חידושי הרשב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק א

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

לפני אידיהן של גויים שלשה ימים וכו':    אסיקנא בגמרא (ו, א) דהני שלשה ימים בלא אידיהן. ומיהו בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, כדאמר שמואל (ז, ב), בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, והלכה כמותו. וכן פסק הרי"ף והרב בעל התרומות ז"ל (ספר התרומה סי' קלד).

אסור לשאת ולתת עמהם:    בגמרא (ו, א) איבעיא לן חטעמא דמתניתין, אי משום לפני עור בלחוד הוא, וכי אית ליה בהמה לדידיה שרי, או אפילו משום הרוחה היא, ואפילו אית ליה בהמה לדידיה, משום דאזיל ומודה על הרוחתו, ואיכא משום "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג). ולא איפשיטא בעיין בהדיא. ומיהו סוגיא דשמעתא מוכחא דמשום הרוחה היא, מדאמר בגמרא (ו, ב) בהדיא, בשלמא להשאילן דקא מרווח ליה, ורבא נמי (דקא) [קא] פשט, דבכולי מתניתין משום דמודה הוא. ואפילו אביי דקאמא דלשאול וללוות גזירות נינהו, בלהשאילן (והלואתן) [ולהלוותן] נראה דמודה משום [ד]משום דאזיל ומודה הוא. מדאמרינן אמר אביי גזירה לשאול אטו להשאיל, ולא קאמא אביי מתניתין משום "ולפני עור לא תתן מכשול" הוא, וגזירה הני אטו הני. ועוד, מדקאמר רבא, כלה משום דמודה הוא, ולא קאמא, משום דמודה הוא, שמע מינה דאביי במקצתן מודה דמשום דאזיל ומודה הוא, ובלשאול ולוות הוא דפליג, משום דבההיא פורתא לא אזיל ומודה.

[ומיהו] לאו ראיה גמורה היא, דאיפשר לומר דלא [מיבעיא] להו בגמרא אלא בלשאת ולתת עמהם בלחוד, אבל בלהשאילן ולהוותן ולפרען על משום דאזיל ומודה הוא. ורבא דקאמא כלה משום דאזיל ומודה הוא, לאו כלה מתניתין קאמא, אלא כלפי שאמר אביי להשאילן ולהלוותן משום דאזיל ומודה, ולשאול מהם וליפרע מהם גזירה, אמר רבא _ כלה, כלומר להשאילן ולשאול מהם לפרען וליפרע מהם, כלהו משום דאזיל ומודה. וזה עקר.

לשאת ולתת:    יש מפרשים לקנות ולמכור. וטעמא דמילתא, משום דאזיל ומודה על מה שהוא מרויח ומשתכר במה שלקח או במה שמכר. ורבינו תם ז"ל מפרש: לשא ולתת _ למכור לו, דבמכירה לבד איכא משא מעות ומתן המכר, וכתב שלא אסרו למכור להם אלא דברים הראויים לתקרובת, אבל שאר דברים שרי, דלא שייך אזיל ומודה במקח וממכר, כיון דתחת החפץ שקונה נותן מעות, או תחת המעות שלוקח נותן חפץ חליפין, וגם כן אינו בטוח שירויח בסחורה זו שקנה. והביא ראיה מדפריך תלמודא (ה, ב) ומי בעינן שלשה ימים, והתנן המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי וכו', ומשני, הכא דלהקרבה בעינן לה בעי תלתא יומי, אלמא מתניתין גמרי, [ד]במידי דתקרובת דוקא קא מיירי.

ומיהו נראה לי שזאת אינה ראיה גמורה, ודילמא הכי קאמא, הכא דלפעמים להקרבה בעי לה, ואז ודאי דין הוא דלבעי תלתא משום בקור, אסרו כל מקח וממכר כל תלתא יומי בדבר המתקיים, כדי שלא תחלוק בין מכר למכר, דאיפשר נמי דליום אידו בעי לה ואז ילך ויודה. ומן הטעם הזה אתה צריך לאסור דבר הראוי לתקרובת אפילו הוא דבר שאינו צריך ביקור, כגון כלי תשמיש, דאי לא, כיון שאינו בר ביקור אמאי בעינן כולי האי, אלא כדי שלא תחלוק בין מכר למכר הראוי להקריבו ביום אידו.

ועוד הוא מביא ראיה מדאבעיא לן (ו, א), טעמא דלשאת ולתת משום הרוחה הוא, פירוש, שמשתכר ומרויח בסחורתו ואזיל ומודה, או משום לפני עור לא תתן [מכשול] הוא, דאינו אסור אלא מידי דתקרובת, ונפקא מינה כגון דאית ליה בהמה לדידיה, ואמאי לא קאמא ונפקא מינה למכור להם מידי דאינו ראוי לתקרובת, דאי אמרת משום הרוחה איכא, ואי אמרת משום ולפני עור ליתא, אלא שמע מינה שלא אסרו אלא מידי דתקרובת, ופירש דהרוחה אינו לשון שמרויח ומשתכר, אלא לשון ריוח ובהמות רבות שיכול להקריב אי זו מהן שירצה. והוצרך לפרש כי מה שאמר הגמרא בברייתא דרב זביד (ו, ב), דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, לא _ לוקחין מהם _ במקח קאמא, אלא בדורון, דומיא דההוא דינרא דשדר ההוא מינאה לר' יהודה נשיאה (ו, ב). ונראה דהא נמי אינה ראיה, דהיכי לימא ונפקא מינה למכור להם מידי דאינו ראוי לתקרובת, שזו היתה עיקר שאלתו (או) [אי] איסורא דמתניתין בדברים הראוים לתקרובת דוקא ומשום לפני עור, או דילמא אפילו בדברים שאינם ראויים לתקרובת ומשום דאזיל ומודה על הריוח שהוא מרויח ומשתכר בו.

אבל מאי דקאמא ונפקא מינה כגון דאית ליה בהמה לדידיה, היא נפקותא מחודשת וצריכא תלמוד, ולומר דאפילו בדברים הראויים לתקרובת גופייהו נמצא צד היתר, כגון דאית ליה בהמה לדידיה וכו'. ועוד, דמה שפירש לא לוקחין מהם בדורון, קשה, כי בודאי לא לוקחין מהם דומיא להם קאמא, דדבר והפכו הוא, ומה מוכרין במעות או בחליפין, (אבל) [כן] לא לוקחין במקח קאמא. ועוד, דלשון חכמים לעולם בלקיחה [בדרך מקח] אומר לשון לקיחה, לקח ממנו בדינר (בבא מציעא ס, ב), לוקחין מהם עבדים (להלן יג, א), ובקבלה אחרת שלא בדרך מקח אומר, המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו (בבא קמא צד, ב), והרבה בדומה לו. ועוד, לדבריו למה אסרו להלוותן ולפורען משום שהוא מרויח וממציא להם מעות, והלא לא אסרו ליקח מהם כל דבר ואע"פ שהמציא להם מעות, אלא שזו אינה קושיא כל כך, דאיכא למימר דבהלואה ופריעה שהוא מרויח עליו במה שלא היה לו כלל לא הוא ולא חליפיו, זה ודאי הרוחה גדולה לו ואזיל ומודה עליה, אבל במקח וממכר, אף על פי שהוא מרויחו במעות מחסרו בחליפיו ולא אזיל ומודה.

ומכל מקום עדיין קשה דאפילו לדבריו שאסר למכור לו מידי דתקרובת [בלבד] מכל מקום היה לו לאסור לקנות מהם כל דבר במעות משום הרוחה, דמידי דתקרובת או נויין הוא, כדתנן (נא, ב) מצא בראשו מעות וכו' הרי אלו מותרין, ואוקימנא לה בגמרא (שם) בכיס תלוי בצוארו, (הוא) [הא] מונחין לפניו אסורין משום נויין. אי נמי שנותן מהם לכומר ביום אידם, וכיון דקימא לן דטעמא דמתניתין משום הרוחה הוא, ואע"ג דאיכא למימר דכולהו אית להו מעות אם מעט ואם הרבה שיספיק להם לאותו תקרובת, שאין נותנין לכומר אלא דבר מועט, מכל מקום הוא אסור, דלטעמא דהרוחה אפילו כי אית ליה נמי לדידיה אסור. ועוד שיש כאן הרוחה גדולה, שאם לא היה לוקח ממנו אותו חפץ לא היה נותן לכומר כלום, לפי שאין דרכם לתת להם חפץ ששוה הרבה, ועכשיו תהיה לו הרוחה לתת לו כמה שירצה בין רב למעט. ויש לומר לדבריו, דלא שייך למימר הרוחה אלא בריבוי דברים שיש שינוי בגופם, כגון בהמות שזו שמנה וזו כחושה, ויש בזה הרוחה לפי חפץ המקריב, שיש רוצה (בהכחשה) [בכחושה] ויש רוצה בשמנה, אבל במעות כל שם מעות אחד הוא, וכיון שיש לומר שיש לו שיספיק למתן הכומר, אם אנו ממציאין לו יותר אין בכך כלום, דלמה ילך ויודה על זה, והוא כבר היה בידו די ספקו.

נמצא עכשיו לפי פסק הלכה, לדברי רבינו תם ז"ל מותר לקנות ממנו כל דבר, ואפילו ביום אידו, דלא אזיל ומודה, ומותר למכור לו כל דבר שאינו ראוי לתקרובת, ואסור ליקח ממנו שום דבר בדורון, ואסור למכור לו כל דבר הראוי לתקרובת ואפילו אית ליה לדידיה, משום הרוחה, ובלבד [שהוא] דבר המתקיים עד יום אידו, ולדברי שאר המפרשים אסור למכור להם כל דבר המתקיים עד יום אידם, אבל דבר שאינו מתקיים עד יום אידם הוא מותר, דודאי לאכילת השתא קא בעי ליה, ולא אזיל ומודה ביום אידו, דלאו מודה אלא בדבר דקאי קמיה ביום אידו, ואסור לקנות מהם דברים שאינם מתקיימים כגון ירק וכיוצא בו, דמתוך שאינו מתקיים מתאוה למוכרו ואזיל ומודה, וכדאמר בגמרא ברייתא דרב זביד (ו, ב), דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, אבל לקנות מהם דברים המתקיימים מותר, וכן פירש רש"י ז"ל בשמועה זו, ולקמן גבי מתניתין דחנויות המעוטרות ושאינם מעוטרות (יב, ב, ד"ה שאין), משום דסתם מוכר דבר המתקיים הוא עצב, ולא אזיל ומודה.

ומה שאמר בבריתא אחריתי (ו, ב) באסרו לשאת ולתת עמהם, לא אמרו אלא בדבר המקתיים, לא קאי אלא אמכירה לבד, כי מכירה עצמה יש בה משא ומתן, משא המעות ומתן החפץ, אבל הקנייה לא אסרו בו דבר המתקיים, אבל הראב"ד ז"ל (ו, ב) מוסיף בה דברים, דלוקח מהם אסור בכל דבר כי מכל מקום [המעות] מתקיימים הם בידם.

להשאילן ולשאול מהם וכו':    נראה דאפילו לדברי רבינו תם ז"ל אסור להשאילן ולהלוותן אפילו דברים שאינם ראויין לתקרובת כמו שכתבנו למעלה (סוף ד"ה לשאת). דכיון שהוא מרויחו במה שלא היה לו כלל לא הוא ולא חלופו, בהרוחה גדולה כזו ודאי אזיל ומודה. והגע עצמך, דאלו לשאול וללוות שמיעטו מהם אסור משום דמגו דחשיבא ליה מילתא אזיל ומודה, כל שכן ה[מ]שאילן וה[מ]לוה להם שמרויחו שאסור, ואפילו במידי דאינו ראוי לתקרובת.

ולהלוותן וללוות מהם:    פירש רבינו תם: דדוקא בחנם, אבל ברבית מותר, דלעולם מיצר הוא ולא אזיל ומודה, וכדאמר בקדושין (כ, א), ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא.

לפורען וליפרע מהם:    אסיקנא בגמרא (ו, ב) דהלכה כרבי יהושע בן קרחא(?) דאמר מלוה בשטר אין נפרעין ממנו [מלוה על פה נפרעין ממנו], לפי שאינו אלא כמציל מידן. וכתב הרב בעל התרומות זצ"ל (ספר התרומה סי' קלד): דאפילו מלוה בשטר יש להתיר לתבוע וליפרע מן הגוי ביום אידו, מדאמר בירושלמי אפילו מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע מהם, ונראה לי דהא דירושלמי פליג אדידן, דאם כן איך נמצא לעולם אין נפרעין מהם, ואם תמצא לומר שפסקו (דרבי) [כרבי] יהודה ודלא מטעמא(?), הא נמי דלא כגמרין, דהא רב הונא פסק כרבי יהושע בן קרחא דאמר דוקא במלוה על פה (כרבי יהושע בן קרחא) ודלא כרבי יהודה.

ויום אידו שאסרו במתניתין אפילו התדיר, ואף על פי שאינו בא מזמן רחוק לזמן רחוק, ולא כמו שכתבו בשם רש"י ז"ל. והראיה מדאמר בגמרא (ז, ב), אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל, נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור, פירוש העושה יום ראשון של שבת לשם הנוצרי לעולם אסור לשאת ולתת. ומסתברא שזהו עקר דברי רב תחליפא, דאי לא מאי קמ"ל פשיטא.

כתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קלה) בשם רש"י ז"ל, דעכשיו הוא מותר לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום אידם, דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו. ומהאי טעמא נמי שרי תלמודא פרקא בתרא (סד, ב), כדאמר, רב יהודה שדר קורבנא לאבי דורני ביום אידו, אמר קים ליה בגויה דלא פלח לע"ז, וכן (סה, א) רבא שלח קורבנא לבר ששך אפילו ביום אידו, אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז. וכי תימא הואיל וגזרו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה, הא אמר שמואל (יא, ב) בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו, הילכך אפילו יום האיד מתירין.

ועוד כתב דמותר משום איבה, כדאמרינן בגמרא (ו, ב), ההוא מינאה דשדר דינרא קיסרנאה לר' יהודה נשיאה, יתיב ריש לקיש קמיה, אמר היכי איעביד, אשקליה אזיל ומודה, לא אשקליה הוה להו איבה וכו'. ואף על גב דאמר ליה טול וזורקו לבור לפניו, יש לומר כל היכא דאיכא למיעבד תקנתא דרך חסידות ולהתרחק עבדינן. (והא) [וכן] לקמן פרק אין מעמידין (כו, א) יהודית מולדת ארמית בשכר, ומפרש רב יוסף משום איבה, אבל לא בחנם. ועוד יש להתיר משום שהוא כמחניף לו, וכדאמרינן בירושלמי (בסוגיין) תאני עבר ונשא ונתן אסור בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי דמכירו מותר דאינו אלא כמחניף לו, תאני נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם.

עוד יש מתירין לקנות מהם בירוד וביום השוק ואפילו ביום האיד כל דבר שהוא צריך ללוקחו, דדילמא לא משכח ליה אלא בירוד וביום השוק, והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד. וגבייהו דידהו ליכא רווחא, דירוד זילי (וגרעי) [תרעי] טפי משאר יומי. והיינו דאמר לקמן (יג, ב) מיעוטינהו הוא, כל היכא דממעט להו שפיר דמי, דממעט להו רוחא. ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסי עלה במשקין (מועד קטן י, ב), רבינא מסיק זוזי בבני אקרא, אתא לקמיה דרב אשי, א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו, כפרקמטיא האבודה דאמי ושרי, ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא (יג, א), הולכין בירוד של גויים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם, אלמא היינו טעמא לירוד. ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד, וכן כתב רבינו האיי זצ"ל.


דף ה עמוד ב[עריכה]

גמרא, ומי בעינן כולי האי, והא תנן בארבעה פרקים בשנה וכו':    תמיהא לי ומאי קושיא, דאפילו תימא דלאכילה דהשתא בעינן לה, איכא למיחש דילמא מתוך שע"ז שגורה בפיו כל תוך שלשה ימים שלפני אידו, מפני שהוא טרוד בענייני תקרובת האיד, שמא ילך ויודה מעתה בכל מה שהוא לוקח, וכטעמא דר' ישמעאל בג' דלאחריו, [ומאן הוא] דאמר דנחלוק בין טעמא דתנא קמא לטעמא דרבי ישמעאל באיסור (שלישי) [שלשה] שלפניו.

וניחא לי, דאי איפשר לומר דתנא קמא משום שם ע"ז ששגורה בפיו ויודה מעתה, דאם כן בריתא דקתני (ו, ב) דאינו אסור למכור לו אלא דבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים לא אמאן תרמיה, לא כתנא קמא ולא כרבי ישמעאל, דכיון דחיישינן דילמא מעתה ילך ויודה אין חלוק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים, אלא ודאי שמע מינה דטעמא דתנא קמא משום דאזיל ומודה ביום אידו הוא, ולא אזיל ומודה אלא בדבר שהוא לפניו קיים ביום אידו.


דף ו עמוד א[עריכה]

ודילמא נח גופיה (טרפא) [טריפה] הוה:    קשיא לי והלא נח היה אחר המבול שלש מאות שנה וקימא לן דטרפה אינו חיה. ואם תאמר דהכי קאמר, נהח גופיה כי קאמא ליה רחמנא _ "אתך" (בראשית ו, יט), לא ידע דאזהריה על טריפה, דאיהו לא ידע דדילמא טריפה הוה, לא היא, דאם כן מאי קא משני ליה _ "תמים" כתיב ביה (שם, ט), דמי אמר ליה רחמנא שהוא תמים, והלא לא כתיב אלא _ "כי אותך ראיתי צדיק לפני" (שם ז, א).

ואם תאמר דאליבא דמאן דאמר טרפה חיה קא מקשה, לא היא, דאם כן הוה ליה למימר הא ניחא למאן דאמר טרפה אינה חיה אלא למאן דאמר טרפה חיה דילמא נח גופיה טרפה הוה, כדמקשי הניחא למאן דאמר טרפה אינה יולדת, ויש לומר דלא אמר טרפה אינה חיה אלא בבהמה ובעוף, אבל באדם איפשר דאית ביה טרפיות דהוא חי בהן, אף על פי שכנגדן אינו חי בבהמה.

איבעיא [להו] אסור לשאת ולתת עמהם משום הרוחה הוא:    פירוש דוקא טעמא דלשאת ולתת עמהם קא מיבעיא לן, דדילמא במקח וממכר לא אזיל ומודה, אבל אידך דמתניתין בודאי איכא משום דאזיל ומודה, ולפורען ולהלוותן ולהשאילן ליכא משום לפני עור, אלא משום הרוחה ואזיל ומודה.


דף ו עמוד ב[עריכה]

איבעיא להו נשא ונתן מהו:    פירוש בלפניהם, רבי יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר, אבל ביום אידם לכולי עלמא אסור. ובלפניהם פסק הרי"ף ז"ל הלכה כר"ל, דתניא כוותיה _ אידיהן של גויים נשא ונתן אסור, אידיהן אין לפני אידיהן לא. אבל כתב בתרומות (ספר התרומה סי' קלד) דהלכתא כרבי יוחנן, מדלא חשיב לה בהחולץ (יבמות לו א) בהני תלת דהלכה כריש לקיש לגבי ר' יוחנן, וליכא למימר משום הכי לא אצטריך למיחשבה לה התם משום דתניא כוותיה דר"ל, [דהא קא חשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש, ועוד] דאמר לקמן (ז, ב) דרבנן בתראי סבירא להו נשא ונתן אסור, וקאי ר' יוחנן כוותייהו.

ונראה דמה שהביא ראיה מדלא חשיב לה בהדי הני תלת ליתא, דהא לא אצטריך ליה למיחשבה התם משום דתניא כוותיה, והא דחשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה, ההיא לא חשיב לה התם לצריכותא למילף דהלכתא כוותיה בההיא, דאדרבא עלה דההיא קא מייתי הני תרתי אחריני, קנין פירות, וכתב לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, והכי קאמא, כי היכי דבהאי הלכתא כוותיה מדתניא כוותיה, הכי נמי הלכתא כוותיה בהני תרתי, ובהנהו אצטריך לאורויי דהלכתא כותיה דלא תניא בהו כוותיה, אבל הא דהכא אמאי תיתי לה התם, אי לאורויי דהלכתא כוותיה, הא לא אצטריך, דהא תניא בהדיא כוותיה.


דף ז עמוד א[עריכה]

תנו רבנן הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר וכו':    יש מפרשים משום כבודו של ראשון, אבל אם טהרו או התירו טהור ומותר. ונראין דברי הראב"ד ז"ל, שכתב אינו רשאי ואין לו היתר קאמא, דכיון דאסרו אסורא רביעא עליה ונעשית חתיכה דאיסורא. דהכי תניא פרק אלו טרפות (חולין מד, ב), חכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר, מדאמר אינו רשאי משמע דאם התירו אינו (מטהר) [מותר]. [ועוד] מדקתני ואם היו שנים אחד מתיר ואחד אוסר, אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, אלמא היכא דלא היו שנים, אלא שהאחד אסר בפני עצמו, אין חברו רשאי להתיר אפילו גדול בחכמה ובמנין.

ודברים אלו בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת, (אלא) [אבל] אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר, כדתנן בבכורות פרק עד כמה (כח, ב) ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לג, א), מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האים שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים, ומעשה בא לפני חכמים והתירוה, ואמר התם דאלו הואי פרה הוה הדרה, כיון שטעה בדבר משנה, אבל בשקול הדעת ודאי לא, מפני שנעשית חתיכה דאיסורא. והני מילי בטומאה וטהרה ואיסור והיתר, אבל בזכות וחיוב, חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה, אי נמי בטהרה והיתר לטומאה ואסור.

ואם היו שנים:    כלומר, שנשאלה שאלה בפניהם, כגון זו הולכין אחר חכמה ומנין, ואם היו שקולין, בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ובשם רבינו ז"ל דכל (היכא דאמר כי האידנא) [איכא דאמרי הכי] דיינינן, דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר המיקל, כדין שני חכמים שקולים החולקים.


דף ח עמוד א[עריכה]

מתני', יום תגלחת זקנו וכו':    פירש הראב"ד ז"ל: דבמלך לבדו מיירי, אבל שאר גויים אינם עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם, וכן ביום עלותם מן הים, מדקא נסיב _ סיפא וגוי שעשה משתה לבנו, מכלל דעד השתא על המלך הוא מדבר. ועוד מדגרסינן פרק רבי ישמעאל (ס, ב) נפל לבור ועלה, ואמרינן עלה לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור, בהדי דקא סליק מנסך ליה, דדמי ליה כיום אידו. מדקאמא דדמי ליה ולא קאמא משום דהוי הליה יום אידו, אלמא לאו יום אידו ממש הוא, ואם לא שהיין מזומן הוא לידו לא היה עובד בו ע"ז, ואין לך בית האיסורין גדול מזה. ואע"פ שיש מגדולי הדור שחולקין עליו, נראין דבריו.

וכן כתב, דמתניתין דקתני _ "אינו אסור אלא אותו האיש ואותו היום בלבד", דאכולהו קאי, מדקא פסיק לכולהו בחדא פיסקא, ועוד דכתב בו יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ומהיכא תיתי דכל בני מלכות יעשו איד בשביל תגלחת זקנו של מלך. ועוד יש לי ללמד עליו ממקום אחר, מדאמר בגמרא גבי קלנדה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד, מתניתין נמי דייקא, דקתני יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האיסורין, וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד, מדצרפינהו ואייתינהו לכולהו שמע מינה דאותו היום ואותו האיש אכולהו קאי, דאי לא, הוה ליה למימר מתניתין נמי [דייקא] דקתני וגוי [שעשה] משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום וכו'.

גמרא: רומי שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה הם משתעבדות לה, אין אסורה אלא לעובדיה בלבד:    פירוש: אע"פ שאותן עיירות עושות עמה קלנדה, לא, מפני שאינם עובדות לה אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו. וכן מוכח בתוספות (תוספתא פ"א ה"ב) דגרסינן התם, עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה, משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה, העושים אסורין שאינם עושים מותרים, קלנדה אע"פ שהכל עושים אותה, אינה אסורה אלא לפולחין בלבד, פירוש: הפולחין לשמה.


דף ח עמוד ב[עריכה]

כל תלתין יומין, בין שאמר משום הלולא וכו':    ודוקא לאכול עמו, משום דקא אזיל ומודה ממשתיו ומפת בג סעודתו, אבל לשאת ולתת עמו אינו אסור אלא ביום המשתה לבד, כדקתני במתניתין וגוי שעשה משתה לבנו [אינו] אסור אלא אותו יום בלבד.


דף ט עמוד ב[עריכה]

אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה בשבועי, נטפי חדא שדתא, ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי וכו':    פירש רש"י ז"ל: דקיימא לן דשביעית בזמן הזה נהגא, ואפילו לרבי מודה דמדרבנן נהגא, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ובגרסת מימריה [דרב הונא בריה] דרב יהושע וירושו נחלקו בהן רש"י ור"ח ז"ל ורוב המפרשים אחריהם, וראיותיהן הן חקוקות בספריהם, ולא באתי לכתוב רק פסק דבריהם, כי לפי דברי רש"י ז"ל שנת השמטה היא שנת שבעה עשר לפרט, ולפי דברי ר"ח תהיה שנת י"ח לפרט.


דף י עמוד א[עריכה]

אמר להו רב נחמן האי ספרא דוקנא כתביה וכו':    ולא אמרינן בכי הא יד בעל השטר על התחתונה, דכיון דכולהו סופרים למלכות יון הם מונים לעולם ואיפשר להעמיד חשבונו של זה על הנכון, לא אמרינן מאוחר הוא. אבל לרב אחא בר יעקב דסבר למימר כי לחשבון אחר אנו רגילין למנות, אמרין יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא, ואין תולין לומר שסופר זה אחז לו דרך אחרת לחשבונו.


דף יא עמוד ב[עריכה]

אמר ליה רב חנן בר רב חסדא מאי קבועים הם, אמר ליה הכי אמר אבוה דאמך שקבועין הם לעולם, כלה שתא פלחי לה:    פירש רש"י ז"ל: כל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד ומקריבין זבחים ואסורין במשא ומתן לעולם. ותמיהא לן דאם כן מילתיה דשמואל דאמר ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, לא קאי אהני חמשה דקביעי, דאפילו שמואל הא קא מודה דבים אידם מיהא אסור, ואם כן למה באו דברי שמואל אחר דברי רב חנן בר רב חסדא, והלא לא היו צריכין לבוא דברי שמואל אלא קודם דברי רב חנן אחר שנתפרשו הני דמתניתין ולהתיר שלשה לפני אידיהם, אלא נראה (שהוא) לפרש דהאי דקאמא כולה שתא פלחי, בעבודת הקרבת זבחין וניסוכין, כדרך שעושין היום לפני ראש הטעות שמזבלין כומריה לפניו בכל יום, ומקצת העם הולכים ומודים לפניה בכל עת, וכך היו נוהגין באותן חמשה בלבד, מה שלא היו כן לכל השאר אלא יום אחד ואפילו כומריה, ולהני ה' (הני) היתה להן גם כן יום אחד בשנה או שנים לעבוד אותה הימוניא כל העם יחד, והיו עושין אותו יום איד. והשתא אתי שפיר, דכיון דכולה שתא פלחי לה, ובכל יום הם הולכים ומודים לה, מן הדין היה לאסור להתעסק עמהם כלה שתא, ואתא שמואל למימר דפילו הני דקביעי, אע"ג דכולה שתא אזלי ופלחי לה, בגולה שאנו מתייראין מהם ושאנו צריכין להם יותר, אינו אסור אלא יום האיד בלבד, שבאותו יום הם אדוקין בה יותר, ובודאי אזלי ומודו ואזלין ומקריבין אם מזבינינן להו מידי, אבל כלה שתא דאינן אדוקין כל כך וצריכינן להו מותר, כן נראה לי.


דף יב עמוד א[עריכה]

אמר אביי לא חשו חכמים משום בשר נבלה:    וכדפירש רש"י ז"ל ששתי קדרות אלו אחת של התר ואחת של נבלה, ולא חשו חכמים משום בשר נבלה דאמר אביי, (לימר) [לומר] שלא חשו שיקח גוי נבלה מקדרתו ויתן לקדרתו כי מהדר ישראל אפיה, ואע"ג דאיכא למיחש לאיסורא דאורייתא לא מחזקינן איסורא, ודכוותא לא ניחוש הכא לדמי ע"ז ואע"ג דאסורי מדאורייתא. ורבא אמר, האי לא חשו, לא לבשר נבלה קאמא, דניליף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי ע"ז, דהא לא דמו, דגבי בשר נבלה ליכא למיחש, משום דלית ליה הנאה לגוי דנישדי נבלה בקדרה, ואי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא, אבל הכא מתכוין גוי לעשות רצון חבירו, אבל הכי קאמא, לא חשו להם משום בשולי גויים, דדילמא (סמוך) [סמיך] (ל)ישראל על גוי לבישולה וקא אכיל בישול גויים דרבנן. ובמילתיה דרבה בר עולא אפילו ביום אידם של בני עזה לא שרי ר' יוחנן לשאת ולתת עמהם עם בני עטלוזה, ולא דמו לשתי קדרות, דהתם ליכא למיחש לבישולי גויים מכי חתא ישראל חדא זימנא בגחלים.

והקשו לפירושו, חדא, דהיכי הוה סלקא דעתיה דאביי למיחש, דהא לא חיישינן בשום דוכתא דילמא עביד גוי מידי להעביר ישראל במקום דלית להו הנאה, דכל חששין (דידהו) [דעבדו] להנאתן הוא, כדאמרינן לקמן (לד, ב), קיסטא דמוריסא בלומא דחמרא בד' לומי. ועוד, דיוצא ונכנס בכל מקום מותר בין ביין נסך בין באסורי נבלה כדאיתא פירקא קמא דחולין (ג, א), ואפילו לאביי דאמר התם נכנס ויוצא לכתחלה לא, בעומד על גביו מיהא מודה ואפילו לכתחלה, ואפילו בדבר שהגוי תופס בידו, כגון שוחט וישראל עומד על גביו, כל שכן הכא דשניהם שם וכל אחד משמר את שלו, ועוד דהכא בדיעבד איירינן דישראל וגוי ששפתו קאמא, ועוד, דמה שפירש בדרבא לא חשו משום בשולי גויים דילמא סמיך ישראל על גוי לבשולה, אינו נכון, דמכיון ששפת הישראל את קדרתו בכירה על גבי האור, שוב אין מקום לחוש לבשולי גויים, ואפילו הגוי מגיסה ומבשלה וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (לח, א), שופתת אשה על גבי כירה ובאת גויה ומגיסה בה עד שתבא מן המרחץ או מן השוק ואינה חוששת.

ויפה פירשה רבינו הרב ר' יונה נ"כ שפירש, ולא חיישינן דילמא מהדר ישראל אפיה, ושדי גוי נבלה במשגה בקדרתו של ישראל ושלא במתכוין, דפעמים דאדם טועה בקדרות השפותות סמוכות זו לזו כשרוצה ליתן באחת ונותן באחרת, ופעמים שאין הישראל זכור במנין החתיכות ואתי למיכל בשר נבלה, ואפילו הכי לא חיישינן להכי דלא מחזקינן אסורא, הכא נמי לא חשו חכמים משום דמי ע"ז ביד גוי, דלא חיישינן שביאו בני עטליזא של עזה דמי ע"ז מעזה ששם הע"ז ויום האיד ומוכרין שם הע"ז, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן בעטלוזה שלא הוחזק שם איסור, אע"פ שסמוכה לעזה הרבה. והא דקאמא דילמא מהדר הישראל אפיה לאו למימרא דאי מהדר הישראל אפיה חיישינן, אלא הכי קאמר לא אמרינן אי מהדר הישראל אפיה שדי גוי נבלה, אלא אע"ג דמהדר ישראל אפיה לא מחזקינן איסורא. ורבא אמר לא חשו להם משום בשולי גויים, שמא יסלק הגוי את הקדרה מעל האש בעוד שישראל יוצא ונכנס ויתקן האש ויחזירנה, ולא חיישינן לכך אע"ג דלא מירתת לכך משום דאינו יודע שתאסר קדרתו של ישראל בכך, ועוד שפעמים שעושה כך דרך מקרה ושגגה מפני שהוא צריך לכך בשביל קדרתו, ואפילו הכי לא מחזיקנן איסורא בדרבנן, הכא נמי לא חשו חכמים משום יום אידיהם, דילמא האי גוי דעטלוזא שייך בתר בני עזה וישראל זה נושא ונותן עמו ביום אידו.

ומה שלא פירשה רבא כאביי, משום דסבירא ליה דדמי ע"ז ביד גוי מותרין, כדאסיקנא פרק השוכר את הפועל (סד, א), אי נמי סבירא ליה לרבא שלא נסתפק ריש לקיש על דמי ע"ז ביד גוי, דודאי כולי האי לא מחזקינן איסורא לחוש למיעוט מעות שהם מדמי ע"ז, כמו שאין אנו חוששין בשאר הירודין, כדתניא (לג, א) גוי ההולך לירוד בין בהליכה בין בחזרה מותר, ומשום ירוד אין לחוש לכך ואפילו בשל עזה. ולפיכך לא למד רבא דלא חיישינן לדמי ע"ז ממה שאין אנו חוששין דילמא שדי גוי נבלה בקדרה בשגגה, וכל שכן דלא חיישינן ליום אידם שהוא מדרבנן, דלא דמי, דהכא ודאי לא מחזקי איסורא, אבל בירוד ע"ז ודאי ראוי להסתפק באסור יום אידם אם לא מפני שאסור יום אידם דרבנן כאסור בשולי גויים, אע"פ שהדבר ראוי לחוש שיוריד הקדרה מעל האש לתקנו, בדרבנן לא החמירו לחוש.

רבה בר עולא [אמר] לא חשו חכמים משום צנורא וכו':    סבירא ליה לרבה בר עולא דודאי לאסור יום איד יש לחוש בסתם.

[בזמן] שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור:    פירש רש"י ז"ל: שמא יחשדוהו שנראה כמהלך שם לעבדה. ונראה לי דדוקא בישראל שאינו דר שם, ובשאין יהודים דרים שם, אבל אם יהודים דרים שם מותר, דהוה ליה כשאין הדרך מיוחדת לאותו מקום [ד]מותר, דתלינן דלמקום אחר הוא הולך משם, והכי נמי תלינן דלביתו או לבית ישראל חבירו הוא הולך.

וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן התם, תנינן ג' ירודין הן, ירוד עזה, ירוד עכו, ירוד של בטנה, והמחוור שבכלם ירוד של בטנה, מהו לילך שם, אם היה אכסנאי אסור, בן עיר מותר, שיירה מותר, שכן דרך שיירה לילך בכל [מקום].

ומכל מקום יש ללמוד מכאן, דאפילו ישראל הדר בעיר שיש בה ע"ז, ביום איד אסור לילך לרחוב שהע"ז שם אם אין אותו רחוב פתוח לשווקים אחרים, מפני [שנראה] שמהלך לעבודה, כפירושו של רש"י ז"ל, וכל שכן שהוא אסור ליכנס לעולם בחצר ע"ז ואפילו לדבר עם אחד מהם, מפני החשד. ואיפשר דאפילו על עסקי רבים ואפילו על פקוח נפשות אסור ליכנס שם. ויש להביא ראיה על זה, מדאמר לקמן מעיין המושך מים לפני הע"ז לא ישחה וישתה משום שנראה כמשתחוה, ואוקימנא לה אפילו היכא דמאית אי לא שתי, וכל זה אינו אלא משום חשד הרואים, הכי נמי כיון דאיכא חשד ע"ז אפילו במקום סכנת נפשות אסור. כל זה נראה לי לפי פירוש רש"י ז"ל שפירש דנראה כהולך לעבדה.

אבל רבינו הרב רבינו יונה נ"ר כתב דלא אסרו לילך אלא בירוד של ע"ז, לפי שהגויים מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם, ולפיכך אסור שלא יהא נראה כאחד מהם הולך לסחורה ולכבד ע"ז. אבל בעיר שעושים שם יום איד ואין הולכים שם משאר מקומות, לא מצינו שאסרו לילך דרך שם לעיר אחרת דלא אתי למחשדיה.

ותניא בתוספתא (פ"א ה"ג), ירוד שבאותו הדרך אין הולכין לאותו הדרך וכו', מדתני לה גבי ירוד וגבי אידיהן של גויים לא תאני לה, אלמא אין אסור להלוך דרך שם אלא בירוד של ע"ז. ומכל מקום מה שכתבתי נראה, שאם מטעם שנראה כהולך לכבד אסור, כל שכן בנראה כהולך לעבדה, כן נראה לי.

אבל מעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מאית אימא לא צריכא:    מיהא שמעינן דאסור לשחות לפני ע"ז לעולם, ואפילו במקום סכנת נפשות, ואפילו אין אדם רואהו, והרי זה בכלל בכל מתרפאין חוץ מע"ז (פסחים כה, א).


דף יב עמוד ב[עריכה]

מתני' עיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאינם מעוטרות:    פירוש שיש בה יום איד לע"ז, וכדקתני רישא (יא, ב), עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר, ואיתמר עלה בגמרא לא חשו חכמים להן משום אידיהן ומשום לפני אידיהן.

חנויות מעוטרות:    סימן הוא לע"ז שנוטלין ממנו מכס, ואותו מכס שנוטלין משם הוא מיוחד לקנות ע"ז ותשמישיה, וחנויות שאינם מעוטרות אינם נוטלות מכס מהם. לפיכך אסור ליקח ולמכור כלום באותן החנויות מעוטרות מפני שנמצא מהנה לע"ז, אבל שאינם מעוטרות מותר דהא לא שקלי מיניה מכסא. ואפילו אם היו סמוכות הרבה למעוטרות שרי, ולא גזרינן מתוך שיהא טרוד במשא ומתן שמא ישכח וישא ויתן עם בני מעוטרות הסמוכות. וזה היה מעשה ולא גזרו, ואמרו מעוטרות אסורות שאינם מעוטרות מותרות, דלא גזרינן.

והאי דנקט הכא שיש בה ע"ז _ כלומר יום איד, לאו דוקא, דאיסורא דהכא הא ליתא אלא משום שמהנה לע"ז, אלא אורחא דמילתא נקט, שדרכם היה לעשות יום השוק ביום האיד. עוד איפשר לי לומר דכל סתם ירוד שאסור דוקא כשהוא ביום איד, דיום אידו מוכיח עליו שהמכס לע"ז, אבל ירוד דאינו קבוע ביום האיד אינו אסור מן הסתם, דאלו היה לע"ז, ביום האיד היו קובעין אותו.

וא"ת ביום אידם חנויות שאינם מעוטרות היאך מותרות, דהא איסורא דלשאת ולתת עמהם מיהא איתא, כבר פירש רש"י ז"ל: דלמזבן מנייהו דבר המתקיים שרי, דסתם מוכר עצב הוא, ולא התירו כאן אלא לקנות דבר המתקיים אבל למכור אסור. ולפי מה שכתבתי (ב, א סוד"ה נמצא) לדעת הראב"ד ז"ל שאפילו לקנות מהם אסור, משנתינו בירוד שאינו קבוע ביום איד.

וא"ת לפי מה שפירשנו משנתינו, אי בירוד שביום אידם, מאי שנא חנויות המעוטרות דנקט משום דשקיל מניה (מקצא) [מיכסא] לע"ז ונמצא מהנה לע"ז, לומר כל היכי דשקילי מיניה גוי מיכסא אסור, דהא ביום אידו כיון דקא רווח דשקיל מיכסא ואיהו לא מזבין מידי מדידיה דלצטער, אזיל ומודה. ויש לומר, דחנויות שאינם מעוטרות לא שקיל מנייהו מיכסא אפילו שום אדם, ואי נמי שקיל איכא למימר דהאי לפני דלפני הוא, דכיון דההיא הנאה לא מטי מיד ישראל ליד גוי דשקיל מכסא לית לן בה (כנ"ל) [כלל], אבל כי הוי מכסא לע"ז אסור הוא מטעמא אחרינא דמהני לע"ז אסור.

ונראה לי עוד, דהא דאמר דשאינם מעוטרות מותרות, דוקא כשיש שם מעוטרות ושאינם מעוטרות, דמעוטרות מוכיחות על שאינם מעוטרות דלא שקלי מנייהו מיכסא, אבל היכא דאין שם מעוטרות כלל כלן אסורות, דסתם ירודין של גויים לע"ז הן, עד דידעינן שניתנה אותה מלכות או מדינה לצורך הנאתן כדגרסינן בתוספתא (פ"א ה"ג), והראיה, מדתניא (בשמעתין) הנושא והנותן בירוד של גויים בהמה תעקר וכו', ותניא הולכין לירוד של גויים ולוקחין מהם בהמה שדות וכרמים, ואלמא סתם ירוד לע"ז הוא, דהא לא הזכירו הכא מעוטרות ושאינם מעוטרות, ואסור לישא וליתן עמהם משום דחיישינן דילמא שקילי מניה מכסא לע"ז.

גמרא: אמר רשב"ל לא שאנו אלא מעוטרות בוורד והדס:    שהן נויי ע"ז ומתהני מריחא דע"ז. דאע"פ שאין מתכוין, וקיימא לן (פסחים כו, ב) דאיפשר ולא קא מתכוין שרי, חיישינן דילמא מתוך טרדתו במשא ומתן יתכוין להריח ולאו אדעתיה. ואע"ג דריחא לאו מילתא היא כדקאמר לקמן (סו, ב) בבת תיהא, הני מילי גבי יין דלאו לריחא עביד, אבל ורד והדס לריחא עבידי ודרך הוא זה ואסור, וכדאמר רבא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו.

נהנה אסור מהנה מותר:    קשה לי, וכי לית ליה לריש לקיש מתניתין דקתני אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולהלוותן ולפורען, וכולהו הא ליתנהו אלא משום דקא מרווח להו ואזיל ומקריב ממאי דזבין להו, אי נמי דאזילי ומודו, וריש לקיש גופיה הא קא מודה לעיל (ו, ב) דביום אידו אם נשא ונתן אסור, וכדתניא בברייתא, ואם מהניא בכלל העם אסור דילמא אזלי ומקרבי, מהנה לכומריה בדבר שודאין מקריבין לא כל שכן. ויש לומר דסבר ריש לקיש דהכא לפני דלפני הוא, דהנאת המכס לא מטיא (לישראל לע"ז דלכומרים) [מיד הישראל ליד הכומרים], דאיהו בהדי תגר הוא דקא זבין ומזבין, וע"ז מידיה דתגר הוא דשקלה, הילכך לפני דלפני הוא, ומשום דמהנה לע"ז נמי מותר, דקסבר נהנה אסור מהנה מותר. ור' יוחנן סבר אע"ג דלפני דלפני הוא, ולא מפקדי אלפני דלפני, וכדאמר לקמן (יד, א) גבי חבילה של לבונה, התם הוא דלא ידעי בבירור דאזיל ומזבין לאחר, ולפני דלפני דאינו בריא אלא ספק שרי, אבל הכא משום ודאי מהנה לע"ז נגעו בה, וקל וחומר הדברים, ומה נהנה אסור מהנה לא כל שכן, כן נראה לי.


דף יג עמוד א[עריכה]

הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים:    פירוש: אע"פ שאסור ליכנס לעיר שיש בה ירוד לע"ז ולא מתוכה לעיר אחרת, כדאמר לעיל (יא, ב), בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, בזמן שהוא צריך ליקח מהם אלו מותר. והכי תניא בתוספתא (פ"א ה"ג), ירוד שבאותו כרך אין הולכין לאותו הכרך לא לעיירות הסמוכות וכו' מפני שהוא כנראה הולך לירוד וכו', ירוד שנתנה מלכות ושנתנה מדינה ושנתנו גדולי מדינה מותר, אין אסור אלא ירוד ע"ז בלבד, הולכין לירוד של גויים ומתרפאין מהם ריפוי ממון אבל לא רפוי נפשות, ולוקחין מהם בתים שדות וכרמים מפני שהוא כמציל מידן.

וכתב רבינו הרב ר' יונה זצ"ל, דדוקא ליקח מהם אלו הולכין לירוד של גויים, מפני שכל אלו אין אדם מוכר אותם אלא מתוך חסרון כיס ומעוני, הילכך משום מיעוטינהו שפיר דאמי לילך לשם וליקח מהם אלו, ואע"פ שאסרו לילך לעיר שיש בה ע"ז. אבל כסות וכלים העשויים (לע"ז) [לסחורה] ודאי אסורין שאין זה מציל מידם וממעטם אלא מהנה ומעשיר. וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם, תני לקח משם כסות תשרף בהמה תעקר מעות יוליכם לים המלח, ניחא כסות תשרף, מעות יוליכם לים המלח, בהמה תעקר, והא תאני הולכין לירוד ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות. וזהו שהוצרך ריש [לקיש] לקמן לתת טעם להיתר עבדים ושפחות מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה, ואתא רב אשי ואמר דאפילו בבהמה נמי איכא צער למוכרים ומתמעטים בכך הילכך מותר, והיינו נמי שהוצרכה הברייתא להאריך בלשון ולחשוב וליזיל כרוכלא עבדים ושפחות שדות וכרמים, ואם לא מטעם זה היה לו לתנא למתני ולוקחין מהם כל דבר.

והא דאמר לקמן (ע"ב) ר' יעקב זבן סנדלא, ר' ירמיה זבן פיתא, הא לא קשיא, דאינהו לא אזלי להתם למזבן אלא דהתם הוו דיירי, ואשמעינן תלמודא דשרי כל דלא לקחו אלא מבעלי בתים שאין נותנין מכס, אבל ודאי אסור לילך לשם ליקח בגדים וכלים ודברים שאינם מתקיימים, לפי שאסור לילך לירוד, ולא התירו לילך אלא כדי ליקח בהמה ועבדים ושפחות שהן יישוב ללוקח ומיעוט אצל המוכרים.

ומיהו נראה לי דירושלמי דקא מייתי מניה ראיה לא מיחוור, דאין שיטתו הולכת על דרך שיטת גמרא שלנו, דלפי שיטת הירושלמי זה משמע דסבירא ליה דמי שנשא ונתן בירוד של גויים אע"ג דלא שקלי מניה מכסא לע"ז קנסי ליה ובהמה תעקר אמרינן, מדאקשינן מהא דתניא הולכין לירוד של גויים וכו', וההיא בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מניה מכסא מתוקמא, ולפום גמרא דילן לא קנסינן ליה אלא בדשקלי מניה מכסא לע"ז דמהני, או במניח עטרה בראשו דנהנה, כדאמרינן יהודי הנמצא שם מה יעשה (מניח) [יניח נמצא נהנה לא יניח] נמצא מהנה, מכאן אמרו הנושא והנותן בירוד של גויים בהמה תעקר וכו', אלמא לא קנסינן ליה אלא היכא דנהנה או מהנה, אבל משום הולך גרידא לא.

וברייתא זו דהולך לירוד של גויים, פירש רש"י ז"ל: אפילו לירוד הקבוע ביום האיד, ואם תאמר והלא אסור לשאת ולתת עמהם, כבר פירש הוא ז"ל: שלא אסרו אלא למכור אבל ליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא, וכמו שכתבתי למעלה (יב, ב, ד"ה והאי). ותמהו עליו רבים, מדאמר לקמן ר' יעקב זבן סנדלא, ר' ירמיה זבן פיתא, ואין לך דבר שאינו מתקיים יותר מן הפת שהוא נפסד ומתעפש, ואין לך שמח מן הפלטר המוכר פתו ומשתכר בו הרבה, והיכי זבן ר' ירמיה ליתסר משום שאינו מתקיים, ותניא (ו, ב) דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם. ועוד, דלפי פירושו אסור לשאת ולתת דמתניתין למכור להם דוקא הוא דקא אסרינן, הא לקנות דברים המתקיימים מותר, וזה תימה, שאין לך שמח יותר מן התגרים כשמוכרים סחורתם ואף על פי שהיא מתקיימת, והם מתייגעים ומחזרין למוכרה וזהו עיקר חיותן ואומנותן.

ונראה לי שאין זה קשה כל כך, דלא התירו כאן לילך לירוד שלהן לקנות מהם אלא אלו שהן הרוחה אצל הלוקח ומיעוט וחסרון אצל המוכרים, כמו שכתבתי למעלה (ד"ה וכתב), וכדאמר עלה לקמן (ע"ב) כל היכא דממעט להו שפיר דמי, אפילו לילך לירוד שלהם שהוא עשוי לשם ע"ז ולחשיבותא, וקתני נמי (ב, א) ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר, ואמרו לו אף על פי שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. אלמא כל שהוא מציל מידם או מצערו ביום אידו מותר לכולי עלמא, ואפילו ללכת לירוד שלהם, (ולא עוד אלא דאסור ומשא ומתן של יום אידם אף על גב דלא ממעט להו) דאסור משא ומתן אינו אלא משום דאזיל ומודה, ולעולם לא אזלי ומודו כשמוכרים דברים המתקיימים דאין להם ריוח כל כך בדבר, שאם לא ימכרנו היום ימכרנו למחר, אבל ודאי כשמוכרים דבר שאינו מתקיים אזיל ומודה, מפני שהיה מתאוה הרבה למוכרו, ומתיירא בכל עת שמא יתפסד קודם שימכרנו.

והא דרבי ירמיה איכא דגריס זבן פיתא, ואיכא דגריס זבן ביתא. ואף על גב דגרסאות אלו אינם נכונות בעיני, חדא, דאתמר עלה כל חד וחד סבר חבראי מתגר זבן, וביתא לא מתגר זבני להו לאינשי ואינם נעשים סחורה באחר, ועוד, דגרסינן עלה בירושלמי, ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, אלמא פיתא גרסינן. מכל מקום איכא למימר דחיי נפש שרי, דהכי גרסינן בירושלמי, רבי חייא בר בבא שלח מזבן ליה סנדל מן ירוד דצור, אמר רבי יעקב בר אחא ואתה מלוקחי ירוד, אמר ליה ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, אמר ליה שניא היא, דאמר רבי יוחנן לא אסרו דבר שחיי נפש.

ויש מפרשים: בירוד של ע"ז שאינו יום איד, ואי לאו משום מיכסא שרי דלא אזלי ומודו. וקשה, דאם כן מאי הא דקאמא עלה לקמן כל היכא דממעט להו שפיר דאמי, דהא כיון דליכא יום איד ולא שקלי מניה מכסא, כדאוקי לה רבי יוחנן בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מניה מכסא, אם כן אפילו לזבוני להו ולהרויחם שפיר דמי, ולמה אין לוקחין מבעל הבית כל מידי בלאו טעמא דמעוטינהו.

וכתב הרמב"ן נ"ר דאיכא למימר דמשום הכי אסור למכור להם משום שע"ז מתעלה בהם כשהם מתאספין ומביאין סחורה ובאין למכור בירוד שלה, אבל ליקח מהם כל היכא דממעט להו לא מתחשבא, ובירושלמי אמר ר' אבהו אסור לעשות חבלא בירוד, ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב.

ויש מפרשים: שהירוד הזה הוא ביום האיד, ואפילו הכי היכא דלא שקלי מניה מכסא מותר לקנות כל דבר שהוא צריך ללוקחו בירוד שלא יזדמן לו כל כך שלא בזמן הירוד, ומשום הרוחתו של ישראל מותר, ועוד, דממעט להו למוכרים מהרוחתן דבזמן ירוד זילי תרעי, והיינו דקאמא מעוטינהו הוא, כלומר דממעט להו רווחא. ומייתי ראיה מהא דגרסינן במסכת מועד קטן (י, ב), רבינא הוה ליה זוזי בו חוזאי אתא לקמיה דרב אסי אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא, אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו לכולהו, בשאר יומי לא משכחת להו שפיר דמי, ותנן נמי גבי עבודה זרה כי האי גוונא, הולכין לירוד של גויים לוקחין מהם וכו' עד מפני שהוא כמציל מידם, אלמא היינו טעמא לירוד, ומיהו [שמעינן] שמוכרין פרקמטייא האבודה בירוד של גויים משום רווחא דישראל, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה.

כללא, דנקיטינן מהנאי שמעתתא, דאין הולכין לירוד של גויים כלל ואפילו לסתם שלהם, משום דסתם ירוד של גויים לע"ז, דברייתא אין הולכין לירוד של גויים סתמא תניא, ואף על פי שאין שם חנויות כלל, אלא אם כן הוא ירוד שנתנה אותו מלכות או מדינה או גדולי מדינה, דאז מותר כדברי התוספתא (פ"א ה"ג), אבל בסתם אסור, ואף על פי שלא ישא ויתן אלא עם בעלי בתים דלא שקלי מנייהו מכסא. וטעמא דמילתא, מפני שנראה כמהלך (לדבר בע"ז) [לכבד לע"ז] בסחורתו עם שאר הגויים המתאספים שם מכאן ומכאן. אבל אם צריך ליקח מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים, [וכן] אם צריך לדון ולערער על אחד ולהציל מידם מותר לילך וליקח מבעלי בתים שאינם קבועים, דלא שקלי מנייהו מכסא לעבודה זרה, אבל מבעגל הבית קבוע דשקלי מניה מכסא לעבודה זרה, וכל שכן מתגר אסור, משום דמהנה הוא לעבודה זרה ואסור, דהלכתא כרבי יוחנן דאסר.

והיכא דיש שם חנויות מעוטרות ושאינם מעוטרות, המעוטרות אסורות, ואפילו מעוטרות בפירות, דסימן הוא דשקלי מנייהו מכסא לע"ז, וכל שכן במעוטרות בוורד והדס דאיכא תרתי לריעותא, חדא דשקלי מניה מכסא ונמצא מהנה, וחדא דחיישינן אדטריד למשקל (ולמשקל) [ולמיתב] מתהני מריחא ולאו אדעתיה, וכתיב: לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) [ד]נהנה אסור, וחנויות שאינם מעוטרות מותרות, דלא שקלי מנייהו מכסא, ואף על פי שקרובות הרבה למעוטרות, ולא גזרינן דאדשקיל משאינם מעוטרות דילמא משתלי ושקיל מן המעוטרות, וזו היא ששנינו זה היה מעשה ואמרו מעוטרות אסורות, [ושאינם מעוטרות מותרות]. ואף על פי שעושין יום אחד ביום הירוד מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך, מפניש אינו נמצא כל כך שלא בשעת הירוד, ועוד דממעט להו הריוח, דבירוד זילי תרעי, ומציל מידם הריוח שלהם הוא זה.

וכן מותר (להם למכור) [למכור להם] כל פרקמטיא המתפסדת שאינו אלא כמציל מידם, וכמעשה דרבינא ורב אשי במסכת מועד קטן (ו, ב), וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, ובלבד דלא שקלי מניה מכסא לעבודה זרה, ואף על גב דשקלי מניה מכסא אחד מן הגויים מותר. ואף על גב דאיכא למיחש דילמא האי גוי דשקיל מיכסא אזיל ומודה, אפילו הכי מותר, דאנן אלפני עור מפקדינן, והאי לפני דלפני הוא, דהא לא שקיל גוי מיכסא מידא דישראל אלא מחנות התגר גוי, הילכך מותר. כל זה נראה לפסק הלכה. ואנו כבר כתבנו למעלה (ב, א, ד"ה כתב) היתר לכל שאר הדברים בזה הזמן לישא וליתן אפילו ביום אידם מטעם איבה, ומטעם שאינו אלא כמחניף, ומטעם דהשתא לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו.

ואם הקדיש וכו' מעות וכלים יוליך הנאה לים המלח:    קשיא ליה לרבינו תם ז"ל, מן ההיא דגרסינן בערכין פרק המקדיש שדהו (כט, א), ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבע זוזי [ואחיל] עלייהו ושדי בנהרא ולישתרו לך, כמאן כשמואל וכו', והכא נמי ליפרוק ולישדינהו לנהרא, וניחא ליה דהתם מקרקעי ולית להו תקנתא אלא בפדייה, וכיון דמוקמת לה אפדיון עביד לה דשמואל, אבל הכא מטלטלי נינהו, וכיון דאיפשר הוא להוליכן לים המלח קנסינן ליה ומוליכם בעצמן. אבל הרי"ף ז"ל כתב הכא: ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דאמי. ונראה שדעת רבינו זצ"ל הוא בענין הזה דהכא תני דינא והתם בערכין אשמעינן רב יהודה תקנתא, ודברי טעם הם.

הא דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה:    פירש רש"י ז"ל: דהאי תנא סבירא ליה דסתם חרמין לבדק הבית, [והכי משמע] מדאקשי אביי ונשחטיה משחט, ואי בקדשי מזבח הוה ליה שחוטי חוץ. והקשה הרמב"ן נ"ר היכי פריק רב מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ואקשינן נמי נראה מטיל מום מעליא הוא, כלומר, ומדאורייתא עבר דכתיב: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), ואי בקדשי בדק הבית הא לא מיתסר דאורייתא, והיכא אמרינן נמי הני מילי בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה והוינן וליהוי כמטיל מום בבעלי מומין וכו'. ועוד, כיון דסבירא ליה למקשה דמטיל מום מעליא הוא, מאי קשיא ליה מעיקרא ולמאי אצטריך לפרוקא דאביי משום בזיון דקדשים.

לכך נראה דמעיקרא [מ]חרמין מקשין דהיינו בדק הבית, וכלה נמי מקדישין ומעריכין אפילו בשל בדק הבית היא, דומיא (דערכין) [דחרמין] דלא מתסר בהו מומא. ואוקמה אביי משום בזיון דקדשים, ורבא חדית ואמר דהכא בתמימים עסקינן משום מום, וכיון שהקדיש למזבח או לבדק הבית כיון דתמימים וחזו למזבח אסור להטיל בהן מום. ועליה קא מתמה תלמודא כיון דמשום גזירת מום נגעו בה אלמא בקדשי מזבח היא, אי נמי בראויין למזבח והקדישן לבדק הבית דמידי מזבח לא נפקי לעולם, אי הכי היכי אמרת נראה, מטיל, מום מעליא הוא ובודאי אסור, אי דאוריתא בהקדש מזבח ממש, אי דרבנן במתפיס תמימים לבדק הבית, ומכל מקום לא שייך למימר בהו נראה כמטיל, ומיהו בבעלי מומין לבדק הבית מותר, אי נמי התם משום נראה כמטיל, ודעדיפא מניה מתרץ דבכולהו ליכא אלא נראה, עד כאן.


דף יג עמוד ב[עריכה]

מתני' אלו דברים אסורים למכור לגויים האצטרובילים ובנות שוח:    פירוש: מפני שאלו היו רגילין להקריב, וכל אשר נמצא אתו אפילו מתחלת השנה מצניעו ליום האיד, והרי זה ודאי כמוכר לצורך עבודה זרה, שמפני שלא היו נמצאין בכל עת היו לוקחין אותן בכל עת ומצניעין אותן ליום אידם. אבל במקומות שהיו רגילין להקריב בהמה ושאר דברים הנמצאים תדיר, אין איסור למכור להם אלא אם כן פירש לעבודה זרה הוא לוקחין, או אם קרוב ליום אידם ג' ימים כרישא דמתניתין. אבל בדורות האלו שאין דרכן להקריב הני דמתניתין, מותר למוכרה להם ואין בכך כלום, חוץ מן הלבונה שעדיין דרכו של כומרין ללוקחה לקטרת זרה בכל עת, ואפילו למכור לו כל ימות השנה [אסור].


דף יד עמוד א[עריכה]

גמרא ולבונה אמר רבי יצחק אמר רשב"ל לבונה זכה:    פירש רש"י ז"ל: מין לבונה הוא. ונראה לי דבזמן הזה כל לבונה אסור למכור לכל גלח. חדא, שאין אנו יודעין איזו לבונה זכה, דהא הני כפירושן לע"ז נינהו, ועוד מפני שבכל יום רגילין להקטיר קטרת זכה כלבונה לפיכך אסור. ואפילו אם יאמר מעצמו דלחולה שיש לו או לדברים אחרים הוא צריך לה איפשר לומר דאסור, דחיישינן דילמא איערומי איערים, כדאמר בשמעתין לקמן (ע"ב), תרנגול לבן קטוע למי מהו למכור לו תרנגול לבן שלם, וקיימא לן דאסור כדאמר אם תמצי לומר איערומי הוא דקא מערים ואסור, ותרנגול קטוע הרי הוא כאלו פירש דלאו לע"ז בעי לה אפילו הכי אסור, והכא נמי לא שנא. אבל היכא דידעינן אנן דיש לו חולה שהצטרך לו לבונה זו איפשר דאז מותר, כדאמרינן בשמעתין גבי תרנגול לבן, וגוי שעשה משתה לבנו או שהיה לו חולה בתוך ביתו מותר, ופירש רש"י ז"ל: אפילו אמר תרנגול לבן למי.

אבל לפום מה דפירש שם הראב"ד ז"ל דתרנגול זה דוקא מותר לגוי שעשה משתה לבנו אבל אם אמר תרנגול לבן למי אסור ואף על פי שיש לו חולה בתוך ביתו, איפשר דגבי לבונה נמי אף על פי שאנו יודעין שיש לו חולה בתוך ביתו דאיפשר דלרפואת תחבושת הוא צריך, [נמי אסור], ואף על פי שיש לחלק בזה מעט, מכל מקום כיון שהם רגילין כל כך להקטיר ממנה בכל עת, יש לאסור מיהא משום משא ומתן של יום אידיהן דכל יום ויום להקטרה כיום אידיהן הוא. וכדאקשינן לקמן וגוי שעשה משתה לבנו מי שרי, והא תנן גוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו האיש ואותו היום בלבד, אותו היום מיהא אסור, ומשני בטזוג, שמע מינה דאפילו יש לו חולה בתוך ביתו ביום אידו אסור דגזרינן דילמא אזיל ומקריב, הכא נמי חיישינן. כן נראה לי, ומיהו ודאי אין נראה אלא בכומר, אבל בשאר גויים דלא מקטרי מינה לא.

עוד נראה לי, דעכשיו שאין יודעין שאנו נמנעים מלמכור להם לבונה, כל שאמר לצורך חולה או לעשן בה את הבית וכיוצא בזה אני צריך, מותר, שאין עכשיו [חשש] דמערימין בדבר זה כיון שאינם יודעין שאנו נמנעין מלמכור להם לבונה.

תנא מכלן מוכרין להם חבילות:    פירוש: דלסחורה ולא להקטירה. ובירושלמי גרסינן: אם היה כומר אסור, רופא מותר, תגר מותר, תגר חשוד אסור. ונראה מתוך הירושלמי הזה דלרופא אפילו פחות מחבלה מותר, דאי חבלה קאמא מאי שנא רופא דנקט אפילו כל אדם, אלא ודאי נראה דירושלמי זה לצדדין קתני, ומילי פסיקתא קתני, דבירוד בין קליל בין חבלה אסור, וכן תגר חשוד, פירוש: חשוד להקריבן שהוא אדוק, ורופא בין חבלה בין קליל מותר, דאיכא למיתלי דלחולה בעי לה, וכדאמר לקמן גבי תרנגול לבן שאם היה לו חולה בתוך ביתו מותר, ואיפשר שזה ראיה קצת למה שכתבנו למעלה דכל שיש לו חולה בתוך ביתו מותר, כן נראה לי.

תניא נמי הכי אמר רבי יהודה אימתי תרנגול לבן אסור למכור בזמן שאמר זה:    פירוש: תרנגול לבן זה, ופירש רש"י ז"ל: דהאי זה לאו דוקא, אלא שאמר תרנגול לבן למי, אלאמר זה וזה, כלומר תרנגול לבן ושחור למי, מותר למכור לו שניהם יחד, אבל לבדו אסור, ואפילו אמר זה, כלומר: תרנגול לבן למי, גוי שעשה משתה לבנו מותר, דלסעודה קא בעי לה משום נויי, ולחולה קא בעי ליה משום חרפואה. כך נראה שיטת רש"י ז"ל, דלרבי יהודה אפילו כי אמר תרנגול לבן ושחור למי, מותר למכור לו תרנגול לבן עם השחורים, דהיינו בין התרנגולים דקאמר ר' [יהודה] במתניתין, וכן משמע מן הירושלמי, דגרסינן עלה התם, אמר רבי בון בר חייא, תרנגול למכור תרנגול למכור, מוכר לו תרנגול [לבן], תרנגול לבן [ושחור] למכור, נימא בינו ובין עצמו אסור, בינו לבין התרנגולין מותר. אלמא אע"ג דקאמא תרנגול לבן למי, בין התרנגולין לר' יהודה מותר.

ומיהו קשה, חדא, דאם איתא דזה וזה פירושו תרנגול לבן ושחור למי, אמאי שני בלישניה, דמעיקרא אמרינן תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי, והשתא קאמא זה וזה, הוה ליה למימר, הכא במאי עסקינן, דאמר תרנגול לבן ושחור למי, וכלישנא נמי דירושלמי, ועוד, דלפום סוגיית השמועה משמע דכל היכא דאדכר לבן מקמי דחזי ליה, אסור למכור לו לעולם תרנגול לבן ואפילו בין תרנגולין אפילו לרבי יהודה, מדאמר _ היכי דאמי, אילימא דקאמא תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי, בין התרנגולין מאי הוי, אלמא משמע דכל היכא דאדכר לבן, אף על גב דזבין בהדי שחור אסיר, והאי דאדכר בהדי שחור מידי חששא לא מפיק לן, דדילמא האי לעבודה זרה בעי והאי לאכילה בעי ותרוייהו אצטריכו ליה.

והכי נמי מכרעא סברא, דהא כי אמר תרנגול לבן למי בפני עצמו חיישינן דלעבודה זרה קא בעי ליה ולא תלינן בחולה ובסעודה בסתם, אם כן הזכרת שחור ואדום מאי מפיק לן מחששא זו, דאטו מאן דשקיל שחור ואדום לא מקריב לעבודה זרה לבן לעולם, והא דאיבעיא לן לקמן תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקל אדום ושקל, מיח אמרינן מדיהבי ליה שחור ושקל לאו לעבודה זרה קא בעי ליה, דאלמא שמעת מינה דאף על גב דבעי תרנגול לבן איכא (איפא) [אופן] דמותר למכור לו לבן, התם הא פירש רש"י ז"ל עצמו דיהבו ליה שחור לבדו ואדום לבדו ושקל, שזו הוכחה גדולה המוציאה מידי כל ספק דלאו לעבודה זרה קא בעי לה מדשקל שחור לבדו, ואפילו הכי סלקא בתיקו ולחומרא, דמאחר דאדכר לבן אין היתר לאיסורו. ועוד דאיפשר לומרד דאבעיא ראשונה תרנגול [לבן] קטוע למי קאי, והכי קאמא, אם תמצי לומר כי קאמא תרנגול קטוע, בדבורא בעלמא חיישינן דילמא איערומי קא מערים, תרנגול לבן קטוע למי ויהבו ליה שחור ושקל דהשתא איכא תרתי לטיבותא, חדא בדבורא דאמר קטוע, וחדא במעשה, דכי יהבי ליה שחור לבדו שקל ואדום ושקל, אבל לעולם לא איבעיא להו בתרנגול לבן שלם למי, דזה וזה אסור לעולם בכל ענין.

וכן נראה שפירש הראב"ד ז"ל, שהוא פירש בזמן שאמר זה, פירוש: והוא לבן, אבל אמר זה וזה, והוא שחור ולבן, מותר למכור את שניהם, או אפילו הלבן לבדו, וגוי שעשה משתה לבנו וכו', נראה לי דוקא שמצאו עומד לפני ישראל ואומר לו מכור לי תרנגול זה אף על פי שהוא לבן מותר, אבל אם היה שואל אותו תרנגול לבן למי, אף על פי שהוא עושה משתה לבנו אסור, דאי לאכילה מכל מקום לבן למה, עד כאן. משמע לרב זצ"ל דדוקא דקאמא זה וזה, כגון שהיו תרנגולין הרבה מוטלין לפני הישראל, והוא מבקש לקנות הלבן והשחור, דאז ודאי דין הוא שיהא מותר, דאחר שהוא קונה השחור יש כאן הוכחה דלאכילה קא בעי ליה, והאי דקא זבין לבן לית כאן הוכחה קפידה, אלא דילמא מכי חזי ליה נתיישבה בו דעתו יותר, או משום מראהו או משום שנראה לו יותר שמן וטוב, ואפילו הכי היכא דלא תבע מניה אלא לבדו אסור, כיון דלית כאן הוכחת אכילה, אבל ודאי אפילו בין התרנגולין כי תבע ליה בקפידא דעד דלא חזי שאיל עליה ואמר תרנגול לבן למי ודאי אסור, כן נראה.


דף יד עמוד ב[עריכה]

תרנגול לבן קטוע למי וכו':    אפילו אליבא דרבנן קא מיבעיא, דאף על גב דלא שמעינן להו דשרו לקטוע אצבעו ולמכור, דילמא התם הוא משום דגזרינן כיון דאיהו שלם קא תבע, אף על גב דאנן קטעינן ליה, מאן דחזי דאיהו תבע שלם ואנן זבני ליה, ולא רמי אדעתיה למיחזי אי קטע ליה לאצבעיה, אתי איהו למימר דאפילו שלם מותר למכור לו, הילכך גזרינן לקטוע ולמכור אטו שלם, אבל הכא מכי חזי כולי עלמא דאיהו קטוע תבע, ודאי לאו לעבודה זרה בעי, או דילמא איערומי קא מערים וכו'.

תרנגול לבן למי ויהבו שחור ושקל וכו':    פירש רש"י ז"ל: דאליבא דרבי יהודה קא בעי ולא לרבנן, אפילו בין התרנגולין אסור. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר, דרבי יהודה נמי הא אסר בין התרגולין היכא דאמר תרנגול לבן למי כדאמר לעיל, לפיכך נראה לפרש דאפילו לרבנן קא בעי, דאלו במתניתין כיון דחזינן תרנגולין טובא ותרנגול לבן בהדייהו, איפשר שלוקח כולם משום אותו לבן, אבל כי יהבו ליה שחור ושקל ולא חזי לבן, איכא למימר ודאי לאו לע"ז קא בעי, עד כאן.

והראב"ד ז"ל נראה דפירש: דהאיבעיא אבעיא דתרנגול קטוע למי קיימא, וכמו שכתבתי למעלה (יד, א, ד"ה תניא), והכי קאמא, אם תמצי לומר בתרנגול קטוע איערומי קא מערים בדבורא בעלמא, אמר תרנגול קטוע למי ויהבו ליה שחור ושקל וכו', התם הוא דבדבורא בעלמא מיערים, אבל הכא אי לעבודה זרה בעי ליה לא הוה זבין מילתא דלא צריך, ועוד דקאמר קטוע.


דף טו עמוד א[עריכה]

גוי חס על בהמתו שלא תעקר:    דאפילו [בזכר] נמי חייש דילמא מכחשי, וכדאיתא לקמן בריש פרק אין מעמידין (כב, ב), ואפילו הכי היכא דאחמור אחמור ואסור למכור, ומשום חומרא דרביעה. ובירושלמי נסיב לה טעמא אחרינא, דגרסינן התם: מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, למה מפני שמוציאה מידי גיזה, הגע עצמך שהיתה עז מפני שמוציאה מן הבכורה, הגע עצמך שהיה זכר מפני שמוציאו מידי מתנות, מעתה (סמים) [חיטין] לא ימכר מפני שמוציאם [מן החלה].

אגרא קניא שאלה קניא:    פירוש: ובמקום שנהגו למכור מיהא, דלא חשידי ארביעה, אמאי אסור. אבל ודאי במקום דחשידי ארביעה אפילו אי הוה סבירא לן דשכירות קניא הוה אסרינן משום שאלה, דבימי שאלתא, דילמא רביע לה, דהא גופא דישראל הוא ובעינה הדרא ואינו חס עליה. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא גבי נסיוני, פעמים שהוא מוכרה לו משום נסיון והוא מחזיר אחר שלשה ימים, ונמצא עובר עברה בבהמתו של ישראל.

ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה:    פירש רש"י ז"ל: אף על פי שמזונותיה על הישראל אינו נעשה גזלן אם האכילה תרומת כהן, לפי שהתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנין אותה לכל כהן שירצה, ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה אשר השכיר לו פרתו, ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה הרבה כרשיני תרומה, דמה לו להקפיד הרי אינה מיוחדת לו, לפיכך מותר, שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין הרבה בעין יפה יותר משאלו היה שלו, ניחא ליה ואינו גזלן, עכ"ל ז"ל.

וקשיא לי, חדא, דהא הכא לא קאמא ובלבד שיאכילנה בעין יפה יותר משאלו היה שלו, ואם לא האכילה אלא כפי שיעורה, מה תועלת יש בזה לכהן בעל הפרה שתנוח דעתו בזה שיראה אותן כרשינין כאלו קבלו במתנת תרומה מישראל זה. ועוד, דאפילו יהיב ליה בעין יפה, כיון דלא זכי ליה לכהן לא על ידו ולא על יד שלוחו, ויש על ישראל זה להאכיל את הבהמה משלו, ידי נתינת תרומה היאך יצא, דאדרבא הוה ליה פורע חובו בתרומה, והגע עצמך אלו הוה ליה לכהן מנה מלוה אצל ישראל, והוה ליה לישראל תרומה שויא מנה ופרס,ואמר ליה ישראל לכהן רצונך שתמחול לי מנה דאית לך גבאי ויהיבנא לך תרומה דשויא מנה ופרס וכהן נתרצה בכך, בכי הא מישרי, והלא זה פורע הוא את חובו בתרומתו, והא נמי לא שנא. ועוד, דאם כן מאחר דכלה מתניתין בין רישא בין סיפא מיירי אף בשמזונותיה על השוכר, אמאי קא נטר לפרש הכי עד סיפא, לימא ישראל ששכר מכהן מכהן אף על פי שחייב במזונותיה יאכילנה כרשיני תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואנא ידענא דאפילו כשחייב במזונותיה קאמא, דמדרישא בשחייב במזונותיה סיפא נמי בשחייב במזונותיה, אבל השתא דלא פריש הכי אלא בסופא משמע דדוקא הכא הוא דחייב אבל רישא לא, אלא ודאי נראה לפרש דרישא דוקא בשאינו חייב במזונותיה, ומשום סופא נקט לה, כן נראה לי. וכן פירש הראב"ד.

אי משום נסיוני הא לא ידע ליה לקליה דאזלא מחמתיה:    ואם תאמר, אכתי איכא משום נסיוני דקא עביד בה מלאכה ואיכא משום למען ינוח וגו' (שמות כג, יב). יש (לקשות) [לדחוק] דלא מנסו לה אלא בחצר, והולכת משאוי בחצר לא מיקרייא מלאכה דניחוש לה, אבל משום מחמר איכא בכל דהו. אי נמי יש לומר דמשום איסור גזירת מלאכת בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו אוסרים לגרום פסידא.

כיון דלפי דשעתיה הוא [מזבין] לא מושל ולא מוגר:    ואם תאמר מכל מקום מאן דחזי ליה ברשותיה דגוי ולא ידע דעל ידי ספסירא אזדבינא אזיל ומזבין ליה נמי ובלא ספסירא, וכדקאמר לקמן (טז, א) גבי שבורה, כיון דמרביעין עליה ויולדת אתי לשהוייא ואיכא משום גזירת הרואין דאתו למיזבן אפילו שלמין. ויש לומר דספסירא קלא אית ליה, וכולהו ידעי דעל ידי ספסירא אזדבן, כן נראה לי.

רב הונא זבין ההיא פרה לגוי [וכו'] אמר ליה אימר לשחיטה זבנה:    פירש רש"י ז"ל: אימר לשחיטה זבנה ותלינן לקולא, ומתניתין דקתני אין מוכרין, בבהמה טמאה אפילו בסתמא, ובטהורה במפרש ליה גוי דלקיומא בעי(נן). ולא נהירא דהא אפילו שור של פטם דסתמא קאי לשחיטה, לקמן בשמעתא (טז, א) בעיא ולא איפשיטא, ובעל מנת לשחוט פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה לקמן (כ, ב), וקיימא לן כרבי (יהודה) [מאיר] דאסר. ועוד דשבורה נמי אסרי רבנן, וההיא ודאי לא במפרש (לראייה) [לקיומא] מיירי, דאם כן בהכי לא היה מתיר ר' יהודה, דטעמא דר' יהודה דמתיר מפורש הוא (טז, א) משום דלא מקבלא זכר ולא אתי לשהוייה. ואף על פי שיש מתרצין קושיות אלו לדברי רש"י ז"ל, פירוקין דחוקין הן, ואין סומכין עליהן.

ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר מקח וממכר (סוף שער י) טעמא דרב הונא משום שנראה לו שהנכרי הזה לא היה לוקחה אלא כדי לשוחטה. והרמב"ן נ"ר פירש דלעולם לסתם נכרי אסור, והכא לטבח הוא מוכרה שדרכו למזבן לרדיא ולשחיטה, וכיון דרגיל דזבין להכי ולהכי תלינן דלשחיטה בעי לה, אבל סתם אינשי לרדיא זביני, ורב חסדא הוה סלקא דעתיה למיסר אפילו בטבח דאיהו נמי פעמים דזבין לרדיא ואזלינן בתר רובא דעלמא דזבני לרדיא.


דף טו עמוד ב[עריכה]

אלו הן כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית:    פירוש: לישראל החשוד על השביעית, והכי נמי מיפרשא ההוא דלעיל דפרה ושדה [ניר] בישראל חשוד. והקשה רבנו תם ז"ל (גיטין סא, א, תוד"ה משאלת) מההיא דתנן בשביעית (פ"ה מ"ט) וכן בפרק הניזקין (גיטין שם), משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחים ותנור, והוא מפרק לה דהתם משום איבה שרי לה ומשום דרכי שלום, אבל הכא גבי מכירה ליכא משום דרכי שלום, שאם אינו רוצה למכור כליו מי יכוף אותו בכך.

וכתב הרמב"ן נ"ר דאין זה נכון, דאין לך איבה גדולה יותר מן האומן שדרכו למכור כליו, ולכולי עלמא מזבין ולהאי לא מזבין. ופירש הוא נ"ר דהתם איכא למיתלא ותלינן, וכך פירש בירושלמי פרק ה' דשביעית (ה"ד), ר' זעירא בעי קומי ר' מונא מתניתין בסתם אבל במפרש לא, אמר לו וסתמו לא כפירושו, אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחיים לטחון בה סמנים, תנור [לטמון] בה אונין של פשתין.

ואם תאמר אם כן למה לי שאמר עליה (במתני' שביעית שם) מפני דרכי שלום, דהא בלאו הכי כל היכא דאיכא למתלי תלינן, יש לומר דשאלה כיון דלא מטא הנאה לידיה הוה אמינא לא נשאיל ולא ניקום בספק איסורא, אלא מפני דרכי שלום הוא דשרו רבנן.

רבא זבין חמרא וכו':    ומסקנא דאסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. וכתב הראב"ד ז"ל ולאו לפני דלפני הוא אלא לפני עור ממש הוא, דהא ישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת, וגזירה משום נסיוני. ואי קשיא לך ליתלי נמי הכא שמא יחזיקנה לעצמו או ימכרנה לישראל, איכא למימר כיון דתגר הוא ליכא למימר יחזיקנה לעצמו, ואי אמרת שמא ימכרנה לישראל בכי האי גוונא לא תלינן, חדא, דכיון דישראל חשוד הוא למכור לגוי, לא שני ליה בין גוי לישראל כלל, מידי דהוה אמכירת בהמה לגוי דלא תלינן אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יעשה בה מלאכת שבת, אלא אמרינן כיון דלא שני ליה לגוי בין חול לשבת לאו תליה היא והוא הדין פרה החורשת דלא תליא אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יחרוש בה בשביעית, דכיון דחשוד הוא אי לחרישה זבנה לא שני ליה בין שביעית למוצאי שביעית, הכא נמי כיון דחשוד הוא למכור לגוי לא שני ליה בין גוי לישראל, ועוד דלא תלי אלא במידי דאית ליה הנאה בגויה כגון פרה לשחיטה כי שמא לבשר הוא צריך, וכגון שדה ניר, (שהמצייר) [שהמביר] שדהו הנאה יש לו, אבל הכא מאי הנאה אית ליה בין מכירת ישראל למכירת גוי, עד כאן.


דף טז עמוד א[עריכה]

והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן:    כתב הר"ז הלוי ז"ל: והאידנא דמזבני סוסים ופרדים [לעובדי כוכבים] דמגנו עילוון, מידי דהוה אתריסין וכלי זיין דמזבנינן להו לפרסאי דמגנו עלן, מיהו שאלה ושכירות ודאי אסור. ואיכא מאן דאמר ביום ה' בסתם מותר להשאילן ולהשכירן, מידי דהוה אכלים לב"ש שמצווה מן התורה על שביתתן לדבריהם ולא אסרו אלא בערב שבת אבל בחמישי מותר, ומפורש בבריתא בשבת בפרק ראשון (יט, א), עד כאן. ולא נהירא, דאיסור שאלה ושכירות אין לו שיעור. ותדע לך, דהא עיקר איסור מכירה משום שאלה ושכירות הוא, ולא יהא עיקר קל מן הטפל, למכור אסור לעולם, ולהשכיר ולהשאיל לא יהא אסור אלא ביום ששי, בתמיהא.

ולענין פסק הלכה, האידנא מותר למכור לגויים בהמה דקה, ולהעמיד בהמה שלנו בפונדקאות של גויים, ואפילו נקבות אצל זכרים וזכרים אצל נקבות, ומוסרין בהמה לרועה שלהן, דלא חשידי ארביעה, דלא אסרו אלא במקומות שחשודין על הרביעה, ולענין מכירת בהמה גסה, על ידי סרסור לעולם מותר, דליכא משום נסיוני דלא ידעא לה לקליה, ולא משום שאלה ושכירות דלא מושל ולא מוגר משום דלא נגלו מומה, ועל ידי הבעלים בלא סרסור, לטבח דזבין לשחיטה ואף על פי שפעמים לוקח גם כן לחרישה מותר דתלינן לקולא, וכן לגוי שעושה סעודה שיש לתלות דלשחיטה בעי לה מותר, כדברי רבנו האיי ז"ל והראב"ד ז"ל שהסכים לדבריו.

אבל בהמה טמאה דודאי היא עומדת למלאכה, ובהמה טהורה לסתם אנשים דלא טבחים הם, ושלא בשעת משתיהם, נהגו העם היתר ואין להם על מה שיסמוכו, ותינח סוסים ופרדים דהרי הן ככלי זיין דמגנו בהו עלן, אבל חמורים ושוורים העומדים לחרישה היאך מוכרים להן, ועוד היאך (מוכרין) [משכירין] להם ומשאילין להם סמוך לשבת, וכתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קמא) בשם רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל: דלא אסרו אלא בדורות הראשונים שהיו ישראל שכונים הרבה יחד והיו יכולין למכור זה לזה ואין להם הפסד בדבר, אבל עכשיו שאנו מפוזרים ביניהם איכא הפסד אם לא היינו מוכרים להם, וכי האי גוונא אמרינן לקמן אין מוכרין כלי זיין לגויים משום דמגנו עלייהו, ופריך אי הכי אפילו חטי ושערי נמי לא, ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש: אי אפשר בלא הפסד.

ולזה הטעם אין להתיר לקנות בהמות כדי למוכרן דאיהו קא גרים לנפשיה ההוא הפסד. וכן נמי שאלה ושכירות ביום ששי לא ידענו טעם להתירו, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין. ולא עוד אלא שנראה לי שעכשיו גדול יותר האיסור, כי מאחר שנהגו למכור לגוי כך (אסור) [נהגו] למכור לישראל החשוד, [וזה] חמור מלמכור לגוי, דאלו לגויים על ידי ספסירא שרי, ולישראל החשוד למכור לגוי אפילו על ידי ספסירא אסור, דטעמא דאסרינן למכור לישראל החשוד אינו מטעם נסיוני דידן, אלא משום נסיוני דידיה כשימכרנה לגוי, ולדידן אסור לזבונה ניהליה משום לפני עור, ואיפשר כי כל זה בכלל מה שאמר דלא איפשר שצריכין אנו לסחור ולהרויח עמהם, האלהים יתברך יאיר לנו נתיב ויצילנו מן המכשול.

אמר להם לכשתלד:    אלמא לא מקבלא זכר, ולשחיטה קא בעי לה, אבל רבנן סבירא להו דאיפשר להעמידה ולהרביע עליה את הזכר, ומשהי לה.

וכתב הראב"ד ז"ל: דנראה, דמודה רבי יהודה בזכר דאיפשר להרביעו על הנקבה, ולא פליג אלא בנקבה. ונראה לי דרבי יהודה בכל שבורים זכרים ונקבות פליג, דאם לא כן הוה ליה למתני במתניתין רבי יהודה מתיר בנקבה שבורה, דכיון דתאני ברישא עגלים וסייחים שבורים ושלמים והוא לא פליג אלא במקצת שבורים לא הוה ליה למסתם לישניה.

ועוד דגרסינן בירושלמי: והלא מביא עליה זכר ויולדת, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בזכר שאינו יכול להתרפא, אמרו לו והלא הוא מביא לו נקבה והיא רובעת ממנו ויולדת, אלמא משמע מגרסה זו ירושלמי דרבי יהודה אזכר פליג. ואף על גב דירושלמי לא אזיל לשטת גמרין, דאלו בירושלמי אמרינן דלא פליג אלא אזכר, ובגמרא דילן אמר דפליג אנקבה מטעמא דלא מקבלה זכר, מכל מקום ילפינן מניה דאדרבא טפי איכא לאוקומי פלוגתייהו דרבי יהודה בזכר מבנקבה, דאלו אליבא דגרסת הירושלמי פליג רבי יהודה [בזכר] ובנקבה מודה להו לרבנן, הילכך לדידן דסבירא לן דפליג אף אנקבה כל שכן דפליג אזכר, כן נראה לי.

והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואפילו שבורה אין מוכרין להם אלא על ידי סרסור, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק כ (פ"כ מהל' שבת ה"ג).

ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא:    פירש הראב"ד ז"ל: אם איתא דחי לא נפיק ליה מאיסור דדילמא משהו ליה, למה חסר רבואן שלא להקריבו ביום אידם אלא למחרתו כיון דאכתי רביעא עליה איסורא אחרינא, דמה לי חד איסור מה ליתרי אסורי, הוה ליה למבטל לה לגמרי, אלא ודאי למבטל לה [לגמרי] קא בעי וכו', ולפירושו קשה דמאי קושיא, אטו מאן דאיכא עליה תרי אסורי אי לא מצי מיבטיל תרוייהו לא מיבטיל חדא מנייהו, ותו דהא אמר דקשה הוא למעקר בחדא זימנא ופורתא פורתא עקר לה, ואם כן מאי קשיא ליה ליבטלה לגמרי, ויש מפרשים ולטעמיך דפריש לך דמשום חשש אסור הוא דעקר לה למילתא, למה ליה לחסר רבואן לדחוייה למחר, דאיסור יום אידן בכי הא ליכא, דלא אסרו אלא למכור ולתת אי משום דאזיל ומודה אי משום דלפני עור, אבל במס המוטל וקבוע על עבדיו לא אזיל ומודה, ומשום לפני עור נמי ליכא דלדידיה טובא הוה ליה, והיכא דאית ליה בהמה נמי לדידיה הא אסיקנא לעיל (ו, א) דליכא משום לפני עור, ופירוש נכון הוא.

קשה לי, למה לא הקשה ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר מאי טעמא, דכיון דמקריבין אותו למחר ושחוט מעתה אין כאן איסור, ולמה חסר רבואן שלא להקריבו כל עקר, ואינה קושיא, דבשלמא בין מקריבו לשאינו מקריבו כלל שפיר קא מחסר (ודקא ניזי) [דכדאי] הוא לחסר ממון להסיר מעליהם מס קבוע, וכל שכן שגנאי היה לו דרבנן לא בני מתן מס נינהו, אלא בין חי לשחוט אי לאו משלם אסורא מאי נפקא ליה מינה, וכן בין היום או למחר מאי איכא, ומשום הכי פריך ליה מרישא שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא.

ומסקנא: דשור של פטם אף על גב דסתמא לשחיטה קאי, אסור, משום דמשהו ליה, וכדאמר רב אשי אמר לי זבידא, בר תורי משהינן ליה ועביד מלאכה על חד תרין, ודוקא לסתם גויים דזביני לרדיא ולנכסתא, אבל לטבח דרובה לשחיטה זבין, אי נמי לגוי דאית ליה סעודה אי איכא למיתלי דלסעודתיה בעי לה שפיר דמי, ואפילו שור שאינו של פטם כעובדיה דרב הונא דלעיל (טו, א). והרי"ף ז"ל השמיטה מהלכותיו, ולא ידעתי טעם לדבריו.


דף טז עמוד ב[עריכה]

ורב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה:    פירש רש"י ז"ל: ומתניתין רבי יהודה הוא דמתיר בשבורה, וארי כיון דלאו בר מלאכה הוא הרי הוא כשבור ומותר, אבל לרבנן דאסרי בשבורה ארי נמי לדידהו אסור.

וקשה לי דהא טעמא דרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בשבורה מפורש הוא בגמרא משום דמרביעין עליה ויולדת ומשהי לה, ומאן דחזי ליה ביד גוי יליף מינה לזבוני שלימא ונפיק מיניה חורבא. אבל בארי דלאו בר מלאכה כלל הוא מאי חורבא נפיק מינה, דהא לא אתי למילף לזבוני בהמה בת מלאכה אטו ארי דלאו בר מלאכה הוא כלל. וראיה לדבר סוס דכיון דלאו בר מלאכה שחייבין עליה חטאת הוא שרינן ליה (יד, ב) ואפילו רבי דאסר (טז, א) הא קא יהיב טעמא משום דאתי לכלל מלאכה, דכשיזקין מטחינו בריחיים, הא לאו הכי שרי, והילכך ארי דלעולם לא אתי לכלל מלאכה אפילו רבנן שרו.

והא דנקט רב אשי לישנא דשבור הוא אצל מלאכה, לאו למימרא דלא שרינן ליה אלא אליבא דמאן דשרי בעלמא שבור, אלא כיון דקאמר רבה בר עולא בארי שבור, אמר ליה רב אשי לא צריכינן לאוקומה למתניתין בשבור דוקא ואליבא דרבי יהודה, אלא אפילו בארי שלם ואליבא דרבנן, דכיון דלאו בר מלאכה הוא כלל הרי הוא לכולי עלמא כשבור לרבי יהודה.

כשם שאין מוכרין להם בהמה גסה, כך אין מוכרין להם חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין להם בהמה דקה:    פירוש: שאין חוששין לרביעה, חיה גסה אין מוכרין להם משום מלאכה, דחיה גסה מלאכה עבדא, כדאמר לקמן דטחני ריחייא בערודי, כך היא גירסת רש"י ז"ל. אבל (הר"י) [הר"ח] והראב"ד ז"ל גרסי, ואפילו במקום שמוכרין להם בהמה דקה חיה דקה אין מוכרין להם.

ותמה על עצמך דעד עכשיו היינו מחזירין לומר דאפילו חיה גסה ליהוי כבהמה דקה למלאכה משום דאין במיני החיות בני מלאכה על הרוב, וכדמתמהינן לקמן וחיה גסה מאי מלאכה עבדא, ויתיב דאיכא ערוד דעבדי ביה מלאכה, ועד עכשיו כולהו בחיה דקה מודו מיהא, וכדאתקיף רב נחמן ומאן לימא לן דארי חיה גסה הוא, והיכי אמרינן השתא דתיהוי כח חיה חמור מכח בהמה, דבהמה דקה ליתא בת מלאכה ושריא, וחיה דקה תיהוי בת מלאכה ותאסר. ועוד דאם כן הוה ליה למימר תיובתא דכולהו תיובתא. ועוד דאם איתא, לקמן כי קא בעי וחיה מאי מלאכה עבדא, אכל חיה קא בעי ומאי קא מהדר ליה מערוד, דערוד חיה גסה הוא ואיפשר דעבדי ביה מלאכה, אבל אחיה דקה מאי קא מהדר דמאי מלאכה עבדי בה. ומשום הכי נראה גרסתו של רש"י ז"ל נכונה ועקר. וכן נראה מתוך דברי הרי"ף ז"ל שכתב בהלכותיו אמר רב חנן בר רבא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס אבל לא למכירה, וכן הלכתא, דאלו לגרסתו של ר"ח ז"ל אפילו חיה דקה אסירא.

ולענין פסק הלכה נראה [דארי] תרבות ודוב תרבות שאין בהם נזק לרבים מוכרין להם כמו שכתבתי למעלה (ד"ה ורב אשי), אבל לפירוש רש"י ז"ל אין מוכרין להם. וחיה גסה אחרת אין מוכרין להם דעבדי בה מלאכה, כגון ערודי דטחני בהו ריחייא. וחיה דקה מוכרין דלאו בת מלאכה היא, ובמקום שנהגו למכור להם בהמה דקה, אבל במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה חיה דקה נמי אין מוכרין משום חשש רביעא.


דף יט עמוד ב[עריכה]

מתני' הגיע לכיפה מקום ששם מניחין עבודה זרה אסור לבנותה:    משום דהוי תשמיש עבודה זרה. ואף על גב דתשמיש עבודה זרה לא מתסרי אינהו גופייהו עד דשיעבדו, אפילו הכי אסור לישראל לבנותו לעשות דבר שהוא תשמיש לעבודה זרה. אבל דימוסיאות שהוא אבן אחת שמקריבין עליה זבחים לעבודה זרה, דהוי תשמיש דתשמיש לעבודה זרה מותר, כיון דבשעת בנין עדיין לא נעבדו לעבודה זרה.

גמרא: הניחא למאן דאמר עבודה זרה של נכרי:    כלומר שעשאה ישראל למוכרה לגוי, אינה אסורה עד שתעבד, לפיכך אם בנה שם מותר. אלא למאן דאמר אסורה מיד, אמאי שכרו מותר, דהא שכר עבודה זרה קא שקיל, ואמר רבא בר עולא, עבודה זרה מאן קא גרים לה להקרות עבודה זרה, מכוש אחרון כשהיא נגמרת, ומכוש אחרון אין בו שוה פרוטה, והילכך שכר אותו מכוש מותר. דשכר הנאה אינו אסור אלא מקנס חכמים, כדאיתא לקמן בריש פרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (סב, א), ופחות משוה פרוטה לא חשיב. ושכר מכושים ראשונים לאו שכר עבודה זרה נינהו, דאכתי לא הויא עבודה זרה. ושכירות ישנה מתחלה ועד סוף, והילכך עבר ובנה שכרו מותר. ומיהו לכתחלה לא יבנה בנייני עבודה זרה וכל שכן עבודה זרה עצמה.

ופסקן של דברים כך הוא: דעבודה זרה עצמה ומשמשיה, כגון מקומות שבונין להעמיד שם עבודה זרה עצמה, אסור לכתחלה לבנותן, אבל אם עבר ובנה שכרו מותר. דהכי אסיקנא בקדושין פרק האומר (סג, א) גבי מתניתין דעל מנת שאעשה עמך כפועל, דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ואין אומן קונה בשבח כלי. ועבודה זרה לא הויא אלא במכוש אחרון, ומכוש אחרון לית בזה שוה פרוטה, הילכך עבר ובנה שכרו מותר. ותשמיש דתשמיש דעבודה זרה אפילו לכתחילה בונין עמהם, והיינו מתניתין דתנן אבל בונין עמהם דימוסיאות, וכל שכן הבתים שמוכרים להעמיד העבודה זרה באחד ממקומותיהן שמותר לבנותן עד מקום שמעמידין שם העבודה זרה עצמה, וכשמגיע שם מסלק ידו ממנו, וכדתנן הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם העבודה זרה, אסור לבנותה.

מתני': אין מוכרין להם במחובר לקרקע:    פירוש: בארץ ישראל או בסוריא, שאסרו למכור להם קרקע משום לא תחנם (דברים ז, ב), דחניית ארץ ישראל חשיבא, ובמחובר לקרקע משום חניית קרקע נגעו בה. ואף על גב דקתני סתמא, אין מוכרין, לאו בכל אתר קא אסר, דהשתא בחוצה לארץ מוכרין קרקע עצמה, מחובר שאינו אלא משום מכירת קרקע לא כל שכן. אלא אמתניתין דלקמן (כ, ב) סמיך, דקתני אין משכירין להם בתים באץ ישראל ואין צריך לומר שדות.

אבל מוכר משיקוץ:    [ותימה] דהא פשיטא דאמאי סליק אדעתא דידן למיסר משיקוץ, יש לומר דתנא הוא לגלויי רישא, דלא תימא דמחובר לקרקע אינו אסור אלא למכור לו אילן לפירותיו לבד [עד] שייבש האילן, דסתם לוקח אילן מחובר לקרקע להעמידו לפירותיו הוא לוקחו, והילכך הוא אסור דחניית קרקע הוא זה (למי) [לימי] העץ, אבל מחובר על מנת לקוץ יהא מותר כרבי יהודה דהעומד לקוץ כנקצץ דמי וחניית קרקע אין כאן, קא משמע לן אבל מוכר הוא משיקוץ דוקא, אבל על מנת לקוץ לא דילמא משהי ליה ולא קייץ.


דף כ עמוד ב[עריכה]

[גמרא] על מנת לשחוט ושוחט דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר אין מוכרין אלא שחוטה:    וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו והלכתא כרבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה. והגיה עליו הר' אפרים מי יימר דסתם מתניתין כוותיה, והא אמר עלה מנא הני מילי, אמר רבי יוסי בר חנינא אמר קרא (דברים ז, ב) לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע, ובהמה מאי חנייה בקרקע איכא.

וכתב הרמב"ן נ"ר, ולאו קושיא היא כלל, דבמחובר לקרקע סתם מתניתין דלא כרבי יהודה דלא שרינן על מנת לקוץ דילמא משהי ליה ולא קייץ, ופלוגתייהו בבהמה על מנת לשחוט נמי בהא שייכא, וכל דכן הוא, והא נמי עוד דסתם רישא דמתניתין כוותיה דקתני (יד, ב) אין מוכרין להם בהמה גסה, ולא קתני אבל מוכר הוא על מנת לשחוט, ואף על גב דבדרבי יהודה [נמי] לא קתני לה, משום דלית הלכתא כוותיה לא תנא לסבריה עד סיפא במחובר לקרקע, עד כאן. ועוד נראה לי, דאם איתא כשנסתפק להם בבהמה על מנת לשחוט מהו, ופירש טעם הספק התם הוא דלא ברשותיה קיימי דלא משהו ליה אבל בהמה דברשותיה קיימא משהי לה, הוה להו למימרא התם דאית בהו משום חניית קרקע הוא דאסר רבי מאיר בעל מנת לקוץ אבל בהמה על מנת לשחוט שרי, דכח היתירא הוא דעדיף למהדר עליה.

והרב רבי אפרים כתב דהלכתא ודאי כרבי מאיר מטעמא אחרינא, משום דגזירה היא דקא גזר, והלכה כרבי מאיר בגזירותיו. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ולאו דוקא הוא, דעל מנת לשחוט דפליגי בה לאו גזירה היא אלא בטעמא פליגי, ואף על גב דעקר מילתא גזירה היא, הא ליכא בעיקר מילתא פלוגתא דמר לימא גזרינן ומר לימא לא גזרינן.

והרמב"ם ז"ל כתב פרק כ' בהלכות שבת (פ"כ מהל' שבת ה"ד): ומותר למכור לגוי פרה לשחיטה ושוחט בפניו, ולא ימכור סתם אפילו שור של פטם שמא ישהה אותו ויעבוד בו. ונראה מדבריו שפסק כרבי יהודה דאמר מוכר על מנת לשחוט ושוחטו. וכן נראה גם כן ממה שכתב בפרק עשירי מהלכות עבודה זרה וחוקי הגויים (פ"י מהל' עכו"ם ה"ד) שכתב: שמותר למכור לו מחובר לקרקע על מנת לקוץ. ואולי פסק כן מפני הבעיא שבאה בגמרא בבהמה על מנת לשחוט דהיא אליבא דרבי יהודה, ואם איתא דלית הלכתא כרבי יהודה היאך שאלו אליבא דידיה. ועם כל זה הוא תימא לפי שסתם מתניתין כרבי מאיר, ודברי תימה הן.


דף כא עמוד א[עריכה]

חדא חנייה בקרקע:    ואסור משום לא תחנם (דברים ז, ב), וחדא דקא מפקע ליה ממעשר, דקסבר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. ובתים נמי מפקע להו ממזוזה, מזוזה לא אפקעתא דבתי היא, דחובת הדר היא, כדכתיב: מזוזות ביתך (דברים ו, ט), ודרשינן (יומא יא, ב) דרך ביאתך.

קשיא לי שדות נמי כיון דסבירא לן דיש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר מה איכפת לן, דהא ההיא ארעא לא מיחייבא וכענין שאמר במזוזה. יש לומר דהכי קאמר בתי לא איכפת לן אי מפקעינן להו ממזוזה, דמזוזה חובת הדר הואי לשומרו מן המזיקין, ואם הגוי אינו משמר ואינו ניצל מאי איכפת לן, אבל אפקעתא דשדה אית בה נזקא לישראל דממעט חלק הלוי, ותקנת חכמים היא, כן נראה לי.

קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש, ושדות דאיכא תרתי גזרינן, בתים דליכא אלא חדא לא גזרינן:    דאף על גב דשמיה כבוש אין דינה כדין ארץ ישראל לגזור בה בכל גזירות ארץ ישראל. כדגרסינן בגטין (ח, א), בשלשה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה שותה לחוצה לארץ, ואמר התם, קסבר כבוש יחיד דשמיה כבוש, ואפילו הכי אין דינה כדין ארץ ישראל. וטעמא מאי, משום דשלא כסדר עשה דוד, [ה]תורה אמר[ה]: "והוריש ה' את [כל] הגויים [האלה] מלפניכם" (דברים יא, כג), ואחר כך "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (שם, כד), אפילו חוצה לארץ, והוא הניח את שכניו והלך וכבש ארצות, והכי איתא בספרי (שם). מפירוש הראב"ד ז"ל.

אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו':    וכתב הראב"ד ז"ל: אומר [אני], דוקא שכירות אבל מכירה שרי, דכי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל, וקרא: ד"לא תביא" (דברים ז, כו) אסמכתא היא ולאו איסורא דאורייתא, דלא אסרה תורה אלא [ב]הכנסת ישראל עצמו אבל גרמא דעל ידי גוי לא. ונראה לי שזה מפורש הוא בגמרא, דלעיל בפרקין (טו, א) בפלוגתא דשכירות אי קניא אי לא קניא אמרינן, תא שמע אף במקום שדאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו שמכניס לתוכה עבודה זרה, ואי סלקא דעתך שכירות קניא כי קא מעייל לביתיה קא מעייל, אלמא כל היכא דאית ביה קנייה גמורה לא איכפת לן דלביתיה קא מעייל. ועוד דבהדיא קתני במתניתין דלרבי מאיר בחוצה לארץ מוכרין להו בתים ולרבי יוסי אף בסוריא, וכיון דהתירו למכר, גוי בביתיה מאי דבעי עביד, דבשלמא בשכירות כיון דאתני בהדיה לאוקומי בהו חיותא ולמנכש בהו פירי בלחוד, אי דאיר בהו מצי מעכב עליה, אבל במכירה מכי מזבנה ניהליה מי מעכב עליה.

ולענין פסק הלכה, הלכה כרבי יוסי, כדאמרינן אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובארץ ישראל אין מוכרין להם בתים, אבל משכירין לאוצרות ופונדקיאות, אבל לא בית דירה משום _ לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו), [כי] בארץ ישראל אנו מצווין שלא להכניס עבודה זרה בארצינו, וחייבים אנו לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותינו. ובסוריא נמי אין משכירין לבית דירה, דגזרי סוריא אטו ארץ ישראל אף על גב דכבוש יחיד לא שמיה כבוש, ומשום דמקרבא לארץ ישראל.

אבל למכירה אפילו לבית דירה בסוריא מותר, דכי קא מעייל לביתיה קא מעייל. ובחוצה לארץ מוכרין להם ומשכירין ואפילו לבית דירה, דקרא דלא תביא, היא אסמכתא דרבנן, דגופיה דקרא לא משתעי אלא בהבאת ישראל עצמו, ובארץ גזרו וגדרו משום קדושת הארץ אבל בחוצה לארץ לא. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם, הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה.

ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו: וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמחה בכך. ונראה לי דמתניתין נמי הכי דייקא מדנקט אף במקום שאמרו להשכיר, דאם איתא דאף בחוצה לארץ הדברים אמורים, ליתני אף במקום שאמרו (לשכור) [למכור] אין משכירין לבית דירה, ואנא ידענא דכל שכן במקום שאמר להשכיר שאינו משכיר לבית דירה. אלא שאתה יכול לדחוק ולדחות דמשום הכי נקט אף במקום שאמר להשכיר משום דקא בעי למסתם בה כרבי מאיר וכדאמר בגמרא סתמא כרבי מאיר. ומכל מקום אכתי הוה מצי למיתני אף במקום שאמר להשכיר ולמכור.

ואף על גב דבתוספתא משמע בחלוף דקתני התם (פ"ב ה"ג), רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין בתים, בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי מפני שכידוע מכניס לתוכה עבודה זרה, ולכאורה האי כאן וכאן משמע דקאי אארץ ישראל וחוצה לארץ, אפילו הכי איפשר לומר דהאי כאן וכאן לא קאי אלא ארישא אארץ ישראל וסוריא, אבל חוצה לארץ שרי הואיל ושרו לה בגמרא דבני מערבא בהדיא. וכתב הרמב"ן ז"ל: ואם איפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בחוצה לארץ.


דף כא עמוד ב[עריכה]

אבל שדה לגוי מאי שרי:    מאי טעמא, דאמרי הרואים אותו זורע וקוצר בשבת, אריסותיה קא עביד למחצה לשליש ולרביע, ואף על גב דקא מתהני ישראל מאותה מלאכה דקא שקיל מנאתיה בפירי אפילו הכי שרי, דגוי אינו עושה מלאכה בשביל הישראל אלא בשלו הוא עושה. וכן הלכה כסתם משנה וכרשב"ג, ודלא כרשב"א דאסר אי לאו דגוי אמרינן ליה וצאית ולא עביד מלאכה בשבת.

והא דתלינן טעמא דהתירא באריסות יותר מבשכירות, משום דבהכי אורחא טפי, וכדאמר סתם שדות לאריסות קיימי, אבל כל שכן שהשכירות מותרת, שאין הישראל נוטל בגופו של קרקע כלום, וגוי כי קא עביד בדידיה קא עביד לגמרי. ואיפשר נמי דלהכי נקט טעמא דאריסות משום דאשמועינן רבותא טפי דאפילו כי תלו לה באריסות שרי. וכן נמי מותר לישראל לתת שדהו לגוי לחרוש ולזרוע אותו בקבלנות כלומר בדבר קצוב והגוי עושה בו מלאכה אפילו בשבת ואריך, דגוי כי קא עביד לדעתא דנפשיה קא עביד, דהא קביל עליה כלהו מלאכות בדבר קצוב אם יום או יומיים וטרח (בהם) [בדידיה]. ודמיא הא למה שאמר במועד קטן (יא, ב), האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו, אלמא מלאכה דידהו חשיבא.

ולא דמיא לישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות דאסיקנא לקמן דאסור לומר לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול, דהתם אישראל גופיה רמיא עבידתא למיעבד והילכך אסור דשלוחיה הוא, ובשל ישראל קא טרח, אבל הכא אגוי רמיא ובדידיה קא טרח. ואיקשיא לך הא איתמר במועד קטן בפרק מי שהפך (יב, א) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרש לה בשבת, כבר תרצה הרמב"ן ז"ל בפירושיו דהתם מיירי בקבולת של בנין שאינו נוטל בגוף הקרקע, ונראה כשכיר יום, ואסור משום מראית העין כיון שהוא בתוך התחום.

והרב בעל התרומות כתב (ספר התרומה סי' קמה וסי' קיז) דקבולת שאינו נוטל חלק בגוף הקרקע אלא שמקבל בכך וכך מעות אפילו בשדה וכרם אסור, ומביא ראיה מההיא דלקמן דישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות, ואנו כבר כתבנו שיש לחלק ביניהם ואינו דומה. ועל כרחין אית לן למימר הכי, דהתם משום שלוחא דישראל קא אסרינן ואפילו מחוץ לתחום נמי אסור, ותו דהתם הא קא שקיל גוי בפירי גופייהו, ואפילו הכי אסור. ועוד מביא ראיה ממה שאמר בירושלמי כאן (ה"א) ובמסכת שבת בפרקא קמא (ה"ח), דגרסינן התם, אמר רבי [שמעון בן] אלעזר בקבולת מותר בשכר אסור, במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר בין כך ובין כך אסור, ופסיק התם דהלכה כרשב"א. ונראה שגם זו אינה ראיה דאיפשר לומר דההיא נמי מיירי בקבולת של בנין, ומאי דאיתמר התם בירושלמי ומאי דאיתמר בגמרא דילן בפרק מי שהפך דא ודא אחת היא, וכולהו משום מראית העין נגעי ביה, אבל בקבולת של שדה לזריעה וקצירה וחרישה דתלו באריסות שרי, דאמר באריסותיה קא עביד וכו'. אלא שקשה מעט לשון תלוש ומחובר דקתני בירושלמי, דכלים וקרקעות הוה ליה למימר.

והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו מהל' שבת הי"ד) כסברת הרב בעל התרומות ז"ל, וזה לשונו שכתב: לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כותל[ו] או לקצור שדהו, או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצרו או ליטע לו כרמים, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשותה בשבת, מפני הרואין אשר אינם יודעים שפסק עם הגוי, עד כאן. ותמה על עצמך אם כן [האיך] הוא מותר להשכיר שדהו וכרמו לגוי, שהרואה אותו זורע וקוצר ועוקר ונוטע אומר של ישראל הן. וכבר יראה כי כל קבולת במחובר כבנין בית אסור, וגם ר"ת כשבנה ביתו לא סמך על הוראתו ואסר.


אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/עבודה_זרה/פרק_א&oldid=1052400"