ביאור:מכילתא דרשב"י/פרק כב
פרק כב[עריכה]
פסוק א[עריכה]
הדרשה מרחיבה את ההיתר להרוג את הגנב לכל גניבה שנעשית בסתר. הסיוג "זרחה השמש" עוסק בשודד שנכנס לבית בגלוי; וראו דרשה אחרת על "זרחה השמש" במכילתא נזיקין יג: "אם ידוע בו שבשלום עמו..." |
"אם במחתרת" אין לי אלא במחתרת; מנין לרבות את חצרו וגנתו? תלמוד לומר "ימצא הגנב", מכל מקום
אם כן, למה נאמר "במחתרת"? במחתרת - והכה ומת; יצא חוץ למחתרת - דמים לו!
אין לי אלא במחתרת; מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר 'במחתרת' - כל דבר שהוא כמחתרת
יכול יהא צריך עדים? תלמוד לומר "במחתרת": היא מחתרת - היא עדותו!
אם כן למה נאמר "ימצא"? - לעינין שלמעלה: "חמשה בקר ישלם תחת השור..."
יכול ישלם על פי עצמו? תלמוד לומר "ימצא": אין 'ימצא' בכל מקום אלא בעדים.
"והכה" - בכל אדם! "ומת" - בכל דבר! 'אין לו דם' "אין לו דמים" - בין בחול בין בשבת!
ולהלן הוא אומר 'דם לו' "דמים לו" - בין בחול בין בשבת!
פסוק ב[עריכה]
השוו לדרשת ר' ישמעאל במכילתא נזיקין יג "ידוע בו שבשלום עימו". גנב שלא היו לו דמים, כי היה מוכן לרצוח את בעל הבית - פטור מתשלומי כפל, כי סיכן את נפשו; וראו סנהדרין ח ו. |
"אם זרחה השמש עליו", וכי עליו בלבד חמה זורחת? והלא על כל העולם כולו היא זורחת!
אלא מה זריחת השמש, שהיא בגלוי - כך כל דבר, שהוא בגלוי!
מה זריחת השמש, שהוא שלם לו, 'דם לו' "דמין לו" - בין בחול ובין בשבת
כך כל דבר, שהוא שלם לו 'דם לו' "דמים לו", בין בחול בין בשבת
וכן הוא אומר "כי כאשר יקום איש על רעהו" (דברים כב, כו) הרי זה כזה:
מה זה ספק נפשות - אף זה ספק נפשות! מה זה, אם מיחה בידו להורגו - קודם והורגו
אף זה, אם מיחה בידו להורגו - קודם והורגו.
"דמים לו שלם ישלם", הא אם אין לו דמים אין משלם!
מה זה מיוחד, עשה את שאין מתכוין כמתכוין, ונידון בנפשו - פטור מן הממון
כך כל דבר שנעשה את שאין מתכוין כמתכוין, ונידון בנפשו - פטור מן הממון.
מכירת הגנב שאין לו לשלם היא על פי נכסיו הקיימים בידו, ולא לוקחים בחשבון נכסים שהוא עתיד לקבל. התשלום הוא מהקרקע שברשות הגנב ולא ממטלטלין הנמצאים ברשותו. |
"אם אין לו" - מלמד שאין שמין לו בראוי כבמוחזק.
"אם אין לו" - מלמד שאין שמין לו מן המיטלטלין.
"אם אין לו" אין ממתינין לו עד שימות אביו, או עד שתבוא ספינתו ממדינת הים!
"ונמכר בגניבתו" - נמכר בגנבו ואין נמכר בזממו! נמכר בגניבו ואין נמכר בכפילו!
נמכר בגניבו ואין נמכר ונשנה בגנבו! אין לך עליו מעתה אלא כדי גניבו! ור' אליעזר אומר: עד שיהא שקול כנגד גניבו שאין ערכו כעבד עולה על סכום הגניבה
"נמכר בגניבו" - האיש נמכר בגניבו ואין האשה נמכרת בגניבה!
פסוק ג[עריכה]
העדים ראו את הגנב נכנס לבית הנגנב ומצאו בידו גניבה, אחרת אין להרשיע את הגנב. אבל הגניבה נחשבת כגניבה כבר משעה שהגביה אותה, אפילו אם הוא עדיין בבית הנגנב, וראו ב"ק ז ו. אכן אין הגנב חייב בתשלומי ארבעה וחמישה אלא אם הוציא את הבהמה מרשות בעליה, וכן אינו חייב בהם אם גנב או מכר חלק מהבהמה – כגון שגנב מהשותף שלו או מכר רק חלק מהבהמה. בכל המקרים הללו חייב הגנב בתשלומי כפל בלבד; ראו שם משנה ה. אם יש עדים שנכנס ואין עדים שלקח מבית הנגנב – רשאי הנגנב להישבע ולחייב את הגנב לשלם לו את הקרן, ראו שבועות ז ב. |
"אם המצא תמצא בידו הגניבה". ראו אותו שנכנס ולא מצאו בידו גניבה
מצאו בידו גניבה ולא ראו אותו שנכנס – פטור, עד שיראו אותו שנכנס וימצאו בידו גניבה.
"בידו" מכלל שנאמר להלן "וגנב מבית האיש" (שמות כב, ו)
מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיוציאו מרשות בעל הבית.
יכול אף זה כן? מנין אתה אומר הגביהו ברשות בעל הבית - הרי זה חייב?
תלמוד לומר "אם המצא תמצא בידו הגנבה"
"משור" לפי שמצאנו בו, בתשלומי ד' וה' - שהגונב בשותפות, ושותף שגנב מחברו - שהו פטור
יכול אף זה כן? - תלמוד לומר "משור", אפילו מקצת שור
"עד שה", לפי שמצאנו בתשלומי ד' וה', שאם מכרו חוץ מידו וחוץ מרגלו, שהוא פטור
יכול אף זה כן? תלמוד לומר "עד שה", אפילו מקצת שה
הדרשן מציג דרשות שהיה דורש אלמלא הרשימה הארוכה שבפסוק. |
"משור עד חמור עד שה", יאמר שור וגניבה והכל בכלל!
אילו כן הייתי אומר: מה זה מיוחד, שיש בו בכורה למזבח - אף כשאני מרבה, איני מרבה אלא דבר שיש בו בכורה למזבח!
ואיזה זה? זה שה; תלמוד לומר "שה", כבר שה אמור! מה תלמוד לומר גניבה? לרבות דבר אחר!
יאמר שור ושה וגניבה, והכל בכלל!
אילו כן הייתי אומר: מה זה מיוחד, שיש בו בכורה לכהנים - אף כשאני מרבה איני מרבה אלא דבר שיש בו בכורה לכהנים
ואי זה זה? זה חמור; תלמוד לומר "חמור", כבר חמור אמור! מה תלמוד לומר גניבה? לרבות דבר אחר!
יאמר שור ושה וחמור וגניבה, והכל בכלל!
אילו כן הייתי אומר: מה אלו מיוחדין, שיש בהן רוח חיין - אף כשאני מרבה איני מרבה אלא דבר שיש בו רוח חיים
תלמוד לומר "חיים", כבר חיים אמור! ומה תלמוד לומר גניבה? - לרבות דבר אחר!
הגונב את בנו או את בתו ומוכר אותם כעבדים כנענים, הגונב מיהודי את עבדו הכנעני, הגונב קרקעות או שטרות – אינו משלם תשלומי כפל. |
"שנים ישלם", יכול הגונב את בנו ומכרו יהא משלם תשלומי כפל?
ודין הוא: מה אם אלו, שאין חייב על מכירתן מיתה, משלם תשלומי כפל
בנו, שחייב על מכירתו מיתה - אינו דין שישלם תשלומי כפל?
תלמוד לומר "משור עד חמור עד שה": מה אלו מיוחדין, שזכאי במכירתן - יצא בנו, שאין זכאי במכירתו!
מוציא אני את בנו, שאין זכאי במכירתו, ועדאן לא אוציא את בתו, שזכאי במכירתה!
תלמוד לומר "משור עד חמור עד שה", מה אלו מיוחדין, שזכאי במכירתן לעולם - יצאת בתו, שאין זכאי במכירתה לעולם
מוציא אני את בתו, שאין זכאי במכירתה לעולם, ועד אן לא אוציא את הקרקעות, שזכי במכירתן לעולם!
תלמוד לומר "משור עד חמור עד שה" מה אלו מיוחדין, שיש בהן שבר ושביה ומיתה
יצאו קרקעות, שאין בהן שבר ושביה ומיתה!
מוציא אני את הקרקעות, שאין בהן שבר ושביה ומיתה, ועדאן לא אוציא את העבדים, שיש בהן שבר ושביה ומיתה!
תלמוד לומר "משור עד חמור עד שה" מה אלו מיוחדין, ששמירתן עליך; יצאו עבדים, שאין שמירתן עליך!
מוציא אני את העבדים, שאין שמירתן עליך, ועדאן לא אוציא את השטרות, ששמירתן עליך!
תלמוד לומר "משור עד חמור עד שה" מה אלו מיוחדין, שמתנתן גמורות לך; יצאו שטרות, שאין לך בהן אלא ראיה.
הגנב משלם תשלומי כפל, ומאמינים לתובע אף אם לא נשבע; לעומתו שומר הטוען שגנבו ממנו את הפיקדון חייב להישבע על כך; וראו ב"מ ג א: יתכן שהדרשה משקפת הלכה קדומה שלא הבחינה בין שומר חינם לשומר שכר, וטענה ששניהם יכולים לבחור אם להישבע או לשלם. אם נשבעו ואחר כך באו עדים ששיקרו – דינם כגזלן, וחייבים להחזיר את הגנבה ולהוסיף חומש ולהקריב איל לקרבן אשם. |
"חיים שנים ישלם" - אף על פי שלא בשבועה!
והלא דין הוא: חייב כן וחייב בבעל הבית; שומר מה מצינו בבעל הבית, אין משלם אלא לאחר שבועה
אף זה, לא ישלם אלא לאחר שבועה!
ועוד קל וחומר: ומה בעל הבית, שמשלם חומש ואשם, אין משלם אלא לאחר שבועה
זה הגנב, שאין משלם חומש ואשם - אינו דין שלא ישלם אלא לאחר שבועה?
תלמוד לומר "חיים שנים ישלם", ואף על פי שלא בשבועה!
יכול ישלם על פי עצמו? אם הודה ביזמתו ודין הוא: חייב כן וחייב בבעל הבית
מה מצינו בבעל הבית, אין משלם על פי עצמו - אף זה לא ישלם על פי עצמו
ועוד קל וחומר: ומה בעל הבית, שמשלם חומש ואשם, אין משלם על פי עצמו
זה, שאין משלם חומש ואשם - אינו דין שלא ישלם על פי עצמו?
לא! אם אמרת בבעל הבית, שאין משלם אלא לאחר שבועה; תאמר בזה, שמשלם לפני שבועה ולאחר שבועה?
הואיל ומשלם לפני שבועה ולאחר שבועה, ישלם על פי עצמו? תלמוד לומר "ימצא" אין ימצא בכל מקום אלא בעדים.
פסוק ד[עריכה]
הביטוי "המבעיר חייב [לשלם]" חוזר בדרשה כפזמון שוב ושוב, למרות שהפסוק "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (פס' ה) מתייחס, לפי הפשט, לנזקי אש ולא לנזקי שן או רגל! אבל ראו בסוף הדרשה לפס' ה, שמרחיבים את הביטוי "בעירה" לכל ארבעת אבות הנזיקין! |
"כי יבער", המבעיר חייב!
מיכן אתה אומר הגנבין שפתחו את הדיר ופתחו את המוקצה ויצאה בהמה והזיקה
הגנבין פטורין ובעל הבית פטור, שנאמר "ושלח את בעירו", יצא זה שלא שילח.
הוציאוה הגנבין - הגנבין חייבין ובעל הבית פטור, שנאמר "כי יבער... ישלם המבעיר את הבערה" - חייב לשלם
נעל כראוי, וקשר כראוי, ועשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ומסרה לחולה ולזקן אפילו לשומר זקן או חולה שיש בהן דעת,
ויצאה בהמה והזיקה פטור, שנאמר "ושלח את בעירו" - יצא זה שלא ישלח
נעל שלא כראוי, וקשר שלא כראוי, ועשה מחיצה שאינה גבוהה עשרה טפחים, ומסרה לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת
ויצתה בהמה והזיקה חייב, שנאמר "כי יבער... ישלם". המבעיר חייב לשלם.
"שדה או כרם", אין לי אלא שדה וכרם המיוחדין; מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר "כרם"
יכול שני מביא את שקרעה כסות ושאכלה את הכלים? תלמוד לומר "כרם"
מה כרם מיוחד, שהוא פירות - כך כל דבר, שהוא פרות!
או מה כרם, פירות גמורין - אף אין לי אלא פירות גמורין? מנין ראתה זרעין ואכלתן הרי אלו שמין לו? תלמוד לומר "שדה"
ור' שמעון אומר "כרם" והלא כרם בכלל שדה היה! מה תלמוד לומר "שדה או כרם"?
מלמד שאם אכלה פגין או בוסר רואין אותן כאילו הן פירות גמורין.
"ושלח את בעירה": בהמה שהיתה מהלכת כדרכה ברשות הרבים ונפלה לגינה ונהנת
אם שילחה מאליו - משלם מה שנהנת; ואם מאליה - משלם מה שהזיקה!
אין שמין בית קב, מפני שהוא משביח; ולא בית כור, מפני שהוא פוגם; אלא שמין בית סאה באותה שדה: כמה היתה יפה וכמה היא יפה.
"ושלח את בעירו", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה. מנין לרגל לשבר בדרך הילוכה? תלמוד לומר "ושלח את בעירו"
והלא השן בכלל הרגל היתה, שנאמר "הסר מסוכתו והיה לבער... והיה למרמס" (ישעיה ה, ה)
אין לי אלא זו בלבד; מנין הזיקה כדרכה כדרך הילוכה, חמור במשאוי שעליו כדרך הילוכו?
מה אלו מיוחדין, שהזיקו כדרכן ובראוי להן, משלמין נזק שלם - כך כל המזיק כדרכו ובראוי לו משלם נזק שלם!
ראו ב"ק ב א: אם הבהמה אכלה דבר שבדרך כלל אינה אוכלת, כגון בגדים, או קרעה אותם בהילוכה עליהם – משלם בעל הבהמה חצי נזק, כמו בנגיחה של שור תם! |
"ושלח את בעירה" אין לי אלא שן לאכל את הראוי לה, ולרגל לשבר כדרך הילוכה
מנין לשן לאכל את שאין ראוי לה, ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה? תלמוד לומר "ובער בשדה אחר", לרבות דברים אחרים
יכול על הכל משלם נזק שלם? ודין הוא: והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה, ולמה יצא? להקיש אליו
מה שור מיוחד, שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו, בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם
כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו, בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם!
ראו ב"ק ו ג. לעניין התשלום מן העידית מעורבת בדרשות, לצד דעתו של ר' עקיבא - גם דעת ר' ישמעאל (ראו מכילתא נזיקין יד), שאם הבהמה הזיקה בשדה זיבורית – משלם המזיק מהזיבורית! |
"ובער בשדה אחר" - ולא בשדה בעל הבית. יכול אף על פי שנתן לו רשות בעל הבית לגדוש?
תלמוד לומר "ובער בשדה אחר", מכל מקום!
"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", מלמד שאין שמין לו אלא מן העידית! יכול אם הזיקה בזיבורית יהו שמין לו מן העידית?
תלמוד לומר "שדהו", שדה האמור למעלה בתחילת הפסוק, השדה של הניזק
"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מלמוד שאין שמין אלא מן העידית של המזיק
אין לי אלא זה בלבד; מנין לכל שמשלם קנס, שאין שמין לו אלא מן העידית? תלמוד לומר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".
זה בנין אב לכל המשלם קנס, שאין שמין לו אלא מן העידית!
"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מלמד שאין שמין לו (אלא) מן המטלטלין.
אין לי אלא זה בלבד; מנין לכל המשלם קנס, שאין שמין לו (אלא) מן המטלטלין?
תלמוד לומר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" זה בנין אב לכל המשלם קנס, שאין שמין לו (אלא) מן המטלטלין!
"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מלמד שאין שמין לו הראוי כבמוחזק
"כרמו" - פרט למשועבדין. "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" - מלמד שאין שמין לו הראוי ראו לעיל פס' ב כמוחזק
"כרמו" - פרט לגבוה. "ישלם" כל מקום שנאמר "ישלם" - משלם נזק שלם.
פסוק ה[עריכה]
המדליק את האש חייב על הנזקים שנגרמו – גם על נזקים שלא התכוון אליהם, שנאמר "כי תצא אש"; אבל אם נקט באמצעי זהירות כנדרש, ובכל זאת האש עברה בדרך לא סבירה – הוא פטור, שנאמר "ומצאה"; חכמים נחלקים בהגדרת המכשול הסביר לאש. בהמשך מובאים תקדימים שהאש עברה מכשולים לא סבירים, ויתכן שהדרשן מתנגד לכל קריטריון למכשול "סביר" מהאש ולפטור של המבעיר, כדעת ר' שמעון, למרות שלא ציטט אותה – ראו ב"ק ו ד. |
"כי תצא אש" - לעשות את שאין מתכוין כמתכוין: המדליק בתוך שלו, יצאת אש ואכלה בתוך של חבירו - הרי זה חייב!
מה זה מיוחד, עשה את שאין מתכוין כמתכוין - כך כל דבר, נעשה את שאין מתכוין כמתכוין!
יכול עיברה נחל או שלולית, דרך היחיד ודרך הרבים שש עשרה אמה, וגדר שהוא גבוה ד' אמות - יהא חייב?
תלמוד לומר "ומצאה", עד שיהא מצוי לה. יכול עד שיהא מכבש לפניה והולך? תלמוד לומר "קוצים"
או מה קוצים, שגדלו מחמת עצמן, יכול אין לי אלא דבר שגדל מחמת עצמו? תלמוד לומר "גדיש או"
ומה גדיש מיוחד, שהוא תלוש מן הקרקע; יכול אין לי אלא דבר שתלוש מן הקרקע? תלמוד לומר "קמה"
האש חמה עד שנראה כאילו היא שורפת אפילו את עפר השדה ועוברת גם דרך השיש והאבנים. כשמנסים לכבות את האש שבכבשן ע"י נשיפה עלולים דווקא ללבות אותה! |
או מה אלו מיוחדין, שהן ראויין לידלק; יכול אין לי אלא דבר שראוי לידלק?
מנין סיפספה נירות וסיפספה מציבות שלשיש ומצבת שלפשתן ואבנים שמותקנות לו לכיבשנות? תלמוד לומר "שדה"
אין לי אלא דבר שלא הובער; דבר שהובער מנין? אכלה כיבשנות שלסיד, כיבשנות של יוצרים? תלמוד לומר "המבעיר".
אין לי אלא המבעיר, המכבה מנין? מנין כיבת כיבשנות שלסיד, כיבשנות של יוצרים? תלמוד לומר "הבערה"!
ראו תוספתא ב"ק ו יב: אם אדם הגדיש את תבואתו בשדה המבעיר בלי לקבל ממנו רשות – המבעיר פטור, אבל אם התפשטה האש לשדה של החבר ושרפה את גדישו, והוא הטמין בגדיש דברים שאינם נראים מבחוץ לגדיש – מחלוקת ר' יהודה וחכמים. לדעת חכמים כל מה שאינו נראה לעין אלא מוטמן בתוך הגדיש אינו מחייב את המדליק, אלא משלם כאילו כל הגדיש אחיד, כמו שהוא נראה מבחוץ – ובמקרה שהחיפוי מבחוץ יקר יותר מפנים הגדיש משלם לפי החלק הפנימי; וראו ב"ק ו ה. |
יכול אף המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות? תלמוד לומר "גדיש" ו"קמה": מה קמה, בתוך שלו - אף גדיש, בתוך שלו
המדליק בתוך שלו, יצאת אש ואכלה גדישו וגדיש שלחברו - הרי זה חייב
היה בו כלים ודלקו - חייב על הגדיש וחייב על הכלים, דברי ר' יהודה
וחכמים אומרים: רואין את מקום הכלים כאילו מלא תבואה, ואין משלמין לו אלא דמי גדיש בלבד!
מודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש, והטמין בו כלים ודלקו - ואין משלם אלא דמי גדיש בלבד
היה גדיש חיטין ומחופה שעורין, או שעורין ומחופה חיטין - אין משלם לו אלא דמי שעורין בלבד
אם שור וחמור לא היו מוטמנים בגדיש אלא קשורים אליו מבחוץ, ונשרפו – חייב לשלם עליהם, אבל אם היו סמוכים לגדיש ואינם קשורים ונשרפו – פטור; וראו שם. |
היה שור קשור בגדיש - ודלק עמו, או חמור קשור בגדיש - ודלק עמו, חייב
אם היו מותרין – פטור, שנאמר "גדיש" ו"קמה"; מה אלו מיוחדין, שאינן יכולין לברח - יצאו אלו, שהן יכולין לברוח
לפי שמצינו בשור, שאם מסרו לחרש שוטה וקטן – חייב; יכול אף השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן יהא חייב?
תלמוד לומר "כי יבער... ישלם"; המבעיר חייב לשלם!
המדליק בתוך שלו, יצאת אש ואכלה בתוך של חבירו - הרי זה חייב, שכן דרך חצר להיות מכנס את הכל לתוכה!
אין לי אלא אלו בלבד מנין המכה בפטיש והזיק בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד יחיד אחר
ונופח שהניח גץ על גבי ברזל, יצא והזיק בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים?
מה זה מיוחד שעושה בתוך שלו ומזיק בתוך שאינו שלו, הרי זה חייב - כך כל העושה בתוך שלו ומזיק בתוך שאינו שלו יהא חייב!
אין לי אלא אלו בלבד; מנין אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, מנין שאחרון אחרון חיב?
תלמוד לומר "כי יבער... ישלם", המבעיר חייב לשלם!
אין לי אלא אלו בלבד; מנין אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, ואחד הביא את האור ואחד הביא את העצים
ובא אחר וניבח - ויש בו כדי לנבח, הרי הוא חייב? תלמוד לומר "כי יבער... ישלם", המבעיר חייב לשלם
ראו תוספתא ב"ק ו יד; וכן ב"ק א א. |
מנין לא השור כהרי המבעה ולא המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בה רוח חיים
ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק?
תלמוד לומר "כי יבער... ישלם", המבעיר חייב לשלם! מיכן אמרו ארבעה הן אבות נזיקים השור והבור המבעה וההבער.
פסוק ו[עריכה]
בתחילת הדרשה מציגים שלוש דוגמאות לכלל "שתהיה שעת תביעה כשעת נתינה, שווין" הדרשן מפרש את המילה "שניהם" לא על התובע והנתבע, אלא על שעת הנתינה ושעת התביעה: |
"כי יתן איש" - אין מתנת קטן כלום. אין לי אלא בזמן שנתן קטן ותבע קטן; נתן קטן ותבע גדול מנין?
שנאמר "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב, ח), עד שתהא שעת תביעה כשעת נתינה, שוין.
"איש" - פרט לגבוה. אין לי אלא בזמן שנתן להקדש; נתן לו הקדש מנין? תלמוד לומר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (פס' ז)
אין לי אלא בזמן שנתן לו הקדש ונתן להקדש
נתן לגיזבר הקדש ופדאו כשהחפץ היה בידי הגזבר, וחולין והקדישן כשהחולין היו בידי שומר מנין? תלמוד לומר "עד האלהים יבא דבר שניהם" כשתהא שעת תביעה לשעת נתינה, שווה.
"רעהו" - פרט לאחרין! לגויים "רעהו" - פרט לגר תושב!
אין לי אלא בזמן שנתן לגוי; נתן לו הגוי מנין? תלמוד לומר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"
אין לי אלא בזמן שנתן לגוי ונתן לו הגוי; מנין נתן לגוי ונתגייר, או שנתן לו הגוי ואחר כך נתגייר?
תלמוד לומר "עד האלהים" עד שתהא שעת תביעה כשעת נתינה, שוין.
ר' יהודה דורש 'כלים' – כלי ים, מלכודות לדגים |
"כסף" מה כסף, מן הגדול בארץ... יכול שני מוציא את כלי הים, שאינן מן הגדול בארץ?
תלמוד לומר "או כלים", דברי ר' יהודה.
לפי שמצינו שחייב בטענה, חייב בהודאה: מה הודאה, בשוה פרוטה (- תלמוד לומר כסף)
אף הטענה, בשוה פרוטה - תלמוד לומר כסף
מעה כסף, דברי בית שמאי; ובית הילל אומרים שתי כסף
מכלל שנאמר "רעהו" - פרט לגבוה, יכול שני מוציא כסף מעשר? תלמוד לומר "כסף... לשמר" - ולא לאבד
"לשמר" - ולא לחלק, "לשמר", ולא להשליך, "לשמר" - ולא ליתן במתנה.
"וגנב מבית האיש" - ולא מראש גגו! מגיד שאם לא שימר כדרך שומרין - חייב.
הגנב שגנב מגנב אחר אינו חייב בתשלומי כפל, ארבעה וחמישה, וראו מכילתא נזיקין טו. |
"וגנב מבית האיש" - ולא מבית הגנב. אין שגונב אחר גונב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ומוכר אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה'.
"אם ימצא הגנב" מה אני צריך? והלא כבר נאמר "אם המצא תמצא בידו הגנבה" (שמות כב, ג)!
מה תלמוד לומר "אם ימצא הגנב"? מגיד שאם שלם לבעל הפקדון, ואחר כך נמצא גנב - משלם תשלומי כפל וד' וה' לשני!
ר' ישמעאל אומר "אם ימצא הגנב" מה אני צריך? והלא כבר נאמר "אם המצא תמצא בידו הגנבה"!
מה תלמוד לומר "אם ימצא הגנב"? אם ימצאו לו עדים, לבעל הבית שטענו טענת גנב
יכול ישלם על פי עצמו? ודין הוא: חייב כן וחייב בגנב; מה מצינו בגנב, אין משלם על פי עצמו - אף זה שומר שנשבע שהפקדון אבד, ונמצא ששלח בו את ידו לא ישלם על פי עצמו!
לא! אם אמרת בגנב, שמשלם תשלומי כפל - תאמר בזה, שאין משלם תשלומי כפל?
הואיל ואין משלם תשלומי כפל - ישלם על פי עצמו! תלמוד לומר "ימצא", אין ימצא בכל מקום אלא עדים!
יכול ישלם לפני שבועה ולאחר שבועה? ודין הוא: חייב כן וחייב בגנב
מה מצינו בגנב, משלם לפני שבועה ולאחר שבועה - אף זה, ישלם לפני שבועה ולאחר שבועה!
ועוד, קל וחומר: ומה גנב, שאין משלם חומש ואשם, משלם לפני שבועה ולאחר שבועה
זה, שמשלם חומש ואשם - אינו דין שישלם לפני שבועה ולאחר שבועה?
תלמוד לומר "אם המצא תמצא בידו הגנבה": אמתי גניבה מתיחדת? לאחר שבועה!
דבר אחר "אשר ירשיעון אלהים" (פס' ח) אימתי נקרא רשע? הוי אומר לאחר שבועה!
אם השומר נשבע שהפיקדון אבד ולא שנגנב, ואחרי שבאו עדים הודה ששלח בו את ידו – משלם קרן חומש ואשם; אם לא הודה משלם רק קרן ופטור מהחומש ומהאשם. שומר שכר שנשבע שהפיקדון אבד ובאו עדים – משלם קרן לבעל הפיקדון ופטור מהאשם (ראו שבועות ח ו.) |
יכול יהא חייב על טענת אבד? ודין הוא: חייב כאן וחייב בנושא שכר
מה מצינו בנושא שכר, אינו חייב על טענת אבד - אף זה, לא יהא חייב על טענת אבד!
ועוד, קל וחומר: ומה נושא שכר, שמשלם אבדה וגנבה, אינו חייב אשם על טענת אבד
זה, שאין משלם אבדה וגנבה - אינו דין שלא יהא חייב על טענת אבד?
לא! אם אמרת בנושא שכר, שאין משלם תשלומי כפל - תאמר בזה, שמשלם תשלומי כפל?
תלמוד לומר "אם ימצא הגנב"; על טענת גניבה הוא חייב, ואינו חייב על טענת אבד!
יכול אם איבדו או שנגנבו אצלו יהא חייב? - ודין הוא: חייב כן וחייב בנושא שכר
מה מצינו בנושא שכר, משלם אבדה וגניבה - אף זה, ישלם אבדה וגניבה!
ועוד, קל וחומר: מה נושא שכר, שאין משלם תשלומי כפל, משלם גניבה ואבדה
זה, שמשלם תשלומי כפל - אינו דין שישלם אבידה וגניבה? תלמוד לומר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (פס' ז)!
יכול ישלם תשלומי כפל על שליחות יד שלקח חלק מהפיקדון, והחזיר אותו לבעלים? ודין הוא: חייב כן וחייב בנושא שכר
מה מצינו בנושא שכר, אין משלם תשלומי כפל על שליחות יד - אף זה, לא ישלם תשלומי כפל על שליחות יד.
ועוד, קל וחומר: ומה נושא שכר, שמשלם אבדה וגניבה, אין משלם תשלומי כפל על שליחות יד
זה, שאין משלם אבדה וגניבה - אינו דין שלא ישלם תשלומי כפל על שליחות יד?
לא! אם אמרתה בנושא שכר, שאין משלם תשלומי כפל - תאמר בזה, שמשלם תשלומי כפל?
תלמוד לומר "אם המצא תמצא בידו הגנבה" (פס' ג) - על הגנבה משלם תשלומי כפל, ואין משלם תשלומי כפל על שליחות יד!
פסוק ז[עריכה]
שבועת השומרים מתקיימת בהעדר עדים. |
"ואם לא ימצא הגנב" - אם לא ימצאו לו עדים לבעל הבית, שטענו טענת גנב
"ונקרב בעל הבית אל האלהים" לשבועה! או יכול לתשלומין? תלמוד לומר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"!
דבר אחר נאמרה כן קריבה ונאמרה להלן קריבה, מה קריבה האמורה להלן, שבועה - אף קריבה האמורה כן, שבועה.
"אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", מה אני צריך? והלא בידו היית! מה "תלמוד לומר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"?
הוציא כלים מתחת קלצטר, והוציא בהמה ורכב עליה – חייב, שנאמר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" שלח זה מכל מקום!
חישב לשלוח יד בפקדונו שלחברו - בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין;
בית שמאי אומרים "על כל דבר פשע" (שמות כב, ח) לעשות מחשבה כמעשה!
ובית הלל אומרים "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" מגיד שאינו חייב עד שישלח ידו!
אם כן למה נאמר "על כל דבר פשע"? שיכול אין לי אלא הוא
מנין לרבות עבדו ושלוחו? תלמוד לומר "על כל דבר פשע"
חיטא את החבית, נטל ממנה רביעית ונשברה - אין משלם אלא רביעית
שנאמר "על... פשע" - על מה שפשע! עקרה - משלם דמי כולה, שנאמר "על כל דבר פשע", על כל מה שפשע!
עקרה ממקום למקום ונשברה בתוך ידו - לצורכו חייב, לצורכה פטור
ואם משהניחה - בין לצורכו בין לצורכה פטור, שנאמר "פשע", יצא זה, שלא פשע!
פסוק ח[עריכה]
דורש את הדוגמאות השונות: "שה" מייצג בהמות טהורות, "חמור" – שיש בבכורו קדושה, "שלמה" מוסיף מטלטלין שאינם חיים. |
"על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה" יאמר שור ופשע - והכל בכלל!
אילו כן הייתי אומר מה זה מיוחד, שיש בו בכורה למזבח, ואף כשאני מרבה - לא ארבה אלא דבר שיש בו בכורה למזבח
ואי זה זה? זה שה - תלמוד לומר "שה": כבר שה אמור! מה תלמוד לומר 'פשע'? - לרבות דבר אחר!
יאמר שור ושה ופשע - והכל בכלל! אילו כן הייתי אומר מה זה מיוחד, שיש בו בכורה לכהנים
אף כשאני מרבה - איני מרבה אלא דבר שיש בו בכורה לכהנים. ואי זה זה? זה חמור - תלמוד לומר "חמור": כבר חמור אמר!
מה תלמוד לומר 'פשע'? לרבות דבר אחר! יאמר שור ושה וחמור ופשע - והכל בכלל!
אילו כן הייתי אומר מה אלו מיוחדין, שיש בהן רוח חיים, אף כשאני מרבה - איני מרבה אלא דבר שיש בו רוח חיים
תלמוד לומר "שלמה"!
יכול אף הקרקעות? תלמוד לומר "על שור על חמור על שה" מה אלו מיוחדין, שיש בהן שבר שביה ומיתה
מוציא אני את הקרקעות, שאין בהן שבר שביה ומיתה - ועדאן לא אוציא את העבדים, שיש בהן שבר שביה ומיתה!
תלמוד לומר "על שור על חמור על שה" מה אלו מיוחדין, ששמירתן עליך - יצאו עבדים שאין שמירתן עליך
מוציא אני את העבדים, שאין שמירתן עליך - ועד אין לא אוציא את השטרות, ששמירתן עליך!
תלמוד לומר "על שור על חמור על שה" מה אלו מיוחדין, ששמירתן עליך וגמורה לך, יצאו שטרות שאין לך בהן אלא ראיה!
יכול יהא חייב על פחות משוה פרוטה? תלמוד לומר "שלמה": מה שלמה מיוחדת, שיש בה שוה פרוטה וחייב להכריז
כך כל דבר שיש בו שוה פרוטה וחייב להכריז!
שבועת השומרים חלה רק אם הודה השומר במקצת, וראו מכילתא נזיקין טו. לעניין "טענת עצמו" ראו תוספתא שבועות ה ה. |
טענו שור וחמור ושה והודה באחד מהן - הרי זה חייב, שנאמר "על שור... ועל כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה"
"ועל חמור... ועל כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה" "ועל שה... ועל כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה"
טענו בשור והודה בשה, בשה והודה בשור – פטור! מה ראית להביא את זה ולהוציא את זה?
מביא אני את זה, שהודה במקצת טענה - ומוציא אני את זה, שלא הודה במקצת טענה
'מנה לי בידך' - 'אין לך בידי' 'היה לך בידי ונתתי לך' 'יש לי בידך מנה כסות ומנה בהמה קיבלתי ממך מנה כסף, אבל אתה עדיין חייב לי מנה' – פטור!
'ונתתי לך מהן חמשים דינר' – חייב! מה ראית להביא את זה ולהוציא את זה?
מביא אני את זה, שהודה ממין הטענה - ומוציא אני את זה, שלא הודה ממין הטענה
'שני שוורין מצאתה לי' ו'לא מצאתי אלא אחד' – פטור!
'שני שוורים מצאתי לך ונתתי לך אחד מהן' – חייב!
מה ראית להביא את זה ולהוציא את זה? - מביאני זה, שנשבע על טענת עצמו - ומוציא אני זה, שלא נשבע על טענת עצמו!
לפי שחייב בטענה וחייב בהודאה, מה טענה שתי כסף - אף הודאה שתי כסף?
תלמוד לומר "כי הוא זה", אפילו בשוה פרוטה!
ראו שבועות ו ב: אם הודה בחוב מחוץ לבית הדין, ויש על כך עדות של עדים כשרים – ההודאה מחייבת אותו. |
טענו בחוץ מחוץ לבית הדין והודה, ובא דבר לפני בית דין וכפר, אם יש לו עדים שהודה בפניהם – חייב, ואם לאו - פטור
שנאמר "עד האלהים יבא דבר שניהם" מה שדיברו שניהם בחוץ!
יכול אפילו אשה ואפילו קטן נאמנים? כאן 'דבר' ונאמר להלן 'דבר':
מה 'דבר' האמור להלן, "על פי שנים עדים" - אף כאן, "על פי שנים עדים"
'שניהם' – 'שניהם' לגזרה שוה: מה 'שניהם' האמור להלן (שמות כב, י), שבועה - אף כאן שבועה!
מה 'שניהם' האמור להלן, עד שתהא שם הודאה והודאה ממין הטענה - אף כאן, עד שתהא שם הודאה והודאה ממין הטענה
בדיני נפשות, נפסלים לימוד זכות ע"י העדים ולימוד חובה ברוב דחוק של אחד – ראו סנהדרין ה ד-ה |
מנין שאין מטין על פי עדים או על פי אחד לחובה? תלמוד לומר "אשר ירשיעון אלהים".
מנין שדיני ממונות בשלשה? תלמוד לומר "אשר ירשיעון אלהים" – שלשה, ללמדך שדיני ממונות בשלשה!
ר' נתן אומר: שלשה 'אלהים' הכתובים בפרשה, ללמדך שדיני ממונות בשלשה
ר' שמעון מציג את תפקידו של בית הדין, שרק בסמכותו לחייב את השומר בקנס. |
ר' שמעון אומר: אם לאו, מה חטא מפקיד? שאם הודה מפי עצמו, יכול יהא משלם תשלומי כפל על פי עצמו?
תלמוד לומר "אשר ירשיעון אלהים": על פי בית דין משלם תשלומי כפל ואין משלם תשלומי כפל על פי עצמו
"ישלם שנים לרעהו" - ולא להקדש! לרעהו - פרט לאחרים לגויים! לרעהו - פרט לגר תושב!
פסוק ט[עריכה]
לדרשה הראשונה השוו לעיל פס' ו וסוף פס' ח: גם שומר שכר הוא דווקא יהודי/ה שאינו קטן. |
"כי יתן איש" אין לי אלא איש; אשה מנין? תלמוד לומר "ישלם" (פס' י), בין איש ובין אשה
אם כן למה נאמר 'איש'? - פרט לקטן!
"רעהו" - פרט לאחרים! "רעהו" - פרט לגר תושב!
מוציא אני את אחרין, שאין להן מצות כישראל, ועד אן לא אוציא את הגר תושב, שיש לו מצות כישראל!
תלמוד לומר "רעהו" - פרט לאחרים! "רעהו" - פרט לגר תושב!
"חמור או שור או שה", אין לי אלא חמור שור ושה המיוחדין, מנין לרבות שאר בהמה? תלמוד לומר "וכל בהמה"!
מנין לרבות שאר המטלטלין? תלמוד לומר "לשמור... ולקח בעליו ולא ישלם" (פס' י) - את שדרך בעלים לקבל אותו!
אמור מעתה: אלו המטלטלין! יכול שני מרבה עבדים ושטרות וקרקעות? תלמוד לומר "חמור או שור או שה וכל בהמה!
דורש את הפירוט של סוגי האונסין שבהם השומר פטור; והשוו מכילתא נזיקין טז. |
"ומת או נשבר או נשבה" יאמר מתה; מה אני צריך לומר שבורה ושבויה?
אילו כן הייתי אומר: מה מיתה מיוחדת, שאין בה רוח חיים; יצאת שבורה ושבויה, שיש בהן רוח חיים!
צריך הכתוב לומר מיתה שבורה ושבויה!
יאמר שבורה; מה אני צריך לומר שבויה ומתה?
אילו כן הייתי אומר: מה שבורה מיוחדת, שהיא בפניך; יצאת שבויה ומתה, שאינן בפניך! צריך הכתוב לומר מיתה שבורה ושבויה
יאמר שבויה; מה אני צריך לומר שבורה ומיתה?
אילו כן הייתי אומר: מה שבויה מיוחדת, שיש בה רוח חיים; יצאו שבורה גוססת ומיתה שאין בהן רוח חיים!
צריך הכתוב לומר מיתה שבורה ושבויה! מנין לרבות שאר האנסין? תלמוד לומר "ומת או נשבר או נשבה אין רואה - שבועת ה'..."
הא אם יש לו ראויין רואים, עדים שנאנס - פטור מלישבע! יכול אפילו אשה ואפילו קטן?
נאמרה כן ראיה ונאמרה להלן ראיה "והוא עד או ראה או ידע" (ויקרא ה, א)
מה ראיה האמורה להלן, "על פי שני עדים" (דברים יט, טו) - אף ראיה האמורה כן "על פי שנים עדים"!
פסוק י[עריכה]
שבועת השומרים פוטרת אותם מתשלום. המפקיד אינו נשבע אבל השכיר, הנגזל והנחבל, ומי שכנגדו חשוד על השבועה נשבעים ומקבלים את הכסף שתבעו; וראו שבועות ז א. |
"שבועת ה' תהיה בין שניהם", אין אנו יודעין אי זה ישבע ויטול, אי זה ישבע ויתן?
תלמוד לומר "ולקח בעליו ולא ישלם"; כיון שקיבלו בעלים שבועה - הלז פטור מלשלם!
יכול אף השכיר והנגזל והנחבל? תלמוד לומר "בין שניהם"; פעמים שזה נשבע ופעמים שזה נשבע!
ומנין שכנגדו חשוד על השבועה, הרי זה נשבע ונוטל? תלמוד לומר "בין שניהם"; פעמים שזה נשבע ופעמים שזה נשבע!
מנין שכשם שהשבועה חלה על הנשבע כך שבועה חלה על המשביע? תלמוד לומר "שבועת ה' תהיה בין שניהם" - לגזרה שוה
בדומה לדין שומר חינם, גם כאן חיוב השבועה תלוי בהודאה במקצת הטענה, שנאמר "שניהם". |
מה 'שניהם' האמור להלן (פס' ח), עד שתהא שם הודאה והודאה ממין הטענה
אף 'שניהן' האמור כן, עד שתהא שם הודאה והודאה ממין הטענה!
"אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" מה אני צריך? והלא בידו היית! מה תלמוד לומר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"?
היתה רועה לפניו על פתח הבית, בא גייס ונטלה – פטור; רכב עליה ובא גייס ונטלה - חייב עליה,
שנאמר "אם לא שלח ידו" שלח זה מכל מקום!
השאילו שור ורבע את האדם, ושור ונגח את האדם; אם עד שלא נגמר דינו מסרו לבעליו - פטור
ואם משנגמר דינו מסרו לבעליו – חייב, שנאמר "ולקח בעליו ולא ישלם", את שדרך בעלים לקבל אותו
יצא זה, שאין דרך בעלים לקבל אותו!
דבר אחר "ומת או נשבר או נשבה", מה מיתה, שאין בית דין ממיתין אותו - אף שבורה, שאין בית דין שוברין אותו.
כאשר יש ליסטים באיזור אין להפקיד כשהסיכוי גבוה שהפיקדון יילקח על ידם. השבועה היא תחליף לתשלום כספי ואין לתכנן אותה מראש. אין לתכנן מראש להחליף תשלום בשבועה; וראו תוספתא ב"ק י יד. |
דבר אחר "ולקח בעליו ולא ישלם", השאילו שור, וראה המשאיל גדודי ליסטים באין - לא יאמר לו 'טול את השור ואתה נשבע לי' אם הליסטים יקחו את השור - תישבע שמדובר באונס
שנאמר "ולקח בעליו ולא ישלם"; כיון שקיבלו בעלים שבועה - הלז פטור מלשלם!
השאילו שור, וראה גדודי ליסטין באים, נתנו לו החזיר למשאיל את השור והלכו להן - לא יאמר לו 'תן לי את השור ואני נשבע לך'
שנאמר "ולקח בעליו ולא ישלם": כיון שקיבלו בעלים שלהן - הלז פטור מלשלם!
"ולקח בעליו ולא ישלם", זו היא שאמרנו כיון שקיבלו בעלים שלהן - הלז פטור מלישבע.
פסוק יא[עריכה]
שומר שכר חייב בגניבה וגם באבידה של הפיקדון, ופטור מאונס. החיוב באבידה הוא כי היא קרובה לפשיעה, יותר מהגניבה. כאן מנסה הדרשן לפטור את שומר השכר מחיוב גניבה ואבידה, אבל הפסוק המחייב בטענת גנב סותר את הדרשה, וראו לעיל פס' ח, ק"ו דומה, וראו מכילתא נזיקין טז, "הואיל וגניבה חסרון שמירה ואבדה חסרון שמירה" |
"ואם גנב יגנב", אין לי אלא גניבה; אבדה מנין? ודין הוא: חייב כאן וחייב בבעל הבית שומר חינם
מה מצינו בבעל הבית, אין משלם את האבדה - אף זה, לא ישלם את האבדה.
ועוד: קל וחומר! מה בעל הבית, שמשלם חומש ואשם, אם פשע אין משלם את האבדה
זה, שאין משלם חומש ואשם - אינו דין שלא ישלם את האבדה? תלמוד לומר "אם גנב יגנב... ישלם"!
פסוק יב[עריכה]
"יביאהו עד" - יביא עדים שנטרפה והלז פטור מלשלם!
אבא שאול אומר: יביא עדידה עור הבהמה הטרופה, שנאמר "כה אמר ה' כאשר יציל הרועה מפי הארי..." (עמוס ג, יב)!
פסוק יג[עריכה]
להגדרת ה"איש" ראו גם לעיל פס' ו, פס' ח ופס' ט. |
"כי ישאל איש" אין לי אלא איש; אשה מנין? תלמוד לומר "ישלם", בין איש ובין אשה!
אם כן למה נאמר 'איש'? פרט לקטן! "מעם רעהו" - פרט לאחרים לגויים! "מעם רעהו" - פרט לגר תושב!
מוציא אני את האחרים, שאין להן מצות כישראל - ועדאין לא אוציא את גר תושב, שיש לו מצות כישראל!
תלמוד לומר "מעם רעהו" - פרט לאחרים! "מעם רעהו" - פרט לגר תושב!
"ונשבר או מת", אין לי אלא שבירה ומיתה; אבדה וגנבה מנין? ודין הוא! חייב כן וחייב בנושא שכר:
מה מצינו בנושא שכר, משלם אבדה וגנבה - אף זה, ישלם אבדה וגנבה
ועוד: קל וחומר! ומה נושא שכר, שאין משלם את האונסין, משלם אבדה וגנבה;
זה, שמשלם את האונסין - אינו דין שישלם אבדה וגנבה? זה הוא קל וחומר שאין לך עליו תשובה!
ראו מכילתא נזיקין טז. חיוב השואל כשהבהמה נשבתה נלמד מהפטור של שומר השכר, הדומה בשבורה ובשבויה. כמו כן נלמד משם גם הוצאת הקרקעות, העבדים והשטרות ממסגרת דיני השומרים, והשואל בכלל. |
"ונשבר או מת", אין לי אלא שבירה ומיתה; שבויה מנין?
ודין הוא! נאמרה כן שבירה ומיתה ונאמרה להלן שבירה ומיתה (פס' ט)
מה שבירה ומיתה האמורה להלן, שבויה עמהן - אף כן, שבויה עמהן
מה שבורה ומיתה האמורה להלן, פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות - אף כן, פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות!
בעל הבהמה אינו צריך לעבוד עימה באותו המקום כדי לפטור את השואל מתשלום! הדרשה מנתקת את נוכחות בעל הבהמה מהאחריות של השואל, ותולה את הדברים בגזירת הכתוב, וראו בבא מציעא ח א. |
"בעליו אין עמו שלם ישלם", יכול "ואם בעליו עמו לא ישלם" (פס' יד),
וכי אין אנו יודעין ש'בעליו אין עמו שלם ישלם - ואם בעליו עמו לא ישלם'?
אלא פעמים שבעליו עמו חייב, ואין בעליו עמו פטור!
כיצד? השואל את הפרה ושאל בעלה עמה; השוכר פרה ושכר בעלה עמה; שאלה ושכר בעלה; או שכרה ושאל בעלה
אף על פי שהבעלים עומדין וחורשין במקום אחר, נפלה ומיתה – פטור! שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם"
אבל שאלה ואחר כך שאל בעלה, או שכרה ואחר כך שכר בעלה, שכרה ואחר כך שאל בעלה
שאלה ואחר כך שכר בעלה - אף על פי שהבעלין עומדין וחורשין על גבה, נפלה ומיתה - חייב
שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם"!
יכול שבורה ומיתה, שפטר בנושא שכר, בזמן שבעליו עמו פטור, אין בעליו עמו חייב,
אבדה וגניבה, שחייב בנושא שכר, בין שבעליו עמו ובין שאין בעליו עמו הוא חייב?
וכי מהיכן למדנו לאבדה וגניבה? אלא משבורה ומיתה! מה שבורה ומיתה, בזמן שבעלים עמו פטור, אין בעלים עמו חייב
אף אבידה וגניבה, בזמן שבעלים עמו פטור אין בעלים עמו חייב!
אין לי אלא שואל, נושא שכר מנין? ודין הוא! מה אם זה, שמשלם את האנסין, בזמן שבעליו עמו פטור אין בעליו עמו חייב
נושא שכר, שאין משלם את האנסין - דין הוא: בזמן שבעליו עמו פטור אין בעליו עמו חייב!
פסוק יד[עריכה]
דין השכיר כדין שומר שכר: בשניהם מועברת המחוייבות לאחר תמורת כסף, כעניין עסקי ולא כטובה גרידא; וראו מכילתא נזיקין סוף טז. |
"אם שכיר הוא בא בשכרו" הרי הוא כנושא שכר: מה נושא שכר, נשבע על האנסין, משלם אבדה וגניבה
אף זה, נשבע על האונסין, משלם אבדה וגנבה!
פרשה עליונה בשומר חנם, שנייה בנושא שכר, שלישית בשואל
מפני מה פטר בה מכלום? מפני שאין לו בה הנאה של כלום! ושלישית משלם את הכל, מפני שכל הנאה שלו!
והאמצעית נשבע מקצת ומשלם מקצת, מפני שנהנה ומהנה! הוי אומר זה נושא שכר
מיכן אמרו: שלשה עשר הן אבות נזיקין: השור והבור, והמבעה וההבער, שואל ושומר חנם, שכיר ונושא שכר, נזק וצער וריפוי ושבת ובושת!
פסוק טו[עריכה]
"וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורסה" - פרט לשנתארסה ונתגרשה! יאמר באונס, מה אני צריך לומר במפותה?
מה אונס, חמור, אינו חייב על שנתארסה ונתגרשה; מפתה, הקל - אינו דין שלא יהא חייב על שנתארסה ונתגרשה?
צריך לאומרו: מה מפתה, הקל, חייב על שנתארסה ונתגרשה; אונס, חמור - אינו דין שיהא חייב על שנתארסה ונתגרשה?
תלמוד לומר "וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורסה" - פרט לשנתארסה ונתגרשה!
"בתולה" - ולא בעולה! יאמר באונס, מה אני צריך לומר במפתה? מה אונס, חמור, אינו חייב אלא על הבתולה
מפתה, הקל - אינו דין שלא יהא חייב אלא על הבתולה?
צריך לאומרו: מה מפתה, הקל, חייב על בתולה ועל שאינה בתולה; אונס, חמור - אינו דין שיהא חייב על הבתולה ועל שאינה בתולה?
תלמוד לומר "בתולה" - פרט לבעולה! ואין לי אלא בעולה, מוכת עץ מנין? תלמוד לומר "בתולה" - פרט למוכת עץ!
לפי שלא נאמר במפתה 'נערה'... מקל וחומר: ומה אונס, חמור, אינו חייב אלא על הנערה
מפתה, הקל - אינו דין שלא יהא חייב אלא על הנערה?
צריך לאמרו: מה מפתה, הקל, חייב על נערה ועל שאינה נערה; אונס, חמור - אינו דין שיהא חייב על נערה ועל שאינה נערה?
תלמוד לומר "ונתן לאבי הנערה" (דברים כב, כט) ולא לאבי הבוגרת!
והלא דברים קל וחומר: ומה אונס, חמור, אינו חייב על הבוגרת; מפתה, הקל - אינו דין שלא יהא חייב על הבוגרת?
לחלף את הדין ללמוד ממפותה לאנוסה שאין מדובר דווקא בנערה אי אתה יכול, שכבר נאמר "נערה" שתי פעמים! (דברים כ"ב, כ"ח-כ"ט)
אין הגבר מקבל פיצוי אם הנערה פיתתה אותו. |
"וכי יפתה איש" - האשה מתפתה ואין האיש מתפתה! "ושכב עמה" - כל שכיבה!
יכול תהא נקנית לו בפתוי? תלמוד לומר "מהר ימהרנה לו" מלמד שצריכה הימנו קידושין!
ראו במקבילות הנ"ל. בהמשך הדרשה מחייבים את המפתה בתשלומים למרות שהנערה אינה ראויה לו לאישות. |
יכול אף על פי שאינה ראויה לו לאישות? תלמוד לומר "מהר ימהרנה לו לאשה" את שראויה לו לאישות!
מוציא אני העריות שחייבין עליהן מיתות בית דין, ועד אן לא אוציא את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים!
תלמוד לומר "מהר ימהרנה לו לאשה", את שראויה לו לאישות!
מוציא אני את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים, ועדאן לא אוציא את העריות שהן בלא תעשה!
תלמוד לומר "מהר ימהרנה לו לאשה" - את שראויה לו לאישות!
יכול הואיל ואינה ראויה לו לאישות, לא יהא חייב בקנסה?
תלמוד לומר "אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול" - את שמאן בה! קדשה פיתה אותה - הרי הוא חייב בקנסה
מביא אני את העריות שהן בלא תעשה, ועדאן לא אביא את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים
תלמוד לומר "ואם מאן ימאן אביה לתתה לו" - את שמאן בה! קדשה - הרי הוא חייב בקנסה...
מוציא אני את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים ועריות שחייבין עליהן מיתת בית דין
משמע אחד מוציאן, שנאמר "דמים לו - שלם ישלם" (שמות כב, ב)!
פסוק טז[עריכה]
ראו מכילתא נזיקין יז. אם שני גברים פיתו אשה, או אם קידשו אותה שניהם באותו הזמן - אף אחד משניהם אינו מקדש אותה כי יש לה זיקה לשניהם והיא בגדר אשת איש לכל אחד מהם. |
"ואם מאן ימאן אביה" - מלמד שהרשות ביד אביה למאן! אין לי אלא ביד אביה
בידה מנין? תלמוד לומר "אם מאן ימאן". אבל הוא המפתה אין יכול למאן, שנאמר "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה" (דברים כב, כט)
"לתתה לו", איש אחד שקידש שפיתה אשה אחת - הרי זו מקודשת; שנים שקידשו שפיתו אשה אחת - אינה מקודשת!
יכול לא תהא מקודשת לשניהן, אבל תהא מקודשת לאחד מהן? תלמוד לומר "לתתה לו"
איש אחד שקידש אשה אחת – מקודשת; שנים שקידשו אשה אחת - אינה מקודשת!
הקנס שייך לאב. הבושת והפגם, ובנאנסת גם הצער והקנס – ניתנים לו מיד. |
"לתתה לו" - מלמד שאב זכאי בקידושי בתו קטנה!
"לתתה לו" לפי שמצינו באונס, שנותן קנסה מיד; יכול אף זה כן? תלמוד לומר "לתתה לו" - מגיד שאינו חייב עד שעה שיוציא
יכול אף בשתה ופגמה כן? תלמוד לומר "כמוהר הבתולות"; לדבר זה יצא, ולא יצא לדבר אחר!
ראו מכילתא נזיקין יז. וראו לעיל כא לב. |
"כסף", יכול דינר? תלמוד לומר "ישקל"! יכול שקלי נחושת? תלמוד לומר "כסף"!
יכול בבליות, עלמיות וקפוטקיות? נאמר כן 'ישקל' ונאמר להלן "שקלים"
מה שקלים האמורים להלן, בשקל הקדש - אף שקלים האמורים כאן, בשקל הקדש
אבל אי אתה יודע כמה הוא כסף! הרי אני דן: נאמר כאן 'כסף' ונאמר באונס 'כסף' (דברים כב, כט)
מה כסף האמור באונס, חמשים כסף - אף כסף האמור כן, חמשים כסף!
או לך לך לדרך זו: נאמר כאן 'כסף' ונאמר במוציא שם רע 'כסף' (דברים כב, יט)
מה כסף האמור במוציא שם רע, מאה כסף - אף כסף האמור כאן, מאה כסף!
נראה למי דומה: דנין דבר שנידון בנפשו ממי שנידון בנפשו, ואל יוכיח מוציא שם רע, שאין נידון בנפשו!
או לך לך לדרך זו: דנין בתולה מבתולה, ואין דנין בתולה מבעולה!
תלמוד לומר "כמהר הבתולות", ולא 'כקונס הבתולות'
"כמהר הבתולות", הרי כל הבתולות כזו: מה זו, בכסף - אף כל הבתולות בכסף
מה זו, בחמשים כסף - אף כל הבתולות בחמשים כסף!
רבן שמע' בן גמליאל אומר: כתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה!
פסוק יז[עריכה]
לעניין רוב כשפים בנשים ראו אבות ב ז: גם מכשף חייב מיתה, אבל הכישוף מצוי בנשים, שבאמצעותו הן מפצות על נחיתותן בכח פיזי. |
'מכשף' "מכשפה" משמע תפס את הזכר ותפס את הנקבה
ומפני מה נקראו כשפים על שום נשים? לפי שרוב כשפים בנשים!
"לא תחיה", ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן "לא תחיה" ונאמר להלן "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז)
מה "לא תחיה" האמור להלן, בסיף - אף כאן, בסיף!
ור' עקיבה אומר: נאמר כן "לא תחיה", ונאמר להלן "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג)
מה "לא יחיה" האמור להלן, סקילה - אף כן, סקילה!
אמר לו ר' יוסי הגלילי: עקיבה, אני דן 'לא תחיה' מ'לא תחיה', ואתה דן 'לא תחיה' מ'לא יחיה'!
אמר לו: אתה דנו מן הגוים, שאין להן מיתה אלא בסיף - ואני דנו מישראל, שיש להן מיתות הרבה!
בן עזאי אומר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (פס' יח) נתנו ענין לו: מה זה בסקילה - אף זה בסקילה!
ר' יהודה בן בתירה אומר: הרי הוא אומר "איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני" (ויקרא כ, כז)
והלא אף זה בכלל מכשף היה, ולמה יצא? להקיש אליו: מה זה, בסקילה - אף זה, בסקילה
מה זה, אינו מיוחד עד שיעשה מעשה - אף זה, לא יהא חייב עד שיעשה מעשה.
פסוק יח[עריכה]
"כל שכב עם בהמה", מה אני צריך? אם הבא על הבהמה, כבר אמור; ואם מביאה את הבהמה - כבר אמורה!
מה תלמוד לומר "כל שוכב עם בהמה מות יומת"? זה הזכור המביא את הבהמה!
אין לי אלא בהמה; חיה מנין? תלמוד לומר "כל שוכב עם בהמה מות יומת" - בסקילה.
פסוק יט[עריכה]
סיום הפסוק מעיד שגם תחילתו עוסקת בזובח לע"ז. להבחנה בין עבודות המצווה במקדש, האסורות לע"ז, לבין עבודות המאפיינות דווקא ע"ז – ראו מכילתא נזיקין יז. השתחואה לע"ז היא בין העבודות המיוחדות לה' לבין אלו הנעשות לע"ז, וחייבים עליה שנאמר "לא תשתחווה להם". |
"זבח לאלהים יחרם", יכול בשוחט קדשים בחוץ הכתוב מדבר? תלמוד לומר "בלתי לה' לבדו" - זה הזובח לעבודה זרה עצמה!
אין לי אלא זובח, זורק ומנסך מנין? תלמוד לומר "בלתי לה' לבדו" חזקה על כל העבודות לשם המיוחד
יכול אף המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ? תלמוד לומר "זבח לאלהים יחרם"
מה זביחה מיוחדת, שהיא משום עבדה - יצאו אלו, שאינן משום עבודה!
לפי שמצינו בזביחה, שחייבין עליה משום השוחט קדשין בחוץ; יכול שאני מוציא את השתחואה?
תלמוד לומר "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ה) יצאת השתחואה ללמד על עצמה, וזביחה - ללמד על כולן
מותר ליהנות מנכסי עובדי ע"ז, אבל אסור ליהנות מהע"ז עצמה ("חרם הוא") או מהעובד עצמו ("יחרם"). לעניין המשתף – העובד לה' וגם לע"ז ראו מחלוקת במכילתא נזיקין סוף יז. |
יכול העובד עבודה זרה, נכסיו אסורין בהנאה? תלמוד לומר "זבח לאלהים יחרם" אין נכסיו אסורין בהנאה
יכול עבודה זרה לא תהא אסורה בהנאה? תלמוד לומר "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (דברים ז, כו)
עבודה זרה עצמה אסורה בהנאה, ואין העובד עבודה זרה אסור בהנאה!
"בלתי לה' לבדו" - להביא את המשתף.
פסוק כ[עריכה]
דורש את ו החיבור, המכפילה את איסור ההונאה ואת איסור הלחיצה. |
"וגר לא תונה" - שתי אונאות בדבר, אחת אונאת ממון ואחת אונאת דברים!
"ולא תלחצנו" שתי לחיצות בדבר, אחת לחיצת ממון ואחת לחיצת דברים!
"כי גרים הייתם בארץ מצרים"
אמר להן אם תופסין אתם אותו לשום גר - תופס אני אתכם על שום "כי גרים הייתם בארץ מצרים"!
וכן הוא אומר "פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום היוולדה" (הושע ב, ה).
פסוק כא[עריכה]
ראו מכילתא נזיקין יח. ר' עקיבא מסביר את הנקיטה דווקא באלמנה וביתום כי אונאתם מצויה; כאן דורשים גם את הטעם לטענה זו: אין להם ראש משפחה שיגן עליהם, ולכן הקב"ה עצמו עומד מאחריהם. |
"אלמנה ויתום", אין לי אלא אלמנה ויתום; מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "כל... לא תענון!"
אם כן, למה נאמר "אלמנה ויתום"? ממהר אני ליפרע על ידי אלמנה ויתום יתר מכל אדם
שהאשה קובלת לבעלה, בין קובל לאביו; אבל אלו - אין להן מי שיקבלו לו אלא לי בלבד!
"לא תענון", מכלל שנאמר "אם ענה תענה אותו" יכול לא יהא חייב עד שיענה ויענה?
תלמוד לומר "לא תענון", אפילו עינוי אחד! אם כן למה נאמר "אם ענה תענה אותו"? לחייב על כל עינוי ועינוי!
פסוק כב[עריכה]
בהמשך לדרשה האחרונה, גם הצעקה של האלמנה והיתום, כמו העינוי עצמו, אינה חייבת להיות כפולה, ואפילו צעקה אחת עלולה לסכן את המענה. |
"כי אם צעק יצעק אלי", יכול לא יהא חייב עד שיצעק ויצעק? תלמוד לומר "צעקתו", אפילו צעקה אחת!
אם כן, למה נאמר "כי אם צעק יצעק"? לחייב על כל צעקה וצעקה!
"שמוע אשמע צעקתו" לא כשם שאני שומע מזה אני שומע מזה!
פסוק כג[עריכה]
חרון אפו של הקב"ה מתבטא בחרב, עצירת גשמים וגלות. |
"וחרה אפי", נאמר כאן 'חרון אף' ונאמר להלן 'חרון אף' (דברים יא, יז)
מה חרון אף האמור כן, חרב - אף להלן, חרב.
מה חרון אף האמור להלן, עצירת גשמים וגלות - אף חרון אף האמור כן, עצירת גשמים וגלות.
"והרגתי אתכם בחרב". וכי המקום הורג אותן? אלא מביא עליהן מי שהורג אותם בחרב!
"והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", וכי אין אנו יודעין שכשיהרגם בחרב נשיהן אלמנות ובניהם יתומים?
אלא נשיהן יושבות ומשמרות בשביין, ואינן יכולין להינשא!
ובניהם יתומים, שהיו יושבין ומשמרין בשביין ואינן יכולין לירד לנחלה.
דבר אחר אם מענים אתם את הדין לסוף נשיהם מתענות בבתי דינין אחרים ובניהם מתענין בבתי דינין אחרים.
רבן גמליאל, שתיקן את תפילת הקבע, טוען כאן שמותר לכל אדם להתפלל בכל מקום, ולכן ניתן לחייב את כל העם להתפלל. אבא יודן מייצג כאן את המנהג הקדום שלפיו המתפללים היו רק החסידים, הנשענים על מעשיהם הטובים ("כדאים") - ואילו אנשים אחרים היו מתפללים במקדש דווקא. |
אבה יודן איש צידן אומר משום רבן גמליאל: מנין שלא יאמר אדם איני כדאי שאתפלל על בית המקדש ועל ארץ ישראל?
תלמוד לומר "שמע אשמע צעקתו"; וכי אי זו מדה מרובה, מדת הטוב או מדת פורענות?
הוי אומר מדת הטוב מרובה! ומה מדת פורענות, מועטת, היחיד מתפלל והמקום שומע תפלתו
מדת הטוב, מרובה - דין הוא שהיחיד מתפלל והמקום שומע את תפילתו!
פסוק כד[עריכה]
איסור הריבית חל גם על הלוואה של בהמות, פירות וכלים, וגם על חוב שחוייב אדם בבית הדין. לעניין "מרבים על השכר" וכו' – ראו בבא מציעא ה ב. |
"אם כסף תלוה" אין לי אלא כסף; מנין לרבות בהמה פירות וכלים? תלמוד לומר תלוה!
אין לי אלא הלואה; מנין לרבות נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ד' וה'? ת"ל "אם כסף"
אם כן למה נאמר "תלוה""? מיכן אתה אומר מרבין על השכר ואין מרבין על המכר
הא כיצד? השכיר לו ביתו והשכיר לו שדהו; אמר לו 'אם מעכשיו אתה נותן לי – במנה; ואם לאחר זמן - במאה וחמשים' מותר משום רבית
מכר לו ביתו ומכר לו שדהו; אמר לו 'אם מעכשיו אתה נותן לי - במנה ולאחר זמן במאה וחמשים'
אסור משום ריבית, שנאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך"
מה הלואה מיוחדת, לא ממה שאתה נותן לו אתה נוטל ממנו - יצא זה, שממה שאתה נותן לו אתה נוטל ממנו!
לעניין "ממהר אני ליפרע" וכו' השוו לעיל פס' כא. |
"את העני עמך" אין לי אלא עני; עשיר מנין? תלמוד לומר "עמך"! אשה מנין? תלמוד לומר "את עמי"
אם כן למה נאמר "עני"? ממהר אני ליפרע על ידי עני יתר מן העשיר.
"לא תהיה לו כנשה" לא יהא היה למד לשאול בשלומו - לא ישאל בשלומו; לשלוח לו דורון - לא ישלח לו דורון.
"לא תשימון עליו נשך" איזה הוא נשך? סאה מכור, וסלע מִמָּנֶה
אמר לו 'מה שאירש מאבא היום - מכור לך, מה שתעלה היום מצודתי - מכור לך' מנין כל דבריו קיימין?
שנאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך"!
פסוק כה[עריכה]
הדרשה מצמצמת את עצם הסיטואציה של לקיחת רכוש כעבוט מהלווה, ומציגה רק את שליח בית דין כבא כוחו של המלווה. וראו ספרי דברים רעו. |
"אם חבל תחבל", יכול שהרשות בידו לחבול? תלמוד לומר "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבטו" (דברים כד, י)!
אם כן למה נאמר "אם חבל תחבל"? מי שיש לו רשות לחבול! בשלוח בית דין הכתוב מדבר!
"חבל תחבל" לחייב על כל חבול וחבול.
"עד בוא השמש" אי אפשר לומר 'עד בוא', שכבר נאמר 'כבוא השמש' (דברים כד, יג)
ואי אפשר לומר "כבוא", שכבר נאמר 'עד בוא'! מה תלמוד לומר 'עד בוא' ומה תלמוד לומר 'כבוא'?
מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה!
מחזיר לו את הסגוס המעיל בלילה, ואת המחרישה ביום; אבל אין מחזיר לו את הסגוס ביום, ולא את המחרישה בלילה.
"תשיבנו לו" לו אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר ליורשיו.
פסוק כו[עריכה]
יש להחזיר ללווה את כלי הלילה שלו. אבל אם יש לו כלים נוספים (כפולים) ללילה – אין חובה להחזיר לו את המשכון בערב, וראו ב"מ ט יג. ת"ק דורש את הלשון החיובית "היא כסותו" ובן עזאי ממעט מהביטוי "לעורו" את הכלי החלופי שבדרך כלל הוא מקופל ומונח בארון. |
"כסותה" - זו חלוקו! "שמלתו" - זו טליתו! "לעורו" - זה עור קטבוליה כיסוי מיטה שלו!
"במה ישכב" - לרבות את הכר ואת הכסת ואת הסדין
אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר הכלים? תלמוד לומר "כסותה" "שמלתו לעורו במה ישכב".
יכול אפלו היו לו שני כלים ואין צריך לאחד מהן? תלמוד לומר "היא כסותה" היא שמלתו והיא "לעורו במה ישכב".
בן עזאי אומר "לעורו" את שעורו משתמש בה, פרט למקופלת ומונחת בתיבה.
"והיה" - אין והיה אלא מיד! "כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" אף על פי שאני נפרע על ידי כך, אני הוא שנותן שכר על ידי כך.
היה ר' שמעון אומר: אוהבי ממון אוהבין זה את זה, והגזלנין אוהבין זה את זה, והחמסנין אוהבין זה את זה
ומלוי רבית אוהבין זה את זה! למי נאה ליפרע מכל אלו? אני הוא שאין בי אחת מכל המדות הללו!
פסוק כז[עריכה]
הדרשה, חוץ מר' אליעזר בן יעקב, מפרשת את האיסור על קללת הדיינים בשם המפורש. בניגוד לאיסור על קללת אב ואם, כאן האיסור חל רק אם קלל את הדיינים בחייהם ולא לאחר מותם; וראו דעת ר' ישמעאל במכילתא כספא יט. לעניין הקללה לאחר מותם ראו ספרא קדושים פרשה ב יג. |
"אלהים לא תקלל" יכול אם אמר לו 'ארור אתה' יהא חייב שנאמר "ונשיא בעמך לא תאור"? תלמוד לומר "אלהים לא תקלל", מגיד שאינו חייב עד שיפרש בשם או בכנוי.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: "אלהים לא תקלל" - ליתן אזהרה על ברכת השם.
יכול אם קללן לאחר מיתה יהא חייב? ודין הוא:
ומה עונש, מועט, חייבין עליו לאחר מיתה; אזהרה, מרובה, אינו דין שיהו חייבין עליו לאחר מיתה?
תלמוד לומר "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד) מה חרש מיוחד, שהוא בחיים - אף כל, שהוא בחיים!
פסוק כח[עריכה]
ראו מכילתא כספא יט. ר' אליעזר בן יעקב מפרש בדומה לפשט, שאין להסתפק בהפרשת המתנות מהיבול, אלא יש לתת אותן בפועל ללוי, לכהן ולעניים. את המצווה "בכור בניך" מפרשת הדרשה על פדיון הבן ולא על נתינתו בפועל להקדש. הקשר הניגודי בין שני חלקי הפסוק תומך בגישת ר' אליעזר בן יעקב. |
"מלאתך ודמעך": "מלאתך" - אלו בכורים, שהן ניטלין מן המליא; "ודמעך" זו תרומה, שהיא נקראת "דמע".
"לא תאחר" - לא תאחר דבר שראוי להקדימו
מלמד שכל המקדים תרומה לבכורים, מעשר ראשון לתרומה, מעשר שני לראשון - עובר בלא תעשה.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: "לא תאחר" שלא תאחרם בשעת הגורן, מליתנם לבעלים.
"בכור בניך תתן לי", יכול יתנם לו ודאי ממש? תלמוד לומר "ויתן משה את כסף הפדיום לאהרן ולבניו" (במדבר ג, נא)
אין לי אלא בזמן ההוא; לדורות מנין? תלמוד לומר "על פי ה' כאשר צוה ה' את משה" (שם)
אם כן למה נאמר "בכור בניך תתן לי"? כל זמן שאתה נותנו כמצותו, מעלה אני עליך כאלו לי נתתו
ובזמן שאין אתה נותנו כמצותו - מעלה אני עליך כאלו אותי קפחת.
פסוק כט[עריכה]
ראו מכילתא כספא סוף יט: "בכל מקום שתרצה". |
"בכור בניך תתן לי - כן תעשה לשורך לצאנך"! מה בכור אדם, בגבולין - כך בכור בהמה, בגבולין!
לפי שהוא אומר "ביום השמיני תתנו לי", יכול יהו ישראל נותנין בכור בהמה לכהן כשהוא בן שמונה?
תלמוד לומר "בכור בניך תתן לי - כן תעשה לשורך לצאנך":
מה בכור אדם, אינו נפדה אלא לשלשים יום - אף בכור בהמה, לשלשים יום
מכאן אתה אומר עד כמה חייבין ישראל ליטפל בבכור? בבהמה דקה שלשים יום!
יכול אף בגסה שלשים יום? תלמוד לומר "כן תעשה לשורך" ריבה לו הכתוב עשייה אחרת!
עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור? בדקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום.
"שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני" יכול בכור כשר ביום השמיני - ופסול מיום השמיני ולהלן?
תלמוד לומר במוקדשין "מיום השמיני והלאה ירצה" (ויקרא כב, כז)
יכול יהו כשרין משמיני ואילך, ופסולין ביום השמיני? תלמוד לומר "ביום השמיני תתנו לי"
מנין ליתן את האמור שלזה בזה ואת האמור שלזה בזה? תלמוד לומר 'אמו' 'אמו' לגזירה שוה
מה אמו האמור להלן, קדש יונק מן החול - אף אמו האמור כאן, קדש יונק מן החול
מכאן אמרו לא יניקו קדשים זה את זה!
"תתנו לי" מלמד שכל הקרבנות כשרין מיום השמיני!
פסוק ל[עריכה]
ראו מכילתא כספא תחילת כ. |
"ואנשי", אין לי אלא אנשים; נשים מנין? תלמוד לומר "תהיון לי".
"ובשר בשדה", אין לי אלא שנטרפה בשדה; בגג ובחצר ובחרבה מנין? תלמוד לומר "טרפה לא תאכלו"!
יכול נטרפה באזנה וברגלה, תהא אסורה? תלמוד לומר "לכלב תשליכון אותו".
ר' אליעזר בן יעקב אומר: "טרפה לא תאכלו" ליתן אזהרה על הטרפה.
אין לי אלא שנטרפה; מנין לבשר שפירש מן הבהמה שהוא באזהרה? תלמוד לומר "ובשר... בשדה לא תאכלו".
מנין לאבר עובר שיצא, ואחר כך נשחטה אמו - שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר "ובשר בשדה טרפה".
מנין לבשר קדשים שיצא חוץ לקלעים, ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלם, ובשר פסח שיצא חוץ לחבורה
שהן בלא תעשה? תלמוד לומר "ובשר בשדה"!
"לא תאכלו" אין אכילה פחותה מכזית.
"לכלב תשליכון" מלמד שהיא מותרת בהנאה.
"אותו" - אותו אתה משליך לכלב, ואין אתה משליך בהמת קדשים שמתה לכלב.