"אוהב מוסר". מי שהוא אוהב מוסר במדות הוא "אוהב דעת", כי זה ממה שיישירהו לשלימות המושכלות, ולזה הוא מבואר כי מי שהוא "שונא התוכחת", ונפקד ממנו השלימות במדות, הנה הוא "בער", כי יפקד ממנו שלימות המושכלות גם כן:
"אהב מוסר אהב דעת", יש הבדל בין מוסר ובין תוכחה, שהתוכחה הוא שמתוכח עמו בראיות השכל ומראה לו מה טוב ומה רע, והמוסר מכריחו לקבל דבריו ע"י עונשין, או שמתירא מפני עונש המיסר או מקצפו וצויו כקטן המתירא מפני הגדול, או שהמיסר מודיע לו עונשי ה' לממרה דבריו, והנה האוהב תוכחת בודאי אוהב דעת כי התוכחה בנויה על ראיות השכל והדעת, ואמר פה שגם "האוהב מוסר אוהב דעת", כי גם שרשי המוסר בנוים על יראת ה' וידיעת השגחתו וגמולו וענשו שנתבארו ע"י הדעת, ומבואר אצלי שהדעת רובו בנוי על השגת החושים ודברים הברורים בראיית החושים שהם המפורסמות והמקובלות, מה שאירע לדור המבול והפלגה וסדום ומצרים, ואשר עשה לעדת קרח, וא"כ אוהב דעת. והשונא מוסר הוא בודאי בער והיינו איש בלתי מוכן לקבל הדעת, כי גם הילדים ייראו מיראת העונש ויקבלו מוסר מיראה, אבל "השונא תוכחת" שהיא בנויה על וכוחי השכל י"ל שאינו בער, הודיע לנו כי גם הוא "בער" וכבהמה יחשב, כי איש הראוי להקרא אדם חי מדבר כבר מוכן בטבעו לקבל התוכחת, ועכ"פ שלא לשנוא את התוכחה הבאה לפקוח עיני שכלו:
ביאור המילות
"מוסר, תוכחת". הבדלם למעלה (ג' י"א).
" בער", הוא הדומה כבהמה שאין בו אף דעת הפשוט, כמו הידיעה הנקנה ע"י החוש והמושכלות ראשונות, כמ"ש איש בער לא ידע, ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך:
