שולחן ערוך יורה דעה קלח א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך יורה דעה · קלח · א · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

גת של אבן שזפתה עובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה -- צריכה ניגוב. ואם דרך העובד כוכבים בזפותה אין די לה בניגוב אלא יקלוף הזפת ואח"כ ינגב; או עירוי בלא קליפה; או יישנה י"ב חודש.

ושל עץ אם זפתה עובד כוכבים ונתן יין בשעת זפיתה אפי' לא דרך בה או שזפתה ודרך בה אח"כ או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה -- דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה. ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר או בלאי בגדים אין די לה בניגוב אלא צריכה מילוי ועירוי או הגעלה.

ושל חרס זפתה העובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה אפילו לא דרך בה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה -- אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא במילוי ועירוי בלא קליפה. ואם זפתה העובד כוכבים ודרך בה צריכה קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה בלא קליפה או יישון י"ב חדש או להסיקה בכבשן עד שירפה הזפת. וכל זה בזפותה אבל אם אינה זפותה יש לחלק שאם תחלת תשמישה ע"י עובד כוכבי' צריכ' ניגוב (ובשל חרס עירוי אם דרך בה) (טור). ואם תחלת תשמישה ע"י ישראל סגי בהדחה אם היא של עץ או אבן אבל אם היא של חרס צריכה ניגוב:

מפרשים

 

ש"ך - שפתי כהן

(א) בשעת זפיתה. כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה"ל כזורק מים לטיט:

(ב) טופח. ע"מ להטפיח. רשב"א:

(ג) או עירוי. ג' ימים כדלעיל סימן קל"ה ס"ב:

(ד) בלא קליפה כו'. כן הסכמת רוב הפוסקים ומביאם ב"י וכתב ושלא כדברי ר' ירוחם שכתב שאם דרך בה עובד כוכבים אין מילוי ועירוי מועיל בעוד הזפת עליו עכ"ל ואגב חורפי' לא עיין שפיר דר' ירוחם כ"כ בנתי' י"ז ח"ג בשל חרס אבל בשל עץ כתב שם בהדיא דמועיל עירוי בלא קליפה ע"ש:

וכל הכשר כלים אלו שיערו חז"ל לפי תשמישן ולפי טבען והטעמים מבוארים בפוסקים ע"ש:

ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס' וכדלעיל סימן קל"ז סעיף ב'. ורש"י ויש פוסקים מכשירין הגת וכל כליה בהדחה וכתב הב"ח דלכתחלה צריך הכשר או קילוף וניגוב ועירוי לפי מה שהוא כדעת רוב הפוסקים וכפירוש ר"ת וכש"ע מיהו בדיעבד אם לא עשה אלא הדחה בגת של עובד כוכבים ודרך בה יין כדאי הם רש"י וסייעתו לסמוך עליהם בשעת הדחק עכ"ל ואני תמה דבדיעבד פשיטא דשרי ואפילו בלא הדחה שהרי יש ס' בחרצנים ובזגים וכדכתבו הט"ו בסימן קל"ז ס"ב וכן כתבו הפוסקים והר"ן בסוף עבודת כוכבי' בשם ר"ת ואולי מיירי בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס' במה שבתוכה נגד קליפתה:

(ה) עד שירפה הזפת. ע"ל סי' קל"ד סי"ד: 

ט"ז - טורי זהב

גת של אבן וכו'. אע"ג דאין מכניסין לקיום בגת מ"מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה אבל מ"מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג' ימים כ"כ רשב"א וגם שאר פוסקים:

שזיפתה עובד כוכבים. כבר מבואר זה בריש סי' קל"ה בשם התוס' הביאם ב"י:

צריכה ניגוב. וא"ל למאי דפסק ריש סימן קל"ה בכלי שאין מכניסין לקיום דבעי עירוי לכתחלה אפילו לדעת הרא"ש כשהוא מזופף ומ"ט לא סגי ליה בניגוב בכלי אבן כמו הכא כבר כתבתי שם תירוץ ע"ז והוא פשוט לע"ד ובפרישה ובדרישה כאן טרח בחילוקים על זה ואמר שיש להחמיר בשאר כלים יותר מכלי הגת והוא נגד כל המפרשים גם מ"ש כאן בפרישה דדוקא כאן אוסר בנגיעת עובד כוכבים בכלי של ישראל אבל לעיל בסימן קל"ה במכניסו לקיום דלא אוסר אלא בעינן דוקא שנשתמש בו העובד כוכבים הם דברים תמוהים מאד כמו שכתבתי שם:

ואם דרך כו'. פרש"י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת:

ואם יש נעורת כו'. נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור דבגמרא אמרינן כן דבמעצרתא דרב בפרק בתרא דעבודת כוכבים חזא בהו פילי אמר לא סגי בניגוב ונראה דמשם נלמד דין זה ורבותא קמשמע לן דאף ע"ג דנסתמו הבקעים בנעורת לא מהני והב"י כתב דנלמד מדין הטור והוא תמוה:

אינה ניתרת בקליפה וניגוב. בטור כתוב צריכה קליפה וניגוב והוכיח ב"י שהוא ט"ס דהא בשל עץ אמרו במתניתין אליבא דחכמים דיקלוף והיינו שאחר כך ינגב כמ"ש הרא"ש והטור על זה ואח"כ אמר במתניתין לרבנן ואם של חרס אע"פ שקלף הזפת אסורה משמע דלא מהני קליפה וניגוב דאל"כ היינו של עץ ויפה הוכיח כן אלא ליישב דעת הטור אם אינו ט"ס נ"ל דהטור ס"ל דבאמת עץ וחרס שוין הם לענין אם לא דרך דדינו בקליפה וניגוב ומה שהקשה ב"י היינו רישא דעץ י"ל דעל מתניתין לא קשה מידי דלא בעי לומר אלא דבחרס גם רבי מודה לחכמים דצריך קליפה וניגוב אבל לרבנן אין חילוק באמת ביניהם ובטור נמי לא קשה מידי דכוונתו דבלא דרך אין חילוק בין עץ לחרס אבל בדרך יש חילוק דהיינו שהטור זכר ברישא בדרך דצריך עירוי דוקא וקמשמע לן כאן בחרס דלא מהני בדרך קליפה וניגוב בעלמא וע"כ לא הזכירו אלא יקלוף לחוד שהיא מעכבת אפילו דיעבד מה שאין כן הנגיבה אבל בשל חרס נקיט לשון איסור אחר הקליפה דהכא הנגיבה מעכבת כמו הקליפה ועל כן נקט הרא"ש הביאו ב"י בעץ ואח"כ ינגוב ויש הוכחה לפי' זה מדאיתא בגמ' במחץ ומשפך של חרס רבי אומר ינגב וחכמים אוסרים משמע. דהניגוב לחוד אוסרים אבל אי איכא קליפה גם כן מותר דע"כ הך וחכמים אוסרים לאו בכל גווני אמור דהא בעירוי עכ"פ מותר אלא ע"כ דלא אסרי רק מה שמתיר רבי ואם כן אף אנו נאמר דבקליפה מותר ולא אסר רק נגיבה לחוד אבל לא קליפה וניגוב דאם לא כן היה ליה לומר וחכמים אוסרים אף בקליפה כנ"ל לדעת הטור ואע"ג דבדברי הרא"ש לא משמע כן מכל מקום הטור שפיר הכי ס"ל ובהגהת ב"י לא ניחא ליה לשון הטור דכיון שכתב אינה ניתרת כו' משמע דבא לכתוב חומרא והיאך מסיים אלא בעירוי בלא קליפה הך בלא קליפה היא קולא אלא כך היה לו לכתוב אלא בעירוי אבל קליפה לא צריך:

קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה. בדרישה הקשה דכאן משמע דהגעלה עדיפא מעירוי ובסימן קל"ה בסופו כתב הטור בכלי חרס בשם הרמב"ן דאם מכניסו לקיום דלא סגי בהגעלה רק בעירוי ותירץ לחלק בזה עיין עליו שדחק עצמו הרבה ונראה לע"ד דמעיקרא לא קשה מידי ודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי אלא דבכלי חרס לעיל ס"ל לרמב"ן דלא שייך הגעלה כלל מטעם דהתורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם והיינו דרך בישול דכתיב בכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואפ"ה אמרו חכמים דעירוי מהני שם אמרינן דהגעלה אינה שולטת בכל הכלי) ועירוי שולט בו אבל בשאר כלים שטבעם שההגעלה שולטת בכולו אז ודאי היא עדיפא מעירוי שהגעלה שולטת בו ברותחין ועירוי שולט בצונן ממילא לדידן גם בכלי חרס הוי כן דקיימא לן דמהני הגעלה לכלי חרס בסימן קל"ה סעיף ט"ו באיסור זה הוה חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג"כ כך נ"ל פשוט:

יש לחלק שאם תחילת כו'. דברי הטור בכאן צריכים ביאור ליישבן ונעתיק הצורך לזה דבמתניתין איתא גת של אבן מנגבה ושל עץ יקלוף אליבא דחכמים ושל חרס אע"פ שיקלף אסור פירוש וצריך עירוי כמו שכתבו הטור והש"ע מריש סימן זה ע"כ כל פרטיהם ואח"כ איתא בגמרא רבי אבהו מייתי ברייתא דהעדשים היינו הגת בהדחה ודעת רש"י והטור מביאו דברייתא זו סותרת המשנה וכיון שרבי אבהו מביאה היא עיקרת וקיימא לן כמוהו דסגי בהדחה ור"ת חולק על רש"י וס"ל דקי"ל כמתניתין וכתב הרא"ש אליביה דהוא מפרש עדשים דברייתא לאו היינו גת עצמו אלא מידי אחרינא ועוד י"ל אפילו נפרש גת בד עצמה לא קשה מידי דמתני' מיירי בתחילת תשמישה ביד עובד כוכבים וברייתא של ישראל. והרשב"א בתה"ה והר"ן מביאם גם כן בשם הראב"ד לחלק בכלי חרס בין תחלת תשמישה באיסור או בהיתר דהיינו שיש להם הוכחה אחרת ע"ז והוא מדאיתא בגמרא ברייתא המחץ פירוש כלי שדולין בו והמשפך של עובד כוכבים דוקא משמע דוקא בתחילת תשמישה באיסור צריכה עירוי אבל בשל היתר סגי בניגוב כדברי רבי ועל קושיא דמתניתין אברייתא כתב תירוץ האחד דהרא"ש ע"כ יפה כ' ב"י דהוא לא מחלק בין תחילת תשמישה רק בחרס אבל בעץ נשאר דינו כמתניתין בכל גווני ולא כמו"ח ז"ל דכתב עליו דשארי ליה מריה דהוא גברא דמריה סייעיה והטור הביא דברי רש"י ור"ת ואח"כ כתב בשם הראב"ד וז"ל וכ"כ הראב"ד דאף של חרס וכלי' אם תחילת תשמישה על ידי ישראל סגי ליה בניגוב ושל אבן סגי ליה בשכשוך עכ"ל ולכאורה תמוה עליו דאי הוכחת הראב"ד לחילוק זה דתחילת תשמישו כו' מן רומיא דמתניתין אברייתא ומחלק ביניהם כמו שזכרתי בשם הרא"ש לתירוץ השני למה פסק בשל אבן דבעי שכשוך דהיינו הדחה כברייתא ושל עץ לא זכר כלום דהא כיון שזכר באבן דנשתנה דינו כאן ממה שפסק בתחילת הסימן דבעי ניגוב היה לו להזכיר דגם בשל עץ סגי כאן בהדחה כיון שתחילתו בהיתר ואם דינו בניגוב היה לו להזכיר כן כיון שיש לפנינו בחרס בעי ניגוב ובאבן הדחה היאך נעשה בעץ למי תדמה אותו. ואם הוכחת הראב"ד מכח ברייתא דמחץ ומשפך שזכרנו אליביה דהרשב"א ולא מכח רומיא דמתניתין אברייתא מנא ליה דבאבן סגי בשכשוך דלא כמתניתין דילמא אין חילוק אלא בחרס כמו שמצינו לעיל דבתחילתו בולע טפי אבל בשאר כלים אין חילוק בזה וצ"ל דהטור אליביה דהראב"ד תרווייהו איתנהו דמברייתא דמחץ ומשפך דהא של חרס ונקט בהו של עובד כוכבים מזה למד דבתחילתו בהיתר סגי בניגוב כדברי רבי ותו קשיא ליה גם מתניתין אברייתא ומחלק גם כן בהו בין תחילתו בהיתר או לאו דברייתא מיירי בתחילתו בהיתר אלא דמספקא ליה במה איירי הברייתא דעדשים די"ל באמת לא שנא עץ ולא שנא אבן שניהם בהדחה כברייתא דעדשים ואי לאו ברייתא דמחץ ומשפך דמשמע דבתחילתו שלא על ידי עובד כוכבים בעי ניגוב דבזה מודו רבנן לרבי הייתי אומר דגם חרס היה סגי בהדחה אבל באבן ועץ ודאי להברייתא דעדשים מילתא חדא היא ושניהם בהדחה או י"ל דלא נפרש ברייתא דעדשים רק אמילתא דמסתבר טפי דהיינו של אבן דוקא דבו הקילו בהדחה בתחילת תשמישו בהיתר אבל בעץ לא סגי בהדחה אלא אחתיה גם כן חד דרגא דבמתני' שתחילתו באיסור דינו בקליפה וכאן בברייתא דינו בניגוב ככלי חרס דמאחר ששבע החרס מלבלוע בהיתר הוי דינו כעץ כדלעיל ועל כן לא נקט הטור רק אבן שהוא דבר ברור דסגי בהדחה אבל בעץ יש סברא לכאן ולכאן וכיון דלרש"י בכל גת סגי בהדחה לא נפליג מחלוקתן ונאמר בעץ סגי ג"כ בהדחה בתחילתו בהיתר אפילו להחולקין עליו וע"כ פסק הש"ע סוף הסימן דעץ ואבן סגי בהדחה בתחילת תשמישו ביד ישראל ומו"ח ז"ל חלק על הש"ע דבשל עץ בעי ניגוב בזה ולפי מ"ש דברי הש"ע נכונים: 

באר היטב

(א) זפיתה: כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה"ל כזורק מים לטיט. ש"ך וכ' בט"ז אע"ג דאין מכניסין לקיום בגת מ"מ הואיל ומשהין בה יין כל ימי הגיתות דומה לכלי שמכניסין בו לקיום דאסור אפילו לפי שעה אבל מ"מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג' ימים. כ"כ הרשב"א.

(ב) טופח: ע"מ להטפיח הרשב"א וכ' הט"ז ובסי' קל"ה ס"א בכלי שאין מכניסו לקיום דבעי עירוי לכתחלה ולא סגי ליה בניגוב כמו הכא כבר כתבתי שם טעמו של דבר ע"ש עכ"ל.

(ג) עירוי: ג' ימים כדלעיל סי' קל"ה סי"ב ודע שכל הכשר שבס"ז היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי גת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס' כדלעיל סי' קל"ז ס"ב אם לא בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס' במה שבתוכה נגד קליפתה אז אסור בדיעבד אם לא שהודח תחלה עכ"ל הש"ך.

(ד) נעורת: כתב הט"ז נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור ע"ש.

(ה) הגעלה: בדרישה הקשה דכאן משמע דהגעלה עדיפא מעירוי ובסימן קל"ה כתב הטור בכלי חרס דאם מכניסו לקיום דלא סגי בהגעלה רק בעירוי ותירץ הט"ז דודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי אלא דבכ"ח לעיל לא שייך הגעלה כלל מטעם דהתורה העידה וכו' שם אמרינן דעירוי מהני יותר מהגעלה ממילא לדידן דקי"ל דמהני הגעלה בכ"ח בסי' קל"ה סט"ו באיסור זה הוי כלי חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג"כ כנ"ל פשוט עכ"ל.

(ו) עץ: והב"ח חולק על המחבר וס"ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט"ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע"ש.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש