קטגוריה:ויקרא כה ב
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת ליהוה.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה.
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָֽה׃
דַּבֵּ֞ר דַּבֵּ֞ר - פועל, פיעל, ציווי, גוף שני, זכר, יחיד
צורת יסוד: 1696
מורפ': HVpv2ms אֶל אֶל - מילת יחס
צורת יסוד: 413
מורפ': HR־בְּנֵ֤י בְּנֵ֤י - שם עצם, זכר, רבים, נסמך
צורת יסוד: 1121 a
מורפ': HNcmpc יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׂרָאֵל֙ - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 3478
מורפ': HNp וְאָמַרְתָּ֣ וְ - ו' החיבור
אָמַרְתָּ֣ - פועל, קל, עבר ברצף (ו' ההיפוך), גוף שני, זכר, יחיד
צורת יסוד: c/559
מורפ': HC/Vqq2ms אֲלֵהֶ֔ם אֲלֵ - מילת יחס
הֶ֔ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: 413
מורפ': HR/Sp3mp כִּ֤י כִּ֤י - ו' החיבור
צורת יסוד: 3588 a
מורפ': HC תָבֹ֨אוּ֙ תָבֹ֨אוּ֙ - פועל, קל, עתיד, גוף שני, זכר, רבים
צורת יסוד: 935
מורפ': HVqi2mp אֶל אֶל - מילת יחס
צורת יסוד: 413
מורפ': HR־הָאָ֔רֶץ הָ - מילית, ה' הידיעה
אָ֔רֶץ - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/776
מורפ': HTd/Ncbsa אֲשֶׁ֥ר אֲשֶׁ֥ר - מילית, זיקה (ש/אשר)
צורת יסוד: 834 a
מורפ': HTr אֲנִ֖י אֲנִ֖י - כינוי גוף, אישי, גוף ראשון, משותף, יחיד
צורת יסוד: 589
מורפ': HPp1cs נֹתֵ֣ן נֹתֵ֣ן - פועל, קל, בינוני פעיל (הווה), זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: 5414
מורפ': HVqrmsa לָכֶ֑ם לָ - מילת יחס
כֶ֑ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שני, זכר, רבים
צורת יסוד: l
מורפ': HR/Sp2mp וְשָׁבְתָ֣ה וְ - ו' החיבור
שָׁבְתָ֣ה - פועל, קל, עבר ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, נקבה, יחיד
צורת יסוד: c/7673 b
מורפ': HC/Vqq3fs הָאָ֔רֶץ הָ - מילית, ה' הידיעה
אָ֔רֶץ - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/776
מורפ': HTd/Ncbsa שַׁבָּ֖ת שַׁבָּ֖ת - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: 7676
מורפ': HNcbsa לַיהוָֽה לַ - מילת יחס
יהוָֽה - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: l/3068
מורפ': HR/Np׃
תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):
דַּבֵּ֞ר גרשיים (שליש, דרגא 4)
אֶל־בְּנֵ֤י מהפך (משרת, דרגא 5) יִשְׂרָאֵל֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
וְאָמַרְתָּ֣ מונח (משרת, דרגא 5) אֲלֵהֶ֔ם זקף קטן (מלך, דרגא 2)
כִּ֤י מהפך (משרת, דרגא 5) תָבֹ֨אוּ֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
אֶל־הָאָ֔רֶץ זקף קטן (מלך, דרגא 2)
אֲשֶׁ֥ר מרכא (משרת, דרגא 5) אֲנִ֖י טפחא (מלך, דרגא 2)
נֹתֵ֣ן מונח (משרת, דרגא 5) לָכֶ֑ם אתנחתא (קיסר, דרגא 1)
וְשָׁבְתָ֣ה מונח (משרת, דרגא 5) הָאָ֔רֶץ זקף קטן (מלך, דרגא 2)
שַׁבָּ֖ת טפחא (מלך, דרגא 2)
לַיהוָֽה סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דַּאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן וְתַשְׁמֵיט אַרְעָא שְׁמִטְּתָא קֳדָם יְיָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן וְתַשְׁמֵט אַרְעָא שְׁמִיטְתָא קֳדָם יְיָ: |
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה א (עריכה)
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
והנה, בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר' אברהם שכתב "וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה". וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, (שמות כ ו): "ויום השביעי שבת לה' אלהיך", כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (משנה תמיד ז ד): "בשביעי מה היו אומרים? מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים". והנה, הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם.
ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה, כמו שהחמיר בעריות (ויקרא יח כח), שנאמר (ויקרא כו לד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה". והחזיר הענין פעמים רבות, (ויקרא כו לה): "כל ימי השמה תשבות", ונאמר (ויקרא כו מג): "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה", וכן שנינו (משנה אבות ה ט): "גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ", מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית, שנאמר (ירמיהו לד יג): "אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו'", כי גם בעבד שביעית כיובל כו'. והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי הוא מוסד המאמין יחריש. וזהו שנאמר "ושבתה הארץ שבת", (ויקרא כה י): "וקראתם דרור בארץ", כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א), שבה נאמר (ויקרא כו מב): "והארץ אזכור", וכבר זכרתי זה פעמים.
ושמא לזה רמזו רבותינו (ראש השנה כא ב) באמרם "חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד", כי כל שמיטה שער בית אחד. והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף, חוץ מן היובל קדש.רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד הפשט ושבתה הארץ שבת לה', שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ואפילו מה שצמח מעצמו מבלתי חרישה אסור לו לקצור, זהו את ספיח קצירך לא תקצור, מה שצמח מעצמו והוא נספח לקציר השנה שעברה נקרא ספיח, מלשון (ישעיה יד) ונספחו על בית יעקב, וכן הגפן שלא נעבד ולא נעדר ולא נזמר נקרא נזיר, לפי שהזירו ממנו כדבר שאינו שלו. וכלל הענין הוא שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו. ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ב"ה.
וע"ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה', כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה"ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה גלות, הוא שכתוב (ויקרא כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנו רז"ל גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה"ב, וזה מבואר.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ושבתה הארץ" הקרקעות המוכנות לעבודת האדמה:
" שבת לה'" שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו כמו שכיון בשבת בראשית באמרו שבת לה' אלהיך:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר', אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה' כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ"מ ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים.
ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו (תהלים עח, כב) שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ"ש (ירמיה ה, א) שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה לצד שמצוה זו של שביתת הארץ יש בה ב' דברים, הא' דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקיים כל דבר, והב' הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחבירו יתחייב עשותו כפי הדין, כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קיים, וכמו כן האדון ב"ה בשעת המתנה מתנה תנאים כאומרו אשר אני נותן ולא אמר אשר נתתי, אשר על כן אמר כנגד דבר מלך שלטון אמר דבר, וכנגד היות הדבר מתחייב מהמשפט אמר ואמרת פירוש בלא טעם גזירת מלך יקבלו המאמר:
ושבתה הארץ וגו'. צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה הרי הוא אומר בסמוך ובשנה השביעית שבת שבתון:
אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו' לה', וחזר ופירש שיעור שבת זה, אם חודש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו', ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ושבתה וגו' אלא מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית לא הייתי יודע ששייר ה' לעצמו שנה זו אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות ולא כן הוא:
והצצתי וראיתי כי אלהים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה' נותן הארץ על תנאי בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מה שאמר הכתוב (לקמן כ"ו ל"ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה וגו', ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם:
עוד נראה טעם סמיכות ושבתה לאשר אני נותן, על פי דבריהם שאמרו (בבא מציעא דף כג.) הן של תלמיד חכם במקום שבועה, והחכם אשר ממנו תוצאות חכמה הוא ה' אלהים, ולזה כשהוציא מפי עליון אני נותן אמירתו במקום שבועה. או גם כן לצד שמתנת ה' לישראל דין צדקה יש לה ואמירתה כדין נדר (ראש השנה דף ו.), ולזה תכף ומיד תוך כדי דיבור לאומרו אשר אני נותן אמר ושבתה הארץ וגו', וזולת זה מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית וגו' אינו תוך כדי דיבור למאמר הנתינה שהרי הפסיק במאמר שש שנים וגו' ושש שנים וגו':
פרשנות מודרנית:
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "ויקרא כה ב"
קטגוריה זו מכילה את 16 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 16 דפים.