בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · בני יששכר · מאמרי חודש אדר/מאמר ז · >>

דורש טוב

מאמרי חדש אדר - מאמר ז - דורש טוב[עריכה]

בו יתבאר כמה ביאורים לדרשת חז"ל בענין הנס בגמרא ובמדרשים, ונקרא שם המאמר דורש טוב:

א)[עריכה]

פליגי בגמ' בפסוק "וישנה ואת נערותיה לטוב וכו'(אסתר ב, ט), מהו השינוי, פליגי בזה רב אמר שהאכילה מאכל יהודי, ושמואל אמר קדלי דחזירי (מגילה יג.), ור' יוחנן אמר זרעונים, מהראוי להתבונן לדעת כולם מהיכן למדו דבריהם, ומה היתה בה השינוי, ולאיזה דבר משמיענו זאת במגילה הנקראת להגיד לנו פלאי פלאות מנפלאותיו ית"ש ואין בה דבר ריק, ונ"ל דכולם דרשו דבריהם מן תיבת לטוב, הנה רב אמר שהאכילה מאכל יהודי, יש לומר דלמד זה דהנה בתורה אחר שהזהירנו הש"י שלא לאכול הדברים הטמאים כתיב [ויקרא יא מג] ונטמתם בם, ודרשו (יומא לט.) ונטמתם שהדברים הטמאים מטמטמין לבו של אדם לבל יוכל להתבונן בדעתו במושכלות, וכיון שאין לו דעת הנה בהעדר הדעת כתוב (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, (ועל כן אמרו רז"ל (תנדב"א פכ"ו) עד שאתה מבקש שיכנסו דברי תורה לתוך מעיך בקש שלא יכנסו דברים האסורים לתוך מעיך, דכיון שלא יכנסו דברים האסורים לתוך המעיים הנה יש לנפש הישראלי דעת הקודש כמד"א לדעת כי אני י"י מקדשכם (שמות לא, יג), ובודאי יתקשרו בו דברי תורה וכל מה שילמוד יכוון לאמיתו ולא ישכח, דעת הוא התקשרות מלשון וידע אדם וכו' (בראשית ד, כה), וכיון שנתברר שהדברים האסורים מטמטמין הדעת, ובלא דעת נפש לא טוב (ואין טוב אלא תורה (ברכות ה.) לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו' (משלי ד, ב), הנה מדכתיב בכאן וישנה וכו' לטוב, נשמע שהאכילה מאכל יהודי שהוא בסגולה לטוב זו תורה, והנה משמיענו זאת במגילה הנקראת אשר פעל ועשה המגיד מראשית אחרית, ידע אשר המן עמלקי אשר אחיזתו מן הדעת דס"א יתקומם לנגד דעת הקודש, ותצטרך אסתר להתקומם נגדו בדעת הקודש להשמיד את שמו כמו"ש (אסתר ד, ה) ותקרא אסתר להתך וכו' לדעת מה זה וכו', הנה קודם הגזירה פעל הפועל ישועות והעלה בלב אחשורוש אשר גדל את המן הדעת דס"א, הנה העלה השי"ת בלבו לשנות את אסתר לטוב שהאכילה מאכל יהודי להגביר אצלה דעת הקודש (דהנה בלא דעת נפש לא טוב) ממילא מדעת הקודש היא הנפש בטוב, וזה יש לרמז בכוונת מרדכי מאז שהיה מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר וכו', כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה, הבן הדבר:

ב)[עריכה]

ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי, למד לה מגזירה שוה, כתיב הכא (אסתר ב, ט) לטוב, וכתיב התם (דברים ו, יא) ובתים מלאים כל טוב, ודרשו חז"ל (חולין יז.) קדלי דחזירי שהותר להם בכיבוש הארץ, והנה מרגלי בפומיה דאינשי שעתיד חזיר ליטהר, הן אמת לא נודע מקומו איה כי לא נמצא במדרשי חז"ל שבידינו, ואפשר הוא בקבלה דלעתיד ב"ב בשעת הכיבוש שוב עתיד ליטהר, כיון שהתורה קראתו טוב בכיבוש הראשון (דבר השמן נקרא טוב, משמני הארץ מתרגמינן טובא דארעא (בראשית כז, כח) ועוד יתבאר אי"ה), והנה דרשו חז"ל (ב"ר סה, א) בפסוק ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית וכו' (בראשית כו, לד) עד ארבעים שנה היה צד נשים מתחת בעליהן, וכיון שהגיע לארבעים אמר אבא נשא אשה בן ארבעים אף אני אעשה כן, הנה הוא כמו החזיר שמראה טלפיו ראוני שאני טהור, וכן דרשו חז"ל ואת החזיר כי מפריס וכו' (ויקרא יא, ז) על המלכות הרביעית עיי"ש (ויק"ר יג, ה), והנה נצר זדון טס מנו עמלקי, והנה נמצא בספרים הקדמונים אשר עשו ראה את בן בנו עמלק אשר הוא קוץ ממאיר לבית יעקב וצוה בצוואה להזדווג ולהתקומם נגד זרע יעקב בכל פעם אשר תמצא ידו, והקב"ה צוה בציווי לנו תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט), ואמר הקב"ה נראה דבר מי יקום או צוואתי או צוואתך, (ובזה פירשנו המסורה, נמסר ב' פעמים וצא, וצא השדה בעשו (בראשית כז, ג) וצא הלחם בעמלק (שמות יז, ט) אין כאן מקומו), וכל העצות רעות וכל הגזירות המה מזרעא בישא הדין כמבואר בזוהר, על כן המגיד מראשית אחרית גם בכיבוש הראשון בהבטחתו ואכלת את כל העמים (דברים ז, טז), התיר לנו בשעת הכיבוש לאכול קדלי דחזירי, להורות על הכיבוש האחרון ב"ב כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא) (הוא הנקרא חזיר היער (ב"ר סה, א)) והיה סחרה ואתננה קדש וגו' כי ליושבים לפני י"י יהיה סחרה, ויהנו מטובה, והנה הנצר זדון עמלקי הוא העיקר מזרע עשו הוא היועץ והגוזר גזירות היינו הדעת דס"א, הנה המגיד מראשית אחרית נתן בלב אחשורוש להאכיל את אסתר קדלי דחזירי להורות על הענין הנרצה, אשר יהיה חזיר היער עמלק מזרע עשו למאכל למו, כאמור ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים ותשם אסתר את מרדכי על בית המן (אסתר ח, א):

ג)[עריכה]

ור' יוחנן אמר שהאכילה זרעונים, למד לה גם כן מגזירה שוה, כתיב הכא לטוב (אסתר ב, ט) וכתיב התם (דניאל א, יב) נס נא את עבדיך ויתנו לנו מן הזרעונים ונאכלה וכו' ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר וכו', והנה כתיב התם (שם, ד) ויודעי דעת ומביני מדע (היינו רוח הקודש) ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, הכניס הש"י בלב אחשורוש להאכילה זרעונים כעין דניאל חנניה מישאל ועזריה שהיו משיגים רוח הקודש והיה בהם גם כן כח לעמוד בהיכל המלך, זה הדבר היה לה לסימן אחר כך ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א) מלמד שלבשתה רוח הקודש (מגילה טו.) , ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית, ברוך הפועל ישועות המגיד מראשית אחרית: והנה לדעת כולם נלמדו הדברים בגזירה שוה נגד מדת רחום בכדי לכפר עון, כדכתיב (תהלים עח, לח) והוא רחום יכפר עון, נתבארו הדברים בכמה מקומות בדברינו על פי דרשת חז"ל ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג, יט) אף על פי שאינו הגון אף על פי שאינו כדאי (ברכות ז.):

ד)[עריכה]

"וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה(אסתר ז, ח)    על המטה תרין במסורה: דין, ואידך "ויתחזק ישראל וישב על המטה" (בראשית מח, ב).

תתפרש רמיזת המסורה ע"י מה שאמרו חז"ל (תנחומא כי תצא) כי יד על כס וכו' שכביכול נשבע הקב"ה וכו' ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והנה המ"ן הוא עיקר קליפת עמלק (כ"ס י"ה בגימטריא צ"ה. והנה במרכבה טמאה זה לעומת זה המ"ן בגימטריא צ"ה, והוא המנגד של כס"א דו"ד – צ"ה, הבן). ורמזה המסורה כשהמן נופל על המטה אשר האדם נשען עליה – אז ויתחזק ישראל (סבא כביכול) וישב על המטה – היא הכסא שנשענין עליה.

ובהעמיק עוד ביותר על פי מה שכתב הרמ"ז ז"ל המן היה גלגול עשו, והנה כתיב (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ" כשזה קם וכו'. והנה רמיזת המסורה, ויתחזק ישראל וישב על המטה, והמן (זה עשו) נופל על המטה.

ותתבונן עוד מט"ה בגימטריא ד"ן – הוא המילוי הז' מן י"ג מילואי הוי"ה, הוא השם הד"ן את העולם בחדש תשרי, חדש הז', ומט"ה כלפי חסד. (עיין כל זה בספר ברית כהונת עולם (מאמר אילו של יצחק פ"ב) ומימיו אנו שותים בזה עיי"ש).

והנה בראש השנה אשר יתגזר ההתחזקות לישראל – בו בפרק יתגזר הנפילה להמן זה עשו. ומעתה תלך לבטח בתורת המסורה – "ויתחזק ישראל וישב על המטה" – בו בפרק – "והמן נופל על המטה". אמן כן יאמר השם:

ה)[עריכה]

"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ(אסתר ט, כז). דרשו חז"ל (שבת פח.) בפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז) מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' מכאן מודעא רבא לאורייתא וכו' אף על פי כן הדר קבלוה עליהם בימי אחשורוש שנאמר קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר, עיי"ש.

יש להתבונן, כיון שהיה לישראל עד אחשורוש מודעא למה נענשו על שעברו על התורה? ועוד יש להתבונן, מפני מה דוקא בימי אחשורוש הדור קבלוה? הלא מן מתן תורה עד ימי אחשורוש היה להם נסים נגלים לאין משער ולא קבלוה עד ימי אחשורוש שהיה נס נסתר מלובש בטבע.

ונראה לבאר הדבר עפ"י מה שאמרו בנדרים פרק ג' (נדרים כז, ב) "נודרין להרגין ולמוכסין שהוא תרומה וכו', שהוא של בית המלך אף על פי וכולי", ומפרש בגמ' (שם כח, א) דאמר "יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של בית המלך". ופריך: "ליתסר בכל פרי?" ומשני: באומר בלבו "היום".

והנה לפי זה אם אינו אומר בלבו 'היום', הגם שהיה אנוס, נדרו נדר. והנה הקשו לפי"ז על הגמ' שאמרו שיש מודעא רבא לאורייתא על שהיו אנוסים הרי לא אמרו בלבם "היום".    והנה מהרד"ך בתשובותיו תירץ, שלא היו יכולין לחשוב בלבם היום דהש"י בוחן לבות וכליות (עיין בספר כסא דוד להרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה). ולדעתי אין זה תירוץ מספיק, דיהיה איך שיהיה, כיון שההכרח הוא לומר בלבו "היום" ובזולת זה הגם שהוא באונס נדרו נדר, הנה במתן תורה הגם שלא היה להם באפשר לומר בלבם 'היום' – נדרם נדר ואין כאן מודעא.

ונראה עפ"י מה שכתב הרב הגדול בעל כנסת הגדולה בשם הרלב"ח, דהא דבעינן לומר בלב 'היום' הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא כיון שהוא אנוס אף על פי שלא אמר בלבו 'היום' אין נדרו נדר. ולפי זה נבא אל הביאור. דישראל סברו דיש מודעא הגם שלא אמרו בלבם 'היום' כיון דמדאורייתא לא בעינן לומר 'היום'. וזה שאמרו "מכאן מודעא רבא לאורייתא" דייקא. אבל באמת כל מילי דרבנן מסיני קבלו ובעינן למימר 'היום', וכשלא אמרו 'היום' בלב – נדרם נדר.

על כן נענשו כשלא קיימו התורה, רק ישראל חשבו כן לסברא שיש להם מודעא כיון דמדאורייתא לא בעינן למימר 'היום' והדור קבלוה בימי אחשורוש בראותם שכל המ"ח נביאים לא הוסיפו על התורה רק מקרא מגילה (מגילה יד.) – הנה נתוסף מצוה מדרבנן ונתקבלה בסיני כמו"ש בזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) וקבל היהודים דא משה דהוא כללא דיהודאי קיבל מגילת אסתר מסיני. אם כן המה ראו אז בימי הנס דמרדכי ואסתר דמילי דרבנן גם כן נתקבלו מסיני, והנה על פי מילי דרבנן בשעת מתן תורה אם היו רוצים ח"ו לבטל הנדר היו צריכין לומר בלבם 'היום', וכיון שלא אמרו בלבם 'היום' – נדרם נדר ואין כאן מודעא. על כן הדור קבלוה בימי אחשורוש. והוא דבר נחמד:

עפ"י דברינו הנ"ל יבא כמין חומר דברי הרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה, כתב בספרו דבש לפי (מערכת אות מ"ם): מודעא רבא לאורייתא, אומרם "רבא" הוא על דרך מה שכתב הרב המגיד (פכ"ט מהל' שבת ה"י) בקידוש יום השבת נקרא קידושא רבא על דרך סגי נהור, להיות שאין בו רק ברכת בורא פרי הגפן ואין בו דבר נוסף על ברכת הנהנין, וכן רמזו בכאן מודעא רבא – נראית כמודעא ואינה מודעא לפי הדין האמת.

עיי"ש בדברי הרב דקשה לפי זה הפשט אם כן למה הדור קבלוה בימי אחשורוש? עיי"ש מה שכתב הרב הנ"ל. ולפי דברינו הנ"ל יתכן שפיר, דבימי אחשורוש נתגלה היטב שאינה מודעא, נ"ל:

ו)[עריכה]

עפ"י הדברים האלה יש לפרש פסוקי מקראי קדש בפרשת נצבים (דברים כט, יז) פן יש בכם איש וכו' אשר לבבו פונה היום מעם י"י אלקינו ללכת לעבוד וכו', פן יש בכם שורש פורה וכו', והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וכו', לא יאבה י"י סלוח לו כי אז יעשן וכו', (עיין בספר כסא דוד להרב החיד"א (דרוש ד' י"ג ע"ג) שמפרש ג"כ הפסוקים הללו על דרך המודעא ומקשה ומתרץ שם עיי"ש), ולדרכינו יונח הכל והכי פירושו, פן יש בכם איש וכו' אשר לבבו פונה היום מעם י"י אלקינו, רצ"ל, לבבו פונה לזה לומר שהוא מודעא הגם שלא אמרו בלבם היום, כיון שקבלת התורה הוא מעם י"י אלקינו, ועל פי דברי י"י אלקינו היינו מדאורייתא אין צריך לומר היום, רק מדרבנן צריך לומר היום, והנה הוא יסבור שאין בדברי חכמים ממש ח"ו ולא ניתנו בסיני על כן והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, דאנוס הייתי, לא יאבה י"י סלוח לו וכו', דכיון שאינו חושש לדברי חכמים אשר הם גם כן תורה גמורה מסיני וחמורים דברי סופרים מדברי תורה, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (עירובין כא:), על כן סיים אחר כך ומחה י"י וכו', רחמנא לשזבן, ואנחנו בני אל חי מאמינים בי"י ובתורתו ובכל דברי חכמים הכל ניתן מרועה אחד:

ז)[עריכה]

בספר דבש לפי הביא בשם הרב ר' הרח"ו זלה"ה, אסתר היתה גלגול יעל והמן היה גלגול סיסרא, עיי"ש, ויש לפרש לדעתו, זהו שרמזה אסתר (אסתר ד, טז) וצומו על"י יע"ל, והנה יש לומר כמו שיעל מסרה את עצמה לביאה אסורה בכדי להציל את ישראל (יבמות קג.), כן אסתר באת ברצון לביאה אסורה בכדי להציל את ישראל (מגילה טו.) , ומה שזימנה את המן לאכול ולשתות, כמו בגלגול הראשון ותפתח את נאד החלב ותשקהו (שופטים ד, יט) ועי"ז היתה מפלתו, כן בכאן זימנה את המן גלגול סיסרא לשתות דייקא, ובזה יצדק לך מה שאינו מובן מה דכתיב והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה, היינו כמו בגלגול הראשון בין רגליה כרע נפל שכב (שם ה, כז) ועי"ז היתה מפלתו, כן בכאן נפל הרשע על מטתה ולא הוסיף קום, כן יאבדו כל אויבך י"י:

ח)[עריכה]

ויש לרמז, אצל אברהם אבינו:    (בראשית כא, לג) "ויטע אש"ל" (בגימטריא סיסר"א) "בבאר שבע" (שבע בעילות בעל (יבמות קג.) ויצא ממנו הניצוצים הקדושים נשמת ר' עקיבא). על כן -- "ויקרא שם (דייקא) בשם י"י" -- (שעל אותה הישועה אמרה דבורה "אנכי לי"י אנכי אשירה" (שופטים ה, ג), מה שאין כן בגלגולו האחר אצל המן לא נזכר השם במגילה):

ט)[עריכה]

עוד שם בשם מדרש אליהו בשם מהרח"ו, אסתר היתה גלגול חוה עיי"ש, (ואל תתמה על החפץ כי אין בענינים כאלה סתירה, כי בעניני גלגולים יש בחינות שונות לאין מספר), עיין בכתבי מרן האריז"ל המן היה מבחינת נחש שפיתה את חוה לאכול אכילה אסורה והביא מיתה לעולם, כמו כן זאת היתה עצתו במשתה אחשורוש להאכיל את ישראל מאכלות אסורות ועל ידי זה נתגבר להביא מיתה ח"ו, והנה נרמז (חולין קלט:) המן (הוא נחש) מן התורה המן העץ וכו' (בראשית ג, יא), ולתקן כל אלה צותה אסתר (היא חוה) וצומו עלי, כי אני הוא שגרמתי כל אלה בשמעי לעצת הנחש באכילה, ואמרה (אסתר ד, טז) ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי (שהנחש הטיל זוהמא בחוה (שבת קמו.) ואבדה מעלתה הראשונה) אבדתי (גם כעת, אחשורוש יבעול אותה ברצון), והנה נתקיים אז בהמן הוא בחינת נחש הוא ישופך ראש (בראשית ג, טו) שנתלה בראשו על העץ, וזהו שנרמז במגילה (אסתר ט, כה) ובבואה לפני המלך (סתם, מלך מלכי המלכים (אסת"ר ג, י)), אמר עם הספר (התורה) ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו, רצ"ל כבר נרמז מיתתו בתורה הוא ישופך רא"ש המ"ן העץ וכו':

י)[עריכה]

במדרש (אסת"ר ו, ה) הדסה היא אסתר, מה הדסה ריחה מתוק וטעמה מר, כך אסתר מתוקה למרדכי ומרה להמן, וכתב הרב הגדול חיד"א הנ"ל דאסתר גלגול חוה והמן נתלבש בו הנחש, ומרדכי גלגול יעקב כמו שכתבו גורי האריז"ל, לכן אסתר (היא גלגול חוה) מרה להמן שהוא הנחש שהחטיאה, ומתוקה למרדכי שיעקב גלגול אדם הראשון, עכ"ל, והנני מוסיף לפי מה שכתבתי כמה פעמים אשר כל החושים נזכרו בחטא אדם הראשון אבל חוש הריח לא נזכר, על כן התבונן שחוש הריח לא נתפגם כל כך בחטאו על כן הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף (ברכות מג:), על כן הריח היה מתוק למרדכי, וגם הוא היה נקרא מר דרור (מגילה י:), על כן ויזעק זעקה וכו' (אסתר ד, א) שהקול יפה לבשמים (כריתות ו:; ירושלמי יומא פ"ד ה"ה), והטעם מר להמן שפיתה הנחש את חוה לחוש הטעם:

יא)[עריכה]

הרב הגדול מו' חיד"א הנ"ל פירש בשם הראשונים הפסוק בתהלים (נה, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם וכו', והוא, כשנעשה לאדם נס והוא בזכותו זוכה לראות במפלת אויביו, אך אם אינו בזכותו הנה ניצול אבל אינו זוכה לראות במפלת אויביו, ואפילו אין הנס בזכותו אם הנס נעשה בתגבורת מדת הרחמים יכול לראות במפלת אויביו, ובזה פירשו הראשונים ז"ל הפסוק הנ"ל, ישמח צדיק כי חזה נקם, כשראה בעצמו מפלת אויביו וכו' ויאמר אדם אך פרי לצדיק, היינו זה ודאי פרי הצדיק ובזכותו, דאילו לא היה הנס בזכותו לא היה זוכה לראות בעצמו במפלת אויביו, והרב החיד"א זלה"ה הוסיף לבאר שארית הכתוב, אך יש אלקים שופטים בארץ, ר"ל דאי אפשר לומר דלעולם אין זה זכות הצדיק, ומה שהוא בעצמו חזה הנקם הוא לבעבור שהיה זמן תגבורת מדת הרחמים, לזה סיים אך יש אלקים שופטים בארץ, ר"ל דמיירי כשרואים שמדת הדין מתוחה לשפוט תבל, על כרחך לומר מה שראה הצדיק בעצמו הנקם הוא פרי זכיותיו, עכ"ד, והנה בני ישראל בהודאתם להש"י שזכו בעצמם לראות הנקמה באויביהם כי העץ היה גבוה חמשים אמה, הנה הם אינם תולים בזכותם רק בתגבורת מדת הרחמים, על כן אומרים בהודאה ואתה ברחמיך הרבים וכו', ויתבאר אי"ה: