קטגוריה:בראשית ז יא
נוסח המקרא
בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו
בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.
בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כׇּֽל־מַעְיְנֹת֙[1] תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃
בִּ/שְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְ/חַיֵּי־נֹ֔חַ בַּ/חֹ֙דֶשׁ֙ הַ/שֵּׁנִ֔י בְּ/שִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַ/חֹ֑דֶשׁ בַּ/יּ֣וֹם הַ/זֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַ/אֲרֻבֹּ֥ת הַ/שָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | בִּשְׁנַת שֵׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵּי נֹחַ בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשִׁבְעַת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזַעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹם רַבָּא וְכַוֵּי דִּשְׁמַיָּא אִתְפְּתַחָא׃ |
אונקלוס (דפוס): | בִּשְׁנַת שֵׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵּי נֹחַ בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשַׁבְעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹם [נ"א: תְּהוֹמָא] רַבָּא וְכַוֵּי דִּשְׁמַיָּא אִתְפַּתָּחוּ׃ |
ירושלמי (יונתן): | בִּשְׁנַת שִׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵי נחַ בְּיַרְחָא תִנְיָינָא הוּא יְרַח מַרְחֶשְׁוָן דְעַד כְּדוֹן לָא הֲווֹ מִתְמַנָן יַרְחַיָא אֱלָהֵן מִתִּשְׁרֵי דַהֲוָה רֵישׁ שַׁתָּא לְשִׁכְלוֹל עַלְמָא בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְהוֹמָא רַבָּא וַהֲווֹן בְּנֵי גוּבְרַיָא מְשַׁוְויָן תַּמָן בְּנֵיהוֹן וּסְתָּמִין יַתְהוֹן וּבָתַר הָכִי חֲרַכֵּי שְׁמַיָא אִתְפַּתָּחוּ: |
ירושלמי (קטעים): | וַחֲרַכֵּי שְׁמַיָא אִתְפַּתָּחוּ: |
רש"י
"נבקעו" - להוציא מימיהן
"תהום רבה" - מדה כנגד מדה הם חטאו ברבה רעת האדם ולקו בתהום רבה
אמנם יש עוד לפרש טעמיה דרבי אליעזר, שמספר השנים על כרחך לבריאת עולם מנינן, דדוקא חדשים מנינן מניסן, אבל לא השנים, שאי אפשר למנות השנים אלא משעה שנברא העולם, שהרי החשבון הוא לבריאה (ראה ר"ה ח.), וכיון שסובר שבתשרי נברא העולם, אילו היה מנין חדשים מניסן, אם כן נחה התיבה בחדש תשרי על הרי אררט, והיה לכתוב עוד שנה במספר השנים, כמו שכתוב כאשר יצאו מן התיבה (להלן ח, יג) "ויהי באחת ושש מאות שנה" לחיי נח, ולפיכך הוצרך ר"א לומר דהאי "שני" הוא שני לתשרי, והכתוב מונה כאן לתשרי. אף על גב שדרך הכתוב למנות החדשים מניסן, מפני שהכתוב מונה למבול לדין שנתחייבו בדין בתשרי, שהקב"ה גזר עליהם המבול, וכך מתרץ בגמרא, וכך פירש"י התם בפירוש:
וכתב הרא"ם יש מפרשים דטעמיה דר"א שאומר "שני" זה מרחשון, שאחר שסובר שבתשרי נברא העולם אם כן מונים השנים לתשרי, שכן מונין הדורות וחיי נח, ואם היה מספר החדשים מניסן - תהיה נחה התיבה בחדש תשרי באחת ות"ר שנה לחיי נח, היה לכתוב באחת ות"ר, כדלעיל. וכתב הרא"ם שהוא שבוש בידם, שהרי חכמי ישראל מונין לתשרי, ולא שהם אומרים שבתשרי נברא העולם שהרי לתקופה מונין מניסן, שכך סוברים שמנין תחלת השנים הוא מתשרי, שהוא ראש השנה לשנים. ולפיכך פירש הוא שטעמיה דר' אליעזר הוא שסובר שתשרי הוא ראש השנה לשנים, לפיכך המספר הוא לראש השנה:
ולפי זה יהיה מחלוקת ר"י ור"א לא תליא מידי במה שחולקין ר"א ור"י - לר"י בניסן נברא העולם, ולר"א בתשרי נברא העולם, כדאיתא בברייתא דר"ה (י ע"ב יא ע"א), אלא שמחלוקת שלהם בפלוגתא הזאת - אם יש למנות השנים מראש השנה אם לאו, ואם כן לפי דבריו לא הוי כלל 'ואזדא לטעמייהו', ובגמרא קאמר עליו (יא ע"ב) 'ואזדא לטעמייהו', ובפירוש רש"י נכתב 'ואזדא לטעמייהו - דר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ומונין שנות הדורות מתשרי'. ומה שהקשה מחכמי ישראל דסבירא להו שמונין למבול מתשרי אף על גב שבניסן נברא העולם, לאו קושיא הוא, שבודאי חכמי ישראל כך הכריעו - למנות מנין השנים מתשרי, לפי שהוא ראש השנה לשנים, ומכל מקום ר"א לאו טעמא דידיה הכי, אלא טעמא הוא לפי שסובר שבתשרי נברא העולם, לכך יש למנות מתשרי, דאי לאו הכי אם כן ר"י שמונה מניסן שנות הדורות - וכי לא סבירא ליה שתשרי ראש השנה הוא, אלא על כרחך אף על גב דתשרי הוא ראש השנה, היינו שראש השנה הוא בתשרי וסופו הוא בתשרי, אבל למנות בו מנין השנים ודורות אין מונין רק מניסן שבו נברא העולם, ור"א סובר שבתשרי נברא העולם ולפיכך יש למנות מתשרי, ולאו טעמיה דידיה מפני שהוא ראש השנה:
ואין להקשות דמנא ליה לתלמודא לומר 'ואזדא לטעמייהו', שמא טעמיה דר"א הוא כחכמים שמונין למבול כר"א, שהוא ראש השנה לשנים, דודאי כיון דר"י טעמיה דידיה דמונה שנות הדורות מניסן לפי שבניסן נברא העולם, ומצאנו דר"א סבירא ליה שבתשרי נברא העולם, אם כן בודאי טעמיה דידיה גם כן שמונה מתשרי שנות הדורות לפי שסובר שהעולם נברא בתשרי, דלית לן לאוקמי טעמייהו בסברת הפוכות - שנאמר דטעמא דר"י דמונין מניסן - אף על גב דתשרי ר"ה לשנים - מונין מניסן שבו נברא העולם, וטעמיה דר' אליעזר אינו כן, דאף על גב שהעולם נברא בתשרי עדיף ליה טעמא דבתשרי ראש השנה לשנים, וסברא כזאת לא מצאנו, שהרי לדעת ר"י לא עדיף טעמא שבו ראש השנה, דאף על גב שתשרי הוא ראש השנה לא מנינן רק מניסן לפי שבו נברא העולם, ולר"א הוי איפכא דטעמא 'שבו נברא העולם' גרע טפי, שהרי סובר כי לכך מנינן מתשרי לפי שהוא ראש השנה ולא משום שבו נברא העולם, אף על גב דסבירא ליה שבו נברא העולם, ודבר פשוט הוא:
[יב] נבקעו להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה כמו "ויבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א), דהתם נבקעו להיות המים לחרבה (שם), וכאן להוציא מימיהן:
[יג] הם חטאו וכו'. דאם לא כן לא לכתוב "תהום רבה", דכל תהום - רבה הוא, אלא לומר שמדה כנגד מדה מדד להם הקב"ה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
נִבְקְעוּ – לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן.
תְּהוֹם רַבָּה – מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה: הֵם חָטְאוּ בְּ"רַבָּה רָעַת הָאָדָם" (לעיל ו,ה) וְלָקוּ בִּ"תְהוֹם רַבָּה".
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
תהום — לשון זכר ונקבה, וכן: "תהום רוממתהו" (יחזקאל לא ד). ולא הזכיר הנחלים, כי מהמעיינות יצאו. וכאשר נבקעו עליו המים, ונפתחו חלונות האוצרות בשמים וירדו המים, ונתבלבלה הארץ, ואין מבדיל בין יום ובין לילה. והעד, שאמר: "יום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח כב). וכאשר נפסקו מימי השמים, אז ידע נח כי עברו ארבעים יום וארבעים לילה, כי השם גילה לו זה הסוד:
וארבות — כמו "הנה ה' עושה ארבות" (מלכים ב ז ב). והאוצר והחלון כלשון בני אדם ומשפטם. ויש אומר שהאל"ף שורש, כמו 'כבודות'. ויש אומרים שהאל"ף נוסף, כמו אלף 'אגורות', והם מפעלי הכפל.
וביום י"ז שהחל המבול, נכנס נח וביתו בתיבה, והכניס בתוכה החיה והבהמה והרמש והעוף.
ומלת צפור — שם כלל לאשר יש לו כנף. והפלא שבאו כולם מעצמם שנים שנים:רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
הן קלקלו סילונות שלהן, אף הקב"ה שינה עליהן סדרו של עולם. דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה, ברם הכא, ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה.
בשנת שש מאות שנה לחיי נח. רבי אליעזר אומר: אותו היום י"ז במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהן ונטל שני כוכבים מן כימה והביא מבול לעולם. ורבי יהושע אומר: אותו היום י"ז באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטים, ומתוך ששינו מעשיהן שינה עליהן הקב"ה סדרי בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. בשלמא לרבי יהושע היינו דכתיב שני; אלא לר' אליעזר מאי שני? שני לדין. בשלמא לרבי יהושע היינו ששינה; אלא לרבי אליעזר מאי שינה? כרב, דאמר רב: דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כתיב הכא "וישוכו המים", וכתיב התם "וחמת המלך שככה".
וארובות השמים נפתחו. נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, ונטל שני כוכבים מעש והחזירם לכימה. ונמלייה מדידיה? אין הבור מתמלא מחוליתו. מדה טובה מרובה ממדת פורענות. במדת פורענות הוא אומר: וארובות השמים נפתחו; במדה טובה מה הוא אומר? "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח".בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ז יא.
ראו: ביאור:תאריכים במבול - סיכום השיטות
נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ
בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ
נוח היה בן שש מאות כאשר המבול התחיל. בנו הראשון נולד כאשר הוא היה בן חמש מאות (ביאור:בראשית ה לב), כלומר בזמן המבול בניו היו כבני מאה.
אלוהם לא הורה לנוח להביא בנות או נכדים, כלומר בזמן הכניסה לתיבה לא היו לנוח בנות או נכדים מבניו.
לבניו לא היו בנים אבל הם היו נשואים, והביאו את נשותיהם לתיבה.
אלוהים בחר בכוונה אדם מבוגר שהתחתן בגיל מאוחר עם אישה צעירה, ושגם בניו התחתנו עם נשים צעירות. הנשים הצעירות האלה לא נשאו גנים מעולים שאלוהים העניק לאדם וחווה, והיה צפוי שילדיהם יחיו פחות שנים, כפי שבאמת קרה. זאת היתה הדרך שאלוהים גרם שבני האדם יחיו רק עד 120 שנה (ביאור:בראשית ו ג).
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ
פרוט מדויק מאוד.
רש"י מסביר: "בחדש השני" - רבי אליעזר אומר זה מרחשון ר' יהושוע אומר זה אייר (סנהדרין קח).
ביציאת מצרים אלוהים אמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב), ומדובר בחודש סיוון שבו אנו חוגגים את הפסח. כאן, סביר שלא מדובר בחודש אייר שהוא בתחילת הקיץ, תקופת הקציר וספירת העומר, כי זה היה גורם לאסון לצמחים ולזרעים להיות מוצפים לתקופה כזאת ארוכה. סביר שזה היה בחשוון, כי אז מתחילים הגשמים, והצמחים והזרעים ישנים.
נוח יצא מהתיבה "[וּ]בַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ, יָבְשָׁה הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית ח יד). כלומר נוח היה בתיבה שנה ועשרה ימים. אבל זה לא מחייב שכל האדמה היתה מוצפת במים בכל הזמן שנח היה בתיבה. עצים וצמחים חזרו לגדול בבוץ ובמקומות גבוהים לפני שנח יצא.
נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ
המים באו משני מקורות:
- מעינות תהום נבקעו.
- ארבות השמים נפתחו.
לא נאמר שמטאור ענקי, שהביא כמות אדירה של מים לכדור הארץ, פגע בארץ והציף את העולם בגל אדיר, או שמי הים עלו בקצב מהיר כאשר המטאור או קרחוני הארץ הפשירו.
לא נאמר שהיה חום כבד וארוך שגרם להמסת הקרחונים. בכל מקרה אם כל הקרחונים היו מפשירים, פני הים לא היו עולים עד כדי לכסות את ראשי ההרים (ביאור:בראשית ז יט).
ואפילו אם אלוהים הביא מים מהחלל כדי להציף את כל כדור הארץ, אז נשאלת השאלה לאיפה המים הלכו לאחר המבול. בתהליך יצירת כדור הארץ מטאור ענקי פגע בכדור הארץ באזור האוקינוס השקט, ומהמכה האדירה נקרע גוש מכדור הארץ שהפך לירח. כדור הארץ קיבל חור עמוק, והמים, שהיו מפוזרים על כל פני הכדור, ירדו ומלאו את החור הזה. אולם לא נראה שהמבול קשור למאורע הזה.
נאמר: "כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם", ברור שזה לא באמת "'כל'" מעינות התהום, בכל כדור הארץ, אלא רק חלק גדול מהמים האצורים במספר מעינות באזור התיבה.
מעינות תהום נבקעו
סביר שכל המבול קרה בקלדרה אחת גדולה, ששם אלוהים בנה את גן העדן ויצר את האדם והחיות. קלדרה נוצרת מקריסה של תקרת הר געש לחללים וארובות שהלבה זרמה בהם, וכאשר הלבה שהתקררה נוצרו תאים ומערות רקים שמתמלאים במים או באויר. כאשר ירד גשם כבד, הצטברו מים על הקרקע. עומס המים שבר את תקרת תאי הלבה, והיתה קריסה נוספת של התקרה, ואז המים שהיו נעולים במחילות מתחת לקרקע נדחפו כלפי מעלה. כאשר המים עלו הם הציפו את ראשי צוקי ההרים סביב לקלדרה, ונשפכו החוצה. כאשר הגשם חדל המים חילחלו דרך קירות ההר כלפי מטה והצידה עד שהתיבה נחתה על הקרקע, והקרקע יבשה.
- תהליך כזה הוא הגיוני ואפשרי, ומסביר למה נוח לא לקח מים לתיבה, כי הם שתו מהאגם, לכן המים לא היו מלוחים, ואין צורך להסביר לאיפה נעלמו המים מכדור הארץ לאחר המבול.
כאשר החיות הרגישו בגשם הכבד הם חיפשו מקום גבוה כדי להמלט מהמים, ולכן הם באו לתיבה. נוח עמד בפתח ובחר את מי להכניס.
התהליך היה הדרגתי ורגוע, וכך התיבה עלתה וצפה בשלום ובבטחון, ללא גלים גדולים או זעזועים שהיו שוברים את התיבה או הופכים אותה.
ארבות השמים נפתחו
סביר שגן העדן היה באזור של הרי געש פעילים וקלדרות. כאשר הר געש מתפרץ נוצר ענן עשן ואבק שעולה לשמים ויוצר צל מתחתיו. ענני גשם שעוברים מתחת לענן העשן מתקררים ומורידים גשם. כיוון שהר הגעש העלה כל הזמן עשן, נוצר אזור מוצל וכל הזמן עננים באו והורידו גשם ללא הפסקה.
כאשר אלוהים הפסיק את התפרצות הגעש, ענן העשן התפזר והגשם נגמר וחזר למחזוריות הרגילה.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 2 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 2 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
דפים בקטגוריה "בראשית ז יא"
קטגוריה זו מכילה את 24 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 24 דפים.