטר לי והוא אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ואיני רוא' בכאן אותו תירוץ שאמרו בשמו.
ודבריו ברורים שאמר שכיון שנשלם זמן המשכונה ואינה ממושכנת לו אצלו עוד אסור לאכול פירותיה ואפי' בנכיתא, שעל זה שנינו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחו' מפני שהוא א"ר כיון שאין זו משכונ' אלא הלואה בעלמא וא"ת בלא שכירות למה אינו רבית קצוצה כיון שקדמה המלוה למשכונה או לשכירות ולאו אדעתא דהכי אוזפיה אינו רבית קצוצה אלא שנעשה כאגר נטר לי ואינו יוצא בדיינים ואלו אמר הלויני ודור בחצרי חנם בין בתורת משכונ' בין בשכירות רבית קצוצ' היא ויוצאה בדיינים זהו פשט דבריו ופירושן ולמדנו התירו' הראשון שכתבנו וכן דעתו באמת:
מתניתין: המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות: בגמ' מוקי לה, אילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, ואפילו למאן דאמר הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר דלא מידי חסריה, הכא כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כרבית. וא"ת, אם כן משכנתא דנכייתא היכי שריא, והרי זו גריעא טפי משוכר בפחות. כבר נשמר מזו רש"י ז"ל, ופי', דכל משכנתא דשריא בנכייתא, הני מילי בשדה וכרם דשייכי בהו תיוהי, שמא לא יוציאו פירות ואם יוציאו שמא ישתדפו, ואין זה רבית קצוצה ואפילו בלא נכייתא, אלא אבק רבית בספק הוא, ובנכייתא שרי, אבל חצר אוכל הוא ממנה פירות על כל פנים ולא שייך ביה תיוהא, הילכך אפילו בנכייתא אסיר, וכן פירש למעלה (סב, ב), וכן בכמה מקומות בפרק זה. ואף הרב בעל הלכות הלך על דרך זה. ואין דרכם בזה נכון, דאף בבית נמי שייך תיוהא שמא יפול ושמא תפול בו דליקה.
ויש מתרצים, דמשכנתא כיון דמנכה לו [מדמי] המשכונה, בין עושה פירות בין אין עושה פירות, ואפשר שכל חובו כלה בניכוי זה, מותר, אבל הלוה ודר בחצרו הקרן קיים בחובו, אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והלכך אסור, דהוה ליה כרבית.
הלוהו ודר בחצרו, חייב להעלות לו שכר. פירש הרמב"ן ז"ל, והוא דר עכשיו בחצרו, אבל אם כבר דר אין צריך להעלות לו שכר ואפילו בא לצאת ידי שמים, דלא מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, והילכך אפילו דר בה שלא מדעת הבעלים אינו משלם מידי, דלא אמרו שצריך להעלות אלא משום דמחזי כרבית, דאלמא דאפילו כאבק רבית אינו. ולקמן, בעובדא דרב יוסף בר חמא, דהוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא, ואמר ליה רבא בריה דאסור משום דמחזי כרבית, ואמר ליה הדרי בי, אפילו הכי לא אמר דמנכי להו כדי דמי דאשתמש בהו, אלמא במשתמש כבר פטור, והכא נמי פטור דכותה היא, ומינה קאמר ליה רבא בריה, ונכון הוא.
הלוני ודור בחצרי, צריך להעלות לו שכר: והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא, וכדאמרן אע"פ שאמרו, (בההיא) [וההיא _ ש"מ] דהדר בחצר חברו שלא מדעתו [וההיא] בחצר דלא קיימא לאגרא היא, והיינו דאצטריך רב נחמן לאשמועינן, דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא (אפי') [מאי] הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, ואפילו לא הלוהו וכל שכן דהלוהו דאיכא אסורא, וא"כ היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא, ודבר ברור הוא זה.
וכתב הרמב"ן ז"ל, דאף בהלויני ועבר ודר אין צריך להעלות לו שכר, דלא מידי חסריה ולא מידי שקיל מיניה. ומסתברא כותיה דאף זה על כרחין לאו רבית קצוצה היא, ואף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מעקרא, דאם איתא צריכא ליה לרב נחמן למימר, ואי לאשמועינן דאפילו בכי הא הוי רבית קצוצה הוה לי לפרושי בהדיא, דהאי הוי חדושא טפי, ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר הלוהו כל שכן הלוני וכי צריכא למימר, ועוד דלית להו חד אנפא, דזה רבית קצוצה וזה אפילו אבק רבית אין בו, ומאי כל שכן אחר דליתנהו בחד אנפא, ועוד דמאי דקאמר ומאן דאמר הלוהו כל שכן הלוני מוכח בהדיא הכי דבהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלוני וכל שכן, אבל בטפי מהלוהו לא, והיכן צריך להעלות בהלוהו, כשדר בה עכשו, אבל בדר כבר לא וכדאמרן, ובהלוני נמי דוקא בדר אבל כשעבר ודר פטור, וזה נראה לי ברור. ומה שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות דבהלוני ודור מפקינן מיניה, לאו בחצר דשמעתין קאמר דהיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר, דההיא ודאי בהלוני רבית קצוצה היא.
מ"ד הלוני אבל הלוהו לא: דמעקרא אדעתא דהכי לא איכוון ודוקא הלוהו ודר לא, אבל הלוהו ואמר לו לוה ארוח לי זימנא ודור לי בחצרי הרי הוא כהלוני, דכל אגר נטר לי אסור, ואי חצר דלא קיימא לאגרא אסור, ואי חצר דקיימא לאגרא רבית קצוצה ומוציאין ממנו בדיינים, שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרוחת זמן. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ג) שכתב, הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה, שנא' לא תתן לו בנשך. ובאמת הדברים נראים אם קבע לו זמן להלואתו ובתוך זמן אמר לו הלוה דור בחצרי חנם בשכר מעותיך שהם בטלות אצלי, שאין כאן רבית, אלא מחזי כרבית וכרבית מאוחרת היא זו, אבל במרויח לו זמן רבית קצוצה היא. וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, וזה לשונו שכתב שם, אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו, שאם הגיע זמן הפרעון וארוח ליה זימנא משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמי, ע"כ.
וכתב הרי"ף ז"ל, והלכתא כלישנא קמא דאפילו הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, אבל להוציא ממנו בדיינין, בהלוני ודור בחצרי מפקינן מיניה אגרא, דהויא ליה רבית קצוצה, אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דההיא אוזפיה, אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים. וכבר כתבנו למעלה דלאו בחצר דשמעתין קאמר, דבההיא אפילו בהלוני לא מפקינן מיניה, דלאו מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, דהא לא קיימא לאגרא, אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר, ואפילו בההיא בהלוהו ודר אינו מעלה לו שכר. פי' לדבריו וכשדר מדעת בעל החצר, אבל שלא מדעת בעל החצר אפילו פרעו חייב להעלות לו שכר ביתו, ואפילו לא הלוהו כל שכן כשהלוהו דעביד איסורא.
עוד כתב הרב ז"ל, בהלוהו ודר בחצרו דלא מפקינן מיניה, לא תימא הני מילי היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר תבע ליה באגר ביתיה, אלא אפילו בדתבע ליה מקמי דלפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שעור אגר ביתיה, כדאמרינן לקמן (סז, א), אמר רב אשי, השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה, אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה, מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה [הוא]. וה"ר אפרים ז"ל (מובא בבעל המאור) חלק עליו, ואמר דלא אמר רב אשי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא גבי משכנתא דמשכנא גביה. ויש שמביאין ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"א) חד בר נש אשאיל לחבריה דינרי, אשרייה גו ביתיה, א"ל, הב לי אגר ביתי, אמר ליה הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' אבא בר זבדא ומר ליה מה דהוה חמי למשרייה.
והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו, חדא דיש לפרש דהתם הכי פירושא שהלוהו, ואחר כך אמר לו אדור בחצרך, ואמר לו כן, ולא פירש לו אם בשכר אם בחנם, ולבסוף תבעיה ליתן לו שכר ביתו, לומר שלא בחנם אמר לו לדור בו, ואמר לו מלוה, אף אתה תן לי מעותי, כלומר, שבדעתו היה לדור שם בשכר מעותיו שהיו בטלות אצלו, ודן ר' אבא דמנכה ליה שכר הראוי לו, לפי שלא אמר לו בפירוש שידור בו בחנם. ותדע, שאם תבעו זה מחמת אסור רבית ואע"פ שאמר לו זה בפירוש שידור בחנם, הוה ליה למימר תבעיה באגר ביתיה, ולא הוה אמר ליה הב אגר ביתי. ובר מן דין, דדילמא סבירא ליה לר' אבא כמאן דאמר בגמרין דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא, ואנן כרב אשי סבירא לן דאמר דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. ועוד שאם כדברי ה"ר אפרים ז"ל, כל מי שנותן מתנה סתם לבעל חובו מחשב עמו באחרונה ומנכה לו מחובו ואינו בדין. ודברי הרי"ף ז"ל נראין עיקר.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם. פי' אחר שהלוהו דאי בעת ההלואה אתני בהדי' לדור בחצרו חנם זו היא רבית קצוצה ולא הוי תנא לה בכלל אבק רבית כדאמרן דמאי זו היא רבית ועד סוף פירקא אזיל ומפרש רבית דרבנן ודוקא בחנם לא ידור בו אבל אם רוצה לשכור ממנו בפחות לאחר שהלוהו מותר כיון דלא אתני בהדי' בעת ההלוא':
ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהיא רבית פי' לאו ארישא קאי דא"כ בפחות אסור כ"ש חנם אלא מילתא באנפי נפש' היא. וה"ק ואל ישכור ממנו בפחות בעת ההלוא' שמתנ' עמו שישכיר לו חצרו בפחו' ואם השכיר היא מדרבנן דמדאוריית' רשאי להלוות לו ע"מ שימכור לו מקחו ביוקר או שיקנה ממנו בפחות או שישכיר לו חצרו ביוקר או שישכיר ממנו בפחות כדפרישי' במה"ק לקמן בה' ומפריז על שדהו:
קמ"ל דר"נ דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אסור כך מצאתי כתוב בספרי'. וכך גריס המור'. ואינו נר' לי דבפ' כיצד הרגל אוקימנ' להאי דאמרי' א"צ להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגר' וגבר' דעביד למיגר דהי"ל זה נהנ' וזה לא חסר. ודוקא בענין זה אסרנו גבי מלוה אבל חצר דלא קיימ' לאגר' וגבר' דלא עביד למיגר דזה לא נהנ' וזה לא חסר אפי' גבי מלו' שרי ותדע דהכי הוא דהא מייתי' לקמן עובדא דרב יוסף בר חמא דהוה תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא כו' ומדמה לי' רבא ברי' להא דהלוהו ודר בחצרו והתם הוה נהנ' רב יוסף בר חמא מעבידתייהו ובעל העבד לא הי' חסר כלום כדאמרן דניחא לי' דלא ניסתרי עבדי' ש"מ דהכא נמי בגברא דעביד למיגר הוא וחצר דלא קיימ' לאגר':
ומאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא כו'. פי' ומתני' דקתני הלוהו ואפ"ה אסר בחצר דקיימ' לאגר' אבל לעולם חצר דלא קיימא לאגר' הלוהו שרי:
ואב"א מתני' דאמ' לי' קנה מעכשיו פי' כשאמ' לו אם לא אבי' לך עד שלש שנים הרי היא שלך זו היא אסמכתא דלא קניא מפני שתלה המכר באם לא יביא לו מעות שאם לא יביא לו מעות הוי מכר. ואם יביא לא הוי מכר. וכיון שהמכר תלוי באם והאי אם הוי אסמכתא לא הוי מכר. אבל כשאמר לו שדי מכורה לך מעכשיו אם לא אביא לך מעות עד שלש שנים ואם אביא לך יהא בטל המכר חל מיד ואם יביא המעות רוצה שיתבטל נמצא שאין המכר תלוי באם. אלא ביטול המכר תלוי באם. והילכך כיון שלא הביא לו ולא נתבטל המכר קיים הוא. שהתנאי הי' בא לבטל המכר והרי לא נתקיים התנאי והמכר הוי מכר. אבל כשתלה המכר על תנאי אע"פ שנתקיים התנאי כיון שאותו התנאי הוי אסמכתא אין המכר מתקיים בקיום אותו התנא שאין תנאי של אסמכתא חשוב לקיים המכר. וכיוצא בזה חילקתי בפ' המגרש בתנאין דגט בין כשהתנה אדם לאשתו לעשות ובין כשהתנה שלא לעשות שכשהתנה שלא לעשות כגון שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שלא תלכי לבית אביך כל ימי חייך שהגט היא גט מיד. והתנאי יבא לבטל הגט שרינין לה להנשא מיד ולא אמרי' תמתין כל ימי חיי אותו פלוני או אבי' שמא תשתה יין או שמא תלך לבית אביה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים אלא מתירין אותה להנשא מיד. ולא חיישי' שמא תעבור על תנאה ויתבטל הגט אבל כשהתנה עליו לעשות כגון על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים וכיוצא בו כיון שקיום הגט תלוי בקיום התנאי ואינו גט עד שלא יתקיים התנאי שאין הגט קיים בלא קיום התנאי:
מתניתין. המלוה את חברו לא ידור וכו': אסיקנא בגמרא אליבא דהלכתא אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואיכא למידק דאם כן דאפילו בכהאי גוונא שזה אינו נהנה וזה אינו חסר אסור ליהנות המלוה מן הלוה כל שכן שהוא אסור להשאיל לו שום כלי או לתת לו שום מתנה ויהא המלוה מודר הנאה מן הלוה ומעשים בכל יום שהוא שואל ולוה ממנה ויש לומר דשאני חצר דאף על גב דלא קיימא לאגרא אין דרך בני אדם להשאיל חצרם זה לזה בחנם מה שאין כן בשאלת כלים וכיוצא בו שבני אדם נוהגים לשאול ולהשאיל ולתת וכל מידי דבלאו הלואה זו לא היו מקפידים הלוה עם המלוה הרי זה מותר לכתחלה וכן כתבו בתוספות. הריטב"א.
אמר רב נחמן אף על פי שאמרו וכו': לאו אסוגית התלמוד דכיצד הרגל קאי אלא משום דרב נמי אמר התם הכי. ובסוף סוגיא דהתם גבי קילקלתא דיתמי דבעי למימר דקסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר הוה מצי למימר אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן מהכא אלא לא קאי התם הכי. ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא עבד (אלא עביד) והאי למיגר דהוי זה נהנה וזה אינו חסר כדמסיק. תוספות שאנ"ץ.
אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וכו': קצת קשה אמאי הוצרך לכל זה החדוש כיון דמצינא לאוקומי מתניתין בדעביד למיגר ולאגורי בחדא בלחוד איכא חדושא ועוד מנא ליה הא דילמא לא קאמר רב נחמן אלא כגון ההיא שאמר דצריך להעלות לו שכר דזה נהנה וזה לא חסר הך הוי כעין ויתור וגריעא מינה דפליגי בה לענין מודר הנאה. ויש לומר דלעולם לא היה צריך לזה אלא דקושטא קאמר דכיון דלא הוי מדינא אלא משום דמחזי ואין כל אדם בקי במאן הוא דעביד למיגר ולאוגורי אלא דמי לויתור דהוי שוה בכל וידוע הילכך הכא אפילו בזה אינו נהנה וזה אינו חסר אמרה רב נחמן. ומאי דקאמר אף על פי שאמרו לומר דלא מדינא קאמרינן אלא משום דמחזי וממילא נדע דהוא הדין והוא הטעם בזה לא נהנה וזה לא חסר דליכא לאפלוגי בינייהו. אי נמי יש לומר דאמאי וגברא או גברא דהאי עביד או האי עביד לחוד ליכא למשמע ממתניתין אלא תרווייהו עבדינן קמשמע לן דאפילו חד לא עביד וזה דוחק וראשון עיקר. שיטה.
גמרא: הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר: והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא וכדאמרינן אף על פי שאמרו וההיא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא היא והיינו דאיצטריך רב נחמן לאשמועינן דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא אפילו הלוהו ודרך בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו לא הלוהו וכל שכן בהלוהו דאיכא איסורא ואם כן היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא ודבר ברור הוא זה. הרשב"א.
וזה לשון הרמב"ם: והוי יודע דהני מילי בהלוהו ודר בחצרו מדעתו אבל דר שלא מדעתו והוא דקיימא לאגרא חייב ומפקינן מיניה אטו מפני שהלוהו פטור וזה לא ניתן ליכתב. אבל מפני שראיתי להרב רבינו אפרים שכתב ואם חצר דקיימא לאגרא הוא דחסריה ממונא כיון דבעלמא בלא הלוהו חייב להעלות לו שכר קל וחומר היכא שהלוהו דאיכא איסורא דמחייב ומסלקינן ליה בלא זוזי. וזה הלשון אינו נכון דבעלמא כהאי גוונא פטור דאנן כשדר בה מדעתו קאמרינן דבלא דעתו מפקינן מיניה ואפילו פרעיה. עד כאן.
וכתב הר"מ ז"ל דאף בהלויני אם עבר ודר אין צריך להעלות לו שכר דלאו מידי חסריה ולאו מידי שקל מיניה ומסתברא כוותיה דאף זה על כרחך לאו רבית קצוצה היא ואף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מעיקרא דאם איתא צריכה ליה לרב נחמן למימר ואי לאשמועינן דאפילו בכי הא הוי רבית קצוצה הוה ליה לפרושי בהדיא דהאי הוי חדושא טפי. ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר הלוהו כל שכן הלויני וכי צריכא למימר. ועוד דלית להו חד אנפא דזה רבית קצוצה וזה אפילו אבק רבית לית ביה ומאי כל שכן אחר דליתנהו בחד אנפא. ועוד דאמאי דקאמרינן ומאן דאמר הלוהו כל שכן הלויני מוכח בהדיא הכי דכהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלויני וכל שכן אבל מטפי מהלוהו לא והיכן צריך להעלות בהלוהו בשדר בה עכשו אבל דר כבר לא וכדאמרן ובהלויני נמי דוקא בדר עכשו אבל בשעבר ודר פטור וזה נראה לי ברור. ומה שכתב הריא"ף בהלכות דבהלויני ודור מפקינן מיניה לאו בחצר דשמעתין קאמר דהוא חצר דלא קיימא לאגרא אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר. פירש רבינו בשם רבו צריך להעלות לו שכר מכאן ולהבא דאלו בדיעבד ליכא למימר דכיון דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוא הא ודאי אין כאן אפילו אבק רבית וכל שכן רבית קצוצה שהיא יוצאת בדיינים אלא ודאי כדאמרן והכי פירושו הלוהו והוא דר בחצרו צריך להעלות לו שכר כלומר אסור לו לדור בו אלא בשכר בין מדעת חברו בין שלא מדעתו והיינו דמסייעין ליה ממתניתין דקתני לא ידור בחצרו ואם איתא דרב נחמן אתי לחיובי בדיעבד מנא ליה דמתניתין נמי מחייב בדיעבד.
ומיהו בזו יש לומר דכיון דקתני מפני שהוא רבית משמע שיש כאן רבית קצוצה שהיא יוצאה בדיינים אבל הטעם הראשון טעם כעיקר. איכא דאמרי וכו' ולפום האי לישנא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מכאן ולהבא דאלו בדיעבד אפילו בהא פטור כיון דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והלוהו ודר בחצרו אין צריך להעלות לו שכר אפילו מכאן ולהבא ומתניתין דקתני לא ידור בחצרו חנם בחצר דקיימא לאגרא דבהא אפשר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו לשעבר בין שדר בה מדעתו בין שדר בה שלא מדעתו דלא עדיף איהו מאיניש דעלמא הדר בחצר חברו שלא מדעתו שצריך להעלות לו שכר בחצר דקיימא לאגרא הכא נמי חייב ולא מדין רבית אלא מדין גזל ואפילו יורשיו חייבים לפרוע השכר אם הניח להן אחריות נכסים וכן אם דר בה מדעתו אם התנה בפירוש שידור בה חנם הא ודאי שכר מעותיו עומד ונוטל ורבית קצוצה היא ואף על פי שלא קצץ (שלא) בשעת הלואה ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דכל שלא קצץ בשעת הלואה אינו רבית קצוצה וזה אינו דמה לי בשעת הלואה ומה לי אחר כך כיון דשכר מעותיו נוטל משום אגר נטר לי.
ומיהו בדליכא אגר נטר לי ולא האריך לו זמן כלל אלא שהלוהו ודר בחצרו מדעתו בחנם עד הזמן שקבע לפרעו זה ודאי אינו אלא אבק או פחות מאבק רבית. והיכא דהלוהו ודר בחצרו מדעתו שאמר לו סתם דור בחצרי ולא פירש לו אם בשכר אם בחנם נראין דברים שזה כאלו פירש שידור בה בשכר בחצר דקיימא לאגרא דהא אפילו אם תמצא לומר דבאיניש דעלמא כיון שהרשהו סתם בתורת חנם משמע שאני הכא דאי עביד בחנם איכא איסורא דרבית ומסתמא לא עביד איסורא ודעתו שידור בה בשכר.
וכן נראה בירושלמי שאמר חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה ביתא אמר ליה הב לי אגר ביתאי אמר ליה הב לי דינראי אתיא עובדא קמי רבי אבא בר ביזני ומריקיז ליה מאי דהוה חמי ליה למשרייה. עד כאן.
אלמא כל שהלוהו ואחר כך אמר לו סתם שידור בחצרו חייב להעלות לו שכר על שעבר דהא הכא אשריתיה גו ביתיה סתם קאמר ועל זה חולקים כי המלוה היה סבור דכיון דסתם אשרייה בחנם משמע ואפילו היא חצר דקיימא לאגרא אין כאן אלא אבק רבית כיון דלבתר הלואה הוה ולא פירש כלום ורבי אבא דן ומחייב למפרע אגריה ממה נפשך ואף על פי שלא נתפרש יפה בירושלמי זה אם חייב מדין רבית או משום דדעתו היה שידור בשכר ונפקא מינה להוציא מיורשיו ונראין דברים דמשום דסתמו כפירשו שעל דעת שכר הורידו לשם מן הסתם דהא ודאי כיון שלא קצץ בפירוש. ועוד שאפילו קצץ לא הרויח לו זמן מחמת כן אין כאן רבית קצוצה לסלוקי. והא דאמר ליה יקיז ליה מאי דחמי למשרייה משום דאפוכי מטרתא למה לי לפרוע לו חובו ולחזור ולגבות ממנו שכירות ולפי זה אין מן הירושלמי הזה קושיא להרמב"ם לומר דרבית דלבתר הלואה הוי רבית קצוצה.
וכל שאמר לו דור בחצרי חנם בתורת מתנה ושלא בשכר מעותיך כלל ולא הרויח לו זמן מפני כך לא מיבעיא דלא הוי רבית קצוצה אלא אפילו אבק רבית לא הוי אלא הוה ליה כרבית מאוחרת ואסור לעשות כן. אבל אם משעת הלואה אמר דור בחצרי חנם בתורת מתנה ולא בשכר מעותיך נראין דברים דהערמה בעלמא הוא דעביד ורבית קצוצה היא בחצר דקיימא לאגרא או בגברא דעביד למיגר. אבל מורי היה אומר שאינו אלא אבק רבית. עד כאן.
כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. ומה שאמרת איך יסכים אמרם הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר עם מה שאמרו אבק רבית אינה יוצאה בדיינים. תשובתך אין מה שאמרו צריך להעלות לו שכר להוציאו בדיינים אבל צריך להעלות לו שכר כדי לצאת ידי שמים ולא בדיינים. עד כאן.
וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: הלוהו סתם ודר בחצרו אבק רבית הוא ואסור מדבריהם אף על גב דלא קץ ליה דלידור ואינה יוצאה בדיינים הילכך לא מנכה ליה שעור אגריה מחוביה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מניה הוא והא קיימא לן דאינו יוצא בדיינים ואי מסלק ליה בפחות מכדי מה שהלוהו נמצא שהוא מוציא עכשו מידו ואפילו היכא דתבע ליה מקמי דליפרעיה לא מנכה ליה.
מיהו צריך עיון כיון דקיימא לן דעביד איניש דינא לנפשיה נמי נהי דאינה יוצאה בדיינים היכא דפרעיה אבל האי דקא תפיס אמאי לא מנכה ליה. ונראה לומר דהיכא דאסתלק מלוה מההוא ביתא דדר ביה אין הכי נמי דמצי נכויי מחוביה שיעור אגריה כיון דאיהו קא תפיס והאיך לא תפיס מיניה מידי ועוד דלישנא דאינה יוצאה בדיינים הכי משמע בדיינים הוא דאינה יוצאה אבל אי תפיס לא מפקינן מיניה ורב אשי נמי לא אמר אלא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל אי איסתלק ואתי וקא תבע בהא לא איירי כלל. וצריך עיון:
רבינו אפרים כתב דוקא היכא דלא תבע ליה בפירי דאכל כד פרעיה אבל היכא דתבעיה מקמי דליפרעיה מחשבינן ליה כל מאי דאכל במשכנתא כהאי גוונא בלא נכייתא ובמשכנתא בנכייתא לא. עד כאן דברי הרב.
אמר לו הלויני ודור בחצרי בחנם רבית קצוצה היא: ואי מנכה ליה מקרנא דיליה בכל שתא ושתא פורתא אסור מדרבנן. ובכרם ושדה הוא דשרי למיכל בנכייתא ואפילו לכתחלה שהוצאתן מרובה וזימנין דלא עבדי שיעור אפקותיה אבל בית וגן אילנות וחצר ואשפות וכיוצא בהן דודאי עבדי ואיהו לא מפיק בהו הני ודאי אפילו בנכייתא אסירי דאבק רבית הוא ועל דעת זו הלך הר"מ. ויש מקילין והמתמיר משובח. אבל משכונת ספרים ושאר דברים שאין דרך להשכירן וכשמשכירין אותם שכרם מועט בהני ודאי איכא למימר דבנכייתא כל דהו שרי ואף על גב דודאי עבדי. וצריך עיון.
בתשובה. מי שהלוה על השדה לזמן ידוע ולא התנו לאכול פירות כל זמן שתמשך המשכונה בידו כיון שהגיע זמן המעות להפרע הרי הן בתורת מלוה לא בתורת משכונה ואסור למלוה לאכול פירותיה דאבק רבית הוא. עד כאן.
וזה לשון ה"ר גרשום מאור הגולה בתשובת שאלה סימן ל"ז וששאלת ראובן משכן לשמעון ספרים וכשבא לפדותם מצאם ישנים ולא היו שוים כעת שמשכן אותם וראובן טוען ספרים חדשים היו ולמדת בהם והשאלתם לאחרים ונתתם בעשן והרי נפתתו בדמיהן ענה שמעון על תנאי זה הלויתיך עליהם ללמוד וללמד בהם ולהשאיל לאחרים ענה ראובן אם כן אין לך רבית גדולה מזו. כך דנינו אם כשהלוה שמעון המעות לראובן הרשהו ללמוד בספריו ולהשאילם לאחרים הוה ליה שואל עלייהו ומה שעשה עשוי ואין לחוש משום רבית.
ואף על גב דתנן המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם וכו' הני מילי חצר או בית דעבידי אינשי לאוגורי אבל ספרים לא עבדי אינשי לאגורי ועבדי לאושולי דמכווני לשום מצוה דכתיב הון ועושר וגו' רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וחד אומר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים הילכך ליכא למיחש משום רבית ואי נמי איכא דחייש לכי הדא מילתא משום רבית הוה ליה אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים. ואי אמר ראובן ליבצר ליה מן זוזי במשכנתא דלאו אפוקי מיניה הוא דהא לוה נקיט להו ליכא למימר הכי דאמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזיה נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל ודאי האי דטעין ראובן כשמשכנתי לו הספרים היו חדשים ועתה הם מיושנים ומעושנים אם מחמת מלאכת הספרים נתעשנו ונתיישנו הוה ליה כמתות מחמת מלאכה ואם מדבר אחר פחתו הספרים והושחתו ישלם לו הפחת על פי דיינין הבקיאין בשומא ואם לא נתן לו רשות ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ישלם לו כל מה שנפחתו בין מחמת מלאכה ובין שלא מחמת מלאכה. עד כאן.
וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: כתב רבינו הגדול אפילו קא תבע ליה באגר ביתיה מקמי דליפרעיה וכו'. והרב רבינו אפרים ז"ל חלק עליו ואמר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ורבי הכריע כדבריו מפני שמצינו חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינראי אתא עובדא קומי רבי אבא בר ביזנא ומריקיז ליה מאי דהוה חמי למשרייה וזו ההכרעה אינה מכרעת שיש לפרשה כגון דהלוהו ואחר כך אמר לו אדור בחצרך ואמר ליה דור בחצרי לא אמר לא בחנם ולא בשכר ולבסוף תבעו ליתן לו שכר ביתו ואמר ליה אף אתה תן לי מעותי כלומר בשכר מעותי שהיו בטלות אצלך דרתי בה ולא אעלה לך שכר ודן רבי אבא דמנכה ליה שכר ביתו הואיל ולא התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם ולישנא דייקא הכי דקאמר ליה הב לי אגר ביתי ואלו התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם אם תבעו אחר כך מפני איסור רבית הוה לן למימר תבעיה באגר ביתיה ולא הוה ליה למימר הב לי אגר ביתי והלה נמי הוה ליה למימר מחלת לי ולא הוה ליה למימר הב לי דינראי. ובר מן דין מאן לימא לן דרבי אבא לאו כמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא סבירא ליה וכו' ככתוב בפסקי הרא"ש.
וזה הירושלמי כתוב היה מתחלה בנוסח ראשון שבהלכות וחזר רבינו ומחקו. ואין דברי הרב רבינו אפרים קרובים אל הדעת שהמלוה את חברו מנה אם נתן לו לוה כלום במתנה סתם אינו בדין שנחשב לו להלואתו ולא דמי כלל למשכנתא דהוי הלויני ואכול פירות כל זמן שמעותיך אצלי וכל שכן חצר דלא קיימא לאגרא בין דדר בה מנפשיה בין מדעתו דלוה סתם. ואיכא דמותבי אשמעתין היכי תנן ולא ישכור ממנו בפחות והא רבינא אכל משכנתא בנכייתא.
ורש"י ז"ל פירש דההיא במשכנתא דשדות וכו' ובעל הלכות נמי כתב ומאן דמוזיף זוזי לחבריה ושקיל מיניה ביתא במשכנתא ויהיב ליה אגר ביתא בפחות אסור דתנן המלוה את חבירו וכו' וזה נראה כדברי רש"י ז"ל אף על פי שהוא אמר במקום אחר ואי מנכה ליה שרי אפשר דשיעור אגריה כוליה קאמר אף על פי שזה לא הוצרך ליכתב ויש מפרשים ולא ישכור ממנו בפחות שלא יאמר לו דור בחצרי במחצית שכר. ולאו מילתא היא דהא פשיטא. ועוד דאם כן הוה ליה למיתני ולא יאמר לו דור בה בפחות ותניא בתוספתא היה חייב לו מעות והשכיר לו בית מדינר לחוש והיה יפה סלע בחדש אסור.
והתירוץ הנכון דמשכנתא כיון דמפיק דמי עלה כזביני דמיא שהרי מעותיו על אותה משכונא הם ובין נעשה פירות ובין אינה נעשה מנכה לו וכל חובו כלה באותו נכייתא דמי למה ששדי עושה מכור לך דמותר אבל בהלוהו ודר בחצרו הקרן שלו קיים בחובו והוא משכיר לו חצרו בפחות ופרע מכיסו ואין מעותיו כלין כאן.
ויש מפרשים הטעם משום דמשכנתא שכונה גביה וגופא של קרקע קנוי לו בזביני מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ואינו נכון. והרב אב בית דין כתב כך ותירצה הגאון רבי יצחק בתשובותיו בחוב שקדם שהמשכונה אסורה בחוב שקדם כדתנן ולא ישכור ממנו בפחות דנהי כדאמר ליה בשעת מתן מעות הריני אוכל פירות קרקע זו בנכייתא פשוט מאלו המעות בכל שנה הוה ליה לוקח ואוזולי אוזיל גביה אבל בחוב שקדם אף על גב דקא מנכה ליה מכל מקום לא יהיב ליה מידי במאי קני להו להנך פירי ואף על גב דקמנכה ליה מיחזי כרבית.
ותמה אני בזה הטעם אם אמר רבינו הגדול דכיון דממשכן ליה שדהו באותה מלוה ואמר לו לך חזק וקנה מי לא קנה וכי אין זה דרך מקח וממכר והלא הקרקע נקנה בשטר וחזקה ושכירות קרקע נמי נקנה בשטר ובחזקה והיכי מיחזי טפי כרבית אדרבה כל בשעת הלואה מיחזי טפי כרבית. ואני לא מצאתי דבר זה מפורש בתשובותיו. וזה נוסח תשובת רבינו הגדול ושתי תשובות השיב בענין זה והילך המפורשת יותר.
שאלת לענין משכונה שלא התנו ביניהם שכל זמן שתמשך משכונה זו וכו'. כיון שנשלם זמן אותו משכונה אסור לאותו שהיא ממושכנת בידו שיאכל מפירותיה כלום משום שכשנשלם הזמן נעשו המעות אצל הלוה בתורת הלואה ובה אמרו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו פחות מפני שהוא אבק רבית שהמלוה אם קדמה לזמן המשכונה נעשה כאגר נטר לי והוא אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים. ואיני רואה בכאן אותו תירוץ שאמרו בשמו ודבריו ברורים שאמר שכיון שנשלם זמן המשכונה ואינה ממושכנת לו אצלו עוד אסור לאכול פירות ואפילו בנכייתא שעל זה שנינו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא אבק רבית כיון שאין זו משכונה אלא הלואה בעלמא.
ואם תאמר בלא שכירות למה אינה רבית קצוצה כיון שקדמה המלוה למשכונה או לשכירות ולאו אדעתא דהכי אוזפיה. אינו רבית קצוצה אלא שנעשה כאגר נטר לי ואינו יוצא בדיינים ואלו אמר הלויני ודור בחצרי חנם בין בתורת משכונה בין בשכירות רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים. זהו פשט דבריו ופירושן ולמדנו התירוץ הראשון שכתבנו וכן דעתו באמת. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה