דברים יז טז: " "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וה' אָמַר" "לָכֶם 'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד'" "

המפרשים נחלקו בהבנת המצוה "לא ירבה לו סוסים" - הן לגבי פרטיה והן לגבי טעמה:

מלשון הכתוב לא ירבה נראה שמותר למלך להחזיק סוסים, בתנאי שלא יחזיק "הרבה מדי". כמה זה הרבה?

1. מנהיגי ישראל הראשונים לא החזיקו סוסים כלל. גם כשלכדו סוסים במלחמה, עיקרו אותם כך שלא יוכלו עוד לשמש למלחמה:

• (יהושע יא ו): "וַיֹּאמֶר ה' אַל יְהוֹשֻׁעַ אֶל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ"
• שאול, המלך הראשון, קיים מצווה זו ולא החזיק סוסים כלל - משפחתו החזיקה רק אתונות (ראו שאול המלך - עלייתו ונפילתו ).
• (שמואל ב ח ד): "וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי, וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב , וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב"( רש"י שם) .

אם כך, לא ירבה לו סוסים = יותר מאחד. מן הסתם, מותר לו להחזיק סוס אישי לצורך רכיבה; כך נראה גם מהמשנה: "לא ירבה לו סוסים - אלא כדי מרכבתו" ( משנה סנהדרין ב ד ) .

2. אולם בתלמוד פירשו, שמותר למלך להחזיק סוסים לא רק עבור עצמו, אלא גם עבור פרשיו - כלומר הצבא; האיסור הוא רק על החזקת "סוסים בטלים":

• "רק לא ירבה לו סוסים - יכול לא ירבה למרכבתו ולא לפרשיו? תלמוד לומר לא ירבה לו, לו אין מרבה, אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו. אם כן למה נאמר סוסים ? סוסים בטלים. מנין אפילו סוס אחד והוא בטל? תלמוד לומר סוס . ומנין כי כדאי הוא שיחזיר את העם למצרים? תלמוד לומר לא ירבה לו סוסים ולא ישיב. והלא דברים קל וחומר - ומה מצרים, שהברית כרותה עליה  - עבירה מחזירתם לשם; שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהם, על אחת כמה וכמה" ( ספרי ) .
• " "לא ירבה לו" "סוסים ('לו' משמע להרחיב דעתו ולהגדיל ברבוי סוסים) -" "יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו ?!" "(מלכות בלא רכב ופרשים מי חשיבא?!)" "תלמוד לומר: לו : לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו; הא מה אני מקיים 'סוסים'? - סוסים הבטלנין; מניין שאפילו סוס אחד והוא בטל - שהוא ב'לא ירבה'? תלמוד לומר: למען הרבות סוס ; וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי ב'לא ירבה' – סוסים למה לי? לעבור בלא תעשה על כל סוס וסוס. טעמא דכתב רחמנא 'לו', הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי רכבו ופרשיו" "נמי לא! לא, צריכא לאפושי (לאפושי רכב ופרשים וסוסים לרכוב בהרווחה ולא בצמצום; לשון אחר 'לאפוחי' גרסינן: כשרוכב סוס אחד ומושך סוס אחד אצלו ביד ורוכב פעם על זה ופעם על זה, להרגיע את חבירו)." " ( בבלי סנהדרין כא: ) .
• "אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו, כדרך שעושין שאר המלכים, אסור" ( רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ג ג ) .

כך נראה גם מספר משלי, המלמד שמותר להחזיק סוסים כדי להיות מוכנים למלחמה, (משלי כא לא): "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה - ולה' הַתְּשׁוּעָה"( פירוט ); האיסור הוא רק על החזקת סוסים בטלים, לשם כבוד והתפארות.

ראו גם: מצוה:שלא ירבה המלך סוסים .

2. לפי הפירוש השני, מותר למלך להחזיק סוסים לצורך המלחמה, רק שאסור לו להרבות בסוסים שאין בהם צורך, וזאת משתי סיבות נפשיות: הדבר עלול לפגוע במידת הבטחון שלו בה', וכן הדבר עלול לעורר בו גאוה (כמו שכתוב בהמשך "לבלתי רום לבבו מאחיו"): "הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו... וטעם רק לומר, אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך, רק לא יהיה כמלכיהם, שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם, שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים" ( רמב"ן ) .

כמו כן, ייתכן שהאיסור להרבות סוסים הוא רק סייג על האיסור להשיב את העם מצרימה: "לא ירבה לו סוסים -... שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים באים משם, כמה שנאמר בשלמה..." ( רש"י ) ; וייתכן גם שיש כאן שני איסורים: איסור כללי להרבות סוסים מכל מקום, ואיסור נוסף להרבות סוסים ע"י קשרים עם מצרים ( רמב"ן ) .

הקשר בין סוסים למצרים הוא מקרי - בעת העתיקה, מצריים היתה מעצמה צבאית שהתמחתה בסוסים:

• (שמות יד ט): "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן"
• דברים יא ד: " "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם" "לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה" "

ולכן, כמה ממלכי ישראל פנו למצרים כדי להשיג סוסים:

• מלכים א י כח-כט: " "וּמוֹצָא הַסּוּסִים" "אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" "מִמִּצְרַיִם , וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה" "בִּמְחִיר. וַתַּעֲלֶה" "וַתֵּצֵא" "מֶרְכָּבָה מִמִּצְרָיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה;" "וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ" ", וכן דברי הימים ב א טז-יז    דברי הימים ב ט כח
• ישעיהו לא א-ג: " "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ, וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד; וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת ה' לֹא" "דָרָשׁוּ... וּמִצְרַיִם" "אָדָם וְלֹא אֵל," "וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן" "
• יחזקאל יז טו: " "וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם" "לָתֶת לוֹ" "סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח? הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה, וְהֵפֵר בְּרִית" "וְנִמְלָט?!" "

אולם, שלמה לא "השיב את העם מצריימה" - הוא רק שלח כמה סוחרים לקנות סוסים; אין שום איסור על נסיעה זמנית למצרים לצורך מסחר! בתלמוד אף נאמר בפירוש: "לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ" (ירושלמי סנהדרין פרק י; רמב"ן על הפסוק) .

אפשר גם לפרש, שהשיבה למצרים היא לא איסור אלא עונש: אם בני ישראל ירבו להם סוסים - הם ייענשו בגלות, ובפרט - בגלות למצרים: "ומנין כי כדאי הוא שיחזיר את העם למצרים? תלמוד לומר לא ירבה לו סוסים ולא ישיב . והלא דברים קל וחומר - ומה מצרים, שהברית כרותה עליה  - עבירה מחזירתם לשם; שאר ארצות, שאין הברית כרותה עליהם, על אחת כמה וכמה" ( ספרי ) .

• אולם, אין זה ברור מדוע נזכר עונש זה דווקא בקשר לאיסור להרבות סוסים.

1. לפי הפירוש הראשון, אסור להחזיק סוסים גם לצורך הצבא. ישנה בעיה עקרונית בצבא המסתמך על סוסים: כדי להכשיר לוחמים רוכבי סוסים, דרוש אימון משמעותי של שנים רבות. בזמן האימון, הרוכב צריך להתפרנס על חשבון הציבור. גם הסוס צריך לאכול על חשבון הציבור. בחברה כזאת ייווצרו שני מעמדות: רוב האזרחים יהיו חקלאים או רועי-צאן, העוסקים בעבודה יצרנית ואין להם כל ניסיון צבאי; ומיעוטם יהיו לוחמים מקצועיים החיים על-חשבון האחרים. 

המצב הזה הוא מסוכן מבחינה צבאית: כך למשל, הכנענים בטחו על סוס ורכב שהיו להם, והם נפלו לפני צבא הרגלים הלא-מקצועי של ישראל בימי יהושע. ה' ציווה על יהושע לעקר את הסוסים שנלקחו כשלל, כדי שלא יטעו ישראל אחרי תורת המלחמה המוטעית של הכנענים. עשרים השנים שבהן הפיל יבין השני חתיתו על השטחים העבירים בצפון אינן מוכיחות שלטווח ארוך היה נכון להסתמך על רכב ברזל ― קשיות העורף של ישראל היא שעיכבה עשרים שנה את מפלתו הבלתי-נמנעת. כל מערך היישוב הכנעני של עיירות-מדינה הנלחמות ביניהן תדיר בנשק שאינו יעיל אלא בסוג שטח אחד, וגם שם לא בכל עונות השנה, לא היה מסוגל לעמוד לפני אויב שפרץ מבחוץ למועדון הסגור, וציפצף על הכללים המקובלים.

כך גם במקומות אחרים: מדינת-העיירה רומא השתלטה עם צבא האזרחים שלה על איטליה ועל רוב היקף הים התיכון. הצבא הפך למקצועי וקבוע, היקף הים הושלם ונכבשו ארצות נוספות רחוקות מהים. את השלטון במדינה תפסו מצביאים שהכתירו עצמם למלכים, וההתפשטות סביב נעצרה. את שטחי ממלכת רומי המזדקנת שטפו שבטי ברברים, שתפסו בהנהגת מצביאים-מלכים עמדה של גזע-אדונים.

במצב שבו הכוח הלוחם של המדינה הוא כוחם של בני המדינה עצמם כולם, יעמדו נגד כל פולש שיבוא מבחוץ בכל מקום לוחמים בני המקום, וקשה יהיה לכובש זר להשתלט על מדינה כזאת, ועוד יותר קשה להחזיק בה. גם לשלטון המדינה עצמה קשה יהיה לכפות ולבצע מעשי עריצות נגד בני המדינה שלו. כדי לעשוק ולקפח אפילו מיעוט מתוך האזרחים יצטרך השלטון להשחית ולפתות את הרוב לפעול נגד אחיהם המיעוט לטובתם האנוכית של בני הרוב, או לרמות ולשכנע את הרוב שמעשה הנבלה נעשה לטובת הכלל וצורך הכלל מכריח את הפגיעה במיעוט. העם המגויס לא יחרף נפשו למות ולא ישחית זמנו למטרות שלא יצפה מהן לתועלת לכלל או לריווח ללוחמים עצמם.

אולם כשהצבא מורכב רק משכבה קטנה של לוחמים מקצועיים, אותם אנשי צבא יחזיקו בידם כוח רב, ויאפשרו לשלטון המרכזי (- המלך) לשלוט באוכלוסיה ביד רמה; אם המלך ייחלש, ראשי הצבא ישתלטו ויקימו דיקטטורה צבאית. בשני המקרים, האזרחים היצרנים - שאינם יודעים להילחם - יהיו משועבדים למעטים הנשענים על צבא הסוסים (ע"פ דוד ויסקוט, "תורת המלכים").

זה משיב את העם מצרים במובן העמוק ביותר - לא רק נסיעה קצרה למצרים לצורך רכישת סוסים, אלא החזרת כל העם למצב של שיעבוד, כפי שהיו במצרים.

על-פי חז"ל, יש איסור על כל אדם לחזור לגור במצרים: "בשלושה מקומות הקב"ה מזהיר לישראל שלא יחזרו למצרים" (רשב"י, אסתר רבה פתיחתא ג ) :

• לפני קריעת ים סוף, (שמות יד יג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם: אֶל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם; כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם, לֹא תספו לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם"( רמב"ן שם ) .
• בפסוק שלנו, דברים יז טז: " "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וה' אָמַר" "לָכֶם ' לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד '" ".
• ובסוף הקללות בפרשת כי תבוא, (דברים כח סח): "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ; וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה".
• כיוצא בזה נאמר גם ב (שמות יג יז): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"( פירוט ) - ה' לא רוצה שבני-ישראל ישובו למצרים, לא פיסית ולא מדינית. ולכן גם בפסוקנו, אסור למלך להרבות סוסים, כי הדבר עלול לגרום לו לכרות ברית צבאית עם מצרים ולסכן את העצמאות הרוחנית של ישראל.

היו יהודים שהתיישבו באלכסנדריה, אולם הם נענשו ונהרגו: "מאי טעמא איענשו? משום דעברי אהאי קרא: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד, ואינהו הדור אתו" ( בבלי סוכה נא: )

כך נפסק להלכה: "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה... ואלכסנדריאה בכלל האיסור. מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם. ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה. ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד עכו"ם, מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים" ( רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ג ז  ; ראו גם מצוה:לא לשכון בארץ מצרים ) .

האיסור נובע מסיבות חינוכיות - כדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים: "מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד, כמו שאמר (ויקרא יח ג) "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו'", והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם, והכרית בכנענים כל נשמה (להלן כ טז), ואמר (שמות כג לג) "לא ישבו בארצך" והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו שם בארצם" ( רמב"ן ) .

אפשר לפרש, שהאיסור להרבות סוסים הוא סייג לאיסור זה - בהתאם לפירוש 2 למעלה.

אולם לפי פירוש 1 למעלה, האיסור לחזור למצרים נובע מסיבה מהותית: יציאת מצרים היא סמל לחופש; ה' הוציא את בני ישראל ממצרים כדי שיהיו עבדים שלו בלבד, ולא של בשר ודם, (ויקרא כה נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". ישנן הרבה מצוות בתורה, שנועדו להבטיח את החופש של בני ישראל ולמנוע את חזרתם למצב של שיעבוד (בין במצרים ובין בארץ ישראל), ואחת מהן היא האיסור על הקמת צבא מקצועי המבוסס על סוסים.

במגילת המקדש שבמגילות ים המלח יש הוספת סיבת האיסור להרבות סוסים – "למלחמה". להלן הקטע המלא שבטור נו':

12 "כי תבוא אל הארץ אשר אנוכי נותן לכה וירשתה וישבתה

13 בה ואמרתה אשיםה עלי מלך ככול הגואים אשר סביבותי

14 שם תשים עליכה מלך‏ אשר‏ אבחר‏ בו‏ מקרב אחיכה תשים עליך מלך

15 לוא תתן עליכה איש נוכרי אשר לוא אחיכה הוא רק לוא

16 ירבה לו סוס ולוא ישיב את העם מצרים למלחמה למען

17 הרבות לו סוס וכסף וזהב‏ vacat ואנוכי אמרתי לכה לוא

18 תוסיף לשוב בדרך הזואת עוד ולוא ירבה לו נשים ולוא

19 יסירו לבבו מאחרי וכסף וזהב לוא ירבה לוא מואדה

20 ‏ vacat‏ והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתבו

21 לו את התורה הזואת על ספר מלפני הכוהנים"

יוצא שהפירוש הוא או בצמצום: למלחמה אינו רשאי לחזור, אך לצורך מסחר כן. או בהרחבה: אפילו למלחמה אינו רשי לחזור (ז' פלק, מגילת המקדש והמשנה הראשונה, סיני פג (צש"ל) עמ' לב – מא).

אמנם אין בטור נח' אזכור על מלחמה במצרים, כנראה כי אין שם הקשר לסוסים ולצניעות.

-- DeadSea Scrolls, 2017-02-10 02:30:52