ביאור:רש"י בראשית א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

בראשית - אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה מצוות קידוש החודש ראשונה שנצטוו בה ישראל כל העם ביחד (פרו ורבו, מילה וגיד הנשה הנזכרות בחומש בראשית נאמרו עוד לפני שנוצר עם ישראל), ומה טעם למה מסופרים כל סיפורי בראשית, אם מטרת התורה היא שנדע את המצוות פתח בבראשית? משום התשובה רמוזה בפסוק "כח מעשיו את כוחו שנתגלה במעשיו, בבריאת העולם ובהנהגתו הגיד הראה ה', סיפר בתורה לעמו, לתת כי רצה לתת להם נחלת גוים את ארץ כנען" [1],שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים גנבים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים עמי כנען שישבו בארץ בימי יהושע בן נון, הם אומרים ישראל יוכלו לענות להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ודבר זה (שהארץ שלנו) חשוב הוא והובא לפני כל המצוות, כי רוב המצוות תלויות בארץ, ושם מקומו הטבעי של העם.

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני דירשו אותי, פרשו אותי שלא לפי הפשט, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שהעולם נברא בשביל התורה (כלומר: את המילים "בראשית ברא אלוקים" יש להבין במשמעות של "בשביל 'ראשית' ברא אלוקים", כמו שרש"י פירש את "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" (ו, ג), בשביל האדם) שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב, ג).

ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ הפסוק הראשון הוא תיאור זמן - 'בתחילת בריאת השמים והארץ...', ולא משפט העומד בפני עצמו היתה לפני שנבראו השמים והארץ תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור.

ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו השמים והארץ (והתוהו ובוהו, והחושך, והמים שרוח אלוקים ריחפה על פניהם) קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: "בראשונה ברא את השמים" וגו' וגומר, וכולי (כשרש"י כותב 'וגומר', יש לקרא כאילו הוא כתב את כל הפסוק) שאין לך ראשית את המילה 'ראשית' במקרא שאינו דבוק מחובר לתיבה למילה של אחריו שאחריה. כלומר המילה 'ראשית' תמיד באה בסמיכות לשם עצם או שם פועל (חוץ מכאן),

כמו (שם בספר ירמיהו (כשכתוב 'שָם' בציטוט פסוק, הכונה היא למקור שצוטט בפעם הקודמת) כו א) "בראשית ממלכות יהויקים",
(בראשית י, י) "ראשית ממלכתו",
(דברים יח, ד) "ראשית דגנך",
אף כאן אתה אומר "בראשית ברא אלהים" וגו', כמו כאילו היה כתוב "בראשית ברוא".
ודומה לו (הושע א, ב) "תחלת דבר ה' בהושע", כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'.

ואם תאמר: להורות בא הפסוק בא ללמד שאלו שהשמים והארץ וכו' - פסוקים א-ב תחלה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו,

ויש לך ואכן קיימים מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת,
כמו "כי לא סגר דלתי בטני" (איוב ג, י), ולא פירש מי הסוגר,
וכמו "ישא את חיל דמשק" (ישעיה ח, ד), ולא פירש מי ישאנו,
וכמו "אם יחרוש בבקרים" (עמוס ו, יב), ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים,
וכמו "מגיד מראשית אחרית" (ישעיה מו, י), ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר.

אם כן אם תחשוב שפסוקים א-ב מתארים את סדר בריאת הדברים, תמה עליך לתהות, לשאול על עצמך,

שהרי שהרי לפי הסבר זה המים קדמו נבראו לפני השמים והארץ (שהרי פסוק ב מנוסח בלשון של עבר רחוק, כלומר: רוח אלוהים ריחפה על פני המים עוד לפני שאלוקים ברא את השמים והארץ), שהרי כתיב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ועדיין לא גִלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ אם המים נבראו לפני הארץ, ולא נאמר שה' ברא את המים, מוכח שפסוקים א-ב לא מתארים את בריאת הדברים בסדר מסויים.
ועוד שהשמים מאש ומים ערבוב של שני חומרים אלו (ראה להלן ברש"י לפסוק ח), כלומר: גם אם נתעלם מפסוק ב, בפסוק א כתוב שנבראו השמים, אך מכיוון שהשמים נבראו על ידי עירבוב של מים ואש, איך זה שלא נכתב שנבראו המים? נבראו,

על כרחך לכן אין לך ברירה אלא להודות ש לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים מה היה קיים לפני בריאת האור כלום:

ברא אלהים - ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין להתייחס לעולם לפי הצדק, ללא רחמים , ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה שיתף יחד עם למדת הדין[2], היינו דכתיב וזהו שכתוב[3]: "ביום עשות ה' שם ה', י-ה-ו-ה, מייצג את הנהגת העולם לפי מידת הרחמים אלהים שם א-להים מייצג את הנהגת ה' במידת הדין, כי המילה אלהים פירושה גם דיניים כמו למשל בשמות כב ז ארץ ושמים"[4]:


(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

תהו ובהו - 'תהו' לשון תמה ושממון, שאדם תוהא ומשתומם על 'בהו' שבה:

תהו - אישטורדישו"ן הגרשיים אינן מסמלות ראשי תיבות, אלא מדגישות שהמילה איננה בעברית בלע"ז בלועזית, בשפה זרה. רש"י תירגם לעיתים מילים קשות לשפה שהיתה מקובלת באיזור בו חי, צרפתית עתיקה [מבוכה]:

בהו - לשון רקות וצדו שממה:

על פני תהום - על פני המים המילה תהום פירושה מים (כך בהרבה מקומות בתנ"ך, למשל 'תהומות יכסיומו' בשמות טו, ה) שעל הארץ:

ורוח אלהים מרחפת - כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו ועל פי ציוויו, כיונה המרחפת על הקן. אקוביטי"ר בלע"ז [לכסות][5]:


(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל - אף בזה כמו בדיבור המתחיל 'בראשית ברא' אנו צריכים כי לפי הפשט קשה להסביר מדוע הסיבה לכך שה' הבדיל את האור מהחושך היא כי הוא טוב לדברי אגדה[6]: ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו שם אותו בצד ושמר אותו לצדיקים לעתיד לבא.
ולפי פשוטו כך פרשהו: ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה[7]:


(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

יום אחד - לפי סדר [לשון] הסגנון הכללי של הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה[8]:


(ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

יהי רקיע - יחזק הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע. וזהו שכתוב[9]: "עמודי שמים ירופפו" כל יום ראשון. ובשני "יתמהו מגערתו", כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו:

בתוך המים - באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ. הא למדת שהם תלוים במאמרו של מלך בזכות ציוויו של ה'[10]:


(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.

ויעש אלהים את הרקיע - תקנו לרש"י קשה שהרי כבר נעשה ביום הראשון, ולכן מפרש שמדובר כאן בהתקנתו, חיזוקו על עמדו והיא עשייתו, כמו: "ועשתה תיקנה, סידרה את צפרניה"[11]:

מעל לרקיע - על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלוים באויר.
ומפני מה לא נאמר "כי טוב" ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו "כי טוב" שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני יום שני ואחד לגמר מלאכת היום[12]:


(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

ויקרא אלהים לרקיע שמים - שא מים נושא, מחזיק, השמים מחזיקים את המים שלא יפלו, שם מים, אש ומים פירוש שלישי, המילה מים מלשון 'אש ומים', שערבן זה בזה ועשה מהם שמים[13]:


(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

יקוו המים - [שהיו] שטוחין על פני כל הארץ והקוום באוקינוס, הוא הים הגדול שבכל הימים יותר מכל יתר הימות בעולם[14]:


(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

קרא ימים - והלא ים אחד הוא כל הימות בעולם מחוברים, ומדוע כונה בלשון רבים? אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג כלומר, לים יש תכונות כימיות שונות באיזורים שונים, ולכן אפשר לראות בו אוסף של ימים שונים העולה [מן הים] באספמיא עיר חוף בסוריה או בספרד[15]:


(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

תדשא הארץ דשא עשב - לא דשא לשון עשב למילים 'עשב' ו'דשא' אין את אותה המשמעות ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לאדם כשהוא מדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים:

תדשא הארץ - תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אירבידי"ץ [מכלול העשבים] כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב:

מזריע זרע - שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר:

עץ פרי - שיהא טעם העץ הגזע והענפים כטעם הפרי, והיא אך האדמה לא עשתה כן, אלא (פסוק יב): "ותוצא הארץ עץ עושה פרי", ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה נענשה גם היא על עונה ונתקללה 'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה...' (ג, יז)[16]:

אשר זרעו בו - הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן:


(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

ותוצא הארץ וגו' - אף על פי שלא נאמר "למינהו" בדשאין בציוייהן כאשר ה' ציווה אותם לצמוח, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו הסיקו קל וחומר בעזרת ההגיון, שאם האילנות נצטוו כך, ברור שגם הם בעצמן, כמפורש באגדה באגדתא, בקטע בתלמוד בבלי שאיננו הלכתי בשחיטת חולין במסכת חולין דף ס ע"א:


(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

יהי מארת וגו' - מיום ראשון נבראו שהרי אז נברא האור, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל כמו שגם אמר רשי על הרקיע בפסוק ו וכן יאמר לגבי 'נפש חיה למינה' בפסוק כד תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א): "את השמים", לרבות המילה 'את' (שבדרך כלל המשפט ברור גם בלעדיה) נדרשת על ידי חז"ל להוסיף דבר מה תולדותיהם, "ואת הארץ", לרבות תולדותיה[17]:

יהי מארת - חסר וי"ו כתיב נכתב בתורה מארת במקום מאורות, וכוונת התורה היתה שנלמד משהו נוסף:, על שהוא יום מארה 'מארת' מלשון מארה, קללה ליפול אסכרה מחלת הדיפטריה בתינוקות, הוא ששנינו שלמדנו במסכת תענית כז:: ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפול בתינוקות[18]:

להבדיל בין היום ובין הלילה - משנגנז לאחר שנשמר לצדיקים (ראה פסוק ד) האור הראשון, אבל בשבעת יש גורסים בשלושת (מנחת יהודה ודבק טוב) ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים יחד אמנם היתה ביניהם הבדלה מסויימת כמו שכתוב 'ויבדל אלהים בין האור ובין החשך' (פסוק ד) בין ביום ובין בלילה:

למה צריך היה רשי בדיבור המתחיל 'ושנים' להזכיר את 12 המזלות? וכי לא מספיק לאמר שעל פי השמש נקבעת השנה?

רשי דייק במילה 'מאורות' שהיא בלשון רבים, וחיפש בביטויים 'לאותות, למועדים, לימים, לשנים' משמעות גם לשמש וגם לירח.

אותות - ליקוי השמש והירח

מועדים - עלפ פי הירח שמקבל את כוחו מהשמש

ימים - השמש והירח מתחלפים

שנים - גם כאן הסביר שהשנה אכן נקבעת על פי השמש, אך יש חשיבות גם למזלות שנקבעים על פי הירח

('לפשוטו של רשי' - הרב שמואל גלברד)

והיו לאותות - כשהמאורות לוקין כאשר יש ליקוי חמה או ליקוי לבנה סימן רע הוא לעולם, שנאמר: "מאותות השמים אל תחתו"[19], בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם ישראל. אבל הגויים כן צריכים לדאוג כאשר יש ליקוי מאורות צריכין לדאג מן הפורענות[20]:

ולמועדים - על שם העתיד[21], שעתידים ישראל להצטוות על המועדות החגים והם נמנים למולד הלבנה[22]:

ולימים - שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו, הרי יום שלם:

ושנים - לסוף שלש מאות ששים וחמשה ימים יגמרו מהלכתם בי"ב מזלות המשרתים אותם והיא שנה. (וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון):


(טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

והיו למאורות - עוד זאת גם לזאת ישמשו, שיאירו לעולם:


(טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

המאורות הגדולים וגו' - שוים בגודלם (לכן נקראו שניהם 'הגדולים') נבראו[23], ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:

ואת הכוכבים - על ידי בגלל שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה את הכוכבים שמסביבה להפיס כדי לפייס דעתה[24]:


(כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.

נפש חיה - שיהא בה חיות כלומר בעל חיים, ולא במשמעות של חיה להבדיל מבהמה:

שרץ - כל דבר חי שאינו גבוה בולט לגובה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחיפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים:


(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

התנינים - דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה בבא בתרא עד ב: הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה שם על בשרה מלח כדי שלא יתקלקל הבשר לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם:

נפש החיה - שיש בה חיות מה חידש כאן רש"י לעומת דבריו הזהים בפסוק הקודם??? וכן בפסוק כד???:


(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.

ויברך אותם - לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל מבורך יחד איתם[25]:

פרו - לשון פרי, כלומר עשו פירות:

ורבו - אם לא אמר אלא "פרו" היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא "ורבו" שאחד מוליד הרבה:


(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן.

תוצא הארץ - הוא שפירשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם:

נפש חיה - שיש בה חיות:

ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז [רוחשים]:


(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

ויעש - תקנם כיון שבפסוק הקודם כבר נאמר 'ויהי-כן' מסביר רשי למה בפסוק זה נאמר שוב 'ויעש'
וראה גם את מה שכתב רשי לעיל פסוק ז
בצביונם בדמות שבחר להם ובקומתן[26]:


(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

נעשה אדם - ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם התייעץ איתם, וכשהוא את ענוונותו של ה' אנו רואים לא רק בכך שהוא התייעץ עם המלאכים כשברא את האדם, אלא גם כאשר הוא... דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה: "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו"[27], וכי יש ימין ושמאל לפניו? אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. וכן "בגזרת עירין פתגמא על פי גזירת המלאכים נגזר הדבר ובמאמר קדישין מלאכים שאלתא ה' נשאל מהם"[28], אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם למלאכים (כאשר התייעץ איתם) יש בעליונים במלאכים כדמותי, אם אין בתחתונים ביצורי העולם החומרי כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית החיות, שוכני העולם החומרי יקנאו בשוכני העולם העליון[29]:

נעשה אדם - אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות הכופרים יכולים למצא מקום לטענתם שיש יותר מאל אחד, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן[30]. ואם כתב "אעשה אדם" לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו, אלא עם עצמו. ותשובת המינים את התשובה לטענת הכופרים כתב בצדו: "ויברא אלהים את האדם", ולא כתב "ויבראו":

בצלמנו - בדפוס שלנו בצלם ששייך לנו, כמו אומן שטובע מטבעות בעזרת חותם:

כדמותנו - להבין ולהשכיל האדם יהיה דומה לנו מבחינת יכולת ההבנה:

וירדו בדגת הים - יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה: זכה אם זכה האדם לברכת ה' (בפסוק כח: 'ורדו בדגת הים') - רודה בחיות ובבהמות, לא זכה - נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו[31]:


(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

ויברא אלהים את האדם בצלמו - בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר: "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה"[32], נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם תבנית דפוס שקורין קוי"ן בלע"ז [מטבע] וכן הוא אומר[33]: "תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם"[34]:

בצלם אלהים ברא אותו - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יצורו הוא:

זכר ונקבה ברא אותם - ולהלן הוא אומר[35]: "ויקח אחת מצלעותיו" וגו' ובהמשך מסופר שברא את האישה מצלע האדם, ואיך כאן מסופר שהם נבראו באותו זמן?, מדרש אגדה[36] שבראו שני פרצופין עם פרצוף של איש לצד אחד, ופרצוף של אישה לצד שני בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו חילק לשניים ונוצרו האיש והאישה.

ופשוטו של מקרא: כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר:


(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

וכבשה - חסר וי"ו, ללמדך אפשר לקרא את המילה כאילו כתוב 'כבש אותה' שהזכר כובש אחראי לשמור את הנקבה שלא תהא יצאנית,

ועוד פירוש נוסף: אפשר לאמר שכיבשוה מופנה לאדמה, לכך שהאדם אחראי להתפזר על פני כל האדמה ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש שבדרך כלל הוא האקטיבי מצווה על פריה ורביה ולא האשה:


(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ - השוה להם לבני האדם הכתוב בהמות וחיות למאכל שכמו החיות, גם לאדם מותר רק לאכול מהצומח, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם.

וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג): "כל רמש אשר הוא חי" וגו' "כירק עשב" שהתרתי לאדם הראשון, "נתתי לכם את כל"[37]:


(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

יום הששי - הוסיף ה' את האות ה בששי למילה 'ששי', ולא עשה כן ביתר הימים: יום השני, יום השלישי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקיים את העולם בתנאי שיקבלו עליהם ישראל חמשה ה בגימטריה 5 חומשי תורה[38]. דבר אחר: יום הששי, כולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון ו בסיון, חג שבועות, חג מתן תורה המוכן שהיה (תאריך זה) מוכן מראש למתן תורה[39]:

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ (תהלים קיא, ו, והרעיון כולו לקוח ממדרש בתנחומא ישן בראשית יא ור' בראשית רבה א ב)
  2. ^ ראה בראשית רבה יב טו
  3. ^ להלן ב ד
  4. ^ בראשית רבה לג ג
  5. ^ חגיגה טו ב
  6. ^ על פי חגיגה יב א ובראשית רבה יא ב
  7. ^ ירושלמי ברכות פח הו, ובראשית רבה ג ו
  8. ^ בראשית רבה ג ח, לפי דעת רבי יוחנן שם
  9. ^ איוב כו יא, והרעיון כולו מבראשית רבה ד ב, וחגיגה יב
  10. ^ על פי בראשית רבה ד ג ותענית י א
  11. ^ דברים כא, יב
  12. ^ בראשית רבה ד ו
  13. ^ על פי בראשית רבה ד ז, וחגיגה יב א
  14. ^ רמוז במשנה מקוואות פרק ה משנה ד
  15. ^ בראשית רבה ה ח
  16. ^ בראשית רבה ה ט
  17. ^ בראשית רבה יב ד, חגיגה יב א
  18. ^ הרחבה בעלון בר אילן
  19. ^ ירמיהו י, ב
  20. ^ סוכה כט א
  21. ^ ראה גם רשי להלן ז, ב בעניין זה
  22. ^ בראשית רבה ו א
  23. ^ חולין ס ב
  24. ^ בראשית רבה ו ד, אך שם מצויין שהלבנה מיעטה את עצמה ביוזמתה
  25. ^ מדרש אגדה הוצאת בובער א יח
  26. ^ חולין ס א, ראש השנה יא א
  27. ^ מלכים א כב יט
  28. ^ דניאל ד יד
  29. ^ בראשית רבה ח ד, ח ו, תנחומא שמות יח, סנהדרין לח ב
  30. ^ בראשית רבה ח ט
  31. ^ בראשית רבה ח יב
  32. ^ תהלים קלט ה
  33. ^ איוב לח יד
  34. ^ סנהדרין לח א
  35. ^ בראשית ב כא
  36. ^ ערובין יח א, ברכות סא א
  37. ^ סנהדרין נט ב
  38. ^ תנחומא א
  39. ^ שבת פח א, עבודה זרה ג א


הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

ראה גם[עריכה]