משנה סנהדרין ב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ב · משנה ד | >>
ומוציא למלחמת יד הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד.
ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו.
דרך המלך אין לו שיעור טו.
וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש.
לא ירבה לו נשים, אלא שמונה עשרה.
רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות יז את לבו.
רבי שמעון אומר, אפלו אחת ומסירה את לבו, הרי זה לא ישאנהיח.
אם כן למה נאמר (דברים יז, יז) ולא ירבה לו נשים, אפילו כאביגיל.
(דברים יז, טז) לא ירבה לו סוסים, אלא כדי יט מרכבתו.
(דברים יז, יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, אלא כדי ליתן אפסניא.
וכותב לו ספר תורה לשמו.
יוצא למלחמה, מוציאה עמו.
נכנס, מכניסה עמו.
יושב בדיןכב, היא עמו.
מיסב, היא כנגדו, שנאמר (דברים יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
משנה מנוקדת
וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת,
- עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ,
- וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ.
- דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁעוּר.
- וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו,
- וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ.
- לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים,
- אֶלָּא שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- מַרְבֶּה הוּא לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ,
- הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה;
- אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" (דברים יז, יז)?
- אֲפִלּוּ כַּאֲבִיגָיִל.
- "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" (דברים יז, טז),
- אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.
- "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, יז),
- אֶלָּא כְּדֵי לִתֵּן אַפְסַנְיָא.
- וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ.
- יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ;
- נִכְנָס, מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ;
- יוֹשֵׁב בְּדִין, הִיא עִמּוֹ;
- מֵסֵב, הִיא כְּנֶגְדּוֹ.
- שֶׁנֶּאֱמַר (שם, יט): "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו":
נוסח הרמב"ם
ומוציא למלחמת הרשות -
- על פי בית דין - של שבעים ואחד.
- ופורץ, לעשות לו דרך - ואין ממחין בידו.
- דרך המלך - אין לה שעור.
- וכל העם - בוזזין, ונותנין לפניו,
- והוא - נוטל חלק בראש.
[ה] "לא ירבה לו נשים" (דברים יז יז) -
- אלא שמונה עשרה.
- רבי יהודה אומר:
- מרבה הוא לו - ובלבד, שלא יהוא מסירות את לבו.
- רבי שמעון אומר:
- אפילו אחת מסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה,
- אם כן, למה נאמר "לא ירבה לו נשים"? - אפילו כאביגיל.
- "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז טז) -
- אלא כדי מרכבתו.
- "וכסף וזהב, לא ירבה לו מאוד" (דברים יז יז) -
- אלא כדי שיתן לאפסוניה.
- וכותב לו ספר תורה לשמו -
- יוצא למלחמה - והוא עימו,
- נכנס - והוא עימו,
- יושב בדין - והוא עימו,
- מסב - והיא כנגדו,
- שנאמר: "והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז יט).
פירוש הרמב"ם
מלחמת הרשות - מלחמת של שאר האומות זולתי של שבעה עממים ומלחמת עמלק, כמו שבארנו בשמיני מסוטה (הלכה ו). ומתנאי מלחמת הרשות שלא תהיה אלא במלך וסנהדרין.
ופירוש אין ממחין - שאין חולקין עליו.
וחלק בראש - הוא שיקח חצי כל השלל ששוללין כל העם, מוסף על כל מה שהיה לאותו המלך.
משנה ה [נוסח הרמבם]
מותר למלך להרבות סוסים כל מה שירצה לרכוב החיילים שלו ולהרבות סוסים במלחמותיו כדי להרעיד האויב, אבל מה שאסרה תורה להיות לו סוסים לבטלה באורוות מוכנות לרכוב הוא בהם באיזה יום שירצה, או להנהיג אותם לפניו כמו שעושין שאר מלכים, אבל אינו מותר שיהיה לו זולתי סוס אחד לרכוב בו כאחד העם.
אפסניה - הגבורים והחיילים.
ואין אסור גם כן עליו להרבות כסף וזהב אלא לעצמו, כלומר הראוי לו בארצו ובגבוליו וצרכיו, אבל אוצרות הנכסים המוכנות לצרכי ישראל מצווה להרבות.
ויכתוב שני ספרי תורה שלמים:
- האחד, יהיה עמו תמיד לא ימוש ממנו, כמו שזכר בכאן.
- והשני, יהיה מונח בבית גנזיו.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי שמעון:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
למלחמת הרשות - מלחמת שאר אומות חוץ ממלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין:
ופורץ - גדר של אחרים:
לעשות לו דרד - ללכת לכרמו ולשדהו:
ואין ממחין בידו - אין מעכבין עליו:
חלק בראש - חלק היפה בורר ראשון. ונוטל מחצה טז מכל הבזה:
אלא שמונה עשרה - שהרי דוד היו לו שש נשים וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, כהנה קמא שית, בתרא שית, הרי שמונה עשר:
מרבה הוא לו - יותר מי"ח. ושלש מחלוקות יש בדבר. ת"ק סבר נושא י"ח ואפילו פרוצות, ויותר מי"ח לא ישא ואפילו כשרות, שכך הוא גזירת הכתוב. ר' יהודה סבר נושא י"ח ואפילו פרוצות, ויותר מי"ח פרוצות לא ישא, וכשרות והגונות ישא כמו שירצה. ופליג אתנא קמא בחדא. ר' שמעון סבר אפילו אחת פרוצה לא ישא, וכשרות והגונות לא ישא יותר משמונה עשרה. ופליג אתנא קמא בחדא ואדרבי יהודה בתרתי. והלכה כת"ק:
אלא כדי מרכבתו - דוקא סוסים בטלים להרחיב דעתו ולהתגדל ברוב סוסים [אסור]. אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר:
אספניא - שכר חיילות הנכנסים ויוצאים עמו כל השנה כ:
וכותב לו ס"ת לשמו - חוץ מס"ת שחייב כל אדם מישראל להיות לו ספר תורה כא, והוא מונח בבית גנזיו. וספר תורה שכותב לשמו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו תמיד:
מיסב - על השלחן:
פירוש תוספות יום טוב
ומוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של שבעים וא'. משמע דב"ד של ע"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך. דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה. א"כ למאי תנינן לה הכא גבי מעלותיו של מלך. והא דלא תנן בפ"ק במ"ה גבי אין מוציאין למלחמת הרשות דבעינן נמי מלך. משום דלא איירי התם אלא במילי דסנהדרי כמ"ש שם בשם התוספות על ואין מוסיפין על העיר כו'. אבל מל' הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים אפשר לפרש דמתניתין לא בעיא. למימרא דבעינן למלך במלחמת הרשות שכתב וז"ל מלחמת מצוה אין צריך ליטול בה רשות ב"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא ע"פ ב"ד של שבעים וא'. ע"כ. נראה דלדבריו מתניתין לאו במעלות המלך איירי. אלא אתא לאשמועינן דאינו רשאי להוציא העם במלחמת הרשות כו' דומיא דלא ירבה כו' ואינך. א"נ משום דיוקא דבמלחמת מצוה רשאי בלא רשות. והיא תהלתו ומעלתו:
דרך המלך אין לו שיעור. אלא כפי מה שהוא צריך. אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה. אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו. הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים. ודעת הכ"מ שפירושו זה קאי גם על ופורץ גדר לעשות לו דרך. וא"כ לפירוש הר"ב וכפירש"י נפרש כן על דרכו לשדהו ולכרמו שאינו מעקם כו'. והא דתנן אין לו. ס"א אין לה. וכן העתיק הרמב"ם. ועיין [מ"ש] פ"ו דב"ב משנה ז'. ומ"ש בריש מסכת קדושין:
והוא טטל חלק בראש. כתב הר"ב חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה מכל הביזה וכן פירש"י. ובגמרא תנו רבנן אוצרות מלכים למלך. ושאר ביזה שבוזזים מחצה למלך ומחצה לעם. אוצרות מלכים למלך רורחא דמלתא. ושאר ביזה מחצה כו' דכתיב (ד"ה א כ"ט) וימשחו [בשלמה כתיב] לה' לנגיד. ולצדוק [לכהן] מקיש נגיד לצדוק מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו דכתיב (שמות כ"ט) והיתה לאהרן ולבניו. מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו. ע"כ. ומפרש רש"י דמתניתין ה"ק שנוטל חלק. דהיינו מחצה. כדתניא בברייתא ונטולתו בראש. כלומר שהוא מחלק כל הביזה לשנים. והוא בורר לו ראשון ליטול החלק היפה. ואין נראה בעיני לפרש דהר"ב ר"ל תרתי דנוטל חלק יפה ראשון מלבד המחצה. דזו מנין לו אא"כ נאמר דר"ל חלק יפה היינו אוצרות מלכים דמסתמא הוא היפה. אלא דהיה לו לפרש בהדיא. ועוד שאין זה במשמע חלק אבל לפי מה שכתבתי מפרש חלק היינו מחצה דברייתא. ומדתנן בראש מדקדק לפרש דר"ל שבורר לו חלק היפה שבשני החציין וזה ל' הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים והוא נוטל מחצה בראש:
אלא שמנה עשרה. כתב הר"ב שהרי דוד היו לו שש נשים. וקאמר ליה נביא כו'. והא דכתיב קודם לכן (שמואל ב ה) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלים אחרי בואו מחברון אין מוקדם ומאוחר דהך קרא בתר מאמר הנביא היה. תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה. וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה הוה. אלא ודאי מעשה בת שבע קדם לקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים. ולא קשיא מלישני' דקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים דמשמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירו הכתוב גבי ששה נשים שהיו לו בחברון. וא"כ כהנה וכהנה מוסיפין יותר על שמנה עשרה לא קשיא דאפשר לפרש דה"ק שלקח דוד עוד פלגשים ונשים. כוספות על הנשים שהיו לו בחברון. כ"מ פ"ג מהלכות מלכים:
ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. דהא קרא קאמר ולא יסור (את) לבבו. גמרא:
רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו כו'. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [כמ"ש בספ"ט דב"מ] א"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים. ולשתוק. ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי. [אלא] אפילו אחת ומסירה וכו'. גמרא. ומ"ש הר"ב והלכה כת"ק. וכ"כ הרמב"ם. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ב דיבמות:
אלא כדי מרכבתו. דתנו רבנן לא ירבה לו סוסים. יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו ת"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. השתא דאמרת לו לדרשא. לא ירבה לו נשים. מאי דרשת ביה. למעוטי הדיוטות [פירש. רש"י דמותרים להרבות נשים. גמרא]:
אלא כדי ליתן אספניא. דתנו רבנן וכסף וזהב לא ירבה לו. יכול אפילו כדי ליתן אספניא ת"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא. טעמא דכתב רחמנא לו. הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי ליתן אספניא נמי לא. לא צריכא להרוחה. [פירש"י שלא לצמצם. ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהא מצוי בידו]. גמרא:
אספניא. והערוך גורס אפסניא וכתב שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא:
וכותב לו ס"ת לשמו. כתב הר"ב חוץ מס"ת שחייב כל אדם מישראל וכו' שנאמר (דברים ל"א) ועתה כתבו לכם את השירה ובמלך כתיב (שם י"ז) וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא. [*והא דדרשינן לכל התורה מדכתיב. את השירה מפרש הרמב"ם ברפ"ז מהלכות ס"ת דקרא ה"ק כתבו לכם ס"ת שיש בו שירה לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ"ל וכלומר דקי"ל בס"פ הנזקין [דף ס']. דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות והלכך על כרחך לא אתא קרא אלא לכתוב כל התורה שבכללה השירה ג"כ]:
מוציאה עמו וכו'. מכניסה עמו. ול' הר"ב נכנס ויוצא עמו. ולא קשיא. שכן בכתוב הוא אומר והיתה עמו וקרא בו אמר והיתה ל' נקבה. ואמר בו. בל' זכר. כדפירש"י בפ' נצבים של' נקבה מוסב על התורה. ול' זכר מוסב על הספר:
יושב בדין. אם הוא ראוי לדון כגון מלכי בית דוד. א"כ מלכי ישראל קודם התקנה. ומה שהוכיחו התוספות דף י"ח ע"ב בדבור המתחיל והא תנן וכו' דכולה מתניתין מסתמא איירי במלכי ישראל. היינו ההיא מתניתין דמלך לא דן וכו' אבל לא דהכא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יד) (על המשנה) ומוציא כו'. משמע דב"ד של ע"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה א"כ למאי תנינן הכא גבי מעלותיו של מלך. ועתוי"ט:
(טו) (על המשנה) אין כו'. אלא כפי מה שהוא צריך אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה אלא הולך בשוה. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) פירוש, ואותו המחצה בורר היפה שבשני החציין. ת"ל הר"מ, והוא נוטל מחצה בראש. ובגמרא עוד, דאוצרות מלכים כולם למלך. ועתוי"ט:
(יז) (על המשנה) ובלבד כו'. דהא קרא קאמר ולא יסור את לבבו. גמרא:
(יח) (על המשנה) אפילו אחת כו'. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ לכתוב קרא ולא ירבה לו נשים ולשתוק, ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי, אלא אפילו אחת ומסירה. גמרא:
(יט) (על המשנה) כדי מרכבתו כו' אספניא. בגמרא יליף להו מקראי. ועתוי"ט:
(כ) (על הברטנורא) וכתב הערוך, שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא:
(כא) (על הברטנורא) שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה (וכל התורה במשמע, דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות. הר"מ.) ובמלך כתיב וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא:
(כב) (על המשנה) בדין. [אם הוא ראוי כמלכות בית דוד א"נ מלכי ישראל] קודם התקנה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ומוציא למלחמת הרשות: בגמרא פריך הא תנא ליה חדא זימנא בפירקין דלעיל אין מוציאין למלחמת וכו' ומשני איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי מוציאין למלחמת הרשות:
ופורץ לעשות לו דרך: ללכת לכרמו ולשדהו דכתיב ירום לבבו מאחיו גדלהו משל אחיו כדדרשינן והכהן הגדול כן נראה בעיני רשב"ם ז"ל בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ט.) וביד דפ"ה דהלכות מלכים ומלחמותיהן סי' ג':
בוזזין: ונותנין לפניו כך צ"ל:
ונוטל חלק בראש: פי' מחצית הביזה כלומר נוטל מחציתה בראש ר"ל שהוא בורר לעצמו המחצית היפה בראשונה והמחצית הנשאר יחלוקו אנשי הצבא ביחד עם האנשים היושבים על הכלים אבל אוצרות המלכים שכובש כולן למלך וכן כל הרוגי מלכות ממונם למלך וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד:
אלא י"ח: שהרי דוד היו לו ששה נשים דעגלה זו מיכל ואלה שמות נשיו אחינועם ואביגיל ומעכה וחגית ואביטל ועגלה שהיא מיכל ונקראת עגלה שהיא חביבה עליו כעגלה ואיכא מאן דדריש מקרא דכ"ד נשים לקח ותו איכא תנא דדריש מקרא שלקח מ"ח אבל תנא דידן דריש הכי דמה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית אע"ג דכתיב וכהנה בוי"ו. ודעת הרמב"ם ז"ל שם בהלכות מלכים פ"ג ששמנה עשר דדוד היו בין הנשים והפילגשים הכל י"ח. אבל הראב"ד ז"ל שם בהשגות ס"ל נשים י"ח חוץ מן הפילגשים ושם יישב מהרי"ק ז"ל בכסף משנה הפסוקים בין להרמב"ם בין להראב"ד ע"ש ושם הביא הכ"מ ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל שאף פילגשים אינו יכול להוסיף יותר על י"ח ע"ש:
ר' יהודה אומר מרבה הוא לו וכו': בגמרא פריך למימרא דר' יהודה דריש טעמא דקרא ור"ש לא דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתניא אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי ר' יהודה רש"א עשירה ממשכנין אותה לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירה בלילה עניה אין ממשכנין אותה שמתוך שאתה חייב להחזירו לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה ומשני בעלמא ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש קרא גופיה טעמא מה טעם לא ירבה לו משום דלא יסור לבבו ור"ש אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ ליכתוב קרא לא ירבה לו ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור לא יסור למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו ה"ז לא ישאנה א"כ למה נאמר לא ירבה לו נשים אפי' כאביגיל:
כדי ליתן לאכסניא: ס"א אספניא והנכון אפסניא שלו והר"ר יהוסף ז"ל [הגי'] אפסוניא: וילפינן ליה ממלת לו דכתיב גבי כסף וזהב. ונראה דר"ל שלא ירבה כסף וזהב כדי להתנאות בו או כדי להתגאות בו אלא יכול להרבות כסף וזהב כדי ליתן לחילותיו ממנו כל ימי מלכותו וכדתניא בברייתא הכא בגמרא כל הארצות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך וכן ג"כ כל הרוגו המלך ממונם למלך כראיתא בפ' נגמר הדין והביאם הרמב"ם ז"ל בפ' רביעי דהלכות מלכים ומלת כדי לפי זה אינה בדקדוק לשון שיעור כך נלע"ד ועיין שם בהרמב"ם ז"ל פרק שלישי:
וכותב: לו ס"ת לשמו ביד בהלכות ס"ת פ"ז סי' ב ובפ' שני דהלכות מלכים ומלחמותיהם:
יוצא למלחמה והיא עמו נכנס והיא עמו יושב בדין והיא אצלו: כן הגיה הרב הנזכר:
שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו: ומהכא נמי ילפינן דאינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא דבעינן מקום הראוי לקרות כדכתיב וקרא בו:
תפארת ישראל
יכין
כה) ומוציא למלחמת הרשות כך נקראת כל מלחמה שאינה נגד ז' עממין או נגד עמלק:
כו) ופורץ גדר וחומה של אחרים:
כז) לעשות לו דרך לשדהו וכרמו:
כח) ואין ממחין בידו אין מעכבין עליו:
כט) דרך המלך אין לו שיעור דפורץ כפי הצורך לו:
ל) והוא נוטל חלק בראש חצי הביזה אבל ביזת אוצרות מלכים, הוא נמלך לבד:
לא) רבי יהודה אומר מרבה הוא לו יותר מי"ח:
לב) לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל לת"ק נושא י"ח אפילו פרוצות, ויותר מי"ח אפילו כשרות אסור לו, ולר"י י"ח אפילו פרוצות מותרות לו, ויותר מי"ח דוקא כשירות מותרת לו, ולר"ש י"ח דוקא כשירות מותרות לו, וטפי מי"ח אפילו כשירות אסורות לו. וקיי"ל כת"ק:
לג) לא ירבה לו סוסים בטלים:
לד) אלא כדי מרכבתו ולרכבו ופרשיו:
לה) אלא כדי ליתן אספניא ר"ל שיהיה מוכן כסף בידו לשכור חיל כשיצטרך, מלבד שכר חילו העומד תמיד למשמרתו:
לו) וכותב לו ספר תורה לשמו מלבד הס"ת שחייב כמו כל אחד מישראל לכתוב לעצמו [כי"ד ע"ר] אותה מניח בבית גנזיו, אבל זו שכותב לשמו כשימלוך נושאה תמיד עמו [ומ"ש בש"ס שתולה אוחה בזרועו הימין, נ"ל לאו דוקא תליי' בזרועו באויר, דהרי לא גרע ס"ת מתפילין דאסור בלי כיס [כברכות כ"ו], וס"ת אפילו בתיק אסור [כחדושי רשב"א שם]. אלא ר"ל שקושרה או נושאה תמיד בזרועו]:
לז) יושב בדין היא עמו במלכי בית דוד, דכתיב גביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה, אבל מלכי ישראל הרי לא דן כלעיל מ"ב:
לח) מיסב לסעודה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבלי כ ב | רמב"ם הלכות מלכים ח בבבלי כא א | רמב"ם הלכות מלכים ג בבבלי כא ב | רמב"ם הלכות מלכים ג גבבלי כא ב