חידושי הרמב"ן על הש"ס/עבודה זרה/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
מאירי |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הא מתניתא דעכו"ם שהביא אבנים מן המרקוליס לאו משום דתקרובת נינהו דא"כ ל"ל חפה בהן דבטלינהו ואף ע"ג דלא בטלינהו נמי שרו ועוד אפי' ישראל שהביא מהן מותרת דכיון דלאו כעין פנים אינו נאסר כלל כדאמרי' לקמן בשמעתין אלא רב ששת סבר לה כדאמרינן לקמן כל א' וא' נעשית ע"ז ותקרובת לחבירתה ומשום ע"ז עצמה צריכות ביטול ולמאן דמקשה ליכא לאוקומה משום ע"ז עצמה דא"כ מאי מקשה ליה דהא איהו לא בעי כעין פנים וכיון שכן אבני מרקוליס עצמו דין הוא שיהיו נאסרין משום גוף ע"ז עצמה הילכך עכו"ם מבטלן ומותרין וע"י ישראל אסורין אלא איהו הכי קשיא ליה מכדי אבני מרקוליס תקרובת הן ח"נ יש מהן גוף ע"ז ויש מהן ודאי תקרובת חפה בהם עכו"ם דרכים מ"ט שרו ליחוש לאותן של תקרובת שאין להם ביטול עולמית. עכו"ם שהביא אבנים מן המרקוליס לאו משום דתקרובת נינהו דא"כ ל"ל חפה בהן דבטלינהו ואף ע"ג דלא בטלינהו נמי שרו ועוד אפי' ישראל שהביא מהן מותרת דכיון דלאו כעין פנים אינו נאסר כלל כדאמרי' לקמן בשמעתין אלא רב ששת סבר לה כדאמרינן לקמן כל א' וא' נעשית ע"ז ותקרובת לחבירתה ומשום ע"ז עצמה צריכות ביטול ולמאן דמקשה ליכא לאוקומה משום ע"ז עצמה דא"כ מאי מקשה ליה דהא איהו לא בעי כעין פנים וכיון שכן אבני מרקוליס עצמו דין הוא שיהיו נאסרין משום גוף ע"ז עצמה הילכך עכו"ם מבטלן ומותרין וע"י ישראל אסורין אלא איהו הכי קשיא ליה מכדי אבני מרקוליס תקרובת הן ח"נ יש מהן גוף ע"ז ויש מהן ודאי תקרובת חפה בהם עכו"ם דרכים מ"ט שרו ליחוש לאותן של תקרובת שאין להם ביטול עולמית.
ע"ז שעובדין אותה במקל. פי' רש"י ז"ל מקשקשין לפניה במקל שאם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפי' לא דמי לפנים ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למימר זרק מקל בפניה פטור אלא כגון שהיו עובדים בקשקוש מקל או בענין אחר ואם לא היו עובדין אותה במקל לא מחייב בשבר מקל לפניה דלא שייכא בפנים.
וזה הפי' צריך לפנים כיון דשבירת מקל כעין פנים היא ואפי' אין עובדין אותה במקל הו"ל כזובח בהמה לפעור דהא שבירת מקל תולדה דזביחה היא כדאמרינן בפ"ד מיתות ואפי' בשלא כדרכה לגמרי נמי מחייב אפי' כשאין עובדין אותה במקל אבל במסקנא בפ"ד מיתות לא קיימא הכי ואידחייה לה הילכך לית לן אלא כשעובדין אותה כן ולאו תולדה מרבינן אלא כעין אמרינן.
ומיהו רש"י ז"ל פירשה נמי התם בשעובדין אותה במקל ונראה שדעתו לומר שאם אין עובדין אותה כלל במקל אין שבירתה דומה לזביחה אע"פ שמשתברת אבל כיון שעבודתה במקל הו"ל מקל זה לארורה זו כבהמה בפנים הילכך שבירתה נמי כזביחה היא ואע"פ שאין עבודתה בשבירה חייב ואין זה מחוור ועוד הקשו עליו דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים אסורים ואוקימנא לקמן במשתבר כעין פנים והא הכא דמרקוליס לאו דרכו כלל בענבים ולא כיוצא בהן ואפ"ה כי משתבר הוי כעין זביחה וחייב.
לפיכך נראה לפרש דהא דנקט שעובדין אותה במקל זרק מקל בפניה פטור הואיל ושינה מדרך עבודתה וכך פירשה הראב"ד ז"ל. וההיא דא"ר נחמן לקמן זרק מקל בפניה חייב התם כשעובדין אותה בזריקת מקל וכך פי' רש"י ז"ל וליכא למימר אמוראי נינהו ופליגא דרב יהודה דהא רב נחמן גופיה בעי זריקה משתברת ועוד דהא ליכא למ"ד דמחייב בשלא כדרכה אלא כעין זביחה (זריקה) ומשבירה לזריקה שלא כדרכה הוא ודאי דהא דמי לזביחה והא לא דמי לה כלום אלא כשעובדין אותה בזריקת מקל היא כדברי רש"י ז"ל וזה שסתמו בגמ' שעובדין אותה במקל משום דאמרינן הכא חייב והכא אמרינן פטור וזריקה משתברת בלחוד אתו לאשמועינן וי"ל דתרווייהו בע"ז שמקשקשין לפניה במקל וכיוצא בו ובהא פליגי מ"ס קשקוש בזריקה שלא כדרכה הוי ומ"ס דרכה הוי.
הא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור. דלא אסרה תורה אלא כעין פנים פליגא אדרב דאמר כעין זביחה נמי אמרינן והא דאמרינן בפ"ד מיתות אבות זיבוח וקיטור ניסוך והשתחואה תולדות שבר מקל לפניה לית ליה לר' יוחנן דלאו מסקנא היא כדאמרן וכיון דלית ליה קרא לא מרבי כעין תולדות בע"ז כלל אלא כעין פנים ממש בעינן וכי היכי דבעי ר' יוחנן כעין פנים לאחיובי אינהו ה"נ בעי כעין פנים למיסר תקרובת כדמוכחא כולה שמעתין.
ולא כתבה רבינו בהלכות, ואעפ"כ נראה דהלכתא היא דרב ור' יוחנן הלכה כר"י וסוגיין בלישנא דגמ' בעינן כעין פנים וליכא ולעיל נמי דכ"ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ומשמע דר' יוחנן סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ובדין הוא שאפי' מחוסרת אבר נמי אלא להודיעך כחו דר' יהודה קתני חגב דר' יהודה בדומה סגי ליה. והא דתניא ספת לה צואה וכו' תפתר כר"י אבל לרבנן פטור דצואה לחה לר"י דומה הוי ורב סבר לר"י אפי' מקל חייב בשבר לרבנן דוקא חגב אבל מחוסרת אבר חייב.
ומיהו הא דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ההיא כעין פנים ממש היא שהרי דבר הקרב ממש לגבי מזבח הוא כגון בכורים ובצרן מתחילה לכך כדאוקימנא תדע דהא אמרינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא כלומר תיקשי לתרווייהו ומפרקינן להו בשבצרן מתחילה לכך אלמא כעין פנים נמי הוא דשבירה ודאי היינו כעין זביחה וכיון דקרב לגבי מזבח הוי כעין פנים.
והא דאמרינן לקמן כל שהוא לפנים מן הקלקלון אפילו מים ומלח אסור י"מ משום תקרובת וכעין פנים הוא שהרי מים ומלח קרבין לגבי מזבח ומשתבר הוי ואסור כדין תקרובת שאין לו ביטול עולמית חוץ מן הקלקלון דבר של נוי אסור משום נויי ע"ז ואסור עד שיבטלם שאינו של נוי מותר לגמרי.
וי"מ אפי' מים ומלח אסור משום משמשין וכך אמרו בירושלמי מה עליהם דבר המיוחד להם תכשיט אף עמהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט יצאו כיסין של מעות ר' בא בשם ר' יהודה ואפי' מים ומלח מלח לשוף ומים לדיח ואהין אפי' אלא כגון מים ומלח הנעבד ונראה דה"ג הנעבד אף כאן מים ומלח שאסרום משום משמשין.ועוד דמצינו שם בירושלמי אמתני' דמצא בראשו מעות א"ר יוסי לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפי' ע"ז שאין עליה קלקלון מצא בתוכו כסות או כלים הרי אלו מותרין אלמא אם יש לה קלקלון אפי' כסות וכלים אסורין והיינו ודאי משו' משמשין.
ותמהני על הפי' הזה שא"כ צריך אתה לחוש שכבר שמשו אותו במים ובמלח הזה דהא משמשין אינן אסורין עד שיעבדו ואין הדבר קרוב לחוש לכך ולישנא דגמרין נמי דייקא כפירושא קמא דקאמרינן השתא פעורי מפערי' קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה (ופעור ומרקוליס חוץ לפנים לפעור דמי) [אלא אפי' חוף כפנים דמי ואסור], וכל שכיוצא בו קרב לגבי מזבח ומשתבר אסור משו' תקרובת שאין מכבדין אותו לעשות לו כבוד של קלקלון והני נרות של שעוה שמדליקין לפני ע"ז נויי ע"ז נינהו ואע"פ שעשאן מתחילה לכך אין הקדש לע"ז ומותרין עד שמדליקן לפני ע"ז דההיא שעתא ודאי אסירן ובביטול בעלמא סגי להו הילכך אם מכרן או נתנן כומר לישראל מותרות ואע"ג דבע"ז עצמה אמרינן דאפי' מכרה או משכנה לצורף ישראל אסורה התם משום דמימר אמר איידי דדמיה יקרים מזבין ליה לעכו"ם ופלח לה אבל נרות הללו אין דמיה יקרים וכן הדין בכל משמשי ע"ז שאינן ניכרין שהן משמשין כדי שיתיקרו בהן ועוד שאין חיבת משמשין עליהם כחיבת ע"ז עצמה שיתיקרו בהן לפיכך אם מכרום או משכנום ואין דעתם עליהם בטלים ותניא נמי בתוספתא אף כלים המשתמשין בה ובגופה גנבום כומרים ומכרום הרי אלו מותרין וכן נמי אם כבו אותם כומרים להשתמש בהן לעצמם זהו ביטולן דנויים נינהו ובטילי וכ"כ ה"ר שמואל רומרוגי ז"ל. ויש מי שאוסר בנרות של שעוה משום תקרבות ומדמי לה לפרכילי ענבים שבצרן מתחילה לכך שהדלקתן זו היא שבירתן. ואינו נכון דהתם מתכוין לעבודה באותה בצירה דהיינו שבר מקל לפניה וכן פי' רש"י ז"ל אבל אלו אין עבודתה בכך אלא לקלון ע"ז עשויות ומשמשיה הן ועוד שאין זה כעין פנים שהרי אינן קרבין ע"ג מזבח ואע"פ שהיתה הדלקה בפנים אינה עבודה כדאמרינן במס' יומא ולא נתרבו עבודות משום כעין פנים אלא זיבוח קיטור וניסוך והשתחואה כדאיתא בפ"ד מיתות ולחם אונים שלהם הראב"ד ז"ל התיר ששכר כומר הם וכן פי' חכמי הצרפתים ועוד התירו לבושי כומרים וגביעי כסף שלהם אבל מחתות החטאים האלה בנפשותם אסורין דמשמשי ע"ז הם וכבר כתבנו אנו שמכירתן זהו ביטולם.
הא דתנן נהנין מהם בטובה וכו'. <חסר כאן וחבל על דאבדין>.
ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה. פי' דאע"ג דסבירא לן השתא מותר לגרום טומאה כדקתני סיפא ה"מ דעכו"ם אבל דישראל טבולים הם לתרומה ואסור לגרום טומאה לתרומה משום דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי ואע"פ שלא הגיע לעונת המעשרות כיון שאם רצה מקדים ומפריש ענבים כדאמרינן במעשרות שהקדימו בשבלים גורם לטומאה לתרומה מיקרי.
וא"ל והא דתנן במס' נדה גבי חלה נולד לעיסה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה משום שכבר הוקבעה לחלה לגמרי אלמא כל זמן שלא הוקבעה לחלה לגמרי דהיינו עד שלא גלגלה מותר לגרום לה טומאה אע"פ שאם רצה מפריש משהטיל לה מים כדתנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה.
וא"ל דשאני התם שכיון שנולד לה ספק טומאה לא גזור רבנן דטומאת חולין דרבנן היא אבל משהוקבעו לגמרי אע"פ שנולד ביה ספק טומאה גזור ביה רבנן משו' דהויא ליה כמטמא תרומה, כך פי' ה"ר אברהם ז"ל.
ובירושלמי מצאתי שם במס' חלה (ג,ב) דמפרש עלה בדין היה שיטמא אדם את טבלו דבר תורה דכתיב ואני נתתי לך את משמר' תרומתי התרומ' צריכה שימור אין הטבל צריך שימור מה אני מקיים ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שתנתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאתן.
וכן מוכחא הא דתנן בגטין (דף ס"א ע"א) משאלת אשת חבר לאשת ע"ה נפה וכברה וטוחנת וכוברת עמה אבל משתטיל לה מים לא תגע עמה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה ואוקימנא במי שאינו אוכל פרותיו בטהרה דכיון דטומאה דרבנן היא דחולין הוא לא גזור משום מחזיק ידי עוברי עבירה דהתם בשכבר הפרישו תרומה שכולן תורמין ומעשרין דהכי אוקימנא התם הילכך עד שלא תטיל לה מים מותר דליכא גורם טומאה לתרומה ומעשרות ולא לחלה שעדיין אינה ראויה להפריש ממנה חלה כלל שהמפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן כדאמרינן בקידושין אבל משתטיל לה מים כיון שאם רצתה מגבהת חלתה אסור לגרום לחלה טומאה כדאמרן.
לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת וכו'. גרגותני גופה במאי מתסרא בניצוק. דקדקו מכאן חכמי הצרפתים ז"ל דניצוק בר ניצוק אינו חבור אפי' למ"ד חד ניצוק חבור שאם לא תאמר כן אע"פ שלא החזיר גרגותני לגת אסר גרגותני בניצוק ונאסר הגת בניצוק של גרגותני ומעשה היה ששפכו מקנקן לכליו של עכו"ם שהיה בו יין נסך והנשאר בקנקן נאסר בניצוק ואח"כ הוציאו יין מחבית לקנקן ובא מעשה לפני חכמים והתירו משום דניצוק בר ניצוק אינו חבור, ומכאן למדו דבר זה.
וזה אינה ראיה דהכא כיון שהיין בתוך הגת מעורב עם ענבים ואינו יין אינו מחובר ליין שבתוך הגרגותני ולפי מה שפירשנו למעלה אפי' מה שבגרגותני אינו יין ואינו נאסר בניצוק אלא קילוח שמן הגרגותני ולמטה הוא שנאסר בניצוק וטפה שבשולי הגרגותני היא שאוסרת הגת ולעולם אינו ניצוק עד שיעשה יין, וזו סברא נכונה.
וירושלמי (ד,ח) מוכיח עליה דה"ג ר"ה אמר הקלוח (חיבור) [כבור] ר' זעירא בעי בכל אתר לא את עביד הניצוק חיבור וכא את עביד הניצוק חבור [סבר רב המנונא] נתנסך הבור ר' בא לא אמר כן אלא נתנסך הבור לא נתנסך הקילוח [נתנסך הקילוח] נתנסך הבור מן מיי דמר רב הונא בשם רב הקילוח (חבור) [כבור] סבר רב הונא מימר כשם שהבור מתנסך כך מתנסך הקילוח ש"מ שאפי' לדברי האומר ניצוק חבור אם נתנסך הבור הקילוח נאסר אבל לא הגת והגרגותני והטעם כמ"ש שאין היין המעורב בענבים חבור בניצוק ליין אחר.
הא דבעי מינוקא מהו לדרוך עם העכו"ם בגת. הכי קא מיבעיא להו מי הוי כשוכר עצמו לעשות ביין נסך ואמר להו לא ואמר ליה והא מנסך ליה בידיה כמשנה אחרונה וכי היכי דפשיטא לן דיין נסך הוי ומתסר בשתיה ה"נ ליתסר בהנאה וא"ל דציירנא ליה לידיה ואקשו לי' והא קא מנסך ליה בכרעיה ניסוך דרגל לא הוי ניסוך למיסריה בהנאה, וכר' נתן הורה להו.
ה"ג ברוב הספרים בהדי דקא נחית ואזיל נגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה. וא"ל עלה מהא דאמרינן לקמן כגון דאזיל מיניה דהיינו נגיעה ממש שנגע ביין ע"י החבי' בחמתו דהוי שלא בכוונ' שרי אפי' בשתיה אלמא נגיעה בדבר אחר שלא בכוונת מגע מותר בשתיה.
לפיכך [פי' חכמי הצרפתים] ז"ל התם דלאו נגיעה ממש היא אלא זריקה היא ושלא בחמתו אסור דכיון דמיקרב לגבי חמרא חיישינן דילמא נגע ביה בידיה.
וזה אינו נכון דאי קיימי אחריני וחזו ליה דלא נגע אמאי אסור ולא דמיא הא לכובא מליא דהתם שכיח ליה למנגע ולאו אדעתיה ואי ודאי חזו ליה דלא נגע התם נמי בדיעבד שרי ותו דהאי דאמרינן דקא אזיל מיניה נגיעה ממש קאמר ודכוותה במס' קמא וקאמרינן בניי' דלאו צרורות נינהו אלא (נפחת) גופו ממש היא ה"נ נגיעה ממש היא וכ"כ שם ר"ח ז"ל [דהא] דקאמרינן דאזיל מיניה הכא והתם שוין הם ופי' אחד להם.
(ושמה) [ושמא] נתרץ לפי שיטה זו דחבית כיון שאינה ניטלת לו מפני כובד שלא עשו אותו [אלא] כדין כחו במוריק אורוקי בכוונה אסור ושלא בכוונה מותר.
אבל נראין הדברים שנגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע כלל מותר ואפי' בשתיה והכא ל"ג ברישא דלוליבא אלא ה"ג נגע בחמרא שלא בכוונה וכך הגירסא בה"ג ובהלכות רבינו ז"ל ואפ"ה שרי ליה בהנאה כדתנן נפל לבור ועלה ימכר והיינו דפריך עלה קטן בן יומו דהיא נגיעה ממש.
ואי קשיא למאי דאמרן, הא דתנן מדדו בקנה שהוא מגע עכו"ם ע"י ד"א שלא בכוונה וקתני ימכר שאני התם דאיכא כוונת מגע יין אבל הכא דליכא כוונה דמגע כלל שרי ואפי' בשתיה וכ"כ ר"ת ז"ל בתשובה שכך הוא שמועת הקדמונים ועל דא הוא סמיך.
ואי ק"ל הא דאקשינן לקמן והא קא נגע ביה בנטלא והו"ל מגע עכו"ם שלא בכוונה ואסור אלמא נגיעה ע"י דבר אחר דהיינו נטלא אפי' שלא בכוונת יין אסור בשתיה ההיא נמי שלא בכוונת יין וניסוך הואי אבל כוונת מגע איכא הא היכא דליכא כוונת מגע כלל לא גזור ביה רבנן.
וטעמא דמילתא דכיון דאיכא כוונת מגע וכוונת יין איכא למגזר ביה דילמא מנסך לה ושלא בכוונת יין נמי משום דאיכא דחזי ליה וסבר דבכוונה היא ונפיק מינה חורבא אבל שלא בכוונת מגע מעשיו ניכרין וליכא למגזר כלל.
ויש לפרש והא קא נגע ביה בנטלא שמגע ביין בידו כשהכוס מלא ואוסרו בשתיה במגע בידו אבל לא לאיסור ע"י ד"א דשלא בכוונת יין כשלא בכוונת מגע הוא דכאן וכאן אין לחוש לניסוך.
והא דאקשו ליה רב הונא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך וסברי דאפי' בהנאה קאמר תימא הוא דא"כ קשיא ליה מתני' דקאמר נפל לבור ועלה ימכר ואמאי לא אקשו ליה מינה והא ל"ק דסברי תנא הוא ופליג א"נ מספקא להו ובעו לה השתא גבי האי עובדא למיקם אעיקר דעתיה דרביהו.
והוי יודע דקושיא דתינוק בן יומו בדרך ק"ו היא דאי תינוק בן יומו עושה יין נסך להנאה כ"ש מגע עכו"ם שלא בכוונה ומיהו אפשר ודאי דמגע גדול שלא בכוונה עושה יין נסך ותינוק בן יומו אינו עושה כלום שהדבר ניכר ואינו מצוי ולא גזרו בו ועוד דכיון דאינו ראוי לנסך דומה ליין מבושל שלא גזרו בו לפיכך פסק ר"ח ז"ל כשמואל ואע"ג דקי"ל בהאי מעשה כרבא צריך לזבוני לעכו"ם.
ומ"מ נראין הדברים דהלכה כרב בתינוק בן יומו וכשמואל בלוקח עבדים דלא שמעי' להו דפליגי אהדדי בתירוצא דברייתא [אלא] למאן דתני טהור ודילמא טמא (מתכות) [מתנייא] והכי קתני עבדים שמלו ולא טבלו רוקן ומדרסן טמא [וכן בני השפחות] ולענין יין נסך בני השפחות שמלו ולא טבלו גדולים עושין יין נסך ולא קטנים אבל עבדים בין קטנים בין גדולים בין שמלו ולא טבלו בין שמלו וטבלו לעולם עושין עד שישתקע ע"ז מפיהם.
ור"ת כתב הלכה כמ"ד טהור דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולדידיה רב ושמואל פליגי והיא שיטתו של רבינו בהלכות ולא דייקא לי וכי מכח פסק זה נטיל מחלוקת בין האמוראים ועוד אדרבא סוגיין בעלמא כמאן דתני טמא דמתרצן שמעתא כולהו.
הא דאקשי קתני מיהת גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין יין נסך. בדין הוא דלימא אין עושין יין נסך ליאסר בהנא' אלא משמע ליה גדולים עושין יין נסך לגמרי וקטנים אין עושין כלל ותרווייהו מילתא פסיקא קתני. וי"ל דס"ל דגדולים עושין לשתיה ולא להנאה דכיון שמלו והן של ישראל אין מנסכין. ויסתייעו מכאן מקצת גאונים שאמרו שאין הישמעאלים אוסרין [בהנאה] במגען.
[וליתא האי תירוצא]כיון דהו"ל [לפ"ז] לרב לומר דכי היכי דהקילו בגדולים מקילי בקטנים דומיא דבני השפחות משום שאין מנסכין אבל עכו"ם אפי' בן יומו עושה יין נסך בשתיה [ולא להנאה] אבל הגאונים מגר תושב למדו שאינו אסור בהנאה כדאיתמר לקמן בפ' השוכר.
שרייה רבא לזבוני לעכו"ם. פי' רש"י ז"ל ואפי' דמי דההוא דנגע ביה עכו"ם שרא לזבוני לעכו"ם דאלת"ה אמאי לא אמר להו אנא דאמרי כרשב"ג ומשמע דטעמיה דרבא מגע עכו"ם שלא בכוונת ניסוך הוא ומותר בהנאה כדתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר.
ואתותב מהא דתניא גבי אגרדמיס אסור בהנאה משום דאע"ג דאיהו מתכוין לדבר אחר כיון שהוא בכוונת מגע אסור שמא נתכוון נמי לנסכו ה"נ חששנו שמא נתכוון לנסכו אבל מדדו בין ביד בין ברגל דתניא לעיל ימכר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שלא נתכוון לנסכו אלא למדוד שלא עשה בו מעשה אחר אלא שהכניס ידו לצורך המדידה והוציאה ואינו מתכוון בכך אלא להנאתו של בעל היין ולא לאוסרו עליו שהוא אינו נהנה באיסורו ושמא יאמר תן לי דמיו שאסרתו עלי אבל כאן למה יגע בו הל"ל והאי דרמי בדולא לאו חמרא הוא מדנגע ביה דילמא נתכוון לנסך כדי להפסידו ממנו או שרצה ללוקחו וכן גבי אגרדמיס דרכן לנסך מה ששותין ואע"פ שזה לידע השער הוא עושה מ"מ חיישינן שהרי מה ששתה שלו הוא ומפני כך נסכו והיינו תיובתא וליכא למימר דהא דאיתותב רבא משום דקי"ל כר' נתן דאמר ביד אסור בהנאה דא"ה אמאי איתותב לימא אנא דאמרי כרבנן וכן נראה מדברי ה"ר אברהם ז"ל.
ואפשר שזהו ששנינו היה מטפח ע"פ החבית מרותחת דהיינו נגיעה ממש ביין אלא שהוא מתכוין למלאכתו והדבר ידוע שאינו מנסך.
אבל רבינו הגדול ז"ל השמיט אותה ברייתא ומשמע דפליגי אהך ברייתא דאגרדמיס וכן דעת חכמי הצרפתים שמפרשים דג' מחלוקות בדבר ת"ק סבר בין ביד בין ברגל ימכר כיון שאין דעתו לנסך ור' נתן ביד אסור ברגל מותר בהנאה ותנא דאגרדמיס סבר אפי' בפיו אוסר בהנאה ואע"פ שאין דרכן לנסך כן חיישינן והאי דלא אמר רבא אנא דאמרי כת"ק דר' נתן משום דהא עדיפא דקתני זה היה מעשה ואסרוהו וקי"ל מעשה רב ולפ"ז על מרותחת דמתני' שאני משום דאין דרך ניסוך ברתיחות אלא שהוא חיבור ביין כענין ששנינו בטבול יום ורתיחת יין חדש ב"ה אומרים אינו חיבור ומודים בשאר כל הטמאות וכו' כדאיתא לפיכך עשאוהו כאן כנגיעה ע"י ד"א בין ביין חדש בין בישן.
ואין זה מחוור חדא דאפ"ה לא הוה תיובתיה ואע"ג דאשכחן בעלמא תיובתא ותנאי במס' תמורה גבי שיירו משוייר ובפסחים בפ' ערבי נמי תיובתא והדר בשלהי שמעתא תניא כוותיה לא מצינו אלא במקומות שפירשו כן בגמ' ועוד א"כ היכי אקשינן לעיל אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר לימא דהאי תנא דאגרדמיס וא"ל ההיא ודאי לא שמיעא ליה לשמואל דאי הות הך מתניתא בידיה לא הוה משהי לה כלל דאמר דאמעשה סמיך ומסקנא דאמרינן דשמואל שהיה רוצה למשריי' בשתיה כר"ש כיון דלא אשכח הדר אסר אפי' בהנאה דהא הוה עובדא בנהרדעא ואסר שמואל א"נ כיון דאשכח תנא דאגרדמיס דאסר בהנאה אסריה איהו בהנאה אפי' לר"ש דהא לא שמעינן ליה לר"ש דשרי אלא במגעו שלא בכוונת מגע ומשום כללא דלקמן כשהוא מתיר מתיר אפי' בשתיה קאמרינן דפליג אמדדו ימכר אבל אתנא דאגרדמיס לא פליג כלל וכן יש לתרץ דמעשה דאגרדמיס דמתניתא ועובדי דשמעתא דאקפיה נחמני כולהו עבדי לה תיובתא דלא עדיף סיועא דת"ק דר' נתן בכל הני.
ואכתי ק"ל הא דאמרינן לקמן א"ר פפא לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור משום דמודי [דדמי] עליה כיום אידם הא לא"ה אע"ג דאיכא כוונת יין וכוונת מגע מותר בהנא' כיון דליכא כוונת ניסוך וא"ל כיון דמגעו באונס הוא כמאן דליכא כוונת מגע כלל וטעמא משום דמודי עליה ומתכוין ונגע ומנסך הא לא"ה כמאן דליכא כוונה כלל דמי ומותר בהנאה אלא מיהו רישא דאגרדמיס קתני בתוספתא ירד לשרות החרצנים והזגים מן הבאר זה היה מעשה ובאו ושאלו לחכמי' ואמרו ימכר כולו לעכו"ם אבל לפנינו יש ראיה לדעת רבינו ז"ל ורש"י ז"ל מפרש דמדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה כשלא שיכשך ואינו נכון ובעינא למכתב קמן.
והא דקתני בברייתא עכו"ם שקד' במינק' או שטע' מן הכוס והחזיר לחבית. פי' רש"י ז"ל דהחזירו עכו"ם קאמר ולא יתכן לומר והחזיר ישראל ותהוי תיובתי' הא דקאסר ליה לכולה חבית משום האי דאיעריב ביה דא"כ אמאי הויא תיובתיה לימא ליה אנא דאמרי כר"ש דאמר לקמן ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו דקי"ל הלכת' כוותי' ז"ל הרב ז"ל.
ואין דבריו ברורים דחזר' עכו"ם מאי מהני ליה למיסר את שבחבי' בהנא' והא לא נגע ביה כלל ודמי ליין שמזגו עכו"ם שאע"פ ששפך המים ביין אינו אסור אלא בשתי' ומשום לך לך אמרינן נזירא והאי טעמא ליתיה אלא לשתיה כמ"ש רש"י ז"ל ומדינא אפי' בשתיה שרי ואפי' למ"ד הניצוק חבור הכא שרי בהנאה דלאוגוף הנגיעה הוא וכי היכי דכי ליכא יין בחבית ואיהו מוריק בה יין מחבית אחרת אינו אסור בהנאה ה"נ כי אית בה יין לא מיתסר דהא תלמוד כי לית בה יין ושפך מקצת ומוסיף ושופך עליו אינו נאסר בהנאה ושמא הוא מעמידה כשהיתה ידו של עכו"ם נוגעת בקילוח היורד מן הכוס לחבית וניצוק חבור לחשבו כמגע ממש.
ואינו מחוור שאין דרך החזרה בכך לשנותה סתם ולא עוד אלא אפי' ניצוק ליכא כלל דמיקטף קטופי הוא שחזרתו לחבית כקיטוף היא ולא מיתסר אלא משום תערובת וכ"ש למ"ד ניצוק אינו חבור שע"כ לא נאסר בהנאה מתורת נגיעה אלא משום תערובת אלא ודאי משום טעימתו הוא שנעשה יין נסך וכשעירבו נאסר כולו בהנאה משום תערובת יין נסך לרבנן דפליגי עליה דר"ש ב"ג.
והא דהויא תיובתיה דרבא משום דמדרבנן נשמע לרשב"ג לאו מי אמרי רבנן טעימתו אוסרת בהנאה לרשב"ג דמי תערובת מותרין ודמי יין נסך אסורין הן וצריך לפרש חוץ מדמי יין נסך שבו מ"מ שמעינן מינה דמגעו של עכו"ם בכה"ג עושה יין נסך לאסור בהנאה אותו יין שהוא נוגע בו ותיובתא דרבא דשרי אפי' דמי דההוא חמרא דנגע ביה עכו"ם ובתוספתא תנ"ה קדח במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה ואוסרת בכל שהוא אלמא משום תערובת נאסר והא מני רבנן היא אלא דמינייהו שמעינן לרשב"ג כדפרשי'.
ובירושלמי (ד,ח) מצאתי מהו שיעשה בפיו יין נסך ר' אדא בשם ר' זעירא אין העכו"ם עושה בפיו יין נסך ר' ירמיה בשם ר' אבהו העכו"ם עושה בפיו יין נסך ותני כן אגרדמיס שטעם מן הכוס או מן המינקת והחזיר לחבית אסור על דעתיה דר' אדא בשם ר' אלעזר והוא שהחזיר העכו"ם על דעתיה דר' ירמיה בשם ר' אבהו ואפי' החזיר ישראל ואין זה ראיה לדברי רש"י ז"ל דבני מערבא סברי שאין העכו"ם עושה יין נסך בפיו ואפי' לאוסרו בשתיה ובחזרת העכו"ם נאסר בשתיה אבל אנן דקי"ל עושה יין נסך בפיו אפי' כשהחזירו ישראל אסור הכל בהנאה וכדפרשינן.
הא דאמר רב נחמן וכי שכשוך עושה יין נסך. ומתרץ לה לבר מדמי דההוא חמרא ק"ל למה לי למעוטיה דין שכשוך אפי' סתם יינם נמי מותר לבר מדמי דההוא חמרא וי"ל דה"ק וכי עכו"ם המשכשך ביין שלנו כדמפור' לע"ז הוא דלאסרו עלינו קמכוין ולפי' משכשך בו שלא לצורך ורוצה להנות ע"ז שלו ביינינו אינו אלא חשש בסתם יינן ופחות מכאן.
והא דאמרי' מאן דאסר אסר אפי' בהנאה. ואוקימנא דמוריק אורוקי הוה לאו משום דכוחו אפי' בכונה אסר בהנאה אלא משום כיון דבלילה הוה ולא חזינן ליה ועוד דסברינן דישראל הוא ולא מעיינינן ביה איכ' למיחש דילמ' נגע כדי לנסכו ולאו אדעתין אבל למ"ד סבר דשכרא הוא ליכא למיחש דלמאי (וכו') נגע עכו"ם בשכרא וכן פירש"י ז"ל וכן נמי הא דאמרי' לקמן עכו"ם אדנא וישראל אבובא חמרא אסור בשתיה קאמר ולא בהנאה ובפירש"י ז"ל כתוב בהנאה ולפי דבריו נראה כט"ס.
ויש מי שאוסר בכח עכו"ם בכוונה אפי' בהנאה דעיקר ניסוך האי הוא דשופכין יין לפני ע"ז בקרקע כענין ניסוך שע"ג המזבח וכדאמרי' בפ' כל שעה בהדיא ובודאי דהכי הוא אלא דלא היכא דלא שמעיני' דנסיך לא חיישינן אלא דאחמירו בהו רבנן משום בנותיהן ועיקר איסורא במגען וכחן גזירה בעלמא הילכך לענין הנאה לא גזרו כמו שהקלו בו שלא בכוונה.
ויין שמזגו עכו"ם שאסרו משום לך לך אמרי' נזירא. פי' כגון שהיין ביד ישראל ועכו"ם מזריק ביה מיא ומדינא שרי בשתיה דאי משום כחו כיון דבזריקה הוא שרי דהו"ל כמי שזרק אבן לתוך יין שמותר כדאמ' ר' אשי לקמן וליכא למימר הכא חבור הוא למים שבידו שהניצוק חבור וכנגיעה ע"י ד"א דמי שהרי המים נפסקים מידו ומקטף קטופי הוא ואינו חבור ואפי' אין נפסקין אינו קרוי נגיעה אלא כגון שהוא אוחז בידו קנה וכיוצא בו שהוא נוגע בד"א אבל בלח לאו נגיעה היא כלל וניצוק לאו מגעו חשיב שהרי לא יגע בו אלא משום תערובת הוא אסור שכיון שהיין בידו נאסר רואין כאלו נתערב עם החבית אבל כאן מים שבידו אינן נאסרין ועוד דיין במים לא הוי נמי חבור בניצוק הלכך שרי אלא גדר גדרו בו משום לך לך אמרינן נזירא.
ומ"ש רש"י ז"ל ואע"גדלא נגע גזרו ביה רבנן בכוחו וכ"כ גבי עכו"ם אדנא דמוריק אורוקי דהיינו נמי יין שמזגו עכו"ם ואסרנא ליה משום לך לך אמרינן נזירא אינו ברור לי דכיון שמזגו עכו"ם ששפך בו מים כמו שפי' ליכא כחו בחיבורין ולא כל כחו אלא כעין זריקה הוא אבל גבי מוריק אורוקי היין נשפך ומקרקש מכחו.
לפיכך יש מי שאומר שאם שפך עכו"ם לתוך חבית גדולה של יין מעט מים שאין בהם כדי מזיגה או יותר מדאי החבית מותרת שלא אסרוהו אלא משום לך לך אמרינן נזירא שלא יהיה העכו"ם מוזג יינו של ישראל ויהא רגיל אצלו ואתי למנגע ביה אבל כי הא מלתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן.
ומצאתי סעד להוראה זו בירושלמי (ד,יא) ר' ירמיה בשם רב חייא בר בא יין שמזוג בחמין אסור בצונן מותר יבא עלי שלא עשיתי מימי ר' יוסי אזל לצור חמתו שתן חמר וחמימין וארמי מזג אמר לון מאן שרא לכון ונראה שכך פירושו יין שמזג עכו"ם בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ואסור משום לך לך אמרינן נזירא כדא"ר ירמיה גופיה בגמרין ואם מזגו במים בצונן מותר שהרי לא תקנו לשתיה שאין דרכן לשתות יין במים צוננין ור' יוסי איקלע לצור וראה אותן שותין חמר בחמימין כלומר יין מזוג בחמין ועכו"ם מזגו ואמר מאן שרא לכון והוא עובדא דר' חייא בר אבא דגמ' דידן הלא למדת שלא אסרו יין במזיגת העכו"ם אלא כשתקנו לשתיה אבל לא כשפסלו משתיה אלא מיהו בין בחמין בין בצונן אסור ולא סמכינן אבני מערבא מדלא מסיימי בה בגמ' דידן אלא מזגו סתם ועוד דהתם נמי אמרינן יבא עלי שלא עשיתי מימי אלמא אסור לעשות כן וכ"ש האידנא דרגילי רובא דאינשי למשתי חמרא מזיגא בצונן ומיהו גמרינן לחבית גדולה שאין דרך בני אדם למזוג שאם זרק שם מעט מים מותר ואפשר שאפי' נתן בה מים כדי מזיגה כראוי לשתיה וכן נראין הדברים אבל בכוס אע"פ שלא שפך שם אלא מעט או אפילו יותר מדאי אסור שהרי עשוי להוסיף עליו מעט מים או יין כדרך המוזגים ועוד שאם אי אתה אומר כן נתת דברי חכמים לשיעורין ואין זו מדתם אבל מזגו שלא בכוונה ודאי מותר ואין בו מיחוש.
כללא דנקטינן מהני שמעתתי' דמגע עכו"ם בכוונה אסור בהנאה כל היכא דאיכא למיחש שמא ניסך והיינו אגרדמיס עכו"ם ועובדא דרבא דאיתותב וקי"ל אסור בהנאה מגעו שלא בכונת נסך אע"ג דאיכא כוונת מגע שרי בהנאה כיון שמתוך מעשיו ניכר בודאי שאינו מתכוין לנסך והיינו דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר וקי"ל הכי וזה לפי מה שכתבנו לשון הראשון אלא כיון שדעת רבינו וחכמי הצרפתים ז"ל בזה לאסור אף בהנאה בטלנו דברינו להורות כדבריהם.
אבל מגעו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה ומותר בהנאה והיינו מתניתין דתנן נפל לבור ומת ימכר וכן שלא בכוונת יין אע"פ שיש בו כוונת מגע מותר בהנאה ואסור בשתיה והיינו דתניא חרש [בגמ' - חרס] עכו"ם שהושיט ידו לתוך חבית וכו'.
מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך אסור בשתיה ומותר בהנאה והיינו מתני' דתנן מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ואמרו ימכר וכן מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת יין אסור בשתיה ומותר בהנאה ואקשי' והא קנגע ביה בנטלא והו"ל מגע עכו"ם שלא בכונה ואמר מר אסור פי' דקס"ד (דהא חשיב בנטלה ממנה) [דהוי שאיב בנטלא ממנה] דרמי ביה חמרא ואסרי ביה בשתיה אכל בהנאה מותר דאפי' בכוונת יין ובכוונת מגע תנן ימכר וגם זה לפי לשון ראשון שפירשתי למעלה להחמיר אבל מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת מגע כלל כבר כתבתי למעלה שהדברים מטין שהוא מותר בשתיה אבל רש"י ז"ל אוסר וכ"כ במקצת הנוסחאות כדבריו.
מגעו ע"י ד"א בכוונת מגע ובכוונת יין כגון שהוא מקרקש בקנה ביין שלא לצורך ואפשר שהוא מתכוין לנסך לא מצינו מפורש בגמ' אם הוא אוסר בהנאה ואע"פ ששנינו התיז את הצרעה בקנה דמשמע דוקא כשהוא מתכוין לד"א אבל לא נתכוין לד"א שי"ל לנסך נתכוין אסור בהנאה. א"ל רבותא קמ"ל דאע"ג דאינו מתכוין לנסך ונגיעתו ע"י ד"א אסור בשתי' ולאפוקי מדר"ש דשרי ולמאן דגריס ונגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה משמע דוקא שלא בכוונה אבל בכוונה אסור בהנאה דהתם לאשמועינן היתרא אתו הילכך אי הוה שרי אפי' בכוונה הוו אמרי בגמ' הכי ואפי' למאן דלא גריס לה אפשר שהוא כן וכחו של עכו"ם כגון מוריק אורוקי בכוונת יין ובכוונת מגע אסור בשתיה והיינו עובדא דר' יוחנן בן ארזא אליבא דמאן דשרי וכיון שכן שלא בכוונת מגע שהוא מותר בשתיה.
ור"ת השיב מגעו ע"י ד"א שם חדש הוא שקרא לו רש"י ואינו אלא כחו הילכך בכוונה אסור שלא בכוונה מותר נמצא לדעת זו שני דרכים בלבד הן מגעו וכחו מגעו בכוונה אסור בהנאה שלא בכוונה אסור בשתיה ומותר בהנאה לא נגע בגופו כחו היא בכוונה אסור בשתיה שלא בכוונה מותר לגמרי ולעולם כוונת יין וכוונת מגע היינו בכוונהכדעת חכמי הצרפתים שהזכרתי ושלא בכוונת שניהם היינו שלא בכוונה ודעת רש"י ז"ל תתברר לה בסמוך.
ויש מי שפירש ביין שמזגו עכו"ם דדיעבד מותר וטעמיה משום דאמרי' לקמן גבי עכו"ם מהו שיוליך ענבים לגת אסור משום לך לך אמרי' נזירא ואסיקנא דדיעבד מותר וטועה הוא בזה דההיא איתמר לכתחילה דקאמרי' מהו שיוליך והא איתמר בהדיא בדיעבד דקאמרי' שמזגו ודיעבד הוא וא"ל ר' יוחנן אסור ולקמן נמי אמרי' ועל יינן משום יין נסך אלמא דיעבד אסור וטעמא דאינן בני תורה ליתא אלא אתורמוסין אבל יינן אסור אפי' הן בני תורה ואדרבא אי מינה דההיא דמהו שיוליך ענבים לגת היא תיובתיה מדקס"ד מעיקרא דאפילו בדיעבד אסור ואע"ג דלישנא דלכתחילה קאמר עד דהדר איהו ואמר דלכתחילה קאמר ודיעבד מותר וש"מ דגזירה דלך לך אמרינן נזירא בדיעבד נמי הויא אלא דאהדר ליה דבהולכת ענבים לגת לא מיקרב נזירא לכרמה למגזר ביה כולי האי ובדיעבד שרי.
ופי' מהו שיוליך ענבים לגת משום שמא יגע ביין שבגת. וא"ל אסור ואותבינן עלה מדתניא עכו"ם שהביא ענבים בכלים ובדרדורים אע"פ שהיין שבגת מזלף עליהן כשהוא שופכן לגת מותר דהו"ל כזריקה דשרי רב אשי לקמן וגרע מינה נמי ופריק דדיעבד שרי ולישנא דתוספתא דייקא כדפרשי' ודקתני עכו"ם שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורים בגת אע"פ שנפצן בגת והיין מנטף ע"ג ענבים מותר והראב"ד ז"ל פי' עכו"ם שהביא ענבים בסלים ובדרדורים ויש יין הרבה בהם וכשהוא שופכן לגת היין נשפך ע"ג הענבים.
ההוא אתרוגא וכו' נקטוה לידיה וברצוה עד דשייפא וכו'. פי' רש"י ז"ל כי היכי דלא לישכשך וליתסר בהנאה וכן פי' בזה שאמרו מדדו בין ביד בין ברגל ימכר משום דניסוך לא הוה אלא ע"י שכשוך וכן פי' בברזא ומכולם נלמוד לדעתו דמגעו בלא שכשוך אוסר בשתיה ולא בהנאה וכן דעתו אף במגעו ע"י ד"א שהוא כתב גבי ההוא חביתא דאסתדיק לארכה דלא שכשך ואע"פ שקירב החצאין זה לזה והוי נוגע ביין ע"י ד"א דהיינו חצאי החבית לא הוה כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך אלא מגעו ע"י ד"א בלא שכשוך אפי' בלא כוונת ניסוך כי האי אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם שכשך אסור אף בהנאה ולדבריו הא דתנן נפל לבור מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה כולה בשלא שכשך ומיהו בלא כוונת יין אע"פ ששכשך מותר בהנאה דהיינו חרש עכו"ם, זהו דעתו של רש"י ז"ל.
ולא נתברר לי מהו שיכשוך זה לדבריו דהיאך אפשר שיפול לבור או שיתיז את הצרעה מן היין וימדוד בידו או ברגלו בלא שכשוך והוא עצמו כתב גבי כובא דכי דרי ליה אי אפשר בלא קרקוש וכן פי' שאם יוציא את ידו א"א לשמרו שלא ישכשך ואע"פ שאנו אוחזין את ידו אלמא שכשוך בכל דהו הוי ואפי' מבפנים ועוד דתנן נפל לבור ועלה ימכר וא"ר פפא לא שנו אלא שעלה כשהוא מת אבל עלה חי אסור מ"ט משום דאודי עליה כיום אידם אמרי' ודאי נסך בשכשוך אי חזינן אנן דלא שכשך הא קא חזינן ואי לא חזינן ליחוש דאפי' שלא בכוונה נמי אם שכשך אסור לפי דבריו.
והראב"ד ז"ל פי' במעשה זה דאתרוגא דלהתירו בשתיה קאמר שרובן אין מנסכין אלא בשכשוך, ואי ק"ל והא אמרי' לקמן ליכא טופח להטפיח בהדחה בעלמא סגי לה אלמא הדחה מיהא בעי והא לא מנסך כלל דליכא שכשוך, א"ל דהכא כיון שהוא שלא בכוונה ובלא שיכשוך מותר בשתיה שאפי' בשתיה אינו נאסר אבל התם אע"גדליכא שיכשוך כיון דבכוונה הוא חוששין לאותם המנסכין כן ואסור בשתיה זה כתב ה"ר אברהם ז"ל.
ויש מי שאומר דהתם כיון דאיכא טופח ואיהו משכשך ידיה בקרקעיתו של גת כשכשוך דמי אבל בלא שכשוך מותר בשתיה שאין מנסכין כן ואנו אין לנו שיכשוך שהזכירו אלא כל המכניס ידו ליין משכשך ומקרקש הוא אלא פעמים שאינו מתכוין לכך. ומיהו יש בקרקוש זה כדי להעשות יין נסך אם עשה כן לע"ז ולא הזכירו שכשוך זה בגמ' למעלה גבי סבויא אלא להחמיר על המעשה מפני שהיה משכשך בו שלא לצורך דכל המוליך ידו (ומודה) [ומביא] שלא לשום דבר נקרא משכשך כענין שאמרו משכשכן במים ואינו חושש ולפיכך הזכירו כאן במקום זה הא מ"מ המודד והמתיז צרעה מקרקשיןהוא בודאי ויש באותו קרקוש כדי להתנסך.
ולדברינו לנו מעשה האתרוג כך פירושו דודאי כשהכניס שכשך אלא שהיה בלא כוונה דומיא דמדדו ביד דמותר בהנאה ורב תקנתא בעלמא אמר להו דלינקטיה לידיה שמא ינדנד ידו ביין שלא לצורך הוצאת היד והוי שיכשוך לדעת בכוונה הניכרת לעינים כדי לנסכו ויהא אסור בהנאה גם זה השמיט רבינו הגדול ז"ל מפני שהוא סומך על דעת האוסר מגעו שלא בכוונת ניסוך אפי' בהנאה כמו שפירשנווקשה בעיני לדחות מעשה זה לפי שנמצא ברוב הנוסחאות אמר להו רב אשי ויש לי לפרש דבהדי דנפיל אתרוגא אדרי עכו"ם שדא ידיה אבתריה וסבור היה להשיג בו קודם שיפול ליין או שישתקע והאתרוג טבע והוא הכניס ידו אחריו שלא בכוונת מגע כלל דומה לנפל לבור דמתני' וכן הענין הזה מוכח בירושלמי (ד,ח).
לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. פי' רש"י ז"ל דאע"ג דלא ס"ל כוותייהו להתירו למכור לעכו"ם אחר מההוא עכו"ם מיהא שרי ואיני יודע זו מנין לו לרב אשי דלמ' לרבנן כיון דמעכו"ם אחר אסור מההוא עכו"ם נמי אסור וה"ר שמואל טרח בדבר ולא עלתה לו.
ואפשר דהך סוגיא לא אזלא בההיא דבפרק השוחט התם מפרשי' טעמייהו משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורב נחמן ורב עמרם דסברי הכי איהו מתרצי להני תנאי כטעמא דידהו והכא מפרש לה ר' אשי הכי מתירין אותו מפני ב' דברים שכל אחד מוכיח שלא נסכו אחד שאין דרכן לנסך אפי' שלהם שלא בפני ע"ז ואחד שהעכו"ם יודע בעצמו שיכול ישראל לומר לו לא כל הימנך לאסור ייני לאונסי ולא תשלם לי דמיו לפיכך מתירא משום הפסד ממונו אלמא שרי לישראל למימר ליה הב לי דמיה ולאו מילתא היא כלל.
וא"ל למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה כדאי' בשלהי השוחט וכי לית ליה כוליה הלכתין דיין נסך לאיסורי הנאה וכ"ת לית ליה והא ר"נ ורב עמרם ורב יצחק דאמרי התם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"ל רב נחמן לרבא לעיל אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא [אבל מדמי דההוא חמרא] מי אמרי.
והר"א ז"ל תירץ דשאני ליה לרב נחמן איסור יין נסך ע"י עכו"ם דאחמירו ביה רבנן אפי' במגעו משום יינו ואלו לר' יהודה בן בתירא לא שאני ליה.
וק"ל א"כ היכי אמרי' התם בשלהי השוחט מהך ברייתא כתנאי דת"ק סבר לה כרב הונא דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה דילמא היינו טעמיה דת"ק משום דשאני ליה איסורא דיין נסך. וא"ל אנה"נ דמצי רב נחמן למימר אנא דאמרי אפי' לת"ק אלא משום דילמא חבריה לא שאני להו מ"ה לא מסיימי התם הכי ועוד דניחא ליה לרב נחמן למימר דטעמיה דת"ק משום אדם אוסר דבר שאינו שלו כי היכי דלא תיקשי עלייהו כולהו תיובתא דמקשי' עליה דמוקי לה כת"ק ואיהו סבר לה כרי יהודה לבר מיין נסך.
ול"נ דהא דרב נחמן לא קשיא דהתם אמרי' כתנאי ואיתמר עלה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם ופרשי' דתירוצא הוא דאמרי לך אנא דאמרי אפי' לת"ק ולהכי אסר רב נחמן ביין נסך.
מ"מ קי"ל כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דעולא ור' יוחנן ורב הונא כולהו אמרי הכי ורב אדא בר אהבה מתרץ לה למתניתא כוותייהו ולא משכח תירוצא בגמ' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסקנא דשמעתא לעיל כוותייהו דגמר לה מכלים דאחז ולא דחינן לה.
ובה"ג ז"ל כתב בהל' יין נסך ומשום דקאמרי' רב נחמן ור"ע ור' יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כריב"ב וכר' יהודה בן בבא ש"מ דהילכתא כוותייהו ותמה הוא שא"כ אין לך יין נסך אסור בהנאה במגע עכו"ם והוא עצמו פסק בהם איסורי הנאה ועוד דבמסקנא רב נחמן ור' יצחק כת"ק קיימי ובהלכות שחיטה נראה שפסק כי ההיא מסקנא אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצעוריה קמכוין ומשומד הרי הוא כעכו"ם ובודאי דר' אשי שקיל וטרי בהכי התם וכן נמי פסק הר"מ הספרדי ז"ל ומסקנא בפ' גבי המסכך גפנו על תבואתו של חבירו דאין הלכה כר' יוסי דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
עוד אני אומר שלא נחלק אדם במגע עכו"ם בכוונה מעולם שאיסור יין נסך גזירת חכמים היא ומשום בנותיהן היא ולא שייכא בהן אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא הא דתניא עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כגון ששפך יין לפניה ולא נגע בו שאלו משום גזירת חכמים במגען הו"ל מוריק אורוקי ושרי בהנאה ומשום ניסוך שעשה לע"ז אתה בא לאוסרו עליו בזה אמרו ריב"ב וריב"ב שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אבל גזירת חכמים מגען במקומה עומדת דאלת"ה בשתיה נמי לישתרי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אבל גזירת חכמים היא והכל מודים בה.
ההיא חביתא דאישתקיל ברזא דילה אתא עכו"ם אנח ידיה עלה. ל"ג אתא עכו"ם נקטה.
כל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי אפי' בשתיה וללישנא קמא לית ליה דרבא דגישתא ובר גישתא דפ' השוכר ולישנא בתרא אית ליה ואוקימנא בגמ' כר' יהודה דאמר מן הצדדין טהורה כלומר שלא פסל אלא מקום מגעו בלבד דהיינו דבהדי ברזא ולישנא בתרא א"ל לר' יהודה איסורא דיין נסך שאני דחמיר ולרבנן לענין טהרות הוי חבור יותר, וכן נראין הדברים.
אלא שזה הפירוש אינו מסכים לדברי הגאונים שפוסקים הלכה ניצוק חיבור ואפי' מוריק אורוקי מן החבית לכלי ונגע עכו"ם בכלי מה שבחבית אסור כ"ש וכ"ש מה שבחבית עצמה אם יגע בה עכו"ם שהוא חבור זה לזה ואסור ואמרי' בפ' השוכר דלקמן ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובר גישתא ואתא עכו"ם ואנח ידיה אגישתא ואסריה רבא לכוליה חמרא וקס"ד משום דניצוק הוי חבור ה"נ ודאי הוי חבור וכיון שנגע עכו"ם בברזא אסור כוליה חמרא בשתיה ואע"ג דקאמרי' ואידך שרי סתם ולא אמרינן לזבוניה לעכו"ם כדאמרן בכולה שמעתא משו' דקאמר עד ברזא אסור דהיינו בהנאה ואסור לגמרי קאמר אידך שרי דלית ליה הך איסור דומה למה שאמרנו מתירין אותו מפני ב' דברים דהיינו בהנאה דוקא כלפי שאמר ת"ק אסרו ור' נתן לעיל אמר ברגל מותר בהנאה ביד אסור בהנאה א"נ ה"ק דעד ברזא אסור דהוי מגעו מכאן ואילך לא הוי מגעו ולא פשיט [נראה דכוונתו דלא גרסינן ואידך שרי] בתערובת או בניצוק כלום.
ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתני' במס' טבול יום בתוספת' בפ"ב חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדדיה טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשולי' טמאה מפיה מפני שהמשק' משוך לתוך ידו [משוליה מפני שהמשקה גרוד לתוך ידו] אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאתים פי' לפי שהמשקין מעורבין ואותו קילוח דבהדי ברזא שהוא טמא מעורב עם היין האחד הלכך יעלה באחד וק' כאותה ששנינו סאה תרומ' טמאה שנפל' לתוך מאה תרומה טהורה ב"ש אוסרין ובה"א תעלה בא' ומאה ה"נ תעלה והיינו נמי דקתני טהורה דאלמא לא פסל כלום ושמעי' מינה דגבי יין נסך ימכר ולהתירו בשתיה א"א ולפי' [פי'] המפרשים אסור בשתיה ומותר בהנאה.
ולפי דברי רבינו יצחק ז"ל כלישנא בתרא קי"ל ולחומרא ומתניתא לא ק"ל כדשניןא"נ דכל דאתי בברזא (טמא) [סתמא] אין בה להעלות בא' ומאה ומ"ה קתני טמאה [צ"ע איך ניישב דעת התוס' שהביא] הילכך דעד ברזא אסור בהנאה מברזא ולמטה מותר בהנאה ואסור בשתיה וזו ראיה לדבריו שהוא פוסק דמגעו של עכו"ם שלא בכוונת ניסוך כיון דאיכא כוונת מגע וכוונת ייןאסור בהנאה ומגעו ממש ביד הוה ואפי' לדידיה דגריס (לקטה בהדי) [נקטה היינו] דנקיט ליה בחמרא בידיה דהא (איקילא) [אישתקילא] ליה הברזא ואיהו נקיט חמרא בידיה ממש ולדידן ודאי קשיא דהא הו"ל מדדו בין ביד בין ברגל דאמרי' ימכר, ודברי רש"י ז"ל מפורשים בפירושיו.
ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שאם תחב עכו"ם את הברזא הכי דיניה שכל היין אסור וכן אם נטלו מן החבית שא"א שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית.
ואני אומר אפי' נקב סתום במגופה שאין שם שכשוך בראש הברזא אסור שכיון שנשפך היין כחו הוא כדאמרי' בסנהדרין האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא וקטליה מיחייב גירי דידיה נינהו וה"מ בכח ראשון כלומר שכפתו סמוך לשפת המים ופתח להם פתח וקלחו עליו עד שמת אבל בקילוח שני לא והכא כוליה חמרא כח ראשון הוא הילכך כחו מיקרי והו"ל מוריק אורוקי ואסור בשתיה וגבי שחיטה נמי איתמר כה"ג במסכת חולין פ' ראשון בכח ראשון שחיטתו כשרה בכחשני פסולה ה"נ לא שנא ומיהו בענין הזה שלא בכוונה מותר דלא גזור רבנן בכוחו שלא בכוונה.
הא דאמרינן עכו"ם אדנא וישראל אכובא וקא מוריק חמרא אסור. דוקא דנקיט לה עכו"ם בלחודאי אבל נקטי ישראל ועכו"ם דנא ומורקי חמרא שרי כדאמרי' בפ' השוכר דילמא משתליתו ושדיתו ליה עליה וקאתי מכח עכו"ם ואסור כלומר דאתי מכח עכו"ם לבדו ואסור וכן פי' רש"י ז"ל אלמא בכחו וכח ישראל לא גזור וכן משמע בירושלמי אבל מצאתי בנמוקי הצרפתי' ז"ל שיש להחמיר בזה אינו יכול וזה אינו יכול וכ"ש אם העכו"ם יכול והישראל אינו יכול מההיא דאיתמר בפ' המצניע גבי טומאה.
ואי מצדד אצדודי אסיר. פי' משום דמשכשך בכוונה אבל בדרי כובא דבסמוך ודאי לא ניחא ליה בקרקושיה ומ"ה שרי. וי"מ שהוא נוגע בדפני הכובא בקילוח היין ובכוונה ונגיעה ע"י ד"א היא ואסירא.
וה"ר אברהם פי' משום שבצדוד הכובא א"א שלא ירבה בשפיכת היין שהדנא עומדת על שפת הכובא ונמצא שהורק מכח עכו"ם ואינו נכון משום דהו"ל כחו שלא בכוונה ולא גזור ועוד דאכתי כחו וכח ישראל הוא.
והא דא"ל רבא להנהו שקולאי כי דריתו חמרא לא תקריוה לעכו"ם לסיועי בהדייכו. כשמוליכין אותה לשופכה, ומשום דילמא אשתלו בשעת שפיכה שכיון שהעכו"ם מוליכה ומסייע בהגבהתה על דפני הכובא קרוב הוא שיניחו אותו לשפוך ומ"ה משיאן רבא עצה טובה שלא יעשו כן לכתחילה אבל אם אין דעתו לשפכה מידן של פועלים ודאי שרי ומדברי רש"י ורבינו יצחק נראה דל"ג האי מימרא כלל וכן נראה מההיא דפ' השוכר דלא גזור בהולכה אפילו לכתחילה אלא בשפיכה עצמה.
האי עכו"ם דדרי זיקא וקאזיל ישראל אחורי' וכו'. חסירא אסיר משום דמקרקש ורב אשי שרי. משום דאין דרך ניסוך בכך כיון שהוא קשור ולא (מקרקש) [מנסך] מאי דלא חזי ואפי' מקרקש ביה טובא שרי וכך אמרו בירושל' ואהין דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי (וכו') וכובא חסר נמי שרי משום דאין קרקוש בכלי (פרשא) [פתוח]דלא ניחא ליה דילמא משתפך וא"נ שפיך מיניה כיון דלא ניחא ודאי שרי דמוריק אורוקי שלא בכוונה לא גזור בה רבנן דכוחו הוא וכובא מליא דאסירא משום מגע עכו"ם אין לנו להחמיר בה אלא איסור שתיה ואע"ג דכל ספיקי מגע שבפרק השוכר פי' בהם רש"י ז"ל איסור הנאה כיון דלמלאכתו מתכוין וישראל אזיל בהדיה אין חוששין שמא נגע שלא לצורך מלאכתו שנתפס הוא כגנב בכך אבל למגע שלא בכוונה חוששין ומצאתי בנמוקי חכמי הצרפתים דע"י (מומר) [מוט] שרי.
והר"א ז"ל אמר כי אמרי' הכא אסור כי קא אזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטר ליה ונטר ליה שרי וכך גי' רבינו הגדול ז"ל וקא אזיל ישראל אחוריה.
מעצרא זיירא רב פפי אסר. ואסיקנא הוה עובדא ואסר ר' יעקב דמנהר פקוד אפי' בכח כחו ואיני יודע למה אסרוהו אפי' בכחו דההיא שעתא דזיר ליה ענבים נינהו ואפי' אם יש בהם יין אינו נאסר דהא קי"ל שאינו עושה יין נסך עד שימשך וההיא שעתא לא נגע ביה איהו לא בכחו ולא בכח כחו ואי אמרת דמשום כחו הוא נמשך אין בזה טעם כעיקר דאיהו ענבים קא סחיט ומאליו הוא נמשך מפני שהגת במדרון אלא אעפ"כ אסרוהו כיון שהוא נמשך מחמת כחו ונראה שזה הוא טעמו של רב אשי דשרי אפר בכחו ללישנא בתרא מפני שאין מגע כחו אלא בענבים דאלת"ה מוריק אורוקי דהוא כחו מי לית ליה לרב אשי ורבי' הגדול ז"ל השמיטה ולא נתבר' טעמו ומסקנא כר' יעקב דאסר בכח כחו וה"ה לג' או לד' כחות.
טעמא דר"ש דינוחו לו ברכות על ראשו שכשהוא אוסר אוסר אפי' בהנאה. דחושש שמא ניסך לע"ז ואע"ג דלא אמרי' סתם מחשבת עכו"ם לע"ז גבי יין חששו שהיו אדוקין בניסוך א"נ (קולה) [כולה] משום גזירה תולין בו להחמיר ולא להקל ואוסרים נסך דסתם יינן נמי בהנאה חומרא הוא שתולין לומר נסך הוא משום חומרא כדפרישית בפ' אין מעמידין, וכשהוא מתיר שלא בכוונה דליכא למימר נסך מתיר אפי' בשתיי' דליכ' משום בנותיהן אלא ביינן אבל במגען לא ורבנן נמי סברי דמגען נמי בכלל גזירה גזירה שלא יהיה שותה עמה ומרגילתו ומיהו כיון דליכא למיחש לניסוך לא גזרו הנאה משום בנותיהן דומיא דכל בישולי עכו"ם דהוא נמי משום חתנות וכן הפת.
הא דא"ר אשי כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך. לאו כללא הוא לכל מילי שהרי היסט שבזב טמא ובעכו"ם אינו עושה יין נסך כדאמרי' לעיל בזיקא ועוד נגיעה ע"י ד"א כגון קנה שבזב אינו טמא ובעכו"ם עושה יין נסך.
אלא ה"ק: כל שבזב טמא בהיסט כגון קנה בידו והסיט בו את הטהור בעכו"ם עושה יין נסך כלו' כל שבזב נקרא היסטו בעכו"ם נקרא מגעו והיינו כלל לכל דבר שבידו וכל שבזב כגון בזריקה שאם זרק כלים והסיט דבר טהוראינו קרוי היסטו וטהור אף בעכו"ם אם נגע ביין בזריקה כגון זו אינו נעשה יין נסך מ"ט לאו מגעו הוא ואע"ג דגזור רבנן בכחו ה"מ בחבורין כגון מוריק אורוקי וכיוצא בו אבל שלא בחיבורין לא ורב אשי לאפוקי צרורות אתא ודכוותה בב"ק בפ' כיצד ואמרי' עלה ורבא צרורות אתא לאשמועי' ואע"ג דתני' קנה בקוטמו של זב והסיט בו את הטהור טהור אנן הכי קאמרי' כל ענין שבזב טמא עושה יין נסך אבל לא על מקומות דהתם משום דטומאת בית הסתרים הוא ולא מטמיא ועוד אמרו קנה בקוטמו של טהור והסיט בו את הזב טמא ואף זה בכלל כל שבזב טמא.
ורבינו הגדול ז"ל השמיטה ונראה שהוא סובר דרב אשי לית ליה גזירה בכחו ביין נסך וכדא"ר אשי לעיל במעצרא זירא ולדידיה מוריק אורוקי אפי' בכוונה שרי הילכך לית הילכתא כוותיה והעכו"ם עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי דכל שבזב טמא היינו היסט גופו ממש כדמוכח במתני' במס' זבים בכמה מילי ותנן נמי זה כלל כל שמכח הרעדה טהורין מכח היסטא טמאין ואמר רבא בפ' כיצד הרגל כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם ובודאי אינו משלם נזק שלם אלא מה שהזיקה הבהמה בגופה ממש אבל מה שהוזק מכחה היינו צרורות ואינו משלם אלא חצי נזק (צרורות) ולמדנו דר' אשי לית ליה גזירה בכחו כלל אלא במגעו הילכך לית הילכתא כוותיה ומ"מ אין לי טעם למה השמיט רבינו מלכתוב כח כחו ככחו דמי וק"ל.
המטהר יינו של עכו"ם ונתנו ברשותו בבי' שהוא פתוח לרשות הרבים וכו'. פי' רש"י ז"ל והוא שכתב לו הקתבלתי כדקתני סיפא אבל לא כתב לו התקבלתי לא והפי' הזה לא נתחוור לי משום דסיפא דקתני סתם מותרלדבריו ארישא קאי ומותר בעיר שיש בה ישראל ועכו"ם קתני דאי בשומר אפי' לא כתב נמי וא"ה לערבינהו וליכרוך וליתני בחדא המטהר יינו של עכו"ם וכתב לו התקבלתי ונתנו בבית שהוא פתוח וכו' אבל אם (לא) רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו אסור עד שיושיב שומר.
ובתוספתא (ח,ג) מצאתי ישראל שהכניס יין ברשות עכו"ם אם יש עליו [מפתח או חותם מותר ואם לאו אסור, לוה עליו] מן העכו"ם אע"פ שיש עליו מפתח או חותם אסור ואם היה אוצר פתוח לר"ה מותר בעיר שכולה עכו"ם אסור עד שיושי' שומר זה לשון התוספתא.
ומדקתני לוה עליו מן העכו"ם מותר בפתח פתוח לר"ה שמעי' מינה דה"ה ליינו של עכו"ם ברשותו ולא כתב לו התקבלתי דהא כי הדדי נינהו וש"מ דרישא דמתני' כשלא כתב לו התקבלתי ואפ"ה בבית פתוח לרה"ר מותר ואין לפרש משנתנו במפתח וחותם מדלא מדכר ליה במתני' כלל אלא ר"ה דקתני הוא התירו דכיון דעבדי כ"ע מירתת אמר השתא חזו לי ומפסדי לי מינאי דלא זבני מינאי וכממונה שאינו בא לקיצין דמי.
ונראה שפי' הענין אינו במניחו בחצרו של עכו"ם אלא ברשותו של עכו"ם היה כגון אוצרו שהוא פתוח לר"ה וכיון שנעל ישראל אוצרו אע"פ שאין לו מפתח ולא חותם היין מותר שאם בא עכו"ם להכנס שם דרך ר"ה מירתת משום הפסד ממונו אמר השתא חזו לי ישראל עוברי דרכים ומפסידנא חמרא.
ודמיא לי הא מילתא לההיא דאמרן בפ' אין מעמידין בין הגתות שנינו דכ"ע אפכי מירתת אמר השתא מפסדו לי אלא דהכא אפי' בחביות פתוחות משמע דמותר כיון דלא נמצא העכו"ם עומד שם והתם בחביות פתוחות כיון דבידו הן לא קפיד ולא מירתת ואפשר דאף זו בסתומות ומיהו אם נמצא שם העכו"ם עומד בצד היין אסור דלא עדיף מביתו של ישראל דקתני אם יש עליו מלוה אסור.
ויש מי שהקשו מעכו"ם שהיה מעביר חבית ממקום למקום והודיעו שהוא מפליג דאסור ואע"ג דאיכא רוכלין ועוברי דרכים באורחא ולא דמיא דהתם מה יאמרו אין הכל יודעין בחבית זו שהיא של ישראל פלוני אבל כאן כיון שהאוצר בחזקת של ישראל והוא מלאהו יין כל שרואה העכו"ם נכנס יודע שנאסר היין.
וסיפא דמתני' כשאין ביתו פתוח לר"ה וה"ק המטהר יינו של עכו"ם ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר כלומר אע"פ שאין עליו לא מפתח ולא חותם דכיון דאין העכו"ם דר באותו חצר ואין לו כלום ביין הרי הוא כשואל בית מיוחד מעכו"ם ומלאהו יין של ישראל שהוא מותר כיון שהוא דר באותה העיר דמסתפי מיניה והך נמי בשלא נמצא העכו"ם עומד שם הא נמצא אסור כיון שהבית שלו אינו נתפס עליו ואם אינו מניחו להוציאו מרשותו עד שיתן לו מעותיו אע"פ שכותב לו התקבלתי ואע"פ שלא נראה העכו"ם שם כיון שהרשות והיין הכל שלו ואינו משתמר עד שיושיב שומר כדקתני בתוספתא שאין כתיבת התקבלתי אלא הערמה זו היא דרך ישרה במשנה זו וכך העמידה הר"א ז"ל ובעיר שכולה עכו"ם נמי אי איכא רוכלין המחזירין בעיירות שרי וכולה שמעתא כדאיתא ואין הדבר ראוי להורות בפני עמי הארץ ומפני כך השמיטה רבינו הגדול ז"ל ולא רצה לפרסם בה היתר משום פירצה.
ענין המעשה של פרזק רופילא כך הוא: שטהרו יינו של פרזק והניחוהו בבית האריס בחותם או מפתח בשביל האריס עצמו וא"ל רבא שצריך לחוש לפרזק עצמוכאלו היה ברשותו וצריך שומר. ויש לפרש שהיה הבית אוצר מיוחד ליין אבל לא היה היין בחצרו של עכו"ם אלא שהיה שלו ואלמלא חשש פרזק עצמו לא היה צריך אפילו מפתח שהרי אין היין שלו ולא גרע מרישא דסיפא דכתב לו התקבלתי אלא דחששו לזיוף פרזק עצמו מפני שמחפין עליו ושתי הלשונות הללו אמת הן שניהם.
ויש להקל ולפרש בכל המטהר יינו של עכו"ם שאמרנו דצריך שומר דחותם בתוך חותם כשומר דמי וראיה לדברי מדקתני ברייתא דלוקח ושוכר בית בחצירו של עכו"ם ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת מותר וחכ"א לעולם אסור עד שיושיב שומר כדקתני מתני' במטהר ואפ"ה אמרי' בפ' אין מעמידין ור' יוחנן אמר אפי' יין משתמר בחותם בתוך חותם לרבנן אלמא שומר דקאמרי רבנן למעוטי חותם אחד (בתוך חותם) אבל שתי חותמות כשומר הוו ואף אנו נאמר בשומר דקתני מתניתין במטהר דה"ה לשני חותמות ואין כן דעת הראשונים ז"ל אבל מצאתי כן למקצת רבני הצרפתים ז"ל.