יערות דבש/דרוש ו

דרוש ו

תוכחת מוסר מה שדרש הגאון זצ"ל בין כסא לעשור שנת תק"ה בק"ק מיץ יע"א.

דוד המלך פתח ואמר (תהילים קל א ב) שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' והוא שם הוי"ה אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני וכבר אמר האר"י ז"ל כי ביו"ד ימי התשובה יש לומר מזמור זה בין ישתבח ליוצר אור וטעמו בסתרי תורה מבואר מה שיש בו להבין והוא כאשר ה' עושה ומתנהג בחסד עם בריותיו ואינו בא לשפוט הארץ הוא קרוב לנו כדי שחסדים המגיעים אלינו מאתו יהיו קרובים אלינו ואור צח ובהיר יותר מאיר ונהנים בו הרואים בו בקרוב המוגבל יותר מברחוק אפס צריך שיעור מוגבל כפי קשת הראיה שלא תכהה עין הרואה ברוב אורו וכך הגבול לפניו יתברך שהוא מושב יקרו בשמים ממעל ואנחנו שוכני בתי חומר וגויות נפסדות על הארץ שיהיה חסדו מגיע אלינו כפי הראוי לקבל לבל יזיק רוב אורו ונהיה נהנים מחסדו ובטובו חיינו ולכך נאמר (תהלים קט"ו, ט"ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וזהו מאמר דוד (שם קג יא) כגבוה שמים מעל הארץ כן גבר חסדו על יראיו והוא דבר אשר דברנו כי זה הגבול מהגבוה כדי שיגיע לנו חסדו לטובה וברכה בתוספת ויוגבר חסדו עלינו.

אמנם בבואו לשפוט תבל בצדק כי אין רחמים בדין ולא משוא פנים כלל ובאש ה' נשפט כי אלפי רבוא רבבות נחלי כדורי אש באלפים רבבות פרסאות יוצאים מלפניו ואם אנו מקורבים בגבול הנ"ל ח"ו תאכלנו אש הגדולה ותכלה אותנו ח"ו כרגע וה' לרוב רחמיו מסתלק ממקום מושבו בשמים ומגביה לשבת בשמים עליונים גבוה מעל גבוה כדי שתהיה האש מקוררת טרם תגיע אלינו וזה ויגבה ה' צבאות במשפט כי ה' מגביה למעלה כסאו ואם כן שמושב יקרו מעלה מעלה ביו"ד ימים אלו שהם ימי דין יותר מכל השנה אנו בימים אלו בעומק למאוד כנודע כערך הגבוה כן למולו ערך העומק ולכך אנו מתפללים בימים אלו ממעמקים קראתיך ה' והנה העלות למעלה מעלה הוא ע"י שופר כי צריך שתדע כי לפי כל עניני משמעות הפוסקים ודברי חז"ל ענין שופר להפוך מדת הדין למדת הרחמים והלא אמרו (מועד קטן דף טז.) אפיק שופרא ושמתיה בת' שופרות שמתיה ברק למרוז וכהנה טובא דמורה כי שופר מעורר דין עושה משפט חרוץ ומכלה קוצים מכרם ה' צבאות אבל באמת כך הוא הענין שופר הוא השמעת דין זמן תחלת דין כי אין רשות למארי תריסין ומקטרגים לכנוס לפרגוד עד שישמע קול שופר ואז מתחיל הדין ואז הותרה הרצועה לכנוס כל מארי דדינא לתבוע דינא מן המלך המשפט וזהו שיסד רבי אמנון בנתנה תוקף וקול שופר ישמע ויאמרו הנה יום הדין וכו' אמנם אין שופר למעלה נשמע עד שיתקעו ישראל למטה ואז נתקע השופר למעלה אז קביעת הדין וזהו שמערב השטן כי השטן רואה שישראל תוקעין וגורמים שיהיה עת הדין וכסאות למשפט מה שכל מלאכי מעלה חרדים מלפניו ואמר השטן בלבו מה זה היה להם לשתוק מבלי תת אות וקבע לדין ואיך הם יהיו תובעים ועושים הכנה לדין אין זה כי הם חפים מפשע ויודעים בעצמם כי בהשפטם יצאו צדיקים וא"כ השטן נחרד ונסתמת טענתו ונבהל לקטרג על ישראל.

וגם זה הטעם באמת כיון שבעל הדין בעצמו תובע הדין ואומר דונו לי דיני הרי חמת המלך שככה כי הוא בעצמו מקבל על עצמו דין וכמו כן דיש לכוון באמירת ואתה צדיק על כל הבא וכו' שמקבל בעצמו דין על עונות וכן בנפילת אפים יהיה כך שמוסר גופו ונפשו לקבל דין שמים כפי הראוי מחיק דינו של הקב"ה ואז כביכול נתמלא רחמים וזה רמזו (ד"ר ה ד) במקום שיש דין למטה אין דין למעלה כי אם אדם תובע דין למטה אין דינו של ה' למעלה כ"כ בריתחא אבל מ"מ ענין שופר לקבוע דין וליתן רשות למארי דדינא לכנוס ולכך בתקיעות השופר מתחיל הדין ומתחילה כשהשם מתחיל דין מרוב טובו מעיין בתחלה בזכות של ישראל כמה מצות ומעשים טובים שעשו ואח"כ מעיין בעונות שעשו ישראל וזהו תקיעות מיושב ותקיעות מעומד כי כבר דרשנו מקדם כשמדת הדין מתוחה יש לעמוד קשות בעמידה (עיין מגילה כא בהיפך) אבל כשמדת הרחמים מתוחה יש לישב רכות בישיבה ולכך תקיעות ראשונות שהן מזכירות צדקת ישראל יושבים כי אז אין מדת הדין וגם כביכול ה' יושב כאחד העושה סדר לדבר מבלי מהירות רק מתון ועיקר מלת ישיבה עכבה ולכך נאמר (תהלים כ"ב, ד') ואתה קדוש יושב תהלות ישראל כשמזכירין זכות ותהלות ישראל אז יושב ואף אנו יושבים משא"כ כשרואה עונות ודן אז עומד ממהר כאיש העומד דכתיב (ישעיהו י"ב, י"ט) בקומו לשפוט ארץ ולכך תקיעות מעומד כי אז מעיין בעונות ואז דין ולכך מזכירין אז מלכויות זכרונות ושופרות ולכך אמרו (עבודה זרה דף ד:) על מוסף לבל יהיה מתפלל ביחיד כי יפקד דינו ולא בשחרית כי בתקיעות דמעומד זמן הדין וא"כ כאשר הותקע שופר מתחיל הדין ואז הקב"ה מסלק שכינתו מעלה מעלה ולכך נאמר (תהלים מ"ז, ו') עלה אלהים בתרועה וכו' כי עי"כ עולה למעלה.

ואמרו (ראש השנה דף יז:) אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא ופי' הרא"ש דקודם חטא צריך רחמים מבלי לדון על המחשבה לדבר עבירה ועדיין קשה אם הוא ה' לאחר שיחטא בפועל מכ"ש הוא ה' על המחשבה לבד והראשון מיותר.

אבל באמת הבדל יש כי על המחשבה מוחל בשם הוי"ה פשוט כי הוא רק נתפס במחשבה ורעיון כאמרם (פסחים נז קידושין ע.) זה שמי לעלם שאינו קורא במבטא שם הוי"ה רק מחשבת לבב צריך להיות על שמו הפשוט והנעלם ולכך אף הוא מכפר על המחשבה ואין צריך לקבל דין ויסורין כלל רק חרטה גמורה מעומק הלב ויגמור בלבבו יחוד ה' וגודל קדושתו ורוממתו ואהבתו ויראתו האמיתית ואז ירפא לו אבל העושה עבירה בביטוי פה שהוא כלי מעשה וכן שאר מעשים בזה שם של אדנ"י שהוא כינוי לשם הוי"ה כי בו נקרא מכפר אבל היותו בתואר אדון כל ארץ שהוא אדנ"י צריך לעשות דין כי מלך במשפט יעמיד ארץ כן הוא מחוק האדנות לכלכל דבר במשפט ואז האדם השב צריך לקרות בפה מלא בבכי ובבקשה ולא סגי בחרטת הלב ויבא דבר שבמעשה ויכפר על דבר שבמעשה וגם צריך לקבל יסורים ועונש כפי הדין וחוק משפט ה' כי דינא הם בחסד ורחמים יך ויחבוש טרף ורפא וזהו ממעמקים דהיינו עומק הלב שהוא מחשבה בעלמא קראתיך ה' שם הוי"ה רחמים גמורים כי הוא מטהר ומוחל על מחשבה וגם הקריאה היא רק צורך לעומק הלב כמ"ש אבל אדנ"י שם של אדנ"י הוא על מעשה שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני דהיינו צריך דיבור פה ואז הוא בבחינה של אדנ"י שהוא המבטא בפה ובדבר שפתים ואז אין כאן רחמים גמורים רק דין ויסורים כנ"ל.

וכן הדבר בשופר כי עיקר שופר הוא רק קול בעלמא והוא הבא מפנימיות האדם מהרוח הבא מנשמת אדם ונשימה מכח הלב והוא הבא בתוך שופר להשמיע קול ועיקר שופר שהוא קולו של הלב כי הנפיחה בו והוא מכח הלב והוא המשמיע קול ואין לכלי דיבור חלק בו וזהו תקיעה פשוטה וזהו קול שופר ובזה כביכול ברא ה' העולם כי בדבר ה' שמים נעשו אבל דיבור ומאמר ראשון לא היה אפשר כביכול בדיבור גמור כי א"כ נברא מלאך ויאמרו ח"ו שותף היה במעשה בראשית כמ"ש ולכך מאמר ראשון היה קול בעלמא כביכול המורה על מחשבה כי קול גמר כח המחשבה ואז התחיל בריאת עולם ולכך נאמר בראשית וקבלו חז"ל (ר"ה לב מגילה כא ע"ב) דהוא מאמר ולא נאמר ויאמר כי לא היה רק קול בעלמא שהוא גמר כח מחשבת לבב ולכך מתרגמינן בראשית במחשבתיה ולכך אנו תוקעים כי אז נברא עולם והיה בשופר ולכך כשאנו תוקעים אומרים היום הרת עולם וכו' כי זהו תחלת בריאת עולם כמו הריון והיולי לבריאת כל עולם דיבור ומאמר ראשון.

והנה זו היא תקיעה שהיא פשוטה מעומק וכח הלב אבל התרועה א"א לעשות אם לא בסיוע הלשון וכלי דיבור והם מיוחסים למדת הדין כנ"ל ולכך (תהלים מ"ז, ו') עלה אלהים בתרועה ה' שהוא הוי"ה בקול שופר.

ולכך אנו חייבים בימים אלו שאנחנו בעומק לקרוא לה' במחשבה טהורה וזכה ולראות כי ימים אלו מסוגלים ביותר לתשובה מכל הימים ולראות העיקר בתיקון הענין וגדור גדר כי אין די במה שישובו בימים אלו ואח"כ כאשר יעברו ימי מועד וזמן הלזה ישובו לכסלה ח"ו ועיקר התשובה לקבל על עצמו מבלי לעשות כזה ואמת מצינו בפוסקים חומרות לימים אלו יותר משאר ימים וסמכו אירושלמי (שבת פ"א ה"ג) דאמר אם אתה מצי למיכל כל שתא חולין בטהרה אכול אבל אם לא אכול יו"ד ימים (א"ה.

בירושלמי הגירסא ז' ימים וע"ש במפרשים) ופירשו דכוונתו על יו"ד ימים הללו ובאמת לפענ"ד כוונתו למה שאמרו (ראש השנה דף טו:) חייב אדם לטהר עצמו ברגל כנודע דכתיב בנבלתם לא תגעו ברגל וס"ל דראש השנה אינו בגדר הרגל כנודע דעת רבים דס"ל הכי וא"כ בזמן הזה ב' ימים של י"ט ראשון וב' ימים של י"ט אחרון דפסח הוא ד' ימים וכן בסוכות וב' ימים דעצרת הרי י' ימים דיש בהם חיוב לטהר ולכך יש לאכול חולין בטהרה דבימים אלו חייב לטהר אמנם מ"מ הטיבו אשר דברו דסמכו על יו"ד ימים הללו לפי דיש להזהר באזהרות יתירות בימים אלו ויש בהם כמו רגל שלא יעסוק אדם בשום משא ומתן ועסק ויהיה כל עסקו בימים אלו לתורת ה' ויראתו ולעשות לרוחו משקל וגדר כיצד יתנהג כל ימיו כי ימים אלו עלולים לכך ובאמת לא סגי במה שמזכה נפשו אף גם יחשוב לזכות לזולתו ואמרו (סנהדרין דף קב.) שה' תפס לירבעם בבגדו ואמר חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ואמר מי בראש אמר הקב"ה בן ישי אמר אי הכי לא בעינא עכ"ל וכבר אמרתי בדרוש הקדום פירוש נחמד על זה והואיל דקאי בהאי ענין אמרתי להיות נאמר ונשנית וימתיק הדבר ביותר כעת כי הדבר תמוה חדא דמה קפידא לירבעם אם ילך אחרי דוד או לא ועוד דעיקר בתשובה היא לא בתענית וכדומה לבד רק לראות להסיר מאתו סיבה המביאה לידי חטא כאשר הרופא לא יוכל לרפאות לחולי אם לא שיסיר הסיבה הגורמת למחלה כן הדבר בחולי נפש וזהו בימים אלו החקירה עלינו מוטלת להסיר הסיבות שגורמות לקוץ מכאוב וסילון ממאיר להתעות לנשמתינו אשר מגיע שרשנו למחצב קודש חוצבנו ואמרו כי ימים אלו מיוחדים הם כמו שאמרו הטבעיים כי ימי אייר והן מפסחא לעצרתא (כן להדיא בשבת קמז.

כולהו שקייני (משקין לרפואה רש"י) מדיבחא עד עצרתא מעלי וכן עוד כה"ג פסהים מב ע"ב) עלולים לרפואת הגוף והרפואה תועיל מאוד יותר ויותר משארי ימים.

כן ימים אלו עלולים לחולי נפש והתשובה יותר מועילה מכל ימים דהיינו בתיקון גדרים והעיקר בתשובה להרחיק המותרות כי כל גרם עונות הוא מותרות בתענוגים מותרות בתשמיש מותרות בבגדים וכאשר אמרתי כמה פעמים פת של שחרית וקיתון של מים מציל מכל מחלה ומן מזיקין (ב"ק צב ע"ב ב"מ קי ע"ב) הכונה הסתפקות שלא יבקש אדם מעדנים ותענוגות בני אדם ברבורים ובשר שמן ויין רקח עסיס רמונים כי זה מביא לידי מחלה וצער ודאגה ויגון ותוגה ומזיקים שולטים בו כי הוא מלא פשע וחבר לאיש משחית אבל המרגיל עצמו לאכול לחם ומים ובזה יהיה די סיפוקו וזה יאכל בבקר בבקר לסעוד הלב ולחזק כחו ואז יצא אדם לפעלו עבודת הקודש ויהיה טוב לגופו בריא אולם לא ירגיש בשום חולי ויהיה טוב לנשמתו.

וכן הדבר בבגדים הוא הדבר שגרם מקדם בספרד הגירוש הבגדים שלבשו גברים ונשים וכן הסיבה לכל צרות ועין רע מאויב פנימי וחיצון בגדי היקר שעושים להם וביחוד הנשים והבתולות וילכו במלבושי זרים ובעו"ה כמה יצאו לתרבות רעה עי"כ ומה יתגאה קרוץ מחומר כל רגע מוכן לפגע ובפרט אנחנו כבושי גולה חסרי מדע אבדה שכינת רוח הקדש מקרבנו ולפנים בישראל בימים אלו היו נסים מפורסמים בבית המקדש בכהן גדול כמה נסים גלוים אשרי העם שככה לו אשרי עין ראתה כל אלה וכל עין דמוע תדמע מאין הפוגות באין רואה חמדת ישראל וא"כ למה זה יתקשטו וילכו בבגדים נאים הלא בצע ה' אמרתו ולא חמל נאות יעקב ומעיד אני עלי שמים וארץ שלבבי כואב בלבשי בחול בגד מצמר שקורין (קאמעלהא"ר) ובשבת בגדי משי ואם אפשר בשבת הוא לכבוד שבת ומ"מ בחול עלי לבי דוי חוטא בל יתגאה קאמרינן (ראש השנה דף כו.) ומה לי ללבוש חוץ ולבוש אמיתי מלא פגמים ובהרת וכתמי צואה בלי מקום אויה לי על שברי.

אמנם נחמתי כי אליהו הנביא היה לבוש אדרת שער בעלמא וזה היה לו למעלה אף שהיה כהן וקרוב למלכות מ"מ לא הלך רק באדרת שער כמו שק ובאו שארי בני אדם החנפים וצבועים לעשות כמעשהו ולבשו ג"כ כך ובזה נטלו עטרה לעצמם ולכך הכתוב אומר (זכריה יג ד א"ה.

שם כתוב ולא ילבשו עוד אדרת וכו') הלובשים אדרת שער למען כחש ומאז כאשר נאמרה נבואה זו הושם לחוק אצל חכמים אמיתים לבלי ליטול כל אחד עטרה זו לעצמו לילך בבגדים נבזים פחותים כמו אליהו כאילו הוא ג"כ מבני עלייה ולא כל הרוצה ליטול שם זה יטול וזהו כונת מאמרם ז"ל (שבת דף קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים שאינם בני תורה כי מבלי היותם כ"כ במעלת החכמה ומדע כמו חכמי ארץ ישראל לא הותר להם ליטול השם ללבוש בגדים פחותים כמו אליהו ויתר בני עלייה מבחינים ערכם שאינם בגדר הזה ולכך הם מצויינים בבגדיהם וזהו לענוה כי לא הגיעו למדרגת חכמה מבני עלייה כאליהו ותלמידיו הכשרים וזהו נחמתי בעניי על לבישת בגדים הנ"ל.

ונשוב להנ"ל כי המותרות צריך בן אדם להרחיק למאוד וכבר אמרו הטבעים כי השערות הם מותרות הלחות שיש בגוף ולכך בכל מקום בית שחי שרבו לחות ירבו השערות וישלחו פארות ולכך אמרו על שער הראש שגדלים בשטות כי כבר נודע כי כל מותרות בטבע הוא מפאת שטות כי מה שהוא יותר מכפי מדות אדם הטבע פועל בו ללא צורך והוא לא בגדר החכמה ונקרא שוטה וכללו של דבר שערות אדם הם לרבוי ומותרות לחה שבגוף ולכך בנזיר שקדש עצמו מיין וכהנה למעט מותרות ואין די במה שהזיר זה ל' יום מהיין אבל צריך לגדור עצמו להיות מורגל ופרוש ביותר מרבוי תאוות וכך יהיה דרכו תמיד ולכן כאשר יעברו ימי נזרו יגלח כל שער ראשו לאות כי ימעט המותרות ולא יהיה לו רק הצורך ההכרחי לקיום המין וטבעו וכן הלוים שהובדלו לה' לשרתו ולשורר בבית ה' ומבזים חמדת הזמן עד שאין ללוי חלק ונחלה וצריך למתנות בשר ודם וצריך הפרשות מן כל מותרות ולכך כאשר נתקדשו ונתחנכו לשרת בבית ה' גילח משה כל שערם (במדבר ח', ז') למעט המותרות כפי אפשרי רק יהיו מוכנים לקדושה ולעבודת ה' וכן אמרו (תענית יז סנהדרין קב ע"ב) על מלך שמגלח כל יום כי צריך אזהרה יתירה היותו מלך לבל יתגאל בחמדת מותרות כדכתיב (דברים י"ז, ט"ז) לא ירבה לו כסף סוסים ונשים וכן כהן גדול בכל שבוע למעט מותרות וקרח שנתגאה בעשרו שהוא מותרות קנינים שהוא רק חמדת הזמן צחק במשה שגילח הלוים והעביר השערות בתער אך מה הגיע לו כן יאבדו כל אויביך ה'.

כללו של דבר תכלית האדם לעזוב המותרות וביחוד בעל תשובה לו נאה למעט במותרות בכל האפשר והעיקר לבעל תשובה למנוע ידו מגזל ומבלי ליטול מה שאינו שלו ומבלי לחמוד כלל דברים כאלה ומי שעוצר נפשו מבלי לגזול מחבירו שום דבר ומבלי לחמוד בשל רעהו אזי בטוח הוא שתשובתו מהר תקובל וכבר נתנו כינוי לגזל מי שצפרניו המה גדולים כי הם החומסים וטורפים ויוצאים מגבול הגוף לפשוט במה שאינו שלהם ולכך אמרו (או"ח סימן ר"ס) שיש לקצץ אותם בכל ע"ש שאז זמן תשובה כאמרם (עבודה זרה דף ג.) במשל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת ולכך יש אז לקצץ הצפרנים למעט הגזל והמותרות אפי' לצורך שבת כאמרם (שבת קיח פסחים קיב קיג ע"ב) עשה שבתך חול וכו' עם כל זה צריך בעל תשובה תמיד להיות דמעותיו על לחיו בוכה ומבכה על ביטול מצות דאורייתא ודרבנן ועיקר בימי אלול ותשרי שהם ימי בכי וחרטה ותשובה על כל עונות ועל חילול נשמתו הקדושה בת איש כהן עליון שהיתה לזר דא סטרא אחרא את אביה כביכול הוא אבינו שבשמים מחללת (זוהר ח"ב צה ע"ב) כי ע"י עונות נתחלל שמו הגדול ית'.

וזהו המרומז בפסוק (דברים כ"א, י') כי תצא למלחמה על אויביך ופירשו במדרש (ספרי שם) במלחמת הרשות הכתוב מדבר על אויביך כנגד אויביך ולהבין נראה כי אמרו חז"ל במשנה (אבות ג טו) הרשות נתונה ובטוב העולם נידון והיינו כי הקב"ה נתן רשות ליצה"ר להסית ולהדיח אפס יהיה לאדם הבחירה ורשות אם לבחור ברע או בטוב ולא יהיה כאן דבר הכרחי כי אילו היה כאן דבר מוכרח בשלילת הבחירה לא היה ח"ו דין צדק ויושר לעשות לאדם עונש או לקצוב לו שכר בעמלו היותו מוכרח אבל במה שהרשות בידו לעשות כרצונו ובחירתו יש כאן משפט צדק להעניש לעובר ולגמול טוב להעובד ולזה כונתו הרשות נתונה ובטוב העולם נידון כי עי"כ הכל נידון בטוב וביושר ואמונה ואין עול.

וזה כי תצא למלחמה על אויביך היינו אויב פנימי ומוחלט אויב נפשות הוא השטן ויצה"ר וזהו במלחמת רשות הכתוב מדבר כי כבר אמרנו כי הרשות נתונה להלחם עמך אבל אין להכניע ליצה"ר בכל כי צריך ליתן לו קיום במקצת כמבואר בגמ' דיומא דף סט ע"ב) דיצה"ר דעבירה צריכים לברייתא והוא נצרך לקיום המין בזה העולם וכאשר נכתוב לקמן ולכך מפרש המדרש שאין הכונה על אויביך להכניעו ולעקרו ולשרשו רק כנגד אויביך הרצון כל המלחמה תהיה להגן ולשמור שלא ירע לך בתתו להלחם עמך ולא יסיתך להפיל אותך ח"ו לבאר שחת וכל המלחמה תהיה רק להגן ונתנו ה' בידך ופירש"י ומדרש אם תעשה כפי האמור בענין הרצון שתשמור כפי חוק התורה לא יוכל לך יצה"ר ודאי תוכל לו ותכבוש אותו אבל בזה שתכבוש יצה"ר אין די רק צריך אתה לחוש לתקן זולתך ולהציל אותו משחת התועים דרך ולכך אמר וראית בשביה אשת יפת תואר והיינו אדם בעל צורה בצלם אלהים ברא את האדם הוא בשביה אצל יצה"ר וכת דיליה עד שנשתנה גבורתו והיה לאשה ותש כחו כנקבה ויצה"ר מושל בו וראית להצילו קח לך ליצ"ט לאשה למשול בו ויהיה אצלך אבל השמר כי אולי יחזור לסורו ויפתה אותך ג"כ כמאמר (דברי הימים ב כ', ל"ז) בהתחברך לרשע וכו' ולכך צריך לעשות כמשפט הבעל תשובה לבל יחזור לסורו והוא ראשון למעט בכל מותרות וזהו וגלחה ראשה להסיר שערות המורים על המותרות כנ"ל ושנית להתרחק מגזל וזהו ועשתה צפרניה ודרשינן ביבמות (דף מח.) תקצץ וגם ובכתה את אביה ואת אמה דהיינו לבכות דמרד ועבר על מצות דאורייתא שהם מפי עליון אבינו שבשמים אב אחד לכולנו ולבכות דמרד במצות דרבנן מפי סופרים כנסת ישראל אמנו המגדלת אותנו במדות ונימוסים ישרים וטובים ומחנכת אותנו בכשרון הפעולה הנאותה כנודע בשיר השירים שכנסת ישראל יש לה תואר אם וזה יהיה ירח ימים היינו אלול ותשרי ואז יהיה בביתך להתדבק בו ושניהם כאחד טובים.

ולכן העיקר לראות לא לתקן עצמו לבד כי אם לזולתו ג"כ כמ"ש וזה המביא לאדם לכמה דברים טובים אהבת חבירו ומניעת קנאה וקלון וכדומה וכבר אמרו (יומא דף פז.) כל המחטיא את חבירו אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהיה חבירו בגיהנום והוא בגן עדן והמון בריות חושבים כי זה שייך דוקא בירבעם בן נבט וחביריו שהתעו בעגלים שהעמידו להתעות לישראל אחר הבעלים אבל בעצם מי זה המחטיא לחבירו אבל באמת כל אחד בעו"ה בגדר זה כי אני אוי לי על מכאובי מחטיא רבים ברואים בי דבר אחד שאין נכון אומרים אם אדם כזה אשר מפורסם אני בעיניהם לאדם נכבד עושה כזה מה נעשה אנחנו ולומדים תיכף להקל באלף קולות ומוסיפים בתוספת מרובה על עיקר ואילו רואים מאתי אלף פרישות ודברים טובים לא ילמדו כי יאמרו מי יעשה כמתכונתו הוא רב ופרוש וכדומה ובעו"ה אני עלול להחטיא חבירי פחות ערכי ולא לתקן.

ולכך אחז"ל (אבות ב ג) הוו זהירין ברשות כי בעו"ה עצומים הרוגיה אך באמת זה כל אדם המחטיא אם רואה שזה הסוחר מאנה חבירו ומסיג גבול ומצליח אף הוא יאמר מה לי לשטות מבלי להסיג גבול ולהונות עמיתי בזמן הזה צריך לעשות כן ומי שאינו כזה אין לו קיום במשא ומתן בזמן הזה ואף הוא מוסיף לעשות כן ונמצא הראשון מחטיאו וכן בריבית וגזל אם סוחר לוקח ריבית וחשבונות בגזל כדרך הסוחרים העוסקים במשא ומתן א"כ סוחר חדש ומכ"ש סוחר שלומד מעשיו שליח לדבר עבירה כאשר יהיה לאיש מריבה לעשות כפי סדר לימודו מרבו לסטים מזויין ומומחה בחשבונות של טעות ונמצא הראשון מחטיא חבירו כללו של דבר אין אדם נמלט כי פחות שבפחותים כאשר יחטא ילמדו ממנו משרתיו אשתו ובני ביתו כי כל איש שורר בביתו והרי זה מחטיא אחרים כי מ"ש כולם בני ישראל המה ונכרת הברית וא"כ קשה מאוד בעו"ה התשובה כי כל החוטא מחטיא חבירו.

קומו נא ונתחכמה הבו נא עצה כדת מה לעשות ולמצוא צרי ומזור לחולי הרעה הזאת למען ירצה ה' לזכות אותנו בתשובה ולא נהיה בגדר מחטיא חבירו וזאת עצה היעוצה עצה נמרצה כי אמרו (יומא דף פז.) כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו שלא יהיו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנום ולכן נתחכם למאוד לזכות חברנו ולהוכיחו ולהצילו מתוהו דרך לא טובה וא"כ הרי אנו בגדר אין חטא בא לידינו והרי כאן שתי סברות זה מול זה מחטיא את חבירו ומזכה את חבירו ומדה טובה מרובה ממדת פורענות וא"כ ירצה ה' לזכות אותנו ולכן חובה על כולם לראות בכל התאמצות לזכות חבירו וזה הטעם שאני תמיד מוכיח לרבים שובו אל ה' ואני יודע כי צוחקים עלי רבים ואני רואה נגעי ומכאובי כי במה אזכה לתשובה אשר רבים חללים הפלתי במכשולי כנ"ל ואיך אשוב לפני ה' אם לא במזכה לרבים בתוכחה ובתשובה וממני ילמדו כל איש ישראל כאשר דרשתי פעמים רבות כי דברי אדם שאינו רב ופרנס הדור בהוכיחו לחבירו ועמיתו יותר מועילים ונשמעים מדברי איש כערכי ואם ירכבו שנים בדרך ויאמר אחד לחבירו אחי עד מתי נבלה זמן בדרך ונעסוק בחיי עולם עובר ונעזוב חיי עולם נצחי קומה ונספק עצמנו במועט ולכו נשובה לקהלתינו לעסוק בתורה ובמעשים טובים בקהלתינו ודאי שיותר יהיו דברים כאלה נכנסים באזניו מאלף תוכחות שלי וכן כל אדם שמוכיח לבני ביתו ואשתו ובניו יותר פועל מכל המוכיחים וכן כולם עיקר תוכחה הנשמעת נמסרת לאנשים המורגלים עם רעיהם ועוסקים תמיד עמהם להם הכח להחזיר רע לטוב כאשר כח במים לעשות רושם באבן כאשר יטיף עליו תמיד טיף טיף כן כח באיש להוציא יקר מזולל כאשר ישקוד תמיד בתוכחתו ודברו אליו יום יום וזה לא שייך רק בחברים השכיחים תמיד זה עם זה ובעל בית עם בני ביתו והוא הוא הדבר אשר אמרתי כבר כי ירבעם בן נבט החטיא רבים למאוד בעונו הגדול ואיך אפשר לזכות לרבים בתשובתו אמנם בזה יזכה רבים כי ברואם כי הועילה התשובה אפי' לירבעם בן נבט שהכעיס פני קונו למאוד ומ"מ ריחם ה' וקיבל תשובתו ממנו ילמדו כל רשעים לשוב בתשובה ותהיה ע"י תשובתו זכות לרבים החוטאים לבל יהיו מתייאשים מתשובה אף שעברו עבירות רבות קלות וחמורות יראו שמועילה תשובה וירבעם בן נבט יוכיח וא"כ ע"י תשובתו יהיה תיקון וזכות לרבים ליתן פתח תקוה לשבים והרי זה מזכה מול שמקודם היה מחטיא רבים אך כבר אמרו (עבודה זרה דף ד:) כי דוד הורה לבעל תשובה ואם כן אין כאן ע"י תשובת ירבעם יותר זכות לחוטאים כי כבר נלמד מדוד ע"ה וזה אם חטא דוד שקול כמו ירבעם אבל אם חטא ירבעם יותר חמור אם כן עדיין חטא ירבעם להורות בתשובה צריך וצריך כי יאמרו על חטא קטן מועילה תשובה ולא על עון חמור כזה.

והנה כבר נודע (ברכות לז ע"ב סנהדרין צט.) כי כל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי עונות נעשו לו כזכויות וא"כ רבו כחול צדקותיו וגם אמרו כי היותו מוטבע בכור הברזל ובסטרא מסאבא ומ"מ מכיר קונו ושב לו זה יותר נחמד בעיני ה' מצדיק שהוא בהיכלא דמלכא ונוח לו לעבוד מלכא קדישא משא"כ בעל תשובה האומר מבטן שאול שועתי וא"כ כל שחטאו גדול ושב בתשובה יותר חשוב כי יותר העון נעשה לזכות כי היה יותר בעמק התהום ולפ"ז אם דוד וירבעם שניהם הם בעלי תשובה גמורים מי שעונו ביותר אף הוא חשוב ביותר בעשותו תשובה לה' וזה כוונת ירבעם דהוא נסתפק אם יוכל לשוב לה' כי המחטיא רבים אין מספיקים וכו' ואי דלעומת זה יזכה רבים במורה חטאים דרך לתשובה דבר זה כבר נודע מתשובת דוד ולכך שאל מי בראש דבשלמא אי ירבעם בראש שמע מינה דהוא יותר בעל תשובה מדוד שמע מינה דחטאו גדול יותר אף הוא בתשובתו מעלתו יותר גדולה הואיל שהוא בראש וא"כ שפיר מזכה רבים להורות בתשובה אפילו על חטא גדול למאוד ואם כן יהיה בגדר מזכה רבים ויש רפואה למכתו אבל אם דוד ילך בראש שמע מינה דעון שלו יותר גדול ואף בשובו הוא במעלה עליונה וא"כ אין כאן אצלו זכות רבים להורות תשובה כי כבר נשמע מדוד וא"כ הוא שהחטיא רבים אין מספיקין לו לתשובה שלא יהיה הוא בגן עדן וחבירו בגיהנום ואמר אם כן לא בעינא כי אי אפשר לשוב וא"ש.

ולכן אנשי לבב שמעו ותחי נפשכם בעוד רוח חיוני באפינו עוד זמן לשוב לה' בכל לבב ובפרט בימים אלו ימי תשובה והעיקר בתשובה להסיר מדות המגונות המעכבות תשובה ואמרו (יומא דף פה:) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפור מכפר ואין הכונה רק על גזל מחבירו וריבית ואונאת ממון והשגת גבול ומסירות על חבירו אף גם שנאת חבירו אונאת דברים דברי קלון על חבירו לשון הרע מכנה שם לחבירו מוציא לעז ודבה על חבירו מתכבד בקלון חבירו מלבין פני חבירו מתלוצץ בחבירו החטיאו לחבירו שהוא יותר מאילו הרגו וכהנה דברים הכל בכלל דברים שבין איש לחבירו שאין יום הכפור מכפר ולכן אוי לנו מיום הדין ויום תוכחה כי דברים אלו מצויים בינינו לרוב ממש מבלי שים אל לב לשוב לה' עליהם כאילו אין פשע כלל וביום הכפור אם יעשה אחד דבר מה שיש להתלוצץ עליו הלא כל היום הוא מנגינתם ובוטה כמדקרות חרב לדבר דבר הנוגע לחבירו בגילה קלונו וחרב פיפיות בלשונם אוי לנו מה נענה ליום פקודה ימים אלו הם ימים לשוב לה' אבל הם ימי דין.

ואמרו במדרש (דברים רבה ב ט) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אימת ראש השנה ואימת יום הכפור אמר הקב"ה אני ואתם נרד לישראל למטה ויש להבין מה זו השאלה או התשובה אבל יש להבין במה שאמרו (יומא כ ע"ב נדרים לב.) כי השטן אין לו רשות ביום הכפור לקטרג כי השטן בגימטריא שס"ד ויום הכפור אינו בכלל ומקשים הא אנו מונים ללבנה ושנותינו רק שנ"ה או שנ"ד וא"כ נפיש יו"ד ימים אבל הענין בזה בכמה בחינות כי באמת נודע כי המ"ם ונו"ן מתחלפים כדמצינו מגרשיהם מגרשיהן ובכתובים נאמר שטן אבל בתורה נאמר (בראשית כ"ז, מ"א) וישטום עשו ליעקב כי הוא השטן באמת והוא עשו ונאמר שטם במ"ם והוא שנות לבנה ותבין ותדע כי כבר גזרו חכמי דקדוק כי אותיות מ"ן מתחלפות והן יוצאות מהאף והוא כי כביכול ה' נקרא ארך אפים תרין אף כמאמרם (עירובין דף קב.) ארך אף לצדיקים וארך אף לרשעים והן מרומזים בתרין נוקבא דחוטמא כביכול ימין לצדיקים ושמאל לרשעים ומהן אותיות מ"ן שמתחלפות כי יש לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה רשעים וכן להיפך והוא מ' של צדיקים כי הוא למרבה המשרה (ישעיהו ט', ו') המ"ם סתומה והוא המ"ם של מלכותך מלכות כל עולמים והם ישראל ולכך ניתנה התורה במ' יום והם מ' יום מן אלול עד יום הכפור שאז האריך ה' אפו ויאמר סלחתי כדבריך.

ולכך אצלינו השטם במ"ם וישטום ולכך אנו מונים ללבנה שהוא רק השטם במ"ם אמנם ארך אף לרשעים הוא הנו"ן מחוטם ולכך לא נאמר נו"ן באשרי ולכך בהמבטא נודע כי נו"ן מורה על קטנות ונוקביה להיות מדת הדין לרשעים והוא מפלתם וכו' דכתיב (עמוס ה', ב') נפלה בתולת בת ישראל וזהו נו"ן כפופה אמנם הקב"ה פושט ברוב רחמיו הרשעים שהם כפופים ועקומים בעבירות וזהו נו"ן פשוטה כי כביכול ידו פשוטה לקבל שבים ולכך ימינו מאריך ופושט כפיפתם ועושה מנו"ן כפוף נו"ן פשוטה וזהו מאריך אף כי מאריך נ' כפופה לנו"ן פשוטה ולכך באומות העולם שהם מונים לחמה נו"ן במקום מ"ם ולכך נקרא השטן בנו"ן והוא באמת שס"ה כמנין שלהם אבל אצלינו רק השט"ם כי אצלינו הכל בחינת מ"ם והן מ"ן היוצאים מחוטמא ארך אפים כביכול ולכך בין פסח לעצרת טרם שקיבלו התורה היו ימי דין לישראל כנודע וצריכים לטהר והן תספרו חמשים יום וימי ספירה עלולים לדין וקטרוג בעו"ה אבל מאלול עד יום הכפור הם מ"ם ארבעים יום של רחמים.

ואם זה אמת ונכון תדע ג"כ במה שאמרו (ברכות ז ע"ז ד.) עמי זכור נא מה יעץ בלעם בן בעור וכו' למען דעת צדקות ה' שלא כעסתי בימים הללו שאלמלא כעסתי וכו' ויש להקשות כיון שהקב"ה חוק שם מתחלת הבריאה להיות זועם בכל יום וכך טוב וכשר לפניו לצורך הנהגת הברואים איך שינה סדר החוק מימות עולם בשביל טיפש כזה בלעם הרשע במכה אחת וחולי קטן שנפל לא היה יכול לדבר ונטרפה לו השעה שלא היה יכול לדבר ולקלל כמזימתו הרעה ולא בשביל כך ישנה נימוס עולם שבחכמה יסד ארץ אבל הענין כך שיש להבין הלא כל יו"ד ימים מראש השנה ועד יום הכפור הם ימי דין כנודע ואיך הם מסוגלים לצעקה ותשובה ורחמים יותר מכל ימי השנה.

אבל הענין כך דהקב"ה דן ג' שעות ביום וג' שעות עוסק בתורה ואמרינן שם (בע"ז דף ד.) דאף אלו ג' שעות שעוסק בתורה נקראים ימי דין דתורה כתיב ביה אמת ואין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין וא"כ כשנגמר זמן הדין אף הדין נגמר ואח"כ קשה הצעקה כי כבר עברו החיתום וגזר דין וקודם לזה עת דין אמנם ביו"ד ימים הללו אין הדין נגמר בשש שעות כלל כי מן התחלת ראש השנה עד סוף יום הכפור הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל ולכך אמרו (ראש השנה דף טז:) בינונים תלוים ועומדים כי הכל בדין תלוי בלי גמר וחיתום כלל ולכך יפה אז צעקה כי עדיין לא נגמר הדין כלל והכל תלוי ברפיון וידוע מחוק ונימוס הדין כי אין לדיין כלל לכעוס על שום בעל דין תוך משא ומתן של דין שלא יסתמו טענות של בעל הדין וגם אולי מתוך כעס יצא משפט מעוקל כאמרם (ספרי מטות מח) בא לכלל כעס וכו' אבל לאחר גמר דין אז יכול הדיין לקנטר לבעל הדין העושה עול ולכעוס עליו באף וחימה כראוי וכן כביכול המלך המשפט עושה הכל כעובדא דלתתא למען ילמדו דיינים ממנו לעשות משפט צדק ולכך בעת עסקו בדין כביכול אף כי רבו עונות כחול לא יכעוס כלל ומאריך אפו והוא תהלתו למען ישפוט צדק ולא עולתה בו אבל לאחר גמר דין שאז כלה ונחרץ הדין אז זועם על עוברי רצונו עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל.

ולפ"ז בכל ימים שיש בהם גמר דין אז זועם ה' אבל ביו"ד ימים אלו שאין גמר דין כלל אף הקב"ה אינו כועס כלל כנימוס היושר מבלי לכעוס באמצע הדין ולכך בימים אלו אין כעס כלל בפמליא של מעלה ולכך ימים אלו הם ימי חפץ וימי רצון לה' אף כי הם ימי דין.

והנה ידוע במדרש (ילק"ש ח"א תשס"ה) כי מלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול ואח"כ היה מעשה בלעם ובלק והיה מחכמת ה' וחסדו שהזדמן לבלעם שבא לקלל בימים אלו בין כסא לעשור והוא חשב כי ימים אלו עלולים לעורר דין היותם ימי דין ונכזבה תוחלתו שבימים אלו לא זעם ה' ולריק יגע והיה סופו שדיבר טוב על ישראל כמו שטן ביום הכפור אשר תהלות ישראל יספר וזהו כוונת הגמרא שעשה חסד עמנו שלא כעס היינו שזימן ענין בלק ובלעם בימים אלו לא מוקדם ולא מאוחר שכועס בהן ה' רק בימים שאין בהם כעס והנה מזה תבין כי כבר כתבנו כי אין רשות למסטין לקטרג כלל רק בעת הדין כאשר החל הדין אז רשות לתבוע דין על בני אינשא ולפ"ז כל יום הדין נמשך רק ו' שעות ג' דדין וג' דתורה כנ"ל אז רשות לקטרג אבל אח"כ דהולך לפנים משורת הדין ואינו עוסק בדין אין לו רשות לקטרג.

ומזה הטעם אמרו (ברכות ו ע"ב ט.) דאליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה וכן דוד כאשר היתה מגפה נענה בעת מנחה כי המגפה היתה מבוקר עד חצות כי אז רשות לקטרג אבל אח"כ אין לו לשטן רשות כלל לקטרג אך זהו כל השנה אבל בימים הנ"ל יו"ד ימי הדין שהדין כל היום אף השטן יש לו רשות לקטרג כל היום בבוקר ובערב בלי הפסק וא"כ כל יום ויום מימים אלו השטן לשנים יחשב כי בכל יום אינו מקטרג רק חצי יום ובימים אלו כל היום וא"כ הרי הם משלימים יו"ד ימים הנוסף ימי חמה על לבנה וביום כפור לעת נעילה אז אין לו רשות להשטין כי כבר כלו כל השס"ד ימים ואז נחתמים ישראל לטובה ולברכה וחיים ושלום וא"ש.

והנה לא רק בימים אלו כל הימים ימי דין אף גם כל ראשי חדשים הם ימי דין כל היום אבל לא לבני אדם כי אם לצבא מרום להם ראשי חדשים יום דין כי הם קטרגו מה אנוש כי תזכרנו ואין בן אדם כדאי שיהיה נהנה משני מאורות חמה ולבנה שולטים כאחד ולקטרוגם נתמעטה הלבנה וחשך אורה למאוד ולכך בכל ראש חדש מחמת קטרוג לבנה כידוע בגמרא (חולין דף ס:) הוא יום דין על צבא מרום ולכך חייבים אנו להביא חטאת לה' היינו לכפרת פמליא של מעלה ואמרו (שם.

שבועות ט.) הביאו עלי הרצון פמליא שלו שהם בכלל שהם שוכנים אתו ושם ה' בקרבם ועל שמו יקראו כנודע ואם כן הם י"א ראשי חדשים מלבד ראש השנה שהוא יום הדין הכולל ולכן לא נזכר בראש השנה חטאת רא יו"ד ימים ההתוספות (עירובין מ ד"ה זכרון וביצה טז ד"ה הכל בר"ה ח ע"ב לה.) כי אז אינה כפרה על מלאכי השרת רק הכפרה צורך לנו כי אנו נדונים ודי להפקיע עצמינו וא"כ י"א ראשי חדשים שהם כל היום יום דין בהם ג"כ היום יחשב לכפל וא"כ בי"א חדשים נשלם י"א יום שהחמה יתירה על הלבנה.

ולפ"ז בראש השנה נשלם שס"ד ימים כי חשב י"א ראשי חדשים לשני ימים הרי נשלם כל שנה קודם ראש השנה שס"ד וראש השנה יום שס"ה דלית ליה רשות להסטין ועל צבא מרום אין לשטן בראש השנה רשות להשטין ואז נגמרת חתימה שלהם אבל למטה שאין ראש חדש יום דין אם כן לא נשלמו שס"ד יום בראש השנה רק עד יום הכפור שאז יו"ד ימים לעשרים נחשבים וביום הכפור אז יום שס"ה אשר אין רשות למסטין ולכך אצלנו יום הכפור מופלג מראש השנה עשרה ימים כנ"ל וזהו כונת המדרש דמלאכי השרת שאלו אימת ראש השנה ואימת יום כפור כי אצלם יום כפור חל בחדא בראש השנה כי אז כבר נשלמו על ידי ראשי חדשים י"א יום כנ"ל והשיב הקב"ה אנו נרד למטה כי למטה אינו נשלם עד יום הכפור כי יו"ד ימים נחשבים לכפל והם משלימים כנ"ל וא"ש והנה עוד יש להבין הענין כי מצינו לפעמים אותיות פשוטות מהמנצפ"ך משמשות מנין מרובה והם אחר כל אותיות ך' ת"ק מ"ם ת"ר נו"ן ת"ש וכן כולם ולפעמים אינן משמשות רק מספר קטן כמו אותיות כפופות והוא כי למעלה הם במספר מרובה ולמטה במספר מועט ולכך קודם דור המבול היה חייהם מן מנצפ"ך דלמעלה כדכתיב (תהלים קל"ט, ה') ותשת עלי כפך שמן אותיות אלו חיי אדם וחיו זמן רב עד אלף שנים אבל אח"כ היה חייהם מן מנצפ"ך דלמטה שהוא מספר קטן ולכך נאמר (בראשית ו', ג') לא ידון רוחי באדם להאריך ימיו רק יהיו ימיו ק"ך שנים כמנין כפף וך' פשוטה ג"כ רק עשרים במספר כמו כ"ף כפופה ובכתבי האר"י האריך בזה למאוד וא"כ אם נחשב במספר למעלה א"כ אין עולה השט"ן שס"ד כי נו"ן פשוטה מורה לבד על ת"ש ימים אבל למטה דהוא במספר קטן אז שפיר מורה על שס"ד ימים ולכך מלאכי השרת בחשבם כי נו"ן מורה על מספר מרובה שאלו אימת ראש השנה ואימת יום הכפור כי מה יש ליום הכפור על ראש השנה דאי משום דאין רשות לשטן לקטרג הלא כפי חשבון שלו יכול לקטרג יותר מאלף יום וע"ז השיב הקב"ה נרד למטה כי למטה הוא רק בחשבון קטן ואז מכוון החשבון כי ביום הכפור לית ליה רשות לקטרג.

ולכן ממני תלמדו אחיי ובניי גודל יקר מעלת ימים אלו ולא תחשבו לנקלה והכל נעשה ברצון ומכוון מבורא לטובת ישראל כי חפץ צדק הוא וחושב מחשבות לטובת ישראל בכל צד ופרט ואיך בעו"ה נבלה זמן בתוהו אלהים חשבה לטובה לתת לנו ימים אלו למחיה ולתקן הקלקלה ואיך נחשב לרעה אשר ח"ו יעברו ימים אלו בלי תשובה וכבר אמרתי הטוב ונכון לקבל על עצמינו גדרים לשמור ולעשות כל השנה ולא סגי בימים אלו לבד ועל כל פנים טוב מאוד להיות זריז וחרד בדבר ה' בימים אלו וזהו כוונת הפסוק (ויקרא כ"ג, מ"ב) בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות כי כבר נודע בגמרא ביום סוכות אז נגמרה החתימה ומה שלא נזכר בתורה מזה רמז הוא כי תמיד בין כתיבה והחתימה יו"ד ימים שהם יו"ד מדרגות הקדושה יו"ד מאמרות יו"ד דברות עשר קדושות עשר ספירות וכהנה הכל עשר וכבר נודע כי יו"ד היא קטנה והיא שחורה ולית ביה מן הנייר כלום כי היא נקודת דיו בעלמא.

ולכך ישראל שהם יו"ד הם שחורים בגלות שהם סובלים יסורים והם כלבנה כאשר מכוסה ואינה נהנית מאור החמה היא שחורה וכך הם סובלים יסורין ומרעין והם שחורים מבלי נייר לבן והיא שחורה והוא כסוי לבנה אבל ונאוה כי לעתיד לבא הצעיר יהיה לאל"ף כי יהיה מן יו"ד אל"ף שיש בו לובן הרבה ואז הלבנה תאיר מהחמה וזהו ונאוה ובאמת יו"ד ג"כ בעשירית אחד אבל הוא אחד בריבוי ואל"ף אחד באחדות גמור וכשאנו בבחינת אל"ף שהוא יותר באחדות מן יו"ד שהוא אחדות ברבוי אנו חביבים לפני מקום ולכך נאמר (דברים ז', ז') לא מרובכם מכל העמים חשק השם בכם כי אתם המעט והיינו כי יותר חביבים גבי מקום כשאנו באל"ף מביו"ד ולכך במעט חשק ה'.

ויו"ד ימים הם ימי סיגוף ועינוי נפש ושחורה אני אבל ביום הכפור אז אנו חוזרים לאל"ף ולכך נקרא יום הכפור במדרש (ב"ר ב ג) יום אחד כי הוא אלף ודרשינן במדרש (שהש"ר א) שחורה אני בראש השנה שהם יו"ד ימי תשובה וראש השנה ראש לכולם ונאוה ביום הכפור כנ"ל ולכך ראש השנה שהיא שחורה הוא בכסה ליום חגינו וכל יו"ד ימי תשובה אין מקדשין הלבנה אבל מוצאי יום הכפור ונאוה ולכך נהנים מזיו הלבנה ומקדשין אותה וזהו הכל לצדיקים שהכתיבה בראש השנה וחתימה ביום הכפור במושלם היו"ד ולהיות כי יו"ד כפל דהיינו י' עשר ו' ד' עשר וכן עשרת ימי תשובה כפלים כהנ"ל שהם נחשבים לעשרים יום כנ"ל והוא יו"ד באמת וזהו ענין שופר כי עצמותו של שופר הוא מורה בדמותו וצלמו על וי"ו שהוא וי"ו גמור.

ואות וי"ו יש לו ג' אופנים בכתיבה א' וא"ו הוא א' באמצע המחברן באמת בחבור גמור להיות א' אחדות ולכך וא"ו בגימטריא אחד שהוא אחדות גמור והיא תקיעה פשוטה כי אין פשוט כאחדות המוחלט וכן נכתב ו"ו בשני ווי"ן בלי חיבור והוא פירוד גמור כי אין דבר מחברן ולכך ו"ו בגימטריא י"ב כי י"ב המה הכל בפירוד עולם המזלות שהוא עולם הפירוד בלי חיבור והוא שברים דיש הבדל ופירוד בין תקיעות והם שני ווי"ן שהם נפרדים אמנם יש וי"ו שמחבר ביו"ד אבל אינו חיבור כ"כ כמו באל"ף כהנ"ל וגם יו"ד מורה על עוני ויסורים כמש"ל שחורה אני ולכך היא תרועה והוא גנוחי גנח וילולי יליל והנה בינוניים אין נכתבים כלל בראש השנה וביום הכפור נכתבים וחתימה שלהם יו"ד ימים אח"כ כמש"ל שצריך יו"ד הפרש וזהו סוף כ' לתשרי שהוא ליל הושענא רבה ולכך לא נכתב בתורה כי תורה בכללה לצדיקים וכשרים נאמרה שהחתימה שלהם ביום הכפור והבן.

והנה יעצה לנו התורה בסוכות שהוא סוף ימי תשובה לקבל על עצמנו גלות ולהיות כל העולם נחשב בעינינו כתוהו וכצל ולכך אמרו (סוכה דף ב.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי להורות כי גרים אנחנו עלי ארץ מבלי קבע וימינו כצל שבין לילה היה ובין לילה אבד רוח נושב ואיננו ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכל ימיו תהיה עינו למעלה לשוכן שמימה כאמרם (ירושלמי הביאו הרא"ש וטוש"ע סימן תרל"א) שיש לעשות סכך בענין שהכוכבים נראים מתוכו בהירים ויהיה לבו לשמים ואולי יחוס הקב"ה על נכה לבב ועני היודע מצב שפלותו וכי כל שבתו בארץ מעט ורע כל היום מי גבר ימלט מפגעי ונגעי זמן ותמורת הימים וא"כ הקב"ה חומל דל ויתנחם על עפר ואפר וזו עצה עמוקה לעשות בז' ימי סוכות כי אז הדין עדיין מתוח ותלוי עד שמיני עצרת שיש לנו לשמוח ובטוחים אנו בחסד ה' שיצא לצדק דיננו הנה עצה זו על ז' ימי החג.

אבל האיש הירא וחרד לדברו של מלך מלכו של עולם לא תהיה לו סוכה זו לבד בחג הסוכות כי אם כל השנה יהיה לו הכל לדירת עראי וילין בצל סוכה ויצא מדירת קבע ויהיה הכל בעיניו כגר וכאורח בעלמא ויביט כוכבי שמים לשים בה' מבטחו מבלי לבנות בתים באבנים משכיות וחדרי מלכים ברצפת בהט ושש וכדומה מתענוגי בני אדם להרחיב דעתו ובזה יבוא לידי מותרות וחמדת נשים ושאר חמדת ממון עם איסור והיתר ואפילו ללסטם בריות אפס יהיה כפי צורך ארמונו והיכלו ובזה יתגאה וירום לבבו ויתנשא וישכח אלוה עושהו מה נעים ונחמד היה צוואת יונדב בן רכב (ירמיהו ל"ה, ו') שצוה לבניו לבלי בנות בתים כי אם באהלים ישבו דירת עראי פעם כה ופעם כה וכן עשו אבותינו אברהם יצחק ויעקב היו שוכני אהלים והוא שהאריך ימיהם כי לא חרדו לפגעי אש שישרוף ארמונם ולא פחדו לקול אויב ורעב ומגפה כי מהר נתקו חבלי אוהלם ויתידות משכנותם ויתהלכו מעם לעם.

ועל זה אמר בלעם בראותו במדבר שוכני אוהלים (במדבר כ"ג, ה') מה טובו אוהליך יעקב אהלך דייקא שאנו רק שוכני אהלים כאהלי קדר ואז כיריעות שלמה ואז טוב לנו בזה ובבא אבל כאשר אנחנו שוכני בתי חומר גויל וגזית אבן מקיר תזעק להעיד בנו כי נגע נראה לנו בבית החמס והגאוה וחמדה ותאוה שמה הרגיעה לילית שמה מצאה מנוח תשלח חיצים ותפיץ אותם ובפרטות הבונים בית בלי משפט ומסיגי גבול דלים וע"ז נאמר שבתיהם קברם ירדו שאול בעו"ה וראו כבוד ה' שהיה שכן באוהל משכן עשו קרשים ויריעות התמיד הענין במדבר ובבואם לארץ כי התהלך מאהל לאהל מדבר גלגל שילה נוב וגבעון ת"פ שנה ומקדש שלמה שהיה בנוי בבנין אבנים יקרות לא התמיד רק ת"י שנה והיה לשריפת אש בעו"ה ובית שני נחרב כמה פעמים בימי יונים והורדוס חזר ובנאו ועם כל זה לא התמיד יותר מת"ך שנה.

וזהו שרמז הפסוק (ויקרא כ"ג, מ"ב) בסוכות תשבו ז' ימים זהו הכלל שזה ודאי להמלט מהדין אבל האזרח דהיינו צדיקי ישראל הנקראים אזרחים ע"ש אברהם אבינו הנקרא אזרחי מעבר הנהר ישבו בסוכות תמיד מבלי הפסק ומבלי זמן כלל כי אם תמיד ישבו בסוכות מבלי מניעה כלל ותמיד יהיה כל העולם אצלם לדירת עראי כנ"ל ומה טוב לנו כי נשמור כן אמנם יש בסוכה רמז ג"כ על התורה כי היא צלא דמהימנותא והיא התורה הנקראת צלא דמהימנותא וע"ז צווח שלמה (שיר השירים ב', ג') בצלו חמדתי וישבתי והוא צל תורה וצל סוכה.

ובזה יש לאדם לישב וללמוד תורה בסוכה לא להרבות משתה מרעים תערובות אנשים ונשים בחורים ובתולות חתן וכלה בדברי עגבים וליצנות והרהור עבירה אוי לאזנים שכך שומעות ועינים שכך רואות לעשות בצל סוכה צלא דמהימנותא צל רע וצל שדים ומלאכי חבלה שעירים ירקדו בסוכה והיא סוכת גנב"ך שאין יוצא כי סוכה עשויה לענן ה' יומם על הסוכה ואף שאין נראה מ"מ ברור ואמת מי שיושבים בסוכה לשמה ועוסקים בתורה ושמחים בחג במצוה ושמחת מועדות שענן ה' חופף למעלה מעלה עין ראתה ותאשרונו אבל מי שעוסק בסוכה בדבר לצון וחטא ופשע מעביר הענן ונעשה ענן בקר ועבים דשוא של ס"א וע"ז נאמר (איוב ז', ט') כלה ענן וילך אבל עיקר סוכה היא התורה ואמרו בגמרא (יומא סו ע"ב במשנה) לענין המוליך שעיר המשתלח שיו"ד סוכות היו מן ירושלים לצוק.

וענין סוכות תבין בשנקדים להבין מה ענין שני שעירי יום הכפור שאמרו חז"ל (שם סב ע"ב) כי היו שניהם שוים במראה ובקומה והיה הגורל מי לה' ומי לעזאזל דיש לתמוה חברותא כלפי שמיא טמא וטהור יחדיו יאכלו מה זה לזה.

אבל תבין בשנקדים להבין דברי הגמרא דיומא (דף סט:) דאמרו דאנשי כנסת הגדולה צעקו בקול על יצרא דעכו"ם היינו האי דאחריב ביתינו וגלינו מארצנו ועדיין מרקד בנו וכו' ויתבי בתענית ג' ימים ונפל פתקא מרקיע דכתיב ביה אמת אמרו הא חותמו של הקב"ה ונפיק עמודא דנורא מבית קדשי קדשים אמר הנביא היינו הוא תפסוהו נשמט מיניה מזיא ורמי קלא נזדעזעה ארץ ישראל אמרו דלמא ח"ו מרחמי ליה מן שמיא נתנוהו בדודא דאברא דלשאוב קליה ביקשו רחמים איצרא דעבירה ויהיב להו נמי כדחזי דמצריך לברייתא נקרוהי לעיניה כי היכי דלא נגרי בקריבותיה עכ"ל והמאמר הזה תמוה מאוד מלבד כי רוב המחקרים וחכמים העלו כי היצר הרע אין דבר חוץ לגוף רק הוא כח הגוף וחלק חומרי ורע שבו וא"כ מה זו תפיסה אף גם אי אמרת דהוא מלאך רע עומד בפני עצמו מסית ומדיח מ"מ במלאך שהוא ענין רוחני לא יצוייר בו תפיסה ואחיזה ולא יעצרוהו הגשם העכור ואם בית גזית ואבני שיש לא יעצרוהו לעבור בתוכו והוא בהיכל המלך וסגניו איך יעצרוהו כלי איפה מכוסה בעופרת ואבר ויותר תמוה דלמה נפל בפתקא אמת אם שהוא חותמו של ה' מ"מ לא נזכר בו אם יהיה מקום לבקשתם או לא וכל מעשה ה' אמת אף שברא יצר הרע אין בו עול וגם מה שאמרו דנפק נורא מבית קדשי קדשים דבר זה תמוה וכי יש משכן ס"ם אבי אבות הטומאה במקום קודש קדשים מקום אשר נאמר עליו (ויקרא ט"ז, י"ז) וכל אדם לא יהיה באוהל אפילו מלאכי השרת נאמר בהם דמות פניהם כפני אדם (ירושלמי יומא פ"א ה"ה) ואיך יהיה שם שריית משכן הס"ם וערל וטמא לא יבואו הבית פנימה אל הקודש.

ומה שאמרו דשמטיה לשעריה הוא תמוה דודאי הוא רוחני ואמרו דהיה דמות כאש ואיך נשמט מיניה שער ראשו ומה זה דהיה כ"כ הצווחה עד שנאמר דהלך מת' פרסה לת' פרסה וכי בשביל השמטת שער אחד יהיה כ"כ צווחה ואם נאמר כן לא יובן מה דחששו דמרחמי ליה מן שמיא וח"ו דה' ירחם את רשעים והלא אמרו (יומא דף כב:) על שאול דחס על הריגת עמלקים הטף והצאן ויצא קול אל תצדק הרבה כי אסור לרחם על רשעים וע"ז נאמר (נחום, א) ה' קנוא ונוקם לצרים וח"ו דירחם על הצורר הזה דאיבד בית ה' וטובי העם נתח כתף וירך ואם יראו בכך מה זו התרופה לשים אותו באיפה ולכסות פומיה באבר ואין זה מטבע עופרת כלל שיהיה סגולה לבל ישמע קול הצועק בקרבו בקול ענות גבורה ואם ישנו בטבע וכי ח"ו יהיה זה מועיל לבל ישמע ה' קולו הלא מבטן שאול שועתי אמר יונה (יונה ב', ג') והדבר תמוה למאוד.

ושיותר יש לתמוה במה שאמרו בהא דנקרו לעיניה של יצרא דעבירה דלא מגרי בקרוביה דלמה ואם עיניו כהות מלהביט למה יכוון להסית דווקא באשה זרה ולא בקרובים הלא מסית כסומא בארובה ולא יודע איך ומה ואפשר שיזדמן שלא יסית באשה זרה רק בקרובים כאחד הממשש כעור באפילה ובאמת מאמר זה זר למאוד בפשט הגמרא עד שאומות העולם חיברו בזה ספרים לצחוק ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה.

אבל מה שנראה בדרך הפשט הוא כך כי יצרא דעכו"ם בא מחמת טעות בענין המדע וחכמה כמו שכתב הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"א ה"ב) כי בדור אנוש טעו והוא מחמת חסרון חכמה ומדע טעו ואמרו כי ה' לרוב ערך יקרתו חלק ממשלה לכוכבים ומשטרי השמים וכהנה יתר דרכי הבלי עכו"ם ומינות הוא הכל מפאת חסרון חכמה ושטות שרחוק בעיניהם להאמין בסבה ראשונה וכדומה דברים אמיתים שה' ינבא בני אדם וכהנה דברים אמיתים אמונה אמיתית עד שלבסוף רוב חכמי מחקר אמרו עולם קדמון וכמנהגו נוהג ובירה בלי מנהיג ואם יתפלל איש או לא יתפלל הכל כחדא יחשב סוף דבר עבירה גוררת עבירה כל אחד בודה מלבו דרך ישר בעיניו לדבר דברים ברומו של עולם זה אומר כך וזה אומר כך.

והכל גורם שני דברים אחת רעות רוח דנקטו לומר שהם ישיגו ענין מהות בורא וסדר בריאת שמים וארץ וטיב הנהגתו ומה שאי אפשר להשיג בשכלם המזוהם ושכל עכור חומרי יכחישו ויגזרו ויאמרו לא כי אין לנו אלא מה שהשכל שלנו גוזר כי הוא האומר נגיד ומצוה לאדם ומורה לו לדרך ומי חכם ולא יאמר כי זהו גסות רוח שאין כמוהו שאדם הקרוץ מהחומר נבזה טפה סרוחה עלול למקרים משתנים לפגעי זמן מוכנע למזג איכות ומקרי יסודות קשור במקרי הזמן אשר לפי הכל השכל משתנה מיום ליום היום יאמר על מר מתוק ולמחר ההיפך יאמר שכלי שלם להכריע בענין אלוה אשר טבע כוכב אחד נבוכה לא יוכל להשיג על בוריו אם הוא אור אש או גשם חמישי אפילו בחכמה לימודית שיש לנו מופתים חותכים מצויירים בחרט אנוש כמה חכמים טעו ועשו מופתים מזוייפים ובנו שרשם על קו תוהו ומה נאמר בדברים נשגבים כאלה אך כל זה נסתעף מן ביטול תורה זאת התורה אשר שם משה לבני ישראל כי ההוגים בה יראו כמה נסים ומופתים שנעשו לישראל אשר גם מתחלה היה לבבם קשה להאמין כי נשתקעו ג"כ בחכמות חיצוניות מינות וכהנה עד שלרוב אותות ומופתים שנעשו בפומבי ובהקהל שאין בו מהטעות ותחבולות נתברר ששקר נסך בקרבם.

ומזה ילמד כי אין לסמוך על שכל כלל כי מן אנוש עד מתן תורה כמה חכמי אומות העולם שלוים ושקטים היו והיה להם אורך ימים שהיה להם זמן לחקור ולא השיג אותם טרדה וצער ויגון כי העולם היה אז מלא ברכה ושבע ודשן ומ"מ לא השיגו אורחות חיים כמו בלעם ויתר חרטומי וחכמי מצרים כי מתת אלהים היא ליודעיו ולענוים יתן חן וממנו ילמד כי לא לחכמים ההכרע בענין אלוה ולחכמי תורה נוחלי מורשה להם תושיה וגבורה ושוא עמלו כל החוקרים בשכלם המטופש ומתורתינו ילמד ראש הנביאים ואב לחכמים משה כמה דברים שנעלם ממנו ולא ידע עד שהוצרך לשאול או שאהרן ואלעזר בנו העמידו אותו על האמת ויושר כמו בחטאת הנשרף וכלי מדין ובזה ילמד שאל יתהלל החכם בחכמתו וההוגה בתורת ה' ובמצותיו ימצא בו חן וכבוד וענוה ויראה כמה נעמו ועמקו מחשבות הבורא להטיב לברואיו ומה עמקו מחשבותיו ורחוק ממחשבתנו עד שאין לדמות אותנו לו בשום אופן לא להביא ראיה מידיעתינו ומחשבתינו לידיעתו ומחשבתו כמו שעשו אלו טפשים עובדי עכו"ם קדמונים.

כללו של דבר אין דבר המברר שכלנו להתרחק מפח יקוש וממינות כי אם תורתינו הקדושה לההוגים בה לשמה כי בה יבערו קוצים מהכרם והמאור שבה מגין לבל ימצא מקום לשטן להתעות אותנו כי נר מצוה ותורה אור והנה בבית ראשון אף כי סנהדרין ומעתיקי שמועה ותלמידים היו גדולים בתורה עד שאין ערך להם בבית שני וקטנם של ראשונים היה עב ממתני אחרונים מ"מ המוני עם בעו"ה נעדרים היו מחכמה כי היו טרודים בגפנם וכרמם וכהנה טרדות עד אשר לא ידעו מהתורה וראה כי זמן קטן שהיו בגלות בבל שכחו שמירת שבת שהוא דיבור שלישי מיו"ד דברות ומה ידעו משאר מצות התורה וחקור נא בכתובים כי המוני עם היו משוללים מבלי ידיעת התורה למאוד וזה גרם כי נפתו לקול מתעים נביאי שקר שקמו ולמדו מן חכמי עכו"ם שביניהם ויתערבו בגוים וילמדו מפתוי דבריהם ללכת אחרי הבל עד שלבסוף נתקשה אצלם כ"כ שאטמו אזנם לשמוע בקול נביא ואפי' לומדי תורה נפתו אחריהם כי יד המלך ושרים וסגנים היו במעל זה והכל היה בגרם מיעוט לימוד תורה וזה כוונת הפסוק (ירמיהו ט', י"ב) על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי כי ודאי ידוע שהארץ נאבדה כי עזבו ה' והלכו אחרי אלהי נכר רק השאלה איך באו לכלל טעות ושטות כזו להחליף טוב ברע וע"ז אמר על עזבם את תורתי שלא למדו בתורה ובאו לכלל טעות.

ועיקר טעות עכו"ם הוא כאשר כתבתי בשגיאות המחשבה ועומק הרהור הלב בדברים מתעים וזהו שנולד מגסות רוח לומר שכלי שלם ולי נראה להכריע וחקר אלוה אמצא וכבר נודע בכוזרי וכן במורה נבוכים ויתר מחברים כי האדם דמות בית המקדש והלב רומז לקדשי קדשים ששם משכן הנפש החיוני שהוא ארון העדות והריאה הנושבת היא הכרובים פורשים כנפים וזהו כי אנשי כנסת הגדולה חשבו אולי יבואו שנית ח"ו לכלל מינות וטעות בכפירה בעיקר הדת וחקרו ומצאו כי סיבת ושורש הטעות ושאור המעכב הוא נורא דבית קדשי קדשים הרצון שהוא גסות רוח שהוא כמו אש בלב הנקרא קדשי קדשים וכבר נודע כי גאוה מרומזת באש העולה למאוד מעלה מעלה וזהו דחזיא נורא מבית קדשי קדשים ואמר להם הנביא זוהיא הסיבה המביאה לכל חולי רע כזה.

והרפואה לדבר זה אחזיה להו משמים בפתקא אמת הרצון התורה דאקרי אמת כמבואר בע"ז (דף ד:) והוא חותמו של הקב"ה כי הוא גמר כלי יוצר של הקב"ה ובו גמר פעולתו והוא אצל יתברך אמון ולכך חותמו אמת הרצון התורה וע"י התורה מתבררת כל טעות הפוקרים המשונים ויודעים כי ה' אחד וכאשר יסד הפייט (בקדושה דמוסף ליום א' דרה"ש) אמת חותמו שרמז על התורה להודיע כי הוא אחד והורה הפתקא כי בתורה יבוטל יצר הרע דעבודה זרה בתכליתו וממנו קמו אנשי כנסת הגדולה ועזרא הסופר בראשם אשר נתן ללבו לכתוב תורה מדויקת היטב שבל יהיה בה קמשונים ובכתב אשורית להבין ולהורות עד שאמרו (סנהדרין דף כא:) ממש נתינת התורה היתה על ידו כבימי משה וגם תיקן לקרות במנחה בשבת משום יושבי קרנות ופירש"י העוסקים בחול בדברים בטלים (בבא קמא דף פב.) ומ"מ יעסקו בשבת בתורה וכן תיקן בב' וה' עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנים שהם בטלים ממלאכה ועוסקים בתורת ה' ואנשי כנסת הגדולה אמרו (אבות א א) עשו סיג לתורה והעמידו תלמידים הרבה כי כן אמרו ועשו והקימו בית מדרש בכל פלך ופלך ותקנו שיהיו מלמדי תינוקות בכל עיר כמבואר בגמרא דב"ק וב"ב (דף קיא.) אשר תודה לאל מאז ועד עתה אף כי עברו על ראשנו תנות צרות לא נוכל וטילטלנו מדחי לדחי באנו באש ובמים לא נשכח מאתנו תורת ה' דקדוקי סופרים תודה לאל בכל יום מוסיפים אומץ בתורה ויראה אשר באמת גלל כן בכל דור עומדים עלינו להתעות אותנו מדרכי חיים לדרכי מינות ורוח פינו בתורה מכלה הכל ואש תורה שורף קש הבלים ולא יוכלו לנו ב"ה וזהו חותם אמת ובזה אתייהב יצרא דעבודה זרה ואין רשות בידו להתעות.

אבל תדע כי העוסקים בתורה הם מבני פלטריא דמלכא קדישא היושבים ראשונה במלכות של עולם וא"כ צריכים מאוד להזהר ולהשמר בנפשם לבל יחטאו בדבר קל ומכ"ש בדבר חמור כי סביביו נשערה ואמרו (יבמות כא ב"ק נ.) שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה וכן הסברא נותנת להיותם קרובים אל ה' וה' מתהלך בקרב מחנם כי אין לה' אלא ד' אמות של הלכה וא"כ בדבר קל מטמא ח"ו מחנה שכינה וכמה מעלות בקודש ותלמיד חכם הוא בגדר קדשי קדשים כי שריא שכינה שם ובפרט כי שארי אנשים להם אמתלא בהעדר הידיעה וזדונות כשגגות יחשב ולהיפך בתלמיד חכם הכל כמזיד יחשב כי העוסקים בתורה כל רז לא אניס להם ואיך יאמרו שוגגים אנחנו תמול ולא נדע וא"כ התלמיד חכם בתורה צריך מאוד התחכמות לבל יחטא בקל ואשמם בראשם וביחוד כי מטבע לימוד התורה והחכמה שהיא כאש להכניס רמות רוח בלב הלומדים כאשר ידרוש דבר טוב יזוח דעתו כמבואר במסכת אבות דר"נ (פרק לח וע"ע במסכת שמחות פ"ח) דרשב"ג צידק על עצמו הדין כי כאשר דרש וכל העם שומעים ושמחים בתורתו זחה דעתו וחרץ דינו להיות נדון כעובר עבירה חמורה ע"ז כל עין תדמע מאין הפוגות מי גבר בתורה ימלט מזה וגם מטבע הלימוד להוליד כעס וריתחא דאורייתא (תענית דף כז.) ואף שאפשר שמותר בריתחא דאורייתא מ"מ הרוב קשה ולא ימלט ברוב כעס דברים שאינם נאותים ועיין במורה שפירש כל חטא משה בהכות הסלע שדבר בכעס ולא בנחת כראוי לאדם כמוהו ראו עד היכן מגיע וא"כ יש כאן סכנה עצומה.

וזהו מאמרם ברמז תיבת שמטיה למזיא הרצון שמדקדק עמהם כחוט השערה דכתיב נשערה מאוד וכו' ונזדעזעה ארץ ישראל כי תיכף היה דבר קל נחשב לעון גדול ומרי רב ועושה פגם גדול כנ"ל וע"ז חרדו אנשי כנסת הגדולה למאוד כי כבר כתבנו כי בעו"ה בעלי תורה במה שהוא אדם עלול לחטוא וא"כ יש לחוש שיקצוף ה' ויהי' כח לסטרא אחרא להתגבר על אדם ולמשוך אותו בתוהו כנודע כי עבירה גוררת עבירה ועיקר עבירה היא עבירה ראשונה קטנה ואח"כ ממילא יצר הרע מתגבר עד שכמעט אין בו כח לקום נגדו ולכך נאמר (הושע י"ד, ב') שובה ישראל עד ה' אלהיך הרצון אף כי רבו העבירות עד ה' מ"מ תועיל התשובה כי כשלת בעונך הרצון עיקר המכשול היה עון ראשון ועי"כ נתגלגלו שאר עונות ולכך התשובה נוח כי עבירה גוררת עבירה ושאר עבירות המה כמעט מוכרחים ולכך חששו אנשי כנסת הגדולה אולי יפן ה' מחמת חטא תלמיד חכם ותהיה עבירה גוררת עבירה וזהו אמרו דלמא מרחמיה ליה ח"ו משמיא ולזאת מצאו לו תקנה כי דע כי מיני מתכות יש זהב כסף נחושת עופרת והם שורש לכל מיני מתכות וזהב רומז על התורה כי זהב אש לוהט ומהאי טעמא שאין בו חלק לסטרא אחרא כלל שהוא לשמה גמור כמו תפילין ציצית הוא כסף שהוא לבן ומלבין ישראל כשלג וכצמר והוא כולו סגול כי מהאי טעמא המה עושים לאדם סגולה מעלה מעלה ומצות שיש בהם כח נחש כגון פריה ורביה שיש בו חמוד יצרו אכילה ביום טוב ושבת וכהנה יתר מצות שיש לסטרא אחרא חלק בהם הם נקראים נחושת כי לנחש יש חלק בהם אמנם התפלה שהיא עיקר עבודה שבלב היא נקראת עופרת כי עופרת יש לו כובד וכן יש להתפלל מכובד ראש וכבר אמרו כי עופרת טבעו עפר ואויר ולכך בקל יותך ויהיה נמס באש כי האויר נפרד בעפר בקל כי טבע אויר למעלה וטבע עפר למטה וכן (יבמות דף קה.) בתפלה צריך שיתן לבו למעלה באויר ועינו למטה בעפר ובכך תהיה עינו למטה כי יזכור כי רוח שהוא אויר (ורוח) ילך למעלה וגופו שהוא עפר ישוב אל האדמה וזהו ענין עופרת כמ"ש וכשיתפלל יחשוב כן ברוחו למעלה וגופו לארץ ואז תהיה תפלתו בהכנעה ובכובד ראש וכבר נודע כי כל הכורים לצרוף זהב וכסף שורשם עופרת כי הוא המסיר כל סיגים ובדילים ומזכזך הכל נקי ובהיר בשחקים והטעם היותו עפר יסודי ואם כן כל הסיגים נדבקים בו כי הכל היה מעפר והכל שב לעפר.

וכן התפלה כל החטאים ופשעים בהרהור ובמעשה שיחטא אדם ויהיו פגמים וסיגים בנשמתו כשיתפלל בהכנעה ובכובד ראש ויבקש מחילה אז יסורו כל הסיגים והכל נדבקים בו בכור הזה כור לזהב וכסף ואחר התפלה יהיה זך ונקי כי הכור צורף הכל ומצרף הנשמה כי בתפלה והכנעה כל הסיגים מצורפים ובפרטות הגאוה והכעס הכל בהכנעת ושפלות התפלה ממתיקן כי היא המבטלת כח הגאוה והכעס בעמדו בהכנעה וזכור במעמדו השפל ותכליתו כבגד אכלו עש וכמו שאמרו (במדבר רבה כא כא) תמיד של שחר מבטל עונות הלילה ותמיד של בין ערבים עונות היום כן התפלה בשחר ובערב מצרפת ככור כל העונות והסיגים וחטאים קטנים סירכא בת יומא יעברו בכור בעלמא והוא ישאר נקי כשלג ילבין למאוד.

וזהו מה שאמרו כי אנשי כנסת הגדולה חרדו אולי יהיו בעלי תורה פוגמים בחטאים כל שהוא וימצא השטן פתחון פה לקטרג לזאת לקחו אבר ועופרת ונתנו אפומיה הרצון כי תיקנו סדר תפלה בבוקר ובערב כי קודם אנשי כנסת הגדולה לדעת הרבה פוסקים תפלה לאו דאורייתא כלל ואפילו לדעת הרמב"ם לא היה רק פעם אחת ביום בלי זמן וסדר כלל ואנשי כנסת הגדולה תקנו נוסח וסדר וקביעות כראוי בבוקר ובערב וזהו עופרת כנ"ל שהוא כור הזהב והכסף להסיר כל סיגים ועונות וזהו ושדי אפומיה כי זהו הנמסר לפה לדבר ולהתפלל וזהו השואב קולו של מקטרג דאף כי יחטא איש לאלהים תבוא התפלה בבוקר ובערב ותצרף ותטהר כל יראי ה' להסיר כל בדיליהם ותפלה בכונה יום ביומו סותמת כל פה מקטרג ומסטין ומבטלת החטאים הבאים במקרה וגודרת התאוה בכל אופן למאוד הועילו אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא בתקנתם תורה ותפלה לבטל יצר הרע דעבודה זרה.

והנה לבטל יצרא דעבירה גם כן כביר מצאה ידם בתקנת גדרים לבטלו אבל צריך לברייתא בקיום המין וישוב העולם ואמרו בב"ק (דף פ"ב) כי עזרא תיקן שתהא חוגרת בסינר משום צניעות פירשו מפרשים לאו דוקא בסינר רק כל מקומות מגולים באשה תיקן שתהיה הולכת בכיסוי לבל יראה בה ערות דבר ותהא צנועה וסינר דנקט לדוגמא בעלמא וזהו ודאי בשוק ברבים ודאי דאורייתא לילך בכיסוי ובצניעות ואפילו גילוי שער דאורייתא בשוק וכמה חרדות חרד ישעיה על בנות ציון שהולכות נטויות גרון וכדומה רק בתוך הבית לא היתה כל כך צנועה ועזרא תיקן אפילו בבית שהולכות בלי מלבושים עליונים תהא חוגרת מ"מ סינר והיינו בבית אין דרך נשים להיות מעורבות עם אנשים ולא היה שכיח שיהיה תערובות אנשים ונשים ואם יזדמן ודאי תלך בכל מלבושים וח"ו על בת ישראל שתלך בגלוי בשר נגד אנשים אחרים אבל נגד קרובים אביה ואחיה וכדומה אשר לבה גס בהם לפניהם אי אפשר להזהר והם מעורבים עמה ויש לחוש להרהור והסתכלות ולכך תקן עזרא שתהא אפילו בבית צנועה למאוד שגם לקרובים לא יראה מקום תורפה וינצלו מידי הסתכלות.

וזהו כוונתם כי נקרו לעינים של יצרא דעבירה הרצון כי עשו תקנה למעט הסתכלות וראיה באשה והיינו בשוק אין צריך לתקנתם רק דלא לתגר בקרובותיה שהם אתה בבית ועשו תקנתם הנ"ל וסימאו עינו של אותו רשע בגדר ותיקון הנ"ל לילך אפילו בביתה בצניעות ואין מקום לתגר בקרובותיה ותקנה גדולה תקנו בסינר הנ"ל והוא משמרת למשמרת הקודש וא"ש ומה מאוד מתקו דברי חז"ל ויונעם לשומרי אמריהם הן בהתמדת תורה לשמה למחות אבן התועים המתעים את האדם מדרכי ה' ותורתו והן בתפלה בהכנעה כנ"ל תמידין כסדרן כי היא המצרפת ומטהרת כל סיגים ופגעים יום ביומו כנ"ל והעיקר בצניעות האשה הן בשוק והן בביתה בחדר משכבה לבל יראה שום גילוי שער ובשר אפילו נגד קרובים ועצמה ובשרה כי בזה ינצל ממלאך המות שהוא מלא עינים להסית לאדם בראיית ערוה ואשת חיל תנצל מכל אלה ויהללוה בשערים מעשיה הן הן דברי חז"ל בחידות ובמראה הטו לתת דוגמא לאדם כיצד יהיה נשמר מפח יקוש.

ועתה נשוב אל שני שעירים כי יצר הרע דעכו"ם ויצר הרע דעבירה כל אחד נקרא שעיר כי שעירים ירקדו זובח לשעירים כי המזיקים הם שעירים והם היצר הרע ובאמת יצרא דעבירה שוה ליצרא דעכו"ם העובר זה בא לידי זה וכל הלהוט בזנות ועבירות עצמותו כפירה אמר בלבו בל ראה ה' וכי הסתיר פניו מזה העולם ועולם כמנהגו נוהג ובלבו דברי תורה כלא נחשב כללו של דבר יצר הרע דעבירה הוא יצר הרע דעכו"ם כי סופו לבוא לידי כך והיום כך ולמחר כך ורבים חללים הפילה וכאשר ב' שעירים הללו רומזים על ב' יצר הרע אחד דעבודה זרה והשני דעבירה לכך היו שוים בכל דבר במראה וקומה כי אין הבדל ביניהם וכמ"ש ולכך שעיר משתלח רומז על עבודה זרה וזהו אין בו צורך כלל ויש לשלחו רחוק רחוק למדבר מקום אשר הרגיעה הלילית אל ארץ גזרה ולדחותו ולפרקו איברים איברים רפאים בל יקומו והיות כל עניני עכו"ם תלוי בשפת ולשון מדברת גדולות וחלקות הלשון ודברי פתוי וערמה כאשר האריך בזה שלמה במשלי בנועם אמרו (ה ג ד) אשה זונה אשר מות בלשונה וארסה בין שיניה עומדת הוא מרמז על המינים כנודע (עבודה זרה דף יז.) ולכך היה לשון של זהורית קשורה בין קרניו וכשנפל לצוק תחתיות היתה מלבינה להורות כי החיים והמות ביד לשון.

ולהיות כי מאוד הרחיקו חז"ל להתרחק מן מינות ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כי כל העוסק בו פוגם בגוף ונפש והמהרהר בו חטא בנפשו ולכך המשלח שעיר יטמא בגדיו עד ערב (ויקרא ט"ז, כ"ו) כי כל הנוגע בו יטמא ולהיות כי גלות בבל היה בעבור עבודה זרה ולכך הבבליים היו תולשים בשערו של משלח השעיר ואמרו מהר וצא (יומא דף סו.) כי ידעו כמה חובה שנתגלגל בעבור זה שעיר שהוא יצרא דעכו"ם ולכך היו עשר סוכות כי עשר קדושות הן ולעומתן עשר טומאות ועבודה זרה תכלית הטומאה ולכך היו מירושלים עד צוק עשר מילין וסוכות והיה על כל מדרגה סוכה שהיא תורה שהיא מגינה מפני מינות כמ"ש לעיל ותורה היא הסוכה ולכך היו עשר סוכות כי היה למול עשרה מדרגות עשרה סוכות של תורה להגן ולכך אומרים לו הרי מים ומזון שהיא התורה כדכתיב (משלי ט', ה') לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.

ולכך אמרו (בערכין לב ע"ב) כי ישבו ישראל בסוכות בימי עזרא דהיינו דבטלו יצר הרע דעבודה זרה ואמרו הדבר בסוכה כי סוכה מורה על תורה והוא המבטל יצר הרע דעבודה זרה ולכך בימי עזרא וסייעתו שהעמידו רגל התורה על בוריה אמרו בסוכה וזהו שעיר המשתלח אבל יצר הרע דעבירה הוא אינו לשלחו לצוק ואין לדחותו בשתי ידים אבל צריך כל כחות שלו שהוא התאוה למשגל וזווג ואכילה ושתיה וכדומה מהתאוה זמניות הכל שיהיה לשם שמים לקיום המין לקיום העולם ולקיום הגוף שהוא עולם הקטן ולחזק כוחותיו ומזג גופו להיות בריא אולם לעמוד בהיכל המלך הוא אלהי עולם וזהו שעיר הנשחט כי צריך להחליש כחות שלו לבל יהיה גובר בכחותיו רק להחליש כחותיו ותאות שלו ומה שנשאר מהכחות יהיו לחפצי שמים וזהו מהשעיר אשר עלה עליו הגורל לה' כי מה שהוא בו מהטוב והשארית יהיה הכל לכבוד ה' ולשם שמים ולכך עלה הגורל לה' וזהו יעמד חי שהיה נשאר חי הוא לה' כדי לקיים מצותיו וכך רצונו ולכך נאמר יעמד חי לפני ה' וזהו ענין ב' שעירים ולכך עלינו החיוב למעט בתאות הזמניות ועלינו לשחוט יצר הרע כי מה שנשאר בו הוא לה' וביחוד בימים האלו עלינו למעט התאוה הזמנית ולמסור כל לב ונפש לעבודת ה' ותורתו ולעשות לזה עיקר והשאר טפל.

ואמרו במדרש (ב"ר צג י) אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה בלעם לא יכול לעמוד מפני תוכחתה של אתונו שבטים לא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו אנו על אחת כמה וכמה עכ"ל ויש להבין כפל ענין מיום דין ומיום תוכחה ומה ראיה זו מאתונו של בלעם ושבטים נגד יוסף ומה ענין זה לזה אבל יובן כי כבר עמד הרמב"ן בחקירה מה טיבן של שלשה ימי זמן הדין כי בכל ראש השנה ויום כפור אדם נידון וכן במות אדם הוא מוכרח ליתן דין וחשבון והוא יום דין גדול לפני ה' ולעתיד לבא בתחיית המתים יהיה יום דין גדול לשפוט כל יצורים וחקר הרמב"ן במה ענין וטיב שלשה זמני דינים הללו אם נידון בפעם אחת למה לי יותר.

אבל הענין כך דרך משל מי ששלח אחד מעבדיו לבוש בלבוש מלכות למרחקים לעסוק בעבודת המלך והעבד ההוא בבואו למרחוק וישכח ענינו ויתחבר אל הפחותים להתגאל באכילה ושתיה וישכר והוא מתגולל בלבושי מלכות בטיט חוצות ורבב על בגדיו לא חש לעבודת המלך ופניו כתואר המלך שחורנית שזפתו השמש שהולך כל יום ויום לטיול ומתעסק בכתמים וכהנה מדברים מתועבים מפסידים קלסתר פניו והוד יופי בגדיו בגדי מלכות ויגידו למלך הנה זה האיש אשר בחרת בו ושלחת אותו למרחקים הלא כל מעשיו מקולקלים כזאת וכזאת עושה ויאמר המלך לא יתכן תיכף לענשו רק צוה להכותו מכה קטנה למען יתן אל לבבו לחדול מדרך מתועבת זו וכן נעשה ותיכף צעק חדלו נא מלהכני כי מתחרט אני אשר עשיתי וישמעו וירפו לו אבל במעט ימים נשכח ממנו את אשר נדר לשמוע בקול עבדי המלך הכשרים ויכבד לבו להתחבר שנית אל הפוחזים ויוסיף להרע ולטנף גופו ומלבושיו ואמרו שנית למלך כך מעשה עבדך ויצו המלך לאסרו לבל יראה אור וידיו ורגליו בנחושתים למען ייסר ויעשו כן ויצעק אנא הוציאני מן המאסר הזה למען אוכל לעבדך באמת אעזוב דרכי הרעים ויעתרו לקולו וכצאתו ועבר זמנים נשתכח מאתו הכל וישוב למעשיו המקולקים ומכוערים.

וכשמוע המלך כן ויאמר אין עוד תקוה כי אם לקרואו לשוב לחצר המלכות ובהגיע למקום אשר המלך ועבדיו חונים ויצו המלך מבלי לבוא לפניו כי אם ראשון יכבס בגדיו וירחץ וינקה גופו מכל שמץ וכתם ונגע ומחלה ויהיה סר כל מראה שחור שיש בפניו ובגופו ולישב כמה ימים בצער וסיגוף עד שישוב אליו עורו כבשרו ויהיו בגדיו לבנים ונקיים לראות פני המלך ואח"כ בשובו לראותו אמר המלך הנה מפאת תואר פניך ורחיצת בגדך אתה ראוי לראות פני שנית אבל כך דרך המלך אשר יעמיד ארץ במשפט לענוש לעוברי מצותיו ומבלי שומעים בקול דבריו כי כך ראוי מפאת הדין והדת וכל אשר היה לו צער בארץ נכר לא היה לעונש רק למען ישוב מדרכו הרעה ולא יעשה כפי אשר זמם נעשה לו זאת למזכרת אבל לא לעונש וכן מה שהיה אח"כ לצער לנקות גופו ולטהר שמלותיו הוא רק כדי שיהיה ראוי להיות מרואי פני המלך אבל בשביל זה אינו בגדר עונש ואח"כ ידין המלך אותו כפי פקודתו ונימוס משפטו מבלי נשוא פנים כי אין רחמים בדין.

וכן הדבר באדם בשלשה זמני דינים הנ"ל כי הקב"ה שלח לאדם למטה לעשות עבודתו ופקודתו והוא הלך חשכים ואין נוגה בדרכים מקולקלים ויודע הדבר להקב"ה ויצו תחלה לשלוח עליו נגעים קטנים וזהו בראש השנה אשר יפקד איש איך לעשות בו ולהתרות בו שיניח מעשיו מקולקלים ואם מתחלה בבוא עליו יסורים מתחרט וישוב אל ה' ואח"כ ישכח במעט זמן וישוב לקלקולו עד שאחרון קשה מראשון ועבר עבירה ושנה הותר לו ואחר כך יוסיף ה' לדונו כפי צורך הזמן לשלוח עליו נגעים וכמה דברים המעוררים אותו משינתו האולת ואין זה בגדר עונש כמו שלא יתואר לעונש איש אשר יתעלף ויכו אותו על הלחי בכל כחם ויתנו ברזל ורסן לתוך פיו לפתחו בחוזק עד שלפעמים תפול שינו ויזוב דם כי אין זה לנקמה ועונש רק לעורר ולהשיב רוחו אל נדנה כן הדבר ביסורים ועונשים הבאים לאדם בחיים חיותו הם רק להקיץ אותו משינתו ולעורר רוח נשמתו וזהו הדין שנעשה בכל ראש השנה לאדם.

וכאשר ראה הקב"ה שבכל זה לא נעשה שליחותו והאדם הולך בדרך לא טוב רע לא ימאס ולא ישגיח בכל היסורים יצוה שישוב אל מקום אשר לוקח משם ויגוע וימות ובמותו נשמתו רוצה לשוב אל מקום פני מלך עליון ואי אפשר לשוב כי נשמתו ומלבושו כתונת עור שלו המה מלוכלכים ומטונפים קיא צואה בלי מקום ואז נגזר עליו כמה זמן יהיה בגיהנום של אש ושל שלג ושאר עונשים כדי לטהר צואתו פגמו וכתמו ויעבור ימי טהרת נגעו כדי שיהיה ראוי לבוא להיכל קדישא וכן כמה זמן יהיה טבול בנהר דינור גיהנום העליון וכל כיוצא בזה וגם זה אין בגדר עונש אף כי נשמתו סובלת צער גדול מ"מ הכל בגדר כיבוס ורחיצה במים חמים וצוננים כהנ"ל וזהו יום הדין לאחר מיתה ולעתיד לבא אז יהיה יום הדין גדול לומר אמת כבר רחצת וקדשת עצמך לעמוד בהיכל מלך אבל אין זה עונש כי עברת מצות ה' ולא כך ראוי מפאת דינו של עליון ואז נידון לעונשו כפי חטאו על שלא השגיח כלל בכל התראות ולא שם אל לבו להטות מדרך רע לטוב ואלו הן שלשה זמני דינים.

ודעו כי יום הדין הגדול נקרא יום דין אבל מה שאדם נידון בזה העולם בכל ראש השנה וכדומה מהימים נקרא יום תוכחה הוא רק להוכיח לאדם למען יתן אל לבו לשוב מדרכיו ולולי זה היה לאדם ביום הדין אמתלא כי שוגג הייתי נרדמתי בהבלי זמן ורוח ימי הבלי פיתיתני ואפת אבל מחמת יום התוכחה אי אפשר לטעון כי כבר עברו עליו פגעים רעים שהזהירו והתרו בו חדל לך והוא לא שמע ולא הטה אוזן וזהו אוי לנו מיום הדין ולמה הא יש לנו אמתלא כנ"ל ועל זה אמר אוי לנו מיום תוכחה כי על ידי כן נסתם טענתו כנ"ל.

רק הא גופיה יצר הרע מתעה לאדם בשני דרכים אחד אם יקרה לאיש פגעים רבים יתלה אותו בקרי מכות מדינה ופגעי זמנים בשינוי אויר וכדומה ובכל מה שיקרה לאדם יתלה בטבע אם יעני יאמר מחמת רעש מלחמה וכדומה דברים הכל תולה במקרה ובטבע ולא ישום אל לבו כי אלהים עשהו למען יחדל מדרכו הרעה אבל איש נבוב ילבב למאוד כי רואה אני כי לא היה כן מימים ימימה והטבע יתמיד ומה יום מיומים ויתן אל לבו לראות אימת קרה לו ובאיזה אופן ואז יכיר כי היום והענין גורם שהוא לעונש כי כך מדותיו של הקב"ה מכוונים לפי ענין החטא והכל מכוון מדה כנגד מדה בזמן בכונה מבעל החכמה אשרי איש שישכיל בזה וטוב לו.

וזה אמרם בלעם לא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו כי בלעם תלה ג"כ הדבר במקרה שאתונו מיאנה ללכת כי לא ראה דבר לתלות במניעת הליכת האתון ואמרה לו אתונו לא היה לך לתלות במקרה כי ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ואיך יהיה במקרה והיה לך לשים על לב כי הלא דבר הוא ולא היה בלעם יודע להשיב וכן הדבר באדם ליתן אל לבו ההסכין להיות לי כה ואין זה מקרה.

והנה עוד יש ליצר הרע טענה אחת כשאדם עושה רע לחבירו כי יאמר לו בממ"נ אם נגזר על פלוני לבל יעני או לבל ילכד בפח הזה אלף כיוצא בך לא יוכלו לעשות לו רע והאמת עד לעצמו למאוד ואם נגזר עליו מקרה רע אם כן אין לך עונש כי גברא קטילא קטלת והרבה שלוחין למקום ואם אין הדבר ממך יהיה על ידי אחרים ומה לך לפחד מעונש אבל זהו פיתוי של שטות ולכך אמרו (שבת לב כ"ב קט סנהדרין ז.) מגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב כי רחמנא לבא בעי כי עכ"פ הוא צריך לעשות כמה דנפקד עליו מן הקב"ה ואם כוונתו לרוע יקבל ענשו.

דרך משל מלך שיש לו חולי ארסיי ונלאו רופאים לרפאותו ובא איש צורר ואויב למלך ולא ידע מחולי שלו ויתן למלך להשקות סם וארס נחש שרף להמיתו ובבא למלך בקרבו ויגרש הארס מקדם ויעל מורסא ובועה והיה לו לרפואה ויקם ויחי וכי יעלה על דעת שאין לאיש הלזה משפט מות אשר דימה בנפש מרי להמית המלך וכן הדבר באדם החוטא אף כי בלא"ה נגזר כן על חבירו מ"מ רעה תבוא לו על ענינו הרע ודבר זה נלמד מן אחי יוסף אשר נבהלו אחיו מפניו אף כי באמת היה ליוסף טובה גדולה כי נעשה למלך מושל ושליט בכל הארץ ובכל זאת היו אחיו בושים וממנו ילמד כל אדם וזה אמרם אחי יוסף לא יכלו לעמוד בתוכחה אנו על אחת כמה וכמה ולא יתפתה ביצרו כי הכל מה' כי מ"מ הוא מחויב לקבל ענשו החרוץ.

ומזה ילמד אדם ובפרט בימים אלו ימי דין חיוב על אדם לפשפש במעשיו ולשוב אל ה' כי לו הרחמים והסליחות כי ישוב ירחמנו וישליך במצולות ים חטאתינו ובא לציון גואל אמן