כלי יקר על דברים/פרשת ואתחנן

מתוך: כלי יקר על דברים ג (עריכה)

פסוק כג

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. פירש"י אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים מ"מ אינן מבקשים כ"א מתנת חנם. (ספרי ואתחנן כג) וקשה על זה מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט, יח) כל תגמולוהי עליו במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך מזה בחוה"ל (שער הבטחון פרק ד) ורז"ל (ברכות י, ב) האשימו את חזקיה שתלה במעשיו ואמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת. (מלכים ב כ, ג) ותלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת בעבור דוד עבדי (שם כ, ו) כי מן השמים הראו לו שאין לו שום זכות כי כבר אכלו חזקיה, ונתקיים בו מאמר קטונתי מכל החסדים. כי הודה ואמר שקטן יעקב ודל במצות מצד כל החסדים שכבר קבל, ואיך אמרו אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, והראיה שמביא מן פסוק וחנותי את אשר אחון. אינה ראיה לכאן כי פסוק זה אין למידין ממנו כ"א שאף מי שאין לו זכות הקב"ה עושה עמו על צד החנינה אבל משה שנענש בחטאו שלא יכנס לארץ מה ענינו לפסוק זה כי הוא ודאי גרוע ממי שאין לו לא זכות ולא חובה.

והתשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין הפירוש באותן מע"ט שכבר עשו אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כ"א כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי (סוטה יד, א) וכי לאכול מפריה היה צריך משה אלא אמר הרבה מצות תלויות בארץ, וא"כ היה לו לתלות בקשתו באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י בקשה זו, וזה דבר אמיתי ששורת הדין נותן שימלא ה' משאלות לבו יען כי אינו חפץ כ"א את אשר חפץ ה' בו, ואע"פ שבחטאו נקנס עליו מ"מ אין מענישין החוטא לאמר לך עבוד עבודה שהיא זרה אצלך להוסיף על חטאתו פשע. אלא שמרוב ענוה שבו לא רצה לתלות השאלה באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י הכניסה לארץ, כי אולי יכנס ולא יעשה המצות ורק ההנאה הגופנית יקבל ואת הטוב לא יקבל, לכך בקש בלשון חנינה מתנת חנם בעלמא, ולכך נאמר בעת ההיא לאמר. כי עשה שאלתו באשר הוא שם על דעת ההוה שעדיין אין שום זכות בידו מבלי שישקיף על העתיד לבא שסופו לבא לידי קיום מצות, כי שמא יבא או לא יבא לכך אמר בלשון ואתחנן כי היה צריך לבקש מתנת חנם על העת ההיא כאמור.

בעת ההיא לאמר. כבר כתבנו שהתפלה והתחינה היתה על העת ההיא מבלי שיתלה שאלתו במעשים טובים שסופם לבא ואמר לאמר לדורות שכל צדיק יבקש תחנונים מתנת חנם. וי"א שמשה אמר איני מניחך עד שתאמר לי הן או לאו ועל זה נאמר בעת ההיא לאמר ר"ל שיאמר לו תשובה תיכף בעת ההיא. וי"א שהוא על דרך ה' שפתי תפתח וגו' (תהלים נא, יז) שבקש ממנו ליתן לו מקום לאמר דבריו כמ"ש וארשת שפתיו בל מנעת סלה (תהלים כא, ג).

ורש"י פירש, בעת ההיא. אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. ונראה שחשב משה כי טעם הנדר הוא יען לא האמנתם בי. לא גרמתם לישראל להאמין בי ע"י שיראו נס מפורסם זה, ובמלחמת סיחון העמיד משה החמה וע"י נס מפורסם זה בלי ספק שנעשו בנים אמון בם ותיקן מה שקלקל. וכ"ש לדעת העקרים שכתב בטעם חטא מי מריבה כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע קודם שיצוה לו ה' כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו כמו שעשה אליהו ואלישע כו'. וכן יהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י, יב) כל זה תורף דברי הרב. והנה עכשיו עשה משה כמו שעשה יהושע והעמיד החמה כי מאחר שילפינן בג"ש דאחל אחל שהעמיד משה החמה כיהושע אין היקש לחצאין, כמו שיהושע עשה כן מעצמו כך משה עשה כן מעצמו ובזה נתקדש השם ותיקן מה שקלקל וחיזק האמונה ע"כ חשב שהותר הנדר, ולא שתלה בכיבוש ארץ סיחון ועוג כי לכתחילה לא היה בכלל השבועה שהרי נאמר (במדבר כ, יב) לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם. והיינו ארצות שבע אומות שכבר נתן לאבותם אבל ארץ סיחון ועוג לא היה מעולם בכלל הבטחה זו.

פסוק כד

אתה החילות להראות את עבדך וגו'. פירש"י פתח להיות עומד ומתפלל, פ"א של פתח נקודה בסגול וכך פירושו החילות להראות מה הראה לו פתח, כמי שפותח פתח לאיזו דבר ואח"כ פירש על מה הראה לו פתח, להיות עומד ומתפלל. אבל הקוראים פתח הפ"א בקמץ טעות בידם כי מאי קמ"ל כי ודאי לא סיים תפלתו קודם שפתח, למה נקט לשון פתח הל"ל היה עומד ומתפלל.

ורז"ל אמרו (ברכות לב, א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום קודם שיתפלל, כי כן עשה משה שהתחיל בשבחו של מקום שנאמר אתה החילות להראות את עבדך וגו', ואח"כ אמר אעברה נא. ביאור הדבר שכל צדיק יבקש מתנת חנם וישער בעצמו שכל מה שהקב"ה עושה עמו, חסד אל כל היום כי הקב"ה תמיד המתחיל בעשיית הטובות לאדם מיום הולדו והאדם כל מה שמסגל מעשים טובים הכל הוא עושה דרך תשלומים, והקב"ה החנוני הגדול מקיף וחוזר ונותן בהקפה למי ששילם חוב ראשון וכמ"ש (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם. הורה שהקב"ה המקדים והמתחיל בכל הטובות וזה שבחו ותהלתו של מקום ברוך הוא שצריך המתפלל לסדר שבחו של מקום תחילה קודם שיתפלל, כדי שבכל התפלה והתחנה לא יבקש כ"א מתנת חנם. שכן מצינו במשה שקודם שאמר אעברה נא אמר אתה החילות וגו' הורה כי הקב"ה המתחיל בכל טובות ואין לו שום חוב עליו ובקש מתנת חנם. וזה שפירש"י את גדלך זו מדת טובך, ואת ידך החזקה הכובשת מדת הדין, כי כפי שורת הדין אינו חייב לו כלום וברוב טובו הוא גומל חסד למי שאין לו עליו כלום. וזה ביאור יקר.

פסוק כה

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'. למה הפסיק במלת נא בין אעברה ואראה, ולמה עשה שתי חלוקות והזכיר הארץ בפני עצמה, וההר הטוב הזה והלבנון בפני עצמם. וביאור הענין הוא שבקש משה על ב' דברים א' בעבור ישראל, וא' בעבור עצמו, ובאה התשובה ויתעבר ה' בי למענכם כי בדבר הנוגע בכם לא נעתר לי ה', אבל מה שנוגע בי נעתר לי ואמר רב לך. די בדבר שהוא יהיה לך לבד, ועוד תרצה לבקש בעבורם. וב' דברים אלו הם שני מיני שלימות אשר הקנה ה' לאברהם, כי מתחילה אמר ה' לאברהם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וגו' כי לך אתננה ולזרעך עד עולם. (בראשית י"ג, י"ד-ט"ו) ש"מ שבראיה לבד קני ליה, ואח"כ חזר מזה ואמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. (בראשית יג, יז) ש"מ שבראיה לחוד לא רצה שיקנה כ"א מכי דייש אמצרי ויחזיק בה חזקה מעליותא, ועוד שלא אמר ולזרעך עד עולם כ"א לך לבד, ומהו שאמר וראה מן המקום אשר אתה שם וכי ס"ד שיראה מן המקום אשר איננו עומד שם, ועוד כי שם נאמר לשון נא שא נא עיניך וראה דווקא בדבר הנקנה בראיה ולא בדבר הנקנה בחזקה גמורה, וכאן נאמר אעברה נא הזכיר לשון נא דווקא בדבר שצריך העברה ברגלים ממש הלא דבר הוא.

והבט ימין וראה כי מן הארץ הקדושה יש תועלת גשמי, ורוחני, הגשמי הוא התלוי בכל שטח הארץ כולה לאכול מפריה ולשבוע מטובה כי ארץ זבת חלב ודבש היא, והוא הדבר שאינו נקנה כ"א בחזקה ממש מכי דייש אמצרי כדין כל קונה שדה (ב"ק ט, א) ועליו נאמר לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ולא הזכיר בזה לשון נא כי אין נא אלא בקשה ויען כי החומר של האדם בטבעו הוא נכסף אל אהבה בתענוגים כי כל איש חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. ע"כ לא היה צריך הקב"ה לדבר בלשון נא לשון בקשה כי אדרבה האדם מבקשו בלשון נא, שכן משה אמר על קנין זה שצריך העברה לשון נא שנאמר אעברה נא. וכשהאדם מבקשו מאת ה' ודאי אין הקב"ה צריך לבקשו מן האדם והא בהא תליא, ולא הזכיר בקנין זה לך ולזרעך עד עולם כי אין הארץ נקנית לזרעו עד עולם על כל פנים, שהרי על תנאי היא נתונה אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.

ותועלת הרוחני אינו בא מכלל שטח הארץ, כ"א מן ההר הטוב הזה והלבנון שלמטה המכוון כנגד בהמ"ק שלמעלה, ושם חביון עוז השכינה ונקרא המקום ה' יראה (בראשית כב, יד) על שם שכל הרואה המקום הקדוש ההוא בראיה לחוד קני שלימות נפשו ונתלבש ברוח קדושה וטהרה כי מלך ביופיו תחזנה עיניו. כי כדרך שבא לראות שמה כך בא ליראות, ועל קנין זה אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם וגו'. כי בזמן ההוא היה אברהם בבית אל ובית אל היינו המקדש כי מן המקדש יצא השפע אל כל ד' רוחות העולם כי מן הבאר ההוא ישקו כל הרוחות כמבואר למעלה פר' לך לך (לך לך יג.יז). ולפי שתועלת הרוחני כפי הטבע אין האדם נכסף אליו על כן אמר לו הקב"ה שא נא לשון בקשה, כדרך שאמרו אצל אדם הראשון פתהו לכנס לגן עדן כי האדם צריך פיתוי על קבלת איזו דבר רוחני שאין ההנאה מורגשת לאלתר, ולעומת זה אמר משה ואראה ולא אמר ואראה נא לשון בקשה כי האדם כפי טבעו אינו מבקש על זה כל כך ואדרבא הקב"ה צריך לבקשו ממנו. ואע"פ שאצל השלמים כמשה ואברהם אין שייך לומר כן מ"מ דברו בלשון סתם בני אדם, ועל קנין זה אמר ה' לאברהם ולזרעך עד עולם. כי המקום הקדוש ההוא לעולם הוא בהויית קדושתו שהרי הוא מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, ואם זה שלמטה חרב מ"מ המקום ההוא נשאר מכוון נגד בית המקדש שלמעלה השופע על המקום ההוא הקדושה ולעולם בכל דור ודור קדושה זו לא סרה, שהרי בימי האבות שלא היה שם בית המקדש בנוי ואע"פ כן היתה הקדושה שם. וכן דרשו רז"ל (יומא עב, א) עצי שטים עומדים שעומדים לעולמי עולמים ובמסכת מגילה (דף כח.) אמרו רז"ל מן פסוק והשמותי את מקדשיכם (ויקרא כו, לא) שאפילו בשוממותם מ"מ בקדושתם הם עומדים רצה לומר בקדושתה הראשונה לא חסר דבר וכמ"ש נכבדות מדבר בך עיר האלהים סלה (תהלים פז, ג) ומלת סלה מורה על הנצחיות.

ובהצעה זו יתורץ הכל כי משה בקש על שניהם. כי באמרו אעברה נא, בקש על קנין הארץ ממש להקנותו לישראל בחזקה גמורה והזכיר בזה לשון נא כי כל מה שניתן לאדם בקניני העולם הזה חסד אל כל היום הוא, ולא על עצמו בקש העברה זו כ"א בעבור ישראל בחסדו שאם הוא ינחילם את הארץ תהיה להם לחלוטין. ואח"כ בקש גם על עצמו ואמר ואראה כי על עצמו לא בקש כי אם השלימות הרוחני הנקנה בראיה. ואח"כ פירש על ראשון ראשון כי מה שאמרתי אעברה נא היינו את הארץ הטובה. לצורך הקנאת כל הארץ בכללה אל ישראל, ומה שאמרתי ואראה היינו ההר הטוב הזה והלבנון. כי השלימות הרוחני שבו נקנה בראיה, והפסיק במלת נא כדי שלא תחזור לשון נא כ"א על ההעברה מן הטעם שנתבאר.

ויתעבר ה' בי למענכם. על הדבר שבקשתי למענכם להקנות לכם הארץ לא נעתר לי ה' ואמר ה' אלי רב לך. די בזה כשאתן שאלתך שהיא לך לבד והיא הראיה, וע"ז אמר עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה וגו'. ותשכיל ותדע כי באברהם התחיל ברוח צפונה, וכאן התחיל בימה, לפי שעיקר ראיה זו הנותנת קדושה יתירה הוא ע"י ראית השכינה שבכותל מערבי כמ"ש (ישעיה נט, יט) ויראו ממערב את שם ה' אבל אברהם שעמד במקום ההוא ומדבר בשפע היוצא משם לכל ד' רוחות התחיל ברוח צפון החשוך וצריך ביותר לקבלת השפע.

ומה שלא רצה ה' בזה שמשה ינחילם את הארץ, לפי שכך מסיק (בדב"ר ח.א) שהתפלה אם אינה עושה כולה היא עושה חציה. וכן תפלת משה על אהרן הועילה לחצאין, כך כאן נעתר לו על חצי שאלתו ונדחה המבוקש הגשמי מפני הרוחני. ומדקאמר למענכם שמע מינה שישראל לא היו זכאין שמשה ינחילם כי פני משה כפני חמה כחמה זו שאורה תמידי בלא הפסק כך כל מתנותיו של משה נצחיים וקנין התורה שעל ידו, יוכיח, אבל יהושע כלבנה שאין אורה תמידי כך הארץ שהנחילם לפעמים כשזוכין לכל בני ישראל אור במושבותם, וכשאינן זוכין ראיתי הארץ והנה תוהו (ירמיה ד, כג) צר ואור חשך בעריפיה (ישעיה ה, ל).

וי"א שמשה בקש ראיית הארץ, שלא יהיה בכלל וכל מנאצי לא יראוה (במדבר יד, כג) וי"א רב לך מלת לך עולה חמשים כי משה בעצמו אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכבר חיה ק"ך שנה דהיינו חמשים יותר מהראוי בדרך הטבע, ועתה בקש לחיות יותר ע"כ אמר לו רב לך אותן נ' שנה שנתוספו לך.

ויש אומרים, שמשה אמר שהגזירה לא היתה כ"א שלא יביא את הקהל וגו' ומאחר שיהושע מנהיגם א"כ יכנס הוא לארץ כאחד העם, והשיב לו רב לך בתמיה וכי הגון לך שיהא תלמידך יושב ודורש ואתה יושב ורואה.

מתוך: כלי יקר על דברים ד (עריכה)

פסוק ב

לא תוסיפו על הדבר וגו'. בשלמא לא תוסיפו שפיר קאמר כי סד"א שיש בכלל מאתים מנה, אבל לא תגרעו למה לי כי הגורע אחת מכל מצות ה' כבר הוא מצווה ועומד שלא לגרוע אפילו אחת מכל המצות. ובחבורינו עוללות אפרים מאמר שפ"ה פרשנו שלא תגרעו אינו ציווי אלא פירושו דוגמת שאמרו רז"ל (ברכות כט, ב) לא תרוי ולא תחטא, כי לא תחטא אינו ציווי כי פשוט הוא אלא פירושו לא תרוי כדי שלא תחטא כך פירוש לא תוסיפו ואז ממילא לא תגרעו הא כל המוסיף גורע כי מאן דעביד הא נפיל בהא והוא כמו נתינת טעם על לא תוסיפו ושם הארכנו. ואולי סמך ענין זה לכאן כי זהו מעין חטאו של משה כי הוא הוסיף בהכאת הסלע ובהוספה בא לידי גרעון באמונה, לכך נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים, מהו ועתה, וכי קודם זה לא היה להם לשמוע אל החקים אלא ועתה קאי על גמר גזירתו שהזכיר לפני זה והמשיך הסיפור אל מאמר לא תוסיפו.

וי"א שסיפור לא תוסיפו נמשך אל ענין פעור, שכל חסיד שוטה סובר שמצוה קעביד לבזותו ועובר על לא תוסיפו וסוף שבאו לידי גרעון כי השתחוו לאלהיהן, וקאי על מ"ש ונשב בגיא מול בית פעור. ועל זה אמר כמביא מופת על זה ואמר עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' בבעל פעור בעובד לפעור כי הוא בעל לאותה עבודה.

פסוק ה

ראה למדתי אתכם וגו'. במס' נדרים (דף לז.) דרשו רז"ל מה אני בחנם אף אתם בחנם. למדו ממ"ש כאשר צוני ה' אלהי מה ת"ל וכי סלקא דעתך שמשה יצוה מלבו אלא אמר כמו שצוני ה' אלהי בחנם אף אני למדתי אתכם בחנם וממני תראו וכן תעשו ללמד בחנם, כי ענין הערבות שכל ישראל ערבים זה בעד זה מחייב ענין זה כ"א יחיד יחטא ישאו רבים עונו, ודבר זה נרמז במ"ש ראה כמדבר ליחיד ואח"כ אמר למדתי אתכם לרבים אלא לומר שאם איש אחד יחטא, בינינו ישפוט. ובדרך זה יתבאר בע"ה לקמן פסוק ראה אנכי נותן לפניכם (דברים יא.כו).

ואמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו'. החקים הם המצות שאין טעמם נגלה והמשפטים מן המושכלות ועליהם אמר ב"פ כי, כנותן טעם על כל אחד בפני עצמו על החקים שהזכיר ראשונה אמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ביאור הענין שאם תעלה על לבבכם לומר מאחר שהאומות מונין את ישראל על שמירת החקים א"כ אין בהם ממש, כי לפעמים אדם מונע עצמו מאיזו דבר מפני המלעיגים על זה אמר אדרבה האומות ישבחו אתכם על שמירת החקים כי יש חקים שהם נעלמים מעין כל חי כפרה אדומה שנאמר (במדבר יט, ב) ויקחו אליך פרה לכולם חקה אפילו שלמה המלך אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג) אבל למשה נגלה סוד הפרה ש"מ ששאר חקים נגלים ליחידי הדור אשר נתן ה' חכמה בהמה, ומה שפירש"י פר' חקת (יט.ב) שהשטן והאומות מונין עליה, אמת שכן הוא השומע חק זה לבד והאומות שואלים מה החקה הזאת לכם ובפיך אין מענה להשיב להם, פשיטא שיהיו מונין ומלעיגים. אבל העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה. ורובם יש להם טעם ודאי לא ילעיגו, כי רובם יתנו עדות על קצתם לומר כשם שחקים הללו יש בהם נועם נסתר כך הפרה וכל דכוותה יש בהם טעם ואם אינו נגלה לרוב ההמון עם מ"מ סוד ה' ליראיו נגלה.

ואמרו רק עם חכם ונבון וגו'. בשלמא כל העמים שהם עסוקים בעניני עושר וכבוד ושררות ומלחמות אין חידוש אם יטעו לפעמים באלהיות כי אין רוב עסקיהם בחכמות, אבל ישראל נעדרים מכל השלמיות הפחותות הללו ורק החכמה לבדה היא שמלתו לעורו ובחיקו תשכב וכל עסקיהם רק בחכמות ואיך יתכן שזקנים זה קנו חכמה כמותם יתעסקו בדברים בטלים הללו, אלא ודאי שהמה יודעין הסודות ההם ואין אתנו יודע עד מה וזהו לשון רק למעט שאר עניני שלימות לומר שאין בהם שלימות רק מה שהוא עם חכם ונבון, או מלת רק בא למעט את כל העמים וחוזר על מלת הזה לומר רק הגוי הגדול הזה הוא עם חכם ונבון ולא אנחנו עמו, כי אין אתנו יודע עד מה ויתלו החסרון בקוצר דעת השגתם.

ועל המשפטים שהזכיר אמר, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים וגו'. שאם יאמרו האומות מה יתרון לכם במשפטים אשר הונחו בתורה הלא כל אומה יש לה נימוסים וסדר דינין, ע"ז אמר תדע שמשפטים שלנו יש להם שלימות אלהי לפי שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. ומכאן למדו שהקב"ה נצב בעדת הדיינים, כ"א הדיין קורא אל ה' על כל דאלים גבר איש זרוע המגזם אל הדיין ה' יענהו משמי קדשו, כי ה' יריב ריבם, והמשפט לאלהים הוא, ע"ז אמר אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. מה שלא נמצא כן במשפטי הגוים.

ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. יאמר שמשפטי ה' אמת צדקו יחדיו עם החקים כי ב' חלקים אלו אינן מתנגדים זה לזה אלא שניהם כאחד צדיקים, ועוד שהחקים מופת על המשפטים כשם שיש בחקים סוד נסתר כך יש במשפטים סוד כמוס ליראי ה' וחושבי שמו.

פסוק ט

רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. השמר לך ר"ל שמירת הגוף ולא הזכיר בו מאד כמו בשמירת הנפש אשר בשמירתה צריך האדם להזהר ביותר מבשמירת הגוף לכך אמר ושמור את נפשך מאד.

ד"א ב' שמירות אלו הם על מצות עשה ולא תעשה, אשר על ידם ישמור כל האברים והגידין אשר הבית האנושי נכון עליהם כי כבר אמרו רז"ל (זהר וישלח קע:) כי רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידין שבאדם. כי ע"ז נאמר (קהלת יב, יג) את האלהים ירא זה מצות לא תעשה, ואת מצותיו שמור זה מצות עשה, כי זה כל האדם כמספר אבריו וגידיו. ואמרו עוד כל ימי רשע הוא מתחלל היינו מת חלל כי בכל עבירה הוא פוגם אחד מאבריו או אחד מגידיו. ונראה לי לחלק בין לשון חלל, ללשון מת, באותו חילוק שיש בין מצות עשה למצות לא תעשה כי מת מעצמו משמע וחלל היינו שנהרג בידים, והעובר על מצות עשה עובר בשב ואל תעשה הרי הוא פוגם אבר אחד ונעשה מת מאליו, והעובר על מצות לא תעשה בקום ועשה הרי כאילו הוא הורג בידים איזו גיד מגידיו ועושהו חלל וחלול מן הדם שבתוכו והדם הוא הנפש, וביטולו אפילו מן גיד אחד מסוכן יותר ממיתת אבר א', כי ע"כ החמירה התורה בעונש העובר על לא תעשה מבעשה כי פגימת הגידין מסוכן מפגימת אבר וע"ז אמר רק השמר לך, זו שמירת אבריו כי הם עצמותו של אדם שמירתם תלוי בשמירת מצות עשה, ושמור נפשך מאד, זו שמירת הגידין כי הדם הוא הנפש וצריך שמירה גדולה לכך נאמר מאד ושמירה זו ע"י מצות לא תעשה וזה ביאור נכון.

פן תשכח את הדברים וגו'. רז"ל (משנה, אבות ג, י) למדו מכאן שהשוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו כי גורם לעצמו שגם ה' ישכחו כמ"ש (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. עוד דרשו רז"ל (חגיגה ט, ב) מן פסוק ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג, יח) שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד ושמעתי רמז לדבר לא עבדו ר"ת שלו עולה מאה לומר שהלומד מאה פעמים עדיין נקרא לא עבדו עובד אלהים לאשר ר"ת עולה ק"א כי השונה פרקו ק"א פעמים נקרא עובד אלהים.

וזו משלי לעשות רמז יקר מזה והוא, כשתסתכל במלת זכר ובמלת שכח תמצא מספר ק"א ביניהם, והרוצה לבטל השכחה יחזור על למודו ק"א פעמים ובהם יפחות מן מספר שכח מספר ק"א וישאר מן שכח מלת זכר ע"כ מאז יהיה הדבר כמוס אצלו לזכרון לא ישכח עוד. וקרוב לשמוע שהמלאך הממונה על הזכרון זכור שמו ויש לו רכ"ז כוחות, והמלאך הממונה על השכחה שכח שמו ויש לו שכ"ח כוחות, נמצא שיש לו ק"א כוחות יותר מן מלאך של הזכרון ע"כ השכחה גוברת על האדם, לפיכך צריך הוא לחזור על למודו ק"א פעמים כי בכל פעם ופעם שיחזור הוא מחסר ומחליש כח אחד מכוחותיו וכשחזר ק"א פעמים החליש כל כוחותיו היתרים ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזכרון ולא ישכח עוד. רמז לדבר השמר ושמור נפשך מאד ר"ת מן ד"ת אלו עולה למספר ק"א ור"ת של תיבת לך היינו למ"ד וכאילו אמר למוד תורתך ק"א פעמים פן תשכח את הדברים וזה רמז יקר.

פסוק כ

ואתכם לקח ה' וגו' להיות לו לעם נחלה כיום הזה. למעלה אמר ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' והיינו הגלגל היומי הגדול שבכל צבא השמים. ע"ז אמר איך תהיה נבער מדעת כל כך להשתחות לשמש והרי אתה חשוב וגדול אצל הש"י כמו השמש ואיך תעבוד לדומה לך, שנאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ואם אתה דומה במעלה לשמש ק"ו לשאר צבא השמים הפחותים מערך השמש, ואדרבה אתם מושלים על השמש כמו שמש בגבעון דום (יהושע י, יב) וכן משה העמיד החמה. ומ"ש אשר חלק ה' לכל העמים לא על מציאות האורה אמר כן אלא על מציאת הנהגתם בשפלים כי כל האומות מסורים תחת יד המערכה ואתכם לקח ה' להנהגתו כי אתם מושגחים מסיבה ראשונה ית' על כן יש לכם ממשלה על השמש ואיך תעבדו לו.

ד"א כיום הזה קאי על מה שנאמר ואתכם לקח מכור הברזל. המנקה הכסף מכל סיג ופסולת עד שיהיה נקי וזך ברה כחמה כך נזדכך חומר שלכם בעינוי מצרים עד שנעשה ברור כשמש, ע"ז אמר להיות לו לעם נחלה כיום הזה כגלגל היומי וכמ"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכן מכרה כיום (בראשית כה, לא) תרגומו כיום דלהן שהוא ברור בלא סיג ופסולת כך מכור לי מכירה ברורה ברה כחמה. וי"א כיום הזה כמו שהשמש שאינו עובד מחמת קיבול פרס. ונ"ל שעל זה נאמר ואוהביו כצאת השמש. אלו העובדים מאהבה.

ומ"ש וה' התאנף בי על דבריכם בפסוק זה נתקשו המפרשים כי אין לו חיבור לא למעלה ולא למטה ועשו בו פירושים דחוקים. וקרוב לשמוע שבא לתרץ אם השמש גורם להחטיא הבריות למה אינו מאבדה כדרך שנענש משה על שהחטיא הרבים, ע"ז אמר שאין הנדון דומה לראיה כי אמת שה' התאנף בי על דבריכם אבל אין מיתתי גורם איבוד לרבים כ"א אנכי מת אינני עובר הירדן מ"מ אתם קיימים ועוברים את הירדן, אבל השמש אם יאבדה אז יאבד את כל העולם וכי מפני שוטים שקלקלו יאבד עולמו כדמסיק במסכת ע"ז (דף נד:) שאל פלוספוס את הזקנים ברומי אם אין הקב"ה רוצה בע"ז למה אינו מאבדה כו'.

פסוק ה

כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה ע"כ מלא לב בני האדם לעשות רע (קהלת ח, יא). ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים, ע"כ אמר כי תוליד בנים וגו' והשחתם ועשיתם פסל וגו'. ר"ל בתוך זמן זה באותן הימים עצמם אשר תשחיתו תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ. ועל ידי זה תטעו לומר לו חפץ ה' להמיתכם כולי האי לא שתיק והרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים וא"כ ודאי אין בנו אשמה. ע"ז אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ. כי ממדת הש"י שלא להביא צרות תכופות זו לזו כמו שלמדו במדרש (בר"ר עה, יג) מן פסוק ורוח תשימו בין עדר לעדר (בראשית לב, טז) וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תיכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות וצרה אל אחותה נגשת, וכן היה בבית ראשון שהיו עובדים ע"ז זמן רב מימות ירבעם ואעפי"כ האריך להם אפו ומ"ש (דברים יא, יז) ואבדתם מהרה וגו' ושם פירש"י לא אתן לכם ארכה וכן כאן נאמר כי אבד תאבדון מהר. אלא ודאי שענין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות במהירות בזו אחר זו.

ויש לי סיוע על פירוש זה. ממה שמסיק בילקוט פר' עקב (תתסט.) בפסוק ואבדתם מהרה. גולה אחר גולה גלו בז' ליהויקים וח' לנבוכדנצר גלו בי"ח כו', וענין מהירות זה נרמז יפה בפסוק זה כי אבוד תאבדון כפל הלשון מורה על איבוד אחר איבוד שיהיה מעל הארץ, ואחר האיבוד לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון ר"ל לא תאריכון ימים בין איבוד להשמדה אלא יהיו תכופות, והשמדה יש בה יותר כליון מבאיבוד וכן נאמר (ישעיה ח, כג) והאחרון הכביד. וזה פירוש יקר לתרץ בו המהירות הנאמר כאן והרי האריך להם הקב"ה זמן רב, אלא שהוא נאמר על התכופות איבוד אחר איבוד והשמדה אחר השמדה, ובין איבוד להשמדה ג"כ לא תאריכון ימים.

ומה שהעיד בהם שמים וארץ, רצה ליתן טעם על שהקב"ה מאריך אפו זמן רב, וכדמסיק בילקוט פר' האזינו (תתקמא.) וז"ל משל למלך שמסר בנו לפדגוג כו' כך אמר משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה ולזוז מעל הארץ כו'. ותוכן הענין הוא שלכך הקב"ה מאריך אפו לפי שיודע שאין ממנו המלט כי מסרם לפדגוג דהיינו לשמים וארץ אשר לא יוכלו לזוז כלל ע"כ אמר העידותי בכם את השמים ואת הארץ. ועוד לפי שיד העדים תהיה בו ראשונה וכמ"ש (איוב כ, כז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. ויכול להיות שזהו כפל האיבוד והשמדה שנאמר כאן ליחס אחד לשמים ואחד לארץ כי אבוד ע"י השמים ואח"כ תאבדון מעל הארץ ע"י הארץ, ואח"כ השמד תשמדון. וקרוב לשמוע שהשמדה זו נאמרה על מ"ש בסמוך ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן וגו'. דהיינו שמד ממש, וטעמו של דבר הוא שלכך מסבב הקב"ה שיבואו לידי שמדות כדי שיראו ישראל כי כל אלהי העמים אלילים ואין בהם מועיל ואז יאמרו אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וזהו שנאמר ובקשתם משם את ה' אלהיך שם לא נאמר אלא משם, ר"ל שעבודה זרה זו תהיה סבה להשיבך אל ה' אלהיך.

ומהרי"א פירש במלת משם, שמפני חמת המציק יעבדו בנגלה עץ ואבן ולבם תמיד אל ה' לכך נאמר ובקשתם משם וגו' בכל לבבך דווקא לבם יהיה נכון עם ה' כי הפה אינו רשאי לדבר.

ד"א לכך אמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, ע"כ אמר בסיום הפרשה ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים. כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה לא לחלוטין אלא בכל יום על תנאי אם תשמור מצותיו. ומה שדרשו (גיטין פח, א) כמנין ונושנתם היו בארץ וישקוד ה' על הרעה שתי שנים קודם הזמן כבר הראה ה' ליעקב דבר זה במחזה כששקעה עליו החמה שתי שעות קודם זמנה כמבואר למעלה פרשת ויצא (כח.יא) והוא רמז נכון.

פסוק כו

כי אבד תאבדון. כפל לשון זה, וכן כפל השמדה שהזכיר, וכן כפל העשיה שהזכיר כי אמר ועשיתם פסל, ועשיתם הרע וגו'. יתכן לפרש על דרך המדרש שאמרו רז"ל (איכה רבה א, נז) חטאו בכפלים שנאמר (איכה א, ח) חטא חטאה ירושלים. ולקו בכפלים שנאמר (ישעיה מ, ב) כי לקחה כפלים בכל חטאתיה. ומתנחמין בכפלים שנאמר (שם מ.א) נחמו נחמו עמי. וכי ס"ד שילקו בכפלים יותר ממה שחטאו כי אין זה ממדת בעל הרחמים ית', וכן צריך להבין מהו הכפל של החטא.

אלא כך פירושו, לפי שנאמר (ירמיה ב, יג) כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. הרי רעה אחת שהיא שתים כי אילו עבדוהו בשותפות לכל הפחות היתה הרעה אחת, והיא שיתוף ש"ש ודבר אחר, אלא אותי עזבו מכל וכל אפילו בשיתוף לא עבדוהו וזהו רעה אחת כפולה דהיינו עבודת האלילים ועזיבת הש"י, ע"כ היה ענשם כפול על זה האופן כי עזב ה' את ישראל ומילא ערי האומות כמ"ש (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ואילו היו שניהם חרבים היה לירושלים צרת אחרים חצי נחמה אבל עכשיו שזה קם וזה נופל הרי שלקחה כפלים בכל חטאתיה על חטאתיה לא נאמר אלא בכל חטאתיה, אלא שר"ל שעם חטאתיה הכפולים לקחה גם בעונש מכה כפולה על זה האופן, וכן הנחמה תהיה כפולה בעזיבת האומות והצלחת ישראל. לכך נאמר כאן ועשיתם פסל הרי עשיית ע"ז, ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו הרי עשייה שניה שאפילו בשיתוף לא יעבדוהו כי כל מכעיס אינו עובד, על כן כפל האיבוד וההשמדה כמ"ש כי לקחה כפלים. ועליה אמר ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה הרי שארצות הגוים תהיה מלאה, וארצכם שממה. ואחר שאמר ושבת עד ה' וגו'. אמר להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך וגו' זהו הנחמה כפולה שתהיה לעתיד, כאשר היתה ביום עלותם מארץ מצרים.

פסוק מא

אז יבדיל משה שלש ערים. בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק, ומהו לשון אז. ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע"פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו מ"מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י, א) כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (דה"א כב, יד), אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מ"מ התחיל במצוה אע"פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כ"א ע"י בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אע"פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו מ"מ בניו יכולין לבא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. וע"ז נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. ר"ל שאם תבא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מ"מ תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך ר"ל שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. וע"ז נאמר אז יבדיל משה שלש ערים אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג' בארץ מ"מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצותיה, וע"ז נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שיעשו בכיוצא בזה בכל מצות התורה. ורמז עוד לאמרו רז"ל (משנה, אבות ד, יח) הוי גולה למקום תורה כי כמו שערי מקלט קולטין ונס אל ערים האלה וחי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא יח, ה) וחי בהם.

עשרת הדברות הללו נשתנו בכמה מקומות מן אותן שבפרשת יתרו, והביאור לכולם תמצא למעלה פרשת יתרו.

מתוך: כלי יקר על דברים ה (עריכה)

פסוק כד

קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו. מאי דעתם, אם הוא אפשרי למשה לשמוע בקול ה' ולא ימות הרי הוא אפשרי גם להם ואם הוא נמנע להם גם למשה הוא נמנע, ולשון ואת כמדבר לנקיבה צריך ביאור, כי מה שפירש"י התשתם כחי כנקיבה כו', אינו מספיק שהרי אמר ה' הטיבו את אשר דברו. ועוד למה אמר קרב אתה ושמע למה נאמר אתה כמדבר לזכר, ושם כתיב אשר יאמר היינו אמירה רכה ואח"כ כתיב ואת תדבר דבור קשה.

והביאור לכל זה הוא, שכל עוד שיותש כח החומר לפיהו יגדל כח השכלי ודעת זקנים יוכיח, לפיכך היה משה יכול לשמוע בקול ה' ולא נתפעל ממנו כי כבר תש כנקיבה כח חומרו ע"י שפירש מן האשה ושאר עניני פרישות שהיו בו. וכאמרו רז"ל (יומא ד, ב) ויכסהו הענן ששת ימים (שמות כד, טז) למרק אכילה ושתיה שבמעיו כמ"ד שהענן כסה למשה. וכל זה תשות כח החומרי גורם להתחזקות השכל שאינו מתפעל מן הקול כי כל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו והיה יכול לקבל קול ה' אפילו דבור קשה, לכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר כי אמירה רכה של השכינה יכול אתה לקבל אפילו אם היה חומר שלך חזק כזכר ולא הותש כנקיבה, אמנם ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך. כי יכול אתה לקבל אפילו דבור קשה לפי שכבר הותש חומרך כנקיבה כי פני משה כחמה המאירה מכל צד כך נזדכך גם החומר שבו, וע"ז נאמר שפיר הטיבו את אשר דברו.

ולפירוש רש"י יהיה הביאור שמשה נצטער על שלא עבדו מאהבה כי כל אוהב מתדבק אל אהובו והירא מתרחק ממנו, ומשה נצטער על מה שאמרו קרב אתה ושמע כי הריחוק מורה על היראה ואחר זה הותש כחו של משה מחמת צער על כן נאמר ואת תדבר והקב"ה אמר הטיבו את אשר דברו. דרך פשרה כי כפי קשיות ערפם חידוש אצלי אפילו זה מה שאחזו במדת היראה ואפילו מיראה חוששני שלא יעמדו בה ימים רבים, ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים וגו'.

ויש מפרשים הפסוקים דרך הלצה, שאמרו ישראל מאחר שאין תועלת המיתה כי אם כדי להסיר ממנו החומר שהוא מסך מבדיל בינו לבין אלהיו כדי שיוכל האדם לראות פני השכינה כי לא יראהו האדם וחי. ועתה אנו רואין כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות. לסבול צער המיתה בחנם כי תאכלנו האש הגדולה היינו צער מיתה, מ"מ אם יוספים אנחנו לקבל איזו שלימות יותר ממה שיהיה לנו בחיים בענין השמיעה בקול ה' אז ומתנו נקבל עלינו צער המיתה.

מתוך: כלי יקר על דברים ו (עריכה)

פסוק ד

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פירש"י שהוא אלהינו ולא אלהי האומות לעתיד יהיה ה' אחד. ביאור הענין כדאמר רבי אחא בר חנינא כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד (זכריה יד, ט) אטו האידנא לאו אחד הוא אלא לא כעה"ז העה"ב כי בעה"ז על בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות הוא אומר ברוך דיין האמת, אבל לעה"ב על כולם יאמרו הטוב והמטיב (פסחים נ, א). לפי שבעה"ז מצד שרואין פעולות הפכיות להרע או להטיב ע"כ יצאו קצתם למינות לומר שתי רשויות הן, כי מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים כמבואר למעלה פר' בראשית (א.ה) בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל לעה"ב שכבר נשכחו כל הצרות וכולם משבחים ואומרים על בשורות טובות הטוב והמטיב ולא יראו אז ההפכיות על כן יהיה ה' אחד בפי כל ושמו אחד. כי שינוי השמות מדין לרחמים יסבב להם טעות זה לפיכך ה' אלהינו היינו שם של דין ורחמים שישראל לבד מיחסים אותם לאל אחד, ולעתיד יהיה ה' אחד כי לא ישתמשו כולם כי אם בשם של רחמים.

ה' אחד. במלת שמע העי"ן גדולה, ובמלת אחד הדל"ת גדולה, רמז למה שאמרו במדרש (תוס' חגיגה ג: ד"ה מי כעמך) שהקב"ה וישראל מעידין זה על זה כו' כמ"ש (ישעיה מג, י) אתם עדי נאם ה' ורז"ל אמרו שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין (ברכות ז, א) וענין קשר זה הוא כדמסיק (שם ז.) תפילין של מרי עלמא מה כתיב בהו כו' ומסיק שם שכתוב בהם את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו'. וזהו ענין קשר של תפילין כי כשם שאנו קושרים כחותם על לב וזרוע יחוד השי"ת כן הקב"ה משים אותנו כחותם על לבו, וכחותם על זרועו, לעשות אותנו גוי אחד בארץ, וזהו הקשר שבינינו עם בוראינו ית' ששנינו מעידין זה על זה ענין האחדות כדרך שבא לראות כך בא ליראות וזה ענין נכון מצד פשוטו.

אמנם כפי הרמז אפשר לומר, בסוד ע"ין דל"ת גדולה וענין קשר של תפילין, כי משה בקש ואמר הראני נא את כבודך (שמות לג, יח) ואמרו (שמו"ר מה, ה) בקש לראות כל מתן שכר של צדיקים בעה"ז ובעה"ב כי שם כבוד חכמים ינחלו והשיב לו וראית אחורי ופני לא יראו (שם לג.כג) ואמרו רז"ל (ברכות ז, א) אחורי זה קשר של תפילין. כי בתפילין יש שם של שדי, דהיינו הדל"ת בקשר התפילין מאחוריו, יו"ד שי"ן אותיות יש בפניו, דהיינו שי"ן בשל ראש ויו"ד בשל יד, וי"ש היינו שכר העה"ב שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי י"ש. כי נמצא בו ישות וממשות ובערכו נחשב השכר של העולם הזה לתוהו ואין, והוא רמוז בדל"ת כי יתרונו בא מכל ד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח, יד) ופרצת ימה וקדמה וגו'. ואמר לו הקב"ה וראית אחורי הדל"ת שבקשר תפילין רמז לשכר עה"ז אותו לבד תוכל לראות והוא דבר טפל המכונה באחור, וכן אמר למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה ונגבה וגו'. להראות לו כל אחוריו כמו שפירש"י פרשת וזאת הברכה (לד.א–ב) ויראהו את כל הארץ וגו', עד הים האחרון. ולא עד בכלל כי מן היום האחרון והלאה הוא זמן התחלת שכר העולם הבא ועליו נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך. לכך נאמר ופני לא יראו. כי הפנים של תפילין חקוק בהם תיבת יש המרמז לשכר העה"ב אשר עין לא ראתה וזהו סוד עי"ן דל"ת גדולה לומר שעי"ן האדם לא יוכל לראות כ"א הדל"ת כאמור, אבל י"ש רמוז בראש תיבת של שמע ישראל כי ויש המרמז להנחלת אוהביו יש לא יוכל עין לראות כי אם לשמע אוזן שמענו ייעוד זה מפי סופרים ומספרים אבל עין לא ראתה וזה רמז יקר.

ד"א לכך באו ע"ין דל"ת גדולה, לפי שנאמר באיוב (איוב כ"ד, ח'-ט') הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה. וכל זה מופת על אחדותו ית' שאינו נראה בשום מקום בזולת מקום אם כן אינו גשם, ומאחר שעין הרואה בכל ד' רוחות לא יוכל לראותו משם לפי שאינו גשם מתחלק, זה מופת על אחדותו ית'.

מתוך: כלי יקר על דברים ז (עריכה)

פסוק ז

לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם. לשון זה צריך ביאור כי קשה מהיכא תיתי לומר מרובכם חשק ה' שהרי באמת המה המעט, ועוד מהו שנתן טעם ואמר כי מאהבת ה' אתכם. נתן טעם לאהבה באהבה עצמה, ועו"ק חשק בכם ויבחר בכם תרתי בכם למה לי הל"ל חשק ויבחר ה' בכם, ומה בין חשק לבחר, ועוד יש עיון דק כי בתיבת מרבכם כלל האנשים והמספר בתיבה אחת ובאמרו כי אתם המעט יצא לחלק ביניהם.

והביאור לכל זה הוא, שראה ה' את ישראל שבאמת אינן שלמים מכל צד כי עם קשה עורף הוא. אך שהם טובים מן שאר האומות כי יש בהם ריבוי זכיות יותר מן העמים, ומיעוט עונות מכל העמים, וסד"א שמצד שיש להם קצת ריבוי זכיות חשק ה' בהם כי החשק שייך לומר בדבר הנאהב, ומצד שיש להם מיעוט עונות בחר בהם כבוחר הרע במיעוטו, ושמא יטעו לומר שעל זה האופן מעשיהם רצוים אל השי"ת קמ"ל כי מאהבת ה' אתכם. אתם רצוים ומעשיכם אינן רצוים ולא גרמו לא החשק, ולא הבחירה, וז"ש לא מרבכם מכל העמים לפי שמדבר בריבוי זכיות הדבוקים בהם, כלל האנשים והמספר בתיבה אחת לכבודם, ואמר שלא חשק ה' בכם מצד זה המקצת ריבוי זכיות שיש לכם על כל העמים, ויבחר בכם קאי ג"כ על תיבת לא כאילו אמר שגם לא בחר בכם כי אתם המעט לפי שיש לכם מיעוט עונות על כל העמים כבוחר הרע במעוטו ולכבודם חלק המספר מן האנשים שלא לחבר אליהם העונות דיבוק גמור אלא הפריד מהם. לא משני צדדים אלו חשק ה', ויבחר בכם, כי אין דבר קטן כזה מעלה ומוריד מאחר שבאמת מעשיכם אינן רצויין. כי מאהבת ה' אתכם כי אתם בעצמותיכם רצויין מצד הגזע שלכם ומשמרו את השבועה וגו' ר"ל זכות אבות היא שעמדה לכם, וזה הרמוז במלת אתכם לומר אתם לבדכם רצויין אבל מעשיכם אינן רצויין כמ"ש (דברים ט, ה) לא בצדקתך וגו'.

=פרשת עקב=

פסוק יב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. פירש"י אם המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם תשמעון. לא רצה לפרש עקב זה מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו, ה) לפי שקשה לו הלא בפסוק הקודם נאמר ושמרתם את החקים ואת המשפטים. ולמה הזכיר כאן משפטים בלא חקים, אלא ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז"ש אם המצות קלות כו' וע"כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע"כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע"פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ"מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים, ואת הוא לשון עם כמשפטו בהרבה מקומות שלשון את משמע כמו עם וכאלו אמר שתשמעון החקים עם המשפטים, וב' חלקי מצות אלו יהיו שוים בעיניך לכל דבר כי כמו שאתה נזהר במשפטים כך תהיה נזהר בחקים ולאידך גיסא בדרך שיתבאר בסמוך.

וראיה לדברינו ממה שמסיק בילקוט (תתמו.) והיה עקב תשמעון זהו שנאמר (תהלים מט, ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד אין אני מתירא מן החמורות מפני שהן חמורות, אבל אני מתירא מן הקלות שמא עברתי עליהם ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקב"ה גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (תהלים יט, יב) מה רב טובך (שם לא, כ) זה שכרן של מצות קלות עכ"ל. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי שאמר הקב"ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואיך אמר דוד ואתה אמרת כו', ואיך סמך בעל המדרש זה דבריו לפסוק והיה עקב תשמעון. ומאי משמע שפסוק רב טובך, מדבר בשכרן של מצות קלות, אלא ודאי שקשה לו והיה עקב תשמעון את המשפטים למה לא זכר גם החקים, ועוד אם מלת עקב תרמוז אל המצות קלות הל"ל ואת המשפטים כי מלת את אינו מקושר למעלה.

אלא ודאי עקב היינו החקים, והם המצות שהם קלות בעיני ההמון עם ומלת את הוא כמו עם, והיינו הך שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מדתלי החקים במשפטים באמרו שתשמעון החקים עם המשפטים שוה ודומה להם, וע"ז דרש פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ר"ל המקיים החקים זהו דבר שהוא נגד בני אדם שהוא מתנגד אל רוב בני האדם, כי כרובם כן מונין עליהם והמקיים ודאי אינו מצפה כ"א לשכר עוה"ב כי בעה"ז אין תועלת שלהם נגלה כמו שנגלה לכל תועלת המשפטים והמקיימם חוסה בו ית' שלא יקפח שכרו, לכך נאמר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. שהם חוסים בך בדבר שהוא מתנגד לבני אדם המונין עליהם, וע"ז מביא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר הוא לשון זוהר וברירות כי ע"י שמירת החקים הרמוזים בעקב המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לעולם הבא, ז"ש כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' מסיק בילקוט (תתמז.) שישמור לך שכרך לעה"ב.

וזה שאמרנו שאמר להשוות חקים למשפטים הוא לשני פנים. האחד הוא, שכבר אמרנו על הזריזות לומר כשם שאתה מזורז בעשיית המשפטים מצד שבעיניך אתה רואה התועלת, כך תהיה נזהר גם בחקים הרמוזות בעקב. ולאידך גיסא, כשם שהחקים מאחר שאין תועלתם מורגש לך ודאי אתה מקיימם לשם שמים לא לשם הנאתך כי אין ההנאה מורגשת לך לשעה, כך המשפטים לא תקיים בעבור הנאתך כ"א בעבור שמצות ה' עליך, כמ"ש (תהלים קי"ט, ק"א-ק"ב) מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. כשם שהחקים שאני מקיים ודאי אין כוונתי כ"א למען אשמור חקיך חקים שחקקת לי, כן ממשפטיך לא סרתי לא בעבור תועלתי המורגש כ"א בעבור שאתה הורתני. ועל דרך אמרו רז"ל (קדושים פרק יב הל' יב) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כו'.

וז"ש סוף פרשת ואתחנן, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. פירש"י בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי לטורדו מן עה"ב, וקשה אם הגוי מקיים איזו מצוה למה קראו שונאו בשעת קיום המצוה, אלא ודאי לפי שהגוי אפילו בשעה שהוא מקיים איזו מצוה מן המושכלות אינו עושה כ"א בעבור הנאתו המורגשת לשעה ע"כ דינו במאי דפסק אנפשיה לקבל שכרו בעה"ז אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם אלא ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך ר"ל בעבור שאנכי צויתיך תשמרם ולא בעבור הנאתך ואז ממילא יהיו המשפטים והחקים שוים בעיניך. וע"ז אמר ההיקש והיה עקב תשמעון את המשפטים ואז ראוי שיהיה הקרן שמור לך לעה"ב ושמר ה' אלהיך לך וגו'.

וז"ש בסוף הפרשה, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם ופסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר מקודם כי אבד תאבדון, ועוד למה תלה איבודם באיבוד הגוים, אלא ודאי שפסוק זה אינו נקשר כלל עם שלמעלה כי למעלה דבר בע"ז והיה אם שכוח תשכח וגו' ועל הע"ז אמר כי אבד תאבדון, כפל האיבוד לומר שהעובד ע"ז נטרד מן העה"ז ומן העה"ב, ואח"כ אמר שיש איבוד אחר שאינו כ"א מן העה"ב לבד והוא מי שאינו מקיים העקב המרמז לחקים לפי שאין תועלתם נגלה לשעה ואז מסתמא אפילו מה שמקיים מן המצות אינו מקיים כ"א בעבור הנאת שעה, ועליו אמר כגוים אשר ה' מאביד והוא האיבוד האמור למעלה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, מן עה"ב. כן תאבדון, מן עה"ב. ונתן טעם לדבר ואמר עקב לא תשמעון, לפי שלא תשמעון המצוה הרמוזות בעקב משמע שמי שמקיים מה שרמוז בעקב אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן שמור לו לעולם הבא, לכך נאמר כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וזה פירוש יקר.

ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו'. במלת לך רצה לתרץ מה שנאמר אשר נשבע לאבותיך. והלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה' את השבועה, אלא שאם לא תזכה אז ישמור ה' את השבועה אבל לא לך כ"א לדור אחר, או כדרך שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב, י) ואם תזכה ישמר לך הבטחתו לדור זה. ומה שנאמר לך כמדבר ליחיד אע"פ שהתחיל כמדבר לרבים מ"מ הזכיר לך לרמוז גם על שכר עה"ב ששם עושין מדור לכל צדיק בפני עצמו.

ואמר ברוך תהיה מכל העמים. ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו' על דרך מלאך רע יענה אמן. והקשה מהרי"א ע"ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה' דורש אותה תחילה וע"י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א"י שותים, ע"כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ"ש (תהלים קי"ז, א'-ב') הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה' אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ"ש כי לחמנו הם (במדבר יד, ט) ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור.