ספר הבחור/מאמר ג
בביאור משקלי השמות. ונחלק לשלש עשרה עקרים
בביאור מה היא הכוונה במלת מִשְׁקָל ואיך שוקלין את השמות
א
[עריכה]הנה כבר כתבתי במאמר א בעקר ג שהסכימו כל המדקדקים לשקול כל הפעלים על משקל פעל. והנה כאשר עשו בפעלים כן עשו בשמות. והמשל כי שקלו אֶרֶץ על משקל פֶּעֶל, וחָכָם על משקל פָּעָל. וכן אותם שהם בתוספת אות בראש או בסוף, כמו מִשְׁמָר על משקל מִפְעָל, זִכְרוֹן על משקל פִּעְלוֹן, תִּפְאֶרֶת על משקל תִּפְעֶלֶת.
ב
[עריכה]וכן השמות הבאים מגזרת החסרים והנחים עשו להם משקל פעל. רוצה לומר, כאשר תחסר או תנוח אות מהשם, כן חסרו או הניחו אות אחת ממשקל פעל. והמשל כמו מַטָּע, לפי שתחסר בו נו"ן השרש, והוא בתוספת מ"ם, אמרו שהוא ממשקל מַעָל, וכן מַטָּרָה, מַתָּנָה, אשר בכלם תחסר פ"א-הפעל, והם בתוספת מ"ם בראש ובה"א הנקבה בסוף, מַתָּנָה על משקל מַעָלָה.
ג
[עריכה]וכן בנחי פ"א יו"ד: שֵׁנָה, דֵּעָה, עֵצָה, אשר בכלם תחסר היו"ד פ"א-הפעל והם בה"א הנקבה בסוף, הם על משקל עֵלָה. וכן מנחי העי"ן, כמו אוֹר, יוֹם, על משקל פּוֹל; וכן סִיר, קִיר, על משקל פִּיל; זָר, צָר, על משקל פָּל.
ד
[עריכה]וכן כאשר באים אלו הנחים בתוספת אות, כמו מָקוֹם, מָלוֹן, הם על משקל מָפוֹל. וכן תַּבְנִית, תַּרְמִית, על משקל תַּפְעִית. וכן כל השמות מכל הגזרות. אבל הזהר מאד בעשותך משקל שתדע איזה אות היא שרשית או שמושית, כי יהיה לך למוקש. ובפרט בפעלים, כמו "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת" (קהלת ז כו), משקלו פּוֹעֵל, כי הוא בינוני מבנין הקל שרשו מצא, אבל "מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו" (תהלים קלה ז), שרשו יצא, והוא בינוני מבנין הִפְעִיל, ומשקלו מוֹעֵל.
ה
[עריכה]וכן בשמות, הנה "וּמַפַּל בַּר" (עמוס ח ו), על משקל "וּבְמַקֵּל יָד" (יחזקאל לט ט), ומַפֵּל מחסרי פ"א נו"ן והמ"ם נוספת, ומַקֵּל מהשלמים והמ"ם שרשית. וכן מָקוֹם על משקל שָׁלוֹם, ומָקוֹם מנחי העי"ן ושָׁלוֹם מהשלמים. גם בסמיכות וברבויים אין הפרש ביניהם וישתנו נקודות אלו כאלו, כאשר אבאר כל אחד ואחד במשקלו ובעקרו.
בביאור סבות השתנות נקודות השמות, ואיזה הם הנקודות המשתנות, ובאיזה נקודות הן משתנות
א
[עריכה]דע כי הסבות המשנות נקודות השמות הם ארבע וסימנך סרנ"ך – סמיכות, רבוי, נקביות, כנויות. והתנועות המשתנות השמות הם ארבע, והם קמץ, צירי, סגול, חולם, והסימן ק"ץ ס"ח. וגם השוא כאחת מהן, אך לא יחשב עמהן כי הוא אינו בכלל התנועות, כאשר יתבאר בפרק שירה בשיר ששי.
ב
[עריכה]ועקר השתנות הצרי והקמץ הוא לשוא, ובפרט כשהם באות הראשונה. אבל כשהם באות השנייה ישובו לפתח, כמו מן דָּבָר – "דְבַר יְיָ" (ירמיהו א ב), ומן זָקֵן – "זְקַן בֵּיתוֹ" (בראשית כד ב). וכן בקצת כנויי היחיד, כמו דְּבָרְךָ, דְּבָרֵךְ. וישתנו לשוא בקצת כנויי הרבים ובסמיכתו, כמו דִּבְרֵי, דְּבַרְכֶם, דְּבַרְכֶן, כאשר תראה כל זה אחר כך בעקר ז.
ג
[עריכה]והכלל, כל שם מהשלמים שתנועתו הראשונה קמץ, ישוב לשוא בכל ארבע השתניות הנזכרים, והוא הדין כשהתנועה הראשונה צרי. ואין הפרש ביניהם, רק שהקמץ ישתנה לשוא בכל שם, תהיה התנועה השנייה איזה תנועה שתהיה, אבל הצרי לא ישתנה רק כשתהיה התנועה השנייה קמץ.
ד
[עריכה]והמשל, כשהתנועה הראשונה קמץ, כמו דָּבָר, גָּדוֹל, קָצִיר, זָקֵן, תאמר בסמיכות היחיד דְּבַר, גְּדוֹל, קְצִיר, זְקַן; וכנוייו: דְּבָרוֹ, גָּדְלוֹ, קְצִירוֹ, זְקָנוֹ; וברבים: דְּבָרִים, גְּדוֹלִים, קְצִירִים, זְקֵנִים; ובכנויים: דְּבָרָיו, גְּדוֹלָיו, קְצִירָיו, זְקֵנָיו. אבל בסמיכות הרבים הם בחירק, כמו דִּבְרֵי, גִּדְלֵי, קִצְרֵי, זִקְנֵי. ואגלה לך הטעם במאמר זה בעקר ששי.
ויש ארבע שרשים על משקל פָּעֵל הבאים בסמיכות על משקל פֶּעֶל, והם יָרֵךְ, כָּתֵף, גָּדֵר, גָּזֵל, כמו "יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (בראשית לב כה), "כֶּתֶף הַבַּיִת" (מ"א ו ח), "וְגֶדֶר אֲבָנָיו" (משלי כד לא), "גֵּזֶל אָח" (יחזקאל יח יח).
ה
[עריכה]ואותם שהתנועה הראשונה צרי והשניה קמץ כגון לֵבָב, עֵנָב, שֵׂעָר ודומיהם, ישוב הצרי לשוא בכל ארבע ההשתניות, והקמץ לפתח בסמיכות היחיד לבד, כמו לְבַב, עֲנַב, שְׂעַר, לְבָבוֹ, עֲנָבוֹ, שְׂעָרוֹ, לְבָבוֹת, עֲנָבִים, שְׂעָרוֹת. אבל כשהתנועה השנייה אינה קמץ לא ישתנה הצרי שבראש, כמו "אֵפוֹד בָּד" (ש"ב ו יד), "אֵבוּס בָּר" (משלי יד ד), אֵפוֹדוֹ, אֵבוּסוֹ. וכן בכל ארבע ההשתניות לא ישתנה.
ו
[עריכה]ואותם שהתנועה השניה סגול, כמו סֵפֶר, עֵגֶל, עֵשֶׂב ודומיהם, יבוארו בעקר שאחר זה. ונמצאים בארבע נקודות, רוצה לומר בשני צרויים, כמו "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (ישעיהו יד יב), "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד א), ולא יתרבו ולא יכונו. אבל "תֶּבֶל הוּא" (ויקרא יח כג) שהוא לשון תועבה, הוא בשש נקדות. והסימן: "אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ" (משלי ל כד), "שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ" (משלי ו טז), והמשכיל יבין. ועוד סימן אחר: עַל הָאָרֶץ מִתַּחַת, רוצה לומר: כל תֵּבֵל שהוא לשון אֶרֶץ הוא מלרע. ומעטים נמצאים כשהתנועה הראשונה קמץ והשנית בסגול, כמו אָוֶן, מָוֶת, עָוֶל ודומיהם, ובכלם עי"ן-הפעל וי"ו, ולכן ראוי לשומם בחשבון נחי עי"ן וי"ו, כאשר אבאר במאמר הרביעי בעקר הרביעי בסימן ה.
ז
[עריכה]ודע שהתנועה השנית לא תשתנה לעולם רק כשהיא קמץ או צרי או סגול. הקמץ והצרי ישובו לפתח בסמיכות היחיד כאשר כתבתי לעיל, ושלשתם ישובו לשוא בסמיכות הרבים, ובקצת כנויי הרבים כאשר אבאר בעקר ששי, אבל בשאר השתניות לא ישתנו כלל חוץ מהסגול, כאשר אבאר בעקר שלישי.
בביאור השמות שהם בסגול
א
[עריכה]דע כי לא תמצא שֵם שתנועתו הראשונה סגול אם לא שאף התנועה השנית היא סגול, כמו בֶּגֶד, קֶבֶר, חֶסֶד, עֶבֶד ודומיהם. והם החלק היותר רב מהשמות, ונקראים שמות של שש נקדות, והם לעולם בטעם מלעיל. ואינם משתנים בסמיכות היחיד כלל, כמו "בֶגֶד פִּשְׁתִּים" (ויקרא יג מז), "חֶסֶד אֵל" (תהלים נב ג). אכן בכנוי היחיד יהפך הסגול הראשון לחירק והשני לשוא, כמו בִּגְדוֹ, קִרְבּוֹ. אבל חַסְדּוֹ, עַבְדּוֹ בפתח, בעבור החי"ת והעי"ן.
ב
[עריכה]ונמצאים רבים בפתח אפילו בלא סיבת אות גרונית, כמו מן רֶגֶל – רַגְלוֹ, ומן גֶּפֶן – גַּפְנוֹ, ודומיהם. אכן בשאר ההשתניות ישבו כלם על משקל השמות של שני קמצין. דהיינו, כמו שתאמר מן דָּבָר – דְּבָרִים, דִּבְרֵי, דְּבָרָיו, כן תאמר מן בֶּגֶד – בְּגָדִים, בִּגְדֵי, בְּגָדָיו, ומן חֶסֶד – חֲסָדִים, חַסְדֵי, חֲסָדָיו.
ג
[עריכה]ודע כי יש שמות מאלו של שש נקודות שבאים לפעמים בה' נקודות כמו נֶדֶר, חמשה מהם נֵדֶר בחמש נקודות, ושאר בשש נקודות. וכן שֶׂכֶל, חמשה מהם בשש נקדות, ושאר שֵׂכֶל בחמש נקדות. וכן רבים כיוצא באלה וידועין על פי המסורת, ואביא כל אלה בחבורי הגדול אשר התחלתי בו זה שלשים שנה, וטרם הולדו קראתי שמו סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
ד
[עריכה]גם נמצאים הבאים לעולם בחמש נקדות, כמו סֵפֶר, עֵגֶל, עֵשֶׂב, חֵלֶב, חֵלֶק, רובם עם החי"ת והעי"ן. אבל שם שתהיה בו התנועה הראשונה סגול והשנייה צרי, זה לא נמצא לעולם כאשר רמזתי בראש זה השרש.
ה
[עריכה]ודע כי בשני דברים נבדלים השמות של שש נקדות מאותם שהם לפעמים או תמיד בחמש נקדות. האחד כשיבאו אותם של שש נקדות בהפסק, דהיינו אתנח וסוף פסוק, ישוב הסגול הראשון לקמץ, כמו "אַף לְךָ אָ֑רֶץ" (תהלים פט יב), "וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּֽגֶד" (יחזקאל יח ז). ויש שישתנה אפילו בזקף, כמו "יִהְיֶה לִּי עָ֔בֶד" (בראשית מד יז), וכן "מְתַחֲרֶה בָאָ֑רֶז" (ירמיהו כב טו). ויש מהם שאפילו באתנח וסוף פסוק לא ישתנו לעולם, כמו מֶלֶךְ, תֶּבֶן ודומיהם. ונמצא אֶרֶץ שלא ישתנה בארבע מקומות וכלם במשלי ובתלים. וכן כל כֶּסֶף משתנה, חוץ מן "נֶחְפָּה בַכֶּ֑סֶף" (תהלים סח יד) שהוא בסגול באתנח. והכלל הטעמים מן איוב משלי תלים יש להם דינים אחרים, כמו שתראה בספר טוב טעם. אבל אותם של חמש נקודות לא ישתנו לעולם לקמץ בהפסק.
ו
[עריכה]וההבדל השני הוא, שאותם של שש נקדות יבאו בכנוי היחיד לפעמים בחירק ולפעמים בפתח כמו שכתבתי לעיל, אבל של חמש נקודות יבאו לעולם בחירק, ואפילו עם אותיות הגרון לא ישתנה החירק על הרוב, כמו מן עֵשֶׂב – "עִשְּׂבוֹת הָרִים" (משלי כז כה), ומן עֵקֶב – "עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ" (תהלים פט נב). ויש ישתנה לסגול, כמו חֶלְקוֹ, עֶגְלוֹ, חֶלְבּוֹ, ובסמיכות הרבים: חֶלְקֵי, עֶגְלֵי, חֶלְבֵי וכולי, ובזה האופן תוכל להכיר אלו מאלו.
ז
[עריכה]ודע כי כל אלו שש נקודות כשיהיה למ"ד-הפעל חי"ת או עי"ן ישובו הסגול השני לפתח, כמו צֶמַח, פֶּרַח, שֶׁבַח, שֶׁבַע, רֶבַע. ואם יהיה עי"ן-הפעל חי"ת או עי"ן, ישובו שני הסגולים לפתח, כמו שַׁחַל, נַעַר, בַּעַר, נַחַל, שַׁחַר ודומיהם. אבל פֶּחָם וגֶחָל וכֶּחָשׁ, המה ממשקל הדגושים, רוצה לומר אם לא היתה החי"ת היו על משקל גַּנָּב, שַׁבָּת. והראייה כי לא ישתנו ברבויים, ונאמר "גֶּחָלִים", "בָּנִים כֶּחָשִׁים" (ישעיהו ל ט). כי השמות הדגושים לא ישתנו כאשר הראה בעקר ה.
ח
[עריכה]ועוד כי הם כלם מלרע, והפתוחים כלם תמיד מלעיל, כמו אותם של שש וחמש נקודות. ובזה גם הם נבדלים מאותם של שני קמצין, כי הם אותם בטעם מלרע, כמו זָהָב, דָּבָר, עָשָׁן. ויש מעטים יוצאים מן הכלל.
בביאור משקלי השמות שתנועתם הראשונה חולם
א
[עריכה]דע כשהתנועה הראשונה חולם היא תשוב לקמץ-חטף בכנויי היחיד וברבויו ובסמיכותו ובכנויו, אבל בתנאי שהתנועה השנית תהיה סגול ולא נקודה אחרת, כמו אֹזֶן, קֹדֶשׁ, חֹדֶשׁ ודומיהם, כמו אָזְנוֹ, קָדְשׁוֹ, חָדְשׁוֹ, אָזְנַיִם, אָזְנֵי, אָזְנָיו וכולי. אבל בסמיכות היחיד לא ישתנו, כמו "אֹזֶן אַהֲרֹן" (שמות כט כ), "קֹדֶשׁ יְיָ" (ויקרא יט ח) ודומיהם.
ב
[עריכה]וכשהתנועה השנית אינה סגול כמו אוֹצָר, כּוֹכָב, עוֹלָל ודומיהם, החולם שבראש לא ישתנה כלל. והקמץ או הצרי שבסוף, כתבתי דרך השתנותם בעקר שני בסימן שני. והנה כבר כתבתי בשמות של שש נקדות בעקר שלישי בסימן ז שבשביל חי"ת או עי"ן ישוב הסגול שבסוף לפתח, תדע שכן הכלל גם פה, כמו אוֹרַח, כּוֹבַע, תאמר אָרְחוֹ, כָּבְעוֹ וכולי. אבל כשעי"ן-הפעל אחת מאותיות הגרון אז ישוב החטף-קמץ תחת עי"ן-הפעל, ופ"א-הפעל בקמץ, כמו מן אֹהֶל – "וַיֵּט אָהֳלֹה" (בראשית לה כא), ומן תֹּאַר – "מַה תָּאֳרוֹ" (ש"א כח יד). ויש הפ"א בחולם: "וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם" (ישעיהו נב יד).
בביאור משקלי השמות של שאר הנקדות בכלל
א
[עריכה]דע כי השמות שתנועתם הראשונה שורק הם מעטים, כמו "מִנִּים וְעוּגָב" (תהלים קנ ד), "עָגִיל וְכוּמָז" (במדבר לא נ). ועם קמץ-חטוף לא נמצא רק אחד לבד, והוא "מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (שה"ש ז ב). אם כן לא נשאר לי לבאר רק הפתח והחירק ושלש נקדות. ואתן לך כלל אחד מספיק בכלן, ואומר, מאחר שאלו השלשה המה נקדות קטנות ראוי לבא תמיד אחריהם דגש, כאשר יתבאר לך בפרק שירה שיר החמישי. על כן השמות הדגושים לא ישתנו, כמו אַבִּיר, כַּבִּיר, גַּנָּב, סֻלָּם, תאמר בסמיכות: "אַבִּיר הָרֹעִים" (ש"א כא ח), "כַּבִּיר כֹּחַ" (איוב לו ה); ובכנוי: אַבִּירוֹ, כַּבִּירו. ויש מעטים יוצאים מן הכלל ומשתנים.
ב
[עריכה]ודע כי השמות שהם בשוא בראש לא ישתנה השוא לעולם, כמו דְּבָשׁ, גְּבִיר, זְאֵב, חֲמוֹר, גְּבוּל. ומה שנמצא "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי" (שה"ש ה א), אומרים שהוא ממשקל אחר, כאשר נמצאים בכל משקלי השמות יוצאים מכלל חבירהם. ועוד אדבר מהם בהקדמתי לספר ההרכבה.
ג
[עריכה]ודע כי גם התנועה שאחר השוא שבראש לא תשתנה רק כשהיא קמץ, כמו כְּתָב, יְקָר ודומיהם. וכבר ביארתי בעקר שני בסימן שני דרך השתנות הקמץ. וכשיבאו אלו בסמיכות הרבוי, ישוב השוא שבראש לחירק, כמו כִּתְבֵי, יִקְרֵי. והטעם אבאר בעקר שאחר זה.
בביאור הקדמה אחת לכנויי השמות
א
[עריכה]הנה צריך שאקדים לך כלל גדול בדין השוא, כי הוא עקר ויסוד בשמוש הכנויים ובפרט בשלמים. וכבר ידעת כי לא יבאו שני שואין זה אחר זה בראש התיבה לעולם, וכבר הודעתיך בעקר השני בסימן שני כי הקמץ והצרי ישובו לשוא בראש כל שם.
ב
[עריכה]וכן דינם לפעמים באמצע. ולכן כל שם שתחילתו שוא או כשיבא שוא בסבת אחת מארבע ההשתניות אשר ביארתי בראש עקר שני, ויהיה אחר השוא ההוא קמץ או צרי, ותקרה איזה סבה אחרת שצריך לשנות הקמץ או הצרי לשוא, ויהיה אז שני שואין בראש התיבה, וזה אי אפשר, לכן ישוב השוא הראשון לחירק. והמשל מן דְּבָרִים, זְקֵנִים, הנה כשיבואו בסמיכות תפול המ"ם, כמו שיתבאר במאמר זה בעקר אחד עשר, וצריך אז להקל התנועות ולהפך הקמץ או הצרי לשוא כדינם, ויהיו אז שני שואין בראש המלה, ותאמר דְּבְרֵי, זְקְנֵי, וזה אי אפשר, לכן נהפך השוא הראשון לחירק, ותאמר דִּבְרֵי, זִקְנֵי.
ג
[עריכה]וכן בכנויי הרבים תאמר כל הכנויים בשוא בראש, כמו דְּבָרָיו, זְקֵנָיו, דְּבָרֶיךָ, זְקֵנֶיךָ, חוץ מן אותם שבסופם מ"ם או נו"ן, שבעבורם צריך לחלק התנועות ולהפך הקמץ או הצרי לשוא, ויהיו אם כן שני שואין דְּבְרֵיהֶם, זְקְנֵיהֶם, על כן נהפך השוא הראשון לחירק ותאמר דִּבְרֵיהֶם, זִקְנֵיהֶם וכו'.
בביאור הכנויים
א
[עריכה]דע כי לכל שם עשרה כנויים, והאותיות המשמשות בהם הם ששה, וסימנם הכנוים. והא לך עשרת הכנויים על הסדר. מן דָּבָר תאמר דְּבָרוֹ, דְּבָרְךָ, דְּבָרִי, דְּבָרָם, דְּבַרְכֶם, דְּבָרֵנוּ, דְּבָרָהּ, דְּבָרֵךְ, דְּבָרָן, דְּבַרְכֶן.
ב
[עריכה]הלא תראה כי האות הראשונה בכלן בשוא והשנייה בקמץ, חוץ מן אותם שסופם מ"ם או נו"ן, שבהם נהפך הקמץ שבעי"ן-הפעל לשוא, וזה מפני רבוי תנועתם על חבריהם. והא לך כנוי הרבים. מן דְּבָרִים תאמר דְּבָרָיו, דְּבָרֶיךָ, דְּבָרַי, דִּבְרֵיהֶם, דִּבְרֵיכֶם, דְּבָרֵינוּ, דְּבָרֶיהָ, דְּבָרַיִךְ, דִּבְרֵיהֶן, דִּבְרֵיכֶן.
ג
[עריכה]הלא תראה בכלם האות הראשונה בשוא חוץ מן אותן שסופן מ"ם או נו"ן שהם בחירק, כדי שלא יבאו שני שוואין בראש התיבה, כמו שכתבתי בעקר שלפני זה, ובכלם יו"ד קודם אות הכנוי להורות על הרבוי.
ד
[עריכה]ודע כי הכנויים הנסמכים אל השמות מורים תמיד על הקנין, רוצה לומר שהשם ההוא הוא קנין למי שיבא עליו הכנוי בלשון אשכנז מַיין, דַיין, זַיין וכולי, ובלשון לעז מִיאוֹ, טוּאוֹ, סוּאוֹ, או דימי, דיטי, דיקוילו, כמו עַבְדּוֹ, אֲמָתוֹ, רוצה לומר עֶבֶד שֶׁלּוֹ, אַמָּה שֶׁלּוֹ. אבל הכנויים הנסמכים אל הפעלים הם מורים על הפעול, כמו פְּקָדוֹ, פְּקָדְךָ, פְּקָדַנִי, בלשון אשכנז אִיך, דִיך, מִיך. ובלשון לעז מי, טי, קווילו וכולי, רוצה לומר פָּקַד אוֹתוֹ, פָּקַד אוֹתְךָ, פָּקַד אוֹתִי, כאשר אבאר לך בפרק הכנויים באר הטב.
והנה שבעה האותיות אשר ישמשו בראש השמות סימנם מש"ה וכל"ב, ולפי שבעבורם לא ישתנו נקודות השמות, לכן אין צריך לבארם פה, אבל יתבאר דינם בפרק השמושים (בספר פרקי אליהו).
בביאור משקל השמות הנקביים
א
[עריכה]דע כי השמות הבאים בלשון נקבה הם על הרוב בה"א בסוף, והאות שלפני הה"א בקמץ, וטעם התיבה באותה אות שבה הקמץ, כמו צְדָקָה, חָכְמָה, גְּזֵלָה, אֲכִילָה, שִׂמְלָה, עֲבוֹדָה, מְלוּכָה, בֶּהָלָה. ובסמיכות תשוב הה"א לתי"ו והקמץ לפתח. אבל התנועות האחרות לא ישתנו כלל, רק אותם שהם על משקל פְּעָלָה, כמו צְדָקָה, בְּרָכָה, תאמר בסמיכות "צִדְקַת יְיָ" (דברים לג כא), "בִּרְכַּת יְיָ" (בראשית לט ה) – הכ"ף בדגש קל כדין אותיות בג"ד כפ"ת אחר שוא-נח על הרוב. ובכנוי: בִּרְכָתוֹ – הכ"ף רפויה, צִדְקָתוֹ וכולי.
ב
[עריכה]והסבה בזה לפי שהקמץ הראשון יהפך לשוא, על כן צריך להפך השוא הראשון לחירק כמו שכתבתי בעקר ששי. אבל המשקלים האחרים לא ישתנו, כמו חָכְמָה – חָכְמָתוֹ, גְּזֵלָה – גְּזֵלָתוֹ, אֲכִילָה – אֲכִילָתוֹ ודומיהם.
ג
[עריכה]והכלל כי לה"א הנקבה בסוף השמות שני סימנים. האחד, תמיד יבא קמץ לפניה. והסימן השני הוא שצריך שיהיה הטעם באותה אות אשר בה הקמץ, רוצה לומר שתהיה התיבה בטעם מלרע. ואם יחסר לה אחד מאלו השנים אינה לנקבה, רק היא נוספת או שרשית, כמו "קָרָא לָיְלָה" (בראשית א ה), "נַחְלָה מִצְרָיִם" (במדבר לד ה), "אַרְצָה שֵׂעִיר" (בראשית לב ג) ודומיהם, שהטעם בהם אינו בסוף, בכלן הה"א נוספת.
ד
[עריכה]וההאי"ן אשר הם שרשית הם מנחי למ"ד ה"א, כאשר אבאר במאמר הרביעי בעקר השביעי בסימן ב' וג', ושם אתן לך כללים איך תכיר הה"א הנוספת מהשרשיות.
בביאור הרבוי מהשמות הנקביים
א
[עריכה]דע כי השמות הבאים הבאים בלשון נקבות רבות על הרוב יבאו עם תי"ו בסוף והאות שלפניה נקוד בחולם עם וי"ו נחה, כמו צְדָקוֹת, בְּרָכוֹת, חָכְמוֹת ודומיהם, ובסמיכות "צִדְקוֹת יְיָ" (שופטים ה יא), "בִּרְכֹת אָבִיךָ" (בראשית מט כו). אבל "חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ" (שופטים ה כט) בפתח מפני אות הגרון.
ב
[עריכה]ולפעמים הוי"ו כתובה ולפעמים אינה כתובה, וזה נקרא מלא או חסר על פי המסורת. וכן רבוי הזכרים נמצאים חסרי יו"ד הרבוי כמו הַתַּנִּינִם ג' חסרים בלשנא, וצַדִּיקִם כל אורייתא כתיב כן חסר יו"ד אחרינא, וכאלה רבים מאד כאשר אבאר בחבור מסורת המסורת אם ירצה השם.
ג
[עריכה]ויש שמות שהם בלשון יחידה עם ה"א הנקבה ויבאו ברבויים עם יו"ד מ"ם בסוף על דרך רבוי הזכרים, כמו מן שָׁנָה – שָׁנִים, נְמָלָה – נְמָלִים ודומיהם. כמו שיבאו שמות זכריים לפעמים על דרך רבוי הנקבות כמו אָב – אָבוֹת, וכן בּוֹר – בּוֹרוֹת ודומיהם. ויש מהם שיבאו בשניהם, ר"ל על דרך רבוי הזכרים ועל דרך רבוי הנקבות, כמו מן חֲגוֹר – חֲגוֹרִים וַחֲגוֹרוֹת, דּוֹר – דּוֹרִים וְדוֹרוֹת. וכל זה יתבאר הטיב בפרק המדות.
בביאור שמות נקביים הבאים בלשון יחידה עם תי"ו בסוף
א
[עריכה]דע כי כמו שבבינוני יבא גוף היחידה על שני משקלים: פּוֹקְדָה או פּוֹקֶדֶת, מְפַקְּדָה או מְפַקֶּדֶת וכן כלם, ועל הרוב יבאו על משקל פּוֹקֶדֶת כמו שבארתי, כך יבאו גם כן השמות בלשון נקבה בשני משקלים הללו. אמנם על הרוב יבאו עם הה"א בסוף כמו שבארתי לעיל בעקר השמיני, ובעקר שאחר זה אבאר קצת הפרש שביניהם.
ב
[עריכה]ועתה דע כי יש שמות נקביים יבאו בתי"ו בסוף, והאות שלפניה נקודה בסגול, כמו קְטֹרֶת, שִׁבֹּלֶת, ועל הרוב יבאו שני סגולים לפניה, כמו אַדֶּרֶת, עֲטֶרֶת.
ג
[עריכה]ודע כי לא יבאו רק בשני משקלים הללו, רוצה לומר בשני סגולים או בחולם וסגול לפניו תי"ו הנקבה. וכן כשיבאו בתוספת מ"ם בראש: מִגְעֶרֶת, מִשְׁקֹלֶת, וכן בתוספת תי"ו בראש כמו תַּחְבֹּשֶׁת, תִּפְאֶרֶת. והנקודה שלפני החולם או הסגול לא תשתנה לעולם, בין שאחריה דגש או לא.
ד
[עריכה]ודרך השתנותם ונקודתם כשיבאו עם אותיות הגרון וכשיבאו בהפסק וכל הענינים, תלמוד ותבין מן השמות של שלשה אותיות. הבאים על משקל אלה שהם בחולם ובסגול, כמו קְטֹרֶת ודומיהם, הולכים על משקל חֹדֶשׁ, קֹדֶשׁ. רוצה לומר שהחולם ישוב לקמץ-חטוף כמו קְטָרְתּוֹ, כמו שכתבתי בעקר הרביעי.
ה
[עריכה]ואותם שהם בשני סגולים כמו עֲטֶרֶת, הולכים על משקל אותם של שש נקודות, עיין במה שכתבתי בעקר שלישי ורביעי. אכן דע כי הסגול הראשון לא ישוב לעולם לחירק רק לפתח, כמו עֲטַרְתּוֹ, תִּפְאַרְתּוֹ וכולי, כמו רֶגֶל, רַגְלוֹ ודומיהם.
בביאור כנויי השמות הנקביים אשר סופם ה"א או תי"ו ובביאור ההפרש שביניהם
א
[עריכה]דע כי אותם שסופם ה"א הנקבה כשיבאו בכנויים תהפך הה"א לתי"ו רפויה, כמו מן צְדָקָה – צִדְקָתוֹ, צִדְקָתִי, צִדְקָתָם וכן כלם. אבל אותם שסופם תי"ו יבאו בכל כנויי היחיד בתי"ו דגושה, כמו מן עֲטֶרֶת, תִּפְאֶרֶת, נאמר עֲטַרְתּוֹ, תִּפְאַרְתּוֹ, עֲטַרְתָּם, תִּפְאַרְתָּם. ובזה תכיר אלו מאלו. ובלשון רבות תחסר תי"ו הנקבה כאשר יתבאר, ולכן צריך שנאמר כי מִלְחַמְתּוֹ, מִשְׁמַרְתּוֹ ודומיהם, הנפרד מהם מִלְחֶמֶת, מִשְׁמֶרֶת, כי אלו היה הנפרד מִלְחָמָה, מִשְׁמָרָה, היה הכנויי מִלְחֲמָתוֹ, מִשְׁמְרָתוֹ, בתי"ו רפויה.
ב
[עריכה]ודע כי הנקבות הרבות יבאו עם כנויים בשני סימני הרבוי, ביו"ד רבוי הזכרים, ובתי"ו רבוי הנקבות, כמו צִדְקוֹתָיו, צִדְקוֹתֶיךָ וכולי. וכן אף הבאים בכנויי היחיד בתי"ו דגושה כמו שכתבתי, הלא המה יבאו בכנויי הרבים בתי"ו רפויה, כמו מִלְחֲמֹתָיו, מִשְׁמְרוֹתָיו. וזה לסבת החולם, כי אין ראוי לבא אחריו דגש.
ג
[עריכה]ודע כי השמות שהם בלשון רבות כמו שְׁפָחוֹת, צְדָקוֹת ודומיהם, יבאו עם כנויי הנסתרים בשני אופנים, האחד עם מ"ם הכנוי אחר וי"ו תי"ו הרבות, כמו שִׁפְחוֹתָם, צִדְקוֹתָם. והשני עם ה"א אחר וי"ו תי"ו הרבות, כמו שִׁפְחוֹתֵיהֶם, צִדְקוֹתֵיהֶם. אבל שִׁפְחָתָם, צִדְקָתָם, הם כנויים של הנקבה היחידה, כמו שכתבתי לעיל. וזהו מה שפירש ר' שלמה ירחי על "וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם" (במדבר יז כה), וזה לשונו: "ויש חלוק בין תְּלוּנָתָם לתְּלוּנֹּתָם, תְּלוּנָתָם – תְּלוּנָה אַחַת, תְּלוּנֹּתָם – שם דבר בלשון יחיד ואפילו הן תלונות הרבה" עד כאן לשונו. והנה לא פירש הרב ההפרש שבין תְּלוּנוֹתָם לִתְלוּנּוֹתֵיהֶם.
והנני אבאר ההפרש שביניהם במשל. הרי ראובן ושמעון שיש להם שפחה אחת, נאמר עליה זאת היא שִׁפְחָתָם של ראובן ושל שמעון, וכשיש לכל אחד מהם שפחה אחת נאמר עליהן שִׁפְחוֹתָם, וכשיש לכל אחד מהם שנים או שלשה שפחות נאמר עליהן שִׁפְחוֹתֵיהֶם, וכבר יעדתי לחבר ספר אחד ואבאר בו כל דברי רש"י ז"ל אשר דבר בדקדוק בפירוש התורה אם יאריך השם יתברך חיי.
בביאור השמות אשר בהם תוספת אות על שלש אותיות שרשיות
א
[עריכה]דע כי האתיות הנוספות בשמות הם ששה וסימנם האמנת"י, לפעמים יתוספו בראש, ולפעמים בסוף, ולפעמים בשניהם, אבל לא יתוספו רק בשמות הנגזרים מן הפעל כאשר יתבאר בפרק המינים במין השני (בספר פרקי אליהו). והנני אבאר אחת אחת בשני העקרים האחרונים, דהיינו כל עקר שלש אותיות.
ב
[עריכה]הה"א לא תמצא נוספת בראש השמות השלמים כי אם מן שמע נמצא "לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם" (יחזקאל כד כו), ואין עוד בשלמים. אבל בשמות שאינן שלמים נמצאו יותר כאשר יתבאר במקומם. אכן בסוף השמות נמצאו שלש מיני ההי"ן: קצתם שרשיות, קצתם לנקבה, קצתם נוספות, כאשר בארתי בעקר השמיני.
ג
[עריכה]האל"ף תבא נוספת בהרבה מקומות. ועל הרוב היא נקודה בסגול, כמו אֶצְבַּע, אֶשְׁנָב, אֶשְׁכּוֹל, אֶגְרֹף. ולפעמים בפתח, כמו אַבְנֵט, אַבְרֵךְ, אַכְזִיב. ותמיד שוא-נח אחר אותיות האמנת"י. ויש מהם שהאל"ף בהם שרשית והם בכלל שמות של ארבע אותיות, ואדבר בם במאמר שאחר זה בעקר שלש עשרה. ודע כי רוב השמות שהם בתוספת באחת מאותיות האמנת"י לא יבאו עם ה"א הנקבה רק במקומות מעטים, כמו מִשְׁמָרָה, תִּפְאָרָה ודומיהם מעטים מאד.
ד
[עריכה]ועוד דע כי לא תבא בסוף השמות אל"ף נוספת בלשון עברי, אך בלשון תרגום תבא לרוב כמו מַלְכָּא, עַבְדָּא. אכן נמצאים באל"ף שרשית בסוף, כמו כִּסֵּא, פֶּלֶא, והם מנחי למ"ד אל"ף ושם אבארם. וגם נמצאים באל"ף במקום ה"א, כמו "כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" (איכה ג יב), "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א כ).
ה
[עריכה]המ"ם תבא נוספת בראש השמות, ועל הרוב נקודה בחירק ושוא-נח אחריה. ותנועה האחרונה קמץ, כמו מִשְׁכָּן, מִקְדָּשׁ. ובחולם, כמו מִזְמוֹר, מִכְלוֹל. וכשאחרי המ"ם אות גרונית אז המ"ם פתוחה, כמו מַאֲכָל, מַחְשׂוֹף. ואפילו זולת אות גרונית, ואז יבאו דגושים על הרוב ברבוי ובכנוי, כמו מַטְעַם, מַרְבַד, מַחֲמַד, תאמר מַטְעַמּוֹ, מַרְבַדּוֹ, מַחֲמַדּוֹ, מַטְעַמִּים, מַרְבַדִּים, מַחֲמַדִּים. וגם בחירק נמצאים דגושים מעטים, כמו מן מִשְׂגָּב – מִשְׂגַּבִּי. וכל אלו הדגושים הם בתנועה אחרונה בפתח, אבל בקמץ או בחולם בסוף לא יבאו לעולם דגושים.
ו
[עריכה]כבר ידעת כי הקמוצים יבאו בסמיכות בפתח, כמו "מִקְדַּשׁ יְיָ" (במדבר יט כ), "מִשְׁכַּן יְיָ טִמֵּא" (במדבר יט יג), "מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה" (בראשית מ יז). ויש שיבאו עם ה"א הנקבה בסוף והמ"ם בחירק או בפתח או בסגול, כמו מִלְחָמָה, מַמְלָכָה, מֶמְשָׁלָה. ובסמיכות מִלְחֶמֶת כְּנַעַן, "מַמְלֶכֶת עוֹג" (דברים ג י), "לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם" (בראשית א טז). ונמצא זה המשקל גם כן בלי סמיכות, כמו "מִסְגֶּרֶת טֹפַח" (שמות כה כה), "אֶת הַמִּגְעֶרֶת" (דברים כח כ). או בחולם, כמו מִשְׁקֹלֶת, מַחֲגֹרֶת, וכבר כתבתי דינם בעקר העשירי. ונמצאים שמות באים בתוספת מ"ם בסוף, כמו פִּתְאֹם, שִׁלְשׁוֹם ודומיהם מעטים. אבל המ"ם הבאה בסוף השמות להורות על לשון רבים, כמו דְּבָרִים, זְכָרִים, אינה נקראת נוספת רק שמושית, ולפניה חירק גדול, רוצה לומר עם יו"ד. וכשיבא השם ההוא בסמיכות תפול המ"ם, ותשאר היו"ד לבדה והאות שלפניה נקוד בצרי, כמו זִקְנֵי, דִּבְרֵי.
בביאור נקודות השמות אשר בהם תוספת נו"ן או תי"ו או יו"ד בראש ובסוף
א
[עריכה]הנו"ן לא תתוסף בראש השמות. רק מעטים נמצאים בשמות עצמים, כמו נַפְתָּלִי נִמְרֹד ודומיהם.
ב
[עריכה]אכן בסוף תתוסף לרוב, ועל הרוב פ"א-הפעל בחירק, כמו זִכְרוֹן, שִׁלְטוֹן. ובקמץ בסוף, כמו פִּשְׁתָּן, חַרְצָן. גם נמצאים מעטים בקמץ-חטוף בראש או בקבוץ, כמו קָרְבַּן, שֻׁלְחָן. ואלו יבאו ברבוי הנקבות, כמו קָרְבָּנוֹת, שֻׁלְחָנוֹת. ונמצאים רבים שהנו"ן בהם שרשית והם בכלל השמות של ארבע אותיות, כמו חַשְׁמָן, דָּרְבָן, ואדבר בם במאמר שאחר זה בעקר שלש עשרה. גם נמצאו מהם הרבה דגושים, כמו זִכָּרוֹן, שִׂבָּרוֹן. גם כשעי"ן-הפעל בשוא, כמו קִלְּשׁוֹן, קִמְּשׁוֹן, ודומיהם מעטים הדגושים.
ג
[עריכה]התי"ו תתוסף בראש השמות, ועל הרוב היא נקודה בפתח אפילו בלא סבת אות גרונית ושוא-נח אחריה. והתנועה האחרונה היא שורק על הרוב, כמו תַּמְרוּר, תַּמְרוּק, תַּעֲנוּג. גם בחירק או בצירי נמצאים מעטים: תַּלְמִיד, תַּכְרִיךְ, תַּרְשִׁישׁ, תַּשְׁבֵּץ. ונמצאה התי"ו בחירק, כמו תִּדְהָר. גם נמצאים בתי"ו בראש ובסוף, כמו תִּלְבֹּשֶׁת, תִּפְאֶרֶת, וכלם בטעם מלעיל.
ד
[עריכה]ונמצאים בתוספת תי"ו בסוף ולא בראש, והאות שלפניה בשורק, ופ"א-הפעל עם פתח, כמו מַלְכוּת, גַּבְהוּת, מַרְדּוּת, שַׁחֲרוּת. ונמצאים שהפ"א בחירק, כמו רִפְאוּת, שִׁפְלוּת, עִקְּשׁוּת. גם שהפ"א שואית ואחריה חירק, כמו יְדִידוּת, מְרִירוּת, וראוי לומר הרבוי מכלם ביו"ד נעה, כמו שמצאנו מן מַלְכוּת, "אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת" (דניאל ח כב), כן נאמר שִׂכְלֻיּוֹת, עִקְּשֻׁיּוֹת, גַּבְהֻיּוֹת.
ה
[עריכה]ונמצאים בתוספת תי"ו בסוף וחירק לפניה, כמו גָּפְרִית, שְׁאֵרִית, רֵאשִׁית, חֲמִשִּׁית ודומיהם. גם אלו יבאו ברבויים ביו"ד נעה על משקל חֲמִישִׁיּוֹת הנמצא בתלמוד, ונאמר רֵאשִׁיּוֹת, ובפרט אותם שלמ"דיהם ה"א, כמו שאבאר במאמר ד' בעקר שביעי.
ו
[עריכה]היו"ד לרוב נמצאת נוספת בראש השמות העצמיים, כמו יִצְחָק, יַעֲקֹב, יִצְהָר ודומיהם. גם נמצא יַלְקוּט ויַנְשׁוּף, ונמצא בחולם "וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב" (ישעיהו לד יא) על משקל "סַפִּיר וְיָהֲלֹם" (שמות כח יח). ובסוף שמות העצמיים: נַהֲרַי, נַעֲרַי ודומיהם מעטים, אבל יְהוּדִי, מִצְרִי ודומיהם, היו"דין אינם נוספת רק הם ליחס, כאשר יתבאר בפרק המינים (בספר פרקי אליהו).
נשלם המאמר השלישי.