ספר הבחור/מאמר ג/עיקר יב
בביאור השמות אשר בהם תוספת אות על שלש אותיות שרשיות
א
[עריכה]דע כי האתיות הנוספות בשמות הם ששה וסימנם האמנת"י, לפעמים יתוספו בראש, ולפעמים בסוף, ולפעמים בשניהם, אבל לא יתוספו רק בשמות הנגזרים מן הפעל כאשר יתבאר בפרק המינים במין השני. והנני אבאר אחת אחת בשני העקרים האחרונים, דהיינו כל עקר שלש אותיות.
ב
[עריכה]הה"א לא תמצא נוספת בראש השמות השלמים כי אם מן שמע נמצא "לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם" (יחזקאל כד, כו), ואין עוד בשלמים. אבל בשמות שאינן שלמים נמצאו יותר כאשר יתבאר במקומם. אכן בסוף השמות נמצאו שלש מיני ההי"ן: קצתם שרשיות, קצתם לנקבה, קצתם נוספות, כאשר בארתי בעקר השמיני.
ג
[עריכה]האל"ף תבא נוספת בהרבה מקומות. ועל הרוב היא נקודה בסגול, כמו אֶצְבַּע, אֶשְׁנָב, אֶשְׁכּוֹל, אֶגְרוֹף. ולפעמים בפתח, כמו אַבְנֵט, אַבְרֵךְ, אַכְזִיב. ותמיד שוא-נח אחר אותיות האמנת"י. ויש מהם שהאל"ף בהם שרשית והם בכלל שמות של ארבע אותיות, ואדבר בם במאמר שאחר זה בעקר שלש עשרה. ודע כי רוב השמות שהם בתוספת באחת מאותיות האמנת"י לא יבאו עם ה"א הנקבה רק במקומות מעטים, כמו מִשְׁמָרָה, תִּפְאָרָה ודומיהם מעטים מאד.
ד
[עריכה]ועוד דע כי לא תבא בסוף השמות אל"ף נוספת בלשון עברי, אך בלשון תרגום תבא לרוב כמו מַלְכָּא, עַבְדָּא. אכן נמצאים באל"ף שרשית בסוף, כמו כִּסֵּא, פֶּלֶא, והם מנחי למ"ד אל"ף ושם אבארם. וגם נמצאים באל"ף במקום ה"א, כמו "כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" (איכה ג, יב), "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א, כ).
ה
[עריכה]המ"ם תבא נוספת בראש השמות, ועל הרוב נקודה בחירק ושוא-נח אחריה. ותנועה האחרונה קמץ, כמו מִשְׁכָּן, מִקְדָּשׁ. ובחולם, כמו מִזְמוֹר, מִכְלוֹל. וכשאחרי המ"ם אות גרונית אז המ"ם פתוחה, כמו מַאֲכָל, מַחְשׂוֹף. ואפילו זולת אות גרונית, ואז יבאו דגושים על הרוב ברבוי ובכנוי, כמו מַטְעַם, מַרְבַד, מַחֲמַד, תאמר מַטְעַמּוֹ, מַרְבַדּוֹ, מַחֲמַדּוֹ, מַטְעַמִּים, מַרְבַדִּים, מַחֲמַדִּים. וגם בחירק נמצאים דגושים מעטים, כמו מן מִשְׂגָּב – מִשְׂגַּבִּי. וכל אלו הדגושים הם בתנועה אחרונה בפתח, אבל בקמץ או בחולם בסוף לא יבאו לעולם דגושים.
ו
[עריכה]כבר ידעת כי הקמוצים יבאו בסמיכות בפתח, כמו "מִקְדַּשׁ יְיָ" (במדבר יט, כ), "מִשְׁכַּן יְיָ טִמֵּא" (במדבר יט, יג), "מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה" (בראשית מ, יז). ויש שיבאו עם ה"א הנקבה בסוף והמ"ם בחירק או בפתח או בסגול, כמו מִלְחָמָה, מַמְלָכָה, מֶמְשָׁלָה. ובסמיכות מִלְחֶמֶת כְּנַעַן, "מַמְלֶכֶת עוֹג" (דברים ג, י), "לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם" (בראשית א, טז). ונמצא זה המשקל גם כן בלי סמיכות, כמו "מִסְגֶּרֶת טֹפַח" (שמות כה, כה), "אֶת הַמִּגְעֶרֶת" (דברים כח, כ). או בחולם, כמו מִשְׁקוֹלֶת, מַחֲגוֹרֶת, וכבר כתבתי דינם בעקר העשירי. ונמצאים שמות באים בתוספת מ"ם בסוף, כמו פִּתְאוֹם, שִׁלְשׁוֹם ודומיהם מעטים. אבל המ"ם הבאה בסוף השמות להורות על לשון רבים, כמו דְּבָרִים, זְכָרִים, אינה נקראת נוספת רק שמושית, ולפניה חירק גדול, רוצה לומר עם יו"ד. וכשיבא השם ההוא בסמיכות תפול המ"ם, ותשאר היו"ד לבדה והאות שלפניה נקוד בצרי, כמו זִקְנֵי, דִּבְרֵי.