עיקר תוי"ט על סנהדרין ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה סנהדרין ב: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) ודנין כו'. פשיטא (אטו משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו, נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס') איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו, תני נמי כהן גדול. ואב"א הא קמ"ל דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בג' כו'. גמרא:

(ב) (על המשנה) מעיד. דוקא כשהמלך יושב שם, שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו הולך המלך לשם משום יקרא דכהן גדול וקא אתי ומסהיד. אבל בלא"ה אינו מעיד דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד, דתניא והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו. גמרא. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) משום דק"ל דא"ה אפילו לביתו נמי לא. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) גמרא. ופירוש בינו, ר"ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם:

(ה) (על הברטנורא) דאלו ביום אחר אין מצוה בכהן גדול דוקא ורשאי כהן הדיוט לעבוד אם אירע פסול בכהן גדול וא"צ להממונה:

(ו) (על המשנה) הספסל. הוא כסא קטן. הר"מ:

(ב)

(ז) (על הברטנורא) כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש, שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב והועד בבעליו, ועבדו כממונו דמי, וכשבא וישב אמרו לו עמוד, שנאמר ועמדו שני האנשים, ולא רצה כו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע"י שהענישם שמעון בן שטח, על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ואי לא דיינינן להו היכי דנין, הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. וכיון שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר, כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל, אבל לא קאי על בית דוד, כדי שלא לחלוק על הכתוב בהם. כ"מ:

(ט) (על המשנה) לא מעיד כו'. מאותה מעשה עצמו שהיה ע"י קבלת עדות בפני ינאי המלך ולא רצה לעמוד. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) ולא חולצין כו'. מפני שאסורה לינשא. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) שנאמר שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. ור' יהודה, מצוה שאני. גמרא:

(יב) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ולא מצינו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ורש"י פירש הטעם דאינו מיבם שגנאי לו לקום ע"ש אחיו:

(ג)

(יג) (על המשנה) לא היה כו'. וצורך שעה היה מפני שלום המלכות כו'. אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו. כ"מ:

(ד)

(יד) (על המשנה) ומוציא כו'. משמע דב"ד של ע"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה א"כ למאי תנינן הכא גבי מעלותיו של מלך. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) אין כו'. אלא כפי מה שהוא צריך אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה אלא הולך בשוה. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) פירוש, ואותו המחצה בורר היפה שבשני החציין. ת"ל הר"מ, והוא נוטל מחצה בראש. ובגמרא עוד, דאוצרות מלכים כולם למלך. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) ובלבד כו'. דהא קרא קאמר ולא יסור את לבבו. גמרא:

(יח) (על המשנה) אפילו אחת כו'. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ לכתוב קרא ולא ירבה לו נשים ולשתוק, ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי, אלא אפילו אחת ומסירה. גמרא:

(יט) (על המשנה) כדי מרכבתו כו' אספניא. בגמרא יליף להו מקראי. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) וכתב הערוך, שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא:

(כא) (על הברטנורא) שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה (וכל התורה במשמע, דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות. הר"מ.) ובמלך כתיב וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא:

(כב) (על המשנה) בדין. [אם הוא ראוי כמלכות בית דוד א"נ מלכי ישראל] קודם התקנה. ועתוי"ט:

(ה)

(כג) (על המשנה) בשרביטו. ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישו. הר"מ. ובשרביטו כדכתיב מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב: