ויקרא רבה יב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ויקרא רבה · יב · א · >>

הוסף ביאור

א. [עריכה]

"יין ושכר אל תשת".    הדא הוא דכתיב (משלי כג, לא): "אל תרא יין כי יתאדם" - מהו "כי יתאדם"? כי יתאוה לדם נדה ולדם זבה.

"כי יתן בכוס עינו" -- בכיס כתיב, לשון נקי הוא כדכתיב (שם א, יד) "כיס אחד יהיה לכלנו".
(שם כג, לא) "יתהלך במישרים" -- סוף שאשתו אומרת לו כשושנה אדמה ראיתי ואינו פורש.  אמר רבי אסי אם תלמיד חכם הוא סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא.


דבר אחר

  • "אל תרא יין כי יתאדם" -- ודאי מסמיק ליה.
  • "כי יתן בכוס עינו" -- הוא נותן עינו בכוס וחנוני נותן עיניו בכיס.
  • "יתהלך במישרים" -- סוף דהוא עביד ביתיה מישרא, מה הדין קדרה דנחשת עביד קדרה דחספא עבדא, מזבין לה ושתי חמרא בטימיתיה.     רבי יצחק בר רדיפא בשם רבי אמי אמר סוף שהוא מוכר את כלי ביתו ושותה בהן יין.

אמר רבי אחא מעשה באחד שהיה מוכר כלי ביתו ושותה בהן יין, אמרין בנייה לית הדין אבונן שביק לן כלום. אשקוניה ושכרוניה ואפקוניה ויתבוניה בחד בית עלם, עברין שפיין בתרע בית עלם, שמעון אנגרייא במדינתא, פרקין טעוניהון בגו בית עלם ואזלון למחמי קלא במדינתה. אתער משנתיה חמא זיקא יהביא לעיל מן רישיה. שרא יתיה ויהב יתיה בפומיה.

לבתר שלשה יומין אמרין בנייא לית אנן אזלינן וחזינן מה ההוא אבונן עביד. אזלין ואשכחוניה והא זיקא יהיב בפומיה. אמרין אוף הכא לא שבק לך ברייך, הואיל ויהב לך לית אנן ידעין מה נעבד לך. עבדון ביניהון תקנה, כל חד וחד הוה משקה ליה חד יומא.


(משלי כג, לד) "והיית כשכב בלב ים וכשכב בראש חבל" -- כהדא אילפא דמטרפא בפילגות דימא נחתא וסלקא נחתא וסלקא.
"וכשכב בראש חבל" -- כהדין תרנגולא דיתיב בריש חבל, אזיל ואתי אזיל ואתי, כהדין קוורנוטין דיתיב בראש תרנא אזיל ואתי [אזיל ואתי].

(שם, לה): "הכוני בל חליתי" - מחו ליה ולא מרגיש, "הלמוני בל ידעתי" -טלמין ליה ולא ידע. שתי שיכרא חמשא קיסטון אמרו ליה עשרא קיסטון אישתית.

ואם תאמר מתער הוא משנתיה מנשי ליה - תלמוד לומר (שם) "מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד".

(שם שם, כט): למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח, רב הונא אמר למי שאינו עמל בדברי תורה. למי מדינים למי דינין, למי שיח למי פיטטין, למי פצעים חנם למי פדעין דמגן, (שם שם, ל): למאחרים על היין. עובדא הוה בחד בר נש דהוה אליף למשתי תרי עשר קסט. ן דחמר בכל יומא ויומא, יומא חד אישתי חד עשר קסטין, דמיך ולא אתא שנתא, קם בחשוכא אזל לגבי קפילא אמר ליה זבין לי חד קיסטא, אמר ליה לא פתחנא לך דהוא חשוכא וצרי לי מן נטוריא, תלה עיניה וחזא נוקבא בתרעא, אמר ליה הב לי מיניה בהדין נוקבא, את מפני מלגאו ואנא שתי מלבר, עבד ליה כן, אישתי ודמיך קדם תרעא, עברין עליה נטוריא סבורניה דהוה גנב, מחיוניה ופדעוניה, וקרו עליה למי פצעים חנם למי פדעין דמגן. למי חכללות עינים, למי שמשמין דעיינין, כל אלה למי למאחרים על היין, זה שנכנס לבי קפילא קדמאי ונפיק בתראי, לבאים לחקר ממסך, מן דמשמע הן אית ליה חמרא טבא דריך בתריה, מה כתיב בו בסוף (משלי כג, לב): אחריתו כנחש ישך וגו', מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אדם לחוה, דאמר רבי יהודה בר אלעאי אותו העץ שאכל ממנו אדם הראשון ענבים היו (דברים לב, לב): ענבמו ענבי רוש וגו', הללו הביאו מרירות לעולם.


דבר אחר: וכצפעני יפרש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין נח לבניו לעבדות, הדא הוא דכתיב (בראשית ט, כא): וישת מן היין וישכר ויתגל, שמתוך כך אמר (שם שם, כה): ארור כנען.

דבר אחר: וכצפעני יפרש, כך הפריש היין בין לוט לבנותיו לממזרות, הדא הוא דכתיב (שם יט, לג): ותשקיןָ את אביהן יין, שמתוך כך (שם שם, לו): ותהריןָ שתי בנות לוט מאביהן.

דבר אחר: כצפעני יפרש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אהרן ובניו למיתה, דתני רבי שמעון לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד. רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל למלך שהיה לו בן בית נאמן, מצאו עומד על פתח חניות, והתיז את ראשו בשתיקה, ומנה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שמצוה את השני ואמר לא תכנס בפתח חניות, אנו יודעין שמתוך כך הרג הראשון, כך (ויקרא ט, יב): ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שמצוה את אהרן ואמר לו (שם י, ט): יין ושכר אל תשת, אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין, לכך חבבו הכתוב לאהרן ויחד אליו הדבור בפני עצמו, שנאמר: יין ושכר אל תשת.