קטגוריה:בראשית ג ו

תרגום

בערך חטא עץ הדעת בויקיפדיה, מובאות השיטות השונות לזיהויו של עץ הדעת עם אחד מהצמחים המוכרים לנו היום.

וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

חמד - רצה לעצמו, חשק, השתוקק, כמה, התאוה, חפץ (מילוג).
חמוד - רצוי, ראוי, מתאים, נאה, חינני, יפה (מילוג).
הדיברה העשירית מדגישה: "לֹא תַחְמֹד ..." (שמות כ יג). ניתן להבין שכל עבירה מתחילה בחמידה, ומשם היא ממשיכה לפעולה בניגוד לכל שאר הדיברות.

כבר נאמר "וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה" (בראשית ב ט), אולם העץ הזה עלה על כולם ונאמר עליו: "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל", "תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם". מה נשאר להוסיף "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" אם נאמר כבר על העץ שהוא טוב, ותאוה?

התוספת הזאת "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" מוסיפה שלא רק שהפרי היה טוב, יפה, תאוה לעיניים, לעץ הזה היתה מעלה חמודה נוספת, שבקלות גדולה ביותר, אכילה של פרי יפה, אדם משכיל ונעשה חכם "כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ביאור:בראשית ג ה). לרוב, השכלה דורשת השקעה של שנים בקריאה, כתיבה, מחשבה, נסיון, והנה כאן אכילה בלבד משכילה. (בשם ד"ר הרב אליהו יהודה שוחט, LA)

האישה התרכזה ביופי הפרי, במתיקות הצפויה ממנו. היא רצתה קיצור דרך לתענוג. היא לא עבדה ולא טרחה לגדל את העץ. ללא מאמץ היא רצתה להשכיל.

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל

מִפִּרְיוֹ

בשום מקום אלוהים לא הזכיר פרי של עץ הדעת. אלוהים אמר: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (ביאור:בראשית ב יז), ולא הגביל לפרי בלבד. כל העץ היה אסור לאכילה. וכך אלוהים יחזור וידבר רק על העץ ולא על הפרי בדבריו לאדם ואשתו: "הֲמִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ, אָכָלְתָּ" (ביאור:בראשית ג יא). כך גם העורך מתאר את מחשבותיה של האישה ומדגיש שמדובר בעץ ולא בפרי, ככתוב: "תֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". לא בטוח שאכילת הפרי הביאה לידיעה המוחלטת של "טוֹב וָרָע". ייתכן שהיה צריך לאוכל דבר אחר כמו קליפה או עלים.

כל העץ - מהשורשים שסופגים מים ומנרלים מהאדמה, לגזע שמפזר את ענפי העץ לקלוט את קרני השמש ואויר, לעלים שהם מעבדה מדהימה של קליטת אנרגיה, לפרחים מופלאים שמפיצים ריח וצוף, לפירות שמעניקים אוכל לחיות כדי שזרעי העץ יפוזרו בעולם. ידע ענקי קיים בעץ, אולם האישה ואדם הסתפקו בפרי המתוק והיפה, וזה מה שקבלנו - ידע מוגבל. לכן אלוהים היה צריך להורות למשה לכתוב חוקים נוספים, כדי להשלים את הידע שלנו על טוב ורע.

האישה לקחה פרי, אכלה, ונתנה לאדם.
ניתן לראות שהאישה למדה את הדבר החשוב ביותר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח) ואחרי שאכלה, היא נתנה לאדם לאכול. ניתן להבין שזה מה שהעץ לימד.

וַתֹּאכַל

האישה אכלה ראשונה לבדה. היא לא חילקה את הפרי לשנים או לקחה שני פירות והלכה לאדם לאכול איתו ביחד. ייתכן שהיא היתה סקרנית לדעת מה יקרה, ייתכן שהיא רצתה להגן על אדם מפני הרעלה ומוות מיידי, והעדיפה להסתכן ראשונה למענו.

וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ

הנחש טען שהדעת תבוא לשניהם, ברבים, ולא לאוכל לבדו.

בספר היובלים נעשה שינוי לסיפור, ונכתב: "ותכס בראשונה את ערוותה בעלי תאנה ותתן ממנו לאדם ויאכל" (ספר היובלים ג לג), אולם בתורה שלנו הדבר הזה לא מוזכר, ולכן השינוי מראה שהיתה לכותבי ספר היובלים בעיה, וכך הם פתרו אותה. סביר שאם האישה היתה באה עם כיסוי לערוותה, אדם היה שואל לפשר העניין לפני שהיה אוכל מידה.

העורך לא מציין שעייני האישה נפקחו כאשר היא אכלה מהפרי, הן היא לא כסתה את מערומיה, ולכן נאמר: "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", ולא נאמר שרק אדם, ביחיד, עשה חגורה. הכתוב המדויק נועד להדגיש שרק לאחר ששניהם אכלו, שניהם ביחד קיבלו את הדעת טוב ורע.

ניתן ללמוד מזה:

1. דעת נוצרת ומתקיימת רק כאשר היא מופצת.
2. דעת גדלה כאשר יותר ויותר אנשים עוסקים ותורמים לה.

העיקרון הזה כלול כאשר אלוהים אמר: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב יח), והכוונה לבעל, אישה, ילדיהם, ורעיהם.

לְאִישָׁהּ עִמָּהּ

קיימות שתי אפשרוייות:

1. אדם היה עימה כל הזמן. הוא שמע את דברי הנחש, הוא שמע את תגובת האישה, הוא ראה שהיא שולחת יד, ולא עצר בעדה. במקרה כזה, בשתיקותו הוא הסכים עם דבריה ומעשיה, ובלי לשקר, הוא לא יכול לטעון לאלוהים: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג יב).
2. אדם לא היה עימה בזמן שהאישה דיברה עם הנחש ולקחה ואכלה את הפרי. האישה לבדה חמדה את הפרי. היא הלכה והסתובבה לידו, והנחש הצטרף והתחיל לדבר איתה. לאחר שהיא אכלה ונעשתה חכמה, היא הבינה שמצבה קשה. היא הבינה שהעץ אינו עץ רעל, והמוות יבוא מיד אלוהים. היא הבינה שאלוהים יכול להמית אותה ולעשות לאדם אישה חדשה. לכן כדי למנוע זאת ולהציל את עצמה, היא מיהרה להאכיל את אדם. עכשו אלוהים יצטרך להמית את שניהם ולהתחיל הכל מחדש. אדם לא ידע איזה פרי הוא אוכל. האישה הביאה לו פרי והוא לא ברר איזה פרי זה היה, הן בגן היו הרבה עצים נחמדים.

אדם אומר "מִן הָעֵץ", ולא אומר שהאישה "נָתְנָה לִּי [פרי] וָאֹכֵל", אלא מדגיש "מִן הָעֵץ", העץ עם ה-הידיעה, כלומר הוא ידע, לפחות בשלב הזה, שזה עץ הדעת טוב ורע שנאסר עליו לאכול, כאשר הוא עונה לשאלתו של אלוהים: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ, אָכָלְתָּ" (ביאור:בראשית ג יא). אולם כיוון שבנתיים הוא אכל, ונעשה חכם, ושניהם כבר עשו לעצמם חגורות וכיסו את מערומיהם, שניהם כבר יודעים שהעץ לא היה עץ רעל, ואלוהים עומד להעניש אותם ביד קשה.

בהמשך נאמר שאדם ואשתו התחבאו "בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" (ביאור:בראשית ג ח), וזה עץ הדעת עצמו, שהיה בתוך הגן (בראשית ב ט). מכאן ניתן להבין שלאחר שהיא נתנה לאדם את הפרי לאכול הם שבו לעץ, או ששניהם עמדו ליד העץ, לקחו עלים מעץ תאנה בקרבתו, והתחבאו מתחת לעץ.

לא נראה שאדם ואשתו חשבו שהם עומדים למות מיד כאשר אלוהים ימצא אותם, כי בן אדם, לפני הוצאתו להורג, לא דואג לעשות לעצמו בגדים.

חטא האישה?

סביר שאדם אמר לה, בשם אלוהים, שהאוכל מהעץ ימות, כפי שאלוהים אמר לאדם: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת" (ביאור:בראשית ב יז). האישה שיבשה את הוראת אלוהים והסבירה לנחש: "וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן" (ביאור:בראשית ג ג).

לפי דברי האישה: "פֶּן תְּמֻתוּן" ניתן להבין שהיא לא ידעה שהיא בטוח תמות באותו היום, כדברי אלוהים לאדם. היא חשבה שיש אפשרות בלבד. היא חשבה שאדם אמר לה שהעץ הוא עץ רעל, אבל סביר שהיא ראתה חיות אוכלות את הפירות, ציפורים, תולעים, זבובים.

האישה לא הזכירה שהעץ המיוחד הזה הוא עץ הדעת טוב ורע. רק הנחש טען, "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ביאור:בראשית ג ה). ייתכן שהאישה לא ידעה עד רגע זה את חשיבות העץ.

לא ברור אם האישה האמינה לדברי הנחש - שהעץ העניק ידע אלוהי, אולם לבטח נוצר ספק, כי אכן אדם אמר לה להמנע מהעץ.
במידה והיא שקלה את מעשיה, לא נראה שאכילת הפרי היתה פגיעה באדם או חיה או אפילו העץ. לא היה כאן איסור אכילת דבר שאינו כשר. כל שהיה זה שאלוהים קבע בעלות על העץ, פירסם את מעלות העץ, וכאילו התכוון למנוע מבני האדם להנות מחוכמתו.

האישה עברה עבירה חמורה והפרה פקודת אלוהים, שהגיעה אליה בטלפון שבור.

האישה העדיפה לבקש סליחה ולא רשות.

אולם אם האישה האמינה שהעץ מעניק את דעת הטוב והרע, ובדומה לדחף של הארבעה שנכנסו לפרדס, ייתכן ש-

היא לא רצתה להמנע מהעץ, ולהשאר תמימה כחיה.

היא שאפה לאכול מהעץ, להעניק לה ולמשפחתה את הידע החשוב הזה, ושאלוהים יעניש כרצונו.

כולנו חייבים לה תודה על הסיכון והתעוזה, שהיא לקחה על עצמה, להפר את פקודת אלוהים ולהעניק לנו חוכמה.

(מעניין לציין שהאישה היתה בתוך הגן (בפרדס) אכלה, יצאה, קיבלה את עונשה, ונשלחה מהפרדס)

(כותב הביאור סבור, ככל הנראה, שעדיף למות לפני הזמן מאשר לחיות לנצח בסכלות. ניתן, כמובן, שלא להסכים עימו).