רבינו בחיי על ויקרא כה

פסוק א

לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כח) שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו. ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן דרשו רז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים לג) ומתחת זרועות עולם, וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמן, שכן באברהם שאמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז) ונחנו מה, ודוד ע"ה אמר (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש וגו'. ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, הוא שכתוב (ישעיה נז) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז"ל למה נמשלה התורה למים שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים, מה המים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת במי שרוחו גבוהה אלא במי שדעתו שפלה. וכן אמרו במדרש (דברים ל) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט) אדם כי ימות באהל. וכן מצינו בשכינה שאע"פ שעקר דירתה ומכון שבתה בשמים, דרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר (בראשית ג) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. והזכיר דוד המלך ע"ה על דרך הסוד ואמר (תהלים קד) חסידה ברושים ביתה, וכיון שחטא אדם נסתלקה ואחר כך חזרה ושרתה בהר סיני שהוא השפל שבהרים, ובכל ההרים הגבוהים שבעולם לא בחר הקב"ה למתן תורה אלא בו שנאמר (תהלים סח) ההר חמד אלהים לשבתו, ובהר הזה נתנו כל המצות כולן וזהו שכתוב בפרשת שמטה.

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. נתעוררו החכמים ז"ל מה טעם הזכיר בכאן בהר סיני והיה ראוי שיאמר וידבר ה' אל משה לאמר כמשפטו בשאר מקומות התורה, ומזה דרשו בתורת כהנים מה ענין שמטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי פירוש הברייתא הזאת בתורת כהנים שאמרה מה שמטה נאמרו כלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני הכוונה לומר שהשמטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני נאמרו עוד כל פרטיה, שהרי כולן נזכרו בפרשה זו, בסוף הענין כתיב (ויקרא כז) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמטה הנזכרת שכלן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני, כן נראה לי וזה כפתור ופרח, עד כאן לשון הרב. ולפי דעת הרב ז"ל יהיה בהר סיני בלוחות שניות, כי מצות השמיטה בדרך כלל נאמרה בברית הראשון, ואחרי כן בברית השני נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה.

ויתכן לומר בטעם שהזכיר בהר סיני כי מפני שישראל שמעו מצות השבת מפי הגבורה בהר סיני, והשמטה והיובל מצות נמשכות אחר השבת, על כן הוצרך לבאר כאן כי גם השמטה והיובל נצטוו בהר סיני, כי טעם אחד לכולן. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים יהיה בהר סיני נמשך לפניו ולאחריו, לפניו זה שאמר ויקוב בן האשה הישראלית, כי השם ששמע בהר סיני פרש וקלל, לאחריו לענין שמטה ויובל, ומה שמטה ויובל מסיני אף כל המצות מסיני.

פסוק ב

ושבתה הארץ שבת לה'. קדש הקב"ה השביעי בימים ובשנים ובשמטות, קדשו בימים זה השבת וקראו שבת שנאמר (שמות כ) ויום השביעי שבת לה' אלהיך, קדשו בשנים זו שמטה וקראה ג"כ שבת שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', קדשו בשמטות זה יובל וקראו קדש שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם.

וע"ד הפשט ושבתה הארץ שבת לה', שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ואפילו מה שצמח מעצמו מבלתי חרישה אסור לו לקצור, זהו את ספיח קצירך לא תקצור, מה שצמח מעצמו והוא נספח לקציר השנה שעברה נקרא ספיח, מלשון (ישעיה יד) ונספחו על בית יעקב, וכן הגפן שלא נעבד ולא נעדר ולא נזמר נקרא נזיר, לפי שהזירו ממנו כדבר שאינו שלו. וכלל הענין הוא שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו. ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ב"ה.

וע"ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה', כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה"ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה גלות, הוא שכתוב (ויקרא כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנו רז"ל גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה"ב, וזה מבואר.

פסוק ח

שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו'. מה צורך להוסיף ולומר והיו לך וכי לא היינו יודעים שמספר שבע שנים שבע פעמים הן תשע וארבעים שנה, אבל יתכן לומר בסוד הענין כי בא הלשון בספור המצוה המעולה הזאת לבאר על ההוה ולרמוז על העתיד, כי המספר הראשון רמז למצות היובל שהם מ"ט שנה ושנת החמשים קדש, ולכך הזכיר בו וספרת לשון ספירה, והמספר השני רמז ליובל הגדול שהוא סוף כל ימי העולם אשר הויתו ארבעים ותשעה כי מספר מ"ט בימים ובשנים ובאלפים ובשערי הבינה שנמסרו למשה הכל ענין אחד, ירמוז לזמן עמידת העולם וקיומו, כנרמז בתחלת קהלת והארץ לעולם עומדת, והוא עולמו של יובל העולם, וזהו סוד חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר (תהלים ח) ותחסרהו מעט מאלהים. באור זה כי למדו בכל אלף ואלף שער בינה אחד, והודיעו כל ההויה מראש ועד סוף חוץ מן היובל קדש שהוא שער החמשים הפנימי של בינה, וזהו ותחסרהו מעט מאלהים, והשער ההוא קראו מעט לרוב דקותו ופנימיותו משערי אלהים שהוא הבינה, ולכך הזכיר במספר אלף שנה כמספר הזה, והיו לך, לשון הויה, ועוד הוסיף ואמר ימי כי כל ימי העולם מספר לך ועל זה אמר והיו לך ימי. ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים קמה) מלכותך מלכות כל עולמים, ומקרא מלא הוא (שם קה) דבר צוה לאלף דור, כי דור כמו עולם וזהו חמשים שנה, ובא הרמז במלת כל ובמלת לך כי הכל כונה אחת, וזה מבואר.

פסוק י

וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא. פירש רש"י ז"ל כי נקרא המועד בשם יובל על שתוקעין בו בשופר, מלשון (יהושע ו) במשוך בקרן היובל, (שם) שופרות היובלים, וכן דעת המפרשים.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב כי אין פירושם נכון, כי במשוך בקרן היובל ושופרות היובלים הוא שופר של איל, ואין מצותו אלא בר"ה כדי לזכור אילו של יצחק, ואין כן ביום הכפורים כי יום הכפורים מצותו בשל יעל. ועל כן פירש הוא ז"ל שלא נקרא יובל על התקיעה אלא על הדרור, שאם היה נקרא על שם התקיעה היה ראוי הכתוב לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש יובל היא, אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא כלומר שיהיו כולן בני חורין לדור בכל מקום שירצו. יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועל כן נקראות הפירות והתבואות גם כן יבול מלשון הבאה, גם המקומות העמוקים שבהם מים נקראין גם כן (ישעיה לו) פלגים יבלי מים, כי שם יבאו המים, עד כאן. וטעם מצות היובל על דרך הפשט כי כל השדות חוזרות לבעליהן ואפילו העבדים הנרצעים יצאו חפשים במועד היובל, וזהו לשון יובל כי כל דבר ודבר יובל אל אחוזתו ואל משפחתו.

וע"ד הקבלה יובל היא מלשון (ירמיה יז) ועל יובל ישלח שרשיו, וירמוז כי כל הדורות יובלו אל הסבה הראשונה, ולכך נקרא היובל בשם דרור כי הוא היובל אשר שם שרשי הדורות והנבראים כולן, כי משם נאצלו בברית עולם שנאמר (בראשית א) בראשית ברא אלהים, ושמה תשובתם, והבן זה, כי כל אחת מן השבע פועלת שבע אלפים, והנה הם מ"ט, וכשישלמו לעולם ארבעים ותשעה יהיה תהו ובהו וישוב הכלל ליובל כמו שנאצל משם, והבן זה, וזהו לשון הכתוב (ויקרא כה) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו, (שם כז) בשנת היובל ישוב. וחכמי המחקר הזכירו בלשונם הכל היה מהסבה הראשונה והכל שב אל הסבה הראשונה. ואם תזכה להבין סוד השמטה והיובל לא יתעלם ממך מה שהזכיר בשמטה שדך כרמך ספיח קצירך ענבי נזיריך, בלשון לנוכח, כי לאחר שתעבור שנת השמטה שקראה הכתוב שבת לה' שהיא שבת ומנוחה לחיי העולמים, יהיו שלך כקדם. והסתכל בכתוב הנמרץ שבמזמור שיר ליום השבת, הרומז מה יהיה אחר השבת, והוא שאמר (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח, וכתיב (שם עב) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, וגם זה רמז בפרשת ויכלו אחר שהזכיר (בראשית ב) ויברך אלהים את יום השביעי, כדי להודיע מה יהיה אחר יום השביעי חתם הפרשה במלת לעשות, כלומר לעשות פעולות ולקרא הדורות מראש. ומפני זה הזכיר במצות השמטה שדך כרמך קצירך נזירך, כעין שלך, ולא הזכיר כן ביובל אלא ספיחיה נזיריה, לפי שהם שלה ואין לך בהם כלום, וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים. ומזה אמר הכתוב לאשר לו אחזת הארץ, לא אמר נחלת הארץ, כי ענין נחלה הוא מה שהאדם נוחל מאחר אבל אמר אחוזה שהוא לשון מורה על הבעלים הראשונים העקריים, וזהו שכתוב (קהלת ה) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וזה מבואר.

פסוק יד

וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו. פירש רש"י ז"ל זו אונאת ממון, ובא להזהיר על האונאה לומר כאשר תמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. ודרשו רז"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך, כשתהיה מוכר מכור לישראל חברך, או קנה מיד עמיתך אם באת לקנות קנה מישראל חברך.

ומה שנסמכה פרשה זו לפרשת שמטה ויובל אמרו במדרש שהיא אזהרה לישראל שיקיימו מצות שמיטים ויובלות, שכך אמרו אם לא שמר אדם מצות שמטה ויובל לסוף מוכר מטלטליו, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד אלו מטלטלין, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר שדהו, שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר ביתו שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב, חזר בו מוטב ואם לאו חוזר על הפתחים שנאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר עצמו שנאמר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, חזר בו מוטב ואם לאו סוף נמכר לעו"ג שנאמר ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר, עד כאן במדרש. וכן מצינו שאירע לישראל על אשר לא שמרו את השמטה שנאמר (ירמיה לד) וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות, ובעונש זה נמכרו להכשדים בימיו של צדקיהו שחרב הבית, הוא שכתוב (דברי הימים ב לו) ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה וזקן וישש הכל נתן בידו, וכל כלי בית האלהים הגדולים והקטנים ואוצרות בית ה' ואוצרות המלך ושריו הכל הביא בבל.

פסוק יז

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. זו אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הגונה לו, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, והטעם לפי שהמתאנה מצטער ביותר ומחליש דעתו ולבו נכנע על צרתו ומתפלל מתוך דאגת לבו בכוונה ונשמע. ואם הוא אומר ומי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך.

פסוק יח

ועשיתם את חקותי. שמיטה ויובל הנזכרים שהם מכלל החקים. ואת משפטי תשמרו, אלו דיני חזרת הממכרים והעבדים ביובל ודיני האונאה, כי כולן נזכרים בפרשה זו. וישבתם על הארץ לבטח, שהרי ישראל גולים מן הארץ בעון שמטה שנאמר (ויקרא כו) אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, ולא היו שבעים שנה של גלות בבל אלא כנגד שבעים שמטות שבטלו.

פסוק כ

מה נאכל בשנה השביעית. והלא יכולין היו לאכול מן הששית, אלא בשנה השביעית דבק עם הן לא נזרע ולא נאסוף, וכאלו אמר מה נאכל בשמינית שהרי בשביעית לא נזרע.

פסוק כב

עד בא תבואתה. כנוי תבואתה לשמינית לא לתשיעית, ושעור הכתוב כן, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד בא תבואתה ותספיק לכם עד השנה התשיעית, וכשאומר לשלש השנים אינם שלש שלמים כי באור בשנה הששית חצי ששית וכל השביעית שאינן זורעין וחצי שמינית, כן פירש החכם ר' אברהם ז"ל.

פסוק כג

והארץ לא תמכר לצמיתות. למדך שאם הלוקח כובשה לשדה זו ואינו מחזירה לבעלים ביובל עובר בלאו זה, ולשון צמיתות הוא מכירה פסוקה ומוחלטת, וכן התרגום לחלוטין.

כי לי הארץ. אל תרע עיניך בה כי העולם שלי ורוצה אני בכך, כך דרשו רז"ל.

וע"ד הקבלה כי לי הארץ, עתידה לחזור לי ביובל, ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה. ולא יעלם ממך כונת תחלת המזמור באות למ"ד שהוא הגדול שבכל האותיות וקראוהו חכמי האמת מגדל הפורח באויר, אחר שתבין מה שכתבנו למעלה. או יאמר לי הארץ, העליונה, ובשנה השביעית אינה פועלת בתחתונה וכאלו אין התחתונה שלי, לכך לא תהא שלכם.

וזהו שאמרו במדרש כי גרים ותושבים אתם עמדי אל תעשו עצמכם עקר, אתם עמדי, דיו לעבד שיהא כרבו, כשהיא שלי הרי היא שלכם. ובאור זה כשהיא שלי בשאר השנים שהיא פועלת בארץ, הרי היא שלכם, אבל בשביעית שאינה פועלת בארץ וכאלו אינה שלי, לכך לא תהא שלכם לפי שדיו לעבד שיהא כרבו, וזה מבואר.

פסוק כה

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מפני דוחק ועוני. מאחזתו, ולא כל אחזתו, למדה תורה דרך ארץ שישייר לעצמו.

ובא גואלו הקרוב אלו וגאל את ממכר אחיו. הדין הזה שצותה התורה הוא דרך רחמנות במוכר שדהו מתוך דוחק ועוני שיוכל לגאול אותו לזמן קצוב הוא בעצמו אם השיגה ידו ומצא כדי גאולתו, או אחד מקרוביו, כדי שישוב לאחזתו קודם היובל, ואם לא מצאה ידו ואין לו גואל קרוב שיוכל לגאול אז יצרך להמתין עד היובל ויצא ביובל בחנם ושב לאחזתו. ומוכר שדה זו אינו יכול לגאול כי אם אחר שתי שנים לפי שצריך שתעמוד ביד הלוקח שתי שנים שיאכל תבואתה, וזהו שכתוב במספר שני תבואות ימכר לך, כי מלת שני כולל לשון שנים ולשון שנים, ותוך שתי שנים אלו אינו יכול לגאול אלא משם ואילך. והנה זה בהפך מבית שהוא יכול לגאול שנה ראשונה, כענין שכתוב ימים תהיה גאולתו, ומשם ואילך אינו יכול לגאול, זהו שאמר אם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות.

ובמדרש וכי ימוך אחיך, אלו ישראל שהם מכין מן המצות, ומכר מאחזתו שהם נמכרים ביד צוררי עכו"ם, ובא גואלו זה הקב"ה שנאמר (ירמיה נ) גואלם חזק ה' צבאות שמו, הקרוב אליו, דכתיב (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו. זהו שאמר הכתוב (הושע ה) אלך ואשובה אל מקומי אין כתיב כאן, אלא אלך אשובה, שאילו אמר אלך ואשובה לא היתה להן תקנה לישראל, אלא אמר הקב"ה אע"פ שאני הולך עושין תשובה ואני חוזר, לכך כתיב אלך אשובה ומתוך הצרה הבאה עליהם יעשו תשובה ויבקשו פני, שנאמר (דברים ד) בצר לך ומצאוך ואני מחזיר להם שכינתי.

פסוק כט

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. אחרי שהזכיר למעלה ומכר מאחוזתו שהיא השדה וצוה בו הכתוב שיצא ביובל מפני שהיא עקר חיי האדם ומשם תצא פרנסתו, הזכיר עתה במכירת הבית שגדול בשתו עד מאד כשיצטרך למכור את ביתו, ולכך רצתה התורה שיגאלנו תוך שנה ואין הלוקח יכול לעכב.

ובמדרש ואיש כי ימכור בית מושב, זה הקב"ה שמכר ביתו לכשדים, בית מושב דכתיב (תהלים קלב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, מה אירע בו דכתיב (מלכים ב כה) וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש, עיר חומה דכתיב (שם) ואת כל חומות ירושלים סביב נתצו כל חיל כשדים.

ימים תהיה גאולתו. בתוך שנתים ימים, זהו שאמרו רז"ל שני אלפים ימות המשיח.

פסוק לח

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם. דרשו רז"ל אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני עתיד ליפרע מן המלוה מעותיו ברבית ואומר של כותי הם, וזהו שאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וכן הזכיר בעבד לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך. ואמר לא תרדה בו בפרך, לא יאמר החם לי את הכוס ואינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא, שמא תאמר מי מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, הרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר בו ויראת מאלהיך.

פסוק מז

לעקר משפחת גר. ע"ד הפשט גוי עקרי שמעולם לא נתגייר והוא ממשפחת גר. ובאור הכתוב כי בין שיהיה נמכר לגר שהוא תושב עמנו או לעקר כלומר לגוי עצמו וכן התרגום לארמאי, מכל מקום אחרי נמכר גאולה תהיה לו, כי הדבר מסור לכל אחד מישראל, והוא שאמר אחד מאחיו יגאלנו, או הקרובים שהם קודמים וזהו או דודו או בן דודו יגאלנו, או שיגאל הוא את עצמו זהו או השיגה ידו ונגאל.

וע"ד המדרש לעקר זו רומי, וקראהו עקר על שם שעתיד הקב"ה לעקרה, שנאמר (דניאל ז) והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. וזהו שאמרו במדרש וכי תשיג יד גר ותושב, גר זה נבוכדנצר מלך בבל, ותושב זו מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר זו רומי. הוציא לנו המדרש מן הכתוב הזה רמז ארבע מלכיות, ולפי דעתי עשו זה בכונה גמורה לפי ענין הפרשה, כי יש בפרשה התעוררות ורמז והבטחה לישראל בגאולת שעבוד ארבע מלכיות, וגם יש בה עוד רמז כי הגאולה תלויה בתשובה, ואף אם לא יעשו תשובה אי אפשר להתאחר מזמן הקץ הקצוב, ובהגיע תור הקץ הקצוב לא ישאר לישראל שום עבדות בלתי עבודת ה' יתברך. ויש בה עוד רמז שעתיד הקב"ה להביא העו"ג לחשבון לפי ששעבדו בישראל, וזה מזמן הגלות עד שנת הגאולה העתידה שקראה הכתוב יובל. והנה כל הפרשה בענינה מעידה על זה, ומפני זה לקחו החכמים ז"ל רמז וסימן מן הכתוב לארבע מלכיות, וסמך למלכות הרביעית שקראה עקר, אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וידוע כי לשון אחרי הוא מופלג ורחוק וירמוז לגלות האחרון הזה.

ואמר אחד מאחיו יגאלנו והוא משיח בן דוד שהוא משבט יהודה מיוחד שבכל השבטים, ועוד יכלול אחד מאחיו כלומר שיהיה הגואל בשר ודם כשאר האחים, נולד מאב ואם כדמיון משה שהיה הגואל הראשון שבמצרים. ואמר או השיגה ידו ונגאל, כלומר בכסף, והיא הגאולה בתשובה הנמשלת לכסף, כי כשם שהכסף לבן וטהור כך התשובה מטהרת הנפש ומלבנת העונות. ואמר וחשב עם קונהו הוא הקב"ה הקונה שמים וארץ שיביא לחשבון כל אומה ואומה ששעבדו לישראל, משנת המכרו לו, כלומר מהזמן שהתחילו להשתעבד בהם עד שנת זמן הגאולה, וקרא הגאולה שנת היובל לפי שהיובל זמן חרות, שנאמר (ויקרא כה) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא ועוד על שם (תהלים עו) יובילו שי למורא, ועל שם שכתוב (ישעיה סו) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'.ואמר אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים, כלומר שהפדיון יהיה לפי השנים, כי לפי גודל התשובה תתקרב הגאולה או תתרחק. ואמר ואם לא יגאל באלה שאם לא יגאל על ידי תשובה בשנות הגלות האלה, ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו, כלומר שלא יתאחר זמן הגאולה מן הקץ הקצוב ואילך. וזוהי דעת רבי יהושע שאמר בין עושין תשובה בין אין עושין תשובה מיד נגאלים, שנאמר (שם ס) אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ואמר הוא ובניו עמו רמז לשני הקבוצים העתידים והם הנדחים והנפוצים עמהם, זהו שאמר הוא ובניו עמו, וזהו שסמך לו כי לי בני ישראל עבדים, כי בהגיע תור הגאולה הקצוב אינן מתעכבין אפילו שעה אחת ולא יהיו עבדים כי אם להקב"ה. ואמר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, להשוות גאולה זו לגאולת מצרים, כי כיון שהגיע הקץ מיד יצאו. אני ה' אלהיכם המבטיח אתכם בזה לעתיד.

פסוק נ

וחשב עם קונהו. יזהיר הכתוב שידקדק עמו בחשבון ולא יבא עליו בעקיפין, לפי שגזל הגוי אסור מפני חלול השם, ובגוי שתחת ידו הכתוב מדבר ואע"פ כן הזהירה עליו התורה שיזהר עמו שלא יגזול אותו, וכן אמרו רז"ל וכן העלו שם בגמרא ריביתא דגוי מותר, שנאמר (דברים כג) לנכרי תשיך וכתיב (שם) לא תשיך לאחיך, אחיך ולא כותי, אבל להטעותו אסור שהרי יש בזה חלול ה', ואם החזיר לו טעותו הרי זה קדוש ה'. ומפני זה צוה יעקב לבניו להחזיר טעותו של גוי, הוא שכתוב (בראשית מג) ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם, ואע"פ שהיו המצריים עובדי עבודה זרה צוה להחזיר אותו מפני קדוש ה' והיה זה קודם מתן תורה, וכל שכן בזמן הזה שהאדם חייב בכך. גזלו אסור ממה שכתוב (דברים ז) ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן כבוש א"י שהיו מסורין בידך, ועוד מהכתוב הזה, וחשב עם קונהו, שיש לו לזה שגואל את העבד לדקדק עם העכו"ם אדוניו בחשבון כפי שניו, שאם לא דקדק וגזל ממנו יש בדבר חלול ה' יותר מהגוזל לישראל, וכן מצינו בתוספתא דבבא קמא הגוזל את העכו"ם חייב להחזיר, חמור גזל העכו"ם מגזל ישראל מפני חלול ה', עד כאן. טעם הדבר כי הגוזל לישראל חברו אינו קורא תגר ואינו נותן דופי באמונת ישראל, אבל הגוזל את העכו"ם קורא תגר ונותן דופי באמונת ישראל ובתורת משה, והרי זה מחלל את ה'. מצורף לזה תמצא שהתפלל שלמה ע"ה להקב"ה כי כשיבא ישראל להתפלל בבית שבנה לשמו שיתן לו שאלתו כפי מה שידע שראוי לכך, זהו שאמר (מלכים א ח) אשר תדע את לבבו, ואם יבא הנכרי שם להתפלל שיתן לו שאלתו על כל פנים, זהו שאמר (שם) ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, כלומר בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, והטעם לפי שהישראל אינו קורא תגר והנכרי קורא תגר.

פסוק נד

ואם לא יגאל באלה. דרשו רז"ל בפ"ק דקידושין, או דודו זו גאולת קרובים, או השיגה ידו זו גאולת עצמו, ונגאל זו גאולת אחרים, ולכך אמר ואם לא יגאל ויצא בשנת היובל, על כרחו של גוי, שהרי בגוי שתחת ידך הכתוב מדבר, וכדאיתא התם בגמרא בגוי שאינו תחת ידך מה אפשר לעשות לו ושם דרשו מה גאולת עצמו לשחרור אף גאולת קרוביו לשחרור, ומה גאולת עצמו לשחרור אף גאולת אחרים לשחרור, וכן העלו בסוף ואמרו מקרא נדרש בין מלפניו בין מלאחריו והכל לשחרור.