קטגוריה:משלי כג לא

1. עַיִן הוא צבע, כמו ב(במדבר יא ז): "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח". המוזג נותן עין (צבע-מאכל) בתוך הכוס, לפני שהוא מוזג לתוכה את היין, כדי שהיין ייראה אדום יותר.

2. עין היא גם, כמובן, איבר הראיה. הצבע האדום מושך את הלקוח והוא נותן את עינו ומבטו בכוס.

3. לחצי השני של הפסוק יש גם גירסת כתיב - כי יתן בכיס עינו. המוכר נותן את עינו בכיסו של הלקוח ורוצה לגרום לו לקנות הרבה יין: "הוא נותן עינו בכוס, וחנוני נותן עיניו בכיס" (ויקרא רבה יב א, רש"י).

הפסוק רומז לכל שלושת הפירושים: המוכר נותן את עינו בכיסו של הלקוח ורוצה לגרום לו לקנות יין; הוא רוצה שהלקוח ייתן את עינו בכוס היין; ולכן הוא נותן בכוס עין - צבע אדום ומושך.

לענ"ד, מטרת הפסוק היא להזהיר מפני צבעי-מאכל. בצבעי מאכל ישנה הונאה מסוימת - הונאה של האינסטינקטים שלנו. הגוף שלנו רגיל להעריך את טיבם של מאכלים, בין השאר, על-פי הצבע שלהם, והשינוי המלאכותי של הצבע עלול לגרום לנו לצרוך מאכלים שאינם מתאימים לגופנו.

"בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו" (רבי אילעאי, בבלי עירובין סה:). "המבארים לא העירו, על מה הסמיך רבי אילעאי את מאמרו, אבל כנראה יש רמז על זה בכתוב "כי יתן בכוס עינו": הקרי הוא כוס, הכתיב הוא כיס, ואם יתן עינו, כלומר אות עין, ב'כס', יקראו כעס" (הרב יעקב שכטר, "דברי יעקב", בשם הגאון שם טוב גאגין ז"ל, מחבר ספר 'כתר שם טוב').

ניתן לפרש את הביטוי במשמעות שלילית או חיובית:

א. שלילית:

1. לפני ההתמכרות - הקונה מתלהב מהצבע היפה של היין בכוס ומושיט את ידו ישירות אל הכיס ולקנות את היין: "כי אז יתאוה האדם להרבות במשתהו" (ר' יונה).

2. ההתמכרות עצמה - לאחר שהקונה מתחיל לשתות, הוא מסיר מעצמו את כל העכבות והמעצורים הנפשיים (ראו גם יין ישר): "המרבה שכרות - כל עבירות דומות לו למישור, כל הדרכים ישרים בעיניו" (רש"י, ע"פ בבלי יומא עה.), במיוחד בתחום שבינו לבינה "כי יתן בכוס עינו... לשון נקי הוא... יתהלך במישרים - סוף שאשתו אומרת לו 'כשושנה אדומה ראיתי' ואינו פורש" (ויקרא רבה יב א).

3. אחרי ההתמכרות - הבית נשאר ריק ושטוח כמו מישור, אחרי שהשתיין מוכר את כל חפציו כדי להשיג יין: "סוף דהוא עביד ביתיה מישרא, 'מה הדין קדרה דנחשת עביד - קדרא דחספא עבדא', מזבין לה ושתי חמרא בטימיתיה" (ויקרא רבה יב א).

ב. חיובית:

4. כל עוד הקונה רק מסתכל על היין, רק נותן בכוס את עינו, הוא עדיין הולך במישרים; אך ברגע שייתן שם גם את פיו, הוא כבר לא יוכל ללכת ישר (ע"פ מלבי"ם).

5. אם הקונה ייתן בכוס את עין שכלו, כלומר יחשוב היטב על התוצאות של השתיה, וייתן גם בכיס את עין שכלו, כלומר יחשוב על ההוצאות, אז יש סיכוי שהוא יתהלך במישרים ולא ישתה יותר מדי (ע"פ רמ"ד ואלי).

פסוקי היין בפרקנו מזכירים את פסוקי עץ הדעת טוב ורע:

במשלי כג31-32: "אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתֵּן בכיס[בַּכּוֹס] עֵינוֹ... אַחֲרִיתוֹ - כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ";

וב(בראשית ג ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם... וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם"*, והכל בגלל הנחש (ולדעת ר' מאיר, עץ הדעת היה גפן (בבלי ברכות מ. ועוד)).

לפי הקבלה זו אפשר לענות לשאלה הידועה: מדוע ה' לא רצה שהאדם יאכל מעץ הדעת טוב ורע? וכי ה' לא רצה שהאדם יהיה חכם?! התשובה, שעץ הדעת הוא כמו יין: כשלוקחים מעט, המחשבה מתחדדת ("אמר רבא: חמרא וריחני פקחין", בבלי הוריות יג:), אבל כשלוקחים יותר, מתחילות אשליות והזיות, וכמו שכתוב בפסוקים הבאים: "עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת, וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת". עץ הדעת הוא טוב בכמות קטנה אבל רע בכמות גדולה; הוא נותן לאדם תחושה שהוא יודע טוב ורע, אבל תחושה זו היא רק אשליה. כמו יין.