ספר הבחור/מאמר ג/עיקר ז
בביאור הכנויים
א
[עריכה]דע כי לכל שם עשרה כנויים, והאותיות המשמשות בהם הם ששה, וסימנם הכנוים. והא לך עשרת הכנויים על הסדר: מן דָּבָר תאמר דְּבָרוֹ, דְּבָרְךָ, דְּבָרִי, דְּבָרָם, דְּבַרְכֶם, דְּבָרֵנוּ, דְּבָרָהּ, דְּבָרֵךְ, דְּבָרָן, דְּבַרְכֶן.
ב
[עריכה]הלא תראה כי האות הראשונה בכלן בשוא והשנייה בקמץ. חוץ מן אותם שסופם מ"ם או נו"ן, שבהם נהפך הקמץ שבעי"ן-הפעל לשוא, וזה מפני רבוי תנועתם על חבריהם. והא לך כנוי הרבים: מן דְּבָרִים תאמר דְּבָרָיו, דְּבָרֶיךָ, דְּבָרַי, דִּבְרֵיהֶם, דִּבְרֵיכֶם, דְּבָרֵינוּ, דְּבָרֶיהָ, דְּבָרַיִךְ, דִּבְרֵיהֶן, דִּבְרֵיכֶן.
ג
[עריכה]הלא תראה בכלם האות הראשונה בשוא חוץ מן אותן שסופן מ"ם או נו"ן שהם בחירק, כדי שלא יבאו שני שוואין בראש התיבה, כמו שכתבתי בעקר שלפני זה, ובכלם יו"ד קודם אות הכנוי להורות על הרבוי.
ד
[עריכה]ודע כי הכנויים הנסמכים אל השמות מורים תמיד על הקנין, רוצה לומר שהשם ההוא הוא קנין למי שיבא עליו הכנוי. בלשון אשכנז: מַיין, דַיין, זַיין וכולי; ובלשון לעז: מיאו, טואו, סואו (mio, tuo, suo), או דימי, דיטי, דיקוילו; כמו עַבְדּוֹ, אֲמָתוֹ, רוצה לומר: עֶבֶד שֶׁלּוֹ, אַמָּה שֶׁלּוֹ. אבל הכנויים הנסמכים אל הפעלים הם מורים על הפעול, כמו פְּקָדוֹ, פְּקָדְךָ, פְּקָדַנִי, בלשון אשכנז איך, דיך, מיך. ובלשון לעז מי, טי, קווילו וכולי, רוצה לומר פָּקַד אוֹתוֹ, פָּקַד אוֹתְךָ, פָּקַד אוֹתִי, כאשר אבאר לך בפרק הכנויים באר הטב.
והנה שבעה האותיות אשר ישמשו בראש השמות סימנם מש"ה וכל"ב, ולפי שבעבורם לא ישתנו נקודות השמות, לכן אין צריך לבארם פה, אבל יתבאר דינם בפרק השמושים.