עבודה זרה יב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת ולא חשו להם חכמים מאי לא חשו להם חכמים אמר אביי משום בשר נבילה לא אמרינן דלמא מהדר אפיה ישראל לאחוריה ושדי עובד כוכבים נבילה בקדירה דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום דמי עבודת כוכבים רבא אמר מאי לא חשו להם חכמים משום בישולי עובדי כוכבים דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום יום אידם רבה בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צינורא דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום לפני אידיהן:
מהו לילך לשם וכו':
ת"ר עיר שיש בה עבודת כוכבים אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת דברי רבי מאיר וחכ"א כל זמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר ישב לו קוץ בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה מותר נתפזרו לו מעותיו בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה מותר מעיין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה מותר פרצופות המקלחין מים לכרכין לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים כיוצא בו לא יניח פיו על סילון וישתה מפני הסכנה מאי אינו נראה אילימא דלא מתחזי והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה לעבודת כוכבים מותר וצריכא דאי תנא קוץ משום דאפשר למיזל קמיה ומשקליה אבל מעות דלא אפשר אימא לא ואי תנא מעות דממונא אבל קוץ דצערא אימא לא ואי תנא הני תרתי משום דליכא סכנה אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית אימא לא צריכא
רש"י
[עריכה]שפיתת קדירה - כשמניחין אותה אצל האור על גבי כירה קרי שפיתה לשון שפות הסיר (יחזקאל כד):
ולא חשו חכמים - אע"פ שסמוך איסור אצל היתר מאד הכא נמי אע"פ שבני העיר האסורין סמוכין לבני חוצה לה שאין להם עבודת כוכבים היום לא חשו:
מאי לא חשו - איכא למימר בשתי קדירות דלילף הכא דכוותה:
משום בשר נבילה - ואע"ג דאיכא למיחש לאיסור דאוריית' לא חשו לאחזוקי איסור בקדירות מן הספיקא:
הכא נמי - לא מחזקינן דמי עבודת כוכבים בידי עובדי כוכבים שבחוצה לה דנימא אסור למכור להם בהמה שדמים הללו שהוא מקבל מהן מחמת בהמה זו דמי עבודת כוכבים הן שהבהמה היום לצורך בני תוכה היא ונקרבים היום לעבודת כוכבים והוא איסור דאורייתא מלא ידבק בידך מאומה וגו' (דברים יג) וכ"ש היכא דידעינן דמשל חוצה לה הן דלספק איסורא דרבנן לא חיישינן דנימא דלמא האי גברא שייך בתר בני תוכה והוי היום יום אידו ועבר האי גברא אדרבנן דאסרי לישראל לשאת ולתת עמם ביום איד:
רבא אמר - האי לא חשו לאו לבשר נבילה קאמר דנילף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי עבודת כוכבים דהא לא דמי דהתם לית הנאה לעובד כוכבים דנישדי נבילה לקדירה דמיסתפי דאי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא אבל הכא מתכוין עובד כוכבים לעשות רצון חבירו אלא ה"ק לא חשו להם חכמים משום בישולי עובדי כוכבים דלמא סמיך ישראל לעובד כוכבים לבשליה וקאכיל בשולי עובדי כוכבים דרבנן:
וה"נ - היכא דפשיטא דדמים הללו מתוך תיבתו לקחם וליכא למיחש לאיסורא דאורייתא לא חשו חכמים לספק איסורא דרבנן:
משום יום אידם - למיחש דלמא האי עובד כוכבים שייך בתר בני תוכה ושקיל וטרי האי ישראל בהדיה ביום אידו:
רבה בר עולא אמר - ביום אידם של בני עזה לא שרא ר"ח לשאת ולתת עם בני עטלוזא ולא דמי לשתי קדירות דהתם ליכא למיחש משום בישולי עובדי כוכבים מכי אתי ישראל חדא זימנא בגחלים אבל הכא איכא למיחש דלמא האי עובד כוכבים שייך בתר בני תוכה הואיל וסמוכה לה ומתני' דקתני דחוצה לה מותר לאו בסמוכה כולי האי קאמר ור"ח לפני אידיהן הוא דשרי וה"ק לא חשו להם חכמים לשמא נתזה צינורא מתוך קדירת עובד כוכבים לתוך קדירת ישראל הואיל ואיסור קל הוא חדא דלא שכיח ועוד דאי נמי שכיח בטיל ברובא ה"נ לא חשו לאיסור חוצה לה של בני עזה ואע"פ שסמוכה לה ממש:
כל היכא - דתני שיש בה עבודת כוכבים משמע שהיום עובדין ליראה שלהם:
אסור ליכנס לתוכה - משום חשד דאמרי איהו נמי אזיל למפלח:
ישב לו קוץ - נתחב לו קוץ ברגלו:
ואם אינו נראה - מפרש לקמן:
פרצופות המקלחין מים - פרצופות אדם חלולין ונכנס סילון מים לאחוריהם לתוכן ויוצאין דרך פיהם:
בכרכים - דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה להכי נקט כרכים:
ע"ג סילון - צינור מחובר בקרקע:
מפני סכנה - שלא יבלע עלוקה שנשו"א בלע"ז:
אילימא דלא מיתחזי - שאין אדם רואהו:
כל מקום שאסרו חכמים - דבר המותר ואסרוהו מפני מראית העין שהרואהו חושדו בדבר עבירה:
אפילו בחדרי חדרים אסור - במקום שאין אדם רואה אסרוהו:
ואם אינו נראה כמשתחוה - שפונה אחריו או צידו לצד עבודת כוכבים:
למיזל קמיה - עד שיעבור מכנגד עבודת כוכבים:
אבל מעיין דאיכא סכנה - דאי לא שתי מיית בצמא:
תוספות
[עריכה]דלמא מהדר ישראל אפיה. וא"ת מאי שנא משאר איסורים דעלמא דשריא ביוצא ונכנס וי"ל דהא דשרינן בעלמא יוצא ונכנס היינו היכא דנתפס. כגנב אם מצאו ישראל ותבע ליה לדינא אבל הכא יכול לתחוב הכף של נבלה בקדירה ויאמר להגיס את תבשילך נתכוונתי שלא יקדיח אי נמי הכא מיירי בתבשיל אכסנאי דלא מרתת מיניה ולרבא איכא למימר דשרי יוצא ונכנס אפי' באכסנאי ומשום הכי לא מייתי ראיה מבשר נבלה לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים דהתם עובד כוכבים מרתת דלמא חזי ליה ותבע ליה בדינא:
ושדי עובד כוכבים נבילה בקדיר'. פירש ר"י שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפילו הולך למרחוק וראיה מדלקמן בפרק שני (דף לד:) גבי ההיא ארבא דמורייסא דלא חייש לתערובת חמרא כיון דקיסתא דמורייסא בלומא פי' בזוזא וקיסתא דחמרא בארבעה לומי פירוש בארבע זוזי ומהאי טעמא שבקינן בכל יום קדירות שלנו לשפחותינו עובדות כוכבים ולא חיישינן דלמא הטילה איסור בתוכו:
דכוותה ה"נ לא חשו חכמים לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים. פירש הקונטרס דנימא דמים הללו שהוא לוקח מהן בשר זו של בני תוכה הן וכבר היו נקרבים לעבודת כוכבים ואסורין מדאורייתא דכתיב לא ידבק בידך מאומה משמע דלאביי נמי אם הוה ידעינן בודאי שהם של עבודת כוכבים אסורין ושאני הכא משום דלא חשו ולרבא אפי' למיחש חיישינן ואסור וקשיא דלקמן בפ"ב (דף סד. ושם ד"ה מסתברא) קאמר הדר יתבי וקמיבעיא להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורין או מותרין ומסיק רב נחמן דמותרין ומייתי ראיה ממתניתין עובד כוכבים שהיה נושה בו ישראל מנה ומכר עבודת כוכבים והביא לו המעות מותרים ושמא משום הך קשיא פ"ה דמי עבודת כוכבים שנקרבים היו לעבודת כוכבים ולא דמי לההיא דפ"ב דר"ל חליפי עבודת כוכבים וחליפי עבודת כוכבים אינם אסורים אלא כשהחליפם ישראל אבל כשהחליפם עובד כוכבים מותרין מיהו קשיא דאפי' הוו נקרבין לעבודת כוכבים אינם אסורין דבעינן עבודה שנעשית כעין פנים כדאמרינן לקמן פרק רבי ישמעאל (דף נא.) זרק מקל לפניה חייב משום דדרכה בכך והמקל אינו נאסר דבעינן תקרובת כעין פנים וליכא ויש פירושים אחרים שהגי' רש"י דאביי לא ס"ל הך מתני' דלקמן פרק בתרא (דף סד.) ודוחק הוא לומר דאביי ורבא ורבה בר עולא לא שמיע להו ועוד קשיא מפ"ב אההיא דפרק אין מעמידין (לקמן דף לג.) גבי והולכין לתרפות ת"ר ישראל ההולך ליריד של עובדי כוכבים וכו' עובד כוכבים שהולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מעותיו מותרין דאמרינן אימור חמרא זבין גלימא זבין משמע הא עבודת כוכבים זבין אסור אלמא חליפי עבודת כוכבים אסורין פי' ר"ת דההיא דפ"ב (לקמן סד.) דשרי חליפי עבודת כוכבים היינו בעובד כוכבים שפורע חובו מדמי עבודת כוכבים שמכר דהאי דאמר דעבודת כוכבים תופסת דמיה היינו מוהיית חרם כמוהו והיינו דוקא כשהחליפה ישראל אבל כשהחליפה עובד כוכבים לא שייך אבל הכא ובפרק אין מעמידין (לקמן דף לג.) מיירי שהעובד כוכבים מקצה הדמים לצורך עבודת כוכבים אחרת ולכך אסורין הדמים וא"ת דאביי קאמר הכא דלא חשו לבני חוצה לה משום דמי עבודת כוכבים הא לבני תוכה אסור משום דמי עבודת כוכבים ומ"ש מדלקמן פרק אין מעמידין (שם) דפסקינן באימר חמרא זבין גלימא זבין וה"נ נאמר הכי ויהא מותר אף לידועים שהם בני תוכה ואומר ר"י דהכא מיירי ביריד שהוא קבוע לקנות תשמישי עבודת כוכבים וצרכיה הלכך לבני תוכה אסור דאיכא למיחש לדמי דעבודת כוכבים אבל התם מיירי ביריד שאינו קבוע לכך ולפיכך יש לתלות באימר גלימא זבין ורבא פליג ואמר אי הוה לן למיחש לדמי עבודת כוכבים שהיה היריד עשוי לכך חיישינן ואפילו בחוצה לה אבל רבא סבר דאין היריד עשוי לכך ומשום יום אידם איבעיא ליה:
כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו'. פי' רב נסים גאון דאין הלכה כרב מדתנן פרק שני דחולין (דף מא. וע"ש בתוס') ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה המינים ועוד תנן בשבת (דף קמו:) שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אלמא לא אסרו בחצר אע"ג דבשוק אסור מפני מראית העין כך קבלתי בשבת מפי מורי החסיד ובתוספות רבינו יהודה מצאתי נראה לר"י דהלכתא כרב כדפרישית בשבת פ' במה אשה (דף סה. ושם ד"ה אמר):
והאמר רב יהודה אמר רב וכו'. ואף על גב דפליגי ביה תנאי בפרק במה אשה (שבת דף סד:) מ"מ לא בעי לתרץ דפליגא הך ברייתא על רב יהודה:
ראשונים נוספים
איכא דאמרי בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עטלוזה של עזה מה היא כלו' עזה מותרת או אסורה אמר ליה לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות ע"ג כירה אחת ואמרו חכמים כי קדירת ישראל מותרת ולא חשו לה כלום.
מאי לא חשו לה משום בשר נבילה ולא אמרי' דלמא אהדר אפיה ישראל ושדא ליה עובד כוכבים בשר נבילה בקדירה דכוותה הכא נמי לא חשו לה חכמים בדמים הנמצאים ביד בני עזה משום דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים ולא אמרי' דלמא בן עטלוזה יהבינהו ליה ולמה דימה לו הדבר לצור שכך היו דירתם ישראל ועובד כוכבים והיו מבשלין יחדו.
רבא אמר לא חשו להן חכמים משום בישולי עובדי כוכבים דכוותה הכא לא חשו להן משום יום אידם כלומר כשם שכל אחד ואחד מבשל קדירתו כך כל אחד מקום שיש בו עבודת כוכבים הוא יום אידו:
רבה בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צינורא פי' שמא ניתזה צינורא מפי העובד כוכבים ונפלה בקדירה של ישראל דכוותה הכא נמי לא חשו להן חכמים משום לפני אידיהן הואיל ואין העבודת כוכבים עצמה בתוך עזה אבל ביום אידם עצמו אסורה אפילו עזה:
פיס' מהו לילך לשם פי' שלא לשם משא ומתן אלא (לע"ז) [לעבור] מתוכו למקום אחר בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור. אבל אם מן הדרך ההוא הוא הולך גם למקום אחר מותר כו'.
ת"ר ישב לו קוץ בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה כמשתחוה מותר וכן אם נתפזרו לו מעות בפני עבודת כוכבים לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה כמשתחוה מותר.
מעיין המושך מים בפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים וכן פרצופות המקלחין מים בכרכין לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים.
וצריכין דאי תנא קוץ וכו' ופשוטה היא.
אמר אביי לא חשו חכמים משום בשר נבלה: וכדפירש רש"י ז"ל ששתי קדרות אלו אחת של התר ואחת של נבלה, ולא חשו חכמים משום בשר נבלה דאמר אביי, (לימר) [לומר] שלא חשו שיקח גוי נבלה מקדרתו ויתן לקדרתו כי מהדר ישראל אפיה, ואע"ג דאיכא למיחש לאיסורא דאורייתא לא מחזקינן איסורא, ודכוותא לא ניחוש הכא לדמי ע"ז ואע"ג דאסורי מדאורייתא. ורבא אמר, האי לא חשו, לא לבשר נבלה קאמא, דניליף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי ע"ז, דהא לא דמו, דגבי בשר נבלה ליכא למיחש, משום דלית ליה הנאה לגוי דנישדי נבלה בקדרה, ואי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא, אבל הכא מתכוין גוי לעשות רצון חבירו, אבל הכי קאמא, לא חשו להם משום בשולי גויים, דדילמא (סמוך) [סמיך] (ל)ישראל על גוי לבישולה וקא אכיל בישול גויים דרבנן. ובמילתיה דרבה בר עולא אפילו ביום אידם של בני עזה לא שרי ר' יוחנן לשאת ולתת עמהם עם בני עטלוזה, ולא דמו לשתי קדרות, דהתם ליכא למיחש לבישולי גויים מכי חתא ישראל חדא זימנא בגחלים.
והקשו לפירושו, חדא, דהיכי הוה סלקא דעתיה דאביי למיחש, דהא לא חיישינן בשום דוכתא דילמא עביד גוי מידי להעביר ישראל במקום דלית להו הנאה, דכל חששין (דידהו) [דעבדו] להנאתן הוא, כדאמרינן לקמן (לד, ב), קיסטא דמוריסא בלומא דחמרא בד' לומי. ועוד, דיוצא ונכנס בכל מקום מותר בין ביין נסך בין באסורי נבלה כדאיתא פירקא קמא דחולין (ג, א), ואפילו לאביי דאמר התם נכנס ויוצא לכתחלה לא, בעומד על גביו מיהא מודה ואפילו לכתחלה, ואפילו בדבר שהגוי תופס בידו, כגון שוחט וישראל עומד על גביו, כל שכן הכא דשניהם שם וכל אחד משמר את שלו, ועוד דהכא בדיעבד איירינן דישראל וגוי ששפתו קאמא, ועוד, דמה שפירש בדרבא לא חשו משום בשולי גויים דילמא סמיך ישראל על גוי לבשולה, אינו נכון, דמכיון ששפת הישראל את קדרתו בכירה על גבי האור, שוב אין מקום לחוש לבשולי גויים, ואפילו הגוי מגיסה ומבשלה וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (לח, א), שופתת אשה על גבי כירה ובאת גויה ומגיסה בה עד שתבא מן המרחץ או מן השוק ואינה חוששת.
ויפה פירשה רבינו הרב ר' יונה נ"כ שפירש, ולא חיישינן דילמא מהדר ישראל אפיה, ושדי גוי נבלה במשגה בקדרתו של ישראל ושלא במתכוין, דפעמים דאדם טועה בקדרות השפותות סמוכות זו לזו כשרוצה ליתן באחת ונותן באחרת, ופעמים שאין הישראל זכור במנין החתיכות ואתי למיכל בשר נבלה, ואפילו הכי לא חיישינן להכי דלא מחזקינן אסורא, הכא נמי לא חשו חכמים משום דמי ע"ז ביד גוי, דלא חיישינן שביאו בני עטליזא של עזה דמי ע"ז מעזה ששם הע"ז ויום האיד ומוכרין שם הע"ז, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן בעטלוזה שלא הוחזק שם איסור, אע"פ שסמוכה לעזה הרבה. והא דקאמא דילמא מהדר הישראל אפיה לאו למימרא דאי מהדר הישראל אפיה חיישינן, אלא הכי קאמר לא אמרינן אי מהדר הישראל אפיה שדי גוי נבלה, אלא אע"ג דמהדר ישראל אפיה לא מחזקינן איסורא. ורבא אמר לא חשו להם משום בשולי גויים, שמא יסלק הגוי את הקדרה מעל האש בעוד שישראל יוצא ונכנס ויתקן האש ויחזירנה, ולא חיישינן לכך אע"ג דלא מירתת לכך משום דאינו יודע שתאסר קדרתו של ישראל בכך, ועוד שפעמים שעושה כך דרך מקרה ושגגה מפני שהוא צריך לכך בשביל קדרתו, ואפילו הכי לא מחזיקנן איסורא בדרבנן, הכא נמי לא חשו חכמים משום יום אידיהם, דילמא האי גוי דעטלוזא שייך בתר בני עזה וישראל זה נושא ונותן עמו ביום אידו.
ומה שלא פירשה רבא כאביי, משום דסבירא ליה דדמי ע"ז ביד גוי מותרין, כדאסיקנא פרק השוכר את הפועל (סד, א), אי נמי סבירא ליה לרבא שלא נסתפק ריש לקיש על דמי ע"ז ביד גוי, דודאי כולי האי לא מחזקינן איסורא לחוש למיעוט מעות שהם מדמי ע"ז, כמו שאין אנו חוששין בשאר הירודין, כדתניא (לג, א) גוי ההולך לירוד בין בהליכה בין בחזרה מותר, ומשום ירוד אין לחוש לכך ואפילו בשל עזה. ולפיכך לא למד רבא דלא חיישינן לדמי ע"ז ממה שאין אנו חוששין דילמא שדי גוי נבלה בקדרה בשגגה, וכל שכן דלא חיישינן ליום אידם שהוא מדרבנן, דלא דמי, דהכא ודאי לא מחזקי איסורא, אבל בירוד ע"ז ודאי ראוי להסתפק באסור יום אידם אם לא מפני שאסור יום אידם דרבנן כאסור בשולי גויים, אע"פ שהדבר ראוי לחוש שיוריד הקדרה מעל האש לתקנו, בדרבנן לא החמירו לחוש.
רבה בר עולא [אמר] לא חשו חכמים משום צנורא וכו': סבירא ליה לרבה בר עולא דודאי לאסור יום איד יש לחוש בסתם.
[בזמן] שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור: פירש רש"י ז"ל: שמא יחשדוהו שנראה כמהלך שם לעבדה. ונראה לי דדוקא בישראל שאינו דר שם, ובשאין יהודים דרים שם, אבל אם יהודים דרים שם מותר, דהוה ליה כשאין הדרך מיוחדת לאותו מקום [ד]מותר, דתלינן דלמקום אחר הוא הולך משם, והכי נמי תלינן דלביתו או לבית ישראל חבירו הוא הולך.
וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן התם, תנינן ג' ירודין הן, ירוד עזה, ירוד עכו, ירוד של בטנה, והמחוור שבכלם ירוד של בטנה, מהו לילך שם, אם היה אכסנאי אסור, בן עיר מותר, שיירה מותר, שכן דרך שיירה לילך בכל [מקום].
ומכל מקום יש ללמוד מכאן, דאפילו ישראל הדר בעיר שיש בה ע"ז, ביום איד אסור לילך לרחוב שהע"ז שם אם אין אותו רחוב פתוח לשווקים אחרים, מפני [שנראה] שמהלך לעבודה, כפירושו של רש"י ז"ל, וכל שכן שהוא אסור ליכנס לעולם בחצר ע"ז ואפילו לדבר עם אחד מהם, מפני החשד. ואיפשר דאפילו על עסקי רבים ואפילו על פקוח נפשות אסור ליכנס שם. ויש להביא ראיה על זה, מדאמר לקמן מעיין המושך מים לפני הע"ז לא ישחה וישתה משום שנראה כמשתחוה, ואוקימנא לה אפילו היכא דמאית אי לא שתי, וכל זה אינו אלא משום חשד הרואים, הכי נמי כיון דאיכא חשד ע"ז אפילו במקום סכנת נפשות אסור. כל זה נראה לי לפי פירוש רש"י ז"ל שפירש דנראה כהולך לעבדה.
אבל רבינו הרב רבינו יונה נ"ר כתב דלא אסרו לילך אלא בירוד של ע"ז, לפי שהגויים מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם, ולפיכך אסור שלא יהא נראה כאחד מהם הולך לסחורה ולכבד ע"ז. אבל בעיר שעושים שם יום איד ואין הולכים שם משאר מקומות, לא מצינו שאסרו לילך דרך שם לעיר אחרת דלא אתי למחשדיה.
ותניא בתוספתא (פ"א ה"ג), ירוד שבאותו הדרך אין הולכין לאותו הדרך וכו', מדתני לה גבי ירוד וגבי אידיהן של גויים לא תאני לה, אלמא אין אסור להלוך דרך שם אלא בירוד של ע"ז. ומכל מקום מה שכתבתי נראה, שאם מטעם שנראה כהולך לכבד אסור, כל שכן בנראה כהולך לעבדה, כן נראה לי.
אבל מעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מאית אימא לא צריכא: מיהא שמעינן דאסור לשחות לפני ע"ז לעולם, ואפילו במקום סכנת נפשות, ואפילו אין אדם רואהו, והרי זה בכלל בכל מתרפאין חוץ מע"ז (פסחים כה, א).
מאי לא חשו: פי' הא ודאי שפיר ידעינן דהתם לא חשו להם חכמים לשום דבר ולא לתערובת נבלה ולא לבשולי גוים ולא לצנורא וכדמוכח לישנא אלא ה"פ דלאו זה חשש מאלו הוא דמדמינן לה דשייך לומר הכא.
אמר אביי כו': פר"שי ז"ל דאפי' לנבלה דאיסורא דאוריתא לא חשו דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי גוי נבלה בקרבתו של ישראל הכא נמי לא חשו לדמי ע"ז ביד גוי שהוא אסור תורה לחוש שמא יש בידן של חוצה לה מעות ע"ז שנתערבו בהם מבני תורה ושקיל ישראל מינייהו. ואתא רבא ואמר דכולי האי לא ילפינן מהתם דשאני התם דלית ליה לגוי הנאה דליתן נבלה בקדרתו של ישראל ועוד דמירתת מיניה מה שאין כן בזו כי כשנתנו בני תורה מעות ע"ז שלהם לבני חוצה לה לטובת חבירו נתכוון ואיכא למיחש ולא חשו חכמים דאמרינן הכא אינו אלא לומר שלא חשו להם משום בשולי גוים דאיסורא דרבנן ודכוותא הכא לא חשו לאסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם היכא דידעינן ודאי שהמעות לא היו מבני תורה כן פ' ר"שי ז"ל לפי לשונו. וקשה היאך היה סובר אביי לדמויי דשפיר קאמר רבא דהתם ליכא למיחש לנבלה שלא נחשד גוי לעשות שום דבר להעביר וכדאית' לקמן במכלתין גבי מוריס של גוים ועו' כבר אמ' שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי' יוצא ונכנס ואפילו גבי שחיטת כותי אמרו כן בשמעתא קמייתא דחולין ואף על פי שהבהמה בידו והוא שוחט בה וכל שכן הכא שישראל שם דמירתת גוי לכך י"ל דאביי היה סובר שהיה לנו לחוש שם שמא מתוך שהקרנות קרובות יטעה גוי ויתן נבילה בקדרתו של ישראל דסבור שנותן בקדרה שלו ואפילו הכי לא חשו להם חכמים הכא נמי לא חשו לדמי ע"ז ביד גוי ורבא נאדי מהאי סברא משום דסבירא ליה דהתם לא שכיח דטעי גוי בין קדרה שלו לקדרה של ישראל מה שאין כן בזו דשכיח דשקלי וטרו בני תורה עם בני חוצה לה או אפשר דס"ל שלזו לא הוצרכנו ללמוד כלום דדמי ע"ז ביד גוי מותרין הם.
רבה בר עולא כו': פר"שי ז"ל דרבה בר עולא לית ליה אוקמתא דרבא משום דלא דמו דהתם ליכא למיחש לבשולי גוים דהא מכי יהיב ישראל קדרתו על גבי האור אע"ג דחתי גוי בתר הכי בגחלים עד דגמר בשוליה מותר מה שאין כן ביום אידם דאיכא איסורא דרבנן. ואיכא למידק היכי טעי רבא בהא דהא מילתא פסיקתא היא לקמן דאם הניח ישראל קדרתו על גבי האור שיבא הגוי ומגיס בו או חותה בגחלים לכך פר"י ז"ל דרבא היה אומר כי היה לנו לחוש שמא יסלק הגוי קדרתו של ישראל מעל גבי האור להניחה בקרקע קודם גמר בשוליה כדי לתקנה או שלא תתקלקל באור ואח"כ יחזירנה למקומה דהשתא איכא משום בשולי גוים ואפי הכי לא חשו הכא נמי לא חשו ליום אידם ורבה בר עולא סבר דלא דמו דהתם מילתא דלא שכיח היא שיסלקנה מעל האור ויחזרנה מה שאין כן בזו שקרוב הדבר לטעות שיהא סבור לשאת ולתת עם בני חוצה לה וישא ויתן עם בני תורה ומאי לא חשו חכמים משום לפני אידיהם דהוי ספק ספקא דמי יימר שהוא נושא ונותן עם בני תורה ואפי' הוא נושא ונותן עמהם דילמא לו אזיל ומודה ודמיא לחשש צנורא דהוי ספק ספקא דדילמא לא נפיל צנורא בקדרה של ישראל וכי נפיל נמי מתבטל שם במיעוטא וליכא איסורא זו היא הצעה של שמועה זו על נכון.
והא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו': לאו משום דהלכתא כותיה פרכינן מינה אלא דבעינן למידע אי פליגא עליה דרב ודכוותא בתלמודא ובירושלמי אמרו כולהו תנויי פליגי עליה דרב ולית לון קיום אבל מעיין כו' וא"ת וליתני מעיין וכל שכן אידך ז"ל דמשום יתורא הוא דמשמע לן דמיירי במקום סכנה.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
עיר שיש בה ע"ז כו' ה"נ לא חשו חכמים משום דמי ע"זביד גוי פירוש יש לומר דמי ע"ז הן שרוצין לקנות מהן בהמה לע"ז ולא מפני שהן אסורין בהנאה אלא משום דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. שהוא איסור תורה. אבל לשאת ולתת עמו ביום אידו אינו אסור אלא מדרבנן דקרא דלא ישמע על פיך לאו הכי הוא דאתי אלא כפשטי' אי נמי יש לפרש הני דמי ע"ז שמכר הגוי צלמים ואע"ג דפשטינן בהילכתא קמייתא דפרק השוכר דדמי ע"ז ביד גוי מותרין אכתי לא הוו קים להו והוו סברי דהן אסורין והכא מוכח לקמן נמי בפ' אין מעמידין דדמי ע"ז ביד גוי אסורין ובפ' השוכר אמרי' דאיבעיא להו ופשטו להיתרא יש לומר שלא הי' נודע לרבים זה ההיתר:
רבא אמר לא חשו להן חכמים משום בישולי גוים פי' כגון ששפתו אותן קודם שידליקו האש שאם היתה הכירה דולקת אין בו משום בישולי גוים כדאמרי' בפירקין דלקמן שופתת אשה ע"ג כירה כו':
פיסקא עיר שיש בה ע"ז כו' והא איכא צער בעלי חיים אמר אביי דרחמנא אמר ואת סוסיהם תעקר קשיא לי היכי אמרי' בפ"ק דחולין במעשה דר' פנחס בן יאיר עקרנא להו איכא צער בעלי חיים:
ר' יעקב זבן סנדלא ר' ירמי' זבן פיתא ק"ל דהני שאין מתקיים הן והיכי זבני להו מגוים ביום אידם ירושלמי ר' חייא בר בא שלח מזבן לי' סנדל מן ידידה דצור א"ל ר' יעקב בר אחרא ואת (מלקוחי ידידי) [מלוקחי יריד] א"ל ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך א"ל שניי' היא דמר ר' יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי נפש:
פיסקא ואלו דברים אסורין למכור לגוים איצטרובילין ובננות שוח קשיא לי דתנן בריש מסכת דמאי הקלין שבדאמי השיחין והרימין והעזרדין ובנות שוח כו' דאלמא לא חשיבי והכא היכי אמרי' דחשיבי ומקרבו להו לע"ז וי"ל מתוך שאינן מתבשלות אלא לשלש שנים כדתנן בריש פ"ח דשבועות ובנות שוח שביעית שלהן שניי' שהן עושות לשלש שנים כו' מש"ה חשיבי להו כתב רבי' האי גאון זצוק"ל בשער עשיר של מקח וממכר ואלו שאסור למכור לגוי ביום איד שלהן דאמר רבב"ח א"ר יוחנן כולן בפטוטרותיהן שנינו נראין הדברים שסובר רבי' שימי אידיהן קורא פטוטרות והדבר רחוק מן הדעת מאוד:
הכ"ע דקאמר זה וזה פי' כגון שהזכיר לבן שחור ואדום הי' מתיר ר' יהודא למכור לו לבן לבדו כיון שהזכיר גם שחור ואדום וזו בין התרנגולים דתנן שהזכירו בין התרנוגלין והילכך מוכרו לבדו תניא נמי הכי אמר ר' יהודא אימתי בזמן שאמר תרנגול לבן אבל אמר זה וזה מותר זאת הברייתא מוכחא בפירוש אבל בפירוש המורה לא מוכחא:
פיסקא מקום שנהגו למכור כו' ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה פי' כרשיני תרומה אין נאכלין אלא לבהמת כהן ולא לבהמת ישראל הילכך ישראל ששכר פרה מכהן אע"פ שמזונותי' עליו פרה דכהן היא ורשאי להאכילה כרשיני תרומה דדידי' הוה וא"ח היאך ימצא ביד ישראל כרשיני תרומה כגון שקנה אותם מכהן ומה שנדחק המורה בזה אינו נ"ל:
בן בתירא מתיר בסוס ירושלמי ר' יוסי בר בון בשם ר' חונא בן בתירא ור' נתן שניהם אמרו דבר אחד דתני הוציא מן הבהמה ומן החי' ומן העופות בין חיים בין מתים חייב ר' נתן אומר מתים חייב חיים פטור רבנן אית להון חיוב חטאת ואינון מתיבין ליה אכן בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר משום שבות כן אוף אנא אית לי לכשיזקין כודנו ברחיים מיכן מוכיח שאף המשוי חשוב מלאכה אצל בהמה ולא כמו שפירשתי בפ' מי שהחשיך במדורא בתרא ואי קשיא כיון שהמשוי חשוב מלאכה אצל בהמה בלאו מחמר נמי ליתסר דהא קא עביד בה גוי מלאכה בשבת דומיא דשאלה ושכירות מה צורך לומר דשמעי' י' לקליה נ"ל שכך מוכחת השיטה שכל מלאכה שהתחילה בה הבהמה מערב שבת מותר להניחה לעשות כל השבת ואין בכך כלום ולא הוזהרנו אלא שלא תתחיל במלאכה בשבת הילכך גבי שאלה ושכירות שמתחלת לעשות המלאכה בשבת בלאו מחמר נמי קא עבר אבל גבי נסיוני וגבי נתינת כיס שמתחלת לעשות המלאכה מבעוד יום אינו עובר עד שיחמר אחריה ואין בידי ליתן טעם לדבר עיין בפ' מי שהחשיך במהדורא תליתאה:
פיסקא אין מוכרין להן דובים ואריות כו' מיתיבי כשם שאין מוכרים לם בהמה גסה כך אין מוכרין להן חיה גסה ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה אין מוכרין כ"כ בספרי וה"פ כגון שהיא מזקת והמורה גריס חיה גסה ולא מסתבר:
פיסקא אין בונין עמהם כו' אם פריו יתן בעתו עלהו לא יבול פי' בעתו ולא קודם עתו זה תלמוד שלא הגיע להוראה וכיון שהגיע עתו לא יאחרנו זה שהגיע להוראה ואינו מורה ועתה מתיישב יפה והיינו דאמר ר' אבא. אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה וכו':
פיסק אף במקום שאמרו כו' ואם התנו מתחילה מותר נ"ל דוקא לקבל שדה בשותפות מותר ע"י שיתנו מעיקרא מפני שמלאכת הימ"פ שוה אבל במשא ומתן אפילו ע"י תנאי אסור מפני שביום אחד מרויח יותר מחדש א' ונמצא שגוי עושה בשבת שליחותו של ישראל וחולק עמו ואפילו בשדה נמי קשיא לי דאע"ג דליכא למיחש לאיסור שבת מי שרי האמרינן בפ' ארבע מיתות תניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו' עד ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו. ויקיימו בשמו מסייע לי' לאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז והתורה אמרה לא ישמע על פיך:
מהדורות תליתאה ורביעאה
[עריכה]אמר רב יוסף לא ניצלי אינש צלותא דמוספי בחלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד כו' בשלהי פ' תפלת השחר תנן ר' אלעזר בן עזרי' אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ"א בחבר עיר ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין ואמרי' בגמרא. ר"י היינו ת"ק איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת"ק סבר יחיד שלא בחבר עיר נמי פטור. ור' יהודא סבר יחיד שלא בחבר עיר חייב ואמרי' התם דפליגי ר' חנן ור' ינאי דר' חנן אמר הלכה כר' יהודא שאמר משום ראב"ע ור' ינאי אמר אין הלכה כר' יהודא. הנה אליבא דר' ינאי יחיד חייב בתפלת המוספין אפילו היכא דאיכא חבר עיר ואליבא דר' חנן נהי דפטור היכא דאיכא חבר עיר היכא דליכא חבר עיר חייב דאין הלכה כת"ק. אליבא דר"א דאמר אע"ג דליכא חבר עיר פטור.
איבעיא להו משום הרויחא אסור כו' אי קשיא אי משום ולפני עור הא תינח למיתב לי' אבל למישקל מני' אמאי ואי אמרת משום גזירה אי הכי גוי דאית לי' אטו מאן דלית לי'. יש להשיב דמאן דלית לי' דשייך בי' איסורא גזרי' למישקל אטו למיתב אבל למאן דאית לי' שייך בי' איסורא לא גזרי' בי' אטו מאן דלית לי' ואי קשיא והא סיפא דר' יהודא מוכח בפירוש (דמשמע) דמשום הרויחא דילמא אזיל ומודה הוא תשובה ודאי ר' יהודה הכי קסבר דמשום דאזיל ומודה היא ולא קמבעיא לן אלא לת"ק דיש לומר דטעמא דת"ק משום ולפני עור הוא וגזר למישקל מני' עטו למיתב לי' ור' יהודא פליג עליו ולית לי' גזירה אלא טעמא דמישקל נמי משום דילמא אזיול מודה הוא. והילכך לשאת וללות ולשאול דאית לי' שמחה בגווייהו אסור. אבל ליפרע ממנו דהוא מיצר שרי דלא אזיל ומודה. ואמרו לו לפי שיטתו השיבוהו דאף לדידך דלא אסרת אלא היכא דאיכא שמחה ה"נ שמחה איכא דאע"פ שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:
תניא כוותי' דר"ל כשאמרו אסור לתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיי' מותר ואפי' בדב' המתקיים נשא ונתן מותר פי' האי ברייתא מיירי לפני אידיהן ותדע דהא ביום אידן אמרן דמודה ר"ל דאם נשא ונתן אסור מש"ה שרי' למיזבן להו דבר שאינו מתקיים דלא אזיל ומודה אבל בים אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור למכור להן דילמא אזיל ומקריב לי' לע"ז וקעבר משום ולפני עור והכי מוכח לקמן בפירקא מרב יהודא דשרי לרב ברונא ולרב גידל לזבוני חמרא וחיטי בחגתא דטייעי ואמרי' משום דלא קביעי הא אי הות קביעי הוה אסור לזבוני להו ואע"ג דהוי דבר שאינו מתקיים
אמר אביי גזירה להיפרע אטו לפורען פי' ורב יהודא אע"ג דבכולהו אית להו גזירה דהא לא פליג עלייהו בהא פליג ושרי מפני שהוא מצר וחכמים סברי אע"פ הוא מצר עכשיו שמח היא לאחר זמן.
אם צריך לפרנסה אומרת בברכת השנים. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בתעניות שלחו בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למיטרא אפילו בתקופת תמוז כו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמאי לימרו בברכת השנים ונ"ל לומר שאין זו קושיא של כלום דע"כ לא אמרי' אלא בשאר בקשות שאינן קבע לכל ישראל אבל שאל' מטר שהו' קבע לישראל ואין שואלין אות' אלא עד הפסח אם עיר אחת צריכ' מטר אסורין לשנות סדר התפל' לשאול המטר בברכ' השנ' כמו שעשו בימות החורף אלא שואלין אותה בשומע תפלה:
פיסקא וקרטיסים אמור לני שני ושלשה דברים משם אביך ה"ג ולא שאמרתה לנו ואי גרסי ליה לא על אלו שאמר עכשיו עונה אלא כלומר כמו שהית רגליל לומר לנו הלכות וחידושים משמו אמור לנו גם עתה וניטפי חדא שתא כו' לפי פתרון המורה תבא שנת תשעים לפרט שנה ראשונה לשמטה:
שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ל"ג ועל כלי זכוכית וברוב ספרים אינו כתוב דאי גרסי' לי קשיא מאי דאמרי' בהלכות י"ח דבר יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וטומאת ארץ העמים מתרץ התם וטומאת כלי זכוכית לא מתרץ אלא ודאי ל"ג ליה:
הוה לי' נקירתא דהוי אתי מן ביתא לבי רבי פי' ר' הוה דר בציפרי ואנטונינוס היה הפלטורין שלו בראש טבריא על פסגה אחת ושם יש מערה ההולכת מטבריא לציפרי מהלך י"ב מילין:
פיסקא ויום הלידה ויום המיתה מכלל דר"מ סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ל"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושרפה חוקה היא. פי' חכמים שהם משימין חילוק משמע שהם סוברים שהשריפה אין עושין אותה אלא בעבור חשיבות והילכך מיתה שיש בה שריפה מוכחת שאותה המיתה חשובה בעיניהן ועושין אותה יו איד בכל שנה אם אין בה שרפה לא היתה חשובה בעיניהם שיעשו אותה יום איד בכל שנה וכיון שבעבור חשיבות עושים אותה לא נאסרה לישראל אבל ר"מ שאוסר כל מיתה ואע"פ שאין בה שריפה מוכיח מדבריו שהוא סובר שהשריפה לא בעבור חשיבות עושין אותה שא"כ לא היתה אסורה מיתה שאין בה שריפה אלא חוק היא להם לעשותה ואם אירע ולא עשו חוקם בעסור זה לא נגרעה מיתת מלכם בעיניהם וכיון שחוק האמוריים היא היאך רשאים ישראל לעשותה ומשני דגם לר"מ נמי חשיבותא היא השריפה ולאו חוקה כך נ"ל פתרון שיטה זו והוא העיקר אבל המורה מפרש איפכא לרבנן חוקה ולר"מ חשיבותא ודחוק נ"ל ביותר:
פיסקא יום תגלחת זקנו ויום אידם מי אסור בו מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי' לע"ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר רבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"ם דכוותה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידם פי' האי דקאמר ר' חנינא לריש לקיש דלא חשו להם חכמים לאו למכור להם קאמר דלמכור להם וודאי איכא למיחד לשמי ע"ז הוי איסור תורה ולא אמר לא חשו אלא לקנות מהם דלא אסיר אלא משום דילמא אזיל ומודה דהוי מדרבנן דומיא דבישולי גוים דלא אמרי' דילמא האי דזבין מני' חד מבני העיר הוא שהן סמוכין לעטלוזא ויצא לכאן ונמצא שקונה מן הגוי ביום אידו ודברי המורה לא נראו לי:
ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי אמר המורה דלא גרסי' הכא מן הנהרות ומן האגמים דה"ה נמי מן הכלים ואינו נ"ל שכמו שהיא כתובה הגירסא כאן כך היא כתובה בערביפסחים וברייתא אחרת מביא שם שהיא מדברת אפילו מן הכלים והיא מיירי בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא בעבור סכנת שברירי והתם גרסי' אי איכא אינש אחרינא גבי' ניתערי' ונימא לי' פלגיא לחינא מיא ואי לא נקרקש נכתמא אפומה דחצבא ולא הכא כדגריס לי' המורה:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז והיו בה חניות מעוטרות כו' נ""ל דלאו בימי אידן קאמר דא"כ אסור לישא וליתן עם כולן אלא יריד של ע"ז הי' והיו בה חניות מעוטרות שכל הנושא ונותן שם נותן מכס לע"ז ושאינן מעוטרות אינן נותנין מכס לע"ז ואין כאן איסור אחר אלא משום מכס דהוא נהנה או מהנה ודייקא נמי מדקרמינן עמאי דתניא יום שע"ז מנחת בו את המכס כו' ומהולכין ליריד של גוים כו' ואיסור יריד לחוד ואיסור יום איד לחוד דאיסור יום איד הוא אסור משום דילמא אזיל ומודה ואיסור יריד משום מכס והיכא דליכא למיחש למכס כגון בלוקח מבעה"ב שרי וביום איד מותר לקנות מהם דבר שיאנו מתקיים כדאמרן לעיל וביריד אסור משו מכס דמהנה לע"ז ומש"ה ר' יעקב דזבן סנדלא ור' ירמי' דזבן פיתא הוי איסורי אע"פ שהן דבר שאינו מתקיים משום מכס דמהנה לע"ז אי לאו דקנו מבעה"ב דלא שקלי מנייהו מיכסא:
איזהו עיקור המנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה ק"ל ודילמא שחיט לה ואכיל לה ואנן דומיא דירקבו ויוליך לים המלח בעינין ותו דלקמן מקשינן מעיקור בהמה דקדשים דקתני נועל דלת בפני' והיא מתה אלמא גם הנה נמי מהארכובה ולמעלה קתני דהיא מתה ומש"ה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי דאי מן הארכובה ולמטה מה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי התם אסורי בהנאה ודילמא שחיט לה בתר הכי ואכיל לה אלא לאו ש"מ מן הארכובה ולמעלה הוא אבל עיקור דלעיל שעוקרין על המלכים הוא כדן שלא ישתמשו בהם ואינם אסורים באכילה הילכך עוקרה מן הארכובה ולמטה אבל זו שאסורה בהנאה צריך לעוקרה מן הארכובה ולמעלה ופתרון המורה דמפרש מן הארכובה ולמטה לא נראה לי:
ואם החרים והקדיש והעריך בהמה תיעקר עיין מה שכתבתי בפרק בתרא דבכורות:
פיסקא ואלו דברים ורמינהו הוסיפו עליהן אלכסנין ואסטרובילין כו' לא ידעתי אינה כשני' ועל מה יש לומר הוסיפו עליהן אטו לא ידעי' דכל אילן העושה פירות יש לו דין שביעית. ומה חילוק יש באילנות. גם מאי דאמרי' כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית לא ידעתי פירושו דאדרבה טפי חמיר כל דבר שאינו מתקיים מדבר המתקיים כדתנן בפ"?? דשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים. ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה החוף שוטה כו'. ועוד כלל אחר אמרי בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה כו' פי' כל דבר שאינו מתקיים בארץ כל ימות השנה וכלה לחי' מן השדה יש לו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה. ולא להפסד ויש לו ביעור אחר שכלה מן השדה וכל דבר המתקיים בארץ כל ימות השנה קדושת שביעית יש בו לאכלה ולא לסחורה. אבל דין ביעור אין לו. שהרי לא כלה לחיה מן השדה ועל זה שנינו בפ' בא סימן התחתון כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לי שביעית ואין לו ביעור. והמורה פירש כל שאין לו עיקר להתקיים בארץ בימות הגשמים כגון קישואין ודלועין; וכיוצא בהן אין לו שביעית ומותר לעשות מהן סחורה ואינו מצווה להפקירן ודבר זה לא יתכן כלל שכל הירקות וכל הזרעים וכל הקיטניות יש להן דין שביעית כדמוכח בשביעית. ונ"ל דלא גרסי' זה הכלל כל שיש לו עיקר כו' אלא ה"ג ואי ס"ד תורניתא מי אית לה שביעית פי' דתורנייתא היא שטה עץ בעלמא. ועץ אין בו תורת שביעית דלא נאסר בשביעית אלא אוכלי אדם ואוכלי בהמה ומיני צבעים שהנאתן וביעורן שוה לאפוקי עצים שהנאתן אחר ביעורן:
תנא ומכולן מוכרין להן חבילה. מיכן יש להתיר למכןור בהמה טרפה למשומד דלא זבין לי' כ"א למכור לאחרים. ולא חיישי' שמא יאכל ממנה כיון דלזבוני לאחריני זבנה דהא בלבונה אע"ג דמכר לו חבילה יש לחוש שמא יקטיר הוא ממנה ואפ"ה תלינן לקולא דכולהו לזבוני לאחריני זבנה. והם ה"נ בטרפה:
אמר אביי על ולפני עור לא תתן מכשול מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינין ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין לי' לישראל. וממאי דאמרי' בגיד הנשה שאסור ליתן לנכרי ירך חתיכה שלא ניטל ממנה גיד הנשה שמא יחזור וימכרנה לישראל. והא לפני דלפני הוא ונראה לי שאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול. דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר בין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינ' אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גיד הנשה וכלאים ומאי דאמרי' בפסחים על ההיא ארבע דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים כי אם קבא קבא שיכלו קודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל וישראל עושה איסור על ידך בלא ידיעה:
תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו לי' אדום ושקיל ויהבו לי' שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן פי' אע"ג דאמרן לעיל ה"ד אי דאמר תרנגול לבן כי הוי בין התרנגולין מאי הוה התם משום דשקיל ביחד מחד גברא לבן ואדום ושחור שכל כוונתו אלבן כפי מה שהיה מכריז ובערמה קא שקיל להנך אי נמי לאכילה אבל האי דזבן מחד גברא אדום לבד ומחד גברא שחור לבד הא חזינן דלא קפיד והילכך י"ל שרי למיזבן לי' תרנגול לבן ואפי' לרבנן קא מבעיא ליה ולא כדברי המורה שפירש דלא מבעיא ליה לר' יהודא:
מאכילה כרשיני תרומה פי' הכרשינין אע"פ שהן מאכל בהמה נאכילין גם לבני אדם דומיא דשעורין שאלו לא היה מאכל אדם כ"א מאכל בהמה בלבד לא היו חייבים בתרומה.
פיסקא מקום שנהגו למכור ר"ה זבין פרה לגוי כו' קשיא לי דהא תנן במתני' עגלים לא תלינן בשחיטה. והמורה פירש כגון שפירש לו הגוי דלקימן קא בעי להו ואכתי קשיא לי משור של פטם דהויא כסתמא כדמוכח התם ונ"ל לתרץ שחילוק יש בין שור לפרה דסתם שוורים זכרים לרדיא קיימי וסתם [פרות] לשחיט' [קיימ'] ואע"פ שהיא פרה חורשת י"ל האי דזבנה לשחיטה זבנה אבל בשור לא היו מתירין ב"ה דודאי לרדיא זבנה ואע"ג דאמרי' בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיט' מכרתיו לך הא אמרי' התם דרובא לרדיא זבני אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב אבל באיסורא ודאי דאזיל בתר רובא והילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימין קא בעי להו כיון דדמי רדיא יקרין על דמי בישרא טובא:
והא אמרת דכותים לא חשידי אשפיכות דמים ראיתי מקשים ממאי דתנן בעירובין הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מוד' בעירו' ה"ז אוס' עליו ראב"י או' לעול' אינו אוס' עד שיהיו ב' יש' אוסרין זע"ז ומי שאינו מודה בעירוב הוא כותי ואמרי' בגמרא דטעמא דראב"י כיון דגוי חשיד על שפיכות דמים תרי ישראל דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן כו' אלמא גם הכותי חשיד הוא על שפיכות דמים שבשניהם הוא חולק ראב"י ואומר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרים זע"ז ונ"ל לתרץ דלעול' כותי לא חשיד אשפיכות דמים דראב"י לא פליג אלא אנכרי דבעי שני ישראלים אוסרין זע"ז ודייקא נמי מדקתני לעולם אינו אוסר ולא קתני אינן אוסרין אלמא לא פליג אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים. ובכל שיטת הגמרא אינו מזכיר אלא גוי למימרא דלא פליג אלא אגוי והאי דאדכר ת"ק כותי מפני שדינן שוין לאסור ואין העירוב מועיל בכותי כמו שאינו מועיל בגוי אבל מיהו ראב"י לא פליג את"ק אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים ולא שכיח דדייר חד ישראל בהדי':
פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:
פיסקא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ אלא גוי בדקביל עלוי' פי' והוא הדין נמי דהוי שרי ר"ש להשכיר מרחץ לגוי בדקביל עלויי' ושדהו לגוי לא הוה שרי ר"ש אלא בדקביל עלי' דאריסותא דר"ש לית לי' ותני דמתני שרי אפילו בדלא קביל משום אריסותא ושדהו לכותי ר' שמעון אסר לי' משום תרי טעמא ותנא דמתני' לא אסר לי' אלא משום ולפני עור ולא מפני שנקרא' על שמו דאמרי' אריסותי' קא עביד:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר רבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"ם דכוותה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידם פי' האי דקאמר ר' חנינא לריש לקיש דלא חשו להם חכמים לאו למכור להם קאמר דלמכור להם וודאי איכא למיחד לשמי ע"ז הוי איסור תורה ולא אמר לא חשו אלא לקנות מהם דלא אסיר אלא משום דילמא אזיל ומודה דהוי מדרבנן דומיא דבישולי גוים דלא אמרי' דילמא האי דזבין מני' חד מבני העיר הוא שהן סמוכין לעטלוזא ויצא לכאן ונמצא שקונה מן הגוי ביום אידו ודברי המורה לא נראו לי:
ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי אמר המורה דלא גרסי' הכא מן הנהרות ומן האגמים דה"ה נמי מן הכלים ואינו נ"ל שכמו שהיא כתובה הגירסא כאן כך היא כתובה בערביפסחים וברייתא אחרת מביא שם שהיא מדברת אפילו מן הכלים והיא מיירי בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא בעבור סכנת שברירי והתם גרסי' אי איכא אינש אחרינא גבי' ניתערי' ונימא לי' פלגיא לחינא מיא ואי לא נקרקש נכתמא אפומה דחצבא ולא הכא כדגריס לי' המורה:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז והיו בה חניות מעוטרות כו' נ""ל דלאו בימי אידן קאמר דא"כ אסור לישא וליתן עם כולן אלא יריד של ע"ז הי' והיו בה חניות מעוטרות שכל הנושא ונותן שם נותן מכס לע"ז ושאינן מעוטרות אינן נותנין מכס לע"ז ואין כאן איסור אחר אלא משום מכס דהוא נהנה או מהנה ודייקא נמי מדקרמינן עמאי דתניא יום שע"ז מנחת בו את המכס כו' ומהולכין ליריד של גוים כו' ואיסור יריד לחוד ואיסור יום איד לחוד דאיסור יום איד הוא אסור משום דילמא אזיל ומודה ואיסור יריד משום מכס והיכא דליכא למיחש למכס כגון בלוקח מבעה"ב שרי וביום איד מותר לקנות מהם דבר שיאנו מתקיים כדאמרן לעיל וביריד אסור משו מכס דמהנה לע"ז ומש"ה ר' יעקב דזבן סנדלא ור' ירמי' דזבן פיתא הוי איסורי אע"פ שהן דבר שאינו מתקיים משום מכס דמהנה לע"ז אי לאו דקנו מבעה"ב דלא שקלי מנייהו מיכסא:
איזהו עיקור המנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה ק"ל ודילמא שחיט לה ואכיל לה ואנן דומיא דירקבו ויוליך לים המלח בעינין ותו דלקמן מקשינן מעיקור בהמה דקדשים דקתני נועל דלת בפני' והיא מתה אלמא גם הנה נמי מהארכובה ולמעלה קתני דהיא מתה ומש"ה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי דאי מן הארכובה ולמטה מה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי התם אסורי בהנאה ודילמא שחיט לה בתר הכי ואכיל לה אלא לאו ש"מ מן הארכובה ולמעלה הוא אבל עיקור דלעיל שעוקרין על המלכים הוא כדן שלא ישתמשו בהם ואינם אסורים באכילה הילכך עוקרה מן הארכובה ולמטה אבל זו שאסורה בהנאה צריך לעוקרה מן הארכובה ולמעלה ופתרון המורה דמפרש מן הארכובה ולמטה לא נראה לי:
ואם החרים והקדיש והעריך בהמה תיעקר עיין מה שכתבתי בפרק בתרא דבכורות:
פיסקא ואלו דברים ורמינהו הוסיפו עליהן אלכסנין ואסטרובילין כו' לא ידעתי אינה כשני' ועל מה יש לומר הוסיפו עליהן אטו לא ידעי' דכל אילן העושה פירות יש לו דין שביעית. ומה חילוק יש באילנות. גם מאי דאמרי' כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית לא ידעתי פירושו דאדרבה טפי חמיר כל דבר שאינו מתקיים מדבר המתקיים כדתנן בפ"?? דשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים. ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה החוף שוטה כו'. ועוד כלל אחר אמרי בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה כו' פי' כל דבר שאינו מתקיים בארץ כל ימות השנה וכלה לחי' מן השדה יש לו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה. ולא להפסד ויש לו ביעור אחר שכלה מן השדה וכל דבר המתקיים בארץ כל ימות השנה קדושת שביעית יש בו לאכלה ולא לסחורה. אבל דין ביעור אין לו. שהרי לא כלה לחיה מן השדה ועל זה שנינו בפ' בא סימן התחתון כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לי שביעית ואין לו ביעור. והמורה פירש כל שאין לו עיקר להתקיים בארץ בימות הגשמים כגון קישואין ודלועין; וכיוצא בהן אין לו שביעית ומותר לעשות מהן סחורה ואינו מצווה להפקירן ודבר זה לא יתכן כלל שכל הירקות וכל הזרעים וכל הקיטניות יש להן דין שביעית כדמוכח בשביעית. ונ"ל דלא גרסי' זה הכלל כל שיש לו עיקר כו' אלא ה"ג ואי ס"ד תורניתא מי אית לה שביעית פי' דתורנייתא היא שטה עץ בעלמא. ועץ אין בו תורת שביעית דלא נאסר בשביעית אלא אוכלי אדם ואוכלי בהמה ומיני צבעים שהנאתן וביעורן שוה לאפוקי עצים שהנאתן אחר ביעורן:
תנא ומכולן מוכרין להן חבילה. מיכן יש להתיר למכןור בהמה טרפה למשומד דלא זבין לי' כ"א למכור לאחרים. ולא חיישי' שמא יאכל ממנה כיון דלזבוני לאחריני זבנה דהא בלבונה אע"ג דמכר לו חבילה יש לחוש שמא יקטיר הוא ממנה ואפ"ה תלינן לקולא דכולהו לזבוני לאחריני זבנה. והם ה"נ בטרפה:
אמר אביי על ולפני עור לא תתן מכשול מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינין ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין לי' לישראל. וממאי דאמרי' בגיד הנשה שאסור ליתן לנכרי ירך חתיכה שלא ניטל ממנה גיד הנשה שמא יחזור וימכרנה לישראל. והא לפני דלפני הוא ונראה לי שאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול. דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר בין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינ' אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גיד הנשה וכלאים ומאי דאמרי' בפסחים על ההיא ארבע דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים כי אם קבא קבא שיכלו קודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל וישראל עושה איסור על ידך בלא ידיעה:
תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו לי' אדום ושקיל ויהבו לי' שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן פי' אע"ג דאמרן לעיל ה"ד אי דאמר תרנגול לבן כי הוי בין התרנגולין מאי הוה התם משום דשקיל ביחד מחד גברא לבן ואדום ושחור שכל כוונתו אלבן כפי מה שהיה מכריז ובערמה קא שקיל להנך אי נמי לאכילה אבל האי דזבן מחד גברא אדום לבד ומחד גברא שחור לבד הא חזינן דלא קפיד והילכך י"ל שרי למיזבן לי' תרנגול לבן ואפי' לרבנן קא מבעיא ליה ולא כדברי המורה שפירש דלא מבעיא ליה לר' יהודא:
מאכילה כרשיני תרומה פי' הכרשינין אע"פ שהן מאכל בהמה נאכילין גם לבני אדם דומיא דשעורין שאלו לא היה מאכל אדם כ"א מאכל בהמה בלבד לא היו חייבים בתרומה.
פיסקא מקום שנהגו למכור ר"ה זבין פרה לגוי כו' קשיא לי דהא תנן במתני' עגלים לא תלינן בשחיטה. והמורה פירש כגון שפירש לו הגוי דלקימן קא בעי להו ואכתי קשיא לי משור של פטם דהויא כסתמא כדמוכח התם ונ"ל לתרץ שחילוק יש בין שור לפרה דסתם שוורים זכרים לרדיא קיימי וסתם [פרות] לשחיט' [קיימ'] ואע"פ שהיא פרה חורשת י"ל האי דזבנה לשחיטה זבנה אבל בשור לא היו מתירין ב"ה דודאי לרדיא זבנה ואע"ג דאמרי' בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיט' מכרתיו לך הא אמרי' התם דרובא לרדיא זבני אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב אבל באיסורא ודאי דאזיל בתר רובא והילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימין קא בעי להו כיון דדמי רדיא יקרין על דמי בישרא טובא:
והא אמרת דכותים לא חשידי אשפיכות דמים ראיתי מקשים ממאי דתנן בעירובין הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מוד' בעירו' ה"ז אוס' עליו ראב"י או' לעול' אינו אוס' עד שיהיו ב' יש' אוסרין זע"ז ומי שאינו מודה בעירוב הוא כותי ואמרי' בגמרא דטעמא דראב"י כיון דגוי חשיד על שפיכות דמים תרי ישראל דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן כו' אלמא גם הכותי חשיד הוא על שפיכות דמים שבשניהם הוא חולק ראב"י ואומר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרים זע"ז ונ"ל לתרץ דלעול' כותי לא חשיד אשפיכות דמים דראב"י לא פליג אלא אנכרי דבעי שני ישראלים אוסרין זע"ז ודייקא נמי מדקתני לעולם אינו אוסר ולא קתני אינן אוסרין אלמא לא פליג אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים. ובכל שיטת הגמרא אינו מזכיר אלא גוי למימרא דלא פליג אלא אגוי והאי דאדכר ת"ק כותי מפני שדינן שוין לאסור ואין העירוב מועיל בכותי כמו שאינו מועיל בגוי אבל מיהו ראב"י לא פליג את"ק אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים ולא שכיח דדייר חד ישראל בהדי':
פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:
פיסקא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ אלא גוי בדקביל עלוי' פי' והוא הדין נמי דהוי שרי ר"ש להשכיר מרחץ לגוי בדקביל עלויי' ושדהו לגוי לא הוה שרי ר"ש אלא בדקביל עלי' דאריסותא דר"ש לית לי' ותני דמתני שרי אפילו בדלא קביל משום אריסותא ושדהו לכותי ר' שמעון אסר לי' משום תרי טעמא ותנא דמתני' לא אסר לי' אלא משום ולפני עור ולא מפני שנקרא' על שמו דאמרי' אריסותי' קא עביד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה