עבודה זרה ס ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דאיפקעה לאורכה אידרי ההוא עובד כוכבים חבקה שרייה רפרם בר פפא ואי תימא רב הונא בריה דרב יהושע לזבוני לעובדי כוכבים וה"מ דפקעה לאורכה אבל לפותייה אפילו בשתיה שרי מ"ט מעשה לבינה קעביד ההוא עובד כוכבים דאשתכח דהוה קאי במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב ואי לא בהדחה בעלמא סגי ליה:
מתניתין עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו מלוה עליו אסור אין לו מלוה עליו מותר נפל לבור ועלה מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפיח ע"פ חבית מרותחת בכל אלו היה מעשה ואמרו ימכר ור"ש מתיר נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו:
גמ' אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דתנן המטהר יינו של עובד כוכבים ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואין מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו טעמא דאין מניחו הא מניחו שרי ש"מ מלוה על אותו יין בעינן ש"מ:
נפל לבור ועלה:
אמר רב פפא לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור מ"ט אמר רב פפא דדמי עליה כיום אידם:
מדדו בקנה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר ור"ש מתיר:
אמר רב אדא בר אהבה ינוחו לו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר מתיר אפילו בשתיה וכשהוא אוסר אוסר אפילו בהנאה א"ר חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר"ש איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר לי אבא בר חנן הכי אמר זעירי הלכה כר"ש ואין הלכה כר"ש:
נטל חבית וזרקה [בחמתו] לבור זה היה מעשה [והכשירו]:
אמר רב אשי כל שבזב טמא בעובד כוכבים עושה יין נסך כל שבזב טהור בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך איתיביה רב הונא לרב אשי נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והכשירו בחמתו אין שלא בחמתו לא
רש"י
[עריכה]דאיפקעה לאורכה - כשהיא יושבת זקופה נסדקה מלמעלה למטה וביקש חציה ליפול אילך וחציה ליפול אילך:
חבקה - בין זרועותיו וחיברה עד שהביאו כלי:
לזבוני לעובדי כוכבים - דהא לא שכשך ואפילו שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין ע"י חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי:
אבל לפותייה - הואיל ואין נבדלות זה מזה שהרי חציה העליון יושב על התחתון אלא שיוצא מעט מעט והעובד כוכבים הכבידן זו לזו ולא הוי נוגע ודחק יין החבית:
אלא מעשה לבינה - בעלמא קא עביד כלבינה הנתונה ע"פ החבית ומכבידתה:
דהוה קאי במעצרתא - דישראל ולא היה בה יין אלא משקה טופח עליהן:
ניגוב - אפר ומים ואפר כדמפרש לקמן בהשוכר (דף עה.):
מתני' אם יש לו עליו מלוה - על ישראל אסור לפי שלא ירא ליגע דסבר אי אמר לי מידי אמינא ליה תניהו לי בחובי:
נפל - העובד כוכבים בבור מלא יין אע"פ דנגיעה ממש הואיל ושלא בכוונה הואי:
מדדו בקנה - אע"ג דנתכוין הואיל ולדבר אחר נתכוין והא נגיעה לאו ממש היא אלא ע"י הקנה: או שהיה מטפיח כו':
המרותחת - שהיתה מחמצת ומעלה רתיחות וטיפח בידו ממש על הרתיחות אין דרך ניסוך בכך ומותר בהנאה:
זה היה מעשה - והכשירוהו אף בשתיה:
גמ' על אותו יין - שעשה לו ישראל את היין הזה אפותיקי לגבות הימנו דהשתא סמכה דעתיה ונגע ולא מירתת אבל לא היתה לו מלוה על אותו יין אע"פ שיש לו מלוה על בעליו מותר בשתיה דמירתת ולא נגע:
המטהר יינו של עובד כוכבים - ישראל שדרך ענבים של עובד כוכבים בהיתר כדי למכרו לישראל ואין נותן מעות לעובד כוכבים עד שימכרנו לאחר זמן ונותן ברשותו של עובד כוכבים:
והלה כותב לו התקבלתי - אם כותב לו העובד כוכבים התקבלתי ממך מעות כלומר הריני כאילו קבלתי מעות שאיני מעכב בידך להוציא יין מרשותי בכל עת שתרצה:
מותר - אם יש מפתח או חותם ביד ישראל:
זה היה מעשה בבית שאן ואסרו - דכיון דיש לו מלוה על אותו יין מאי דבעי עביד אבל מלוה שאינה על אותו יין כמי שאין לו עליו דמי דקתני רישא הלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר והא הכא דיש לו מלוה דמי היין עליו וקתני דכיון דלאו על אותו יין הוא מותר:
דדמי עליה כיום אידם - ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה:
ומסקנא דמילתא - מסיק תלמודא ואין הלכה כר"ש:
כל שבזב טמא - לא איירי רב אשי בהיסט כלל אלא במגע ולא אתא לאשמעינן אלא זרק בעובד כוכבים דלא אסר וה"ק כל מגע שבזב טמא כגון בחבורין בין בידו בין בקנה שאם העובד כוכבים זב והיין כלי או אדם מטמא בזב אף היין נעשה בכך יין נסך כגון אדם הנוגע בזב בין שנגע בו הזב ממש בין בקנה טמא אף היין שנגע בו עובד כוכבים בין בידו בין בקנה נעשה יין נסך וליכא למימר דרב אשי אהיסטו של זב נמי קאי דאמר רב אשי לעיל (עמוד א) זיקא בין מליאה בין חסירה שרי ודכוותה בהיסט של זב טמא:
שלא בחמתו לא - אלמא זרק העובד כוכבים עשה יין נסך ואילו זב שזרק חפץ בכלי לא טימאו:
תוספות
[עריכה]מעשה לבינה קעביד. ואף בשתיה נמי שרי פי' רשב"ם וז"ל עובד כוכבים המהדק מגרופות של גיגית מלא יין כדי שיתחברו סדקין שבאו בה מלמעלה למטה אין זה כמחבק חבית לאורכה דחבית מבוקעת מזומנת ליפול חציה אילך וחציה אילך וכשהוא מחבקה מחבר כל היין זה לזה אבל גיגית יין במקומו עומד ע"י הדוקו הראשון וסדק קטן יש שם והוא מהדקו וכן בחביות של עץ שלנו אבל דבר זה אסור להיות עובד כוכבים תוחב נעורת או מטלית בסדק ובחבור השוליים לסתום מפני שנוגע ביין עכ"ל ור"י היה אומר דמותר להיות העובד כוכבים תוחב נעורת סביב השוליים במקום שמתחברין אל דופני החבית ומשם היין זב ויוצא כי הנעורת שתוחב אינו כנגד יין שבפנים לפי שראשי השוליים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב ואפי' באמצע חיבור השוליים נותן בו העובד כוכבים הנעורת ובלבד שלא יהא שם חלל ורבינו שמואל אומר דאם יש חבית שמטיפה דרך שוליים יכול העובדי כוכבים להדוק שם נעורת בסדקין דהוי כמו לפותייה ומעשה לבינה אבל אם הוא שותת הרבה יש ליזהר כי אז נוגע העובד כוכבים ביין ומיהו אם אינו נוגע ביד אלא בסכין כיון שאינו מתכוין רק לסתום ולא ליגע ביין הוי ליה מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א ושרי לפירוש ר"ת וטוב שישים הישראל המטלית או הנעורת עד שיסתם קצת והעובד כוכבים יהדקנו בהיתר כר"ת שכתבתי למעלה:
בעיא הדחה ובעיא ניגוב. בחנם הזכיר הדחה דכל ניגוב צריך שיתן מים תחלה אלא לפי שהיה רוצה לומר ואי לא בהדחה סגי נקט הדחה כתב רשב"ם ומיהו אנן לא עבדינן ניגוב בגתיות של עובדי כוכבים אלא הדחה בעלמא וסמכינן אראיות שבפרק אחרון (לקמן דף עד: ד"ה דרש) דלא בעיא ניגוב:
אי איכא טופח להטפיח. תימה היכא דליכא טופח ע"מ להטפיח אי חשיב יין לגבי ניסוך א"כ הדחה וניגוב בעי ואי לאו יין הוא הדחה נמי לא ליבעי ופרשב"ם דפשיטא דיין הוא ושייך בו ניסוך אבל מ"מ הוא אינו חבור לאותו הבלוע בתוך הגת דהכי אמרי' לקמן טופח [שלא] ע"מ להטפיח ליכא למיחש משום איסור בלוע:
דיקא נמי דקתני כו' והלה כותב לו התקבלתי. שעתה אין לו כלום על היין אע"פ שיש לו מלוה חוב דמי היין מותר פ"ה כאן אם יש (שם) מפתח או חותם ביד ישראל וכן פר"ת וקשיא דא"כ מאי ראיה היא לכאן שאני התם דיש מפתח או חותם ביד ישראל אבל הכא שעומד בצד הבור בלא מפתח וחותם שמא יש לאסור וי"ל שסברת התלמוד כך כי היכי דברשות העובד כוכבים כי יש מפתח וחותם חשוב יינו של ישראל כשהעובד כוכבים מניחו להוציאו כך ברשותו של ישראל אף בלא מפתח וחותם מיקרי יינו של ישראל כיון שאין לו מלוה על היין אע"פ שהישראל חייב לו מעות:
כל שבזב טמא כו'. כל עיקרו של כלל זה לא בא אלא להתיר זריקה שהרי זב המסיט יין נטמא או אם נושאו על כתפו אפי' בכלי אבנים טמא ובעובד כוכבים היסט מותר כדאמרינן גבי זיקא בין מליאה בין חסירה שרי וגם אם ישב על החבית לא מנסכו ובזב טמא וכן כלל כל שבזב טהור לאו דוקא שהרי קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור ואילו בעובד כוכבים עושה יין נסך וכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפילו בכוונה שהוא מותר בשתיה כן הורה ר' יוסף טוב עלם וכתב הרב רבי משה מקוצי דה"ה שאם זרק לתוכו מים שלא בכוונת מזיגה שיהא מותר בשתיה:
ראשונים נוספים
טעמא דר"ש דינוחו לו ברכות על ראשו שכשהוא אוסר אוסר אפי' בהנאה. דחושש שמא ניסך לע"ז ואע"ג דלא אמרי' סתם מחשבת עכו"ם לע"ז גבי יין חששו שהיו אדוקין בניסוך א"נ (קולה) [כולה] משום גזירה תולין בו להחמיר ולא להקל ואוסרים נסך דסתם יינן נמי בהנאה חומרא הוא שתולין לומר נסך הוא משום חומרא כדפרישית בפ' אין מעמידין, וכשהוא מתיר שלא בכוונה דליכא למימר נסך מתיר אפי' בשתיי' דליכ' משום בנותיהן אלא ביינן אבל במגען לא ורבנן נמי סברי דמגען נמי בכלל גזירה גזירה שלא יהיה שותה עמה ומרגילתו ומיהו כיון דליכא למיחש לניסוך לא גזרו הנאה משום בנותיהן דומיא דכל בישולי עכו"ם דהוא נמי משום חתנות וכן הפת.
הא דא"ר אשי כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך. לאו כללא הוא לכל מילי שהרי היסט שבזב טמא ובעכו"ם אינו עושה יין נסך כדאמרי' לעיל בזיקא ועוד נגיעה ע"י ד"א כגון קנה שבזב אינו טמא ובעכו"ם עושה יין נסך.
אלא ה"ק: כל שבזב טמא בהיסט כגון קנה בידו והסיט בו את הטהור בעכו"ם עושה יין נסך כלו' כל שבזב נקרא היסטו בעכו"ם נקרא מגעו והיינו כלל לכל דבר שבידו וכל שבזב כגון בזריקה שאם זרק כלים והסיט דבר טהוראינו קרוי היסטו וטהור אף בעכו"ם אם נגע ביין בזריקה כגון זו אינו נעשה יין נסך מ"ט לאו מגעו הוא ואע"ג דגזור רבנן בכחו ה"מ בחבורין כגון מוריק אורוקי וכיוצא בו אבל שלא בחיבורין לא ורב אשי לאפוקי צרורות אתא ודכוותה בב"ק בפ' כיצד ואמרי' עלה ורבא צרורות אתא לאשמועי' ואע"ג דתני' קנה בקוטמו של זב והסיט בו את הטהור טהור אנן הכי קאמרי' כל ענין שבזב טמא עושה יין נסך אבל לא על מקומות דהתם משום דטומאת בית הסתרים הוא ולא מטמיא ועוד אמרו קנה בקוטמו של טהור והסיט בו את הזב טמא ואף זה בכלל כל שבזב טמא.
ורבינו הגדול ז"ל השמיטה ונראה שהוא סובר דרב אשי לית ליה גזירה בכחו ביין נסך וכדא"ר אשי לעיל במעצרא זירא ולדידיה מוריק אורוקי אפי' בכוונה שרי הילכך לית הילכתא כוותיה והעכו"ם עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי דכל שבזב טמא היינו היסט גופו ממש כדמוכח במתני' במס' זבים בכמה מילי ותנן נמי זה כלל כל שמכח הרעדה טהורין מכח היסטא טמאין ואמר רבא בפ' כיצד הרגל כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם ובודאי אינו משלם נזק שלם אלא מה שהזיקה הבהמה בגופה ממש אבל מה שהוזק מכחה היינו צרורות ואינו משלם אלא חצי נזק (צרורות) ולמדנו דר' אשי לית ליה גזירה בכחו כלל אלא במגעו הילכך לית הילכתא כוותיה ומ"מ אין לי טעם למה השמיט רבינו מלכתוב כח כחו ככחו דמי וק"ל.
ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה וניגוב: פירוש באפר ומים ואפר, כדאמרינן פרק השוכר (עה, א), ואי לאו בהדחה בעלמא סגי. ואם תאמר ואפילו בטופח על מנת להטפיח אמאי בעיא הכשר של כלים, דהא תנן (לקמן) נכרי שנמצא עומד בצד הגת וכו' אם אין עליו מלוה מותר, יש לומר דהתם בגת מלאה יין שנתפס עליו כגנב, ומשום הכי אמרינן דגוי מזהר זהיר ודאי ולא נגע ביה כלל דלא ליהוי נתפס עליו כגנב, אבל הכא דליכא כלל [יין] לא מירתת גוי למנגע במעצרתא, דאיהו לא ידע דאיכא הפסד של כלים בנגיעתו בקרקעיתו של גת משום משקין נטפחין ששם, כן נראה לי.
ואכתי קשה לי למה הפרישו בזה בין טופח על מנת להטפיח לטופח, דאי חשבינן ליה לגת ככלי דאינו מכניסו לקיום לגמרי, אפילו בטופח על מנת להטפיח לא ליבעי אלא הדחה בעלמא, ואי מעלינן ליה טפי מכלי שאינו מכניסו לקיום מפני ריבוי היין שעומד שם כל ימי הגתות כמו שכתבנו בפרק אין מעמידין, אם כן כיון דמחמת דינו של גת הוא דנצרך נגוב, אפילו בטופח לבד ניבעי נגוב, דהא אין הכשרו תלוי בריבוי יין ובמיעוטו. ואם תאמר שטופח על מנת להטפיח יש לו דין יין נסך כיון שיכול לשכשך בו מעט, אבל בטופח שאינו יכול לשכשך בו כלל אין בו תורת יין נסך, אם כן אפילו הדחה נמילא ליבעי.
ונראה שהראב"ד ז"ל נשמר מעט מזה, שכתב בעיא הדחה ונגוב מפני שהיין מרובה על פניו לא יסור ממנו היטב כי אם בהדחה ונגוב, אי נמי מפני אותו ריבוי היין שעליו בולע ממנו מעט וכדי לבטל בו אותו הטעם בעי נגוב. והטעם השני יותר נכון, ואין שניהם מספיקין להוציא מידי ספיקן של קושיות למעיין בהן, ועדיין אנו צריכין לתרוץ אחר כנ"ל.
וגת זה שהזכירו כאן מיירי בשל עץ ושל אבן שאינם מזופתין, ואפילו כשדרך בהן, דהכי משמע לקמן בפרק השוכר (עד, ב) דבעי נגוב, אי נמי בשל אבן מזופת ובשלא דרך בה, אבל בשל אבן מזופת ודרך בו לא סגי בניגוב עד שיקלוף את הזפת. ושל עץ ושל אבן שאינם מזופתין ולא דרך בהם בהדחה בעלמא סגי להו, ושל עץ מזופת אף על פי שלא דרך בה קלוף בעי, וכדברי רש"י ז"ל וגרסתו דגריס לקמן על משנת הגת של אבן וכו' (שם) אמר רבא לא שנו אלא שזפתה אבל דרך בה לא בעיא נגוב, ופירש הוא ז"ל: דבהדחה בעלמא סגי, ובגת של ישראל שאינה זפותה והיא בלועה מתחלתה מן ההיתר אפילו בהדחה בעלמא סגי ליה. אף כאן לא מיירי אלא בשל אבן זפותה דוקא ובשלא דרך בה.
ומה שכתב הראב"ד ז"ל דמיירי בשל עץ חדש שלא נשתמשו בו כי אם פעם ושתים, אבל אם הוא ישן בהדחה סגי דלא בלע, דדבר שאין מכניסו לקיום הוא ובשכשוך סגי להו כחצבי שחמי דארמאי ופתיותא דבי מכסי (לג, ב) לא מיחוור, דאי דבר שאין מכניסו לקיום קרינן ליה אפילו חדש לא ליבעי ניגוב, דאי משום דבלע אם כן אתה מצריך נגוב לכל כלי עץ חדש שנשתמש בו יין ביד גוים, וזה אינו. וכבר הארכנו בזה בפרק אין מעמידין.
אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין, אמר רב אשי אף אנן נמי תנינן המטהר יינו וכו' והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר: פירש רש"י ז"ל: והוא שיש מפתח וחותם ביד הישראל. ואיכא למידק אם כן מאי קא מייתי מינה סייעתא דאין הנדון דומה לראיה, דשאני התם דאיכא מפתח וחותם ביד ישראל ודין הוא שיהא מותר כיון דלית ליה מלוה על אותו היין ממש. ויש לומר דהכי קא מוכח, דברשותו של הגוי כי איכא מפתח וחותם ביד ישראל מותר אם אין לו לגוי אפותיקי על אותו היין, וכי אין מניחו להוציאו אסור, והוא הדין ברשות הישראל בלא מפתח וחותם אם יש לו לגוי אפותיקי על אותו ין אסור דלא מרתת ונגע ביה, ואם אין לו עליו אפותיקי מותר ואף על פי שהישראל חייב לו מעות.
טעמא דאין מניחו להוציאו הא מניחו להוציאו שרי: קשיא לי אמאי אצטריך ליה למידק מדיוקא דסיפא דטעמא דאין מניחו, בלא דיוקא שמעינן לה מרישא דקתני והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר, דאלמא כל היכא דכתב לו שהוא כאלו קבל ממנו מנות היין מותר, ואף על פי שזקפן עליו במלוה, דהתקבלתי הכי משמע שהוא מסלק שעבודו מכאן כאלו קבלם ויהיה עליו חוב ממקום אחר, ולא משמע פרעון, דאם כן למה ליה כתיבתו לימא ופרעו, ומחילה גמורה נמי לא משמע, דלא עביד גוי דמחיל דמי יינו, ור"ח ז"ל נמי פירש והלה כותב לו התקבלתי, (שיש) [שהנכרי] כתב לו התקבלתי ממך מנה והרי הוא עליו כתוב. ויש לומר דאי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות היין וזקפו עליו במלוה ומרוחא ליה זימנא מותר, דכיון דלית ליה אפותיקי על היין וזימנא דמלוה אכתי לא מטא שרי, דהוה ליה כאלו אין לו עליו מלוה כלל, אבל אם הגיע זמנו אף על פי שאין לו אפותיקי על היין כלל אסור, לפי שאינו ירא ליגע דמימר אמר אי אמר לי מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי, ומשום הכי אצטריך לדיוקא דסיפא דדוקא כשאינו מניחו להוציא היין עצמו אסור דהוה ליה כדידיה, הא מניחו שרי, כן נראה לי.
אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך: פירוש בנגיעה ממש בין בידו בין בדבר אחר בחבורין. ולאו כללא הוא לכל מילי, שהרי בזב היסטו אסור ובגוי אינו עושה יין נסך, כעובדא דלעיל (ע"א) דזיקא בין מליא בין חסיר וכובא חסירא דשרי. וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך גם כן אינו כלל לכל דבר, שהרי היסט במגע סתרים בזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור (נדה מג, א) דהיסט של בית הסתרים היא, ובגוי עושה יין נסך, אלא לא בא להתיר אלא זריקה דבשלא חבורין היא ובזב טהור, ובגוי אינו עושה יין נסך אלא בדאזיל מניה ושלא (מחמתו) [בחמתו].
ורבותינו חכמי הצרפתים ז"ל פסקו כי הא דרב אשי, וכן פסק רבנו שמואל ז"ל. אבל הרי"ף ז"ל השמיטה, וכתב הרמב"ן נ"ר דנראה שהוא סובר דרב אשי דאמר הכין לית ליה גזרה בכחו ביין נסך, וכדאמר רב אשי לעיל במעצרתא זיירא ללישנא קמא אפילו בכחו שרי, ולדידיה אפילו מוריק אורוקי אפילו בכוונה שרי, ולית הלכתא כוותיה, והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי. וצריכא רבא ואין טעמו של רבנו מספיק בעיני, דהא אמרינן באיכא דאמרי במעצרתא זיירא דאפילו רב אשי לא פליג בכחו דאסיר, אלמא במוריק אורוקי מודה הוא דאסור, והכי נמי לא בא להתיר כחו אלא זריקתו כמו שכתבנו.
ההיא חביתא דפקעה לארכה הדרי גוי חבקה: פר"שי ז"ל נסדקה מלמעלה למטה ובבקעה ליטול חציה אילך וחציה אילך חבקה גוי בין זרועותיו וחברה שרייה רפרם לזבוני לגוים דהא לא שכשך ואף על גב שקרב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע על ידי קנה דהתם שכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך ע"כ ושכשוך זה שמזכיר ר"שי ז"ל הוא מפני שסובר שכל שנוגע ביין לשום עסק הצריך ושלא בחנם כיון דבשלא בכונת מגע חנם וניסוך הוא אין לנו לאסור בהנאה אלא כשיש שם שכשוך אבל בשתיה אסור אפילו בלא שכשוך וכן בהנאה כשהיא נגיעה בחנם כן נראה דעתו ז"ל בשכשוך שמזכיר כאן ובשאר מקומות ומכל מקום לענין המעשה הזה קשה קצת לפי מה שכת' לעיל בשם ר"י ז"ל למה אסרו אפילו בשתיה כיון שנגע בו על ידי דבר כבד לכך יש לפרש דהכא חשו שנגע בידו או בפיו ביין בשתיה מחבק החבית.
ההוא גוי דאשתכח במעצרתא כו': עד ואי לא בהדחה בעלמא סגי לה פי' אי איכא טופח על מנת להטפיח הא חשיב יין ונחסר במגע גוי ונאסרה הגת שאף בכלי הגתות דנו בענין זה כדין כלי המכניסו לקיום שגזרו בו אפילו לפי שעה אבל כשאין שם טופח כדי להטפיח נהי דחשיב יין ליאסר במגע ולהצריכו הדחה בכלי שאין מכניסו לקיום מכל מקום לא החמירו בו לגזור בו בכלי הגת לפי שעה ודיו בהדחה ומיהו אילו היה כיוצא בזה בכלי המכניסו לקיום ממש אף בטופח לבדו היה צריך הכשר גדול כנ"ל אבל מורי הר"אה ז"ל היה אומר דכל שאין כאן טופח כדי להטפיח לא חשיב חמרא כלל אלא דלמראית העין הצריכוה הדחה ואפשר שאין זה אוסר בדיעבד אם נשתמשו בלא הדחה.
ואין להקשות כאן אפילו בטופח על מנת להטפיח למה היא צריכה הכשר דהא הוה ליה כנכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין שאם אין לו עליו מלוה מותר. ושתי תשובות בדבר חדא דשאני הכא שנמצא בתוך הגת עצמו ועוד דהכא לא מרתת שהוא אינו סובר דמשום נגיעה זו תפסד הגת ותהא צריכה הכשר.
מתני' נכרי שנמצא עומד בשעת הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור: פי' אסור אפילו בהנאה לפי שאינו ירא ליגע כדפירש ר"שי ז"ל דמימר אמר אי אמר לי ישראל מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי ואין לו עליו מלוה מותר פירוש אפילו בשתיה דכיון דהיה נתפס כגנב מרתת ולא נגע כלל ואפילו היה הבור מגולה בלא שום פקק ואפשר דדוקא בצד הבור שא"א לו ליגע עד שיגחן אבל בצד חבית מגולה דאפשר ליגע בהדיא כדקאי אסור בשתיה אלא אם כן יש עליה שום כסוי.
גמרא אמר שמואל כו אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני המטהר יינו כו': לקמן מפרשי לה בס"ד.
ג"ה טעמא דאינו מניחו הא מניחו שרי: פירוש דאילו מרישא ליכא למידק מידי דדילמא התקבלתי לגמרי כתב שאין לו עליו שום מלוה ולהכי דייק לה שפיר מסיפ' דכל שמניחו אעפ"י שזקפו עליו במלוה היין מותר דמרתת ולא נגע.
לא שאנו אלא שעלה מת: פי' או מת ממש או כמת כלומר שהוא מטורף בדעתו.
אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך: פירוש אין זה כלל ממש דהא איכא טמא בזב כגון הסיטו ואינו עושה יין נסך כדאמרינן לעיל גבי גוי דדרי זיקא או כובא. ואיכא שבזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו שהוא טהור לפי שהוא מגע בית הסתרים ואלו ביין עושה יין נסך ולא נתכוון רב אשי אלא לומר שהם שוים בזריקה שכשם שזריקה אינה חשובה כנגיעה בזב כך אינה נגיעה ביין נסך כלל.
ורבינו אלפסי ז"ל השמיט מימרא זו ולא ידענו מה היה לו דהא ליכא מאן דפליג עליה והא פריק שפיר מתניתין דהקשו ליה. ורבינו הר"מבן ז"ל כת' במלחמותיו דנראה שהוא סובר דרב אשי דאמר הכין לית ליה גזרה בכחו ביין נסך וכדאמר רב אשי לעיל במעצרתא זיירא ללישנא קמא דאפי' בכחו שרי ולדידיה אפילו מוריק אורוקי אפילו בכונה שרי ולית הלכתא כותיה והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במורוק אורקי וצריכה רבא עד כאן. ואין זה מתחויר דאם כן היכי לה פליג רב אשי בההיא דישראל אדנא ועוד דבמעצרתא ללישנא בתרא אוסר רב אשי בכחו וגם ללישנא קמא לא התיר אלא לפי שבכחו הוא נעשה יין נסך ואין דרך המנסכין בכך כלל והנראה לי שלא רצה רבינו אלפסי ז"ל לכותבה כדי שלא ילמדו ממנה שהיא כלל גמור ואי משום התיר זריקה שבא ללמדנו נלמוד אותו מיין שמזגו גוי שלא נאסר אלא משום לך לך כו' וכן דרכו של רבינו ז"ל לקצר בדברים כיוצא באלו כדי שלא יבואו להקל וכן הסכים בזה מורי הר"אה ז"ל התם דאזיל מיניה מיניה פי' שלא נפרדה החבית מידו והוא נוגע בה אל היין הילכך בכונה אוסר אפילו בהנאה ואף על פי שהוא דבר כבד אבל בחמתו מותר אפילו בשתיה דמגעו שלא בכונה על ידי דבר כבד לא גזרו בו אפילו איסור שתיה והיינו דקתני והכשירוהו דמשמע שהכשירו' לגמרי ואפילו בשתיה.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
אם אין לו עליו מצוה מותר עיין מ"ש בפירקין דלקמן.
נפל לבור ועלה פי' האי הוי מגע שלא בכוונה דומיא דלוליב' והכי אמר בין אם נגע שלא בכוונה כגון נפל לבור ועל' בין אם נגע בכוונה אלא שעסקו לדבר אחד כגון מדדו בקנה והי' מטפח על פי חבית מרוחתחת אסור בשתיי' ומותר בהנאה אבל אם היה מגע בכוונה ולא נתעסק לדבר אחר אסור אפילו בהנאה כמעשה דאגרדמי':
כל שבזב טמא בגוי עושה יי"נ נתן סימן על נגיעת הקנה אע"פ שלא נגע בידו אלא נענעו בקנה ונגע בו דומיא דזב שניענע הטהור בקנה וכל שבזב טהור נתן סימן על הזריקה:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה