אמרי במערבא/מסכת עבודה זרה
מסכת עבודה זרה[עריכה]
פרק א - לפני אידיהן[עריכה]
פתיחת המסכת[עריכה]
רבי חמא בר עוקבה שמע כולהון מכא וכו' (פותח מיד בדיני אידיהם של הגויים).
בבבלי - פותח בלשון המשנה (אידיהן) ומאריך באגדות בענייני גויים1.
מקור מפסוק לדין שלושה ימים[עריכה]
רבי חמא בר עוקבה שמע כולהון מכא (את דיני המשנה למד מכאן): והביאו לבוקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם (שדרך עובדי עבודה זרה להקדים בשלושת ימים לפניהם).
בבבלי - לא הובא פסוק לדינים אלו.
לעתיד הקב"ה יתן לגוים את מצוות סוכה - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך כאן באגדות שלעתיד לבוא באים הגויים לקב"ה ורוצים לקבל שכר על מעשיהם, והקב"ה דוחה אותם שכל מה שעשו לא עשו אלא לצורך עצמם, ומטיל עליהם את מצוות סוכה והם מבעטים בה. ובירושלמי לא הובאו2.
דיני יום אידם בגלויות[עריכה]
נחום המדי אומר: יום אחד בגליות אסור (בגולה אסור רק יום אחד, ולא שלושה).
בבבלי - נחום המדי אומר שאינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן, ולא רק בגלויות. ושמואל הוא זה שאומר שבגולה אין אסור אלא יום אידם.
ירבעם פיתה את ישראל שע"ז היא ותרנית[עריכה]
כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואומר להן: בואו ונעבוד עבודה זרה, ע"ז וותרנית היא וכו' (ומתירה איסורים שהתורה אסרה), התורה אמרה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן, וע"ז אומרת ויעש כהנים מקצות העם וכו' (ומאריך שם בעוד דינים רבים שהתורה אסרה וע"ז התירה).
בבבלי - לא הובא.
ירבעם עשה את העגלים כי חשש שרחבעם יקרא בהקהל[עריכה]
במוצאי שמיטה (שהוא זמן הקהל) מלך ירבעם על ישראל וכו', אמר אנא מיתבעי מיקרי, קאים אנא (אעמוד אני לקרוא בתורה) ואינון אמרין מלכא דאתרא קדם (והציבור יאמר שרחבעם קודם), ואין מיקרי תיניין (ואם אקרא שני אחרי רחבעם) - גנאי הוא לי, ואין לא ניקרי (ואם לא אקרא כלל) - ביזיון הוא לי, ואין מרפינון - אזלון סלקון אינון שבקון יתי אזלין לון גבי רחבעם בן שלמה (ואם אניח להם לעלות לירושלים יעזבו אותי וילכו אחר רחבעם), הדא הוא דכתיב אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ישוב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם. מה עשה? עשה שני עגלי זהב (כדי שלא יעלו לרגל להקהל).
בבבלי - סנהדרין קא: החשש של ירבעם היה מהביזיון שיראו אותו עומד בעזרה ואת רחבעם יושב, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה, ויסברו שהוא עבד של רחבעם, ולכן עשה את העגלים כדי שלא יעלו לירושלים (בירושלמי סוטה פ"ז ה"ז (לג:) כתוב שגם למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה (ועיין מה שכתבנו שם), ואם כן מבואר מדוע הירושלמי כאן הוכרח לחלוק על הבבלי).
מותר לישא וליתן עם גוי שמכיר[עריכה]
במה דברים אמורים (שאסור לישא וליתן עם גוי ביום אידו) בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו מותר מפני שהוא כמחניף להן (זה שנושא ונותן עימו הוא רק כדי להחניף לו כדי שהגוי לא יעזוב אותו וילך לישא וליתן עם אחר).
בבבלי - לא הובא חילוק זה, ותוס' (ד"ה אסור) הביאו את הירושלמי.
מעשיו של הקב"ה בכל יום, מיטטרון - אינם בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן אגדה בעניין מה עושה הקב"ה בכל יום, שעוסק בתורה, דן את העולם, זן את העולם, משחק עם לוויתן וכו'. ובירושלמי לא הובא3. כמו כן בבבלי הוזכר כאן (ובעוד מקומות) המלאך מיטטרון, ובירושלמי לא הובא בשום מקום4.
אין גיהינם אלא מוציא חמה מנרתיקה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בנדרים פ"א ה"א (ב:).
אורכם של עונה, עת ורגע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו ביבמות פ"ו ה"ו (לז:).
ארבעה חשובים כמת - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בנדרים פ"ט ה"ב (כט:).
כללי הפסיקה במחלוקת ואח"כ סתם[עריכה]
הירושלמי דן בזה בתענית פ"ב הי"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אמוראים מתי נחלקו בסיד במועד[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"א ה"ז (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
שני טעמים לרבי ישמעאל שאוסר גם לאחר יום אידם[עריכה]
חברייא אמרי: טעמא דרבי ישמעאל משום בריה (סעודה) דמועדא (שסועדים גם יום לאחר יום אידם), אמר רבי בא (אבא): כיון שהוא (הגוי) יודע שאסור לך לישא וליתן עמו (גם לאחר יום אידם) הוא ממעט בשמחת אידו.
בבבלי - לא דן מה טעמו של רבי ישמעאל.
האם נהגו אסרו חג בימי עזרא, "בריה דמועדא"[עריכה]
וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום ובכי ובשקים ואדמה עליהם. ולמה לא אמר בעשרים ושלשה? משום בריה דמועדא (בנו של החג, היום שלאחר יו"ט האחרון, שלא צמים בו).
בבבלי - סוכה מה: נקרא "אסרו חג". ותוס' (ראש השנה יט: ד"ה מימות עזרא) כתבו שבימי עזרא לא נהגו לשמוח באסרו חג. והמפרשים (מראה הפנים וציון ירושלים כאן, ויפה עיניים סוכה מה:) הקשו על התוס' מהירושלמי הזה, שמפורש שכן שמחו באסרו חג גם בימי עזרא.
חישבתי את קביעות השנים בימי עזרא[עריכה]
אמר רבי יוחנן בר מדייא: אנא חשב יתה ולא הוה בשובתא (חישבתי לפי חשבון קביעות השנים ובימי עזרא לא חל כ"ג בתשרי בשבת).
בבבלי - לא הובא. נחלקו הראשונים האם עד ימי רבי הלל קידשו את החודש רק ע"פ הראיה או שחישבו זאת גם ע"פ כללי קביעות השנים (רס"ג, ר"ח, ר' יצחק הישראלי, המפרש לרמב"ם: ע"פ החשבון. רמב"ם, אבן עזרא, ר"י בן ברוך: ע"פ הראייה. דן בזה בספר השמים מספרים עמוד 154), ומהירושלמי כאן מוכח קצת שגם בימי עזרא קידשו את החודש ע"פ כללי הקביעות ולא רק ע"פ הראייה, שאל"כ כיצד חישב למפרע את קביעות השנים בימי עזרא (ויש לדחות).
הלשונות מעברין, אידיהן, יאותו - באל"ף או בעי"ן[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ה ה"א (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
האש שהדליק אדם הראשון[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ה (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
המעשה באדם הראשון הוא לדעה שהעולם נברא בתשרי[עריכה]
ואיתא (המעשה שאדם הראשון דאג כאשר אורך היום התקצר) כמאן דאמר בתשרי נברא העולם, ברם כמאן דאמר בניסן נברא העולם - ידע הוה (כבר הכיר שיש ימים קצרים יותר).
בבבלי - דחה שהוא לכו"ע, שלא ראה ימים קצרים כל כך5.
מצרים ורומי נלחמו עד שהשר נפל על חרבו[עריכה]
רבי יוחנן לא אמר כן (בטעם של יום קלנדא), אלא מלכות מצרים ומלכות רומי היו עושין מלחמה אילו עם אילו, אמרו: עד מתי אנו הורגין בפולמוס זה עם זה? בואו ונתקין שכל מלכות שתאמר לשר צבא שלה פול על חרבך וישמע לה - תתפוס המלכות תחילה. (שר הצבא) דמצרים לא שמע לון (להם), דרומי הוה תמן חד גבר סב (זקן) והוה שמיה יינובריס, והוו ליה תריסרי בני, אמרו ליה: שמע לן ואנו עושין בניך דוכוסין ואיפרכין ואיסטרטליטין, ושמע לון (ונפל על חרבו) בגין כן צווחין ליה: קלנדס יינובריס.
בבבלי - לא הובא טעם זה אלא רק הטעם שאדם הראשון דאג שהיום מתקצר.
דיני נשותיהם של עובדי עבודה זרה[עריכה]
חברייא בעו: נשי דפלחין כפלחין? (האם דינם של נשות עובדי עבודה זרה כבעליהן, שאסור לשאת ולתת עמהן בימי אידיהן. ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובא.
מתי חלים אידיהם של הגויים[עריכה]
קלנדס (קלנדא) - לפני תקופה שמונה ימים, סטרנלייא (סטרנורא) - לאחר תקופה ח' ימים.
בבבלי - גרס להיפך, והיפה עיניים כתב שאפשר שגירסת הירושלמי היא טעות סופר וצריך לגרוס בו שקלנדס הוא לאחר התקופה, כמו בבבלי.
העולם הזה יהיה ששת אלפים שנה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בסנהדרין פ"י ה"א (מט.).
אידיהם של מדי ובבל[עריכה]
שלשה זמנים (ימי אידיהם) בבבל ושלשה זמנים במדיי, שלשה זמנים בבבל: מהורי וכנוני וכנוותה, שלשה במדיי: נוסרדי ותירייסקי ומהירקנה.
בבבלי - כתב שאידיהם של הפרסים הם: מוטרדי טוריסקי מוהרנקי ומוהרין (דומים לאידיהם של מדי שבירושלמי), ואידיהם של הבבלים הם: מוהרנקי אקניתיה בחנוני (דומים לשמות שבירושלמי) ועשר באדר.
בניית רומי בחתונת שלמה, עגלי ירבעם והסתלקות אליהו[עריכה]
יום שנתחתן שלמה לפרעה נכה מלך מצרים - ירד מיכאל ונעץ קנה בים והעלה שלעטוט (שירטון) ונעשה חורש גדול וזה הוא כרך גדול שברומי. יום שהעמיד ירבעם שני עגלי זהב - באו רומס ורומילס ובנו שני צריפים ברומי. יום שנסתלק בו אליהו - הועמד מלך ברומי.
בבבלי - שבת נו: הובא בכמה שינויים: ביום שנשא שלמה את בת פרעה - לגירסת הבבלי המלאך הוא גבריאל. ביום שהעמיד ירבעם עגלים - כתוב שנבנה צריף אחד ברומי והוסיף שזהו איטליאה של יוון, ולא הוזכרו רומס ורומילס. והאגדה על יום שנסתלק בו אליהו לא הובאה.
יום גינוסיא - מקורו בפרעה[עריכה]
יום גניסיא (יום שנולד בו) של מלכים - ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה.
בבבלי - יום גינוסיא אינו יום שנולד בו, אלא יום שמעמידים בו את מלכם, ולא הביא לכך מקור מפסוק.
מיתה של מלכים שמקטירים בה היא ע"ז[עריכה]
כיני מתניתא (פירוש המשנה): כל מיתה (של מלך) שיש בה עישון (קטורת) ושריפה - יש בהן עבודה זרה, ושאין בה עישון ושריפה - אין בה עבודה זרה.
בבבלי - לא הזכיר את עניין העישון, ומשמע שתלוי רק בשריפה, כלשון המשנה. והרמב"ם (עבודה זרה פ"ט ה"ג) כתב גם שמקטירים קטורת, כירושלמי.
ספק אם יום תגלחתו הוא בכל שנה[עריכה]
יום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, יום שיצא בו מבית האסורים - אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש. מה אותו היום בלבד (רק באותה שנה) או אותו היום בכל שנה? (ומסיק שאסור רק באותו היום).
בבבלי - במשנה גרס "אותו היום ואותו האיש בלבד", ולא הסתפק בגמרא אם הוא בכל שנה. ומראה הפנים כתב שהא בהא תליא, שכיוון שגרס "בלבד" פשיטא שממעט כל שנה, ואסור רק באותה שנה. כמו כן בבבלי הוסיף את המילה "אבל" לפני יום תגלחת זקנו, שדין ימים אלו שונה מדיני שאר ימי אידיהן, שבשאר ימי אידיהן אסורים גם ימים שלפניהם ולאחריהם, וכאן אסור רק אותו היום.
האם אנטונינוס התגייר[עריכה]
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א הי"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
מנהג בירושלים שהופכים את המפה כשאין מקום לאורחים[עריכה]
ובירושלם היה הופך עיבליה דימינא לשמאלא (בירושלים היה מנהג שכאשר פורסים מפה על הפתח כהוגן - האורחים נכנסים, וכאשר מהפכים במפה את הימין לשמאל - האורחים יודעים שנתמלאו המקומות ואינם נכנסים עוד).
בבבלי - בבא בתרא צג: מנהג זה הובא בשינוי: כאשר המפה פרוסה האורחים נכנסים, נסתלקה המפה - אינם נכנסים.
מעמידים גבאי גוי, מנחמים גוי אבל[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ה ה"ט (לג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מראית העין בחדרי חדרים מותר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ח ה"ט (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.
דבר שהוא חיי נפש מותר לקנות ביריד[עריכה]
רבי חייה בר ווה (כך שמו, כמו "אבא") שלח מיזבון ליה סנדל מן ירידה (יריד) דצור, אמר ליה רבי יעקב בר אחא: ואת מלוקחי יריד (של גויים, והרי הוא אסור)? אמר ליה: ואתה לא לקחת קלוסקין (פת, כמו גלוסקא) מימיך? אמר ליה: שנייא היא דמר (שאמר) רבי יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי נפש.
בבבלי - תירץ שלקח מבעל הבית ולא מהתגר, ותוס' (ד"ה רבי) הביאו את הירושלמי הזה.
גירסא הפוכה במחלוקת בחנויות מעוטרות בע"ז, מהנה ע"ז[עריכה]
במה מעוטרות (חנויות מעוטרות שאסורות משום עבודה זרה)? רבי יוחנן אמר: בהדס, רבי שמעון בן לקיש אמר: בשאר כל המינין (ומבאר שרבי אוסר משום תקרובת עבודה זרה, שחוששים שעשו את העיטור תקרובת לע"ז ואח"כ שמו אותו בחנות, וריש לקיש אוסר משום עבודה זרה עצמה, שהתקרובת שייכת לעבודה זרה).
בבבלי - הדעות הפוכות: ריש לקיש אוסר רק חנויות שמעוטרות בוורד והדס ורבי יוחנן אוסר גם חנויות שמעוטרות בפירות6. כמו כן בבבלי פירש את טעם מחלוקתם באופן אחר, שריש לקיש סובר נהנה מע"ז אסור, מהנה מותר, ורבי יוחנן סובר ששניהם אסורים.
לצורך מה מותר לכהן להיטמא, היתר לצאת לחו"ל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
חבילה היא חמישה מינים[עריכה]
וכמה היא חבילה? רבי יהודה בן בתירא אומר: חבילה של לבונה אין פחות מחמשה מינין.
בבבלי - אמר שאינה פחות משלושה מינים.
דעה שהגויים מקריבים לע"ז מחוסר אבר שנולד כך[עריכה]
קרייא (הפסוק) אמר שמקרבין חסר לעבודה זרה - וכי תגישון עור לזבוח אין רע, הדא אמרה שמקריבין חסר לעבודה זרה (פני משה: אם נולד מחוסר אבר הגויים כן מקריבים אותו, ורק אם נולד שלם ונקטע אח"כ אינם מקריבים. נועם ירושלמי (הובא ביפה עיניים): כוונת הירושלמי שהגויים מקריבים בעל מום, אך לא מחוסר אבר).
בבבלי - לא הובא, ובפשטות משמע שלא מקריבים מחוסר אבר אפילו אם נולד כך, אלא רק בעל מום (כפירוש הנועם ירושלמי).
מדבר הקרוב לארץ ישראל[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעם שלא מוכרים בהמה לגוי[עריכה]
פעמים שמוכרה לו (הישראל לגוי) לניסיון והוא מחזירה לאחר שלשה ימים (שאינו רוצה לקנותה), ונמצא עובד עבודה בבהמתו של ישראל (בשבת).
בבבלי - פירש שהחשש בניסיון הוא שיבוא לנסותה בערב שבת, והיא תלך מחמת קולו של הישראל, והוא איסור מחמר. והיפה עיניים ביאר שהבבלי לא חושש לטעמו של הירושלמי כי סובר שניסיון הוא כשאלה, ושאלה קניא, וא"כ היא נחשבת כבהמתו של הגוי. כמו כן הבבלי הוסיף עוד טעם שחוששים שישכירנה או ישאילנה לגוי.
קונסים גם מי שעבר על מנהג[עריכה]
כשם שקונסין לו להלכה (לעובר על הלכה, כגון המטיל מום בבכור) כך קונסין לו למנהג (כגון המוכר בהמה לגוי ע"י סרסור).
בבבלי - לא הובא.
מכירת סוס לגוי, כיצד סוס הורג את בעליו במלחמה[עריכה]
בן בתירה מתיר בסוס (למוכרו לגוי) - לא אמר בן בתירה אלא בסוס זכר שהורג בעליו במלחמה (ולכן מותר למוכרו להם). ויש אומרים (אינו חולק אלא מבאר כיצד הורג) שרץ אחר הנקיבות, ויש אומרים שעומד ומשתין. מה ביניהון? סריס - מאן דמר (דאמר) שרץ אחר הנקיבות - אינו רץ, ומאן דמר עומד ומשתין - אף זה עומד ומשתין.
בבבלי - סובר שבן בתירה לא מחלק בין זכרים לנקבות ומתיר את שניהם. כמו כן בבבלי לא הובא כיצד הורג את בעליו, אלא רק הוזכר בפסחים קיג: שיש אומרים שהסוס מבקש להרוג את בעליו במלחמה (ויתכן שזה הטעם שהבבלי לא מחלק בין זכרים לנקבות, שלבבלי הוא רק מבקש להרוג את בעליו, ולא הורגו ממש).
רפואה ע"י מין בשם ישו, כפר סמא-סכניא[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ב ה"ב (יא.), ועיין מה שכתבנו שם.
מברך על חמור נאה "שכך לו בריות נאות בעולמו"[עריכה]
ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה סוס נאה אומר ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו.
בבבלי - כאן כתב "הרואה בריות טובות אומר ברוך שככה ברא בעולמו", ובברכות נח: גרס "ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו".
אגדות כיצד אדם מת ע"י מלאך המוות - אינן בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן: אמרו עליו על מלאך המוות שכולו מלא עיניים. בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות. ובירושלמי לא הובא7.
אל יהרהר אדם ביום ויטמא בלילה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בכתובות פ"ד ה"ד (כח.).
זריזות מביאה לידי נקיות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"ג (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
אסור להשכיר לגוי שדה שבפרהסיא[עריכה]
שדה שהיא נתונה על גב הדרך (בפרהסיא) אסור להשכירה לגוים, מפני שנקראת על שם ישראל והן חורשין בה בשבתות ובימים טובים.
בבבלי - מתיר להשכיר שדה לגויים, כי לא חושדים שהגוי הוא שליח של הישראל, ולא חילק אם היא על גב הדרך.
פרק ב - אין מעמידין[עריכה]
ל' מצוות שיקבלו בני נח, ל' צדיקים בעולם[עריכה]
וישקלו את שקלי שלשים כסף - אילו שלשים מצות שעתידין בני נח לקבל עליהן. ורבנן אמרי אילו שלשים צדיקים שאין העולם חסר מהן, דמר (דאמר) רבי נחמן בשם רבי מנא: אין העולם יכול להיות פחות משלשים צדיקים כאבינו אברהם, ומה טעם ואברהם היה יהיה יהי"ה מיניין (בגימטריא) שלשים, פעמים שרובן בבבל ומיעוטן בארץ ישראל, פעמים שרובן בארץ ישראל ומיעוטן בבבל. סימן יפה לעולם בשעה שרובן בארץ.
בבבלי - חולין צב. כתב שבני נח קבלו שלושים מצוות אך אינם מקיימין אלא שלוש. כמו כן כתב שם שיש ארבעים וחמישה צדיקים בעולם - ל' בארץ ישראל וט"ו בבבל, ולא כתב שסימן יפה כשרובן בארץ ישראל8, ושלושים צדיקים נאמר שם רק לגבי צדיקי אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם. ובסוכה מה: וסנהדרין צז: כתוב שיש לא פחות משלושים ושישה צדיקים שמקבלים שכינה בכל יום, ולשון זו - "צדיקים שמקבלים שכינה" - אינה בירושלמי9.
הנחש הטיל בחווה זוהמה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו ביבמות פי"ב ה"א (סז.).
דמא בן נתינה עשה את כסאו של אביו לעבודה זרה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ז (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.
כיצד קיבלו קרבנות מהפלישתים[עריכה]
והא כתיב ואנשי בית שמש העלו עולה ויזבחו זבחים לה' פרים (ומוכח שאפשר להקריב בהמות שמביאים הגויים)! וכי מסרני פלשתים אנו למידין? (בתמיה, שלא עשו כדין).
בבבלי - הביא אותה ראיה, ודחה שזו היתה הוראת שעה לקבל מהם.
מהו ספר הישר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"י (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקרים שאין חשש שגוי יהרוג אשה[עריכה]
ואין האשה בכלל שפיכות דמים (מדוע המשנה צריכה לומר שהטעם שאשה לא תתייחד עם גויים משום עריות, והרי יש את הטעם של שפיכות דמים)? אמר רבי אמי: תיפתר בבריאה (אשה בעלת כח, שאינה מפחדת מהם, אך חוששים שתתפתה לעריות), אמר רבי אבין: ואפילו תימר (מטעם אחר, ואפילו אם אינה בעלת כח) - יכולה אשה להטמין את עצמה ולומר גויה אני (ואין חשש של שפיכות דמים) ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר גוי הוא (שניכרות בו פאות הראש והזקן).
בבבלי - הקשה אותה קושיא ותירץ שני תירוצים: באשה חשובה שלא יהרגוה, או שאשה כלי זיינה עליה - שלא יהרגוה אלא יבואו עליה. בפירוש "אשה חשובה" נחלקו רש"י תוס': רש"י (ד"ה באשה) פירש שהיא קרובה למלכות ותוס' (ד"ה איכא) פירשו שהיא בעלת כח, כירושלמי, והביאו את הירושלמי. מראה הפנים דן כאן באיסור לישראל לומר שהוא גוי.
אסור ללמד גוי אומנות[עריכה]
בת ישראל לא תניק בנה של נכרית מפני שנותנה לו חיים. אמר רבי יוסי: הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות (מפני שגם לימוד אומנות הוא חיים. ומביא שם מעשה על כך).
בבבלי - לא הובא (והירושלמי לשיטתו בקידושין (פ"א ה"ז (יט.), ועיין מה שכתבנו שם) שמגדיר את האומנות כחיים - "ובחרת בחיים - זו אומנות")10.
מקור מפסוק שמותר לתינוק לינוק מנכרית[עריכה]
נכרית מיניקת בנה של בת ישראל - דכתיב והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך.
בבבלי - לא הביא לזה פסוק, ותוס' (ד"ה עובדת) הביאו את הירושלמי.
מעשה ברומאי שניסה יהודי האם יאכל נבלה, יעבור ואל יהרג[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ג ה"ה (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
רבי יוחנן לא נשבע לאשה שריפאה אותו[עריכה]
אהן צפדונא (מחלת שיניים) סכנתא, רבי יוחנן הוה ליה כן והוה מיתסי קומי דתימטינים בטיבריא בערובתא (בא להתרפא ע"י אשה בערב שבת), נחת לגבה, אמר לה מיצרוך אנא למחר כלום (גם מחר אצטרך רפואה)? אמרה ליה: לא. ואין צרכת (ואם אצטרך, מה אעשה)? סב גרעינין דתומרין, ואית דאמרי דנקלביסין בפלגיהון יקידין, ואור דשערין וצואת קטן נגיבה ושחוק וטפול, ולא תימר קומי בר נש (ואל תגלה את רפואה זו לאף אדם). למחר עאל ודרשה (נכנס ופרסם את הרפואה) בבי מדרשא. שמעת וחנקת גרמה (חנקה עצמה), ואית דאמרין איתגיירת (התגיירה).
בבבלי - גם כן מובא מעשה זה, אך מוסיף שלא רק שאמרה לו שלא יגלה, אלא השביעה אותו, והוא נשבע בלשון "לאלהא ישראל לא מגלינא", ואח"כ הסביר שכוונתו שלא יגלה לאלקים, אך יגלה לעמו. ולא הביא שחנקה עצמה או התגיירה.
לחש לעבודה זרה בשמו של ישו[עריכה]
בר בריה (של רבי יהושע בן לוי) הוה ליה בלע (מורסא שיש בה סכנה), אתא חד ולחש ליה בשמיה דישו בן פנדרא (כך הגירסא בדפוס ונציה (שהוא הדפוס הראשון והמדויק ביותר), ובדפוסים החדשים הושמטו המילים "בשמיה דישו בן פנדרא". בכת"י ליידן (שהוא כתב היד המקורי שממנו הודפס הירושלמי) היו מילים אלו, נמחקו, ונכתבו שוב בתוך כתב היד ע"י מגיה) ואינשם (והבריא). מי נפק (כשיצא הרופא) אמר ליה (ריב"ל): מאי אמרת עליי (מה לחשת עליו)? אמר ליה (הרופא): למילת פלן (לחש פלוני, שהוא לחש לעבודה זרה). אמר (ריב"ל): מה הוה ליה, אילו מית ולא שמע הדא מילתא (היה עדיף שימות ולא ישמע את לחש זה). והוות ליה כן כשגגה שיוצא מלפני השליט (ומת).
בבבלי - לא הובא (ועיין לקמן בסמוך עוד על מין בשם ישו).
רודף קטן, הוולד והאם רודפים זה אחר זה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ח ה"ט (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
רפואה ע"י מין בשם ישו, כפר סמא-סכניא[עריכה]
מעשה באלעזר (ובשבת פי"ד ה"ד (עז.) גרס: רבי אלעזר) בן דמא שנשכו נחש, ובא יעקב איש כפר סמא משם של ישו פנדירא לרפותו (כך הגירסא בדפוס ונציה (שהוא הדפוס הראשון והמדויק ביותר), ובדפוסים החדשים הושמטו המילים "משם של ישו פנדירא". בכת"י ליידן (שהוא כתב היד המקורי שממנו הודפס הירושלמי) היו מילים אלו, נמחקו, ונכתבו שוב בתוך כתב היד ע"י מגיה). אמר לו רבי ישמעאל: אי אתה רשאי בן דמא (שאסור להתרפא ממין). אמר לו: אני אביא ראיה שירפאני (שמותר). לא הספיק להביא ראיה עד שמת. אמר לו רבי ישמעאל: אשריך בן דמא שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצת גדירן של חכמים.
בבבלי - הובא מעשה זה, אך לא הובא ישו פנדירא (גם לא בכתבי יד ובדפוסים ישנים), אלא רק הוזכר שהיה מין. ובתוספתא (חולין פ"ב ה"ו) הגירסא: משום ישו בן פנטירא, ובדפוס ישן הגירסא ברש"י כאן היא שיעקב איש כפר סכניא הוא מתלמידי ישו הנוצרי. גם בבבלי לעיל יז. הוזכר יעקב איש כפר סכניא, ובבבלי שם בדפוס ונציה ובכתב יד הגירסא "מתלמידי ישו הנוצרי". בן פנדירא הובא בכתב יד בשבת קד:, אך שם לא הוזכר ישו (כל כתבי היד שהבאנו כאן הובאו בספר דקדוקי סופרים). כמו כן בבבלי במקום כפר סמא הוא כפר סכניא.
התירו לבית רבי מראה, תספורת ויוונית[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ו ה"א (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.
רוצח שהתגייר והתפללו עליו שיחזור לסורו[עריכה]
חד גיור הוה ספר והוה איצטרולוגוס (אסטרולוג, חכם בחכמת המזלות) והוה חמי באיצטרולוגיא דידיה דיהודאי שפכין אדמיה ולא הוון אלא אמגיירתיה והוה יודאי (ראה שיהודים ישפכו את דמו, והוא לא הבין שהכוונה היתה שהוא יתגייר). אזל בעי מיספרה גביה קטיל ליה (היה הורג כל יהודי שמסתפר אצלו). כמן (כמה) קטל? רבי לעזר בר יוסי אמר: שמונים, רבי יוסי בי רבי בון אמר: שלש מאות. ובסוף נתפללו עליו וחזר לסיאורו (לאחר שהתגייר התפללו עליו שיחזור לסורו כדי שלא יתערב בישראל, כיוון שרצח יהודים).
בבבלי - לא הובא.
עגלה ערופה נלמדת ממת[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ה הי"ב (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.
מעשה בעני שנכנס לבית, התחבא מהבעל והזהירו מגילוי[עריכה]
איתא חדא דהוות רחמה מצוותא (אוהבת מצוות) ובעלה שנא (שונא) מצוותא. אתא חד מסכן (עני) ויהבת קומוי (לפניו) ואכל. ארגישת בבעלה (שנכנס הביתה) איסליק וטמרתיה בעיליתיה (עלה העני והתחבא בעלייה). תבת קומי (ישבה לפני) בעלה ואכל ודמך (נרדם) ליה. אתא חיוא (נחש) ואכל מן קומוי. קם בעלה מן שינתיה ובעא מיכול (לאכול). שרי ההוא דעיליתה מלולי (צעק שנחש אכל מהמאכל) וכו'. ואינו אסור משום ייחוד (והאשה תיאסר מחשש ניאוף)? כי ניאפו ודם בידיהם - מכיון דלא הוה חשיד על דא (שמוכח שלא רצה שיישפך דמו של הבעל) לא חשיד על דא (על ניאוף).
בבבלי - נדרים צא: מובא המעשה בשינוי, שהוא לא היה עני אלא נואף שנכנס לבית.
שוחט שהאכיל טריפות, גזל מכלבים[עריכה]
מעשה בטבח אחד בציפורין (בציפורי) שהיה מאכיל את ישראל נבילות וטריפות. פעם אחת ערב יום הכיפורים עם חשיכה שתה יין הרבה ונשתכר ועלה לראש הגג ונפל ומת. התחילו הכלבים מלקקין בדמו. אתון שאלון לרבי חנינה מהו מיעברתיה מן קומיהון (האם לקחתו מהכלבים). אמר להן: כתיב ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, זה גזל את הכלבים והאכיל את ישראל נבילות וטריפות, ארפון לון (הרפו מהם), מדידהון אינון אכלין.
בבבלי - לא הובא.
לבשל שלוש פעמים בכלי של חמץ[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"א (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.
אסור לשלוח דג ע"י נכרי[עריכה]
רב אמר חבי"ת אסור וכו': חתיכת דג שאין בה סימן, בש"ר, יי"ן, תכל"ת - אסור בחותם אחד (לשלוח ע"י נכרי).
בבבלי - רב כהנא אמר כך, ורב חולק ונקט "חלב" במקום "חתיכת דג".
פסוקים שאין להם הכרע[עריכה]
היה לו להשיאו בחמש השאות שבתורה (פסוקים שיש בהם מילה שאפשר לצרפה לתחילת הפסוק או לסופו), ואילו הן - שאת ארור מחר משוקדים וקם: הלא אם תיטיב שאת, או: שאת אם לא תיטיב. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור, או: ארור אפם כי עז. ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר, או: מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים, או: משוקדים כפתריה ופרחיה. ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבתיך וקם, או: וקם העם הזה וזנה. רבי תנחומא מוסיף הדא: ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או: כשמעם ויתעצבו האנשים.
בבבלי - יומא נב. מביא את חמשת הפסוקים הללו וקורא להם "מקראות שאין להם הכרע", ולא מביא את הפסוק "ובני יעקב". כמו כן בירושלמי כאן הפסוקים מסודרים ע"פ הסדר שבתורה, ובבבלי שם הסדר שונה, ותוס' (שם נב: ד"ה שאת) נשארו בתימה מדוע אינם לפי הסדר שבתורה.
חביבים דברי סופרים מדברי תורה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"א ה"ב (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
נביא צריך מופת, אך חכם אינו צריך[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פי"א ה"ד (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא מפרסמים רזי תורה, מותר ללמד רק בני אדם כשרים[עריכה]
אמר רבי לא: יש דברים (רזי תורה) שמשיקין עליהן את הפה (ולא מפרסמים אותם) היך כמה דאת אמר ישקיני מנשיקות פיהו. אמר רבי יצחק: כתיב ואותי צוה ה', אותי ואותי (היה לו לכתבו אותי וכתב ואותי), נאמר לי דברים שנאמר לכם ונאמר לי דברים שנאמר ביני לבין עצמי. רבי שמעון בן חלפותא רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: כבשׂים ללבושך ומחיר שדה עתודים - כבשׁים כתיב, הא כיצד בשעה שתלמידין קטנים כבוש לפניהן דברי תורה הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה. ודא מסייעה למה דתני רבי שמעון בן יוחי: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - מה הסימה (אוצר, ודורש זאת מ"תשים") הזאת אינה נגלית לכל ברייה, כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשירין.
בבבלי - לא האריך בכל הדרשות הללו, ורק כתב שבמערבא כשגוזרים גזירה לא מגלים את טעמה עד י"ב חודש, כדי שלא יזלזלו בה. בחגיגה יג. הביא את הדרשה "כבשים ללבושך" על מעשה מרכבה. ובאבות דרבי נתן (פ"ב אות ט) בית שמאי אוסרים ללמד תורה לפושעים ובית הלל אומרים ללמד כל אדם.
דיני פת גויים[עריכה]
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן: פת (גויים) מהלכות של עימעום (גמגום, ששינו את דינה) היא, כך אני אומר (מסתפק במה שינו את דינה): מקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועימעמו עליה והתירוה, או מקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים מותרת ועימעמו עליה ואסרוה? אמר רבי מנא: וכי יש עימעום לאיסור? (בתמיה, הרי פשוט שלשון זו היא שהתירו, ולא רצו להתיר בפירוש). ופת לא כתבשילי גוים הוא? כך אנו אומרים מקום שאין תבשילי ישראל מצויין בדין הוא שיהו תבשילי גוים מותרים (מדוע התירו פת גויים והרי לא התירו תבשילי גוים)? אלא כיני מקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש (פת היא חיי נפש, שלא כמו שאר התבשילים). רבנן דקיסרין בשם רבי יעקב בר אחא: כדברי מי שהוא מתיר ובלבד מן הפלטר (גם מי שהתיר פת גויים הוא רק מהנחתום ולא מבעל הבית), ולא עבדין כן (פני משה: לא נוהגים כך, אלא נוהגים להתיר אפילו מבעל הבית. מוהר"א פולדא: לא נוהגים להתיר פת גויים, אלא צריך להחמיר ולאוסרה. יפה עיניים: "לא עבדין כן" הוא תנאי להיתר, שפת גויים מותרת רק אם הוא מין פת שנחתומי ישראל לא עושים כמותו).
בבבלי - בפשטות פת גויים אסורה, וגם המתירים - מתירים רק כשאין נחתום ישראל, ורק בשדה ולא בעיר. הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ז הי"ב) והשו"ע (יו"ד סי' קיב סעיף ב) כתבו שיש מקומות שמקילים במקום שאין נחתום ישראל ובשדה. והרמ"א (שם) הוסיף שיש מתירים אפילו במקום שיש נחתום ישראל.
דניאל אסר את השמן של נכרים[עריכה]
מי אסר את השמן (של נכרים)? רב יהודה אמר: דניאל אסרו.
בבבלי - היא מחלוקת: רב אמר שדניאל גזר עליו, ושמואל אמר שאסור מדין פליטה של האיסור שבכלי הנכרים.
אכילת שמן של גויים, "אכתוב עליך זקן ממרא"[עריכה]
רבי ובית דינו התירו בשמן. אמר שמואל אכל, רב לא קביל עליה מיכול (לא אכל). אמר ליה שמואל: אכול, דלא כן אנא כתב עליך זקן ממרא (שאם לא כן אכתוב עליך שאתה זקן ממרא).
בבבלי - לא הובא11, ותוס' (סוף ד"ה אשר) הביאו את הירושלמי. והרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ז הכ"ב) פסק ששמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שממרה ע"פ בית דין שהתירוהו. והנו"כ עליו הביאו את הירושלמי כאן.
יש שעה שמי הים מקלסים לקב"ה ומתמתקים[עריכה]
ובשעה שהמים (מי הים) מקלסין את בוראן הן מתמתקין.
בבבלי - לא הובא.
המקור לדין ספק טומאה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ב (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אלו דגים נקראים "חילק"[עריכה]
אי זהו החילק (שאסור באכילה ומותר בהנאה)? רב אמר: סולתניתא (מין דגים קטנים שנתערב בהם ממין דג טמא), אמר רבי יוחנן: הוא חילק הוא טרית טרופה (מין דגים קטנים מלוחים שנחתכו ואינם ניכרים).
בבבלי - פשוט שחילק הוא סולתנית, ואינו טרית טרופה.
טרית של גויים[עריכה]
אי זו הטרית (דגים) שאינה טרופה (ומותרת באכילה)? כל שהראשים והשזרות (שדרות) שלה קיימין.
בבבלי - היא מחלוקת האם צריך שיהיו קיימים גם הראש וגם השדרה, או רק אחד מהם, ומלשון הירושלמי משמע שצריך גם את הראש וגם את השדרה.
האוסר את המותר סופו שיתיר את האסור[עריכה]
אמר ליה: לא ביש (רע) לי דאמרת על טהור טמא (והבית יוסף העתיק בלשון: דאמרת על מותר שהוא אסור, הובא בציון ירושלים כאן), אלא סופך דאמר על טמא טהור (שהאוסר את המותר - סופו שיתיר את האסור).
בבבלי - לא הובא. והש"ך (יו"ד אחרי סי' רמב "קיצור בהנהגת הוראות איסור והיתר" אות ט) פסק שאסור לאסור את המותר12.
פרק ג - כל הצלמים[עריכה]
אסור להסתכל באיקוניות משום ע"ז[עריכה]
כתב המהלך תחת הצורות או תחת האיקוניות (צורות שבכתלים) אין מסתכלין בהן בשבת. ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין באיקונות, ומה טעמא? אל תפנו אל האלילים - אל תפנה לעובדן, רבי יהודה אומר: אל תפנה לראותן ממש.
בבבלי - שבת קמט. הלשון היא: אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא? אל תפנו אל מדעתכם. ומהבבלי שם וכן מרש"י שם משמע שאינו מדיני עבודה זרה. ובירושלמי כאן מפורש שהוא מדין עבודה זרה, וכן הרמב"ם הביאו בהלכות עבודה זרה (פ"ב ה"ב).
כשם שבחייו לא הביט בצורות כך במותו כיסו אותן[עריכה]
כד דמך (כאשר מת) רבי נחום בר סימאי חפון איקונתא מחצלן (כיסו את הצורות שבכתלים). אמרו: כמה דלה חמתון בחיויי לא יחמינון בדמכותיה (כשם שבחייו הקפיד שלא לראותן כך לא יראה אותן במותו). וחכמין אינון כלום (וכי המתים רואים)? אמר רשב"ל: אין בינינו ולצדיקים (שמתים) אלא דיבור פה בלבד (שהם לא יכולים לדבר, אך את שאר החושים יש להם).
בבבלי - מועד קטן כה: משמע שהצורות נהרסו מעצמן לסימן צער, כשאר המעשים שהובאו שם, וכן בבבלי לא הוזכר שהוא משום שהקפיד לא לראותן בחייו (כמו כן בבבלי שמו רבי מנחם ברבי סימאי). ולמעשה יש נוהגים לכסות תמונות אנשים בבית האבל (פני ברוך סי' י סעיף ד). ובכלל הירושלמי מאריך כאן במעשים על שינויים שנעשו בעולם בזמן שמתו תנאים ואמוראים, והבבלי מאריך בזה במועד קטן שם.
המת שומע את קילוסו[עריכה]
שומע הוא המת קילוסו (מה שמשבחים אותו) כמתוך החלום.
בבבלי - בשבת קנג. כתב שהמת שומע את ההספד. ושם קנב: נחלקו האם המת יודע כל מה שאומרים בפניו עד שיסתם הגולל או עד שיתעכל הבשר.
הקב"ה מראה לצדיקים את שכרם קודם מיתתם, נהרות אפרסמון[עריכה]
רבי אבהו מי דמך (קודם מיתתו) עברון קומוי (הראו לו משמים) י"ג נהרין (נהרות) דאפרסמון. אמר לון (להם): כל אילין למאן? אמרו ליה: דידך (בשבילך) וכו'. הקב"ה מראה להן לצדיקים (קודם מיתתם) מתן שכרן בעולם הזה ונפשם שביעה והן ישינין להן (מתים בשמחה, לאחר שראו את שכרם). (משל) למלך שעשה סעודה וצר כל מיני סעודה במפה (הראה להם תמונות וצורות כל המאכלים שבסעודה), כיון שנכנסו האורחין ראו אותו ונפשם שביעה וישנו להן (שידעו אלו מאכלים יאכלו).
בבבלי - לא הובא שהקב"ה מראה לצדיקים את מתן שכרם. י"ג נהרות אפרסמון הוזכרו בתענית כה., שהקב"ה הבטיח את שכר זה לרבי אלעזר בן פדת.
הלשון "רוח הקודש" במקום "שתשרה שכינה" ב[עריכה]
הירושלמי הובא גם בסוטה פ"ט הט"ז (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.
אלכסנדר מוקדון עלה וראה את העולם ככדור[עריכה]
כדור - שהעולם עשוי ככדור (לכן צלם שבידו כדור אסור, שמסמל שהוא שולט על העולם). אמר רבי יונה: אלכסנדרוס מקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סלק וסלק סלק (עולה ועולה ועולה), עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה.
בבבלי - לא הביא שהעולם ככדור וכן לא הביא את המעשה באלכסנדר, ופירש שצלם שבידו כדור אסור משום שמסמל ששולט על העולם כמו שמחזיק את הכדור, וכמו שפירש שם גם לגבי ציפור. ותוס' (ד"ה ככדור) הביאו את הירושלמי.
ע"ז אינה שולטת בים גם לפי טעותם של הגויים[עריכה]
אינו שליט בים (גם לטעותם של הגויים, עבודה זרה אינה שולטת בים. ובברכות פ"ט ה"א (סג.) דבר זה נאמר על הקיסר, שהוא לא שולט בים), אבל הקב"ה שליט בים וביבשה מציל בים ומציל ביבשה.
בבבלי - לא הובא.
המוצא שברי צלמים[עריכה]
המוצא שיברי כלים הרי אילו מותרין.
בבבלי - במשנה הגירסא: שברי צלמים. ומראה הפנים פירש שגם כוונת הירושלמי לצלמים.
דרקון בצורת שרץ[עריכה]
המוצא דרקון עשוי כמין רחוש (שיש לו צורת דרקון אך הוא עשוי כמין שרץ הרוחש) - אסורה, רחוש ועליו דרקון (ויכול לחלקו לשניים) - נוטל את הרחוש ומשליך את הדרקון. שמואל אמר: כוס בסיס (טפל) לדרקון - אסור, ודרקון בסיס לכוס - מותר.
בבבלי - לא הובאו דינים אלו.
מחלוקת האם שואלים הלכות במרחץ ובבית הכיסא[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ג ה"ג (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.
דין המשתחווה לביצה ולחלוקי נחל[עריכה]
השתחווה לבצה - חזקיה אמר: לא אסרה, רבי יוחנן אמר: אסרה. אמר רבי זעירה: בביצה (ממש) פליגין, חברייא אמרין: בחלוקי נחל פליגין (ולא בביצה ממש).
בבבלי - הסתפק בדין המשתחווה לביצה, ונשאר בספק. ופשוט שהיא ביצה ממש.
הכנענים עבדו על כל הר וגבעה[עריכה]
מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו.
בבבלי - לא הובא13.
בית שסמוך לבית ע"ז[עריכה]
מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל אסור לבנותו, כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה.
בבבלי - במשנה הגירסא: כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה.
המשתחווה למערה - לא אסרה[עריכה]
לוי אמר: משתחוה לבית אסרו, למערה לא אסרה. מה בין בית למערה? אמר רבי חנינה בי רבי הלל: בית היה לו שעת תלישה (שהיה תלוש ולבסוף חיברו), מערה לא היתה לה שעת תלישה.
בבבלי - הביא שהמשתחווה לבית אסרו, ולא דן במערה.
צל צילה מותר, ומהו גדרו[עריכה]
צילה אסור, צל צילה מותר. אי זהו צל צילה ואי זהו צילה? תמן אמרי: כל שאילו תיפול והיא נוגעת בו זהו צילה, וכל שאילו תיפול ואינה נוגעת זהו צל צילה.
בבבלי - אוסר צל צילה. כמו כן הבבלי לא ביאר מהו צל צילה, ורש"י (ד"ה לצל צילה) פירש שהוא כשאורך הצל גדול מגובה האילן.
הטעם שריב"ז ישב בצל ההיכל[עריכה]
הרי הקבר אסור בהנאה וצילו מותר! הרי היכל הרי הוא אסור בהנאה ורבן יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצילו של היכל! הוי לית טעמא דלא משום שהוא אסור בהנאה (איסור צל אינו מדין איסור ההנאה אלא משום חומרא דעבודה זרה).
בבבלי - פסחים כו. תירץ ששאני היכל דלתוכו עשוי, ואין קדושה בחלקו החיצוני. והירושלמי לא תירץ כך (ולכן מראה הפנים כאן ביאר שעיקר קושיית הירושלמי היא מצילו של קבר, אך היפה עיניים פסחים כו. דחאו).
מותר לעבוד לפני ע"ז[עריכה]
גמליאל זוגא (כך שמו) הוה מיסתמיך ברשב"ל, מטון בהו תבניתא (הגיעו לעבודה זרה), אמר ליה: מהו ניעבור קומוי (לפניו)? אמר ליה: עבור קומוי וסמי עיניה (אל תחשוש מלעבור לפניו. וכן מביא עוד מעשים דומים).
בבבלי - כתב שאדם חשוב צריך לעבור במרוצה דווקא. וציון ירושלים כאן הקשה מדוע הפוסקים לא פסקו כירושלמי הזה, שהרי הוא מעשה רב.
זה וזה גורם - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בפסחים פ"ב ה"א (יב.).
פרק ד - רבי ישמעאל[עריכה]
אבנים שרחוקות ממרקוליס מותרות[עריכה]
כמה הן רגלי מרקוליס? רבי בא בשם רבנן דתמן: נ' אמה (אבנים שרחוקות ממרקוליס יותר משיעור זה מותרות אפילו לרבנן).
בבבלי - לא חילק בין תוך נ' אמה ליותר, אלא בין ד' אמות ליותר.
מנהגים שעלו מבבל לישראל[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"ד ה"א (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
זבח בעל מום לע"ז חייב[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז ה"ט (לז:), ועיין מה שכתבנו שם.
דברי ע"ז שמעלים שכר למדינה מותרים[עריכה]
חלילין של עבודה זרה אסור למוכרן, אם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שעושין בהן צורך לעבודה זרה - מותר למוכרן (משום שהוא כדין שלה ושל אחרים).
בבבלי - לא הובא.
דיני ע"ז שהניחוה עובדיה במלחמה, מלחמת דוד ויהושע[עריכה]
(ע"ז שעובדיה הניחוה במלחמה וברחו, לפעמים היא אסורה ולפעמים מותרת:) מלחמת יהושע אסורה (כי היתה דעתם של עובדיה לחזור, ולכן לא בטלוה), במלחמת יהושע מותרת (אם לאחר המלחמה יכלו לחזור ולא חזרו - מוכח שבטלוה), מלחמת דוד מותרת (כי איתי הגיתי ביטל אותה), במלחמת דוד אסורה (אם איתי הגיתי לא ביטל אותה, והמלחמה לעולם ועובדיה רוצים לחזור ואינם יכולים - לא בטלה).
בבבלי - לא הובא, אך רש"י (ד"ה שהניחו) על המשנה "ע"ז שהניחו עובדיה בשעת שלום מותרת" פירש: דאין דעתם לחזור.
ע"ז עתידה לבייש את עובדיה ולכרוע לפני הקב"ה[עריכה]
עתידה עבודה זרה להיות באה ורוקקת בפני עובדיה ומביישתן ובטילה מן העולם וכו', עתידה עבודה זרה להיות באה וכורעת לפני הקב"ה ובטילה מן העולם.
בבבלי - לא הובא.
קושיות שלכאורה ע"ז מועילה - אינן בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הקשה שלכאורה רואים שעבודה זרה מועילה לרפא ולהוריד גשמים, ותירץ. ובירושלמי לא הובא.
גת שגוי דרך אותה[עריכה]
לוקחין גת בעוטה מן הנכרי (שדרכה גוי) וכו' - והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנו (מהגוי), אבל אם העלים עיניו ממנו לא בדא (בזה לא הותר).
בבבלי - לא הובא החילוק אם ישראל רואה אותו, ומתיר תמיד.
המקור שלכתחילה אסור לטמא טבל[עריכה]
(כך גרס הפני משה, וכן הגירסא בחלה פ"ג ה"ב (יז.):) בדין היה שיטמא אדם טבלו דבר תורה (שאין בזה איסור מדאורייתא), דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי - תרומה צריכה שימור (מטומאה), אין הטבל צריך שימור. מה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן? עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו (מפסוק זה למדו שלכתחילה אסור לטמאו, כדי שהכהן יוכל לאוכלו כשהוא בכהונתו ובימי טהרתו).
בבבלי - לא הובא המקור לאיסור לטמא טבל לכתחילה. האיסור עצמו מפורש במשנה בחלה (פ"ב מ"ג).
מתי מותר לטחון עם מי שעושה בטומאה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי לשון קל) גם בגיטין פ"ה ה"י (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא שואלים בשלום גוי, החזקת ישראל בשביעית[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ה ה"י (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
גוי שנגע ביין שלא בכוונה[עריכה]
רבי אבין בשם רבי שמואל: הלכה כרבי שמעון (שמתיר יין כאשר הגוי נפל לבור ולא התכוון לגעת ביין, או שמדד את היין בקנה וכד' שהתכוון לדבר אחר).
בבבלי - גם כן הביא אמוראים שפסקו כרבי שמעון, אך הסיק שאין הלכה כמותו14.
גוי שמוזג צונן ליין - מותר[עריכה]
רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא: זה שמוזג בחמין (גוי שמוזג מים חמים ליין) אסור, בצונין (מים צוננים) מותר (מראה הפנים: משום שלא היה דרכם למזוג בצונן). יבוא עלי שלא עשיתי מימיי (אפילו בצונן).
בבבלי - כתב שגוי שמוזג מים ליין אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב (דהיינו שגזרו חכמים משום הרחקת עבירה), ולא חילק בין חמין לצונן.
דיני חלון שדרכו רואים שהגוי לא ינסך[עריכה]
לא סוף דבר פתח (הדין שגוי לא חשוד לנסך כשיש פתח לרה"ר משום שחושש שיראוהו), אלא אפילו חלון ויש בה ארבעה על ארבעה על רום עשרה, ובלבד מקורה ובמגופף (שאי אפשר לסותמו).
בבבלי - כתב בפשטות שחלון מועיל כרה"ר, ולא פירט את דיני החלון.
פרק ה - השוכר את הפועל[עריכה]
הלכה כמיקל ביין נסך[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ד ה"ז (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
שכר שבירת חבית יין נסך אסור[עריכה]
שכרו לשבר חביות של יין נסך, אפילו כן שכרו אסור.
בבבלי - סובר ששכרו מותר.
מה צריך גר תושב לקבל עליו[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ח ה"א (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.
דיני גר תושב[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ח ה"א (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
הכותים יושבים בשומרון[עריכה]
דרבי שמעון בן לעזר אזל לחדא קרייה דשמריין (עיר בשומרון) וכו', אמר ליה וכו': ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, כבר נתקלקלו הכותים (רמז לו הסופר שנתקלקלו הכותים ויינם אסור).
בבבלי - חולין ו. מובא אותו המעשה אך לא כתוב שהם בשומרון.
כמה טעמים לאיסור כותים, ע"ז שטמן יעקב[עריכה]
רבי ישמעאל בי רבי יוסי אזל להדא ניפוליה (עיר של כותים), אתון כותייא לגביה, אמר לון: אנא מחמי לכון דלית אתון סגדין לאהין טורא אלא לצלמייא דתחותוי (אראה לכם שאתם עובדים לצלמים שטמן יעקב והם תחת ההר) דכתיב ויטמון אותם יעקב תחת האשירה אשר עם שכם וכו'. רבי אבהו אסר יינן מפי רבי חייה ורבי אסי ורבי אמי שהיו עולין בהר המלך וראו גוי (כותי) אחד שהיה חשוד על יינן, אתון אמרון ליה קומוי (אמרו לרבי אבהו), אמר לון ולא על ידי עילא (עילה זו מספיקה לאסור את יינם). ואית דבעי מימר: חדא ערובת שובא (ערב שבת) לא אישתכח חמרא בכל סמרטיקי (שם עיר), בפוקי שובא (במוצאי שבת) אישתכחת מלייא מן מה דאייתון ארמייא וקבלוניה כותייא מינהון (נמצא הרבה יין שהכותים קיבלו מהגויים). ואית דבעי מימר: כד סליק דיקליטינוס מלכא להכא גזר ואמר כל אומייא ינסכון בר מן יודאיי (היהודים), ונסכון כותייא ונאסר יינן. ואית דבעי מימר: כמין יון (דמות יונה) אית להון ומנסכין ליה.
בבבלי - חולין ו. הובא רק הטעם שמצאו שהם עובדים ליונה, ותוס' (שם ד"ה בראש) הביאו מדרש שהיא העבודה זרה שטמן יעקב, כירושלמי כאן.
האם מדאורייתא צריך מ' סאה למקווה[עריכה]
ומקוותיה (מקוואות של כותים) טהורין - רבי לעזר בי רבי יוסי: הדא דאת מר (זה נאמר) להאמינן שאינן שאובין (שעל דין זה גם הכותים מקפידים), הא למידת ארבעים (סאה) לא (בזה אינם נאמנים, משום שאינם מודים בדרשות חכמים), דדרשי (הכותים) אך מעיין ובור מקוה מים, מה מעיין מטהר כל שהוא אף מקוה מטהר כל שהוא.
בבבלי - לא הובא. ציון ירושלים הביא שנחלקו הפוסקים האם מדאורייתא צריך ארבעים סאה או שמדאורייתא די בכלשהו, וכתב שמהירושלמי כאן מוכח שצריך ארבעים סאה מדאורייתא, ורק הכותים דורשים שדי בכלשהו.
מחלוקת האם כותי קיסרי הם כגויים גמורים[עריכה]
רבי יעקב בר אחא בשם רבי חנינה: כותאי דקיסרין מותר להלוותן בריבית (שעשאום כגויים גמורים). רבי יוסי בעי: מעתה לא נחוש לחלתן, ונן חמיי רבנן חששון (אם כך עיסתם פטורה מחלה כדין גויים, והרי אנו רואים שחכמים כן חוששים לזה. הירושלמי דן בעניין כותים מקיסרי גם בעבודה זרה השמטות ד"ה פ"א, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת)).
בבבלי - לא הובא, ותוס' (כו: ד"ה אני) הביאו את הירושלמי.
בשעת השמד כל החביות אסורות[עריכה]
בשעת השמד הכל אסור, שאי איפשר שלא היה שם ישראל שלא עבדה על כורחו.
בבבלי - לא הובא.
ביטול יין במים[עריכה]
יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא יין ביין ומים במים כל שהוא יין במים ומים ביין בנותן טעם זה הכלל מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם - הדא דאת מר (זה נאמר) במקום שאין המים נמכרין במידה (שאינם חשובים, אז יין בטל במים), אבל במקום שהמים נמכרין במידה (שהם חשובים) - כיין ביין הן (ואינו בטל).
בבבלי - לא חילק בזה, ומשמע שתמיד יין בטל במים (אם אין בו בנותן טעם), משום שהוא מין בשאינו מינו.
טבל הוא דבר שיש לו מתירין[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ו ה"ד (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.
חמץ כותים לאחר הפסח[עריכה]
מאימתי חמץ כותים מותר לאחר הפסח (ותולים שהחמיצוהו בשאור שלאחר הפסח)? של בעלי בתים שלש שבתות, של אפייה ושל נחתומין - בכרכים אחר שלשה ימים, בכפרים אחר שלשה תנורים.
בבבלי - לא הובא.
האם שעיר המשתלח אוסר בכלשהו[עריכה]
אילו אסורין ואוסרין כל שהן: יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפרי מצורע ושיער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה.
בבבלי - במשנה גרס גם "ושעיר המשתלח". והגהות הגר"א על הבבלי מחק את מילים אלו, כגרסת הירושלמי.
עגלה ערופה נלמדת ממת[עריכה]
עגלה ערופה - שם שם (גזירה שווה), מה שם האמור להלן (במת) אסור בהנייה, אף שם האמור כאן (בעגלה ערופה) אסור בהנייה.
בבבלי - כט: הלימוד הפוך, לומדים מעגלה ערופה שאסורה בהנאה למת.
אין עונשים ממה מצינו[עריכה]
וחולין שנשחטו בעזרה - רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל: אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך, מה שלי בשלך אסור, אף שלך בשלי ענוש כרת ולאו (לימוד במה מצינו). רבי ישמעאל אמר למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר (מה מצינו)!
בבבלי - קידושין נז: גם כן הביא את לימוד זה ודחה אותו מקושיא אחרת. המשנה למלך (נזירות פ"ב הי"ז) חקר האם עונשים ממה מצינו, והציון ירושלים כאן הקשה עליו שמפורש בירושלמי כאן שאין עונשים ממנו. ועמודי ירושלים כאן (נדפס בירושלמי לאחר המסכת) הביא את הבבלי (קידושין שם) שמשמע שכן עונשים ממנו, והסיק שהיא מחלוקת התלמודים. נועם ירושלמי (יבמות פ"א ה"א) כתב שלרבי ישמעאל כן עונשים ממה מצינו, והיפה עיניים (מכות ה:) הביאו והקשה עליו מהירושלמי כאן (והיפה עיניים שם גם הביא ממראה הפנים נזיר פ"ו ה"א שגם כן כתב שלירושלמי לא עונשים ממה מצינו).
האם הלכה כרבי אפילו מחביריו[עריכה]
הלכה כרבי (שחולק על חכמים ומתיר כלי עץ של גויים ע"י ניגוב).
בבבלי - לא פסק כמי הלכה. והרמב"ם (מאכלות אסורות פי"א הכ"א) והשו"ע (יו"ד סי' קלח סעיף א) פסקו כחכמים. וביאר מראה הפנים שהוא משום ששיטת הבבלי בהרבה מקומות שהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו (עירובין מו: וש"נ, ורק בבבא בתרא קכד: יש דעה שהלכה כרבי אפילו מחביריו). ולפי זה הירושלמי לשיטתו שכתב (תרומות פ"ג ה"א (טו.)) שהלכה כרבי אפילו מחביריו.
גדרי ליבון - עד שינתזו ניצוצות[עריכה]
והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה.
בבבלי - כתב שמלבנן עד שתשיר קליפתן. והיפה עיניים כתב שאפשר שהוא אותו שיעור.
סיום המסכת[עריכה]
והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה (מסיים בדיני ליבון).
בבבלי - מסיים במעשה שישבו לפני שבור מלכא וחתך להם בסכין15.
השמטות מתלמוד ירושלמי[עריכה]
קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך
כותים שקלקלו - מותר להלוותם בריבית[עריכה]
להלין כותאי דקסרי מותר להלוותן בריבית מפני שקלקלו מעשיהם.
בבבלי - לא הובא.
רבי אלעזר בן עזריה היה קרח[עריכה]
רבי אלעזר בן עזריה היה קרח.
בבבלי - לא הובא.
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וכן אגדות, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
3 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מח.
4 הירושלמי אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
5 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
6 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
7 הירושלמי ממעט להזכיר את השטן ומלאך המוות (ומזכיר רק שהשטן מקטרג), וכן אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
8 יתכן שקשור לכך שהירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לח.
9 בבבלי מובאות גם אגדות על השכינה, ובירושלמי כמעט ואין אגדות כאלה, ובכלל הירושלמי ממעט להזכיר את השכינה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מט.
10 דרך הירושלמי להחשיב יותר את לימוד האומנות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לו.
11 דרך הירושלמי להדגיש שאסור לאסור את המותר (ולכן שמואל רצה שרב לא יאסור על עצמו את השמן), והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ו.
12 דרך הירושלמי להדגיש שאסור לאסור את המותר, והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ו.
13 הירושלמי מרבה להזכיר שהגויים הם רשעים, והבבלי ממעט בכך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מג.
14 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
15 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עד.