ביאור:ספרי במדבר/לא
ספרי במדבר לפרשת מטות פרק לא
[עריכה]פיסקה קנז
[עריכה]על במדבר לא א-כא
דורש את הקשר בין מלחמת מדיין ומות משה: חשוב למשה לסגור את החשבון ולנקום במדין, שפגעו בישראל בבעל פעור. |
"וידבר ה' אל משה... נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" (במדבר לא א-ב),
להודיע שבחן של צדיקים: שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם!
הדרשה עוסקת ביחסים בין המדיינים למואבים: שני העמים שיתפו פעולה נגד ישראל, והמלחמה היתה נגד המדיינים והמואבים גם יחד; אבל ההתייחסות דווקא למדיינים היא בגלל צלצול שמם כמתדיינים וכו' – ראו בהמשך. |
"מאת המדינים" והרי מואבים, הם היו תחילה לדבר, שנאמר "וילכו זקני מואב וזקני מדין" (במדבר כב ז)!
מימיהם לא עשו שלום זה עם זה, וכשבאו להלחם עם ישראל - עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל
משל למה הדבר דומה? לשני כלבים שהיו בעדר, והיו צהובין זה עם זה
בא זאב לטול טלה מן העדר, והיה אחד מהם מתגרה כנגדו.
אמר חבירו: אם איני הולך ומסייעו, עכשיו הורגו, הזאב את הכלב השני ועוקף עלי והורגני! עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם הזאב
כך מואב ומדין, מימיהם לא עשו שלום זה עם זה; שנאמר "המכה את מדין בשדה מואב" (בראשית לו לה)
וכשבאו להלחם עם ישראל - עשו שלום זה עם זה, ונלחמו עם ישראל!
דורש "מדיינים" – מתדיינים – מתיעצים – מטיירים. |
"מאת המדינים" - שהיו מדיינים מתווכחים כבעלי דין עם ישראל. "מאת המדינים" - שהיו מתיעצים על ישראל.
"מאת המדינים" - שהיו מטיירין מנסים להפעיל קסמים על ישראל!
דרשה נוספת לזו שבתחילת הפיסקה: למרות שהובטח למשה שלא ימות אלא לאחר מלחמת מדיין – הוא אינו מעכב אותה אלא מזרז את הלוחמים לצאת לקרב. |
"אחר תאסף אל עמיך", מגיד שמיתתו של משה מעוכבת למלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה
שנאמר "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם" (במדבר לא ג) אין החלצו אלא איזדריזו
שנאמר "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל" (דברים ג יח).
המלחמה והענשת המדיינים אינה רק נקמת ישראל בהם אלא היא שליחות מהקב"ה! - מסר קנאי, שלפיו יש אחריות על ישראל לנקום את נקמת הקב"ה. והשוו סוטה ח א, שם קובע משוח המלחמה שהיציאה לקרב היא מול "אויביכם", והקב"ה יציל את הלוחמים. |
"ויהיו על מדין" וגו', אמר להם לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים
אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר "אל קנא ונוקם ה'" (נחום א ב):
"אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" (במדבר לא ד), ארבעה ועשרים אלף, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר: "אלף למטה אלף למטה" שנים עשר אלף.
מה ת"ל "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא"? להביא את שבטו של לוי!
דורש "וימסרו", בנפעל – ת"ק דורש את המילה כביטוי למסירות נפש; ר' נתן דורש שחבריו של הכשר והצדיק שולחים אותו לקרב; ר' אלעזר דורש שהיו מסתתרים כדי למנוע את המלחמה שאחריה ימות משה. |
"וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה" (במדבר לא ה), מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים, ומסרו נפשם על הדבר!
ר' נתן אומר: אחרים מסרום: איש פלוני כשר - יצא למלחמה, איש פלוני צדיק - יצא למלחמה.
ר' אלעזר המודעי אומר: בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל על ישראל
שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין
מה כתיב בהן? "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני" (שמות יז ד)
מששמעו שמיתתו של משה מעוכבת למלחמת מדין - התחילו מתחבאים
אעפ"כ נמסרו על כורחם, שנאמר "וימסרו מאלפי ישראל".
"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס" (במדבר לא ו),
מגיד שהם שקולים כפנחס, ופנחס היה שקול כנגד כולם.
פנחס הוא בנם של אלעזר הכהן ושל בת שבט יוסף, ובמלחמה הוא נקם גם את נקמתו של יוסף, שנמכר ע"י המדיינים, השוו לעיל קלא, לפס' יא, שם ייחסו את אמו ליתרו, וראו סוטה מג א. |
מפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר?
לפי שהלך פנחס לנקום נקמת אבי אמו, שנאמר "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" (בראשית לז לו).
"וכלי הקודש" - זה ארון, שנאמר "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במדבר ד כ)
"וחצוצרות התרועה בידו", אין ידו אלא רשותו, שנאמר "ויקח את כל ארצו מידו" (במדבר כא כו)
ואומר "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו" (בראשית כד י)
ר' נתן טוען שעדיף להשאיר לאויב אפשרות לברוח ולא לאלץ אותו להלחם עד מוות. |
"ויצבאו על מדין" (במדבר לא ז) - הקיפוה מארבעה רוחותיה. ר' נתן אומר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו.
רשימת המלכים חוזרת פעמיים בפסוק. הדרשה מסיקה מכך שחמישתם הושמדו יחדיו. |
"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו' חמשת מלכי מדין" (במדבר לא ח) למה נאמר?
והלא כבר נאמר "את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע", ומה ת"ל "חמשת מלכי מדין"?
מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת - כך שוו כולם בפורענות
בלעם ניסה להחליש את רוח הלוחמים והזכיר להם את המלחמה הראשונה בחרמה (ראו במדבר יד מה), שבה עלו כל ישראל למלחמה וניגפו בה, ועכשיו באים רק 12000 לוחמים! |
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קפחוהו, לפי שבא ליתן להם עצה
אמר להם: לכשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו אתם יכולים להם? לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו.
ר' נתן אומר: בבית דין הרגוהו, שנאמר "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל" (יהושע יג כב).
השריפה של הערים והטירות אינה מוסברת לחז"ל, אלא אם היא שריפת בתי ע"ז וגוף הפסילים, או מקומות הכישוף. |
"וישבו בני ישראל את נשי מדין וגו' ואת כל עריהם במושבותם" (במדבר לא ט) - זה בית עבודה זרה שלהם:
"ואת כל טירותם שרפו באש" - מקום שהיו נוטרין עבודה זרה שלהן. ד"א: "ואת כל טירותם" - מקום שהיו בטיריון. מכשפים בו
ההדגשה של "כל השלל" מבחינה בין המלחמה הזאת לבין מלחמת יריחו, שם מעל עכן בחרם. |
"ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן", (במדבר לא יא-יב)
מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים, ולא נחשדו על הגזל
לא כענין, שנאמר "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" (יהושע ז א); אבל כאן – "ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה".
את היציאה לקראת הלוחמים דורש ר' אליעזר לגנאי: משה ואלעזר ניסו למנוע את הביזה. |
"ויצאו משה ואלעזר הכהן" (במדבר לא יג), אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: לפי שיצאו נערי ישראל לחטוף מן הבזה:
"ויקצוף משה על פקודי החיל" (במדבר לא יד), מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים:
"ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה?" (במדבר לא טו) אמר לו פינחס: רבינו כשם שפקדתנו - כך עשינו.
הדרשה ממשיכה בתיאור חטא פעור, ומסבירה את הרציונל של המואבים, ויש לצרף אותה עם התיאור לעיל קלא. |
"הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (במדבר לא טז), מה היה דבר בלעם?
אמר להם: אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם אין אתם יכולים להם.
שמא מרובים אתם מן המצריים, שנאמר בהם "ויקח שש מאות רכב בחור" (שמות יד ז)?
אלא בואו ואני נותן לכם עצה מה תעשו: אלהיהם של אלו - שונא זימה הוא
העמידו להם נשיכם ובנותיכם לזימה, והם שטופים בזימה - ואלהיהם שולט בהם
שזה כלל: שכל זמן שישראל עושים רצונו - הוא נלחם להם, שנאמר "ה' ילחם לכם" (שמות יד יד)
ובזמן שאין עושים רצונו - כביכול הוא נלחם בם, שנאמר "ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם" (ישעיה סג י)
ולא עוד, אלא שעושין את הרחמן אכזרי, שנאמר "היה ה' כאויב בלע ישראל" (איכה ב ה).
משה מצווה את הלוחמים להרוג נשים שאינן טף, כלומר לא רק נשים בעולות אלא גם את הבתולות הראויות לבעילה, דהיינו כל הנשים מגיל 3 ומעלה, ואת כל הזכרים – כך שיישארו רק תינוקות נקבות מתחת לגיל 3 ("הטף בנשים", פס' יח). |
"ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש" (במדבר לא יז) - זו בעולה והראויה ליבעל, אף על פי שלא נבעלה
או שאינה ראויה ליבעל? כשהוא אומר "וכל הטף בנשים" וגו' (במדבר לא יח) - הרי שאינה ראויה ליבעל אמור
הא מה אני מקיים "ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר"? - זו בעולה והראויה ליבעל, אף על פי שלא נבעלה!
"הרוגו", למה נאמר? להפסיק את הענין, דברי ר' ישמעאל
שאם קורא אני "ועתה הרגו כל זכר בטף - וכל הטף בנשים" איני יודע באיזה ענין הכתוב מדבר,
לכך נאמר "הרוגו", להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל
לפי דבר אחר המילה 'הרוגו' (או: כל פס' יז) מלמדת שגם את הנשים הבעולות יש להרוג, שאין ממיתים אותן מכוחו של קל וחומר. |
ד"א: "הרוגו" למה נאמר? שיכול הראויה ליבעל אמרת ליהרג, בעולה עאכ"ו!
אם אמרת כן - ענשת מן הדין! לכך נאמר "הרוגו", ללמדך שאין עונשים מן הדין:
"וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" (במדבר לא יח),
מיכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר גיורת עצמה, שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד - כשרה לכהונה.
טומאת כלים חלה על ארבעה כלים (בגד, עור, מעשה עיזים וכלי עץ) מהאמור כאן; על כלי מתכת, שדינם שונה – לומדים מהביטוי "חלל חרב"; על כלי חרס – מפרשת חוקת ועל טומאת האדם – מכאן. הקישור של הטומאה לטקס ההזאה מבוסס על גזירה שווה "הוא". וראו גם לעיל קכו. |
"ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים" (במדבר לא יט), למה נאמר? לפי שהוא אומר "וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (במדבר יט יד)
שומעני אף הקש והחריות והעצים והאבנים והאדמה במשמע?
ת"ל "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם" וגו' (במדבר יט יח)
כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ונפש בהמה במשמע? ת"ל: "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ" (במדבר לא כ)
הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות. מהיטוי "חלל חרב" לכלי חרס מנין? ת"ל: "וכל כלי פתוח" (במדבר יט טו)
אדם מנין? ת"ל "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים"
או אלו לכלל חטוי ולכלל טומאה? ת"ל: "טמא הוא" (במדבר יט כ) ו"הוא יתחטא" (במדבר יט יב)
את שבא לכלל חטוי - בא לכלל טומאה; שלא בא לכלל חטוי - לא בא לכלל טומאה!
יש למול את השבויים; אכן במקרה המדובר הרגו את כל הזכרים ולא היה את מי למול. |
"אתם ושביכם", מה אתם בני ברית - אף שביכם בני ברית.
הדרשה מנסה למצוא מקור לכך שעושים כל מעשה עיזים, המופיע כאן - כשק המופיע בויקרא יא לב. לפנינו נסיון לדון קל וחומר שאינו תקני – והמדרש סותר נסיון זה מייד. |
"וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו" (במדבר לא כ) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "כלי עץ או בגד או עור או שק" (ויקרא יא לב), אין לי אלא שק, מנין לעשות כל מעשה עזים כשק?
אמרת ק"ו הוא: ומה אם המת, חמור, עשה בו כל מעשה עזים כשק; שרץ, הקל, אינו דין שנעשה בו כל מעשה עזים כשק?
אמרת כך דנין? מן החמור להקל ולהחמיר עליו? אלא אין ת"ל "בגד" במת, שכבר ק"ו הוא:
מה שרץ, הקל, עשה בו את הבגד כשק; המת, חמור, דין הוא שנעשה בו את הבגד כשק
מה ת"ל "בגד" במת? אלא מופנה להקיש ולדון גזירה שוה: נאמר כאן "בגד" ונאמר להלן "בגד"
מה בגד האמור להלן - עשה בו כל מעשה עזים כשק, אף בגד האמור כאן - נעשה בו כל מעשה עזים כשק!
ומה כאן טווי וארוג - אף להלן טווי וארוג; להביא את פסיקיא ופונדא וחבק של חמור שהם טווי וארוג
יצאו פתילות וחבלים שאינן טווי וארוג.
משה רבנו שכח להורות על טבילת כלים, ואלעזר נאלץ ללמד זאת במקומו. השכחה נבעה מכך שהוא כעס על פקודי החייל. הדרשה מוצאת שתי דוגמאות נוספות לטענה שהכעס עלול לגרום לטעות: אחת בזמן שמתו בני אהרון, והוא ציווה בטעות על אהרון אלעזר ואיתמר לאכול מבשר הקדשים; וכן במי מריבה, שם כעס משה על העם שביקשו מים והכה בטעות את הסלע במקום לדבר אליו. |
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה" (במדבר לא כא)
משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס - בא לכלל טעות.
ר' אלעזר בן עזריה אומר: בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס - ובא לכלל טעות.
כיוצא בו אתה אומר "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר"
מהו אומר? "מדוע לא אכלתם את החטאת" וגו' (ויקרא י יז).
כיוצא בו אתה אומר "ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים"?
מהו אומר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים" (במדבר כ יא)
אף כאן אתה אומר "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה"
מהו אומר "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה.
משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות
ויש אומרים: משה נתן לו רשות לאלעזר הכהן לדבר!
שכשיפטר משה מן העולם לא יהיו אומרים לו 'בחיי משה רבך לא הייתה מדבר עכשיו מה אתה מדבר'.
ר' יאשיה אומר: שהיה אומר דבר בשם אומרו, כענין שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב כב)
פיסקה קנח
[עריכה]על במדבר לא כב-כד
כשם שמת יהודי אינו מטמא מתכת שאינה כלי – כך גם מת גוי. ת"ק דורש זאת מהיקש למת יהודי ור' יוסי דורש "אך" – למעט. |
"אך את הזהב ואת הכסף" (במדבר לא כב) – כלים! אתה אומר כלים, או אינו אלא גלומים?
הרי אתה דן: הואיל ומתי ישראל מטמאין והרוגי מדין מטמאין
מה מתי ישראל, כלים ולא גלומים - אף הרוגי מדין, כלים ולא גלומים!
ר' יוסי הגלילי אומר: כלים! אתה אומר כלים, או אינו אלא גלומים? ת"ל "אך", חלק!
כאן מדובר על ניקוי (הגעלת) כלים של גויים, ולא על טבילה מטהרת, שהרי לא מוכרת טהרה ע"י אש; וראו ע"ז ה יב; אבל ראו תוספתא ע"ז ט ב, וטהרות י ח, שם נראה שהגעלה וניקוי במים חמים מטהרות. |
"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (במדבר לא כג)
כגון הלבוסין והסכינים והקדירות והשפודים והאסכלות מפני גויות גוים.
"וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים", כגון הכרנבאות והכוסות והקיתונות והקומקמסים והיורות מפני גויות גוים.
הקל וחומר כאן אינו באמת ק"ו, שהרי אין בו היררכיה חד משמעית, אלא הוא בא להקיש בין חובת הטבילה והטיהור לחובת השטיפה והניקוי: בשני המקרים יש גם להטביל את הכלים לטהרתם וגם לנקות אותם היטב משאריות מזון. |
והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שאין טעון טבילה - טעון הזייה; מי שטעון טבילה - דין הוא שיטעון הזייה!
והרי דברים ק"ו ומה אם מי שאין טעון הזייה טעון טבילה - מי שטעון הזייה - דין הוא שיטעון טבילה!
ראו לעיל פיסקה קכז; וראו אהלות א ב-ג: בגדי הלוחמים טמאים טומאת שבעה, למרות שהבגדים וכן הלוחם לא נגעו ישירות בחלל! |
"וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם" (במדבר לא כד), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "בחלל חרב" (במדבר יט טז), בא הכתוב ולימד על החרב
שהיא טמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה - הא למדנו לכלים ואדם.
כלים ואדם וכלים מנין? ת"ל: "וכבסתם בגדיכם", הא למדנו לכלים ואדם וכלים!
משווה את מעמד "טבול היום", שחל על הלוחמים לאחר שטבלו ביום השביעי - למעמד הכהן המעורב בהכנת אפר הפרה: שניהם ממתינים לערב ואז נטהרים ויכולים לחזור אל המחנה. וראו לעיל פיסקה קכד. |
"ואחר תבאו אל המחנה", מה כאן אסור לבא אל המחנה - אף להלן אסור לבוא אל המחנה
ומה להלן "עד הערב" (במדבר יט ז) - אף כאן עד הערב