קטגוריה:משלי יב א

בער הוא אדם המתנהג כבהמה, כמו ב(בראשית מה יז): "טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם" וב(תהלים מט יא): "יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ, וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם... נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (ראו מצודת ציון).

לפי המפרשים, תוכחה ומוסר הן מילים נרדפות לביקורת. הביטוי תוכחה מתייחס לצד ההגיוני של הביקורת - ההוכחות והראיות שמביאים לנו כדי לשכנע אותנו שאנחנו טועים. הביטוי מוסר מתייחס לצד הכואב של הביקורת - הייסורים הנפשיים שהיא גורמת לנו. הביקורת היא מעצבנת ומשפילה, הרי אותו אדם שמותח עלינו ביקורת שם את עצמו מעלינו ומרשה לעצמו להגיד לנו מה לא לעשות. ובכל זאת, הפסוק מלמד שיש לאהוב ביקורת! איך אפשר?!

ישנו מגזר מסויים, שבו כולם לומדים לאהוב ביקורת - המגזר העסקי. כל איש עסקים יודע, שהדבר הטוב ביותר שהוא יכול לקבל מלקוח, זו ביקורת שלילית (כמובן בארבע עיניים ולא בעיתון). רוב הלקוחות, כאשר אינם מרוצים, פשוט עוזבים בשקט ועוברים למתחרים; בעל העסק אינו יודע מדוע הם עוזבים, ואין לו כל אפשרות לדעת מה עליו לשפר כדי שהלקוחות יחזרו. ולכן בעלי עסקים אוהבים ביותר את אותם לקוחות נדירים, שכאשר אינם מרוצים, הם טורחים ומותחים ביקורת.

אם ניקח את אנשי העסקים כדוגמה, אולי גם לנו יהיה קל יותר לאהוב ביקורת.

""מסופר על הגאון מווילנה, שהיה גאון עצום, וזכה לגילוי של מלאכים וכו', ובכל זאת לקח אדם מקרוביו ושילם לו כסף, כדי שכל יום יסתכל על מעשיו וייתן לו מוסר, ויעיר לו הערות על מנת שיוכל לתקן את מעשיו יותר ויותר. אנחנו פטורים מתשלום זה - כולם מעירים לנו בחינם - לא משתלם?!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ"ב סיון ה'תשס"ט).

לפי ר' יונה גירונדי, הפסוק נותן אמצעי להבחנה בין האוהב דעת לבין הבער = אדם המתנהג כבהמה:

"אם תראה אדם שנכשל במעשיו בהימשכו אחר תאוותיו, וייטב בעיניו כאשר יוכיחוהו - תדע כי הוא איש דעת, ונפשו מקבלת דברי השכל ובוחרת בדעת, אך התאווה מתגברת עליו להחטיאו. לכן, מאהבתו הדעת, יאהב המוסר, וישפר עליו כאשר יוכיחו אותו, ויקווה כי תעזרהו תוכחת המוכיחים למשול ברוחו ולהתגבר על יצרו".

ומצד שני: "ושונא תוכחת בער - אחרי אשר ישנא התוכחת, כסיל ובער הוא, ונפשו נמשכת בבחירתה אחרי התאוה, והיא כנפש הבהמה" (ר' יונה).

ראוי להשתמש במבחן זה קודם-כל לבחינה עצמית: איך אני מרגיש כשמותחים עליי ביקורת? אם אני אוהב את הביקורת - אני אוהב דעת; אם אני שונא אותה - אני בער.

בתורת הקבלה, מידת הדעת היא שילוב של שתי מידות: חסד וגבורה. המוסר (מלשון ייסורים) שייך למידת הגבורה, ולכן כדי לקבל דעת חייבים לקבל מוסר - אי אפשר לקבל דעת רק דרך מידת החסד: "לפי שהדעת כלול מתרין עטרין, חסד וגבורה, והמוסר תלוי בעיטרא דגבורה, ולכן זה בלא זה אי אפשר; ומי ששונא תוכחת - גורם ביעור מנשמתו של שני עטרין הנזכרים, שהם גופו של הדעת ממש" (רמ"ד ואלי).

פסוקים רבים בספר משלי מלמדים שיש לקבל ביקורת בשמחה:

(משלי ט ח): "אַל תּוֹכַח לֵץ - פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם - וְיֶאֱהָבֶךָּ" : מי ששונא את האנשים המותחים עליו ביקורת הוא לץ, המזלזל בערכה של החכמה; מי שאוהב את האנשים המותחים עליו ביקורת הוא חכם (פירוט).(משלי ט ט): "תֵּן לְחָכָם - וְיֶחְכַּם עוֹד, הוֹדַע לְצַדִּיק - וְיוֹסֶף לֶקַח": כשמותחים ביקורת על אדם חכם, הוא מקשיב ונעשה חכם יותר; כשמודיעים לצדיק שעשה טעות, הוא מתייחס ברצינות ולוקח לתשומת ליבו*.

(משלי ט י): "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים - בִּינָה": אדם מתחיל להיחשב לחכם, רק כאשר יש בו יראת ה', כאשר הוא מודע לנוכחות של ה' וחושש לעבור על דבריו; אדם כזה ישמח תמיד לשמוע דברי ביקורת, שיצילו אותו מעבירות*.

(משלי ט יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ, וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים": כי בזכותי (בזכות החכמה או בזכות יראת ה') יהיו לך ימים רבים יותר של עשיה חיובית ומשמעותית; תוכל לנצל טוב יותר את שנותיך ולא לבזבז אותם לבטלה.(משלי ט יב): "אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא" - כשאתה נוהג כמו חכם, הרווח כולו שלך; וכשאתה נוהג כמו לץ - ההפסד כולו שלך. אין מקום לחשבונות מסוג "אם הוא לא הקשיב לי - גם אני לא אקשיב לו"; כשאתה מקשיב לביקורת, אתה לא עושה טובה לאף אחד אחר - רק לעצמך!*.

גם בפרק ג נאמר על החכמה, (משלי ג טו): "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ"; בכל ביקורת ישנם דברי חכמה, ויש לקבל אותם בשמחה כמו שקית מלאה בפנינים - גם אם הפנינים מלוכלכות*.

ביקורת עשויה גם להציל חיים, כמו שנאמר ב(משלי ד יג): "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר, אַל תֶּרֶף! נִצְּרֶהָ, כִּי הִיא חַיֶּיךָ!" : ""החיים שלך וההצלחה שלך תלויים במוסר שנותנים לך. הרי האדם הוא יצור משוחד, משוחד מעצמו ואינו יכול להסתכל מבחוץ על עצמו ולתת ביקורת אמיתית על מעשיו. וזה אסון, כי הוא יכול לעשות טעויות נוראות ולא להבחין כלל. ואם בא אדם ומעיר לך הערה, הרי שזה בגלל שהוא רואה אותך מבחוץ ומבחין בטעות שאתה עושה, תגיד לו תודה! הוא גורם לך לכוון את עצמך לדרך הנכונה"" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ"ב סיון ה'תשס"ט).

וראו גם (משלי יג יח): "רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר, וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד"*.

בנוסף לפסוקים על אהבת מוסר ותוכחה, ישנם בספר משלי גם פסוקים רבים על אהבת חכמה.