קטגוריה:משלי ח יא

דקויות

על משמעות הפנינים, ועל הקשר ביניהם לבין החכמה, ראו בפסוק המקביל במשלי ג15.

הקבלות

פסוקים 10-11 דומים מאד ל(משלי ג טו): "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה הִיא מפניים[מִפְּנִינִים], וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ"*. בפרק ג נאמר שהחָכְמָה טוֹבָהּ יותר מ"כל חֲפָצֶיךָ", ובפרק ח נאמר שהחכמה טובה יותר מ"כל חֲפָצִים". הבדל קטן-לכאורה זה מסתיר מאחריו עולם שלם של דיונים עם משמעות מעשית - דיונים בשאלה של סדרי-עדיפויות. מה סדר העדיפויות בין תיאוריה לבין מעשה - בין לימוד תורה לבין קיום מצוות?

1. בתלמוד הבבלי: "ר' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים... כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה - הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים" (תלמוד בבלי, מועד קטן ט.). כלומר:

• חפציך הם רצונותיו האישיים של האדם, כגון כסף, הצלחה חומרית, כבוד וכו'. מושג דומה מופיע ב(ישעיהו נח יג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד; וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" וחז"ל למדו מכאן שאסור לעסוק בענייני חול ביום השבת. הפסוק בפרק ג אומר, שלימוד החכמה והתבונה טוב ומועיל יותר מהעיסוק בענייני חול.
• חפצים הוא מושג כללי יותר - הם כוללים גם רצונות רוחניים כמו קיום מצוות ה', שנאמר עליהן ב(ירמיהו ט כג): "...כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'"; הפסוק בפרק ח אומר, שהמוסר והדעת טובים ונבחרים יותר מכל החפצים - אפילו מקיום המצוות.

ריב"ע וריב"ג פירשו, שהפסוק בפרק ח מתייחס רק למצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים, מצוה שהיא בגדר התנדבות שגם אנשים אחרים יכולים לבצע. לדבריהם, מי שיכול ללמוד תורה צריך לעשות זאת, ולהשאיר את המצוות ההתנדבותיות לאלה שאינם יכולים ללמוד. הפסוק בפרק ג מתייחס למצוה שאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים, ולכן גם מי שיכול ללמוד תורה צריך לסגור את הספר וללכת לקיים את המצוה.

- אולם, לא ברור לי איך הגיעו למסקנה שפרק ג מתייחס דווקא למצוה שאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים; לא מצאתי לכך רמז בפרק.

2. בתלמוד הירושלמי: "רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין: חד אמר 'אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה', וחד אמר 'אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה'. רבי תנחומא ורבי יוסי בן זימרא, חד אמר כהדא וחד אמר כהדא. רבי אבא אבוי דרבי אבא בר מרי בשם ר' אחא: כתוב אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה וכתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה - חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות, חפציך אלו דברי תורה, דכתיב כי באלה חפצתי נאם ה'" (תלמוד ירושלמי, פיאה ד.). הפירוש למילים חפציך וחפצים מנוגד לפירוש שקראנו בבבלי, ונראה גם מנוגד למשמעות המילולית שלהן כפי שהסברנו למעלה, וייתכן שיש טעות דפוס וצריך לגרוס הפוך - "חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים אלו דברי תורה". בכל מקרה, חכמי א"י לא ניסו ליישב בין שני הפרקים אלא השאירו את העניין שנוי במחלוקת - האם לימוד תורה דוחה רק ענייני חול, או גם מצוות?

לענ"ד, כדי להסביר את ההבדל בין הפסוקים, יש לבדוק למי פונה כל פרק.

• פרק ג פונה אל האנשים הפשוטים, התלמידים; כך ניתן להסיק מהפניה בני (בן = תלמיד), שמופיעה בו שלוש פעמים - בפסוק 1, 11 ו-21.
• פרק ח פונה אל האישים החשובים, המנהיגים, שתפקידם ללמד; כך ניתן להסיק מרשימת "בעלי התפקידים" בפרק (פסוקים 15-16) ואולי גם מפתיחת הפרק (פסוקים 1-4; ראו במבוא). תפקידם של אותם אנשים הוא ללמד, כפי שכתוב בפסוק הבא (פסוק 5): "הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה..." - עזרו לפתיים להבין את סודות העורמה*.

הבדל זה מתבטא גם בפסוקים שהבאנו למעלה:

• בפרק ג נאמר "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ" - הדגש הוא על התועלת הכלכלית שאפשר להפיק מהחכמה - מסחר ותבואה;
• ובפרק ח נאמר: "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר" - הדגש הוא על התועלת הרוחנית שאפשר להפיק מהחכמה - מוסר ודעת.

לפי זה, ניתן להציע שני הסברים להבדלים בין הפרקים:

3. פרק ג מתייחס ללימוד תורה של אדם מן השורה, ופרק ח מתייחס ללימוד תורה של מנהיג.

התורה מדגישה במיוחד את חובתו של המלך ללמוד תורה, (דברים יז יח): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאֶת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאֶת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם." כל אדם צריך לכתוב לעצמו ספר תורה, והמלך צריך לכתוב לעצמו ספר תורה נוסף - שיהיה עמו בכל מקום שהוא נמצא בו, כך שיוכל לקרוא וללמוד בכל מצב, וליישם את חוקי התורה בכל מצב.

גם ליהושע, לאחר שהתמנה למנהיג ישראל, נאמר, (יהושע א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ; כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל". דרך לימוד התורה, ה' מנהיג את המנהיג.

מכאן ניתן ללמוד, שהמלך לא צריך לנצל את זמנו הפנוי להתנדבות, אלא רק ללימוד; ומכאן שעבור המלך, לימוד תורה הוא הדבר החשוב ביותר - "כל חפצים לא ישוו בה" - אפילו מצוות של התנדבות לא ישוו בה. כך הדבר גם לגבי המנהיגים האחרים שנזכרו בפרק ח - רוזנים, שרים ושופטים.

אולם, עבור האדם הפשוט "כל חפציך לא ישוו בה" - ענייני חול אינם שווים בחשיבותם לעיסוק בחכמה, אבל מצוות של התנדבות כן שוות, והאדם יכול לבחור במה הוא רוצה להשקיע את זמנו הפנוי - אם בלימוד חכמה או בהתנדבות.

לאחר שאדם הוכיח את עצמו, במעשים של התנדבות, שהוא מוכן למסור את נפשו למען הזולת, ייתכן שה' ימנה אותו לתפקיד של מנהיג (כמו למשל משה הצעיר), ואז יקדיש את זמנו הפנוי ללימוד, כך שיוכל להנהיג בצורה הטובה ביותר.

4. פרק ג מתייחס לחכמה שהאדם לומד לעצמו, ופרק ח מתייחס לחכמה שהאדם מלמד אחרים:

• הפסוק בפרק ג אומר לאדם, שעדיף שיִלְמַד חכמה מאשר שיעסוק בהגשמת חפציו האישיים;
• והפסוק בפרק ח אומר לאדם, שעדיף שיְלַמֵּד חכמה מאשר שיעסוק בהגשמת חפצים כלשהם, אפילו מצוות אחרות. האישים, אלו שיודעים ללמד, חייבים ללמד, והדבר חשוב אפילו יותר מאשר קיום מצוות של התנדבות; מצוות המזכות את הרבים חשובות יותר ממצוות של אדם פרטי.

לפי זה, הפסוקים אינם קובעים סדר עדיפויות בין קיום מצוות של התנדבות לבין לימוד עצמי - אדם הלומד תורה לעצמו בלבד, רשאי לבחור עד כמה הוא רוצה להשקיע בלימוד לעומת התנדבות, והטוב ביותר הוא שישלב ביניהם, שהרי כל מטרתו של לימוד התורה הוא להביא לידי מעשה, (דברים ה א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".

מסקנה זו מתאימה לדברי חז"ל בכמה מקומות, למשל בבבלי מגילה ג נאמר, שלימוד תורה של רבים חשוב יותר מאשר הקרבת קרבנות, שהיא מצוה מעשית; אך הקרבת הקרבנות חשובה יותר מאשר לימוד תורה של יחיד*.

לאחר שהאדם הוכיח את עצמו במעשים, ראוי שיתחיל ללמד אחרים, כך שיהיה "נאה דורש ונאה מקיים".

לסיכום (וכמובן בלי לפסוק הלכה), נראה שרוב האנשים, שאינם מנהיגי ציבור ואינם עוסקים בהוראה, צריכים לשלב בין לימוד לבין התנדבות, כל אחד לפי יכולתו ואופיו; אך מנהיגי ציבור צריכים להשקיע את רוב זמנם בלימוד מצוות המנהיגות, ואנשים שיכולים ללמד צריכים להשקיע את רוב זמנם בהוראה, כי בשני המקרים הללו, החכמה חשובה יותר אפילו ממצוות התנדבותיות - "וכל חפצים לא ישוו בה".