תורת העולה/חלק א (הכל)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק א (עריכה)

תורת העולה · חלק א · פרק א· >>


חלק ראשון
נקרא
הר
מי שעלה ההר    לקדוש הוא נבחר:
ובהר כ"ה פרקים    הם מעלותיו מגיעות לשחקים:
שאו שערים ראשיכם והנשאו
פתחי עולם ויבא מלך הכבוד


פרק ראשון[עריכה]

תנן במסכת מדות: הר הבית היה ת"ק אמה על ת"ק אמה, רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מעוטו מן המערב, עכ"ל המשנה ריש מידות.

כבר אמרו חז"ל (שמות, טו) מקדש ה' כוננו ידיך. מלמד שהמקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה. ואמרינן פרק-קמא דתענית (ה א) ומי איכא ירושלים של מעלה? אין דכתיב (תהלים, קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו. ואמרינן גם כן במסת חגיגה (יב ב) כי מיכאל כהן גדול של מעלה, עומד ומקריב נפשותיהן של צדיקים על מזבח של מעלה. וכן אמרו במדרש ויקרא רבה וביום הקים את המשכן. א"ר סימן, מלמד שמשכן אחר הוקם עמו.

לכן אי אפשר רק שהדברים של מטה הם דוגמא ומכוונים לדברים של מעלה, כמו שאמר דוד ע"ה (דה"א, כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית. ונאמר בבנין המקדש (שמות, כה) כתבנית אשר אתה מראה בהר. מלמד שהדברים מכוונים למעלה ולמטה. ולזה אני אומר כי העולם בכללו נקרא מקדש של מעלה, להיותו פעולת השי"ת. וכן נקרא העולם בכללו "בית אל", כמו שפירש הרב שם טוב (פרק נד, חלק א) מספר המורה. ולזה נאמר (הושע, ב) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו. כי על ידי פעולת השי"ת אשר הם נגלות לנו, אנו משיגים השם יתברך. לזה אמר "שם ימצאנו".

ולזה נאמר במשה רבינו ע"ה (במדבר, יב) בכל ביתי נאמן הוא. ר"ל שהשיג כל ענייני המציאות על אמיתתן, כמו שביאר הרב המורה, וכאשר פירש שם הרב שם טוב (פ' נד הנ"ל). וכבר העיר על זה בעל העקידה (פר' וישב שער לא).

וכתב הבחיי פרשת תרומה, ג' תרומות נאמרו בבנין המשכן נגד ג' תרומות שנברא בהן העולם, והם חכמה ודעת ותבונה. וכדי לזכור שהמשכן הוא שקול כנגד בריאת העולם, כתב אצל בצלאל (שמות, לה) "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת".

ותמצא ב- (פרקי דרבי אליעזר פרק א) כשבנה שלמה המקדש, בנה בשלשתן, שכן הזכיר על חירם (מלכים א, ז) "בן אשה אלמנה הוא למטה נפתלי ואביו איש צורי חרש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת". וכן בשלשתן עתיד להבנות וכולי.

וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה) ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא, בנוהו כבנין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל, עכ"ל. הרי לך כי מדות אלו שנתנו חכמים ז"ל בבנין בית שני, הוא על פי חכמה ותבונה ודעת, שהוא שקול נגד בריאות העולם.

לזה אמרו כי הר הבית היה ת"ק על ת"ק, נגד העולם בכללו שהוא מהלך ת"ק שנה לרחבו ולארכו, דהיינו ת"ק על ת"ק. וידוע שהעולם כולו אינו עומד על שום סמיכה, רק תלוי במאמר הש"י, וכמו שנאמר (איוב, כז) תולה ארץ על בלימה. כן אמרו שהיה תחת הר הבית כיפין על כיפין חלול מתחתיו, כדמות העולם עומד על בלימה.

ובאגדת שמואל -- ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק אמר מגילת בית המקדש מסר הקב"ה בעמידה שנאמר (דברים, ה) ואתה פה עמוד עמדי, משה מסרה ליהושע בעמידה שנאמר (דברים, לא) קרא את יהושע והתיצבו, יהושע מסרה לזקנים בעמידה שנאמר (יהושע, כד עיי"ש) ויאסוף יהושע את כל זקני ישראל ויתיצבו לפני האלהים, עמדו הזקנים ומסרוה לנביאים בעמידה ונביאים מסרוה לדוד בעמידה ולית לן קראי. עמד דוד ומסרה לשלשה בעמידה שנאמר (תהלים, מא) ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם, ואומר (דה"א, כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל -- מלמד שנתנה לדרוש מיד ה', עד כאן לשון המדרש.

ואין ספק שרמזו לסוד מה באמרם שנמסר מזה לזה בעמידה והביאו ראייה מן המקראות שלא נאמרו בענין המקדש כלל, וסמכו דבריהם כזה כדי להורות על הכוונה.    ונראה שכוונו ז"ל שמה שדרשו ז"ל בסוכה (פרק לולב וערבה) וביומא (פרק בא לו) "עצי שטים עומדים" (שמות, כו) שמעמידים את צפויהם שמא תאמר אבד סברם בטל סיכוים תלמוד לומר עצי שטים עומדין שהן קיימין לעולם ולעולמי עולמים, עכ"ל. הרי שדרשו עניין העמידה על דבר קיום, ולכן למד הקדוש ברוך למשה ומסרו הדבר זה לזה בעמידה לרמוז על דברים הקיימים שהיו רמוזים בענין המקדש הם קיימים אף לאחר שנחרב הבית, ולכן הביאו פסוקים שלא נאמרו במקדש להיות כי כל התורה והעולמים כולם היו רמוזים במקדש וכליו - לכן נרמז העמידה בכולן.

ולהיות הענין כן אמרו בבראשית רבה (פרשת ויצא) אמר רבי שמעון בן יוחאי אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה אלא שמנה עשר מיל. מאי טעמא? (בראשית, כח) "וזה שער השמים" כמנין "וזה".    הנה לפי פשוטו הוא מאמר רחוק שהרי מן השמים להארץ מהלך ת"ק. אלא שכיון לי"ח הגלגלים שכוללים המקדש של מעלה, וכמו שיתבאר בסמוך כי הגלגלים הם י"ח.

עוד מדרש פרשת החודש הזה לכם בשמות רבה המורה לנו על זה וזה לשונו שם:    משל למלך שהיה לו בן והשליטו על כל נכסיו ואמר לו הבן לאביו אם אין אתה נותן לו הכסא שלך האיך הכל יודעין שאתה מחבבני אלא כשתתן לי מקום הכסא שלך הכל נותנין לי קלוס. כך נתן אלהים לאברהם העולם ואמר (בראשית, יח) וה' אמר המכסה אני מאברהם, כיון שנתן לו הכל אמר לו אם אין אתה נותן לו בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום. ונתן לו הקב"ה. עד כאן לשון המדרש.    ומבואר נגלה מענין מדרש זה שת"ק אמות של הר הבית הוי נגד מהלך ת"ק של העולם כאשר נתבאר.

ואמרו שרובו מן הדרום וכולי -- פירוש שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית אלא שהיה הרוחק בין חומת דרום לעזרה יותר מן הרוחק שבין חומת מזרח לעזרה, וחומת מזרח יותר מן הרוחק שבצד צפון, ושל צפון יותר משל מערב. והוא דוגמא נפלאה.    כי ידוע שישוב העולם הוא כולו לצד צפון רחוק מן הדרום ושאין ישוב בדרום העולם כלל מפני החום הגובר שם. כידוע ליודעים מעט בחכמת התכונה שכשהחמה במזלות הדרומיים שאז החמה קרוב לארץ ומחמת תגבורת החום אי אפשר לישב שם ולזה אין הישוב רק בצפון. ומכל מקום גם שם לא יגיע לקצה הצפוני כמו שיתבאר. לכן באה העזרה תוך הר הבית דוגמת הישוב תוך כלל העולם, רחוק מן הדרום.

ואפשר שבזמן הבית היה הישוב יותר רחוק מן המזרח מלצפון ובצפון יותר רחוק מלמערב. ואף על פי שלעת כזאת איננו כן -- מכל מקום דבר זה לא יעלים ממנו הטעם. וכבר נודע מה שכתב הרב המורה (ח"ג פ"ג) בתת טוב טעם ודעת על ענייני ספרי קורי הדורות אשר הם בתורה וכתב וז"ל דברי הימים ההם נעלמו ממנו היום ואלו ידענו היום וידענו המקרים אשר קרו בימים ההם היה מתבאר לנו בפרט טעם רוב מה שנזכר תורה. וממה שצריך שתדעהו כי אין בחינת הספורים הנכתבים בבחינת העניינים הנראים כי בעניינים הנראין פרטן מביאין לדברים הצריכים מאוד אי אפשר לזכרם מפני האריכות וכשיתבונן האדם בספורים ההם יחשוב שיש בהם אריכות או כפל דברים ואילו היה רואה מה שסוּפָר היה יודע צורך מה שנאמר. ומפני זה כשתראה בתורה ספורים בזולת המצות ותחשוב שהסיפור ההוא אין צורך לזוכרו או שיש בו אריכות -- אינו רק להיות בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר, עכ"ל.

ובזה אני אומר אל תתמה במה שהישוב אינו לעת עתה כדרך שסדרו לנו חז"ל חכמי המדות מאחר שאפשר שבימיהם היה ככה ואילו ראית מה שסוּפָר היית יודע מה שסופר.


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק ב (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק ב· >>

פרק שני[עריכה]

אחר שנתבארו דברים אלו על דרך הכלל, אשוב על הפרטים לבאר בדרך זה ולהראות שאין בפרט אלא מה שבכלל לאורך ולרוחב ולגובה לכל מדותיו אשר נתבארו במסכתא זו. ולפי שמטולטלים שבילה של תורה ואינן נזכרין במשנה כסדר שנוכל להבינו משם בנקל -- אביא לך דברי התייר הגדול הרמב"ם ז"ל אשר תר לנו את הארץ לארכה ולרחבה ונתן לנו סימני מצריה וגבוליה בהלכות בית הבחירה, מסודר בסדר נקל למען ימצא כל מעיין מבוקשו. ואף על פי שלפעמים יש מחלוקת בגמרא על זה בעניין הלשכות או המעלות שהיו במקדש או במקום המזבח (כמו שהוא מבואר פ"ק דיומא ובשאר מקומות בתלמוד) -- לא אשגיח בזה ולא אבאר רק על פי דברי הרמב"ם שהן אליבא דהלכתא; מלבד בעניין צורת המזבח וסדר המערכה שהם גדולי הערך שאמשיך בהן הכוונה אליבא דכולי עלמא כמו שיבא אי"ה.

וזאת התורה אשר שם לנו משה בהלכות ההם (פ"ה מהל' בית הבחירה) וזה לשונו:

רוחב העזרה מצפון לדרום קל"ה אמה. וזה חשבונו:
  1. מכותל הצפוני עד בית מטבחיים - ח' אמות
  2. בית מטבחיים - י"ב אמה ומחצה
  3. בצדו מקום השלחנות - ח' אמות
  4. ובצד מקום השלחנות מקום הטבעות - כ"ד אמות, ששם שוחטין הקדשים
  5. ובין מקום הטבעות למזבח - ח' אמות
  6. המזבח והכבש - ס"ב אמות
  7. ובין הכותל הדרומי והמזבח - י"ב אמה ומחצה, עכ"ל.

הרי שנחלק לז' חלקים נגד הישוב שהוא ז' אקלימים‏[1] לרוחב הישוב. ולהיות כי הישוב מתפשט לצד צפון השוה ס"ו מעלות (כמו שנתבאר בדברי חכמי התכונה), ומניין סמ"ך וא"ו במלואו עם מספר ב' תיבות הוא מניין קל"ה -- לכך היה הרוחב קל"ה.

ודע כי חכמי התכונה והמחקר חלקו האיקלימים ונתנו שיעור כל איקלים ואיקלים (כאשר מבואר בספר יסוד עולם ובספר תמונות הארץ ובשאר ספרי התכונה). והנה שערו שאקלים הזה שהוא ראשון לצד צפון קפ"א מיל -- לכן באה המדה הראשונה במקדש רוחב ח' אמות בהיות כי האקלים ההוא הוא הראשון לצד צפון, ולכן בא הרמז במדותיו על כח הש"י שסוגר העולם בצפון (כמו שיתבאר). ולהורות על מספר קפ"א בעניין זה באה המדה הראשונה ח' אמות. וזה, שאם תסיר כ"א (שהוא מספר השם הגדול) ישאר ק"ס, ואם תחלקהו על מספר ח' יצא לך צלע המספר כ', וביחד הוא כ"ח יה"ו שסוגר העולם בצפון.

וידוע מדרשם ז"ל שדרשו ז"ל בפרקי רבי אליעזר (פרק י"ג) שהניח הקב"ה רוח צפוני פתוח לדון בו עובדי עבודה זרה לומר יבואו יראתכם אם יוכלו לסגור רוח צפוני שהוא פתוח, והקב"ה סוגרו בשמו. לכן באה כאן מדת הרוחב הקרוב לצפון להורות על שמו יתעלה שסוגר העולם. וידוע אמרם בספר יצירה שאותיות יה"ו שהם במספר כ"א הם חותמי העולם. ולכן באה מדה זו בחלק הצפוני כאשר נתבאר.

ומאחר שבא לידי, אימא בה מילתא על תוכן וכוונת מאמרם שאמרו ז"ל שהעולם פתוח לצפון כמו שאמרו ז"ל פרק הקומץ רבה שהעולם נברא בה' הפתוחה לצפון, ופרק לא יחפור העולם דומה לאכסדרה שיש לו ג' מחיצות. וזה לשון הגמרא שם (בבא בתרא כה, ב):

תניא ר' אליעזר אומר העולם דומה לאכסדרה ורוח צפוני אינה מסובבת, וכשהחמה מגיע לקרן מערבית צפונית נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע. רבי יהושע אומר העולם דומה לקובה ורוח צפונית סובבת וכשהחמה מגיע לקרן מערבית צפונית מקפת אחר הכיפה שנאמר (קהלת, א) הולך אל דרום וסובב אל צפון -- הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה, סובב סובב הולך הרוח -- אלו פני מזרח ומערב שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן, עכ"ל.

ואמרו רבותינו ז"ל במדרש למה התורה מתחלת בב'? לומר לך מה ב' סגורה בג' רוחות ופתוחה לצד צפון כך העולם וכולי.

ויש להקשות והלא ידוע ומפורסם בעולם ולא מצאנו ששום חכם יחלוק בזה שהעולם כולו מסובב בגלגלי העולם שהן מסבבין אותו, והגלגלים הם כדוריים עגולים מכל צד, ואיך נאמר בהן שהן פתוחין וקרועין לצד צפון? ואף שרבי יהושע חולק בזה וסבירא ליה שרוח צפונית מסובבת והעולם דומה לקובה והוא דעת הפילוסופים שסוברים שהגלגלים כדורים, אם כן חלק העליון שעל הארץ מונח על הארץ כקובה, וכן נקרא בפי הפילוסופים "קבוב הגלגל" -- מכל מקום גם דברי רבי יהושע הם תמוהים כי איך אמר שהחמה בדרום ביום ובצפון בלילה וכל זה איננו לפי דעת חכמי התכונה והפילוסופים? שמבואר בדבריהם שתמיד החמה הולכת ממזרח למערב באמצע הרקיע ואינה הולכת בדרום וצפון כלל; אלא בימות החמה היא במזלות הצפונים ובימות החורף היא במזלות הדרומים. אבל ביום אחד אינו לא בדרום ביום ולא בצפון בלילה. והוא מבואר בדבריהם.

ואם יאמר האומר שדברי חכמים ז"ל הם מקובלים -- אפשר שכן הוא, לא אחלוק עליו, כי אם קבלה הוא נקבל אף על פי שהוא רחוק מן השכל. אבל אם לדין יש תשובה. ובכל מה שאפשר לפרש דברי חכמים ז"ל שלא יחלקו על המפורסם ולקרבן אל השכל -- מה טוב ומה נעים.

ועוד שהם עצמן אמרו פרק כיצד מעברין (עירובין נו, א) מקום שהחמה יוצאת ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זהו פני צפון; החמה יוצאת ביום קצר ושוקעת ביום קצר - זה פני דרום; תקופת ניסן ותקופת תשרי חמה יוצא בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב שנאמר (קהלת, א) הולך אל דרום וגו'. אמר רב משרשיא ליתנהו להני כללי דתניא לא יצא חמה מעולם מקרן מזרחית צפונית ושקעה בקרן מערבית צפונית, ולא יצאה חמה מעולם מקרן מזרחית דרומית ושקעה בקרן מערבית דרומית, עכ"ל הגמרא. הרי שרב משרשיא הסכים לדעת הפילוסופים שהחמה מהלכת לעולם באמצע השמים.

ועוד קשה דהא במנחות פרק כל הקרבנות משמע ששבעים יום קודם הפסח החמה היא כל היום בצפון, ולכן אמרו שמביאין העומר מן השדות שהן בדרום שבהן החמה זורחת כל היום כדאיתא התם. אם כן שמע מינה שאין החמה סובבת כל ארבע רוחות כל יום ויום.

ועוד קשה דבפסחים פרק מי שהיה טמא אמר רבא שית אלפא הוי עלמא וכולי, ומוכח לה התם מהליכות החמה ממזרח למערב -- אם כן שמע מינה שהחמה הולכת ממזרח למערב כדעת הפילוסופים ואינה מקפת לדרום ולצפון. ולזה כתב שם רש"י ז"ל ולא נהירא לן כלל שהרי אין החמה מהלכת לארכו של עולם אלא מקיפתו -- הרי שהוקשה לרש"י ז"ל הקושיא שהקשיתי.

והנראה לי בזה אחר עיון הנמרץ שדבר זה מבואר על ידי ידיעת מהלך החמה שהוא דבר הנקל בחכמת התכונה וקל הוא להבינו ליודעי טעם אריכות הימים והלילות והשתנות בכל אקלים ואקלים לפי מה שהוא בכל הישוב שהוא לצפון. וזה כי סבת אריכות הימים בתקופת תמוז וקצרי הלילות הוא בסבת תנועת השמש על ידי הגלגל היומי ממזרח למערב שכל יום מסבב העולם בכל יום ויום השמש הולכת וסובבת על שביל אחד והם הנקראים שבילי או גלילי השמש אשר הם בשוה ממזרח למערב בדרך אופן השוה הנקרא 'קו השוה'. ומבואר שהשמים הם חצים למטה מן הארץ וחצים למעלה. על כן כל גלילים אלו נחלקים גם כן -- חצין למטה וחצין למעלה. ואופן המפריד בין חצי השמים שממעל לארץ ואשר מתחת נקרא 'אופק הארץ' ההיא. ולהיות הארץ כדורית יש לה אופקים מתחלפים החותכים השמים לב' חלקים, כל מקום לפי שהוא. והשמש לא השתנה מהלכו בשינוי האופקים רק מהלכו תמיד בשוה, רק כדור הארץ גורם שינוי האופקים אשר על ידי זה ישתנה שיעור הימים והלילות במדינות עד שליושבים תחת אופן השוה (דהיינו באמצע העולם בין צפון לדרום) -- תמיד יום ולילה שוה, כי אופקם חולק העולם בדרך שוה. אבל המדינות הצפוניים -- כל עוד שיתרחב הישוב לצפון -- יתארכו הימים בתקופת תמוז כי אופקם לא יחתוך גלילי השמש בחלק שוה רק נשאר קשת ארוך על הארץ מן הגלילים ההם. ולכן היום ארוך כי החמה נראית זמן ארוך על הארץ.

וזה סבת נטיית הגלילים מצפון לדרום כי מאחר שהארץ כדורית ובני היישוב בחלק הצפוני -- האופק השוה נוטה להם לצד דרום עד שהיושבים על קצה צפון האופן השוה הוא להם אופקם (כמו שנתבאר כל זה לחכמי התכונה).

ומעכשיו יתבאר לך מאחר כי גלילי השמש נחתכים לשנים שהם פתוחים לצפון, כי בביאת החמה לקצה הקשת היומי במערבית צפונית אז היא שוקעת מתחת לארץ, וזה עניין אמרם שהעולם פתוח לצפון, ר"ל הגלילים ההם. כי מאחר שהאופקם מחלקן ?שם לקשת היום והלילה נראין שם כפתוחין וקראו לגלילים ההם "עולם" להיות כי עיקר הוויית העולם תלוי במהלך השמש כמבואר.

גם הוסר מעינינו מסוה בהבנת אמרם שהחמה הולכת ביום בדרום וסובבת בלילה בצפון, כי בדרך נטיית קשתותיה שביארנו עולה כהוגן, והוא מבואר למבין. כי על ידי זה החמה לעולם בדרום הגליל ההוא ביום ובצפון לעולם בלילה, כי זהו עניין היום והלילה בעצמו.

ומוכרח הוא פירוש זה בגמרא פ"ק דפסחים שאמרו שם שהחמה בשש(?) שעות בקרניתא קאי והוא באמצע דרום. ועיין שם בפירוש רש"י (דף יב.), וכן כתב החכם אבן עזרא והביא בעל צפנת פענח לשונו פרשת במדבר כי הראש הוא הדרום בעבור שבזמן שהחמה באמצע הרקיע היא באמצע הדרום והוא סבת נטייה זו, עיין שם.

ומעתה שעמדנו על אמרם שהעולם פתוח לצפון שרצה לומר שאין החמה סובב שם ביום -- יתבאר לך טעם אמרם שלעתיד הקב"ה מנסה בזה עובדי ע"ז לומר "יבואו יראתכם וייסגרו העולם הפתוח בצפון", בהיות כי ראש לעיקר ע"ז שהיתה מעולם היא החמה, וכשהיא שוקעת בצפון נגלה שיש לה מכריח אותה לשקוע, נראה שאין לה כח אלהות ואינה רק כגרזן ביד היוצר.

וידוע שהחמה בזריחתה נותנת החיים לכל המציאות -- על כן נדע ענין הפסוק שאומר שמצפון תפתח הרעה. המשיל עניין הפורענות שבא לישראל מצפון לדבר ההוא בעולם כי מאחר שהחמה שוקעת שם אין לך רעה גדולה מזו.

ולפי מה שנתבאר אין מחלוקת בין רבי אליעזר לר' יהושע בזה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, רק שרבי אליעזר העמיק בדבר יותר ואמר שהעולם פתוח לצפון וכולי.

אמנם עניין אמרם שהחמה הולכת למעלה מן הכיפה או אחורי הכיפה -- זהו יתבאר לך בסמוך.

ורב משרשיא שאמר לית להו להנהו כללי -- לא בא לחלוק אלא לפרש שהנהו כללי אינן על דרך פשוטן כי לעולם לא מגיע החמה לצפון ודרום העולם על דרך האמת כפי מה שנתבאר למעלה אמרם במנחות שהחמה קודם הפסח היא בצד צפון כל היום, כי שם רצה לומר בצפון העולם שאז מתקרבת אל הישוב ואל מזלות הצפוניים ולכן זורחת אל הדרום. וכל זה מבואר למעיין.

והנה אומר שכן הם דברי חכמינו ז"ל, כולם בנויים על צד החכמה האמיתית ואין בדבריהם נפתל ועקש אף על פי שלפעמים נראה לפי תחלת המחשבה שאין מסכימים לדברי החכמים הבאים על צד המופת; בפרט בעניין התכונה. ויסמכו מקצת החכמים את עצמן במה שאמרו ונצחו חכמי האומות חכמי ישראל.

גם בדברי הרב המורה שכתב שעניין התכונה לא היתה נשלמת בזמן הנביאים וחכמים הראשונים ויבהל המעיין לומכ כי חכמים ז"ל לא ידעו דבריהם.    אבל לא יחשוב האדם החס על כבוד קונו וכבוד חכמי התורה כן, אלא ידקדק בדבריהם, שבודאי נמצא תוך כל דבריהם כמו שנתבאר באלו המאמרים, שידעו סוד התכונה על צד שידעו אותן חכמי הגוים ויותר מהם שידעו גם כן דרכים אחרים אשר נעלמו מכל חכמי הגוים כמו שתבין(?) ממאמרם בבראשית רבה (בראשית רבה ו, ח) וזה לשונם: ויתן אלהים אותם ברקיע השמים כיצד גלגל חמה ולבנה שוקעים ברקיע. ר' יהודה בר אילעי ורבנן. רבנן אמרין מאחורי הכיפה ולמטה. רבי יהודה בר אילעי אומר מאחורי הכיפה ולמעלה. אמר רבי יוחנן נראין דברי ר' יהודה בר אילעי בימות החמה שכל העולם כולו רותח ומעיינות צוננין, ודברי רבנן בימות הגשמים שכל העולם כולו צונן ומעיינות פושרין. א"ר שמעון בן יוחי אין אנו יודעין אם פורחין הן באויר אם שפין ברקיע ואם מהלכין כדרכן הדבר קשה מאוד ואי אפשר לבריות לעמוד עליו. עכ"ל.

הנה בזה המאמר העמיקו דברו כל חלקי התכונה שהניחו הפילוסופים. וזה כי כבר כתב בעל יסוד עולם (מאמר ג') ובעל צורת הארץ מעניין גובה רום השמש ונוכח רומו. יכתבו כי בימות החורף השמש בנוכח רומו ולהיות כי אז הוא במזלות הדרומיות רחוק מן הישוב ואם לא היה קרוב לארץ היה העולם חרוב מרוב הקור ובימות החמה שהוא במזלות הצפוניות קרוב לישוב ואז הוא בגובה הרום רחוק מן הארץ כי אם היה קרוב לארץ היה העולם נשרף מרוב החום.

והנך רואה שזה הדבר שאמרו רבנן ורבי יהודה בר אילעי -- מר אמר חדא ומר אומר חדא ולא פליגי, כדרך שביאר רבי יוחנן. וזה כי בימות החמה הוא רחוק מן הארץ למעלה מן הכיפה, ורוצה לומר בכיפה גלגל החמה(?) שאינו יוצא מרכו(?) וכשהוא גובה רום היוצא מרכז אזי הוא רחוק יותר מן הכיפה ההיא. ואמר שהעולם רותח מאחר שהוא בצפון שהוא מקום הישוב. מכל מקום המעינות צוננים מאחר שהוא רחוק מן הארץ והמעיינות נובעין מתחת לארץ כמו שנאמר "כל הנחלים הולכים אל הים ומשם הם שבים ללכת". ומאחר שהים אינו צפונית נשארו המים צוננים בסיבת רחיקת השמש. ובימות החורף הדבר בהפך כי החמה בגובה רומה קרובה לארץ רחוקה מן הישוב למטה מן הכיפה הנזכר, ולכן העולם צונן והמעיינות רותחין בסיבת קריבת השמש לארץ שהוא מקום הימים.

וראה והבן עומק חכמתם זכרונם לברכה במה שדקדקו בדבריהם ונקטו במחלוקת רבנן ור' יהודה בר אילעי מאחורי הכיפה ולמטה או מאחורי הכיפה ולמעלה, ובמחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע נקטו למעלה מן הרקיע או מאחורי הכיפה -- כי מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אינה רק בהליכת החמה בלילה ורבי אליעזר שהעמיק לדבר מעניין השתנות האופקים בכל מקום ומקום לפי מה שהוא אמר שהחמה בלילה הוא למעלה מן הרקיע והוא אמת. כי יתבאר לך בחלק ג (פרק כז) כי גם הארץ נקראת "רקיע" בשתוף השם, ועל כן כשהחמה שוקעת באופן אחד עדיין הוא על האופק בחלק היותר צפוני עד כי יום ולילה לא ישבותו תמיד מעל הארץ כאשר מבואר ליודעי התכונה. וזהו עניין אמרו שנכפפה ועולה למעלה מן הרקיע. אמנם רבי יהושע אשר לא דבר מהשתנות האופקים רק בא לבאר מהל' השוה של החמה אמר שנכפפה ומקפתה אחורי הכיפה, ור"ל העולם, כאמרם מלכו תחת הכיפה. אמנם מחלוקת רבנן ורבי יהודה בר אילעי שדברו בתכונת השמש בשנה ע"כ נקטו בדבריהם "מאחורי הכיפה ולמעלה או מאחורי הכיפה ולמטה", וכאשר נתבאר.

ואמר אחר כך "אין אנו יודעין אם פורחין הם באויר אם שפין ברקיע ואם מהלכין כדרכן".     דע כי נפלו שלש דעות בענייני התכונה.

  • האחד הוא דרך התכונה המפורסמת בספר האלמגישט[2] אשר נמשכו אחריו כל חכמי התכונה הנמצאים מזמן היות בנמצא הספר הנזכר והוא בנוי על דעת חכמי האומות שאמרו מזל קבוע והגלגל חוזר.
  • הדעת השני, דעת חכמי ישראל שאמרו מזל חוזר והגלגל קבוע. ואף על פי שאמרו ונצחו חכמי האומות וכו' כבר כתבתי בזה בפירוש המגילה שלי‏[3] ובספר אגדות שאין דעתם לומר שחזרו בהן חכמי ישראל רק שבסבות הגלות נשכח מהן אותו הדרך ולא ידעו לכוון כל דרכי התכונה על פי התכונה ההיא והוצרכו ללמוד על פי תכונת הגוים. וזהו עניין ההודאה. וכמו שהוכחתי כל זה בספרים הנ"ל בראיות ברורות.
  • הדעת השלישי הוא דעת האיש המרעיש אשר תקן תכונה חדשה כפי שסיפר ממנו בעל יסוד עולם וכאשר הביא בעל העקידה (פר' בראשית) ודרך תכונתו שהגלגלים כולן סובבין ממזרח למערב אלא שמקצתן מהירין בתנועתם כל כך שמקדימין את האחרים ועושין סיבוב שלם בכל יום והאחרים אינן עושין סיבוב שלם ואותו סיבוב אינו נגלה ונדמה לבני אדם שהלכו ממערב למזרח. והביא ראייה מהרבה סוסים הרצים ביחד וכו' כמו שהאריך בעל יסוד עולם בדבריו. וכתב בעל העקידה שאילו היה יודע להשלים עניין תכונתו היו כל החכמים מודים לדבריו.

והנה אתה רואה שכל זה תפס ר' שמעון בן יוחי במאמרו. אמר "אם פורחין" כדעת המרעיש, "ואם שפין" כדעת חכמי ישראל שסוברין שהמזל חוזר ומשפשף עצמו בגלגל כדבר המשפשף עצמו בחבירו, "ואם מהלכין כדרכן" כדעת חכמי האומות. ואמר שבכל אחד מג' דרכים אלו אפשר לתקן ענייני התכונה ולכן הדבר קשה לדעת איזה דרך הוא הישר והאמת בעצמו, אי אפשר לעמוד עליו.

זהו הנראה לי לטוב כוונתם בזה וכיוצא בזה. ונחזור לדברינו ואומר שעל זה בא הרמז בחלק הראשון מן המקדש שהיה ח' אמות על הדרך שבארנו.




מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק ג (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק ג· >>

פרק שלישי[עריכה]

  • החלק השני היה י"ב אמות ומחצה נגד האיקלים השני ששערו החוקרים שרוחבו רי"ב מיל. וזה שאם תחלק מספר רי"ב על י"ב ומחצה יעלה צלע המספר י"ז פחות חצי אמה. ואם תוסיף אותה חצי אמה‏[4] עם הי"ב ומחצה חזר להיות במספר כ"ח. בהיות כי בחלק הראשון בא המספר המורה על כח השם הסוגר העולם (כמו שנתבאר), בא מיד החלק השני ומורה על כחו בהפסד העולם, כי באותו חלק היה מקום המטבחיים המורה על הפסד הכללי (כמו שיתבאר בטעם הקרבן חלק ב' אם ירצה השם). והנה בהפסד העולם נראה כח השם כמו בהוויתן על כן בא עניין הכח בשניהם, רק שבאו במדה זאת האמוֹת חסרים ושבורים כי זהו ענין ההפסד בהיות כי ההפסד הוא חסר ב הנמצאות מן ההויה.
  • החלק השלישי היה רחבו ח' אמות נגד אקלים השלישי שרחבו ת"מ. שאם תחלק ת"מ על ח' יהיה הצלע מן המספר ה"ן על דרך מה שנאמר הן לה' אלקיך וגו'. והנה מלת "הן" מורה על אחדות השם יתברך, כי כל האותיות מזדווגות בא"ב של אט"בח חוץ מאותיות 'הן' (כמו שאמרו במדרשם ז"ל), על כן בא מספר ה"ן בחלק השלישי אחר עניינו של הפסד העולם הנגלה בחלק השני, כי אז יתראה אחדותו של השם יתעלה כמו שכתוב ונשגב ה' לבדו וכמו שיתבאר לעתיד מעניין הפסד הקרבנות. ובהיות כי החוקרים אמרו כי באקלים ההוא רומי אשר תכליתן הוא המאכל והמשתה וטבעה ומלכותה יצא בעולם -- על כן היה בחלק זה שלחנות, כי השלחן מורה על עניין מלכות במדרשם זכרונם לברכה בעניין השלחן של משכן והוא מקום המאכל והמשתה נגד שלחנות האומות אשר הן מלאים קיא צואה וצריכין נקיון גדול. ועל כן היו מדיחין שם הקרביים של קרבנות. ואולי היה לכפר על מעשה האומות כמו פרי חג.
  • האקלים הרביעי שרחבו ש' מיל היה נרמז בחלק הרביעי שרחבו כ"ד אמות. כי אם תחלק מספרי ש' על מספר כ"ד יצא לך צלע המספר י"ב ומחצה, כי אמרו החוקרים כי בחלק זה מתחיל ארץ ישראל שנחלק ל-י"ב שבטים ומחצה (מאחר שיוסף נחלק לשנים). והיו שם מקום הטבעות שבהן תולין הקרבנות כי השבטים הן הטבעות שבהן נתלים עניין אמונת הקרבנות, כמו שיתבאר. וכבר המשיל שלמה את דביקות האומה בדוגמת טבעת ואמר "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך", ולכן היו טבעות אלו מורים גם כן על מקור האומה והיתידות שנסמכין בהם.
  • הרוחב החמישי רחבו שמנה נגד איקלים החמישי שרחבו ש"ן כי במספר קטון ש"ן הוא מספר ח'. ומכוון בזה מה שאמרו החוקרים כי באיקלים זה הוא ירושלים והוא יפה נוף משוש כל הארץ והוא מקום שכל העולם כלול בו ויצא משם; רק שזה גדול וזה קטן. ולכן בא כאן מספר ח' כי הוא כולל כל הארץ כאשר כל השבעה איקלימים הם בצפון וחלק הדרומי עמהם הוא שמונה, והוא כולל כל הארץ אשר יסודה בהררי קודש ובירושלים. ולכן היה מקום זה פנוי, אין בו דבר, כי הוא מורה על עצמו, כאשר היה בירושלים.
  • הרוחב השישי הוא נגד אקלים השישי שרחבו ארבע מאות מיל, ולכן היה רחבו ס"ב. כי אם תחלוק מספר ת' על מספר ס"ב יהיה הצלע ו' וישארו כ"ח שלא הגיעו לשלימות מניין ס"ב. והרמז להורות כי כח השם בכל שש קצוות השמים. ובא העניין בחלק זה כאשר אמרו החוקרים כי בחלק זה מצרים, (שבא) [שבה] הראה הקדוש ברוך הוא כחו וגבורתו לכל העולם, אשר לו היכולת בכל קצווי העולם. וכן באו בחלק זה המזבח מקום הקרבנות שמורה על חידוש העולם, כמו שיתבאר, כי הוא היה נגלה על ידי יציאת מצרים.
  • החלק השביעי י"ב ומחצה נגד אקלים השביעי שרחבו ת"ם. שאם תחלק מספר ת"ם על י"ב ומחצה יצא לך גדר(?) ומספר ל"ב למספר הת' וישאר מ'‏[5]. והעניין הוא קו השוה המכוונת נגד אופן השוה הוא נקרא 'לב השמים' ששם מהלך החמה הנותן חיים לכל אלו הנמצאות השפלים והוא באמצע העולם כלב האדם בגופו. ובהיות כי אמר החכם "האדם -- יולידו האדם והשמש", ואמרו הטבעיים כי אי אפשר להיות הוויית האדם בלי חיבור זכר ונקבה והוא מקום המזג השוה מן הקור והחום שהוא מקום הגן עדן אשר הסכימו עליו שהוא תחת קו השוה וכן העידה עליו התורה שנוצר שם האדם עפר מן האדמה -- על כן נשאר מספר המ' שהם ימי הוויית האדם ויצירת הוולד.

זהו הנרמז בחלקי רוחב המקדש. ובא מרחב מספר הח' ארבע פעמים להורות על עניין אמרם פרק קמא דקידושין (דף ל.) {צ|פסוקי התורה הם חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה ונתוסף בספר תהלים שמונה פסוקים ונחסרו מדברי הימים שמונה פסוקים}}. ובודאי לא דבר רק הוא או שנפל במקרה מספר השמינית בכל אלו עניינים. אלא כי עניין שאמרו בענין יחוד פסוק ראשון של קריאת שמע שצריך להאריך ב-ח' כדי להמליכו בשמים ובארץ, ובלבד ב-ד' רק שלא יחטוף ה-ח'. וכן במדת המקדש באו מספר ה-ח' ארבע פעמים להורות כי הוא אחד ואין שני והם ביחד מספר ל"ב על דרך שנאמר (תהלים עג, כו) צור לבבי וחלקי. ולזה באו גם כן בתורה ארבע שמיניות כמו במקדש. אך בתהלים נתוספו שמונה פסוקים כי על ידי הצדיקים שיסדו תהילים נתגדל ונתקדש שמיה רבה. ובהפך על ידי הרשעים, על כן נחסרו מדברי הימים שמונה פסוקים כי הוא המדבר בסיפורי המאורעות שאירעו לאבותינו למלכיהם ושריהם עד שעל ידן נחרב הבית ונאבד מספר השמיני שהיה ארבע פעמים במקדש כמו בתורה.

ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לישראל ולנצח על השמינית, ונראה לי שזהו כוונת מאמרם ז"ל פרק יש בערכין (ערכין יג, ב) תניא כינור של דוד היתה של שבעת נימין שנאמר שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע. של ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית - על נימא שמינית. של עולם הבא עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל עד כאן לשון מאמרם.

והדבר מבואר בעצמו כי זהו עניין כוונתן, כי אף שהקדוש ברוך הוא שליט ויחיד בעולמו, אין ממשלתו ואחדותו ניכר בעולם הזה וכמו שנאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד ונאמר כי יד על כס י"ה ומדרשם זכרונם לברכה אין הכסא שלם ואין השם שלם כו'. לכן בעולם הזה אין ההילול והשבח ניכר כל כך בכל העולם מלבד ישראל שהם מיחדים השם יתעלה ב-ח' שבאחד בקריאת שמע.

אמנם בלא זה אינו משובח רק בשבעה הילולים, כי רוב האומות נותנים הממשלה לשבעה רקיעים, רק שעיקר השבח הוא להשם יתעלה, רק שמשתתפים עמו צבא השמים ושאר כחות. על כן היה ההילול בשבעה נימין. אבל בימות המשיח שאז יתגלה אחדותו של השם ושהוא מושל על שבעה נימין אלו ויהיה השבח בשמונה נימין. וכל זה בעולם הזה שאנו מגדלים ומקדשים אותו כערכנו ומרוממים אותו למעלה מן השמים ושמי השמים ושהוא רוכב שמים. אבל לעולם הבא שיש לנפש הצדיק מהלכים בין העומדים שהם למעלה מן השמים, עיקר שבחו בעשרה מיני ניגון שהם נגד עשר מדרגות השכליים העליונים. גם, כל המציאות נתלה לעשרה מדרגות וכמו שיתבאר לעתיד. ועל כן שבחו בעשר נימין יתעלה.




מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק ד (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק ד· >>

פרק רביעי[עריכה]

בעניין אורך העזרה למה שכבר בא הרמז על ישוב העולם לרחבן כמו שבארנו, בא הרמז מעתה על אורך העולם ממזרח למערב. ולהיות כי אי אפשר לשער באורך רק מצד הגלגל שהולך ממזרח למערב, מדת אורך העזרה קפ"ז אמה. ק"פ, להורות על אורך העולם ממזרח למערב שהוא ק"פ מעלות, שהם חצי הגלגל שעל הארץ, כי כל הגלגל ש"ס מעלות וחציו ק"פ. ושבעה הנותרים הן מורים על שבעה ככבי לכת שהולכין גם כן על ידי התנועה היומית ממזרח למערב, שבהן נודע המרחק. או, בא להורות כי זה האורך הוא שוה בכל שבעה האיקלמים מצד חלק מהגלגל שעליו, שנחלק לק"פ מעלות, אף כי ערך אליהם בגודל וקוטן, מכל מקום הענין בכל האקלימים ק"פ מעלות בשוה.

וכתב הרמב"ם, (פ"ה מהל' בית הבחירה ה"יב) "וזהו חשבון האורך:

  • מכותל מערבי עד כותל היכל - י"א אמה
  • ואורך היכל כולו מאה אמה
  • בין אולם למזבח - כ"ב
  • והמזבח - ל"ב
  • מקום דריסת רגלי כהנים והוא הנקרא עזרת כהנים - י"א אמה
  • מקום דריסת רגלי ישראל והוא הנקרא עזרת ישראל - י"א אמה" עכ"ל.

כבר גילו חכמים ז"ל אזנינו שהמשכן נעשה על תמונת העולם הכללי באשר הוא נחלק לשלשה דיורין כמו שהעולם נחלק לתחתיים שניים ושלשיים (כמו שהאריך בזה בעל העקידה והבחיי ושאר מפרשים פרשת תרומה). ולזה אני אדרוך גם כן בדרכיהן בבניין המקדש אך בביאור אחר אם ירצה השם כאשר תראה. ועל זה כוונו ז"ל במה שאמרו (שבועות טז, ב) "מקדש מקרי משכן" להורות ששניהם לדבר אחד נתכוונו רק שבמקדש היו הדברים יותר מבוארים בדרך כלל ופרט וכמו שיתבאר לקמן.

ודע כי המקדש לא היה במשור אלא במעלות ההר, מדרגות זו למעלה מזו, מתחילת הר הבית עד סוף האולם, כמו שנתבאר במסכת מדות וכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, להורות כי הדברים רומזים לשלשה חלקי העולם שהם במעלות זו על זו ושעל ידן יוכל אדם לעלות להשיג מי שאמר והיה העולם (כמו שיתבאר כל זה לקמן בפרטים אם ירצה השם). ולזה כאשר ראה יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, יב-יז) הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו אמר "אין זה כי אם בית אלקים וגו'" להורות על מדרגות המקדש שהיו כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כאשר תראה בעניין מדות אלו שנתנו חז"ל במקדש.

ואף כי אורך המקדש היה מורה על ארכו של עולם היה גם כן מרמז על גבהו מצד מעלותיו זו על זו בעליית ההר שהיה המקדש עליו כמו שיתבאר, כי האורך והגובה בעולם הם מדה אחת כמו שנאמר באדם שהיה מקצה השמים ועד קצה השמים והיה מן הארץ עד לשמים ואחז"ל "אידי ואידי חד שיעורא הוא", על כן ארכו נמדד על ידי גובהו. ובהיות כי דבר מוסכם שהעולם כדורי ואם כן המרחק שמקצה לקצה הוא כפל המרחק שמן הארץ עד שמים, אם כן אי אפשר אלא שכוונו העניין שאנחנו עליו ורוצים לומר אידי ואידי חד שיעורא הוא רוצה לומר שבמדה אחת נמדדים, כי החמה זורחת בקצה המזרח והוא עלייתה, ועולה תמיד עד לרום שמים שהוא אמצע הרקיע, וחוזרת ויורדת ושוקעת במערב. הרי כי האורך והגובה באין כאחד על כן בא הרמז באורך ובגובה יחד.

ואף כי ביאור זה במאמר זה אינו אלא הלציי ויש לפרש בו דרך יותר אמיתי. וזה, כי רצה לומר אידי ואידי חד שיעורא הוא על דרך האמת, כי ידוע מחכמי התכונה בהשתנות אופקים שמנקודת תחילת מזרח העולם עד נקודת חצי העולם נקרא כולו מזרח, ומשם עד נקודת סוף מערב העולם כולו נקרא מערב, עד שעל ידי זה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, כמ"ש בעל העקידה פרשת בראשית והאריכו בו ספרי התוכנים. ואם כן, מתחילת מזרח עד מערב אינו רק חצי הכדור כמו מארץ לשמים, והם נקראים קצה השמים. גם כן לפירוש זה הוא מוכרח בגמרא תמיד גבי תשובות חכמי הנגב לאלכסנדרוס מוקדון שאמרו שם (תמיד לב, א) "וחכמים זה וזה שווין כאחת שנאמר כגובה השמים על הארץ גבר חסדו על יראיו כרחוק מזרח למערב, ואי חד נפיש לא לכתוב תרווייהו רק האי דנפיש כולו".

או נוכל לומר כי מה שאמרו אידי ואידי חד שיעורא לא אמרו על קצוות הרחוקות, רצוני קצה השמים המזרחי עד קצה השמים המערבי, רק על קצוות הקרובים דהיינו מאמצע דרום עד מזרח בכדי חצי כדור וכן בשיור הקצוות. או שכוונו למה שכתב החכם אבן העזר כי האויר נקרא שמים מצד שתוף השם והאויר הוא חצי הכדור בהיות כי יסוד האש והאויר ממלאים המרחק שבין מזרח למערב ואין ריקות בעולם. הנה כל אלו הפירושים נאותים אל המאמר הרחוק הזה וכולן אמתיים בעצמן. מכל מקום אינו רחוק שכיון האומר הדרך הראשון שהביאנו עליו.

ונחזור למה שהיינו. אמרו שמכותל מערבי היה י"א אמות עד כותל העזרה. הנה אמרו רבותינו ז"ל לעולם שכינה במערב ושלא זזה השכינה מכותל מערבי, והטעם כבר ביארוהו הרב המורה (ח"ג פרק מ"ח) וזה לשונו: ביאורו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא יומא שאברהם אבינו יחד המערב, רוצה לומר בית קדשי קדשים, וסבת זו אצלי שמפני שהיה הדעת מפורסם בעולם עבודת השמש ושהוא אלוה ואין ספק שבני אדם כולן היו פונים למזרח. מפני זה פנה אברהם למערב בהר המוריה, רוצה לומר בית המקדש, עד שישים אחוריו לשמש. הלא תראה ישראל בעת כפרם ושובם לדעות הקודמים הרעים ההם מה היו עושים? אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה והם משתחוים קדמה לשמש. והבן זאת הפליאה עד כאן לשונו.

ועוד אומר מאחר ששקיעת החמה הוא במערב ועל ידי זה ניכר שאינה אלוה ואינה אלא כגרזן ביד היוצר וצריכה לשקוע מלפניו ושאדון עליה -- לכן נבחר צד מערב שתהא מורה על השם יתעלה, עד שאמרו שכינה במערב. ולזה באו הנה י"א אורך בין הכותל להיכל להודיע תחילת בדרך כלל כי השם יתברך רכב עליהם שכלים נבדלים, הרי י"א נבדלים, כי ידוע שהמלאכים עשרה מדרגות (כמו שכתב הרמב"ם בספר המדע והסכימו בזה כל חכמי הפילוסופים), ואם תצרף עמהם עילתן -- הרי י"א.

וכדי שלא יחשוב האדם שמעלת הי"א הם שוה ח"ו -- על כן בא אחר זה ההיכל, נחלק לשלשה חלקים שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות בית הבחירה, דהיינו קדש וקדש קדשים ואולם, להורות כי אלו השכלים הם נבדלים על ג' חלקים;

  • יש מהן עילה ואינו עלול כלל,
  • ויש שהוא עילה ועלול,
  • ויש שהוא עלול ואינו עילה.

העילה ואינו עלול הוא השם יתעלה ויתרומם, לכן בא נגדו קדש קדשים כי הוא מקודש בקדושי' והיה ארכו ך' אמה כי הוא עשרים במניין שהוא בגמטריא כתר כי לו לבדו כתר המלכות. ודע כי אם נרד לענייניי הקבלה הרמז יותר נאות כאשר בא הרמז במלת כתר שהוא כתר העליון שבו תלוי הכל. גם ענין הי"א אמה שבין כותל מערבי להיכל אינן רומזים על השכלים הנבדלים כלל אלא הרמז בא על שאמרו בספר יצירה "עשרה ולא י"א, י' ולא תשע כו'" שביארו חכמי הקבלה שלא יחשוב י"א ספירות לרוב העלמות עלות העלות יתעלה ושאינו נכנס בגדר המניין. ולא תשע, כי גם ספירת מלכות בכלל. ולכן אפשר לומר כי על זה הדרך בא הרמז במספר י"א אף כי אינן במניין אחד נגדרים, אפשר דהיינו דוקא במדות הויה אותן הדברים, אבל במקדש שאותיות השם בן ד' בפירוש נזכרים, גם דברים אלו ברורים, כי הכהנים נכנסי המקדש זהירים מלטעות. ועל הכל יתגדל וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים לדור דורים.

ודע כי מחיצה זו של כותל מערבי היתה מקפת כל העזרה כמו שכתב הרמב"ם דוגמת קלעי החצר לרמז נפלא להורות על סוד שחז"ל קראו שמו של הקדוש ברוך הוא 'מקום' כי הוא מקום של עולם ואין עולם מקומו. וכבר כתבו החוקרים כי גדר המקום הוא שמקיף המתקומם ולזה בא כאן רמז ההקפה להודיע כי השם יתעלה מקיף בגדולתו ורוממותו העולם והוא מקומו וכמו שביאר בעל העקרים מאמר שני פרק י"ז. וכן המקובלים כתבו מסוד ההקפה זה כאשר כתב הבחיי ז"ל הכתר כולל וסובב הכל. ודי למבינים.

החלק השני הם השכלים הנבדלים שהם עלולים מהשם יתעלה והם עילים לאשר תחתיהם. ונגד זה בא בניין הקדש שהוא לפני הקדש הקדשים והיה ארכו מ' אמה נגד מ' יום שעלה משה להר והיה לו מהלכים בין העומדים האלה. ועוד נראה כי עשר מעלות השכלים הנבדלים נגדרים במספרם מ' כעניין שכתב המורה (ח"א פ' מ"ג) וז"ל: הלא תתבונן אמרו בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו כלומר שסיבת מציאותו, רצה לומר המלאך, נסתרה נעלמה מאוד והיא פניו. וכן הדברים אשר הוא סבתם, רצה לומר המלאך כו', עד וזה לשתי סבות -- מצדם ומצדינו; רצה לומר חולשת השגתינו וקשה השגת הנפרד מצד אמיתו עכ"ל. וכתבו המפורשים שאילו השגתם הם הכנפיים שמכסה בהם פניו ורגליו. ומעתה הדבר מבואר מצד שהשכלים הם עשרה ולכל אחד ארבע כנפיים אלו, והם במספר ארבעים. ואולי של טעם זה היה משה ארבעים יום ביניהם כי עמד על עניין השגתם עד שהשיג את השם יתעלה וראהו פנים בפנים.

החלק השלישי בשכלים נבדלים שהמה עלולים ואין עלותם לאשר תחתיו בשכל הפועל שאין שכל נבדל למטה הימנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג כו' שלזה נתכוונו (כמו שכתב בעל העיקרים מאמר ב' פרק עשרים וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם) ואל תדקדק עלי באמרי שכליים נבדלים שהמה עלולים מאחר שאין עניין זה רק בשכל הפועל האחרון, כי יכול ואפשר להיות יותר מאחד כמו שיתבאר לקמן (פרק י"ז). ונגד זה בא החלק השלישי במקדש שהוא האולם ולהיות כי השכל הפועל האחרון פועל בתחתונים ונותן הצורות בחומריים בעלי הגוף, על כן נקרא החלק שבא נגדו "אולם" שהוא חצר שהוא מקום גופני, אבל שני החלקים הראשונים לא נתנו לו שם גופני רק קראו להם קדש וקדש קדשים, להורות כי אין במחיצתן רק קדושה ואין לדבר גופני גדר שמה, על כן לא קראו בשם גופני. והוא רמז נפלא.

ועוד אפשר לומר כי נקרא חצר לתוספות ביאור, כי כבר כתבתי בעזרת השם יתברך בחיבור קטן הנקרא מחיר יין כי שכל האדם נקרא חצר כאשר הוא מוכן לזרוע בו צמחים או לבנות עליו בית ככל אשר בחפצו ישנו בשכל הזה, שהוא מוכן לקבל איזה שלימות שירצה האדם להוציאו לפועל ושלזה נקרא חצר כמו שביארתי שם באריכות בעזר השם יתברך, על כן בא גם כן כאן הרמז בחצר כי עיקר פעולת השכל הפועל בשכל האדם שהוא כחצר.

והיה ארכו י"א אמה להורות כי הוא השכל האחרון, אין לו שלימות רק כאשר הוא מכלל השכלים הנבדלים שהם י"א כאשר ביארנו. ועוד כי על ידו אנו משיגים הויות השכלים הנפרדים ובאורו נראה אור כאשר הוא פועל בשכלינו להוציאו מכח אל הפועל כאשר ידוע למשכילים, ע"כ נתנו לחלק שכנגדו מניין כולן דהיינו אחד עשר להורות כי על ידו אנו משיגים את כולן.

ודע כי להיות שההיכל כולו היה רומז על עולם העליון על כן היה כולו מאה אמה עם עובי המחיצות והתאים כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה וכתב עוד שכן ברומו היה מאה אמה וכן ברחבו, כי ידוע שעיקר עילתם הוא השם יתברך והוא יתעלה מעמיד את כולם וכולם דבקים בו ומקבלים ממנו מציאותם ועל ידם נגלה לברואיו וע"כ נקרא המלאך בשם רבו כמו שמצינו שנקרא לפעמים בתורה השם או אלקים. כן בא כאן במחיצות מניין הקו"ף. ואמרו באלף בית דרבי עקיבא "קוף זה הקדוש ברוך הוא" להורות כי שם רבם עליהם והוא המקיים אותו כרצונו יתעלה שמו לעולם ועד. והיה אורך ק' ורוחב ק' ורומו ק' -- ג' מדות אלו הם ג' קו"פין לרמוז על קדוש קדוש קדוש שמלאכי מעלה מקדשין בו השם יתברך.

והרמב"ם בפרק ד' מהלכות בית הבחירה (פ"ד מהל' בית הבחירה ה"ד) חלק שיעור אורך והרוחב והרום לחלקים שכתב וז"ל "ממזרח למערב מאה אמה וזה חשבונ' בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנה חמש אמות ובין כותל שני לשלישי שש אמות ובין כותל שלישי לרביעי שש ובתוך אלו המדות היו הכתלים ואורך קדשי קדשים עשרים אמה ובין פרוכות המבדילות בינו ובין הקודש אמה ואורך הקודש ארבעים אמה ועובי הכותל המזרחי שש אמות והאולם אחת עשרה אמות ועובי כותל האולם ה' אמות נמצא הכל מאה אמה" עכ"ל. וכן חלק שם הרוחב והגובה. וכתב החשבון מה היו משתמשין.

והמחשב בהן ימצא כי עולין מדות חלקי האורך ל"ו במספר קטן ועם ב' האותיות הוא ט"ל, בגימטריא יהו"ה אחד. ומדות הרוחב עולין ס"ד ועם ב' האותיות הם ס"ו בגמטריא אדנ"י אחד. ומספר רומו עולה שמנה ועשרים והוא שיעור קומתו של יוצר בראשית שכתבו המקובלים שנרמז בפסוק גדול אדוננו ורב כ"ח והמשכיל יבין. והכל לרמוז על העולם העליון הנרמז בהיכל כאשר נתבאר. ולכן בא בחלקיו הרמז על ממציאן ומקיימן יתעלה.

ודע עוד שאם תצרף י"א אמות שבין כותל מערבי להיכל יהיה מספר כולן אי"ק, והוא סוד אי"ק בכ"ר הרומז להקדוש ברוך הוא ומה שהאציל, כידוע למקובלים.

ודע כי כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה וז"ל שם "ארבע כתלים היו זו לפנים מזו וביניהם ג' מקומות פנוים. בין כותל מערבי ובין שלפנים ממנו - חמש אמות, ובין שני לשלישי - שש אמות, ובין שלישי לרביעי - שש אמות" עד כאן לשונו. וכאשר נתבאר מעניין חשבון האורך שנתבאר והרמז על המניין שהם ה' ו' ו' שהם אותיות הויה לרמוז על הויית השם יתברך שהוא היה הוה ויהיה. וזה אם תקרא הוָו בקמץ ו' ראשונה אז הוא 'היה', ואם תקרא הוֹו בשורוק אז הוא לשון 'הווה'. וכבר ידעת שוא"ו שבאית שהיא בראש המלה ויהפך העבר לעתיד, אם כן יצא לנו מזה 'יהיה' אם תקראו וְהָ"וו‏[6]. זהו הנראה בעניין מדות בקדש הקדשים הרומז לעולם העליון.




מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק ה (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק ה· >>

פרק חמישי[עריכה]

אחר שנרמז עולם השכלי בדרך שביארנו במידת ההיכל' (ואפשר שעל זה בא הרמז מה שנאמר ה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ), בא מיד אחר זה שאר העזרה שבא ההוראה על עולם הגלגלים, לרמוז שעל ידי מלאכיו מנהיג השם יתברך עולמו כמו שיתבאר. לכן בא מדת העזרה חוץ להיכל ואמרו

  • שבין האולם למזבח כ"ב אמה
  • ומזבח ל"ב אמה
  • מקום דריסת רגלי הכהנים והוא הנקרא עזרת כהנים אחד עשר אמה
  • ועזרת ישראל אחד עשר אמה.

ולמה שנודע כי הגלגלים נחלקים לשלשה חלקים. החלק האחד הוא הגלגל היומי המקיף בכל, שאין בו כוכב כלל. והשני הוא הגלגל השמיני שיש בו המזלות ושאר כוכבים הקבועים. השלישי הז' גלגלים שאין בכל אחד מהן רק כוכב אחד משבעה כוכבי הנבוכים. וכתב הרב המורה חלק א' פרק ע"ב שכלל מספר אלו הגלגלים המקיפים העולם הם י"ח ואי אפשר בשום פנים ובשום עניין שיהיו פחות מי"ח כדור וידוע שלתנועת כל גלגל ד' סבות שהן כדורותו ונפשו ושכלו וחשוקו כמו שכתב המורה ח"ב פ"ד ובין הכל הוא כ"ב דברים המשלימים הוייות הגלגלים ותנועותיהם שבזה הוא נכלל כלל צבא השמים -- ולכן בא מיד אחר ההיכל מדת כ"ב אמה פנויים להורות על עולם הגלגלים שהם כ"ב דברי' ותנועותיהם ומציאותן מעולם העליון. ולכן היו קרובים להיכל שמורה על הווית העולם העליון כמו שנתבאר.

ולהיות שאין דבר גופני תוך הגלגלים ואין רקות ביניהם כלל רק הם פוגעים זו בזו כמו שידוע בחכמת התכונה וכתבו הרב המורה ח"ב שהם אינן גופים וגשמיים כאלו אשר בארץ ולכן אין להם מקרים כקור וחום ושאר ענייני הגוף ולא השיגו החכמים מהם רק המרחק הגופי לבד -- לכן לא היה דבר גופני כלל תוך כ"ב אמות אלו רק היו פנויים מכל דבר להורות על המרחק הגשמי בלבד.

ולפי שזה הוא כלל הגלגלים באו אחר כך ג' מדות להורות על חלקיהן בדרך שנתבאר במדת ההיכל שבא תחילה הכלל ואחר כך הפרט. ולמה שידוע שכתב הרב חלק ראשון פרק ע"א שגלגל העליון הסובב בכל נקרא לב העולם וזה לשונו שם "והדמיון שדמינו כלל העולם כאיש אחד מבני אדם לא יתחלף בדבר רק בג' דברים כו' עד כי הלב מכל בעלי חיים שיש לו ל"ב באמצעיתו ובתוכו ושאר אברים מקיפין בו והעניין בכללו בהיפך הנכבד שבו מקיף בפחותו" עד כאן לשונו. ואמרו במסכת חגיגה "ערבות שם צדק וצדקה ומשפט וגנזי לחיים ושלום כו'" וערבות הוא הגלגל העליון כמו שביאר המורה בארוכה חלק ראשון פרק ע' -- ולכן נקרא הגלגל העליון לב העולם באשר הוא נותן החיות לעולם כאשר נותן הלב לגוף. על כן בא הרמז במזבח שהיה ל"ב אמות להורות על לב שאמרנו.

ואמרו עוד בחגיגה שבערבות הם גנזי ברכה ונשמות של צדיקים ואמרו שמיכאל שר הגדול עומד ומקריב נשמתן של צדיקים במזבח של מעלה -- על כן בא הרמז במזבח. ועוד יתבאר לקמן אם ירצה השם עניין המזבח לארכן ולרחבו ושראוי להיות נרמז במרחקו עניין הלב הנותן החיות לכל ועל ידי שהוא בא להתבונן בו עניין של מעלה על כן בא הרמז עניין רוחב העולם וישובו בחלק זה שהיה בו המזבח כמו שנתבאר לעיל פרק ב' ופרק ג' כי נתבאר בזה מעניין השם י"ת הממציא והמקיים העולם וזה ראוי להורות מצד מזבח כאשר יתבאר לעתיד מעניין המזבח.

ואחר זה היתה עזרת כהנים י"א אמות נגד גלגל המזלות. וידוע שהמזלות הם שנים עשר וכולן נכללין באחד עשר. ואלו הן: טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים. וטלה וגדי נכללין בלשון אחד בתורה כי שניהם נקראו 'גדי' סתם מלבד במקום שנאמר גדי עזים וכמו שפירש רש"י על לא "תבשל גדי בחלב אמו" דאף עגל וכבש בכלל וכן הוא בגמרא פרק כל הבשר (חולין קיג, ב) ומעתה לא נשארו רק י"א דברים שכנגדן היו אחד עשר אמות בעזרה.

ואל יהא ביאור זה נקלה בעיניך שבא הרמז באחד עשר אמות ולא בשנים עשר שלימות להורת על שנים עשר מזלות כדרך שכתבו כל החכמים שהן שני עשר מזלות ברקיע -- כי בא הרמז שהשמים להשם ושכל הממשלה של אלו המזלות הוא נתלה באחד עשר מדרגות שבאו בהיכל המורים על הווית העולם העליון ובתוכו השם המקיים הכל כאשר נתבאר, אך אם היה נשלם מניין המזלות הכופרים היו מוצאים מקום לומר שהכל נתלה במערכת המזלות, ועל כן בא הרמז באחד עשר אמות הרבה פעמים במקדש להורות על מה שאמרנו. ואף כי י"א הם אותיות החשובים שבכל אלף בית שלפי זה הושמו לראש שמות הקדוש ברוך הוא וע"כ בא הרמז תמיד בהם להיות זכרון השם יתברך שמו תמיד בין עינינו וכמו שנאמר שויתי להשם לנגדי תמיד.

ואלו אחד עשר אמות היו נקראים עזרת כהנים כי כהנים במקדש היו דוגמת מלאכי השם י"ת ברקיע וכמו שיתבאר חלק ב' פרק מ' אם ירצה השם ומקרא מלא נאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ולזה הוא נקרא מקום דריסת רגלי כהנים כי כמו שאחד עשר מזלות אלו הם נדרסים ונפעלים על ידי מלאכי מעלה כן היו אחד עשר אמות אלו דריסת רגלי הכהנים

ואחר כך באה עזרת ישראל אחד עשר אמה נגד ז' גלגלים הנשארים שבהן שבעה כוכבים הנבוכים שהם שצ"ם חנכ"ל. וידוע כי באלו שבעה גלגלים נתרבו ארבע דברים שאינם בגלגלים העליונים דהיינו מקום גובה רום הכוכב ושפל רום וראש התלי וזנבו המתחדש בגלגלים אלו על ידי גלגל יוצא מרכז שבהן הכוכב הולך ואלו הם אחד עשר דברים נגד אחד עשר אמות ולכן נקרא עזרת ישראל כי על ידי מהלך החמה והלבנה שהם מכלל כוכבים אלו מונים ישראל ימים ושנים וקובעים חדשים ומועדים כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא ללבנה כשמעטה למנה בך ישראל כו' ועוד שאמרו אין לישראל ועל כן היו אלו אחד עשר אמות מקום מדרס רגלי ישראל להורות שמערכת של מעלה מוכנע לפניהם כשעושין רצונו של מקום יתברך שמו ולזה היו דורסין עליהן על דרך שנאמר ואתה על במותימו תדרוך ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ח"ב ד, ב) חיה אחת יש ברקיע וישראל שמה וכו'. על כן נקרא חלק זה עזרת ישראל.

ודע שאמרו במסכת מדות (פ"ב מ"ה ו) כי בעזרת ישראל היו הלוים עומדים בשיר על הדוכן להורות על מה שכתב המורה פ"ח חלק שני כי דעת חכמי ישראל ונביאיה הגלגלים משמיעים קולות נוראים בתענועו'(?צ"ל בתנועות) וסיעת פיטא"גורס תאמין יש להן קולות ערבים נערבים עם גדלן בהערך ניגוני מו"סיקו וכתב שם הנרבוני כי דוד המלך עליו השלום יחס נגד הגלגלים השבעה כוכבי לכת שבעה מיני כלי שיר. ואמר עליהן הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכינור כו'. וזהו השיר שהלוים אמרו בבית המקדש וכמו שאכתוב לקמן חלק שנים פרק שבעה ושלשים אם ירצה השם. ואל תתמה במה שהנחנו לאמת שהיה השיר נגד קולות הגלגלים והרב המורה כתב שם שאין האמות כן כי כבר נתבאר בעזרת השם יתברך בחיבור מחיר יין שנביאנו אמת ותורתינו אמת ושיש להן קולות נוראים אף כי אין זה בהסכמת הפילוסופיה האחרונה כמו שהארכתי בזה שם וכתבתי מדבר זה לעיל פרק שני והמקדש היה בנין ישראל וחכמיהם ונביאיהם ומלכם בראש' הוא דוד המלך ע"ה וכבר נתבאר שזה היה דעתו ולזה בא השיר כנגד ה אמרו במסכת מדות כל מעלות העזרה לא היו טרוטות רצה לומר עגולות לגמרי רק כחצי גורן עגולה כדמות הגלגלים שהם עגולים רק חצין נראים על הארץ והם כחצי גורן עגולה ובכל זה היה הרמז על השמים שמים להשם כדרך שביארנו.

וקודם שאצא מן העזרה אביא לך מדרש' מעול' בעניין המקדש אשר ממנו נלמד העניינים שביארנו אמרו במדרש (תנחומא פקודי א) י"י אהבתי מעון ביתך מקום משכן כבודך אמר רבי עקיבה מה טעם אהבתי מעון ביתך משום ששקול נגד משכן כבודך במשכן כתיב ויעש יריעות עזים ובמעשה בראשית כתיב ברא את השמים וכתיב (תהלים קד ב) נוטה שמים כיריעה ועוד הביא בזה דמיונות רבים ובמדרש חזית (שה"ש סוף פרק ג) אמר הקדוש ב"ה וראה ועשה אמר לפניו רבון של עולמים אלוה אני שאעשה כמותו א"ל כתבניתן רבי ברכיה בשם רבי אומר משל למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגליטין וא"ל עשה לי כמוהו א"ל אדוני המלך וכי יכול אני לעשותו אמר לו ראה ועשה כשם שאתה רואה למעלה כך עשה אותו למטה וכן הוא במדרש רבתי פרשת נשא ואמרו שפ אמר הקדוש ברוך הוא ברוך הוא למשה אם אתה עושה מה שלמעלה למטה אני מניח סנקליטין דיד וארד ואצמצם שכינתי למטה עד כאן לשון המדרש. והרי הוא מבואר שהלבוש האלהי שהוא יתברך מתראה בו לנביאיו הוא תמונת העולם במדריגתיו כלם והוא נצב עליהם רוכב ומנהיג וכבר האריכו הרב המורה זכרונו לברכה גם כן לדבר זה במה שכת' חלק ראשון פ' י"ט בשתוף שם מלאכים נאמר בעניין שלימות וחשיבות כמו שנאמר מלא כל הארץ כבודו עניינו כל הארץ תעיד על שלימותו כלומר תורה עליו וכן אמרו וכבוד ה' מלא את המשכן הוא עניין הארץ בכללו.

ולדעתי הוא טעם נכון למה שלמדו מלאכות האסורות בשבת ממלאכות המשכן להיות כי כל מלאכה שהיתה במשכן היתה רומזת על עניין מלאכה שהיתה בבריאת עולם ולכן ראוי לשבות מהן בשבת כי בו שבת מכל מלאכתו ובהיות כי מ"ט שערי בינה נבראו בעולם והם מדרגת הדברים שנבראו בששת ימי המעשה כמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לפירוש החומש שלו. ואם כן כשנסיר מהן העשרה מאמרות שמנו הפילוסופים שהן העצם ותשעה המקרים שהם כוללים כל הנברא ובודאי הם עשר מדרגות מתשעה וארבעים שערי בינה שנבראו וכבר כתב בעל העקידה פרשת בראשית שער ג' שאל זה כוונו חכמים זכרונם לברכה באמרם (אבות ה א) בעשרה מאמרות נברא העולם והאריך שם בזה אם כן ישארו לך שלשים ותשע מלאכי' שנבראו שכנגדן כוונו זכרונם לברכה שמנו ארבעים מלאכות חסר אחת לעניין שבת ואם במשכן אמרו כך כל שכן לבנין המקדש שהוא בית עולמים שראה למעלה ובנה למטה ולזה כוונו חכמים זכרונם לברכה (שבת עג א) במה שאמרו פרק שני דשבועות וריש עירובין (דף ב:) מקדש אקרי משכן משכן אקרי מקדש כמו שכתבנו לעיל ואמרו אין בונין המקדש ולא המשכן אלא ביום כי ביום עשות השם את השמים ואת הארץ ודע כי כתב החכם הנרבוני בפירש לפרק ס"ב חלק ראשון מספר המורה כי כל דבר הויותו יותר קצר הוא יותר עניין אלהי ע"כ שם בן ארבע הוא אצלינו בלוח קצר מורה על אמיתתו יתברך ושאר שמות מורים גם כן על השם יתברך שמו אבל לא בקיצור מופלג כשם המפורש שהוא שם בן ארבע אותיות עד כאן לשונו וכן אני אומר כי לפי מעלת משה רבינו עליו השלום היו הדברים רמוזים ונגלים בלוח קצר דהיינו בניין המשכן וכליו שהיו קצרים ומועטים בערך המקדש וכליו שעשה שלמה לפי שעל ידי קיצור מורה יותר עניין אלהי כן נראה והבן כי הוא נפלא ונראה שלזה הסוד נקרא המקדש בית עולמים ודי למשכיל בזו ההערה:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק ו (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק ו· >>

פרק ו[עריכה]

כתב עוד הרמב"ם (פ"ה מהל' בהב"ח ה"ז) פרק א' מהלכות בית הבחירה, ולפני עזרת ישראל היתה עזרת נשים, ארכה קל"ה על רוחב קל"ה, ולפניהם היה החיל ומתחיל מן הסורג כו'. כבר נתבאר בפרקים שעברו, כי הדברים מורים ורומזים על השתלשלות המציאות ממעלה למטה, מתחלת כותל מערבי עד סוף המקדש, וכמו שיתבאר עוד אם ירצה השם יתברך. ולזה באה עזרת נשים לפני עזרת ישראל, כדרך שדרשו זכרונם לברכה (ב"ר יא ט) אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל יהא בת זוגך. והכוונה להם בזה, שהשכל הפועל האחרון שבו שבתוך השכלים הנבדלים, אמר לפני הקדוש ברוך הוא שלו אין דבר לפעול כדרך שאר שכלים הנבדלים, שכלם עלות למה שתחתיהן, ואז א"ל שיפעול בישראל ויוציא שכל לפועל. וכבר האריך בזה בעל העיקרים מ"ב פ"י ובעל העקידה, ולזה מבואר שתש כחו של שכל הפועל כנקבה, שבו פסקה ההשפעה, ולזה הוא במדרגת אשה, עד שלזה כוונו גם כן באמרם (שמות לג) והביטו אחרי משה. מלמד שחשדוהו באשת איש, והנה בתחילת הדעת הוא מאמר זר, אבל בדרך זה הוא מבואר שחשדוהו שנבואתו באה לו מפאת השכל הפועל באדם, שהוא אחרון שבשכלים, וכמו שאמרו (שמות יז) היש ה' בקרבינו וגומר. והיא כנקיבה המקבלת ממה שלמעלה ממנה, והיא אשת איש ג"כ המשפיע לה. ולכן באה הנה עזרת נשים לפני העזרה, להורות על שכל הפועל זה, שהוא למטה מכל השכלים ופועל למטה מכל הגלגלים שנרמזו בעזרה, וזה סוד אמרם פרק החליל (סוכה נא א) תיקון גדול היו מתקנים בשמחת בית השואבה, והיו מקיפים גזוזטראות והנשים מלמעלה והאנשים מלמטה. וזהו תקון גדול, כי כשהיו שמחים שמחת בית השואבה והיו שואבים רוח הקודש והשגת שכליות מלמעלה, היו הנשים למעלה דוגמת השכל הפועל שתש כחו כנקיבה, והאנשים החסידים והנביאים שואבים ממנו למטה, וזה טעם שבאו הנשים על האנשים, ובהיות שכלי בני אדם הנפעלים על ידו משתנים, כאלו היה לכל אחד פועל מיוחד, על כן היו הנשים למעלה רבים.

ועוד כי כבר נתבאר, ויתבאר עוד שאפשר להיות השכלים הפועלים רבים, ואמרו שם (סוכה נא ב) מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. והוא האמת, כי אין שמחה כשמחת התורה והשגת השכליות, כמו שנאמר (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכבר כתב חכם אחד, שלא טעם טעם שמחה מי שלא טעם התרת הספיקות השכליות, ואמרו שם מנורות של זהב היו שם וד' ספלים של זהב שם היו בראשיהם, וארבע סולמות לכל אחד ואחד, וארבע ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג, שהם מטילין לכל ספל וספל. ואמרו שם גבהו של מנורה חמשים אמה. והנה הטעם בכל זה, כי השמחה היתה מורה על השגת השכל הפועל והמדרגות אשר תחתיו שפועל בהן.

וידוע כי נאמר על משה (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים. וחמשים שערי בינה נבראו בעולם, ולא היה חסר מהם רק שער א' (ר”ה כא ב, נדרים לח א). כי העי"ן של מעט תלויה, ונשארו לו תשע וארבעים שערים שהשיג, וננעל מפניו שער החמשים, והוא השגת השכל הנפרד מבלי חומר, שאי אפשר לאדם להשיג מהותו בעוד בחיים חיותו, ועל כן היתה המנורה גבוה חמשים, להיות כי המנורה מאירה על השגת שכליות, כמו שיתבאר לקמן מצורת המנורה, והיו ארבע סולמות וארבע ספלים וארבע ילדים, נגד מדרגות הנמצאות הכלולים בעזרות אלו הנזכרים.

וכבר ידעת ביאור הרב המורה בעניין חיות המרכבה שהן ארבע, ולהן ארבע כנפים וארבע פנים כמו שביאר חלק שלישי וחלק שני, שמורה על ד' כדורים וארבע סבות אשר לגלגל, וארבע מדרגות הנמצאות. והנה הספלים אשר על ידן מאיר המנורה הם נגד ד' כדורים שהם עגולים כספלים, וארבע סולמות הם ארבע מדרגות הנמצאות, שהם הסולם אשר מוצב בארץ וראשה מגיע השמימה, וארבע ילדים כהנים הם ארבע סבות אשר לכדור, שהם הכהנים הפועלים כמו שיתבאר לעתיד, ואמרו שהיו בידיהם כדים של שמן המחזיקים מאה ועשרים לוג, הם הקדמות אמיתיות שהיו בידן מקובלות מן התורה שנמסרה למשה, שהיה בהר מאה ועשרים יום ולמד החכמות ההם, והם מבוא להשגת רוח הקודש, שהיה עיקר התכלית בשמחה ההיא.

והיה אורך ורוחב העזרה הזאת מאה ושלשים וחמשה, כאשר נתבאר עניין הרוחב שהיה שוה בכל העזרות, והיה מאה ושלשים וחמשה מטעם שכתבתי ריש פרק שני -- והיה גם כן רוחב העזרה הזאת במדה זו. והיתה גם כן מדת האורך מאה ושלשים וחמשה, להיות הרוחב והאורך שוה ככדור, ובא הענין בעזרה זאת יותר מבשאר העזרות, להורות לנו גם כן עניין מצד תשבורת המניין, וזה כי מספר מאה ושלשים וחמשה על מספר מאה ושלשים ושלש, עולה שמונה אלף מאתים עשרים וחמשה, ומורה על מה שנאמר (יחזקאל מח לה) סביב שמנה עשר אלף ושם העיר מיום אדני שמה. וידוע כי כדור הלבנה הוא המפסיק בינינו לבין העיר אשר יי' שמה, והוא סביב שמנה עשר אלף, וטעם החשבון הזה רמז עליו החכם אבן עזרא פרשת נח (ח כב) פסוק עוד כל ימי הארץ. אך דעת חיצוני היא, לפי מה שפירשוה מפרשי דבריו. אמנם בנגלהו נוכל לומר, כי ידוע שחכמי המדות שיערו כדור הארץ, וכתבו שהוא ארבעה ועשרים אלף, ובהיות כי תחתית הארץ מוקפת במים וצפה עליהם, לא נתגלה מכדור הארץ רק שלש צידי הכדור, והם שמנה עשר אלף, וחלק הרביעי מכוסה במים, וכל זה היה נרמז במדות העזרה שהיתה מספרה שמונה עשר אלף, והתוספות מאתים ועשרים וחמש אינו מזיק, מאחר שלא הגיע לאלף שהוא סכום המספר במדה זאת. ודע כי מתחילת כותל המערבי עד סוף עזרת ישראל, בא הרמז וההוראה על מציאת הנמצאים בעצמן, ועל כן היה נרמז גם כן מציאת השכל הפועל באולם, כמו שנתבאר בפרק הרביעי. אמנם מעזרת נשים ולמטה, בא הרמז וההוראה על פעולתם בתחתונים, על כן באה המדה הזאת בעזרת נשים.

ולפני העזרה היה החיל ולפניו הסורג ואחר כך הר הבית, להודיע כי מן העזרה הנזכרת לעיל, מתפשט כל חי וכל המורכב אשר על פני האדמה, כאשר הסכימו החוקרים שהגלגלים בתנועתם מכינים החומרים. והשכל הפועל האחרון נותן הצורות בחומרים. ותחילתם נגד יסודות הארבע, שהם פשוטים בלי הרכבה, היה החיל לרמוז עליהן מצד שיתוף השם. כי חיל הוא מלשון כח, כמו שנאמר (במדבר כד) וישראל עושה חיל. וכבר נודע מה שכתב הרב בעל העקידה פרשת בראשית שער שלישי, כי מה שנאמר (ישעיה מ) נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. רומז על זה העניין, כי קראו להיולי הראשון יעף, למה שהוא תשש כחו במציאות, כיון שלא נמצא ההיולי ראשון במציאות לא בכח ולא בפועל, ואמר שהשם יתברך נותן בו כח לקבל הצורות הראשונות היסודיות, ואמר ולאין אונים עצמה ירבה, כי הצורה היסודית אף יש לה מציאות וממש בעצמה, עדיין לא תתחזק להרבות הויתה ממנה, עד שיתרכבו היסודות זו בזו ויתרבו מהם אלו הנמצאות. לכן אמר שהשם יתברך שמו, נתן לאין אונים עצמה זו שיתרבה ויתרכב, עד כאן לשון החכם הנזכר. ומעתה אומר שהחיל היה נגד אלו היסודות הפשוטים שיש להם מציאות בפועל, ומפני שענייני החיל הוא חומה קטנה המגבילה בין מה שבפנים למה שבחוץ, רומז ג"כ על ההיולי, כי כן הוא עניין ההיולי, הוא מחיצה המפסקת בין עליונים לתחתונים.

ואחר כך היה הסורג, שהוא מחיצה עשויה מעשה רשת בקנים מורכבים זו בזו כהרכבות הנמצאות, והיתה מחיצה זו מליאה חרכים וחלונות קטנים בדרך מעשה רשת, על זה נאמר (שיר השירים ב) מציץ מן החרכים. כי על ידי חרכים אלו, היה נראה הבית המקדש וכל אשר בו, שהוא מורה על השם יתברך שמו וכל מה שברא בהשתלשלות המציאות. ועוד נראה כי היה בדרך זה, להורות על ענייני ההרכבה שאמר עליה יחזקאל (יחזקאל ח) שהאופנים היו מלאים עינים, שפירש המורה ריש חלק שלישי שרומז על הרכבת היסודות זו בזו, שממנו נתהוו בעלי החיים שמלאים עינים, ועוד רמזים אחרים באלו הנרמזים בעינים, כמו שהאריכו מפרשי דברי המורה, ולזה הטעם בא הסורג, והיה גובה הסורג עשרה טפחים, וגובה החיל עשרה אמות, להורות כי מציאות העולם השפל הוא עשרה מדרגות זו על זו, ארבע יסודות וארבע מדרגות המציאות, שהם הדומם, והצומח, חי, ומדבר. וחומר הראשון אשר ממנו נתהוו הכל, וצורה האחרונה אשר דבר ממנה ארי"סטו בספר מה שאחר הטבע, כמו שכתב הרב המורה פרק תשעה וששים חלק ראשון, אשר לזה כוונו (סוכה ה א) שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. ולפי שמעלת הפשוטים הוא יותר גדולה מהמורכבים, על כן בא גובה החיל בעשרה אמות, ושל סורג בשל יו"ד טפחים, כי גובה הפשוטים הוא יותר גדולה מגובה של מורכבים. והיה אחר כך הר הבית שהוא מהלך חמש מאות, רמוז על העולם בכללו, לומר שלא המורכבים שם לפניהם העולם בכללו להשתעשע בו, וכמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים קלד) זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר כו'. שרומז על העולם ומה שבתוכו כמו שמבואר שם מדבריו. העולה מכלל דברינו, כי מתחילת הכותל המערבי עד סוף הר הבית, היה מורה ומרמז השתלשלות המציאות מלמעלה למטה, כדרך הבריאה שהיתה מלמעלה למטה. אמנם הרוצה להשיג הנמצאות וליכנס אל הקדש, ולעלות הר יי', היה צריך ליכנס מן המאוחר אל הקודם, ולכן הרוצה ליכנס לפני ולפנים, היה נכנס תחילה בהר הבית ובשעריו, וכמו שיתבאר. ועולה ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה, עד שהגיע לפני ולפנים, והיה מכיר על ידי זה מי שאמר והיה העולם ומלאכיו וכל צבא השמים, כאשר נתבאר:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק ז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק ז· >>

פרק ז[עריכה]

דע שאמרו (מדות ב ג) שכל הבית והעזרות היו מעלות מעלות, עד שהגיעו לאולם שהיה עם ההיכל בשוה במישור ההר, לרמוז גם כן על עניין חכמה, כי כבר נודע שהחכמות שלוש, טבעיות, לימודיות, אלהיות. וחכמות אלהות כולל, מציאת השם יתברך ומלאכיו, אף על פי שאין ערך בין השם יתברך וביניהם, להיות הוא העילה והסבה ראשונה לכל, ברוך הוא ומבורך שמו לעולם ועד, והמלאכים כולם עלולים מאתו, מכל מקום בשכל האדם אי אפשר להשיג הדברים על אמתתן, ועיקר יכולת האדם הוא להשיג שיש נמצא נבדל, ואי אפשר לו לעלות עמ' ט' למברג אחר כך מעלה אחר מעלה, ולהיות כי בניין המקדש היה נבנה לבני אדם להשיג ממני מה שאפשר ביכולת האדם להשיגו, על כן היה החלק ההוא במישור ההר בשוה, לומר שעד כאן אפשר לעלות בשכל האדם ולא יותר, ועוד יתבארו ענייני המעלות פרק י' לקמן אם ירצה הגוזר, כדי שיבואו הדברים על הסדר, (רצה לומר) בהיות כי דרך השערים נכנסים במעלות הקדש, אבאר ענין השערים תחילה.

אמרו (מדות א ג) שחמשה שערים היה להר הבית כו'. דע כי כל שער ושער היה מורה על ענין חכמה אחד, כי כן דרך החכמים לקרא חלקי החכמה שערים, וכמו שאמרו (ר"ה כא ב, נדרים לח א) חמשים שערי בינה נמסרו למשה כו'. והוא מפורסם בדבריהם, על כן בא הרמז במקדש, בחדרים, ובשערים, ובפתחים, ובחלונות. כי אלו הלשונות כולם מורגלים בדברי חכמים זכרם לברכה, שמורים על ענין חכמה. ונראה כי היו אלו חמשה שערים שבהר הבית רומזים על החי המרגיש, שיש לו ה' חושים שהם עיקר חיותו של חי, ומבואר שהחי הוא העיקר בעולם השפל, לזה בא הרמז בהר הבית, שתכלית העולם המרומז בהר הבית, כמו שנתבאר פרק ראשון, המה ה' שעריו, שהוא החי שבעולם השפל.

ואלו השערים היו מסודרים בארבע רוחות של הר הבית, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ה' (ב), וזה לשונו: אחד מן המערב, ואחד מן המזרח, ואחד מן הצפון, ושנים מן הדרום, שער המערבי היה נגד חוש השמע, כי בבא השמש במערב והוי לילה, נשמע כל דבר יותר מביום, כמו שאמרו ביומא (כ ב), מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כבלילה כו'. ושער מזרחי נגד חוש הראיה, שעל ידי זריחת החמה אדם שולט בראיה, ושער צפוני נגד חוש המשוש, אשר משם תפתח הרעה, ועיקר היצר הרע נמשך אחר תאות חוש המשוש, אשר חרפה הוא לנו, כמאמר הפילוסוף, והוא בא מן הצפון, שנאמר (יואל ב) ואת הצפוני ארחיק מכם. ושני שערים שבדרום, נגד חוש הטעם והריח, כי בצד דרום יצמחו הבשמים הטובים טובי הריח וטובי הטעם, כמו שנאמר עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו וגומר. והסבה בזה הוא תגבורת החום שבדרום, שמבשל הפירות היטב וגורם להם הריח והטעם הטוב, כמו שביאר בעל שער השמים, והוא נגלה כי הבשמים ודומיהם מוצאן ממקומות החמים בתכלית החום, ולזה גם הם בטבעם חם.

עוד אמרו (מידות א ד) שבעה שערים היו לעזרה, שלשה מן הצפון סמוכין למערב, ושלשה מן הדרום סמוכים למערב, ואחד מכוון במזרח נגד קדשי קדשים. כבר ביארתי שכל חדר ושער היה מורה על השגה אחת, אף כי בעונותינו ובעונות אבותינו מקצת השערים נעולים לפנינו, כמו שאמרו במסכת מדות פרק רביעי (ב), ושני פשפשין היו לשער הגדול, אחד בצפון ואחד בדרום, אותו שבדרום לא נכנס אדם בו מעולם. ועליו מפורש ביחזקאל (יחזקאל מד) ויאמר אלי יי' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי יי' אלקי ישראל בא בו. והכוונה שבאותו שער לא נכנס אדם בו מעולם להשיג מה היה משתמש, כי השגתו היתה נמנעת, ואפשר שהיה רומז על מהות השם יתברך שמו, בדרך מה אשר עין לא ראתה זולת אלקים. על כן אמר כי בא בו אלקי ישראל. והנה נאמר ביחזקאל את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול לחם מלפני השם מדרך אולם השער יבא ומדרכו יצא. שפירש רש"י בפירוש יחזקאל, שעל פישפש זו נאמר, ורצה לומר כי הנשיא שהוא גדול העם, הוא יכול לישב בו ולאכול בו מלחמו של תורה ולהתבונן בו מעט, וזה שאמר ומדרכו יצא, כמו שאמרו על רבי עקיבא (חגיגה יד ב) שנכנס בשלום ויצא בשלום כו'. ואפשר שגם שערים אחרים לפנינו קצרי השכל והמדע נעולים, מכל מקום אתן טעם ודעת כפי מיעוט שכלי במה שאפשר להשיג. ואומר כי פשפש הצפוני היה משתמש שעל ידו היו מהלכין בין החומות עד שהיו מגיעין אל פתח הקדש, והיו פותחין שער הגדול שבהיכל. כמו שביאר הרמב"ם פרק רביעי מהלכות בית הבחירה (הלכה ו), והרמז אל האדם הרוצה להשיג החכמה, שהולך בתחילה בנערותו בפתח הצפוני שהוא היצר הרע, אשר לפתח חטאת רובץ, ונקרא צפוני, ומהלך בין חומות הקדש, דהיינו הגדרים והסייגים של תורה והמצוה, עד שבסוף בא בעזר האלקי אל פתח הקדש, ונפתח לפניו פתח הגדול, ויושפע עליו שכל הנקנה.

וענין אמרם (מדות א ד) ששבעה שערים היו לעזרה כו'. נראה שהכוונה למה שכבר נתבאר, כי העזרה היתה דוגמת עולם הגלגלים כמו שנתבאר, ע"כ אמרו שהיה בה שבעה שערים דוגמת שבעה כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל, כי לכל כוכב וכוכב מהם יש לו פתח אחד בתנועתו המיוחדת לו, ואין תנועתו וכחו של זה כתנועתו וכחו של חבירו, והיו שלשה בימין נגד שלשה כוכבים שהם בימין החמה שהיא העיקר שבכוכבים, והיא הנרמזת בשער שבמזרח כמו שנתבאר, ושלשה בשמאל נגד השלשה כוכבים שבשמאל החמה, והיא באמצע כמלך בגדודיו, ובאמת שדבר זה הביא לתוכנים להאמין שהחמה באמצע הככבים, להיות היא העקרית וראויה להיות באמצע כמו שנתבאר בדבריהם, והביאו הרב שם טוב חלק שני בספר המורה פרק תשיעי. וידוע שזריחת החמה מתחיל בקצה המזרח, על כן היה שער אחד במזרח מכוון נגד קדשי קדשים, המורה על השם יתברך שמו, כמו שנתבאר פרק רביעי, והענין כי ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם י"י. ועל ידי זריחת השמש נודע גבורת השם יתברך שמו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים יט) השמים מספרים כבוד א-ל וגו' בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם לשמש שם אוהל וגו'. ובירושלמי דעירובין פרק כיצד מעברין (ה"א) אמר רב אחא אמר רב שמואל בר רב יצחק, כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער מזרחי שתהא החמה מצמצמת בו אחד ועשרים בתקופת תמוז, ואחד ועשרים בתקופת טבת, עכ"ל. הרי שכוונו ז"ל למה שאמרנו.

עוד אמרו שם (ירושלמי עירובין פרק ה, לג א) שבעה שמות נקראו לו, שער סור, שער היסוד, שער חרסית, שער איתן, שער התווך, שער חדש, שער העליון. שער סור, ששם היו הטמאים פורשים, היינו דכתיב עמ' ט' למברג (איכה ד טו) סורו טמא קראו למו. שער היסוד, ששם היו מיסדים הלכה. שער חרסית, שהיה מכוון נגד זריחת החמה, כדכתיב האומר (איוב ט) לחרס ולא יזרח. שער האיתן, שמשמש כניסה ויציאה. שער התווך, שהוא מיוסד בין שני שערים. שער חדש, ששם חדשו סופרים הלכה עכ"ל. הרי שהיו לו שבעה שמות נגד שבעה ככבי לכת, שהחמה היא העיקר שבהן וכולל כולן. ועוד נראה כי היה פתחו מכוון נגד קדשי קדשים, להודיע כי אף השמש שהוא עיקר בכל צבא השמים, אינה מקבלת כחה אלא מקדשי קדשים, ואין לה שום כוח מעצמה, רק היא כגרזן ביד היוצר. וטעם סמיכות השערים האחרים לצד מערב, הוא מבואר גם כן בדרך זה, כי ידוע שהכוכבים האחרים אינן נראין ביום רק אחר שקיעת החמה במערב, ואז הם נראין. והנה השערים היו מורים על הככבים, אשר מצד אורן מבהיקים ברקים ופתוחין כמין שערים לזרוח משם, אמנם הגלגל עצמו של כל כוכב הקבוע בו, נרמז לקמן בענין הלשכות, וכמו שיתבאר. והכלל ביחד מבלתי התבוננות בחלקיהם, היה מבואר בעזרת ישראל כמו שנתבאר לעיל פרק חמישי.

אמרו עוד (מדות ב ג) כל השערים היו דלתותיו מחופות זהב חוץ משער המזרחי שהיה מצופה נחושת דומה לזהב. דע כי כמו שהפתח והשער הוא רמז על התבוננות החכמה, כן הדלת הסוגר הפתח והשער, הוא רמז על מניעת ההשגה, לכן באו כל דלתותיו מחופות זהב, כי הוא המונע הגדול מלהשיג החכמה, רצה לומר רדיפת מותרי הממון, שהעיקר הוא הזהב. וכבר כתב המורה חלק אחד פרק שלשים וארבע, שזהו אחד מסבות המונעים הלמוד, ומה שהיה הדלת של שער המזרחי נחושת, היה גם כן לרמז נפלא, כי כבר כתבתי שבזה השער בא הרמז על ענין החמה, ושלכן היה מכוון נגד קדשי קדשים, להורות כי משם בא קבלת כחו, אמנם כשהיה סגור בדלת, היה נחושת תחת זהב, רצה לומר כי כבר ידוע שהוברי שמים חלקו המתכות וכל המציאות תחת אלו הככבים השבעה, ונתנו לשמש הזהב, ואמרו שהוא לחלקו, ולכן נרמז כאן כשהדלת סגור אין כחו כלום, והזהב נעשה נחושת, וכבר כתב המורה פרק י' חלק שני, כי מה שאמר זכריה (ו א) ושני הרי נחושת כו'. יש בו רמז מצד השתתפות שמו, וביארו שם המפרשים, שרצה לומר כי אלו ההרים שהם הגלגלים כמבואר שם, הם אפשרי השחתה וההפסד מצד עצמן, וזה מורה מלת נחושת, ולזה בא גם-כן כאן הרמז לענין זה, כי אף החמה שהוא הכוכב הגדול שבהן, כשנסגר הדלת אין לו שום כוח ונשחת, כל שכן שאר הכוכבים. ומכל מקום היה דומה לזהב, להורות שאף על פי שדומה לזהב שהיא כח חמה, אינה אלא נחושת.

ואמרו עוד (מדות ד א), ארבע דלתות היו לפתחו של היכל, שתים מבחוץ ושתים מבפנים, החיצונות נפתחו לתוך הפתח, לכסות פניו של כותל. והפנימית נפתחו לתוך הבית לכסות הדלת, שכשהיה ההיכל טוח בזהב, לא היה טוח באחורי הדלתות, והוא מטעם שהשגות השכל הנפרד נעלמת ונסתרת וננעלת מצד ארבע דברים, שנים הם בפנים ושנים הם מבחוץ, והם הארבע כנפים שנאמרו אצל המלאך, כמו שנאמר (יחזקאל א) בשתים יכסה רגליו. וכתב המורה חלק ראשון פרק ארבעים ושלש, רצה לומר שסבת מציאותו היא נעלמת, והוא נקרא פניו, וכן הדברים אשר הוא סבתם. רצה לומר המלאך המכונה ברגליו היא נעלמת, וכל אחד הוא מצד שני דברים, מצדינו ומצדם, רצה לומר קוצר המשיג ועומק המושג, ואלו הן הארבע פתחים הנועלים פתח ההיכל. המורה על השגת הנפרדים, כמו שנתבאר לעיל פרק רביעי.


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק ח (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק ח· >>

פרק ח[עריכה]

אמרו עוד (משנה, מדות ב, ה) ד' לשכות היו בעזרת נשים -- דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית -- להודיע כי ארבע מדרגות הושפעו מן השכל הפועל שנרמז בעזרה ההיא כמו שנתבאר לעיל (פרק ו').

ודע כי אף שנתבאר בפרק ההיא כי החיל והסורג היו מורים על כל מדרגות הנמצאים -- מכל מקום היו הלשכות אלו בפרטות מורים על כל נמצאים ונמצא בפני עצמו. כי כן הוא המציאות בכלל. ואחר כך נחלק לסוגים ולמינים ולאישים. וכן היו הרמזים וההוראות שבמקדש.

וה-ד' מדרגות הם הדומם והצומח והחי והמדבר. והיו אלו הלשכות בארבע רוחות העזרה כמו שנמצאות המדריגות האלו מפוזרים בארבע רוחות העולם.

והיו הלשכות בזויות העזרה בעניין שכל חדר היה אוחז ב' רוחות להורות כי אלו הנמצאות מורכבים מאיכיות שונות ומהמזגת היסודות זה בזה. והוא גדר המזג שהוא התגמלות זה בזה עד שתנוח לכל המעורב איכות אחת. ואינן פשוטין מחוברי' מחלקים קטנים שהוא האמנה עצמות הפרדיים שהאמינו המדברים כמו שכתב המורה (חלק א' פרק ע"ג) שעניין ההוא מקרי 'חבור', לא 'הרכבה'. ולכן בא חדר מורכב משני רוחות שאיכות הרוחות משתנית, בשזה הרוח קר ולח, והשני קר ויבש, והשלישי חם ולח, והרביעי חם ויבש. והם איכות משתנות שהנמצאות מורכבים מהם.

וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' בהב"ח ה"ז) ארבע לשכות היו באמצע מקצעותיה של ארבעים וארבע אמה[7] ולא היו מקורות וכן עתידין להיות, עד כאן לשונו. ואלו הם הלשכות שביארנו. והיה ארכן ארבעים וארבע אמה שמדת ארבעים וארבע הוא מורה על מספר ארבעים וארבע שהוא מספר ח"י יהו"ה. והעניין שהשם זה הוא חי וממציא כל הנמצאים, לכן בא הרמז כי אף שהשכל הפועל הוא סבה קרובה לאלו המדרגות, מכל מקום גם הוא תולה במי שאמר והיה העולם והוא מדת ארבעים וארבע. ולכן לא היו מקורים מלמעלה כי אלו לא בא אליהן האור והשפע מלמעלה לא היו ראויים לכולם.

וכתב הרמב"ם: מה היו לשכות אלו משמשות?

  • דרומית מזרחית, לשכת הנזירים שבו היו מבשלין שלמיהן -- נגד מדריגות החי. ולכן היתה זאת הלשכה דרומית מזרחית כי שם תוקף השמש אשר היא עוזרת לחיי החי.
  • מזרחית צפונית לשכת דיר העצים ששם כהני בעלי מומין מתליעין בעצים -- נגד הצומח. ועל כן היתה זאת הלשכה בצפון כי רוח צפון תחולל גשם והוא המצמיח הצומח. ובהיות כי אי אפשר לצמוח מבלתי השמש היתה צפונית מזרחית.
  • צפונית מערבית -- לשכות המצורעים, והוא נגד המדברת שהיא המצורע. ושעל לשון הרע הצרעת בא היתה צפוני כי החטא באה מן הצפוני והרע המגיע לו הוא כדמות שקיעת החמה במערב שהוא רע לעולם
  • מערבית דרומית בה היו נותנים יין ושמן -- נגד הדומם, כי הם היו באים עם המנחות שהיו מערבים בה הסולת והוא כדמות הערבוב והמזג שבדומם שאין לו שום מעלה על היסודות הפשוטים רק ההרכבה. והיתה זאת הלשכה מערבית דרומית כי החמה שגבורתה בדרום היא מרכבת היסודות ופועלת הדוממים בשקיעתה שהיא מתחת לארץ וגורמת עירבוב היסודות עד שנתהוה הדומם.

ואמרו (מדות א ו - ח) כי בית גדול היה בצד העזרה הזאת ובית המוקד היה נקרא. ושני פתחים היו לו, אחד פתוח לעזרה ואחד פתוח לחיל. וארבע לשכות היו בו שתים קדש ושתים חול.    להודיע כי אף שהשכל הפועל נותן צורות ארבע מדרגות אלו (והוא הרמוז בארבע לשכות העזרה כמו שפירשנו) -- מכל מקום אינו נותן צורה עד שיהיו החומרים מוכנים לו מפאת הגלגלים. שהם על ידי תנועתן מכינים החומרים לקבל הצורות כמו שכתב הרב המורה (פרק שבעים ושתים חלק ראשון), לזה באו ארבע לשכות בבית גדול שבצד העזרה להורות נגד ד' חומרים אלו המוכנים לקבל הצורה מצד העזרה שבצדו, להורות כי אין חלוק הצורות בא רק מצד חלוק החמרים שהם המקבלים הצורות, לא מצד נותן הצורות, כי אין כלות מצד נותן.

ואמרו כי בית זה "גדול" ו'בית המוקד' היה נקרא -- להעיר על זה הדבר כי העולם הוא בית גדול ועל ידי חום הטבעי הוא הויית כל מתהוה וחיותו. ולכן היה נקרא בית זה שרומז עליו "בית גדול". ו"בית המוקד" שבו היו מוקדים אש להחם בהם הכהנים כמו שיתבאר.

ואמרו שהיה לזה הבית שני פתחים אחד לעזרה ואחד לחיל -- והוא רמז נפלא להורות כי אלו הגלגלים הנרמזים, פתוחים למעלה ולמטה. מקבלים שפע מלמעלה על ידי פתח העזרה שהוא שכל נבדל, ומשפיעים למטה לנמצאות השפלים שהם רמוזים בחיל כמו שנתבאר לעיל.

והיו אלו הלשכות שבבית המוקד שני קודש ושני חול -- כי מדרגת החי ומדבר הם יותר מעולים וקדושים משנים האחרות שהם הצומח והדומם. ואפשר לומר כי ארבע לשכות שבבית המוקד היו רומזים על ארבע יסודות הפשוטים והיו שתים קדש ושתים חול כי האש והאויר הם יותר קדושים ומעולים מיסוד המים והארץ.

וכתב הרמב"ם פרק חמשה (בית הבחירה הלכות ט י) כי זה הבית היה בנוי כיפה להורות על הגלגל שהוא ככיפה מלמעלה והוא מכין הנמצאים הנזכרים.

וכתב עוד הרמב"ם (פ"ה מהל' בית הבחירה ה"י) ואחד מאלו הלשכות שבבית המוקד היה משתמשים במקדש שבו היו יורדין במסיבה ההולכת תחת המקדש כולו והנרות דולקות מכאן ומכאן עד שמגיע לבית הטבילה, עד כאן לשון הרמב"ם.    וכל זה מבואר מאחר שאחד מן הלשכות נגד יסוד המים או מדרגה המכוונת נגד היסוד ההיא כמו שיתבאר ושם יורדין לטבול. ובאמת שעל ידי אלו ההוראות נרות דולקות מכאן ומכאן להאיר לשכל האנושי להתבונן ולירד לטבול מטומאתו אם בעל נפש הוא.

<< {האם הקטע הבא הוכפל בטעות בלמברג?}

עוד כתב הרמב"ם ארבע לשכות אלו מה משמשים מערבית דרומית לשכת עושי לחם הפנים והוא נגד המדבר מזרחית צפונית גנזו בו בית חשמונאי האבנים ששקצום מלכי יוון והוא נגד הדומם צפונית מערבית היו יורדין לבית הטבילה כי מלשכה א' היו יורדין במסיבה ההולכ' תחת המקדש כולו והנרות דולקות מכאן ומכאן עד שמגיע לבית הטבילה עד כאן לשון הרמב"ם >> וכל זה מבואר מאחר שאחד מן הלשכות נגד יסוד המים או מדרגת המכוונת נגד היסוד ההיא כמו שיתבאר ושם יורדין לטבול. ובאמת שעל ידי אלו ההוראות נרות דולקות מכאן ומכאן להאיר לשכל האנושי להתבונן ולירד לטבול מטומאתו אם בעל נפש הוא {עוד הכפלה?} עוד כתב הרמב"ם ארבע לשכות אלו מה הם משמשים מערבית דרומית לשכת הטלאים והוא החיי דרומית עושי לחם הפנים והיא נגד המדבר מזרחית צפונית גנזו בית חשמונאי האבנים ששקצו מלכי יוון והוא נגד הדומם צפונית מערבית היו יורדין לבית הטבילה והוא נגד הצומח שנזון מן המים ועל ידן צומח ולהיות כי ארבע אלו לשכות שבבית המוקד היו מורים על ארבע מיני חומרים כמו שבארנו וארבע לשכות שבעזרה על ד' צורתן על כן היו הארבע שבעזרה משתמשין בדברים הנעשים על צד העונש או על צד המצוה שבה נתלה השכר והעונש כגון זביחת שלמים והתלעת עצים וענייני מצורע שענייני שכר ועונש נתלה בצורה ולא בחומר וכן לשכת היין והשמן שבאים במנחות ואף כי מורים על דבר שכלי כמו שנאמר טובים דודיך מיין ונאמר כשמן הטוב וגו' ולפירש השני שכתבתי שלשכת בית המוקד היו נגד ד' יסודות הוא מבואר גם כן בדרך זה כי כל מדרגה יש לו התפשטות מה ביסוד אחד כמו שכתב הרב המורה ריש חלק שלשה ופ"י מחלק שני ואם כן הביאור הוא שוה לשני הפירושים.

עוד אמרו ששמנה לשכות היו בעזרת ישראל שלשה בצפון ושלשה בדרום (ה ג) ושנים במזרח (א ד) כבר ביארנו למעלה שעזרת ישראל מורה על עולם הגלגלים והם חלוקים לשמנה מיני כוכבים שהם שצ"ם חנכ"ל וגלגל כוכבים הקיימים שהם צורות המזלות אבל גלגל התשיעי אין בו כוכב כלל ולכן לא היו רק שמנה לשכות ודע כי אף שכבר נתבאר פרק שביעי כי הכוכבים העצמן היו נרמזים [עמ' י': למברג] בשערי העזרה והגלגל נושא הכוכב היה נרמז בלשכה. ולהיות כי מהלך גלגלים אלו אינו רק נראה על ידי הכוכבים שבהן. וידוע שאפוד המזלות הוא באמצעות העולם ובו הוא מהלך החמה. אמנם הככבים האחרים מקצתן נוטין לדרום ומקצתן נוטין לצפון כידוע מחכמי התכונה לכן היו באים שני לשכות במזרח והאחרים לצפון ולדרום כי החמה הולכת באמצע ומתחלה לזרוח במקצה מזרח ולכן לשכתה היתה במזרח ובצדה לשכה שנייה המורה על כוכבים הקיימים שמהם אפוד המזלות אשר בו מהלך החמה שבניסן מתחלת לזרוח בראש טלה ובאייר בראש שור כו'. אמנם הלשכות האחרות היו נוטין לצפון ולדרום כפי נטיית הכוכבים ואף על פי שמהלך כוכב באמצע כדרך מהלך החמה ולפיכך נקרא כוכב חמה בפי התוכנים מכל מקום לפי שנראה לבני אדם לצפון ולדרום החמה באה גם כן לשכתו מן הצד ואמר שכל שמנה לשכות אלו היו תוך עזרת ישראל כמו שכל שמנה גלגלי הכוכבים הם תוך גלגל היומי המקיף בהן. ודע כי אף שנתבאר פרק חמשה כי השנים עשר מזלות היו נרמזים בעזרת כהנים ולא בעזרת ישראל והגלגל היומי היה נרמז במקום המזבח מכל מקום יתכן שהיו נרמזין בלשכות שבאו בעזרת ישראל מאחר שפעולת הגלגל היומי פועל בשבע גלגלים הנושאים השבעה ככבי לכת כי מקנה להם תנועה חדשה והיא התנועה היומי' והיא משלמת הווייתן ותנועתן עד שהניחו בעלי החכמה לכל אחד גלגל הדומה וכן הוא בגלגל הככבים למה שהוא פועל בגלגלים האלו פעולות חדשות לפי מצב כוכביהן בערך המזלות ומבטיהם ולכן אינו רחוק שהיו נרמזים באלו הלשכות וכאשר נתבאר.

וכתב הרמב"ם פרק חמשה מהלכות בית הבחירה (טז) שחד מלשכות אלו שבצפון היה לשכת הגזית שהו היו סנהדרין גדולה יושבת חציה היה חול ולה שני פתחים אחד של קדש ואחד של חול ובחציה של חול היו סנהדרין יושבין עד כאן לשונו אפשר שלשכה זה היתה רומזת על גלגל לבנה ולכן היו סנהדרי גדולה מקדשין על פי הראייה בתוכה ולפי שהלבנה היא תמיד חציה מלאה אור וחציה מלאה חושך כמו שמבואר בחכמת התכונה כי הלבנה כדורית ואין לה אור מעצמה רק החלק שנגד השמש מאירה והוא חציה כדור על כן היתה חציה קדש וחציה חול כמו שאנו אומרים בסדר הבדלות המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך. וסנהדרין היתה יושבת בשל חול לרמז נפלא כי ידוע שבהיות הלבנה נגד השמש ממש דהיינו בחצי החדש אז היא מלאה נראית לבני אדם שלימה באורה ואז חציה השני אין לה אור כלל. וכשיקרה לה הלקות הוא מצד הארץ המפסקת בין החמה ללבנה כשהיא בניגוד אמיתי נגד השמש ואז היא כולה חשך בין מלמעלה בין מלמטה וזה לא יקרה לה לעולם רק בהיות אור הלבנה נגד הארץ נראית לבני אדם שלימה אבל בהיות אורה למעלה לא יקרה לה לקות כמבואר ליודעי מעט מטעם לקות לבנה ולכן היו הסנהדרין יושבין בצד החול כי הארץ נתן לבני <סוף טור> אדם ששם נראה העדר האור והחול שבה ולהיות הישוב בצד צפון אשר שם בני אדם רואים דברים אלו לכן הלשכה בצפון. והיה לה שני פתחים אחד פתוח לקדש ואחד פתוח לחול מטעם שנתבאר למעלה בפתחי בית המוקד.

ועתה דע כי עניין לקות זה הוא סוד מאמר בסוכה פרק היושן שאמרו שם (סוכה כט, א) על ד' דברים חמה לוקה כו'. והוא מאמר נבוך כי לקוי המאורות בא מכח מהלך הכוכבים ולזה הוצרך בעל העקידה להוציא הדבר מפשוטו אל דברים משלים רחוקים מן הכוונה כמבואר בדבריו בהקדמתו לפרשת ויחי גם בעל יסוד עולם פרק שבעה עשר מאמר ארבע הריח בו האמת שהוא סוד תכוניי אבל לא כיוון אל האמת בעצמו איך חלקי המאמר מתפשטים לפירש הכוונתו ולזה נטה מפירושו בעל העקידה כמו שכתב בהקדמות העקידה והאמת אתו כי לפי כוונת החכם בעל יסוד עולם לא היה להם לומר על ארבע דברים מאחר שהם כולם סבה אחת רק שנקרא ב-ד' שמות כמבואר בדבריו. על כן אגלה כאן מה שכתבתי בזה במגלת סתרים שלי שהם פירש האגדות מסכת סוכה וזה לשון הגמרא (סוכה כט, א) תנו רבנן בשביל ארבע דברים חמה לוקה על אב בית דין שמת ואין נספד כהלכה ועל נערה מאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה ועל משכב זכור ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד. ובשביל ארבעה דברים מאורם לוקין על כותבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מרגלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות עד כאן לשון הגמרא. דע אתה המעיין כי מבואר לחוקרים שאין לקות לבנה אלא כשהיא עומדת נגד החמה במזל השביעי ממנה ועומדת על אחת משני נקודות אשר אופנם חולק עליהם את אופן המזלות והם ראש התלי וזנבו או קרוב מהן אשר אז היא בחזקת לקות כאשר ידוע למבינים בחכמה זו ואם כן שהלקות אפשר לבוא עליה ב-ד' צדדין בראש תלי לצפון ולדרום ו-ב' בזנב התלי לצפון ולדרום וכן לקות החמה אי אפשר לבא אלא בהיות הירח נראה לאנשי הארץ עומד נוכח השמים בראש התלי או זנבו ומפסיק בין אור החמה לאנשי הארץ וכן בהיותה נראית קרוב לגבולים אלו אז מקצת החמה נלקה אבל לא כולה ודע כי בלקות החמה אין החמה נלקה בעצמה אלא אורה גדול כבשאר העתים אלא שגוף הירח מפסיק בינו לבין עמי הארץ עד שאין אור החמה יכול להתפשט על הארץ אבל בלקיות הלבנה הוא דבר אמת בעצמה שהלבנה היא נלקה בעצמה שאין לה אור כי היא מקבלת אורה מן השמש וכשהיא עומדת נוכח השמש במזל השביעי אמנם אז צל הארץ מפסיק בינה לחמה ונשארת אפילה בטבע הואיל ואותה מקבלת אור מן השמש. ועוד יש חלוק בין לקות החמה ללקות הלבנה כי לקות החמה הוא לפי רוחב ואורך מראה הלבנה נגד השמש לאנשי הארץ אף כפי האמת אינו כן ברקיע אבל לקות הלבנה אינה משתנה לפי המראה של אנשי הארץ רק לפי אמתת מקומות ברקיע וזה מבואר הכל לחכמי התכונה או ליודעים מעט ממנה.

ומזה מבואר ש-ב' שקרים וכזבים צריכים להיות הלקות ה-א' בלקות החמה שאומרים שהחמה לוקה ואינו כן אלא היא נשארת באורה הגדול אלא שאין אורה מתפשט על הארץ ונגד זה אמרו כותבי פלסתר והוא ידוע שהוא לשון הוצאות דבה. ונגד השני שהוא משתנה לפי המראה של לבנה לאנשי הארץ שהוא שקר יותר רע מן הראשון שזה אפשר לברר בליקוי החמה אמרו ועל מעידי עדות שקר שהם מעידים על מראה לבנה ואומרים שהיא עומדת נגד החמה ואינו כן לפי האמת. ועל שני הדברים שהלבנה לוקה שהם ראש התלי וזנבו אומר מגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות. וזה כי ידוע שראש המזלות הוא טלה שהוא בהמה דקה והוא מזל ניסן כשתגיע החמה לשם אז קרב' אל היישוב וצמחים והעשבים יעלו מן הארץ והוא זמן לגדל בהמה דקה בארץ ישראל כאשר כי בעת ההיא זמן לידת הבהמות דקות אשר פרים ורבים לרגלי טלה העליון גם כשמגיע השמש לשם מצמיח חציר לבהמה והוא זמן גדול הבהמות ונקט ארץ ישראל יותר משאר ארצות להיות כי שם הוא באמצע היישוב ונראה יותא מבשאר ארצות שהרחוקים יותר מאמצע העולם שהוא הקו השוה לפעמים אף כשיגיע ראש חודש ניסן והחמה בראש טלה לא יגדלו שם הצמחים והקרובים יותר אף באמצע החורף יצמחו להם צמחים ועשבים וזמן גידולי בהמה דקה שם אינו בראש טלה ומזל תשרי שהוא מזל מאזנים שהוא ראש ימי החורף הוא זמן קציצת האילנות שמעתה אין נושאין פירות. ועל שני מזלות אלו עמדו ראשונה ראש התלי וזנבו תנועה מעוטה כבידה לא חשבה לכלום ונקט העניין כאלו היה התלי בראש טלה מזל מאזניים כי לא חשש רק להודיע שאי איפשר לבא לה הלקיות אלא בדרך זה ורמז העניין במגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות ולכן אמר על ארבע דברים המאורת לוקים והם החמה והלבנה כמו שנאמר ויעש אלקים את שני המאורות וגו'.

ודע כי מה שהחמה לוקה על מעידי עדות שקר אינו אלא בלהיות הלבנה שלא כנגד החמה רק נוטה ממנה ברקיע הן לצפון או לדרום או למזרח או למערב אלא שנראית על הארץ נוכח ממש אבל כשהלבנה עומדת בראש תלי או בזנבו ממש נגד השמש ברקיע אז אין כאן עדות שקר כי מקום הלבנה הנראה היא אז מקומה האמיתי כמבואר בארוכה בספר יסוד עולם ובספר צורת הארץ וע"כ הוסיף ביאור במאמר הראשון שאמר על ארבע דברים החמה לוקה כי האב בית דין שמת הוא ראש התלי שהוא בראש טלה שהוא אב וראש למזלות שהם בית דין של מעלה ואמר מת ואינו נספד כהלכה להמתי' המשל וזה כי אב בית דין שמת ואינו נספ' כהלכה הוא מטעם שאין בני דורו מרגישים כי בעונם נתפס הצדיק ושאין הצדיק אבד אלא לדורו אבד כן בהיות החמה נלקה בראש התלי שהלבנה מכסה אותו באמת אין אור נלקה בעצמה אלא שאין אנשי הארה רואין אותו ואין מרגישין ואין מספידין אותו כהלכה אלא אומרים שהחמה נלקה. ונערה המאורסה שצעקה הוא מזל בתולה שהוא קודם למזל מאזנים כי לפי שהניח כאלו היה ראש התלי על ראש הטלה א"כ זנבו הוא על ראש מאזנים שהוא סוף מזל בתולה ואמר שנערה זו צעקה דרך משל כאלו בעוד שהחמה במזל בתולה היא צועקת שאל תכניס ותזהר החמה ללך אל מזל מאזנים אבל אין מושיע לה כי אי אפשר לזהר באשר הוא דבר טבעי שתסובב הרקיע ותלקה בהגעת זמנה והנה אחר שביאר שני הסבות האמיתיות שתלקה בהן החמה לפי ראות עינינו אמר אחר כך שני סבות האחרות שאומר עליהן לעיל כותבי פלסתר ומעידי עדות שקר וזה כי כנגד כותבי פלסתר אמר משכב זכור כי החמה היא במדרגת זכר פועל בנקבה המקבלת שהיא כדמו' הלבנה ברקיע. ולכן אמר משכב זכור כי החמה בעת ליקויה נראית כאלו נשכב' מן הלבנה אך לפי האמת אינה נשכב' כלל כדרך משכב זכור שלפי האמת אין שם מקום כלל להקרא משכב ואמר על שני אחים שנשפך דמן כי שני אחי' רומז ליעקב ועשו שנשפך דמם כאחד כמו שנאמר למה אשכל גם שניכם יום אחד והם רומזים לחמה ולבנה כמו שדרשו במקום אחר (חולין ס, ב) אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבון של עולמים אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד כו' כמו שבאר בעל עקידה פרשת בא וכמו שאמרו במאמר זה כשהחמה לוקה סימן רע לאומות כשהלבנה לוקה כו'. ולזה אמר שסימן הלקיות הוא כשנשפך דמי שני אחי' ביום אחד רצה לומר שאסף נגהם וזהרם ואמר בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעולם כו' כי אף שהוא דבר טבעי מכל מקום כך גזר האל יתברך שזה יהיה לאות לבני העולם. כשאר משפטי החוזים בכוכבים שאומרים כשידבק הכוכב במזל פלוני יהיה כך או הנולד בזה הכוכב יהיה כך שמו כשאמרו רבותינו זכרונם לברכה האי דבמאדים יהיה גבר אשד כו'. וכן שאר גזירות ומשפטי הכוכבים וכן במאמר זה נתנו משפטים וגזרות כלליים על מה רומז הלקות כי זה כחו בעולם ועל פי זה כל המאמר מבואר בעצמו והשם יתברך יראינו נפלאות בתורתו:

ונחזור לדברי ועניין הפרק כתב הרמב"ם פרק ה' (טז) לשכה השני שבצפון היתה אצל לשכת הגזית היתה נקראת לשכת הגולה שם היתה בור שממלאין ממנו בגולה ומשם מספיקים מים לכל העזרה ולשכת העץ היתה אחורי שתיהן והיא היתה לשכת כהן גדול וגג שלשתן שוה עד כאן לשונו. והנה אלו הלשכות הם משמונה הלשכות שנתבאר עניינם פ' זה בכלל ואין בפרט אלא מה שבכלל והנה ולשכות אלו שבצד צפון היו מורים על שלשה גלגלים שלמטה מן השמש והם לבנה כוכב נוגה האחת מהן לשכת הגזית אשר כבר נתבאר שהיא נגד גלגל הלבנה והשני לשכה ששם ממלאים מים לעזרה נגד כוכב שכחו כח חכמה בעולם ודקדוק הלשון וצחותו כמו שכתבו החוזים לזה היו שואבין בה מים כמו שנאמר [עמ' יא': למברג] ושאבתם מים בששון שנאמר על החכמה כמו שתרגם אונקלוס ואחורי שתיהן היתה לשכת כהן גדול כי על ידי הסנהדרין שבלשכת הגזית ולמידת החכמה שבלשכת המים נעשה כהן גדול כדמות מראה נוגה דמות מראה עיני הכהן כמו שיסד הפייט במוסף של יום הכפורים ונאמר (דניאל יב ג) והמשכילין יזהירו כזוהר הרקיע והוא כדמות נוגה סביב לו ולזה היה גג שלשתן שוה כי שלשה אלו הם במדרגה אחת למטה מן השמש עוד כתב הרמב"ם שלש לשכות שבדרום מה היו משמשות אחד מהן לשכות המלח שבו היו נותנין המלח לקרבן לשכות הפרוה שם היה מולחין עורות הקדשים לשכות המדיחין שם היו מדיחים קרבי קדשים והם נגד השלשה גלגלים שהם למעלה מן השמש וידוע כי כח שבתי להפוך מלכיות ולעקור ארצות ולהחריבן והוא דוגמת לשכות המלח כי במקום מוצא המלח הוא חרב כמו שנאמר ארץ מליחה לא תשב וגו' גפרית ומלח כל ארצה וכח צדק לחיים ולשלום וחבורה ומשבית האיבה מבין הבריות, והוא הנותן קיום בעולם דוגמת לשכת ששם היו מולחין העורות שעל ידי מליחתן נשארין קיימין ושומרין מן ההפסד וכח מאדים להרוג ולאבד פצע וחבורה ושבני אדם רוחצין בדם וזהו דוגמת לשכת המדיחין.

ואמרו עוד (משנה, מדות ה, ג) שמקום מקוה על בית הפרוה ושם היה טובל כהן גדול ביום כפורים ומסיבת הולכות מלשכת המדיחין לגג בית הפרוה להורות כי צדק יקראו לרגלי כהן גדול ועל במותיו ידרוך וכמו שנאמר באברהם מי העיר ממזרח צדק וגו' ולכן היתה מסיבה עולה מלשכת המדיחים לגג בית הפרוה כי ע"ע (?צ"ל על ידי) כח מאדים הרמוז בלשכת המדיחין עולים למעלה לבית טבילת כהן גדול כי כשהשם יתברך מעניש הרשעים יתגדל ויתקדש שמו בתחתונים וכל אדם לוקח מוסר לעצמו ומגיע למדריגת הכ"ג וטבילותיו אשר יתבאר עניין טבילותיו פרק ס' חלק ג'.

עוד כתב (פ"ה מהל' בהב"ח ה"טז) ושני אלו הלשכות שבמזרח א' בימין שער המזרח והוא לשכת פנחס המלביש ו-א' משמאלו והוא לשכות עושה חביתין עכ"ל. כבר נתבאר למעלה ששני אלו שערים היו משמשין נגד [גלגל הכוכבים ונגד גלגל] החמה [ולכן לשכת פנחס נגד החמה שנאמר בו לשמש שם אוהל בהם והוא כחתן יכהן פאר וגו'. ולשכת חביתין נגד המזלות שהם מחולקים ונפרדים להרבה כוכבים ואינן על ידי כוכב אחד כמו בשער הגלגלים שיש לכל אחד כוכב אחד והם בדוגמא זו כמנחת חביתין כמו שיתבאר בעזרת האל (בחלק ג' פרק ט):


  1. ^ ראה הרחבת העניין בערך Clime בויקיפדיה האנגלית ובספר אלמגסט 2.12 - ויקיעורך
  2. ^ ראה ערך אלמגסט בויקיפדיה -- ויקיעורך
  3. ^ ראה פירוש מחיר יין על אסתר ב, ה - ויקיעורך
  4. ^ לכאורה נפל כאן איזה טעות במילים. ונראה שכוונתו לסכום הי"ב עם הט"ז שעולה כ"ח ללא התחשבות בשברי אמה -- ויקיעורך
  5. ^ צע"ע בגירסא. והכוונה הוא לחלק ת' בי"ב ומחצה ויוצא לך ל"ב. - ויקיעורך
  6. ^ (פה יש צורת שוא ואחריו צורת קמץ בתוך שורת הכתב למברג) - ויקיעורך
  7. ^ צע"ג לדעתי על דבריו של הרמ"א שהרי גירסת הרמב"ם וגם המשנה במידות הינו על מידה של ארבעים אמות בלבד וממילא הגימטריה כאן ודברי הדרוש שנבנו עליו הינם בטלים -- ויקיעורך


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק ט (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק ט· >>

פרק ט[עריכה]

עוד אמרו (משנה, מדות ב, ג) כל מעלות שהיו שם היו רומן חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם ששלחה אמה להורות כי בכל מעלות המציאות אשר הם מתחת האולם נחלות בו חצאין שהם גשמיים מקבלין החלוקין מלבד מעלות האולם אשר בא בו הרמז לעולם השכלים הנפרדים אשר אין שם חצאי' ואין שם מקבל החלוק והפירוד רק שלמות. עוד אמרו כל הפתחים שהיו שם גבהן עשרים אמה חוץ משל אולם כי ידוע (עירובין ב א) שלמעלה מעשרים אין ראייה שולטות וזה טעם פסול סוכה שהיה למעלה מעשרים. ולכן כל הפתחים שהיו מורים על דבר גשמי אשר העין היה יכול לראותו היו של עשרים אמה אבל פתחו של אולם שרומז אל דבר לבדל אין העין לשלוט בו אלא בהתבוננות שכלו לכן היו פתחן גבוה הרבה וכל הפתחים היו רחבן עשרה כסתם פתח המוזכרת בדיני שבת ועירובין שפרצה עשרה דינה כפתח חוץ משל אולם להורות כי כל הפתחים ראויים לבני אדם לכן היו כל הפתחים כסתם פתח של ב"א לבד פתח האולם שהשג' הנבדל קשה מאוד ואינו מושג רק לבני עלייה שלבן פתוח כפתחו של אולם. עוד כתב (משנה, מדות ב, ג) כל הפתחים היו להם דלתות חוץ מפתחו של אולם. כבר ידעת שהדלתות על הפתחים היו מורים על עניין העלם והסגר שערי חכמה. ולכן על כל הפתחים היו דלתות שאפשר לשכוח ולסגר חכמה ההיא מלבד פתחו של אולם כי השגת המלאכים אי אפשר לשכחם רוצה לומר השגת שכל הפועל כמו שכתב המורה (ח"א פרק ס"ב).

עוד כתב הרמב"ם פרק ד' (ח) חמש אמלתראות של מילא היו על פתחו של היכל מלמעלה התחתונים היו עודפות על הפתח אמה מזה אמה מזה וכל אחד מחמשתן עודפות על התחתונה ממנה אמה מזה ואמה מזה נמצא שלשים אמות ונדבך של אבנים היה בין כל אחד ואחד עכ"ל: הכוונה בזה כי לחכמת אלהות הנרמזות בהיכל ובפתחו של אולם כמו שביארנו חמש מדרגות זו למעלה מזו כי השם יתברך הוא מדרגה העליונה הראשונה לכולן. השני הוא עלול הראשון ולגודל מדרגת עילתו נחשב גם כן למדרגה בפני עצמו ושאר שכליים הנבדלים העלולים מעלול גם הם מדרגה והוא המדרגה ג' המדרגה הרביעי הוא העלול האחרון שהוא עלול ואינה עילה המדרגה החמישי הם נפשות הצדיקים הם נכללות ונגדרות גם כן בחכמה אלהות והוא גם כן מדרגה בפני עצמה ולהעיר על קושי עמידה על זו החכמה מצד קוצר המשיג ועומק המושג בא רוחב אמה מזה ואמה מזה כי הרוחב מורה על העומק כמו שנאמר רחבה מצותיך מאוד וגו' וכמו שנאמר אם נרד לדעת חכמי הקבלה שהאמינו שיש עוד מדרגה למעלה משכלים הנפרדים שנוכל לחלק חכמת אלוהות לחמשה חלקים ולא נצטרך לכלול עמה עניין הנפשות והוא מבואר למשכיל. עוד אמרו (משנה, מדות ב, ג) כל השערים היו שקופות חוץ משל טאדי כו' והוא שער אחד משערי הר הבית שהיה נקרא כך. והטעם כי אותן השערים של הר הבית שהיה נקרא כך. והטעם כי אותן השערים של הר הבית היה מורים על ה' חושים כמו שנתבאר למעלה. והאחד מהן הוא חוש המשוש אשר חרפה היא לנו ועל כן היה שער טאדי מגונה משאר שערים בלא שקוף. ושער טאדי היה מורה על חוש המשוש וגנותו. שהשער ההוא היה בצפון שהיה מורה על חוש ההוא כאשר נתבאר.

כתב עוד הרמב"ם (א ט) אין בונין המקדש בניין של עץ אלא של אבנים להורות כי תועבת ה' כל גבה לב וגבה רוח הנמשל לעץ שרוח המושל עליו מצמיחו למעלה מכל עשבי השדה לבניין הבית מה שאין כן בבניין אבנים שעיקר יסודם הוא העפר והוא דוממי וצדיקים נמשלו לעפר כמו שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר ועליהן השכינה שורה כמו שנאמר אשכון ואת דכה ושפל רוח וגו' ואף כי הבית וכל חדריו היו מורים על ענייני חלקי החכמה כאשר נתבאר ואי אפשר לכנס בתוכו כל גבה לה וכמו שאמרו (קידושין מט, ב) סימן לגסות עניות תורה

כתב עוד הרמב"ם פרק רביעי (ט) מהלכות בית הבחירה (פ"ד מהל' בהב"ח) הבניין היה רוחב מלפניו וצר מאחורין כמו ארי להורות על אריה דבי עלאי אשר עליו נאמר אריה שאג מי לא יירא וגו' וכמו שיתבאר לקמן (פרק י"א). כתב הרמב"ם פרק רביעי (ט) ויציעים היו מקיפים הבית כולו והרמז על חלקי חדרי החכמה המקיפים דברים אלו. ודע כי כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' בהב"ח ה"י) כי כלל התאים המקיפין המקדש היו שמונה ושלשים וכבר נתבאר לעיל שששה עשר חדרים היו בעזרת נשים ובית המוקד ועזרת ישראל כמו שנתבאר לעיל והיו הלשכות כולן נ"ד כמספר מ"ט שערי בינה שנמסרו למשה בכלל המציאות שנברא ב-ה' כמו שנאמר בהבראם ודרשו ז"ל (מנחות כט, ב) ב-ה' בראם וכולם היו נרמזים במקדש כמו שנתבאר לעיל פרק חמשה וששה ועשר מהם היו בפנים והיו מורים על דברים מיוחדים כדר' שנתבאר למעלה והאחרים היו מקיפין בכלל העזרה וכתב הרמב"ם (ד י) כי חמשה עשר תאים היו בצפון וחמשה עשר בדרום ושמונה במערב ואלו החמשה עשר תאים היו שלשה שורות זו למעלה מזו בכל שורה מהם ה' להורות כי כל חלקי הנמצאים נבראים ב-ה' שבה נברא העולם והעולמות שלשה וכללם י"ה כי ב-י"ה השם צור עולמים או אפשר לומר כי היה בכל חלק ה' תאים להורות כי כל אחד משלשה עולמות אלו נחלק לחמשה חלקים ועניין עולם העליון שנחלק לחמשה חלקים כבר נתבאר וכן עולם העליון שנחלק לחמשה חלקים כבר נתבאר וכן עולם התחתיון הוא ארבע יסודות וחומר הראשון וכן עולם האמצעי יש בו ארבע חיות ורקיע שעל ראשון וכן עולם האמצעי יש בו ארבע חיות ורקיע שעל ראשון כמו שכתב הרב המורה (ריש חלק ג') והם גם כן חמשה חלקים שנחלק עליה' והיו במערב שמנה תאים להיות השכינה במערב וכבר דרשו (מנחות כט) באות ח' חי הוא ברומו של עולם ומנהיג ברואיו וכמו שנתבאר לעיל פרק שלשה במדות המקדש.

עוד אמרו (משנה, מדות ד, ג) שלשה פתחים היו לכל אחד מן התאים כו' להורות כי כל המציאות מלבד השם יתברך שמו נופל תחת הזמן ואף מלאכי מעלה מאחר שהם נבראין יש בהן עבר קודם הבריאה והוה בשעת הבריאה ועתיד שהם השלשה הפתחים מלבד השם יתברך שמו שהוא חי וקיים ברוך הוא ואינו נופל תחת הזמן ואף כי התאים שבמערב היו מורים על השכינה והיו להם גם כן שלשה פתחים דע והבן כי אלו הדברים לא באו להורות על מהות ועצמות השם יתברך שמו רק הנהגתו נגד המקבלים המתבוננים דרבי השם יתברך שמו. והתבוננות זה נופל תחת הזמן מצד המקבלים שהם עוברים והוים ועתידים ועוד תשמע בזה דברים אם ירצה השם יתעלה. ועוד תשמע בזה דברים אם ירצה השם יתעלה.

ועוד כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' בהב"ח ה"יא) כי בקרן מזרחית צפונית בתא שבחלק האמצעי היה לו חמשה פתחים כו' להורות כי על ידי חלק האמצעי מן המציאות שהן הגלגלים ותכונתן יתחדשו עוד שני חלקי הזמן שהם העבר והעתיד שהו' עיקר הזמן בפועל ומתחדש יום יום מלבד השלשה חלקים שהם נמצאים אף במדות עולם עליון ולהיות כי בימים הארוכים כגון בתקופות תמוז החמה מתחלת לזרוח בקצה מזרחית צפונית ועל ידי החמה הוא עיקר הגבלת הזמן שהוא יום ולילה על כן בא הרמז בתא שבמזרחית צפונית:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק י (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק י· >>

פרק י[עריכה]

כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' בהב"ח ה"א) המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלות ההר כשאדם נכנס מהר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה להיות כי כל מדרגות הנמצאים שהיו נרמזים הם כלולות במדרגת האדם כמו שנתבאר למעלה פרק ששי והוא הגדול מכולן לכו היה מהכו בהן בשוה כי אין עולה בידיעתו בהן למעלה רק למטה ממנו כי הוא הכולל כולן ומכאן ואלך שבא לכנס לעזרת נשים שהוא השגת השכל הפועל כמו שנתבאר היה עולה במעלות מסוף החיל לעזרת נשים וכתב הרמב"ם ועולה מן החיל לעזרת נשים בשנים עשר מעלות רום כל מעלה חצי מעלה ושלחה חצי אמה ומהלך כל עזרת נשים בשוה להורות מעלת השכל הפועל על האדם הוא שנים עשר דברים כי הוא שכל נבדל פשוט מכל חומר וצורה ומקריהם ואדם מורכב מחומר וצורה ומשתמש בעשרה דברים דהיינו חמש הרגשות החיצונות וחמשה הפנימיות ולהיות כי הצורה שהוא עצמות האדם והיה מה שהוא הוא דבר פנימיות נחלקו לשני חלקי בכל א' ו' עניינים ו' מבחוץ ו' מבפנים על כן היו המעלות נחלקים לחצאין וידוע כי שנים עשר מעלות חצי אמה רום הם ו' אמה שלימות נגד ו' מעולות אלו ואפשר עוד לומר כי ידוע שגדר הגשם הוא שלשה הרחקות ארוך ורוחב וקומה ולכל אחד מהן שני קצוות והם ו' מעלות שכל אחד מהם שנים כן היו מעלות אלו כל אחד רום חצי אמה ושלחה חצי אמה.

וכתב עוד (הלכה ב) מהלך כל עזרת נשים בשוה ועולה ממנו לעזרת ישראל חמשה עזר מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה ומהלך כל עזרת ישראל בשוה ידוע כי מדרגות הפשוטים של עולם הם חמשה עשר כי היסודות העולם הם ארבע וחומר הגלגלים שהוא חומר חמישי ו-י' מדריגות השכליות הנפרדים ואפשר לומר של זה כיון המקרא באמרו בי"ה השם צור עולמים ואומרו (מנחות כט ב) עולם הזה נברא ב-ה' כי העולם הגשמים עמ' יב: למברג הם חמש מדריגות אילו שבארנו ועולם הבא ביוד הוא עולם העליון שהוא עשרת מעלות ואפשר גם כן שנגד חמשה עשר מדריגות אלו באו חמשה עשר דברים בנדבת המשכן הנזכרים פרשת תרומה לכן באו חמשה עשר מעלות אלו בין עזרת נשים לעזרת ישראל כי ידוע שהעולם הגלגלים הוא אמצעי בים עולם התחתון ובין עולם העליון וקושר העולמות ומבלעדו אין ערך בין עולם התחתון שהוא דבר גשמי מקבל השינויים בין עולם העליון שהיא נפרד ואין מקבל השינויי כלל לכן ראתה החכמה האלקי לשום אמצעי ביניהם שהם הגלגלים שהם גשמיים בעולם של מטה ואינן מקבלין השינוי בעולם העליון דוגמת בריאת בעל חיים והדרגת תנועות האיברים ושכונות קצתן שהיא דרך האמצעים כמו שביאר הרב המורה חלק ג' פרק ל"ב ולכן בהיות כי עולם הגלגלים קושר כל אלו המדרגות יחד על כן באו חמשה עשר מעלות לפני עזרת ישראל שהוא הרומז על שבעה כוכבי לכת כמו שביארנו למעלה והוא התחלת עולם הגלגלים המקשר תחתון לעליון כי בסוף עזרת נשים היה נרמז סוף ותכלית העולם התחתון ונקשר למה שבפנים על ידי עזרת ישראל כאשר נתבאר ונוכל לומר שלזה תמצא בספר תהילות שבח מלת הללויה שהזכיר דוד תמיד השם של י"ה אצל ההלול ושבח כי לדעת דוד וחכמי ישראל הגלגלים מהללים ומשבחים ליוצרם על ידי הקשור שם י"ה ולזה אמר דוד עליו השלום ט"ו שיר המעלות.

ועוד אפשר לומר שבאו חמשה עשר מעלות אלו נגד השבעה כוכבי לכת שיש בהן חמשה עשר גלגלים כמו שנתבאר בחכמת התכונה שלכל אחד מהן גלגל יוצא מרכז וגלגל דומה וללבנה יש גם כן גלגל נוטה הרי ט"ו ואף כי למקצת גלגלי ככבי לכת גם כן גלגל נוטה להיות שאינו ניכר כמו בלבנה נכלל כאחד עם הדומה שלהם ועוד כתב הבחיי (שמות כה ז) כי ט"ו פעמים מהלך ת"ק בשבעה רקיעים כי כל רקיע ורקיע ת"ק ובין רקיע ורקיע ת"ק הרי ארבע עשר פעמים ת"ק והקדוש ברוך הוא למעלה מהכל עד כאן לשונו פרשת תרומה. ואל תתמה במה שאמרו שבין רקיע לרקיע הוא מהלך ת"ק שהרי אין רקות נמצא ביניהם לדברי החוקרים התוכנים מכל מקום יש ביניהם גשמים אחרים. ונקרא בפי החכמים גשם שאינו שומר תמונתו שעביין כ"ב כמו שזכר המורה פרק ארבע עשר מחלק ג' ובפרק כ"ד חלק ב'. והיה רומה חצי אמה שלחן חצי אמה להורות כי הם בעלי הגשם. מתחלקים לחצאין ואף לפי הראשון שנרמז במעלות אלו השכלים הנפרדים יש בהן חצאין כאשר הם מורכבים מעלה ועלול כמו שכתב המורה בפרקי המרכבה שיש חלק בנפרד ממראה מתניו ולמעלה ומראה מתניו ולמטה כמבואר שם פרק חמשה חלק ג' על כן היה נרמזים בחצאין אגב נמצאים אחרים שיש להם החצאין בעצמות' מה שאין כן כשהרמז היה על השכלים בלבד שאז לא היה חצי במדרגתם כמו שנתבאר ריש פרק תשיעי.<סוף טור>

עוד כתב הרמב"ם (בית הבחירה ו ב) (פ"ו מהל' בהב"ח ה"ב) ואחר כך מהלך כל עזרת ישראל בשוה כי כל שבעה גלגלים אלו הן במדרגה אחד בשוה בגדרן ושמן שבעה ככבי לכת. ואחר כך עולה ממנה אמה לעזרת כהנים מפני שכבר נתבאר כי היא דוגמות גלגל המזלות שיש לו קצת מעלת אחת על מעלה עזרת ישראל מלבד מקום הדוכן שעליו היו הלוים עומדים בשיר שגבהו אמה וחצי הנה הלוים היו עומדים בין עזרת ישראל לעזרת כהנים כי מבין שניהן נשלמה השיר כמו שיתבאר (פרק ל"ז חלק ב', ופרק ה' לעיל) ולהיות כי כל הכדורם' הם שלמים ואין נראים אלא חצי שעל הארץ לכן היו מקומן שעומדים עליו לדוכן אמה וחצי להורות כי אף שהן אמות שלמים מכל מקום אינן נראין אלא החצי שהוא הכדור הנראה על הארץ. ואחר כך היתה עזרת כהנים והמזבח בין האולם ולמזבח הכל בשוה כי מגלגל המזלות ולמעלה שהואא גלגל היומי אין מעלה ניכרת כי הרבה תוכנים שכתבו שאין הכרח להאמין בגלגל היומי כי אפשר לומר כי התנועות היומי נעשית על ידי גלגל המזלות ולכן היה בשוה אין שם עלייה אף על גב שהעק' הוא שיש גלגל יומי וכמו שבא עליו הרמז החלק שבין האולם לעזרת כהנים כמו שנתבאר לעיל מכל מקום מאחר שהמעלות היו מורות על עליית האדם ממדריגה למדריגה בעיוני וכאן אין עלייה ניכרת לכן היה בשוה. ואחר כך עלה משם לאולם בשנים עשר מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה כל זה מבואר למעלה שמעלה הנפרד על דבר גשמי הוא שנים עשר חצי אמה דהיינו ששה אמות שלימות מאחר שכל גשם ששה קצוות לכן היה עלייה ו' אמות בין החצר שלפני האולם שהוא סוף עולם הגשמי דהיינו הגלגל העליון ובין העולם העליון שהוא נפרד. ואחר כך היה האולם וההיכל כולו בשוה כי אין עלייה משם ואילך כמו שנתבאר.

עוד אמר (הלכה ו) ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחים לעזרת נשים ששם הלוים נותנין הכינורות והנבלים וכל כלי שיר והטעם כי קול השיר שנותנין הגלגלים שהם דוגמת הלוים (כמו שנתבאר למעלה פרק חמשה ויתבאר חלק ב' פרק ל"ז) היה יוצא מתחת עזרת ישראל ונכנס תחת עזרת נשים כדרך שנתבאר כי לשם ענייני הקולות מושגים והיו מצניעים הכלים תחת הלשכות שהן תחת עזרת נשים דוגמת העולם השפל שהוא תחת עזרת נשים בדרך הנזכר למעלה זהו הנראה בציור המקדש שנתבאר במסכת מדות ועל סדר שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ומי שזכנו לסדר כונתו יזכנו לראות בבניינו אמו כן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים יתעלה ויתרומם.


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק יא (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק יא· >>

פרק יא[עריכה]

כבר נתבאר בפרקים שעברו שצורות הבניין ומדות המקדש הוה כנגד העולם בכללו. ונראה שלהוראה זאת נקרא הבית המקדש "אריה" כמו שנאמר "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד וגו'", ופירשו בו (משנה, מדות ד, ו) הטעם שהיה כדמות אריה, רחב מלפניו וצר מאחריו. והוא מבואר כי כן הוא דרך ההשגה בעניין הנמצאות בעולם, שהיה מושג כענין המקדש - מלמטה למעלה. שהמחשבה מתקצרת והולכת באותן השגות עד שלבסוף הוא קצור ההשגה שאי אפשר להשיג. והוא היה מרומז בסוף בניין המקדש שהיה קצר כמו שנתבאר למעלה. ולכן היה נקרא "אריה" על דרך "אריה שאג מי לא יירא וגומר".

ובהיות כי המקדש היה מורה על כלל העולם על כן אמרו ריש מסכת מדות (א א) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינס בבית הניצוץ בבית המוקד והלוים בכ"א מקומות -- שהוא בין הכל ארבע ועשרים מקומות נגד ארבע ועשרים ספרי הקודש אשר התורה נחלקת עליהן, שעליהם העולם עומד, כמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי".

ולהיות כי כללן שלשה שהם תורה נביאים כתובים והאחרים הם הפרט -- לכן היו הכהנים שומרים ב-ג' מקומות, והלוים -- שהוא מלשון "ונלוו עליך", רצה לומר שנתוספו על הכהנים -- באחד ועשרים מקומות; שהוא בין הכל ארבע ועשרים. וידוע שהתורה שומרת העולם לבל יפסד, וכן היו אלו השומרים המקדש. ולפי שהכהנים והלוים היו עוסקי תורה כמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב, ונאמר וקמת ועלית אל המקום וגו', ונאמר ובאת אל הכהנים ואל הלוים ואל השופט אשר יהיה וגו' -- על כן היה הרמז בכהנים לוים. ועוד נוסף כי כבר כתבתי (חלק א ה) שהכהנים היו דוגמת צבא מעלה והלוים הם דוגמת השמים והם שומרים בעולם -- על כן היה שמירות המקדש גם כן על ידן.


וכתב הרמב"ם פרק ח' מהלכות בית הבחירה (ה) (פ"ח מהל' בהב"ח ה"ה) בית אבטינוס ובית הניצוץ היו עליות בנויות בצד שערי עזרה והרובים היו שומרים שם בית המוקד בארץ וזקני בית אב היו ישנים ומפתחות העזרה בידם עכ"ל. ב' החלקים שבאו להורות על הנביאי' והכתובים היו שומרים בעליות שבצד העזרה כי שפע הנבואה בא על הנביאים מלמעלה באשר הם מבני עלייה מעוטים אמנם הרמז על התורה בא השמיר' בבית המוקד בארץ כאשר התורה נתנה על הר סיני שהוא בארץ לעיני כל בוער באש עד לב השמים והוא בית המוקד. עוד אמרו במסכת מדות (ג ח) וגפן של זהב היתה עומד' על פתחו של היכל ומודלה ע"ג כלונסות כל מי שמתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בו עכ"ל הגמרא‏[1]. הרמז בזה כי עיקרי החכמות אלו הרמוזים בבנין המקדש ומדותיו כמו שנתבאר אינו נמצא אלא בישראל הנמשלים לגפן כמו שנאמר גפן ממצרים תסיע והם העומדים על פתחו של היכל ומתבוננים בדברים אלו ובפרט בחכמת אלהות שהוא הרמוז בהיכל הקדש כמו שנתבאר.

[ ואמר שהגפן היה של זהב שישראל נמשלו בו בהיותן במעלתן כמו שנאמר (איכה ד א) איכה יועם הזהב.] ואמר שמודלת על גבי כלונסות שהם הצדיקים שבהן שעליהן נסמכין. ואמר שכל מי שמתנדב עלה או גרגר או אשכול כו' רוצה לומר כי כל אחד מחכמי האומות או הפילוסופים שהשיגו דבר אחד מאלו החכמות הן בטבעיות שהוא הנמשל בעלה שבגפן שהוא הפסולת שבו או בחכמת התכונה הנתלה בגלגלים הנמשל בגרגיר העגול כדמות הכדור או בחכמות האלהות שהוא נמשל באשכול כמו שאמרו בסוטה (דף מז.) משבטלו האשכולות כו' מאי אשכולות איש שהכל בו ולכן המשילן לאשכולות ואמרו כל מי שהתנדב לבו לעסוק בחכמת אלו הוא תולה בגפן זה כי באמת כל חכמת הפילוספים והחוקרים בא להן מישראל וכל חכמתן כלול בתורה כמו שהאריך הרב המורה להורות שכל החכמות הפילוסופיות נמצא במדרשי חז"ל ואגדותיהן. ודע כי ראיתי בספר אחד ישן מאוד היו מצויירין בו כל הפילוסופים בצורתן וחכמתן איך המציאן והיה כתוב בו שס"ארוט שהוא שקראוהו הפילוסופים סקרא"ט האלהי להיותו שהוא המציא בראשונה בפילוסופיא שיש נמצא נבדל: ואחריו נמשכו הפילוסופים האחרים. וכתב שם שהוא קבל החכמה מאסף הקרחי ומאחיתופל.

ועוד כתב בשבילי אמונה כי כל עיקר חכמת ארסטוטליס גנובה מחכמת שלמה ע"ה. כי כאשר כבש אלכסנדרוס מוקדון ירושלים השליט לאריסטוטלס רבו על אוצר ספרי שלמה וכל דבר טוב שמצא בהן כתב שמו עליו ועירב בהן מקצת דעות רעות, כמו קדמות העולם וכפירת השגחת, כדי לחפות עליו שלא ידעו הבריות שבאו אחריו שגנב החכמה מיהודי. ואפשר שכל דבר שלא מצא עליו מופת חותך בדברי שלמה לא האמינו. ומכל מקום נתבאר שכל החכמות תלויים בגפן זה ובאמת שכל בר ישראל ראוי להאמין אמונה זו ולא לתת תהלתינו ותפארתינו לזרים חכמי הגוים. והרי הכתוב שבח שלמה ע"ה שדבר על ארז בלבנון ועל האזוב ואשר בקיר, ואי לא היתה עיקר חכמה זו גנובה מאתו מה היתה מעלתו על אריסטוטלוס והבאים אחריו שחקרו על כל טבע וטבע כמו שנתבאר בדבריהם? לכן ראוי להאמין בדברים האלה. כמו שכתבנו כן הוא.


  1. ^ אולי צ"ל משנה? - ויקיעורך


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק יב (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק יב· >>

פרק יב[עריכה]

אחר שנתבאר תכונת הבית הגדול והקדוש ותבניתו בדרך שראית אתה המעיין נבוא שעריו בתודה חצרותיו בתהלה להכניס הכלים אל תוכו ולהתבונן ולעיין בצורתן ותבניתן כדי שלא יחסר כל בו ואמרו במסכת מדות (א ג) ומביאו בפסחים פרק כיצד צולין (פו א וברש”י) שהיה מצוייר על שער מזרחי שושן הבירה והטעם הפשוט שאמרו בו כדי לזכור גלות בבל שהיו בשושן הבירה ואפשר שכוונו ז"ל למה שכתבתי בספר מחיר יין כי שושן הבירה הנאמר במגלת אסתר הוא מורה בדרך הנסתר על העולם בכללו ולכן היה מצוייר בבנין בית המקדש כי האחד מורה על חבירו כמו שנתבאר. ואמרו פרק קמא דיומא (כא ב) אמר רבי אושעיא בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוצאין פירות בזמניהם וכשרוח נושבות בהן נושרין שנאמר ירעש כלבנון פריו וכשנכנסין גוים למקדש יבשו שנאמר (נחום א ד) ופרח לבנון אמלל ועתיד הקדוש ב"ה להחזירם כו'. לדעתי אלו הכלים והבניינים היו האלנות של זהב שנטע שלמה ע"ה וכשרוח היה נושב בהן היו נושרים פירותיהם רוצה לומר כשרוח החכמה מתבונן מהן הראוי להשכיל ולמה נטעו היו נושרים השגת הפירות ההם והמשכיל הדבר לאילנות זהב כמו שנאמר תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו וכתיב טוב פרי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר וכשחרב ביה"מ נתבטל בעונותינו הכל ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו במהרה בימינו אמן.

וכאשר ראיתי כי נחמדו העצים ואילנות אלו להשכיל ושעץ החיים בתוך הגן הלזה אמרתי לשלח ידי ואקח ממנו כפי השגת ידי כי פריו מתוק לחיכנו. ובזה נשלם פרים שפתינו עד כי נבא ונראה פני אלהינו. ובהיות כי נודע סדר הכלים בבית וכמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות בית הבחירה (ו) וז"ל ועושין במקדש כלים מזבח לעולה ולשאר מקרבנות וכבש שעולין בו למזבח ומקומו לפני האולם משוך לדרום וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה ומקומו בין האולם למזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש ומזבח לקטורת ומנורה ושלחן ושלשתן בתוך הקדש לפני הקדש הקדשים מנורה בדרום משמאל הנכנס ושלחן מימין שעליו לחם הפנים ושניהם בצד קדש קדשים מבחוץ ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם עכ"ל. על כן נסדר ג"כ הביאור ראשון ראשון בדרך שכתבן הרב ז"ל ואף כי כן הוא הו' מן הראוי כאשר הוא דרך הכניסה במקדש שבתחילה פוגעים במזבח העולה ואחר כך בכיור ואחר כך במזבח הקטורת. ואחר כך במנורה ושלחן ובזה יהיה הביאור אם ירצה השם ולא אטה ימין ושמאל מלבד במזבח הקטורת שאניח באורו לבסוף מטעם שיתבאר אם ירצה השם פ' כ"ג שהוא הפ' המיוחד לבאור המזבח ההוא:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק יג (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק יג· >>

פרק שלשה עשר[עריכה]

אמרו רבותינו ז"ל במסכת מדות (ג א) המזבח היה ל"ב אמות על ל"ב אמות עלה אמה וכנס אמה זהו היסוד וכו' וכן פסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות בית הבחירה דלא כרבי יוסי (מדות ג א) דאמר דאין ארכו אלא כ"ח על כ"ח ולכן אבאר אם ירצה השם צורתו אליבא דהלכתא ואחר כך אבאר דעת רבי יוסי שהכוונה לשתיהן אחת היא הנה אחרי שקדם לנו ענין הבית הגדול והקדוש בתמונתו שהיה הכל דוגמא לדברים עליונים אי אפשר שלא היה המזבח שהוא מקום הקרבן ותכלית הבית. מורה על דבר יותר עליוני ולכן אומר כי היה מרמז על דעת חכמי האמת חכמי הקבלה. ודבר ידוע הוא כי המקובלים כתבו שהמזבח היה מורה על מדת מלכות שהיא כלולה מל"ב פלאות החכמה כמו שרמז אליו הרמב"ן וביארו הבחיי והרקנ"ט ע"כ היה מדת ארכו ורחבו ל"ב אמה וכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה (ו) שהיה גבהו עשר אמה באמה בת ה' להורות כי הוא מכלל י' ספירות וכמו שאמרו (ספר יצירה) י' ולא ט' והיה באמה בת ה' כי היא ה' אחרונה של שם ומקצת האמות היו בת ו' כי עיקר האלן הם דו פרצופים הנרמזים בהו'.

ואמר (מדות ג א) שעלה אמה וכנס אמה זהו היסוד אמר עלה אמה להורות כי משם ולמעלה ספירה אחת היא עלייה מועטת בסוד ד' מינין שבלולב שהאתרוג אינו נאגד עם שאר המינים וכמאמר הבהיר משל למה הדבר דומה למלך שיש לו גן נאה וחוץ לגן בקרוב ממנו חתיכות שדה וכו' ומשל לי' מלכים ואחד ואינו עשיר כמו שכתב הרקנ"ט פרשת ואתחנן ואמר כנס אמה אחת רצה לומר כי נכנס פתח א' ונמצא כי זהו היסוד ולפי שמשם ולמעלה הוא באחדות יותר מבראשונ' עד שהלולב נאגד עם ג' מיניו והיו ל-א' בידו על כן אמרו בצורת המזבח נמצא ל' על ל' להורות על סוד אות ל' והוא סוד מגדל הפורח באויר שבארו הבחיי (ויקרא כה כג) פרשת בהר שרומז על מגדל עוז שם ה' והוא הכוונה במזבח רצה לומר כי מזה היסוד ולמעלה הוא עיקר המגדל. אמרו עוד עלה חמש וכנס אמה זהו הסובב נמצא כ"ח על כ"ח אמה רוצה לומר שאם תעלה עוד ה' ותכנס אמה רוצה לומר כי שם נשלם הבניין ותעלה למדרגה יותר גדולה והוא הסובב רוצה לומר אם על הבנים וכבר ידעת אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב א) זו קו ירוק המקיף כל העולם כולו והוא מורה על מדה זו לדעת המקובלים ונשאר כ"ח על כ"ח להורות על כתר חכמה שהוא ראשי תיבות כ"ח.

ואמר הקרנות (מדות ג א) אמה מזה ואמה מזה נמצא כ"ו על כ"ו מקום רגלי הכהנים אחר שעלה ממטה למעלה בא הרמז על המשכת השפע מלמעלה למטה והוא סוד הקרבנות לדעת המקובלים כמו שאכתוב לקמן (חלק ב פרק א) אם ירצה השם. לכן אמר הקרנות אמה מזה ואמה מזה והקרנות היו ארבע להורות על ארבע חיות שבמרכבה והם מזה ומזה צפון ודרום מזרח ומערב ובאמצעו היה כ"ו על כ"ו הוא מנין שם של ארבע אותיות שהוא באמצע עיקר האילן אמר שזו האמה היתה מקום רגלי הכהנים כי ידוע כי הכהן חסד ואף כי מלאכי מעלה הנרמזים בכהנים עובדי העבודה כמו שיתבאר לקמן אם ירצה הגוזר באה להם השפעתם משם ונאחזי' בקרנות אלו ולא משם ולמעלה.

ואמר עוד אמה מזה ואמה מזה לרמוז על ב' לימודי השם. ואמר נמצא נשאר כ"ד על כ"ד והוא מקום המערכה כי עיקר אותיות השם בן ד' הוא הי"ו שהוא כ"ד במניין עם הג' אותיות ובא הרמז על היסוד הנקרא יה"ו. וה"י אחרונה של שם היא כפולה והוא המזבח בעצמו על כן אינה צריכה רמז במדתו. כל זה הוא דעת חכמים במדת המזבח.

אבל רבי יוסי חולק ואמר שמתחלה לא היה המזבח אלא כ"ח על כ"ח כונס ועולה כמדה זו עד שנמצא מקום המערכה ך' על ך'. הנה ראיתי לבאר אף דעת רבי יוסי החולק אף על פי שלא הלכתי בדרך זה בשאר ענייני המקדש, מכל מקום בעניין המזבח שהוא גדול הערך והם דברים שהם כבשונו של עולם אמרתי לבאר דעתו כדי שלא יהא מחלוקת בדבר.

הנה ידוע שאם היה מתחילתו כ"ח ועלה וכנס במדה זה -- יצאו לך כל המדות הראשונים דהיינו כ"ח כ"ו כ"ד. ובמקום שאמרו חכמים ל"ב אמר רבי יוסי כ"ח כי מקום ל"ב פלאות הוא הכ"ח שנתבאר לעיל כי נעוץ סופן בראשן ותחילת המחשבה הוא סוף המעשה וכ"ח העליון נכלל במזבח על כן בא מדתן כ"ח.

ומנין הכ"ו לדעת רבי יוסי הוא במקום ל' המוזכר בדברי תנא קמא כי במקום כ"ו שנתבאר לעיל הוא עיקר האלן שהוא נרמז באות ל' כמו שנתבאר ומקום כ"ד הוא הסובב דלעיל כי י"ה משם בן ד' הם מורים על החכמה ובינה והוי"ו של שם נאצל {משם על כן נכללה גם כן בכאן והוא יה”ו ועוד הוסיף רבי יוסי ב' מדות והם} כ"ב כ' ומקום כ"ב הוא במקום שאמר התנא קמא כ"ו כי כ"ב אותיות התורה שכתב נאחזו שמה על כן נקרא אותה מדה תורה שבכתב ועשרים מקום המערכה הוא אות יו"ד והוא אות ברית קדש בגימטריא עשרים כלול במזבח והוא בעצמו דעת התנא קמא. ובשמים סהדי כי אחר כתבי זאת מצאתי בספר הזוהר פרשת בראשית שכתב מקצת דברים אלו בסגנון קרוב לזה ושמחתי בו בראותי כי כוונתי לאמת בעזרת האל יתברך שמו הנותן חכמה לחכמים. ואמר עוד במשנה במסכת מדות (מדות ג א) כשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ארבע אמות מן המערב ומן הדרום כמין גא"ם שנאמר האריאל שתים עשרה ארך בשתים עשרה רחב רבוע וגו' ומאמצע הוא מודד אמר כי בני הגלות כשעלו מן הגולה לא היתה שכינה עמהן הוצרכו להוסיף עליה ולמשוך לה חוט של חסד ולכן הוסיפו במערב ובדרום כדי להמשיך ממדת חסד שהיא בדרום לשכינה שהיה במערב והוסיפו כדמות דלת כי הוא דלת גדולה שבאחד ואמרו כמין גא"ם כי אין קורין אבות אלא ל-ג' (ברכות טז ב).

ואמר שהאריאל י"ב הוא לרמוז על י"ב אלכסונית וי"ב הויות. ואמר כי מאמצע הוא נמדד כי עיקר האילן הוא עץ החיים שבתוך הגן. ואמר שחוט של סיקרא היה מקיף באמצע להבדיל בין דמים עליונים לדמים תחתונים רוצה לומר כי באמצע הוא מובדל בין ה' עליונים בין ה' תחתונים ולמה שבכל חלק מדת הדין לבסוף קרא להם דמים עליונים ותחתונים.

ואמרו עוד שיסוד הוא אחוז בכל הקצוות כי הוא כלול מכולן ומה שהיה היסוד נגד כל רוח מערב וצפון והיה אוכל מזרח {ובדרום אמה וקרן דרומית מזרחית } לא היה לו יסוד מצאתי טעם בספר הזוהר פרשת בראשית (וישב קפט ב) כי יוסף הצדיק היה לו מדת יסוד כי שמר ברית הצדיק ולזה נקרא יוסף הצדיק יסוד עולם ולפיכך כתב וז"ל (חלק א רנט א) תא חזי סדרא דדגלים הרי הוא דההוא מזבחה דעולה דמקרי משכנא יהוד' ודסמכינן ליה במזרח מאן סמיכין לי' יששכר וזבולון אפרים ומנשה ובנימין במערב ראובן ודסמיכין ליה בדרום דן ודסמיכין ליה בצפון. תא חזי כתיב בההוא צדיק והוא נער את בני בלהה וכתיב בבני לאה (שם ה) וישנאו אותו בג"כ האי יסוד היה מהלך על פני כל המערב דהיא חולקי דאחין דנטרי ההוא אתרא ודבנויי' הוה ועל כל פני הצפון דהא דהני ודאי שרן תמן לא הוי שנאין ליה. אוכל במזרח חצי אמה כגון דעבד יהודט פלגא הצלה ואמר מה בצע. ובדרום חצי אמה בגין דראובן אמר להציל אוצו מידן וגד דהוה שרא תמן לא הוה שנא ליה עכ"ל.

ודע שאמרו בזבחים פרק איזהו מקומן (נג ב) שקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד משום דלא הוה בחלקו של טורף אפשר שכוונו לענין זה ורצונם לומר בטורף ענין יוסף שנאמר בו (שם לג) טרף טורף יוסף או בנימין שנאמר בו (שם מט כז) זאב יטרף מיהו אותו טעם אינו אליבא דכולי עלמא כמו שכתבו התוספות פרק קמא דיומא (יב א ד"ה ירושלים) דלמאן דאמר ירושלים לא נחלקה לשבטים צריכין למימר דהכי גמירי לה שלא לעשות יסוד לקרן מזרחית וכמו שנאמר הכל בכתב עכ"ל.

ואמרו עוד (מדות ג ב) כי שת י נקבין היו לו כמין ב' חוטמין הרמז הוא מופלא ואי אפשר לפרש בכאן ובספר האדרא שהביא פרשת נשא בזוהר (חלק ג קלח א) תבין משם כוונות ה-ב' חוטמין כי ה-ב' חוטמין הם אריכת אפים לשתק מדת הדין ועל כן אמרו (זהר ח"ג קל) רב המנונא סבא כד הוה מתפלל אמר לבעל החוטם אני מבקש והמשכיל יבין. ולכן היו הדמים יורדין באותן נקבים כי במדת הדין הבעל חי נפרד מדמו ובהן יורדין הדמים ואף היין והמים שהיו מנכסי' המזבח היו יורדין שם לשיתין והם ב' כחות אלהיות הנקראים מדת הרחמים ומדת הדין הנמשלים ליין ומים היו יורדין שם וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם בסוד המזבח.

וכתב הרמב"ם פרק ב' (יג) מהלכות בית הבחירה וכבש היה בנוי לדרומו של מזבח ארכו שנים ושלשים אמה על רוחב ששה עשר אמה והיה אוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח ופורח ממנו אמה על היסוד ואמה על הסובב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האברים למזבח דרך זריקה וגובה הכבש תשעה אמה פחות שתות עד כנגד המערכה ושני כבשים קטנים יוצאים ממנו שבהן פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא וחלון היתה במערבו של כבש ורבוכה היתה נקראת שבה נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעבור צורתן ותצא לבית השריפה עכ"ל.

וכל זה יתבאר בדרך שביארנו אך צריך אני להקדים לך מה שכתב הבחיי פרשת ויקרא (א יג) וז"ל. כלל הבניין נקרא כבש והיה בדרום כי משם מתחיל הבנין ואמרו עלה בכבש ופנה לסובב הוא ראשית הראשית המקיף את הכל ובא לו במחשב' לקרן דרומית היא מדת החסד ומדרומית מזרחית הוא תפארת ישראל ומזרחית צפונית להשלים מדת הגבורה ומצפונית מערבית היא מדת מלכות ומערבית דרומית שהוא חוזר למקום שהתחיל עכ"ל. ובזה כתב הרקנ"ט פרשת תרומה בסוד המזבח והקיפותיו ובזוהר סוף פרשת במדבר (י"ג קכ א) (ח"ג קכ, א) האריך בסוד הקפות אלו עיין עליו. ומעתה אומר כי מאחר שהכל נאצל מן החכמה שהיא שנים ושלשים נתיבות כמו שנאמר (א א) בראשית ברא אלקים. ולכן בא אורך הכבש שנים ושלשים ורחבו ששה עשר כי עיקר הבניין שם (אולי הם) ארבע חיות שבמרכבה ולהם ששה עשר פנים פני נשר פני אדם פני אריה פני שור לכל אחד כי כל אחד כלול מחברתה ובין הכל הוא ששה עשר והיה אוכל בארץ מצד המזבח שלשים אמה. כבר כתבתי כי עיקר המגדל הוא למ"ד מלבד מקום כניסת האמה שתחת היסוד הוא נקרא ארץ החיים. ולכן היה הכבש אוכל בארץ שלשים והיה פורח בדמות מגדל הפורח על היסו ד ועל הסובב כי מוצב בארץ וראשו מגיע לשמי השמים העליונים שהם הסובב הנזכר ואויר מעט היה מפסיק כדי להורות כי בין המזבח ושאר הבניין יש חלוק מדרגות כמו שנתבאר לעיל מאגודת הלולב בלא האתרוג היה גובה הכבש תשעה נגד תשעים הנשארים בלא המזבח והיה שני כבשים קטנים יוצאים ממנו כי הכל נחלק לשני מעלות שהוא דין ורחמים ובהן פונים ליסוד ולסובב והיו מובדלים מן המזבח כמלא נימא ולהורות כי לפעמים הארץ נגובה ואינה מקבלת ההשפעה מלמעלה וזהו ההפסק כמלא נימא. וחלון היתה במערב של כבש הוא רמז על החלון הפתוח שבו נכנס לפני' והוא המערב כי השכינה במערב והוא הפתח והשער נכנס בו לפנים כאשר כתבו כל המקובלים ואמרו שבו מניחים פסולי חטאת העוף כי הרים וקליפות סביב לה והם הגורמים הפסול ויוצאות לבית השריפה כי אש אכלה הוא.

וכתב עוד הרמב"ם (פ"ב מהל' בהב"ח ה"טז) כשבונין המזבח בונין כולה אטום כמין עמוד והוא כי בכל המזבח אין פרוד וקצוץ והוא בתכלית האחדות בעמוד אחד. ולכן כתב הרמב"ם (שם) אין עושין במזבח חלל כלל אלא מביא אבנים שלמים גדולות וקטנות וכולן שלימות בלא פגם ובלא קצוץ ובלא פרוד וזאת היא סבת האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליה ברזל ודרשו ז"ל (מדות ב ד) אינו דין שיונף המקצר על המאריך והוא מבואר כי כחו של ברזל הוא מדת הדין הקשה והרצון במזבח לכפרה ולהמשיך לו חוט של חסד ושלימות וכמו שיתבאר. והיה מדיני המזבח להיות מחובר בארץ ולא על גבי כיפין שנאמר מזבח אדמה תעשה לי להיות כי המזבח היא הארץ העליונה הנקראת ארץ החיים.

וכתב הרמב"ם (שם) כי הקרנות היו חלולות מתוכן כמין משפך שבהן יורד ההשפעה והאצילות מלמעלה למטה. והיה מקום המזבח לפני האולם משוך לדרום (א ו) כדי להמשיך חוט של חסד מן הדרום אל המזבח והיה לפני האולם אף על פי שמן הדין והטעם שהנחנו היה ראוי להיות בחלק קדשי קדשים מכל מקום היה לפני האולם מטעם שעליו היו מקריבי הקרבנות כל יום ויום והקרבנות ראוין להיות לפני האולם כמו שיתבאר בעזרת האל יתעלה:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק יד (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק יד· >>

פרק ארבעה עשר[עריכה]

בעניין הכיור טעם כלי המקדש שהיו במשכן כבר נתבארו בספרי מפרשי התורה הראשונים ז"ל ומכל מקום לא אמנע מלכתוב הנראה לי אף כי מזה יתבאר טעם מצב מקומן במקדש ואתחיל בכיור ואומר.

אמרו ז"ל (מדות ג ו, בית הבחירה א ו) ובצד המזבח היה הכיור וכנו לקדש ממנו כהנים ידיהם ורגליהם לעבודה והיה מונח בין האולם והמזבח משוך לדרום וכתב הרמב"ם ז"ל (ג יח) הכיור היה לו שנים עשר דדים כדי שיהיו כל הכהנים העוסקים בתמיד מקדשים בו כאחד ומוכני עשוי לו כדי שלא יהא המים שבו נפסלים בלינה כו'. לפי הכוונה שהמשכנו והענין שנתבאר נראה כי הויות הכיור וכנו היה מורה על קבלת השפע שמקבלים השכנים הנבדלים מהבורא יתעלה ואף על פי שכבר נתבאר שהיה נרמז השתלשלותם בענייני המקדש כמו שנתבאר פרק רבעי. מכל מקום לא היה ענין קבלת השפעתן מבואר יפה אלא בענין הכיור שהיה מורה על קבלתן מלמעלה ושיש מלאכים שמקבלים מהשם יתברך שמו בשוה ולא מקבלין דין מדין וכמו שיתבאר. וידוע כי הנביאים עליהם השלום דמו השפעת השם יתברך שמו לבאר מים כמו שנאמר עמ' טו' למברג אותי עזבו מקור מים חיים ונאמר כי עמך מקור חיים וכבר כתב הרב המורה חלק שני פרק שנים עשר טעם בזה. על כן היה הכיור מלא מים רומז על המקור העליון שמלא להשפיע על התחתונים ולהיות כי הכהנים עובדי עבודת השם יתברך היה במקדש דוגמת מלאכי אלקים כמו שיתבאר (חלק ב מא) על כן היה רוחצין ידיהן ורגליהן מן הכיור רצה לומר היו מורים על מה שמקבלין השפע משם ועל ידי זה נקרא רחיצת הכהנים קדוש ידים ורגלים כי היה רומז אל מקום קדוש. ועל ידי שהם מקבלין שפע מלמעלה משפיעים למטה על כן היו רוחצין ידיהן הרומז על קבלת השפעה שהיא מלמעלה כמו שנאמר רום ידיהו נשא וכבר כתבו המקובלים כי עניין נטילת ידים הוא מורה על עניין קבלת השפע שלמעלה ונאמר וידי אדם תחת כנפיהם שמורה על קבלת השפע ורחיצת הרגלים מורה על הדברים שהוא סבתם כמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק שלשה וארבעים מעניין שתוף שם רגל ולזה היו המים פסולים בלינה כמו שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך כי קבלת ההשפעה כל יום ויום ולולי זאת יתבטל מציאתם כי הוא יתעלה הפועל והצורה ובכל יום ויום אינן יכולין להתקיים לולי קבלת השפעתו ולא כדרך שאר פועל שלא יעדר הפעולה אחר שנפעל אףבהעדר הפועל ולזאת הסבה קראו הפילוסופים השם יתברך צורת העולם כמו שהאריך המורה חלק ראשון פרק ס"ט.

ודע כי שנים עשר מלאכים סובבים הכסא. והם דוגמת השבטים ונקראים ארבע מחנות שכינה ועל כן היו שנים עשר דדים בכיור כדי שיהא שנים עשר כהנים העוסקים בתמיד שהם דוגמת מלאכי מעלה כמו שיתבאר לקמן (חלק ב מו) אם ירצה השם רוחצין בו ידיהם בבת אחת דוגמת מחנה שלמעלה המקבלים השפעת השם יתברך בלי אמצעי וקבלת השפעתם כאחת ולא בזה אחר זה ודע כי כתב הרב שם טוב בפירש הקדמה שש עשרה לחלק ב' מספר המורה כי דעת המאמתים מן הפילוסופים והוא דעת ארסטוטליס ובן רש"ד שכל השכלים הנבדלים עולים מעלה אחת וימצא בהן הרבוי מצד שהאחד השפעתו והשגתו יותר גדולה מהשפעת והשגת השני וכן השני לשלישי כי דבר האחד כבר יצוייר על פנים רבים והביא משל לזה כמו שיש במדינה ראש אחד ותחתיו ראשים הרבה וצוה לכולן כל אחד מה שיעשה כן השכלים הנבדלים אף שהם נשפעים מעילה הראשונות כאחת, מכל מקום באופן השכלתו יתחלפו ומצד זה נופל בהן הרבוי וכתב הרב שם טוב שזהו דעת האמתי ואינו כן דעת הרמב"ם שכתב שם שלר יפול הרבוי בשכלים הנבדלים אלא מצד היותן עלול ועלולים וכן כתב בספר המדע (יסודות התורה ב ה) והוא דעת בן סיני וכבר האריך בזה בעל העיקרים מאמר שני פרק אחד עשר ופרק שנים עשר ופרק שלשה עשר. ואפשר שאלו ואלו דברי אלקים חיים כי מאחר שאין מספר לגדודיו כמו שנאמר (דניאל ז' י) אלף אלפים ישמשונה כמו שכתב בעל העיקרים מאמר שני פרק שנים עשר יש לומר כי מקצת מלאכים שהם מניעים הגלגלים הם בדרך עלול ועלולים כמו שפעולה בהנעת הגלגלים הם זה למעלה מזה ועליהם באה הוראה המדה שבקדש כמו שנתבאר לעיל פרק רביעי. אמנם שאר שכלים הנבדלים עושי דברו לשמוע בקול דברו איפשר שכולן מקבלין השפעתם מהשם יתברך בלי שיצטרך א' לחבירו והוא דעת המקובלים כח מיכאל מימין ממלל וגבריאל משמאל מהלל ונגדם בא הוראת דדי הכיור.

ואני אומר כי מה שהביא הפילוסופיא להאמין שאין שכלים נבדלים רק עשר כמניין הגלגלים ויש שהאמינו שהם נ"ט כמספר גלגלים הקטנים כמו שכתב בעל העיקרים מאמר שני פרק עשירי כל זה לדעתן בקדמות העולם שנשתלשל על צד החיוב ויתחייבו מזה כי מדבר פשוט לא יאצל רק דבר פשוט ואם כן לא יבא הריבוי בעול' מאחד הפשוט אלא מצד העלול והעלולים או בדרך שרואה אבן סיני או בדרך שרואה אבן רש"ד שהריבוי בא להם מצד ההשגה כמו שהאריך בזה בעל העיקרים והרב שם טוב במקומות הנזכר לעיל אמנם לפי דעת התורה שנברא העולם בחדוש יש מאין והשם יתברך פעלו על צד הרצון הגמור לא יתחייב לנו שמדבר אחד פשוט יאצל דבר אחד פשוט כי הרצון שברא העולם רצה לבראות הרבה שכלים נפרדים כאחד ויוכל לברא רבים כאשר גזר ברצונו וא"כ יאמר האומר ואיך יושכל רבוי בשכלים הנפרדים אם לא מצד עלול ועלולים או מצד השגה כי אין הריבוי בא אלא מצד שם המקריים התלויים בגשם כמו שהחזיקו הפילוסופי' בזה דעותיהן אני אומר אלו השיגו מהות ועצמות הנבדל והיו יודעין שהבדלת כל השכלים מן החומר הוא בשוה היתה קושייתם אמתית אבל לפי שגם הפילוסופיא לא השיגו מהות הנבדל והבדלו מן החומר א"כ איך יקשו במה נפרדו כי אולי מקצת' הם נפשות לגלגים חוץ ממנו ומקצת' נבדלים לגמרי ושאר הבדלי' כאלו עד שהבדלתן מן הגשמות היא מחלקת ביניהם והוא סבה עצמית להם כי מאחר שאי אפשר לעמוד על אמתת מהותם אפשר להן הריבוי מצד מהות ורצון השם יתברך שגזר בבריאתם גזר גם כן בריבוים הפרדם זה מזה בהבדלתם ודברים אלו עמוקים שכל פלוסופיא אלהות תלויה בזה וראוי שלא להאריך בזה כי אינו מדרך החיבור הזה ודי למה שרצינו לבאר בזה.

ואם תרצה לומר ששנים עשר דדין הם הרמז על שנים עשר מעלות ומדריגת הנביאים כמו שכתב הרב המורה פרק חמשה וארבעים מחלק שני מספר המורה ולפי שידוע (יסודות התורה ז ו) שהנביאים כולן לא היתה נבואתה בלי אמצעי רק היתה על ידי מלאך מלבד נבואת משה רבינו עליו השלום בפרט שהיא היתה כוללת כל שנים עשר מדרגות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יג ב) הר נבו היה שנים עשר מעלות ופסעה משה בפסיעה אחת עמ' טו': למברג שכתב הרב שם טוב שהרצון בזה כי מדריגות הנבואה הם שנים עשר מעלות ומשה לא עלה להם מדריגה אחר מדריגה אבל עלה למדריגה אחרונה במהירות אבל יוצר נאות מה שביארתי תחלה. ולכן באו שנים עשר דדי הכיור להורות עיקר דבר זה ונקרא דדי הכיור כמו שנאמר בתורה דדיה ירווך בכל עת סלה. והיה עשיית הכיור מאספקלריאות המאירות כמו שנאמר ויעש את הכיור נחושת וכנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד. והוא רמז נפלא לכל מה שאמרנו כי השם יתברך הוא אספקלריא המאירה אשר כל הארץ האירה מכבודו והיא נקראת הדום רגליו כמו נאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי והוא הנרמז בכיור עם כנו ולכן היה הכל נחושת ממורט כדמות מראה כמו שנאמר במראות הצובאות כי קבלת השפע נקרא מראה כמו שנאמר במראה אליו אתודה כמו שהאריך בעל העקידה ובעל הבחיי (שם) שפירש על כלי המראה שבו רואין התמונות וכן כתב בעל עיקרים מאמר שלישי פרק תשיעי והאריך שם בזה ובאמת שהוא ראוי לדמותו במשל ובדמיון זה כי נהורא עמיה שרי ובו רואין כל המתבוננין בו וכל אחד רואה בו כרואה במראה כי החומר העב שבאדם עומד לנגד הנביא או המתבונן מאחורי האור המצוחצח שבנפש הרואה בו עד שנעשה לו בדמות כלי המראה ורואה בו בראייתו הפנימית דמותו ולזה דמו הנביאים עליו השלום הכבוד לדמות אדם כי ראו תמונתן אמנם משה רבינו עליו השלום מאחר שהסיר מעליו כל החומריות ולא נשאר לו מסך מבחוץ לא היה לו דבר עב שעמד לנגדו ומאחורי האור לא היה רואה במראה כי כל מראה שאינה עב מאחוריו אין רואין בו תמונה אלא האור מתפלש בו משני צדדיו וכן משה עליו השלום לא היה רואה אלא אור מצוחצח ממש ולא היה רואה שום תמונה רק ראה באספקלריא מאירה או שהארץ נעשה כמראה מכח האור המתפלש עליה וכמו שנאמר והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו והיא המראה שראו בה הנביאים ואל יקל בעיניך טעם זה כי נראה לי שהוא האמת בעניין מראות הנביאים שראו הכבוד בדמות האדם שהוא דמות הנביא בעצמו. ולזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה. גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה. רצה לומר צורתן שראו דמו ליוצרה והוא מאמר כפשוטו לפי דרך זה. ודע כי הבחיי כתב (במדבר יב ו) קצת מעין זה סוף בהעלותך אבל לא אחז דרכינו בזה ועיין שם. אך בפרשת כי תשא כתב דם ז"ל בפסוק יראה כל זכורך שהענן היה זך ובהיר מאוד כמראה שך זכוכית שכך המסתכל בו נראת צורתו מתוכו כו' הרי ראייה למה שכתבתי בעניין הנביאים וכן כתב בעל מנחת יהודא פירש מספר מערכת אלהות וז"ל שם האדם התחתון כסא לאדם העליון שהאברים הגופניים שבו רומזים לאברים רוחניים של מעלה והם כחות אלהות ולא לחנם אמר נעשה אדם בצלמנו כו' ומאחר שהתמונה הזאת היא תמונת אדם העליון הרוחני והנביא הוא האדם הגופני אשר בעת הנבואה כמעט נהפך לרוחני וחושיו החיצונים כמעט הלכו ממנו אם כן היה רואה דמות אדם כמי שרואה תמונתו במראה הזכוכית עד כאן לשונו. הרי שאף שהעמיק לדבר בעניין תמונה זו מכל מקום שב לבאר עניין המראה בדרך שנתבאר והוא קרוב לציירו אצל השכל גם ברעיא מהמניא פרשת בא (זוהר ח"ב מב ב)כתב וז"ל כד נחת לאמלכא עלייהו ויתפשט כל בריין יתחזי לכל חד כפום מראה וחזיון ודמיון דלהון והאי איהו וביד נביאים אדמה ובגין דא יומא איהו אף על גב דאנא אדמה לכו בדיוקנינו אל מי תדמיוני ואשוה כו'. הרי שהסכימו הראשונים והאחרונים ז"ל באמתת הדמיון הנזכר.

ובהיות העניין כן אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה ד ג) אמרו שם שאל כותי אחד את רבי מאיר אפשר מי שכתב עליו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין הכרובים ומבין בדי הארן אמר ליה הבא לי מראות גדולות והביא לו אמר ליה ראה בבואה שלך הסתכל וראה אותו גדולה אחר ליה הבא לי מראות קטנות והביא לו אמר ליה ראה בבואה שלך הסתכל וראה אותו קטנות אמר ליה ומה אתה בשר ודם משנה עצמך לכמה גוונים בכל שעה שאתה רוצה מי שאמר והיה העולם על אחת כמה וכמה עד כאן לשונו. הרי הביאו משל נאות מעניין המראה שעל ידי באו הדמיונות לנביאים במה שראו תמונתן. וידוע כי לפי השתנות הרואים והעומדים במראה משתנה הצורה במראה לזה אמרו רבותינו ז"ל כי על הים ראו הקדוש ברוך הוא כאיש מלחמה ובסיני כזקן יושב ולזה אמר אנכי השם אלקיך אשר הוצאתיך וגו' להורות כי הקדוש ברוך הוא אחד ואין השינוי בא אלא מצד המיון כי בהיות הים שעת מלחמה והיו כל ישראל בעלי מלחמה ראו במראה איש מלחמה. אמנם בסיני שהיו מכינין עצמו לקבל התורה ראו כזקן היושב בישיבה וכן מה שדרשו ז"ל (ר"ה יז ב) מלמד שהקדוש ברוך הוא נתעטף כשליח צבור ולמד למשה רבינו עליו השלום דרכי התפלה כו' היה גם כן בדרך זה כי משה רבינו התפלל אז על מעשה העגל והיה מעוטף כשליח צבור ראה תמונתו ואף על פי שמשה עליו השלום ראה באור המצוחצח ולא היה רואה מראה תמונתו מכל מקום למה שאז ראה אחוריים כמו שנאמר וראית את אחורי ולא ראה הפנים כמו שנאמר ופני לא יראו אם כן יחסו אותה ראייה שראה אז שלא היתה ראייה מצוחצחת לגמרי רק ראה אז במראה שאינה מצוחצחת לגמרי ולכן דרשו ז"ל שראייתו באותו מעמד היתה במראה הנזכר והיא אספקלריא שאינה מאירה שעליה נאמר ותמונת ה' יביט ומשכיל יבין. ובהיות כי הנביאים ראו המלאכים בדמות נחושת קלל כמו שאמר (דניאל י ו) דניאל וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחושת קלל וגו' ולכן הכיור עמ' טז' למברג היה נעשה ממראות הצובאות מטעם שאמרנו.

אמנם יותר נאות שנאמר לפי דברינו שהכיור נעשה ממראות הצובאות מטעם שהיה בדמות מלאכי עליון כמו שבארנו שנגדם באו הדגלים סביב לאהל מועד כמו שכתבו המפרשים פרשת במדבר סיני והם המראות הצובאות רצה לומר צבא שהיו חונין סביב לאהל מועד כמו שכתבנו שהם היו כדמות דגלים שלמעלה ומטעם זה שהיה הכיור מורה על ההשפעה השכלית לכן היה בין המזבח והאולם שהם הדברים הרומזים על עניינים שכליים כמבואר לעיל (פרקים ט יג). אמנם היה משוך לדרום לסבת שהוא צד החכמה כמו שאמרו הרוצה להחכים ידרים ואף כי מן הדרום התחלת השפעה למחנה מלאכים השנים עשר כמו שנתבאר לעיל. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל מיכאל מימין והוא הצד הראש כמו שכתב בן עזרא (במדבר א יט) בסדר הדגלים וכ"ש שהוא יותר מבואר. לדעת המקובלים שכתבו כי מיכאל נאחז במדת חסד שהוא הדרום שבמרכבה ומשם התחלת השפע למלאכים אבל משם ולמעלה אין שר נאחז והמשכיל יבין.

ומצאתי לספר צרור המור (פרשת כי תשא) שכתב עניין נאות לזה וז"ל לפי שאדם צריך רחיצה וטהרה כמו שנאמר רחצו הזכו צוה לעשות כיור וצוה לתת שם מים כי כל הרוצה להתדבק בשם יתברך ולכנוס למחנה שכינה צריך להסיר תחילה ממנו דעות זרות שהם מטמאות הגוף והנפש ולכן צוה ירחצו מים ולא ימותו וכל זאת ההכנה הצריכה לרוצה לכנס לעולם העליון וזהו בגשתם אל המזבח באמרם ז"ל (חגיגה יב ב, תוס מנחות קי ד"ה מיכאל) מיכאל הכהן גדול מעלה נשמתן של צדיקים על מזבח של מעלה וכבר הראת לדעת מהו מזבח של מעלה כמו שכתבתי לעיל דוגמתו בתחתונים ולפי שזו הרחיצה צריכה להיות במי תורה הנקראת מים חיים לכן היה בכיור מים חיים עד כאן לשונו הרי הדברים מכוונים ביחד.

והנה שלמה עשה עשרה כיורות, ארבעים בת יכיל הכיור האחד להיות כי השכלים המשפיעים החכמה הם עשרה ועל ידן ניתן התורה והחכמה לארבעים יום ועל כן הכיורות מ' בת יכיל להיות כי משה קבל למטה מעשרה התורה וכמו שאמרו (סוכה ה א) מעולם לא עלה משה למעלה מעשרה ולקמן אם ירצה השם יתבאר עניין הקדוש שהיה הכהן מקדש ידיו ורגליו ממי הכיור ודי עתה במה שנתבאר:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק טו (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק טו· >>

פרק חמשה עשר[עריכה]

בעניין המנורה אכתוב לך תחלה מה שכתבו רוב הפרשנים ואחר כך אכתוב לך הנאות לדעתי על פי הכוונה הנמשכת עד הנה ותחלה אכתוב לך הנה דין צורת ותבניתה ההפשוט ומתוכה תוכל להבין פנימיותיה. אמרינן במסכת מנחות פרק הקומץ (כח ב) אמר שמואל גובהה של מנורה שמונה עשר טפחים הרגלים ופרח ג' טפחים וטפחיים חלק וטפח בו גביע' כפתור ופרח ושני טפחים חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנה אחד אילך ואחד אילך ונמשכין והולכין נגד גובה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנה אילך נמשכין ועולין נגד גבהו של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנה אילך ואילך נמשכין ועולין נגד גבהו של מנורה וטפחיים חלק נשתיירו שם שלשה טפחים שבהן שלשה גביעים וכפתור ופרח גביעים למה הם דומין כמין כוסות אלכסנדרים כפתורים למה הם דומין כמין תפוחי הכרתיים פרחים למה הן דומין כמין פרחים העמודים נמצא גביעים שנים ועשרים כפתורים אחד עשר פרחים תשעה עד כאן לשון הגמרא. כתב הרב המורה פרק חמשה וארבעים לחלק שלישי מספר המורה הושמה המנורה הטהורה בבית לכבוד ולתפארת לבית כי הבית שדולק בו הנר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה. וכבר ידעת חזוק התורה באמונת גדולה המקדש ויראתו כו' והנה אף כי לפי הפשט אלו דברים נאותים בטעם כלל המנורה מכל מקום לא סר לכתוב בתשובה לבנו טעם על עניין המנורה בדרך הנסדר וז"ל שם דע כי הארון הוא משל על הלב בלי ספק והלוחות שהן נתונין בארון בא המשל על שכל האנושי שהוא נתן בלב ואמרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה בא המשל בזה על הריאה שהיא סובבת בכנפיה על הלב והשלחן בא המשל על הכבד כמו שהשלחן נתון עליו המאכל ומשתה כך הכבד שמקבל עליו האצטומכא המונחת עליו שהיא מלאה המאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל אברי הגוף והמנורה בא משל בזה על המרה כי כמו שמנור' מאירה המשכן כך המרה הגוף ומזבח העולה אשר נאמר בו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה בא המשל בזה על החום הטבעי הנתון באדם של עולם אל יחסר ממנו עד יום מותו.

ומזבח הקטורת בא המשל בזה על השפע הנשפע על השכל האלהי שהוא נתון במוח והמסך בא המשל בזה על המסך המבדיל בין אברי הנשימה לאברי המאכל והאדנים הם משל על הלחיות הנגרות בגוף והיריעות בא המשל בזה על העור המכסה את הגוף והקרשים הם המשל אל בשר הגוף שהוא מחזיקו. ונראה שקרשים גם כן משל על העצמות שהן דפני הגוף כו' עד כאן לשונו.

הנך רואה איך דבר הרב ז"ל בטעם המשכן וכליו בדרך כלל אבל לא בחלק אחד מהן כמו שעשה בזאת שמנורה לפנינו שלא כתב שום טעם לפרט אחד ממנו.

והרב לטעמיה אזיל שכתב פרק ששה ועשרים מחלק שלישי מספר המורה שאין טעם למצות אלא בדרך כלל ולא לפרטים וכתב שם וכל מי שיטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שיגעון אריך ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות ומי שידמה שאלו יש להם סבה הוא רחוק מן האמת כמו שידמה שהמצוה כולה היא עמ' טז': למברג ללא תועלת עד כאן לשונו. אך אמנם כאשר ראינו חכמי ישראל וגדוליהן שתו לבם גם לזאת ודברו בחלק המצות בכל יכלתן עד מקום שהיתה ידן מגעת והן נמצא במדרשי רבותינו ז"ל ובפרט בקרבני המלואים וחנוכי הנשיאים שהאריך בזה במדרש רבתי פרשת נשא ובדרך זה הלך החכם אבן עזרא כמו שכתב משמו בעל העקידה פרשת יתרו ואחריהם נמשכו חכמים אחרונים ז"ל והלכנו בדרכיהם עד הנה עזרונו השם יתברך נבאר גם המנורה הטהורה הזאת בדרך כלל ופרט.

ואביא תחלה דברי בעל העקידה שנתן טוב טעם ודעת בכל חלקיה לאורך ולגובה כאשר תראה פרשת תרומה שער תשע וארבעים ואכתוב לך בקצרה כוונתו אף על פי שהוא האריך בה מאוד.

אמרו ז"ל צורת המנורה תבניתה מלאכתה לעבודתה זאת היא צורת האדם השלם שחכמתו תאיר פניו וכמו שאמר החכם נר ה' נשמת אדם ועניין הקנים יורה קניין דבר מעניין הרואה שם הקרוב שנאמר קנה חכמה קנה בינה והגביעים ירמזו אל קיבול והשמיעה כמו שהם צורת כלים מקבלים ומחזיקין הדבר הנתון בתוכן והכפתורים יורו על הגלות והראות עיניים כמו שהם בולטין ונראין סביב הדבר שנעשו לו למראה והפרחים הוא סבת הצמיחה מהדבר אשר לא היה מתחילה ולזה אמרו שהיו גובהה שך שמונה עשר טפחים שהוא שיעור קומת האדם הבינוני וגם הוא מספר י"ח לומר שהחי המאיר המזהיר חיים למשוך אל עניינים אשר תרמזנו צורת המנורה הזאת. והנה כאשר תכה מספר הי"ח במספר היסודים הארבע אשר מהם נבנה האדם החי הנה יעלה לשבעים ושתים והוא מספר שני חיי האדם ע"ד קרוב כמו שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. ואם תוציא הבזק של הפתילה ישארו מדוייקים ואמרו רבותינו ז"ל שהיה לך בתחלתה שלשה רגלים הם רומזים שלשה התחלים אשר הם סבות כל הויה החומר והצורה והעדר ולמעלה מהן השדה שהיא כמו תיבה לרמוז כי מאלו התחלות בא אדם אל העולם שכן העולם נקרא בלשון חכמים אכסדרא ושדה כדאיתא במסכת בבא בתרא (כה א ה) ומן השדה יצא פרח והוא הצמיחה הראשונה אשר בפעולת החיונות ימשך לו עד שנים עשר שנה ולזה היו ברגלי' ובשדה ופרח שלשה טפחים אשר בהכאת הארבע הם שנים עשר. אמנם משנת שלש עשרה זרת ואילך בא לכלל עשרים ולכן אין בית דין של מעלה עונשין כי אם מעשרים ואילך. ולזה היו בקני המנורה סמוך לפרח התחתונה הנזכר שני טפחים חלק רמז לשמונה שנים עד תשלום העשרים שבהן האדם חלק מהעשרים הנאותים עם שכבר צמח בו סימן טהרה. ואולם כאשר עבר עשרים ומתחיל שנת אחד ועשרים אז בא לכלל שמיעה וקבלת הלמוד והמוסר שיעור שיראה ממנו ולחוץ. ולזה היה בסוף העשרים ותחלת האחת ועשרים טפח שבו גביע כפתור ופרח וכבר אמרנו שהם סבות הקבול והראות השלימות וצמיחתו בשעור יותר גדול מהראשון. אמנם אחר זה היה שני טפחים חלק שהם שמונה שנים אחרים שעומד על עניין אחד כי עד הגיעו לכלל שלשים לא יביאו מעשיו מסודרין על ידי בישול וכל שכן בהגיעו ל-ל"ב כי אז יקנה לב דעת לפעול פעול' השכל עם מהעיונו' אם מהמעשיות ולזה אחד שני טפחים החלקים היה הכפתור הראשון שבו יתחיל לצאת הקנים כי אז באמת יתחזק לעורר כחיותיו השכליות והחשיות להתייחד לעבודת השכל ולשאת משאו לכלם יעשה מה שכיון בהם הבורא שמו יתברך ויתרומם ביצירתו. והנה החכמה העליונות חלקה הפילוסוף לשלשה ושלשים מעלות. זו למעלה מזו הראשונות הכח אשר בו ידע הדבר הנקנה במופת לקח מהקדמות שאין עליהן מופת כמו המוחשות או המשכלות הראשונות השני כח למעלה מזה שבו יוכל לדעת ולברר אמתת הקדמות אלו אשר לקח להתחלות ראשונות אם הם צדקות ואמתות ושני אליו הכחות יאמרו בחלק אחד מן העיון כאלו תאמר בחכמה מיוחדת כמו הרפואה ותכונה וזולתם. אמנם יש כח למעלה מזו והוא אשר ישיג וידע על השלימות כלל הנמצאות בסבותיהן והתחלותיה בהחלט לא בעניין חלקי והמעשי גם כן יחלק ל-ג' חלקים הנהגת אדם עצמו והנהגת ביתו והנהגת מדינתו והמעלה הוא הנהגת המדינה והוא בדמות חלק א' מהעיוני שהוא לוקח הנחות הנימוסיות ודן דין אמת לפי הנימוס. אמנם יש כח אחר מעולה ממנו והוא השכל וידיעת סודות הנחות הנימוס וטעמן על נכון עד שישכיל לישב הנימוס לפי מקומו ושעתו והוא הדן דין אמת לאמתו כפי צורך השעה והוא כדמות השני מן העיון אבל עדיין שני חלקים אלו הם חלקיים ויש מעלה שלש' והוא כח התבונה הכולל שיוכל להשים דת ונימוס בכל מדנה כו המדינות והוא ידיעת הכוללים החלקיים לשום נימוס בכל הדברים. וידוע כי האדם אי אפשר לו לעלות כל המעלות בבת אחת אבל ישיגם בזו אחר זו. לכן היה במנורה שני קנים הראשונים כי בזמן ה-ל"ב הנרמז במדת הטפחים כבר התחילו להראות ולפרסם בו פעולת השכל אם העיון ואם אל המעשה מדרג' יותר מאלו מדרגות שאמרנו. ולכן היה שני הקנים אחד מימין להראות אל הקניים הדעת ואחד לשמאל והוא השלימות הראשון אשר כנגדו במעשה. אמנם בכל קנה מהם שלשה גביעים לרמוז אל שלשה מינים השמיעה החושית והשמיעה הלביות רצוני ההכה' והשמיעה הרצוניות שהיא קבלה לעשות והיה אחריה בטפח הרצוף כפתור ופרח לומר שמשם ואילך יראה בשלימות צמיחה שני אלו השלימות והיה טפח חלק עד כפתור השני כי מזה הי' מתחילת' כפתור ראשון עד כפתור השני שני טפחים ואז יהיו כולן עשרה שהם מספר השנים לפי הנחותיו ארבעים ומשם יוצאים שני קנים אחרים והם מדרגות עמ' יז' למברג עליונים יותר מן הראשונים כי בן ארבעים לבינה ואלו השני קנים מורים על קניין מדרגת השנים מן העיונים והמעשים. ומשם עוד שני טפחים חלק שהוא אז קרוב אל שנת החמשים התחילו שני קני מנורה אחרים שכבר הגיע ונראה בו החכמה הכוללת המקפת בכל הנמצאות ובכל הידיעות שהיא המדרגה העליונה שבעיון ובמעשה הרי לך טעם נכון לששת הקני' היוצאים משני צידי המנורה עד תום שלש עשרה טפחים ממנה שהם משנות האדם נ"ב וטעם היותן אלו לימין ואלו לשמאל על דרך שאמר החכם אורך ימים בימינה וגו'. הנה עוד היה בקנה האמצעי שהוא עצם האדם וקומתו אחר שני טפחים חלק עוד שלשה גביעים כפתור ופרח והבזק אשר בו האור מבהיק בו למעלה להורות כי האיש השלם ראוי שיתיישר בכל אילו השלימיות שקדמו אל פני המעלה רצה לומר לעשות רצון בוראו בבריאת מבלי נטות לימין ושמאל כמו שהיה קנה אמצעי עמוד נצב בלתי פונה לכאן ולכאן ואורה הולך ואור נוכח פני השם וזה יהיו סבה שיפנו אורות כל הקנים אליו על דרך שאמרו (אבות ב יז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים עד כאן לשונו.

והנה החכם הנזכר למעלה נתן טוב טעם בכל חלקי המנורה וכל דבריו בנויין על עמודי חן החכמה אבל לא שם פניו אל הכלל שאמרו בגמרא נמצא גביעים שנים ועשרים כפתורים אחד עשר פרחים תשעה ובוודאי כוונו לדבר מה שאמרו נמצא כו'. כי בלא זה מניינן למה לי ולזה תמצא הרמב"ן ז"ל שכתב פרשת תרומה (שמות כה לט) חכמת המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא ונעלמה מאוד והנה מצינו שנאמר והחכמה מאין תמצא והוא עניין הציורים אלו וכמו שיתבאר אך נשלים תחילה דברי הראשונים ז"ל בעניין זה.

והרב שם טוב כתב פרשת בהעלותך דבר נאות על פי כוונת בעל העקידה וזה לשונו באו במנורה שלשה דברים מקשה ואם לא עשה מקשה פסולת וצריכה להיות של זהב. אמנם כשרה משאר מתכות וגביעיה וכפתוריה אינן אלא ליופי בעלמא כמו שבאדם שלשה מיני אברים יש מהן שאם לא היו מת לשעתו ככבד ולב ודומיהן ויש אברים שהיה אפשר לחיות מבלעדיהן אבל עושין החיים יותר טוב כאזנים ועינים כי מצינו הרבה עורין וחרשין חיין אך חיות שאינו טוב. אמנם נבראו השערות והגבות של עינים שהם על צד היופי לבד עד כאן לשונו.

והמקובלים בפרט הרקנ"ט והבחיי (שמות כה לח) ביארו דבר המנורה על דבר נעלם על פי קבלותיהם ולא רציתי להאריך בו כי לא נתנו שום טעם לפרטיה רק על הכלל. ועוד כח כבר רמזתי כל הדבריהם בעניין המזבח והרוצה לעמוד על דעת' בטעם המנורה יעיין בספריהן.

ואומר שיש ליתן טעם נכון לקצת חלקי המנורה על פי מדרש רבותינו ז"ל אך אינו נאות על פי כוונתינו הנמשכת עד הנה בבניין המקדש וכליה מכל מקום לא אמנע לכתוב מה שנראה על פי דבריהם ואחר כך אכתוב מה שנאות לומר על פי הכוונה הנמשכה.

אמרו במדרש תנחומה (בהלעתיך ה) והביאו הבחיי (שמות כה לא) המנורה היתה בשבעת נרותיה נגד שבעה ככבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל וכמו שהן מאירין ודולקין יום ולילה כן היה הנרות דולקין יום ולילה והנר האמצעי נגד גלגל חמה שהוא תדיר באורה והוא אמצעי לשבעה ככבי לכת ולהיות כי מקצת חכמי התכונה כתבו שכל ששה הככבים מקבלים אור מהשמש ואין להן אור מעצמון אפילו אותן שלמעלה מן השמש כמ"ש בעל התמונות הארץ על כן מטיבין ומדליקין כל הנרות מנר האמצעי. וידוע כי חמה ולבנה הם המאורות הגדולים מבין שאר הככבים כמו שנאמר ויעש אלקים את שני המאורות וגו'. על כן היה נחלק קטבת הנרות על שני חלקים חמשה בפני עצמן קודם לדם התמיד ושני הנרות אחר דם התמיד. וכתב הבחיי כי שנים ועשרים הגביעים הם שנים ועשרים אותיות התורה וכנגד שנים ועשרים חלקים שבעולם השפל ואלו הן רוח מים אש שבעה ככבי לכת שנים עשר מזלות כו' ואני אומר כי על פי מדרשי חכמים ז"ל יותר נאות לומר כי היה גובה המנורה שמונה עשר כי כלל הגלגלים הם שמונה עשר כמו שכתבתי לעיל והיו הגביעים שנים ועשרים כי ארבע סבות יש לתנועות הגלגל ובין הכל שנים ועשרים כמו שנתבאר לעיל. ולהיות כי הגלגלים מקבלין השפעתן מלמעלה לכן בא הרמז בגביע שהוא כוס ארוך לקבל מה שנותנין בו והיו כפתוריהם אחד עשר לרמוז על שנים עשר מזלות הנכללות באחד עשר חלקים כמו שנתבאר לעיל. ובא הרמז בכפתורים להורות על עגולתן כי אף שמונין תחלת המזלות מטלה אינו אלא דרך הנחה בלבד. אמנם אין להם תחלה וסוף בדמות כל דבר עגול והוא כפתור והיו הפרחים תשעה כי הכדורים הם תשעה שבעה משרתים וגלגל הככבים וגלגל היומי ועל ידי כחן והשפעתן בארץ כל העולם יוצא פרח ציץ.

עוד שמעתי דבר נאות מעניין זו מחלוקתן במנחות (צח ב) אי המנורה היתה עומדת בין צפון לדרום ונר המערבי הוא האמצעי מפני שהיה נוטה למערב או אם היו מונחים בין מזרח למערב ונר השני היה נקרא נר המערבי ושמעתי מחכם אחד נקרא רבי יהודא טעם נאות בזו כי נפל מחלוקת גדולה בין חכמי התכונה במעמד השמש אם היא למעלה מככב ונוגה ואז הנר המערבי הוא באמצעי. אמנם לדעת מקצתם נוגה וכוכב הוא למעלה מן השמש ואז נקרא נר השני נר מערבי בהיותה בגלגל השני וכבר האריך המורה בשני דעות אלו בחלק השני. ובהיות כי נר המערבי היה נגד השמש על כן היה דולק כל היום ושאר הנרות היו דולקים רק מערב ועד בקר כמו שהוא העניין בשאר ככבים שאין אורן מבהיק רק בלילה והשמש זורחת כל היום ולכן אמרו פרק במה מדליקין (שבת כב ב) וסוף פרק כל הקרבנות (מנחות פו ב) שנר המערבי היה עדות לישראל ששכינה שרויה בתוכם שבו היו מתחילין ומסיימין כעניין השמש שבו מתחיל הזריחה והשקיעה.

והרלב"ג פרשת תרומה כתב וזה לשונו המנורה היא מורה על נפש המרגשת והושם במנורה האור שהוא המראה היותר מוחש עד שכבר ישים שאר הדברים עמ' יז:' למברג נראים ומה שישים זולתו בתואר מה הנה הוא ראוי שיהא בו התואר ההוא. ולהיות הראות הנכבד שבחלקי נפש המרגשת עד שהוא הולך במדרגות השלימות מהם באופן מה העירה עליו התורה להורות על הנפש המרגש' והנה היו מדליקות המנורה בשמן זית זך כתית כדי שתהיה מאירה תמיד באופן אחד בזולת תמורה להורות על שהנפש המרגשת היא בעצמה תמיד בעניין אחד ואף על פי שכבר תתחלף בחוזק ובחולשה מפני התחלפות כליה כאלו תאמר שהזקן לא יהיה ראותו שלם כראות הבחור מפני חולשת עין הזקן לא מפני חולשת כח הרואה והנה היה אור המנורה לצד המערב רוצה לומר אור הנר האמצעי לפי שאצל המקום ההוא היה מה שיורה על ההויה ואצל המזבחות שהיו מורים על ההפסד לא היה מאיר הנר כי המקום ההוא היה מורה על ההפסד והעדר הצורה והנה תמצא גם כן במנורה מה שיורה על שהגרמים השמימים משגיחים בשמירת הבעל חי ומהם תסודר הוייתם והפסדם ולזה היו בא בהשבעה נרות להורות על שככבי לכת משגיחים בשמירת' ובאה המצוה שיהיו מדליקין המנורה בערב ובבקר כי ביום יעלו ששת מזלות ובלילה ועלו ששה מזלות אחרים ומזלות היום עוזרים אל ההויה ומזלות הלילה עוזרים על ההפסד. כי ביום האחד יתחדש ארבעה תקופות כמו שיתחדשו בשנה והעניין בזה בא גם כן העניין בלחם הפנים אלא שבלחם הפנים היה אורך זמן עמידתו מורה על שבעה ככבי לכת ומספר החלות על שנים עשר המזלות ובמנורה העניין בהפוך כי אורך זמן העמידה מורה על הפועל המזלות השנים עשר ושבעה נרותיה מורים על פעל שבעה ככבי לכת בב"ח ואולי היה העניין כן לפי שפועל התקופות השמשיות יותר נגלה בצמחים מפועל התקופות היומיות. ומפועל ככבי לכת ואולם בבעלי חיים ימצא העניין בזה בהפך וזה מבואר מאד בעניינם:

ולהיות הגביעים והכפתורים והמסתעפים לסעפים מפועל הצמחים הנה היתה המנורה בזה התאר להורות על שהנפש המרגשת לא תהיה כי שם לבעלי חיים כי היא במדריגות השלימות וצורה לנפש הצומחת ואולם שההסתעפות הוא מפועל הצמחים הוא מבואר אלא שבקצתם מוגבל ובקצתם בלתי מוגבל ואולם בבעלי חיים היה ההסתעפות אשר באבריו מוגבל לא ישתנה אם לא מהכרח החומר כמו שהתבאר בטבעיות ואולם הפרחים הוא מבואר מעניינים שהם מפועל הצמחים וכן הכפתורים כי הוא מה שיעשה בצמח קודם שיוצא הפרח וממנו יצא הפרח והוא בדמות כפתור תקיף בו קליפה והיא בצורת ביצה ששני ראשיה חדין ובתוכו יתהוה הפרח ואחר תפתח הקלפ' ההיא וביציאת הפרח תשאר הקלפה כדמות גביע משוקד וזה כולו מבואר מעניין הצמחים ואולם מספר הגביעים והכפתורים והפרחים היה להעיר על עניין אחד נפלא והוא שהנפש המרגשת תעזור לנפש המדברת להשיג המושכלות במה שתמציא לו מהמוחשות וכבר ידעת כי מהמחושות ננקח(?אולי נקנה) המושכלות אלא שקצתם תמצא בהן המושכל מכוסה בקלפות רבות רצה לומר שכבר נתעברו בהם משיגים פרטים רבים וקצתם ימצא בהם מושכל המופשט מהרב' מאלו הקלפות לפי שכבר הופשטו מהם הרבה מהמשיגים הפרטיים כמו שנזכר בספר החוש והמוחש וקצתם לא ימצא בהן המושכל בכח אבל הם יד להשגת המושכל כמו שהגביעים הם יד ללקיחת הפרחים הדבקים בהם והוא מבואר כי באמצעות החוש המשותף והדמיון וכח הזוכר ישלם לנו מהמוחשות השגת המושכלות וכבר יגיעו להם המוחשים באמצעות החושים שהם חמש והחושים היותר נכבדים שבהם והעוזרים יותר אל השגת המושכלות הם חוש השמע וחוש הראות והנה חוש הראות הוא יותר נכבד ויותר עוזר בזה מחוש השמע. וכבר התבאר בביארנו לספר שיר השירים אופן החכמה בהמשל מה שיקח השכל מהחושים להשגת ההקדמות הראשונים לרעיה בשושנים כי השושנים הם הפרי בכח וכן המוחשות המגיעות לאדם הם בכח הפרי שהוא המושכת מהם ואולם המשיל השגות חוש המשוש והטעם והריח לגביעים שאינם הפרי בכח אבל הם יד ללקיחת מה שהוא הפרי בכח והמשיל השגת חוש השמע לכפתור שבו הפרח בכח והמשיל השגת חוש הראות לפרח שהוא הפרי בכח ולזה היה בכל קנה מאלו הקנים שלשה גביעים וכפתור ופרח והיו כלם מאירים לצד הקנה האמצעי והקנה האמצעי מאיר לצד הכרובים כי הנפש המרגשת תכין לנפש המדברת המוחשות אשר יצטרכו לה להשגת המושכלות באמצעות החוש המשותף והדמיון והכח הזוכ' ושאר הכחות העוזרות לזה לפי מה שהתבאר בטבעיות.

והנה היה הפרח אצל רגלי המנורה להורות כל שהסתעפות כחות הנפש המרגשת. אמנם כיון להבין להנפש המדברת מה שיעזור אותו להשגת המושכלות במה שתבין לו שבו המושכלות בכח והוא המכוון ראשונה ואחר זה הושם שם גביע וכפתור ופרח להורות שבאלו השלשה פנים ימצא מה שיובן לנפש המדברת מהמוחשות באמצעות הנפש המרגשת להשיג המושכלות וזה מבואר מאוד למי שעיין בחכמת הנמצאות ואולם הכפתור שיהיה במקום יציאות הקנים הנה עם שהיה לנוי ולתת חוזק למנורה הנה הוא מורה על שהסתעפות הנפש המרגשת לאלו הכחות היה מכוין לזה התכלית כי יגיעו המוחשות מקצתם לקצת ויתנקו מהמשיגים ההיולניים והקלפין באופן שיקל לשכל להפשיט מחומריהם ולזה היו הפרחים בהם עם קליפתם במקום יציאת הקנים ובסוף העניין ימצא בהם הפרח בזולת הקליפה והוא אצל המקום אשר יתנו ממנו אורם קצתם לקצת. להורות שבסוף העניין יתנקו מוחשות הרבה מקלפותיה באמצעות כחות אלוה וכבר עמ' יח' למברג התבאר שהעניין הוא כן בספר החוש והמוחש. והנה היתה המנורה מחתיכה אחת במספר עם רבוי חלקיה להורות על שהנפש המרגשת היא אחת ואף על פי שכחתיה רבים. ולזאת הסבה בעצמה היתה בכללה מככר זהב שינוח בה האחרות בכל הפנים שאפשר. והנה היתה גובה המנורה בקומת אדם הבינוני שהוא שלשה אמות לפי שהוא מורה על עניין האדם. עד כאן לשון החכם אלו הטעמים שמצאתי בטעם כלל ופרט המנורה כדברי רבותינו זכרונם לברכה אבל לפי מה שנתבאר במדות המקדש שבא העניין נגד מקדש שלמעלה ולהורות על דברים עליונים נראה לי גם כן שזהו עניין המנורה בכל חלקיה ואי אפשר שלא בא במנורה ד-ב' חדש על כן איחד פרק בפני עצמו להורות בו דעתי בזה.


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק טז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק טז· >>

פרק ששה עשר[עריכה]

הנראה שהמנורה היא רומזת על התורה שבכתב שהיא המנורה הטהורה המאירה ביום ובלילה כמו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ואבאר לך בדרך זה אם ירצה השם כל חלקיה ופרטיה. והנה צוה השם יתברך בהדלקת המנורה תוך המקדש שהיא דוגמת העולם בכללו כמו שנתבאר (לעיל פרק א), להורות כי עיקר סבת קיום מקדש הוא בהארת נרות המנורה ובאורה נראה אור. ובהיות כי התורה נתנה על ידי הנבואה, לכן סמכתי באור עניין המנורה לבאר עניין הכיור המורה על הנבואה, והנחתי באור מזבח הקטורת אחר באור המנורה, ואחריה סדרתי עניין השלחן הקשור עם המנורה זה בזה כמו שיתבאר כי עניינם קשור זה בזה והיו לאחדים בידינו, כי על מי הכיור נדלקו נרות המנורה ועל ידי נירותיה נערוך הלחם על השלחן ועל ידי שתיהן מקטירים קטורת כמו שיתבאר לך בעמדך על הביאור.

וקודם שארד לדבר בחלקי ופרטי המנורה תחלה אומר שנמצא לרבותינו זכרונם לברכה במדרש רבה שהסכימו לזה וזה שאמרו במדרש והביאו בעל העקידה וזה לשונו. מצאתי כתוב חומשי תורה נגד המנורה נאמרו בראשית שבעה תיבות נגד שבעה נרות, אלה שמות אחד עשר תיבות נגד אחד עשר כפתורים, ויקרא תשעה תיבות נגד תשעה פרחים, וידבר שבעה עשר תיבות נגד גובהה של מנורה שהיא שבעה עשר טפחים ומשהו, ואף על פי שבמנחות (כח ב) חשיב שמונה עשר טפחים, כיון שהאחרון חסר לכך לא נכתבה תיבה נגדו. אלה הדברים שנים ועשרים נגד שנים ועשרים גביעים, עד כאן לשונו.

עוד מצינו ז"ל מאמר פרק הקומץ (כט א) יתבאר לך ממנו כוונתינו. אמרו שם תניא אמר רבי יוסי בר חנינא ארון של אש ומנורה של אש ושולחן של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כדוגמתן שנאמר וראה ועשה בתבניתן אשר אתה מראה בהר אלא מעתה דכתיב והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר הכי נמי הכא כמשפטו התם כתיב כתבניתו. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גבריאל חגור כמין פסקייא היה והיה מראה למשה מעשה המנורה עד כאן לשונו. ונראה מכוונתם כי שלשה כלים אלו תבניתם ירד באש והיא התורה הניתנה באש כמו שנאמר מימינו אש דת למו כי המנורה היא דוגמת התורה שבכתב ושלחן דוגמת התורה שבעל פה והארון נגד עשרת הדברות וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם. אמנם שאר הכלים נאמר בהן כמשפטו כי היו דוגמת חלקי עולם ששייך לומר בהן משפט והוא ההנהגה הטבעיות הנקרא בפי חכמים משפט כמו שפירש בעל העקידה באמרו בתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במידת הדין כו'.

וכן כתב הרלב"ג פרשת בראשית. ואמרו (מנחות שם) שגבריאל היה לבוש פסקיא כו'. והוא כינויי לכח אלהי שהיה על משה שלמד התורה ונקט גבריאל כמורגל בפיהם כמו שאמרו אתא גבריאל כו'. וכמו שפירש הרשב"א בפירוש אגדותיו.

ועוד במדרש תנחומא פרשת בהעלותך (אות ה) וזה לשונו, ויקריבו נשיאי ישראל כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיא של לוי ומי היה זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי אמר הקדוש ברוך הוא אל תירא לחנוכת גדולה מזו אתה מוכן הקרבנות בזמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם שנאמר (ח ב) אל מול פני המנורה יאירו כו'. והנה יש לתמוה אמדרש זה שהרי גם נרות המנורה אינן נוהגין רק בזמן שבית המקדש קיים, תו איך הביאו ראייה ממה שנאמר אל מול פני המנורה יאירו שנרות אלו נוהגין תמיד. ולכן נראה דרך זה שכתבתי כי המנורה שהיא התורה המאירה לעולם נוהגת לעולם ולכן נאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ובדרך הפשט היה לו לומר ששת הנרות ולא שבעת כי עכשיו שנאמר שבעת נרות יש להקשות לאיזה מול פני המנורה יאירו. וכבר תיקן רש"י ז"ל זה בפירוש לחומש (שם) בדרך הפשט לכן הביא במדרשם שעיקר המנורה היא אינה אלא לרמז על דבר אחר שנקרא מנורה ואז עולה כהוגן מה שנאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת נרות.

ובמסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד א) (זכריה ד יד) ויאמר אלה שני בני יצהר העומדים וגו' ושנים זתים עליה יצהר אמר רבי יצחק אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית ושני זתים עליה אילו תלמידי חכמים שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזית. הרי מבואר נגלה שאם השמן הדולק על המנורה הוא התלמיד חכם אבל המנורה עצמה היא התורה כי המנורה הטהורה היא דמות התורה הנקרא אורה שנאמר ותורה אור.

ועל פי זה נראה לפרש כל חלקים עמ' יח:' למברג ופרטיה, כי שבעה נרות המנורה הם נגד שבעה חלקי התורה עמו שנאמר חצבה עמודיה שבעה והם שבעה חכמות שכלולים בתורה, או כמ"ד פרק כל כתבי הקודש (שבת קטז א) רבי אומר שבעה ספרים הם ויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו וכן הוא בבראשית רבה פרשת תולדות (בראשית פס"ד ז), ואף החולק על דברי רבי וסובר שאין התורה נחלקת רק לחמשה חומשים מכל מקום לא יחלוק בזה שפרש ויהי בנסוע הוא חלק בפני עצמה {עד} שמשום מחלוקותן לא יפסיד עלינו הפירוש הזה. והיה בכל צד נרות בימין ובשמאל על דרך אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. והיתה של זהב כמו שנאמר יקרה היא מפנינים, והיתה מקשה כולה חתיכה אחת כי אף שכלולה משבעה חלקים אינה אלא אחד והיתה מקשה כי התורה חתומה ניתנה (גיטין ס א) בלא פירוד. והיו הגביעים שנים ועשרים נגד שנים ועשרים אותיות, והיו הגביעים כמין כוסות כי התורה נקרא כוס ישועות וכוס של רויה ונאמר השם מנת כוסי והיא הגביע אשר ישתו בה האדונים הם האנשים הצדיקים והמשכילים, והיו אחד עשר כפתורים נגד אחד עשר עיקריה ושרשיה כמו שכתב בעל העיקרים פרק חמשה עשר מאמר ראשון וזה לשונו: נמצא לפי זו הדרך שעיקרים והשרשים הם אחד עשר, מציאות השם יתברך לארבע שרשים הנמשכים ממנה שהם האחדות ושאין גוף ולא כח בגוף ושאין לו התחלת בזמן ושהוא מסולק מן החסרונות, ותורה מן השמים ושרשיה הנתלים בה שהם ידיעת השם והנבואה ושליחת השליח, ושכר ועונש ושורש הנתלה בה שהוא ההשגחה עד כאן לשונו. ואף כי הרב אברבנאל בספרו ראש אמנה טען על מי ששם לתורה שרשים ועיקרים שהרי אנו צריכין להאמין בכל התורה אין לדבריו שורש ועיקר בזה כי כן מצינו ז"ל אמרם פרק אלו הן הלוקים (מכות כד א) בא דוד והעמידן על אחד עשר בא ישעיהו והעמידן על ששה כו' עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. הנה אלו הנביאים הראשונים עשו כללים לתורה וכללו כל התורה במקצת המצות כמו חבקוק שהעמידן על אחת והוא האמונה שכולל מצות הרבה, ובדרך שאמרו ז"ל (שבת לא א)שהלל למד לההוא גר כל התורה על רגל אחד והוא מה דסני לך לחברך לא תעביד והוא כלל התורה ואידך פירושא הוא, וכן עשו האחרונים ז"ל בארו לנו עניין המונה והוא עניין אמינת העיקרים על אמיתתן ובזה יקרא מאמין ובכפירת אחד מהן נקרא כופר בעיקר כמו שכתב הרמב"ם פרק חלק (סנהדרין פירוש משניות), ולכן אין להשגיח כלל בזה בדברי האברבנאל ז"ל, והמנורה הטהורה תהיה תמיד נגד עינינו להאיר לנו עניין העקרים בדרך שנתבאר.

והנה היו הכפתורים של זהב עשויים בדמות תפוחים ממש כמו שאמרו (מנחות כח ב) כתפוחי הכרתיים כי הוא רמוז על החכמה כמו שאמר שלמה עליו השלום (משלי כה יא) תפוחי זהב במשכיות כסף ואמר בשיר השירים כתפוח בעצי היער כו'. והיו הפרחים תשעה נגד תשעה אמונות אמיתיות שראוי לכל בעל התורה להאמין בהן וכל הכופר באחד מהן נקרא מין. ובמסכת שבת פרק חבית (קמה ב) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחין לתורה הרי שדברי תורה נמשלים לציצין ופרחים ואלו האמונות הם תשעה מלבד העקרים. והנה בעל העקרים מנאם בפרק שלשה ועשרים מאמר ראשון ששה מהן וזה לשון האמונות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה שהן נמשכות לעיקרים שהנחנו אף על פי שאינן שרשים אליה הן ששה האחד מהן הוא חדוש יש מאין והשני הוא מדרגות נבואת משה רבינו עליו השלום שהיא למעלה מנבואות כל הנביאים. השלישי הוא שלא תנוסח תורת משה ולא תשתנה ולא תומר בזולת. והרביעי בשלמות האנושי יושג במצוה אחת ממצות התורה. החמישי היא אמונות תחיית המתים הוא ביאת המשיח. עד כאן לשונו. והאריך שם בנותנו טעם לכל אלו האמונות שראויין להאמין ואני ראיתי למנות עוד שלשה והם הבחירה והוא שרשות האדם נתונה לכל אדם. וכמו שאמרו (ברכות לג ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכבר כתב הרמב"ם ספר המדע פרק חמישי מהלכות תשובה (ג) שעיקר זה הוא עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצוה כמו שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'. וכן כתב בעל עיקרים פרק שלישי מאמר ראשון רק שבעל עיקרים לא רצה למנאו שאותן אמונת שכתב פרק כ"ג לפי שאותן אמונת הם דווקא למאמין בתורת אלקים אבל הבחירה הוא עיקר לכל הדתות כולן כמו שביאר בעל העיקרים פרק שלשה שם והשני הוא הקבלה שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות שכתב בעל העיקרים שהוא עיקר כולל לכל דתות אלהיות שלא יצויר מציאתן זולתה. וכבר האריך פרק תשעה עשר ופרק עשרים שם בעניין הקבלה אמו שנאמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. דבר ידוע שזו הוא אמונה צריכה לתורה כי בלא זה יתבטל התורה בכלל ומה שלא מנאו בעל עיקרים הוא להיות אמונה כולל לכל הדתות האלהיות והוא לא מנה רק מה שהוא אמונת אמיתיות לתורת משה. והשלישי שראוי לעבוד להשם יתברך שמו ולא לזולתו כמו שמנאם הרמב"ם בעיקר א' ובעל עיקרים כתב פרק שלישי שאין ראוי למנותו בעיקר כי אף על פי שהוא ממצות התורה כמו שכתוב לא יהיה לך וגו' מכל מקום ואינו עיקר שתתלה בו התורה בכללה כי המאמין שהשם יתברך שמו אמת ותורתו אמת אלא שהוא מכניס אמצעי בינו ובין השם יתברך הנה הוא עובר על לא יהיה לך אבל אינו עיקר שתפול התורה בכללה ולמה ימנה אותה הרב ז"ל עיקר עד כאן לשונו. ולפי עניות דעתי אני רואה בזו דברי הרמב"ם כי על ידי שעושה אמצעי בינו להשם יתברך תפול התורה בכללה כי עמ' יט' למברג זהו הגורם כפירה אחר כך בהשם ולומר שאין שם אלא האמצעי לבד כמו שעל ידי זה נתערבב העבודה זה בעולם. כמו שכתב הרמב"ם בספר המדע בתחלת עבודה זרה (א א-ב) והוסיף בזה בספר המורה חלק ראשון פרק ששה ושלשים. והאריך שם בזה להראות שעל ידי אמונת האמצעיים נשתרבב עבודה זרה בעולם. ואף כי הרב אברבמאל האריך בספרו ראש אמנה פרק שנים עשר החזיק כדעת הרמב"ם להסיר מהן כל טוען וכתב שראוי למנות זה בעיקר על כן ראוי למנותו בכלל עיקרים ולכל הפחות באמונה אמיתית יותר משאר אמונות האמיתיות שמנאן בעל עיקרים ובין העל הוא ט' והם ט' פרחים המנורה. ולזה אמרו במדרש בראשית רבתי פרשת מקץ (פרשה צא יב) רבי טרפון כשהיה שומע דבר מתוקן אמר כפתור ופרח להיות כי המנורה וכפתוריה ופרחיה רמזו כולן על ענייני התורה ודבריה הראויים לשמוע והיה בין הכל במספר שנים וארבעים ואפשר שלזה רומז הכתוב ה' בם סיני בקדש. והיתה גבוה שמונה עשר טפחים להורות על מספר ח"י כי היא עץ החיים אשר בה תוסיף חיים על המחזיקין בה כמו שנאמר עץ חיים היא וגומר ועומדת על שלש רגלים הם שלשה עיקרים אשר תצוייר דת אל'קים זולתה והם מציאת השם יתברך ותורה מן השמים ושכר ועונש שהם העיקרים ויסודות התורה כמו שכתב בעל העיקרים פרק רביעי מאמר ראשון. וכתב החכם בעל העיקרים שפ פרק אחד עשר כי התורה הניחה בתחלה שלשה עקרים בדרך כל חכמה יונחו בתחלת הדברים ותחלות שעליהם תשוב החכמה ההיא והם שרשים לאמת כל הדברים שיבואו בה כן נכתבה פרשת בראשית שלשה עניינים חלוקים זה מזה יתבאר בכל אחד מהן עיקר מאלו העיקרים להורות כי הם שרשים ויסודות לתורת אלקים שעליהן תסוב היא וכל עניינים כי מבראשית עד אלה תולדות השמים הוא עניין אחד נכתב להורות על עיקר האחד שהוא מציאות השם יתברך כו' (עד) ומאלה תולדות השמים עד והאדם ידע את חוה הוא עניין אחר ונכתב להורות על עיקר השני שהוא מציאות הנבואה. והתורה מן השמים ועל זה תמצא כל הספור סובב על עיקר זו וכו'. (עד) ומן האדם ידע וכו'. (עד) זה ספר תולדות אדם הוא עניין אחר נכתב על עיקר השלישי שהוא מציאות השכר ועונש הפרטי כו'. והאריך שם החכם בזה לתת טעם וסבה איך נתבארו אלו השלשה עיקרים בתחלת התורה ולזה היתה כוונתה רגלי המנורה שעליהן המנורה עומדת כי התורה בכל סיפוריה נחלקת לשמונה עשר חלקים כאשר יתבאר בעזרת השם יתברך שמו. והרמז בזה כי היא הנותנת חיים למחזיקין בה ולכן בא מספר חלקיה במספר ח"י והם דוגמת גובהה של מנורה כמו שנתבאר.

והיה בגובה המנורה על שלשה הרגלים כמין תיבה רחבה והוא נקרא שדה של מנורה. להורות על מה שהיה אחר בריאות העולם בעניין קין והבל ויהי בהיותם בשדה שמתחיל לספר בהן התורה מיד קודם זה ספר תולדות האדם שנשלמו שלשה הרגלים שבהן המנורה עומדת. והיתה כדמות תיבה להורות על התיבה שעשה נח בימי המבול כי על ידי חטא קין נמחו הדורות במבול והוצרך נח לתיבה. והיה בגובה הרגלים עם הפרח שלשה טפחים כבר ביארנו שפרחים רומזים על אמונת אמתיות שנכללות בתורה שאחד מהן הוא חדוש העולם שהוא הפרח האחד. והוא מבראשית עד ספור המבול הוא חלק האחד. וחלק השני הוא ספור המבול. והחלק השלישי הוא עניין דור הפלגה. וידוע שכל זה מורה על חדוש העולם ואין נשתלשלו הדורות מאדם אחד נוצר מן האדמה ונפלגה הגוים לכל הארץ ללשוניהם לגוייהם אשר בלעדי סיפוריהם ההם אי אפשר להאמינה כאשר כתב באריכות החכם בספר המורה חלק שלישי פרק חמשים. על כן היה פרח זה בסוף שלשה טפחים כי בהן נשלם ענין הפרח. ואחר כך היה בגובה המנורה שני טפחים חלק להורות על שני סיפורים והם סיפורי האבות ועניין גלותן במצרים שהיה חלק כי באמת אף על פי שהיה ניכר בהן השגחת השם יתעלה מכל מקום נתבטל ברוב צרותן שהיה להן בגלות ובפרט יעקב אבינו עליו השלום עד שאמר נסתרה דרכי וגו'. וגלותן במצרים וכל המקומות והתלאות שפגע אותן בזה ואף כי כל ענייני האבות היה דרך נס נסתר ולא נשתנה על ידן שום דבר טבעי עד יהא נראה חוץ לקנה המנורה כמו שהיה בסיפורים הראשונים שכולן היה נסים נגלים נשתנים סדרי בראשית. להורות על מחדשן יתברך. ולזה היו באותן שלשה טפחים פרח יוצא חוץ לקנה מורה על הסיפורים ההם והפרח היוצא מתוכן. אמנם הסיפורים בענייני האבות היה בדרך נסתר כמו שכתב הרמב"ן פרשת וארא אל אברהם בפסוק ושמי השם לא נודעתי להם וגו' ועל כן היו טפחים חלק. ואחר כך היה טפח אחד בו גביע כפתור ופרח והוא רומז על חלק אחד מסיפורי התורה שהוא ספורי יציאתן ממצרים ומתן תורה וכל הספור ההוא עד סוף אותו הספור והנה בכל מנורה לא היה כזה שבטפח אחד יהיה גביע כפתור ופרח והטעם בכל זה משום שהחלק הזה שטפח זה מורה עליו הוא כמעט עיקר התורה שהכל יתבאר מתוכו כי על ידי יציאתן ממצרים וקבלת התורה והקמת המשכן נתגלה כמעט כל עיקרי התורה ואמונותיה ואותיותיה שהם הגביעים והכפתורים והפרחים ובתחלה אבאר שכל אלו הדברים הם ראוים להיות נחלקים בספור אחד כי תכלית אחד לכולן כי עיקר יציאתן ממצרים היה כדי לקבל התורה ושהשכינה תשרה בתוכם במשכן שיעשו וכמו שנאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. הנה כי בתחלת שליחתו אמר לו השם יתברך שעיקר הכוונה עמ' יט:' למברג היתה שיקבלו התורה ואמר תעבדון מלשון עבודה לרמז לו על עבדות הקרבנות שיקימו המשכן ואמר על ההר הזה להורות על מדרשם ז"ל (ב”ר סח טז). והנה סלם זה סיני חושבני דדין כחושבני דדין וידוע כי המשכן והמקדש הוא הסולם אשר מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כמו שביארנו. והנה כל המפרשים נתקשו במקרא זה של וזה לך האות כאשר כתב רש"י בפירוש החומש פרשת שמות (ו יב) כי אין נותנין אות מן העתיד לבא על דבר ההוה להיות רק הדבר הוא בהפוך ליתן אות מן ההוה על העתיד. ואחר שבא לידנו נימא ביה מילתא בדרך הפשט וזה כי כבר דרשו ז"ל (ר בחיי שמות ג א בשם מדרש) וינהג הצאן אחר המדבר כו'. שהישוב ברח לפניו ונעשה מדבר עד שבא לחורב הוא הר סיני ובאמת שעל כרחינו צריכין לומר שעל ידי נס בא לחורב כי אין חורב במדין מקום שהיה משה עומד אז בעת ההיא ואחר שכן הוא נראה שלזה כיון השם יתעלה באמרו וזה לך האות וגו'. כי זה האות שבאות למקום רחוק עד שבאת' להר סיני הוא מורה שעתיד תקבלו התורה על ההר הזה וישראל הנמשלים לצאן כמו שכתוב שה פזורה ישראל תנהג למקום זה שאתה עומד עליה לעת עתה כמו שאירע לך עכשיו שהנהגתה הצאן אחד המדבר עד שבאתה לחורב והוא דוגמא נפלאה.

עוד אמר אני כי מקרא של וזה לך האות מוסב על אות הסנה וכן פירש רש"י בפירוש החומש (שמות ג יב) כי עניין הסנה היה מורה שיעבדו השם יתעלה על הר סיני שיש להם ביחד שם משותף וכל שכן לפי מה שכתב החכם אבן עזרא (שמות ג ב) כי נקרא הר סיני על שם הסנה הגדול כו'. גם כי כתב הנרבוני חלק ראשון פרק ששה וששים מספר המורה וזה לשונו דע כי הר סיני העידו עליו כי אבנים הנמצאים עליהם מצוייר עליהם הסנה ולכן נקרא ההר ההוא הר סיני על שם הסנה כמו שנגלה השם יתברך למשה בסנה ואחד מנכבדי ברצלוני מבני בו חסדאי הביא עמו מן האבנים ההם וראיתי בו הסנה מצוייר בהן בתכלית הציור והוא ציור אלקים עד כאן לשונו. ומעתה יבא המקרא וזה לך האות כפשוטו וכל זה ראייה אמיתית למה שאמר החכם הרב המורה שם בעניין הלוחות שהכתיבה בהן היתה טבעי' על ידי ציור ההם כמבוארם שם. ונראה שלזה כוונו ז"ל באמרם (אבות א א) משה קבל תורה מסיני ולא אמרו בסיני והמשכיל יבין.


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק יז (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק יז· >>

פרק שבעה עשר[עריכה]

אחר שנתבאר כל זה נאמר כי ידוע מה שכתב הרקנ"ט פרשת בראשית כי כשהיו האותיות הסודרות ברוח הקדש היו מסודרות על דרך תשר"ק והוא אלף בית המורה על הגאולה כמו שנאמר (זכריה י:ח) אשרקה להם ואקבצם וגו'. כמו שכתב הרב בעל הטורים אורח חיים סימן רפ"ו ונראה שעל כן בא גביע אחד להורות על אות ראשון שהוא התי”ו שהיה להם הגאולה במצרים לסוף ארבע מאות שנה כמניין ת' ושלשה גביעים העליונים היו נגד אותיות שר”ק כמו שיתבאר אם כן היו אותיות תשר”ק בקנה האמצעי והיה בזה הטפח כפתור להורות על עיקר מציאות השם יתברך שנתגלה באותו הספור של יציאת מצרים ומתן תורה והקמת המשכן אשר לרוב פרסום באורו איני צריך להביא ראייה שאז נתגלה מציאות השם יתעלה ופרח הוא מורה על מדרגה נבואת משה עליו השלום שנתגלתה בספורים ההם ובפרט במעמד הנבחר כמו שנאמר הנה בא אליך בעב הענן וגו' וכמו שנאמר באותן הספורים פרשת כי תשא ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וידוע שזה היה מעלות משה על כל שאר הנביאים כמו שאמרו (יבמות מט ב) משה ראה באספקלריא המאירה כו'. וכמו שנתבאר למעלה בעניין הכיור ואחר זה חזרו ובאו שני טפחים חלק לרמוז על שני סיפורים שבתורה המבוארים בספר תורת כהנים והם מצות שנאמרו לכהנים בפרשת הקרבנות ועבודת הכהנים ופרשות שנאמרו באותו ספר לכל ישראל בפרשת איסורי מאכלות ופרשת שמיטין ופרשת עריות ופרשת הברית וכדמוהין ואלו טפחיים חלק כי כל אותו הספר אינו רק צוויין ואזהרות למה שנמשך אחר מתן תורה ואין בו דבר חדש להיות בו גביע כפתור ופרח. ואחר זה היה עוד טפח שבו כפתור ושני קני המנורה יוצאים ממנה אחת לימינו ואחת לשמאלו. ובכל קנה וקנה מקני המנורה היו שלשה גביעים כפתור ופרח בדרך שאבאר אם ירצה השם יתעלה.

כבר כתבתי ששבעה הקנים הם שבעה בספרים שהתורה מתחלקת להן ונראה שהקנה האמצעי הוא ספר במדבר עד ויהי בנסוע שהוא האמצעי בספר תורה ושלשה חומשים שהם ספר בראשית אלא שמות ויקרא מצד אחד וספר ויהי בנסוע והחלק שאחריו ומשנה תורה מצד השני. גם כבר כתבתי שהיו הקנים מימין ומשמאל להורות למה שנאמר אורך ימים וגומר: ודרשו ז”ל (שבת סג א) אורך ימים למיימינים בה כו'. ולכן השלשה ספרים ראשונים הן מדברים ממיימינים בה כמו שהיו האבות ובניהם אשר הספרים הראשונים מבארים ענייניהם והם ירשו עולם הזה ועולם הבא: ולכן באו שלשה קנים נגדם מימין ואף על פי שמוזכר באותן ספרים מעשה העגל מכל מקום כבר נאמר בו (במדבר יד כ, רבינו בחיי שם, ב"ק פב א, תוספות שם) סלחתי כדבריך ונמחל אותו העון. ושלשה ספרים האחרונים הם רומזים על המשמאלים בה שהרי באותן ספרים מוזכר מעשי מרגלים ומעשה קרח וכל עונשין עד שנאבדו כולן במדבר ואף ספר משנה תורה כולו תוכחות שמגזין עונשין אם יעברו התורה וישמאלו בה וכן פרשת ויהי בנסוע עצמה היא מורה על עונשין כמו שפירש רש"י (במדבר י לה) שנונין הפוכין להפסיק בין פורענות לפורענות כו'. וכן הוא בפרק כל כתבי (שבת קטו ב) ולזה באו שלשה קנים נגד אותן ספרים משמאל והקנה אמצעי מפסיק ביניהם כדמות החלק שקודם פרשת ויהי בנסוע כמו שיתבאר.

רק אמר תחלה כי נראה הטעם שבאו נונין הפוכין יותר משאר אותיות להורות כי אותו נון שנתהפכה בחרן כמו שפירשו בוימת תרח בחרן שהנון הפוכה לרמוז שאז בביאת אברהם נסתלק חרון אף מן העולם כאשר בא אברהם הצדיק. אמנם כאשר חטאו דור המדבר חזרה ונתהפכה אותה נון שחזרה חרון אף לעולם זה שני נונין הפוכין רצה לומר שנתהפכה וחזרה ונתהפכה. ועוד אני אומר בטעם הפוך נונין אלו כי לפי שפרשה זו בא להפסיק בין הפורענות לפורענות לכן הנונין הפוכין כמו שדרשו ז"ל (ברכות ד ב) מפני מה לא נאמר נון באשרי מפני שראה בה דוד נפילתן של ישראל כמו שנאמר נפלה כו'. ואף על פי כן חזרה וסמכה כמו שנאמר (תהלים קמה טו) סומך השם לכל הנופלים לכן בא אלו הנונין הפוכין ונופלין אצל הפורענות כי זה גורם נפילתן של ישראל שהם חוטאים ועל כן הנוניו הפוכין ונופלין והיו הנונין שנים כי ידוע שעיקר נפילתן של ישראל היתה שני פעמים לא תוסיף האחד במקדש ראשון והשני במקדש שני ולהיות כי השם יתעלה אינו חפץ בנפילתן על כל פני הנונין הרומזים על הנפילה בהפיכתן הופכין פניהם לאחוריהם רצה לומר מי יתן שהנפילה לא תוסיף מכאן ולהבא אך העונות גרמו ומטעם זו פרשת ויהי בנסוע סתומה מלפניה כמו שדוד עליו השלום הקדים סמך באשרי לרמוז על סומך השם לכל הנופלים. ולזה אמרו פרק כל כתבי (שבת קטז א) עתיד פרשה זו שתעקר ממקומה והוא ביום כלות פורענות מישראל שאז לא יהא מקום לנונין אלו. וידוע ש-ב' הקנים התחתונים היו היותר מרוחקים מן הקנה האמצעי בגובה מנורה כי הקנים העליונים היו היותר קרובים אל קני האמצעי בגובה המנורה ועל כן בסדר הזה ראוי לבאר כי בראשית ומשנת תורה הם הקנים התחתונים וספר אלא שמות וספר שאחר ויהי בנסוע הם הקנים האמצעיים וספר ויקרא ויהי בנסוע הם הקנים העליונים והנה הטפח שבו הכפתור שהקנים יוצאים ממנו הוא מורה על חומש הפקודים ויוצא ממנו כפתור א' והוא אחדות השם יתברך ויתרומםם כי עיקר אותו הספור מדבר מעניין הדגלים דוגמת מלאכי עליון. וכמו שאמרו במדרש (במדבר ב ב) מאי דכתיב נרננה בישועתיך ובשם אלקינו נדגול. בשעת שנגלה הקדוש ברוך הוא על ישראל ירדו עמו מרכבות מלאכים והיו דגלים שנאמר ודגלו עלי אהבה וגו'. ובכלל סיפור זה חנוכת המזבח שתולה בסידור דגליהן וכל זה מורה על אחדות השם יתברך כמו שכתב בעל עיקרים מאמר שני פרק שלשה עשר בדבריו על אחדות השם יתברך אמר ז"ל. כבר כתבו חכמים על זה הדעת פנים רבים והיותר מיוחד ויתר מבואר שבהן הוא כאשר יעויינו הנמצאות נראה שהם כולן בכללן יגיע לתכלית אחד והוא הסדור הנמצא בעולם בסדור הנמצאות במחנה מפי שר הצבא וסידור הנמצא במדינות מפי מנהיגי המדינות שעם היות הרבוי נמצא בהן בפנים רבים אחר שכולן לתכלית אחת והוא קיום וסדור המדינה או המחנה באופן מתאחד כן נאמר כו' הרי הביא לך ראיה על אחדות השם יתברך מסודר הניתן במחנה או במדינה לתכלית אחת ובעניין זה כתב המורה סוף פרק ראשון חלק שני ממופת האחדות שהביא ראיה עליו מהקשר חלקי העולם קצתן בקצתן והוא במואר שכל זה היה נראה בדגלים וטוב מצבן בסדר כל אחד במקומו וכולן היה מכוונים לתכלית אחת והור שמירת משכן אחת שבניהם. וכבר כתב בעל העקידה פרשת במדבר וזה לשונו הנה התועלת גדולה מאוד מצד שמצבן על אופן ההוא המיוחד עמידה על איכות המקום ההוא האמצעי הנכבד אשר בו ארון הברית אדון כל הראץ כמו שנתבאר נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב כו'. עד מאחר שכולן סובבין למשכן והתורה אלקית באמצען ישכילו וידעו כי הוא עיקר הכל והוא המרכז אשר עליה יסובבו כל העניינים כו'. ועוד האריך שם בזה מאוד ונתבאר שם מתוך דבריו שהמרכז בזו אי אפשר לו להיות רק בתכלית האחדות עד שכולן יכוונו לדבר אחד בעצמו כמו שנאמר עיניך לנכח יביטו וגו'. וכבר האריך שם בזה וכבר נתבאר על ידי כל זה שעל ידי ספור זה נגלה אחדות השם יתברך ועל ידי זה נתגלה כפתור האמצעי שהקנים יוצאים ממנו. וכבר האריך הבחיי (במדבר ב יא) בתת טוב טעם ודעת שהדגלים היו כולן חתומים בשם אל להורות כי הוא יתעלה יחיד ומיוחד ואין אלקים כאל ישורון. הקנה הימיני היה רומז על ספר בראשית והו כפתור אחד רומז על שאין לו התלות בזמן שהרי היה יתעלה קודם שנברא העולם והוא שברא הזמן וכל שאין נכנס תחת הזמן אין לו התלות בו. וכבר ביאר עיקר זה בעל העיקרים פרק שמונה עשר מאמר שני הקנה השמאלי הוא רומז על ספר משנה תורה ובו כפתור אחד שידוע שכל אותו הספר אינו רק מהרחיק ההגשמה כמו שנאמר פרשת ואתחנן וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. ונאמר שם ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו'. וכל אותו פרשה אינו מדברת רק מזה כמו שנאמר פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו'. תבנית כל בהמה וגו'. ופן תשא עיניך השמימה וגו'. וכן לא סר מלזהיר אותן על עון עבודה זרה ובפרט על ההגשמה עד סוף משנה תורה. וכבר כתב הרב המורה כל חלק ראשון מספר המורה להרחיק ההגשמה וכתב פרק ל"ז שהמגשים הוא גרוע מכל עובד עבודה זרה וזה היה נרמז בכפתור שבקנה השמאלי וכל זה מבואר למבין ולא אאריך בזה רק אסיר מסוה מעל פני מאמר אחד זר עלי מאוד לפי פשוטו לא נמצא כמוהו לרוע לפי פשוטו אבל צריך פירוש לכן אביאהו הנה כדי להסיר מבוכתו. עמ' יט:' למברג


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק יח (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק יח· >>

פרק שמונה עשר[עריכה]

וזה לשון המאמר הקשה עלי כסלע. אמרינן פרק חלק (סנהדרין צה, ב) "אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו דכתיב ביום ההוא יגלח אדנ-י בתער השכירה אתא הקדוש ברוך הוא ואדמי ליה כגברא סבא אמר ליה כי אזל' לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתיתינהו לבנייהו וקטלינהו מאי אמרת להו אמר ליה האי גברא בהאי פחדא נמי יתיב אמר ליה הכי נעביד אמר ליה זיל ושני נפשך במאי אשני אמר ליה זיל אייתי לי מספרת עד דאתא אחשיך אמר ליה זיל אייתי נורא אזל ואייתי נורא בהדי דקא נפח אתלי ליה נורא בדקניה אמר ליה גזייה לרישא ודיקניה אמר היינו דכתיב וגם את הזקן תספה כו'".

מבואר נגלה שזה המאמר רחוק מן האמת לפי פשוטו כרחוק מזרח ממערב. ועוד יותר כי לפי פשוטו יש הרבה כפירות באלהות יתברך שמו מכל זה עלוי רבה ועל הכל יתגדל ויתקדש ואיך נאמין שכהתל באנוש יהתלו בו. אף שרבי אבהו אמר אלמלא מקרא כתוב כו', אני אומר שאף שהמקרא נאמר אי אפשר לאמרו או להאמינו לפי פשוטו כי אלקים בשמים והארץ נתן לבני אדם לא יתלבש גופניות לירד על הארץ חס ושלום. ולכן אעתיק הנה מה שכתבתי בזה בפירוש הגדות שלי במסכת סנהדרין בסייעתא דשמיא.

והנה יש לפרש מאמר זה ב-א' מחמשת פנים ובכל אחד יתרחק זרותו. ואף כי לא מצאתי לראשונים ז"ל שום פירוש עליו אמרתי אקומה נא ואחוס על כבוד קוני יתעלה ויתברך ויתקדש הקדוש ברוך הוא לעד ולנצח להרחיק ממנו ההגשמה שינוי הפעליות יתעלה מזה עילוי רב וזאת היא יסוד אמונת הישראלי.

הדרך האחד נראה שכל זה היה בחלום כמו שנאמר ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה וגו'. ונאמר ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה וגו'. ונאמר כן בא חלום כזה אל סנחרב ונדמה לו כאלו ראה בעיניו ויקץ והנה חלום. וכבר האריך הרב המורה חלק שני פרק אחד וארבעים בעניין חלומות אבימלך ולבן שהם לא היו נביאים רק היה גילוי שכינה בעלמא וכן היה מעשה זה של סנחרב ולהעיר על כוונתן האריכו בספור זו להורות דברים בדויים וגוזמות בעניין חלום שבא ברוב עניין. ולפי שאף לעניין כזה לא היה סנחרב ראוי ולא היה כדאי כלבן ואבימלך שנגלה עליהן הקדוש ברוך הוא לכבוד הצדיקים אברהם ויעקב לכן אמרו כאן שאלמלא מקרא כתוב אף זה אי אפשר לאמרו כדי שלא יבין השומע כפשוטו.

הדרך השני שהיו הדברים בהקיץ אבל כל זה נאמר לפי דמיונו של סנחרב שהיה עובד עבודה זרה והיה מגשים בדעתו האלוה יתעלה מזה עילוי רב. ולזה אמרו שסנחרב מצא איזה גברא סבא והיה אותו האיש חשוב בדורו על כן סנחרב היה עובדו והיה חושבו שהוא אלוה. ואל תתמה על שטותו שהרי ספרו שם (סנהדרין שם) עליו שהיה עובד ומשתחוה לבית נסרך אלהיו וגו' מצא דפא מתיבות דנח כו'. ונבוכדנצר היה עובד לדניאל כמו שנאמר (דניאל ב, מו) ולדניאל הוי סגיד וגו'. לזה אמרו גם כאן שהיה חשוב שזה האיש חס ושלום הוא אלוה ובאמת שאלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו שהקדוש ברוך הוא פתח לו להטעותו כמו שנאמר (איוב יב, כג) "משגיא לגוים ויאבדם" ואמר (שבת קד, א) הבא לטמא פותחין לו. ולזה הזמין לו השם יתברך מלאכי דהוי טחני קשיתי' כמוזכר שם בסיום אותו מאמר ואמרו שם (סנהדרין צו, א) דלא הוה שבעת חוכא מיניה להורות על מה שנאמר ובאבוד רשעים רנה לומר שסופן של רשעים כלייה והפסד ולבסוף לא נשבע חוכה מניה.

הדרך השלשה כי מדמי ליה כסבא הוא פועל יוצא רצה לומר הקדוש ברוך הוא אדמיה ליה מלאך נדמה ליה כגברא סבא ואולי היה אליהו זכרונו לברכה והוא סתם גברא סבא המוזכר בדבריהם ז"ל (תוס חולין ו א ד”ה אשכחיה) והוא אשר עשה כל המעשים הללו המסופרים במאמר ההוא. ובאמת אלמלא מקרא כתוב אף זה אי אפשר לאמרו כי אליהו ז"ל לא יתגלה רק לזכי הנפשות חסידי עליון ולא לרשע כמו סנחרב.

הדרך הרביעי כבר ידוע מדרשם ז"ל במה שדרשו (מד"ת בשלח יג) ומצרים נוסע אחריהם רצה לומר שרו של מצרים כו שרו של סנחרב נקרא סנחרב על שמו. וכבר כתבתי בזה בפירש הגדול שלי במסכת שבת (י ב) באמרם מתנה גנוזה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' שאמרו חכמים ז"ל כינוי כל חלק עליוני על שם מה שממונה עליו מן התחתונים וכמו שדרשו ז"ל (ע"ז ב, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו והופיע מהר פארן. מאי בעי בשעיר ובפארן כו'. וכתוב בספר הזוהר שעניין זה נאמר על ממונים שלהם והאריך בזה פרשת בלק (ח"ג קצב, א).

לכן מלאך של סנחרב נקרא סנחרב וכל המראה זאת היתה במרום שהיו דנין כחו של סנחרב ולזה אמרו שהקדוש ברוך הוא אדמי ליה כגברא סבא יושב לדין עליו כמו שאמרו (שמות רבה כא ה, דברים רבה א יט) אין אומה נופלת אלא אם כן שרה נופל תחלה כמו שנאמר יפקוד השם על צבא המרום במרום. ומה שאמרו שם במאמר מעניין גילוח השערות הוא רומז על הסרת כחותיו מלמעלה כמו שהיה בעניין שמשון, וכמו שכתבו כל המקובלים בעניין שערות האדם שרומזים על כחות עליונות.

ועניין הטחינה שאמרו במדרש (שם בגמרא) רומז על עניין הכנעה שהיה נכנע לפני מלאכי ישראל שהיו טוחנין עד הנה רצה לומר שיהיו נכנעים תחלה לפניו. ואמר שטחנו קושייתם מלשון קושי הוא עול השעבוד וההכנעה או בא לרמוז על שר ישראל גבריאל ששוחק מן לצדיקים. ועניין גרעיני תמרי הוא רמז למה שאמרו (תוס' מנחות קי א ד"ה מיכאל) שמקריב נשמות של צדיקים הנקראים תמר שנאמר צדיק כתמר יפרח וגרעין הוא הדבר הפנימי המקיים התמרה כדמות הנשמה שבגוף.

וענין השאלות אלו שאמרו כי אתית לגבי מלאכי מזרח ומערב כו' להורות שהדין הוא על הרעה שאבד כל כך נפשות עמ' כא' למברג ואמרו אדאתא אחשך כו'. רומז להעדרת כחותיו הנמשל להעדר ולחושך וכל זה מבואר למשכיל.

הדרך החמישי שהקב”ה האמור בהגדה זאת נאמר על שכל הנקנה הנקרא הקדוש הוא בפי החכמים כמו שכתב הרב המורה פרק שלשים חלק שני וכתבו בעל העקידה הרבה פעמים או ששכל הפועל נקרא כן ואמרו שאדמיה ליה כגברא סבא רצה לומר שסנחרב היה חשקו להשכיל ואדמי ליה לשכלו הנקרא הקדוש ברוך הוא כגברא סבא רצה לומר כזקן ורצה לומר זקן זה שקנה חכמה ולכן האציל עליו שכל הפועל עוד חכמה כאלו היה סנחרב גברא סבא כמו שנאמר (דניאל ב יא) יהב חכמה לחכימי והשכל הוא אשר דבר אליו אלה הדברים רצה לומר שעל ידי נס שנעשה לחילו ראה והשיג כי השם יתברך הוא האלקים ואין עוד זולתו והרהר בלבו על הרעה שעשה לעמו בהגלתו עשרת השבטים לכן ספר כאלו על דרך משל היה ויכוח ביניהם ואמר ליה כי אזלת לגבי מלכי כו'. לכן אמר שגם הוא בההוא פחדא הוה יתיב ולכן בקש משכלו שיורה לו דרך ינצל מזה ואז השיב לו שישנה נפשו רצה לומר שיתגייר ואמר ליה במה ישנה ואמר ליה בתספו' רצה לומר כי ממנהג הגרים להתנהג בתספורת והוא סימן טהרה להם כמו שפסקו האחרונים ז”ל והוא בתשובת הגאונים גר שבא להתגייר גייז מזייה ושקיל טופריה דידיה ודכרעיה כו' ושאל לו מהיכן רצה לומר מאיזה דבר יזכה כי אף אם יתגייר מכל מקום במה יתכפר עונותיו הראשונים שאבד כמה נפשות והשיב לו כי צריך לטחון קושייתם רצה לומר שצריך לסבול עול הקושי בגלות ובתשובה כמו שישראל סובלין והמה המלאכים הטוחנין בעולם הזה לזכות לעול' הבא ואז פתחו ליה שאף אם ירצה לטחון דק גדול יתנו לו רצה לומר מעט צרות יתכפר לו ויתנו לו התספורת ויקבלו בתשובה ולזה אמר אדאתא אחשיך ליה רצה לומר קודם ששב מת ובחושך הלך ובחשך שמו מכוס' ולזה אייתי ליה נורא והוא אור של גיהנם ששלט בו עד שנפסד הוא וחכמתו כמו שנאמר וגם את הזקן תספה וזהו לא שבעו חוכ' מינ' כמו שנאמר ובאבוד רשעים רינה והנה זכה שמבני בניו למדו תורה ברבים מאחר שנתן דעתו להתגייר זהו הנזכר לעיל בפירוש המאמר הזר הזה ואולי כוונתי לאמת בדבר אחד ותנצל נפשי והשם יתעלה יראנו נפלאות מתורתו.

אך צריך ביאור עוד מאמר אחד נתייחס לרבי אבהו והוא בויקרא רבה פרשת אחרי מות (ויק"ר כא, י) ובירושלמי דשקלים (פ"א ה"ה) וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו'. בשנה שמת שמעון הצדיק אמר שנה זו מת אמר ליה מניין אמר יודע אמר ליה בכל שנה ושנה זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס ויצא עמי שנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי. אמר רבי אבהו ומי יאמר שאדם היה והלא הקדוש ברוך הוא נכנס עמו ויצא עמו בכבודו עד כאן לשון המאמר ואף כי אי אפשר לבאר כו' אחד מן הפירושים הנזכרים מכל מקום אי אפשר להאמין הדבר כפשוטו אלא שהיה מראה נבואיי וראה במראה שלו איש יוצא ונכנס והוא בדרך מה שראו הנביאים בדמות הכסא כמראה אדם ואמר שיוצא ונכנס עמו רצה לומר שעזרו שנכנס בשלום ויצא בשלום ולא אירעו מקרה רע מלבד בשנה שמת בו ואולי פגע לו שום מקרה בצאתו עד שידע בזו כי השם סר מעליו וכדי להגדיל מעלת שמעון הצדיק. אמר רבי אבהו שלא היה אדם כמו שראה הנביאים כמו שביאר הרב המורה חלק שלישי פרק שביעי שזהו נאמר על השכל הנבדל לא על השם יתברך רק אמר שהקדוש ברוך הוא נכנס עמו בכבודו וידוע כי כבוד השם יתברך אינו השם יתברך בעצמו אלא היה דבר נברא מכונה כבוד השם יתברך. וכמו שכתב המורה פרק שביעי חלק שלישי וכמו שנאמר במתן תורה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר שהיה דבר נברא וקראו כבוד השם כדרך שכתוב המורה חלק ראשון פרק חמישי. ולכן היה אפשר בנביא לדמותו בדמיונו לתמונת אדם וכמו שנתבאר בסוד הכיור (פרק טו) מעניני התמונות והוא אספקלריא שאינה מאירה והמשכיל יבין ועל כל פנים נתבאר שלא יפלו דברים אלו בחק השם יתברך בעצמו ואי אפשר בו שינוי כזה יתברך ויתרומם מזו והמשכיל יבין:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק יט (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק יט· >>

פרק תשעה עשר[עריכה]

נשוב למה שהיינו בו (פרק יז), לבאר שני הפרחים שבקנה ימיני ושמאלי. הפרח הימיני נגד אמונת התפלה, שיש להתפלל להשם יתברך ושלא לשום אמצעי. וזאת האמונה נתבארה בספר בראשית, שמצינו כל האבות התפללו אל השם יתברך בלי אמצעי כלל. וכבר אמרו (ברכות כו ב) תפילות אבות תקנום. ומצינו אברהם שהתפלל במעשה סדום, ויצחק התפלל על רבקה אשתו, ויעקב התפלל, כמו שדרשו ז”ל (סנהדרין צה ב) (בראשית כח) ויפגע במקום. ולזה כיון יעקב באמרו (שם ל) התחת אלקים אנכי אשר מנע וגומר. להורות כי אף אמצעי אין לאדם לשום בינו לבין אלקינו, לכן חרה אף יעקב על רחל שרצתה לשומו אמצעי בינה לבין אלקיו, באמרה הבה לי בנים. וידע שרחל לא נישתטית שיעקב הוא הנותן, אלא שכוונה בדרך האמצעי, ואפ”ה חרה עליה, וכל זה מבואר.

והפרח השמאלי בא להורות על אמונת הבחירה שנתבאר בספר משנה תורה, כמו שנאמר ראה אנכי נותן לפניכם וגו'. ורבים כאלה בספר משנה תורה המורים על הבחירה, כמו שנאמר מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו'. וכל זה מורה על הבחירה.

ושלשה גביעים שבימין הם אותיות אל"ף בי"ת גימ"ל, ושבשמאל הם יו"ד כ"ף למ"ד. וזה בדרך שאבאר לך, כי נראה כי גביעי המנורה היו נמנים בקנים על דרך המספר, וזה כי היו שלשה הראשונים נמנים א' ב' ג', כי הם היו הג' הראשונים, ובקנה שני היה ד' ה' ו'. עמ' כא': למברג ובקנה העליון היה ז' ח' ט'. ומצד שמאל היה הקנה של מטה נמנה גם כן בדרך מספר, ג' גביעים הראשונים היו נמנים י' כ' ל'. ובסדר מספר אי”ק בכ”ר הם במקום א' ב' ג'. והשניים היה מ' נ' ס' הם במקום ד' ה' ו', והשלישים היו ע' פ' צ' במקום ז' ח' ט'. והיו מורים על מספר הגביעים, וג' אותיות ק' ר' ש' היו שלשה גביעים הנשארים בקנה האמצעי בגוף המנורה כמו שנתבאר, ויתבאר. והיה הדבר נמנה בדרך מספר הא”ב, גם כי נרמז בכל ג' אותיות מהם דבר חדש, א' ב' ג' שבקנה שלמטה בימין היו מורים על ו' ימי בראשית שבהם נברא העולם, שהיה הקנה ההוא רומז על אותו ספר כמו שנתבאר (פרק יז). ובקנה השמאלי נגדו היו אותיות י' כ' ל', כמו שנאמר (בראשית ב) ויכל אלקים ביום השביעי. והוא מורה על הפסד העולם באלף השביעי.

וכבר ידעת שדרשו ז”ל (ע"ז ג ב) שהקדוש ברוך הוא שט בי”ח אלף עולמות. וכתב הבחיי פרשת במדבר (ו לה, ושם י”ח אלף) שי”ח יובלות העולם עומד. וכן כתב האבן עזרא פרשת נח (בראשית ח כב), לכן היו הגביעים בקנים י"ח, שאם נמנה הגביעים מתחלת הקנה הימיני שהוא למטה, ונספר כל הקנים שמימין ואחר כך משמאל מלמעלה למטה, כי כן דרך המספר, מאחר שהתחיל מקנה שלמטה שבימין, אם כן יהיה תחלה א' ב' ג' שהוא תחילת הבריאה, וסופן י' כ' ל' והוא סוף העולמות, והוא נרמז בספר משנה תורה, והוא אמרו (דברים לג) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותיך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך. כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין צה ב) באותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא יחדש בהן עולמו, צדיקים מה הם עושין, עושה להן כנפים כנשרים ושטים על פני המים, וזה על במותימו תדרוך. והמים הם המים העליונים אשר ממעל לרקיע, והכנפים שעושה להם הקדוש ברוך הוא הם ככנפי המלאכים, שנאמר בהן (יהושע ז) שש כנפים לאחד. וזה מבואר. ועוד יתבאר לקמן ענין מאמר זה. ובהיות כי התורה היתה כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא, שבה נסתכל וברא העולם (ב"ר א א), ועל כן בא הרמז במניין אותיותיה.

ואחר כך חזר ובא טפח חלק, נגד הסיפורים שחטאו ומרו את רוח קדוש יעקב, והוא כולל הסיפור מפרשת מרגלים, ופרשת מרים שדברה באחיה, ופרשת קרח, שכל זה לא היה רק תלונות בני ישראל. וראוי להיות כולו כלול בטפח חלק אחד. ואחר כך חזר והיה טפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו, אשר בכל קנה היה שלשה גביעים כפתור ופרח. הכפתור האמצעי היה מורה על עיקר אחד, שהשם יתברך הוא מסולק מן החסרונות, והוא נרמז י"פ י' פעמים באותו סיפור של פרשת מי מריבה שהשם יתברך מסולק מן החסרונות. לכן היתה ההקפדה כ"כ גדולה, באמרו (במדבר ח) יען לא האמנתם בי להקדישני וגו'. בענין הכאת הסלע.

והואיל ובא לידי, אפרש אותה הפרשה ואסלק ממנו הקושיא שנתקשו בה כל המפרשים. וכבר הביאו בעל העקידה כל הדברים בספרו בארוכה. ואכתוב בזה גם דעתי הקלושה ושבעים פנים לתורה. ותחילה אעיר על הספיקות הנופלות באותו סיפור. ובמה נשתנה ממעשה שהיה בחורב, ועל ידי זה יתגלה לנו תעלומות חכמה.

  • הספק הראשון, השם יתברך צוה למשה (שם ח) הקהל את העדה וגומר. ונאמר (שם) והשקית את העדה וגו'. ובשעת העשייה אמר (שם י) ויקיהלו משה ואהרן את הקהל וגו'. ולבסוף אמר (שם יא) ותשת העדה ובעירם. ואחר כך חזר ואמר (שם יב) לכן לא תביאו הקהל הזה. וברור שדבר זה לא נפל במקרה לשנות בספור אחד, שנים או שלשה פעמים מעדה לקהל ומקהל לעדה.
  • הספק השני, שאמרו להן (שם י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים ויך את הסלע וגומר. הנה מעשיו סתרו דבריו שאמר, המן הסלע נוציא לכם וגו'. דמשמע שהיה נמנע אצלו הוצאת המים. והנה הכאת הסלע היה מורה שרצונו להוציא להם מים. ומדרשם ז"ל בזה הוא ידוע (רש”י).
  • הספק השלישי, כי בחורב נאמר (שמות יד) קח את זקני ישראל ומטך אשר הכיתה וגו'. וכאן אמר הקהל העדה.
  • הרביעית, ששם נאמר ושתה העם. ולא נאמר בעירם, אף כי גם שם נתרעמו ואמרו להמית אותנו ואם מקנינו בצמא, וכאן נאמר ותשת העדה ובעירם.
  • החמישית, כי למה לא נאמר בחורב ששתו.

ולזה אני אומר כי כל זה מורה על חטאם שנעשו עליה, והיא היתה שני דברים, האחד שהשם יתברך אמר להם להקהל העדה, והם קרואי העדה זקני ישראל כמו שהיה בחורב, ולא הוצרך לפרש כאן שהם הזקנים, כי כבר היו ישראל באותו זמן מסודרים בזקניהם ושופטיהם, וידעו מי הם עיני העדה, ולכן אמר סתם עדה, מה שאין כן בחורב שהוצרך לפרש שיקח הזקנים לבד. וכוונת השם יתעלה היתה להראות להם הנס הגדול בהוצאת מים מן הסלע, והיה מספיק להם זאת בראיית הזקנים כמו שהיה בחורב, כי אין כל אדם זוכה לראות נסים נגלים תמיד, ואמר והשקיתה את העדה ואת בעירם, למה שאירע לבסוף שלא שתו רק העידה ובעירם, בדרך שאבאר אם ירצה השם. אבל כוונת השם יתעלה היתה להשקות את כל העם כמו שנעשה בחורב, אך משה ע"ה על רוב מסר עצמו על הצבור, וגם כי כעסו הביאו לידי טעות, ועל ידי זאת הבין דברי הקדוש ברוך הוא, שהוא לא היה רצה להשקות רק הזקנים ולא שאר העם, וחשב שהחטא גרם להם שהקדוש ברוך הוא לא רצה לתת להם מים רק לזקנים שבהן, וכדי שיראו כל ישראל שלא היה החסרון מצד הנותן רק מצד המקבלים החוטאים, לזה נאמר ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל וגו'. להורות להם שאף שביכולת השם יתעלה ליתן מים, בעיניהם יראו ומשם לא ישתו בעבור חטאם, רק שיוציא מים לזקנים שבהם. ואפשר שכיוון שיתחרטו על עוונותיהם על ידי זה, ולזה אמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה וגו'. כלומר וכי מן הסלע הזה נוציא לכם לכולכם מים, זה נמנע לנו מאחר שלא נצטוינו להוציא רק לזקנים שבכם, ויך את הסלע פעמיים, כדי להוציא מים לזקנים שבהן.

והנה בזה יש חילול עמ' כב' למברג השם מצד שני דברים, האחד שיחשבו כי קצרה יד השם לתת מים לכולן רק לזקנים שבהן, וגם יש לחשוב שיש משא פנים בדבר ליתן לזקנים ולא לשאר העם. השנית, כי מי שלא הבין כוונתו, חשב כי לא נקהלו אל הסלע להראות להם הנס, אלא אדרבה להוכיחם על פניהם, כמו שנאמר המן הסלע וגומר. דמשמע שהיה נמנע אצלו, גם הכאתו על הסלע היה להראות נמנעתו אצלו, שהרי אף על ידי הכאה לא יצאו מימיו, וכך יבינו ההכאה שהיתה להראות הנמנע ולחזק דעתו במה שאמר המן הסלע וגו'. ועוד אף למי שיבין כוונתו מאחר שיצאו מים רבים לשתות כל הקהל, בודאי הוא דרך מקרה בעלמא, שהרי הוא לא רצה להוציא רק מים מועטים לצורך הזקנים בלבד, ואף המאמינים בנס יאמרו כי מה שחשבו משה לנמנע, היה מצד שלא האמין ביי' שיעשה נס כזה. ולכן נאמר יען לא האמנתם וגו':

ולכן נאמר ותשת העדה ובעירם. רצה לומר כי העדה ובעירם שתו בשוה, אין הפרש ביניהם, כי כאשר שתתה הבהמות באשר חשבה הדבר למקרה שמצאו מים, כן שתו העדה, רצה לומר אף הזקנים שבהן, כל שכן שאר הקהל. לכן נאמר כאן ששתו מה שלא נאמר בחורב, כי במעשה זה לא יצא להם שום תועלת רק השתייה בלבד, מה שאין כן בחורב שהיה להם תועלת הנס שראו. ולכן נאמר גם כן לכן לא תביאו את הקהל, זו שהקהלת, הזכיר להם עונותם בשעת עונשם, ועל ידי זה גרמתם חס ושלום חלול השם, ונאמר גם כן מריתם פי וגומר. במה שהקהלתם קהל, ואני לא צויתי אלא העדה, ואפשר שטעות זה גם כן גרם להם שהוצרכו להכות הסלע פעמיים ולא יצאו מים על ידי דבור. כי כבר כתב הרב המורה חלק שני פרק חמשה ושלשים, כי רוב האנשים אשר הם אצל הנס, מבטלין כח הנס כי מחלישין ומטרידים דבקות הנביא באלקיו. וכמו שהאריך שם בפירוש שם טוב. ולזה אלו עשה משה כאשר צוהו השם לעשות בפני הזקנים לבד, היו יוצאין המים על ידי דבור, מה שלא היה כן כשהיה רוב עם שטרדוהו והוצרך להכות פעמיים, אם כן כל המרי בא להם ממה שהקהילו הקהל, ובזה חטאו משה ואהרן. ולכן נענשו שניהן אף על פי שהיתה כוונתן טובה, מכל מקום אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם יתעלה ויתברך, כן נראה לי פירוש הפרשה אשר ממנה נתבאר שהשם יתברך מסולק מן החסרונות, והוא הכפתור האמצעי.

הקנה הימיני היה רומז על ספר אלא שמות, ובו כפתור הוא עיקר אחד, שהיא תורה מן השמים, שמבואר שבאותו ספר נאמר ענין מתן תורה, שהיה נראה לכל העם כי מן השמים דבר עמהם השם יתברך, וכל העם ראו את הקולות ואת הלפידים כו'. ובו היה פרח אחר שהוא אמונת ביאת המשיח, כי אז ראה כל העם כי השם יתברך גואל ישראל, כמו שנאמר (שמות ב) וישמע אלקים את נאקתם וגו'. ושלח משה נאמן ביתו לגואלם, וה"ה שראוי להאמין לקץ המקוה, וכמו שאמר השם יתברך למשה, אהי"ה אשר אהי"ה, ודרשו ז"ל שיהיה השם יתברך עמהן בגלות זה כמו שהיה עמהן בגלות מצרים.

ובו היה שלשה גביעים, הם אותיות ד' ה' ו', להורות על מניין הגביעים כמו שכתבתי לעיל, שהם היו ד' ה' ו' במניין, ובאו גם כן לרמוז על אמונת הפרח שהיא ביאת המשיח כדי לחזקו, שיהא יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק, ומאחר שהשם עדיין אינו שלם רק הוא י"ה (תנחומא תצא) כמספר ד' ה' ו', לכן על כרחנו צריכין להאמין בביאת המשיח שיהא הכסא והשם שלם, ובאמת שבפירוש זה הוא סוד כוונת רבי הלל שאמר (סנהדרין סח ב) אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. רצה לומר שמצד ישראל לא יבא משיח מאחר שהם חוטאים, אך השם יתברך יביא משיח למען שמו הגדול לבל יתחלל בגוים, וכמו שאמר הנביא ישעיה (ישעיה כט) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו. ויחזקאל אמר (יחזקאל כו) כה אמר יי' לא למענכם אני עושה וגו'. וקדשתי את שמי הגדול וגו'. וזהו אמרו שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, כמו שאמרו במסכת שבת (נה א) שבימי חזקיה כבר נשלם זכות אבות, ולכן נאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וגו'. רצה לומר בכל מקום אשר אזכיר שמי שלא יתחלל בגוים אבא וגו'. וכמו שאמר יהושע (יהושע ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול. ועל דרך זה נאמר (עמוס ה) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ונאמר במקום אחר (שם ט) אקים (את) סכת דוד הנופלת. כי ישראל מצד זכותן לא תוסיף קום, אך השם יתברך למען שמו הגדול יקים אותה, ומה שאמר שם (סנהדרין צח ב) אמר רב יוסף שרי ליה מרא להלל, חזקיהו אימת הוי בבית ראשון, וזכריה מתנבא בבית שני, שנאמר (זכריה ט) גילי מאוד בת ציון וגו'. הנה מלכך יבא לך וגו'. הנה רב יוסף תפס על רבי הלל, שלא חשש על כבוד ישראל, והוכיח זה מדברי זכריה שאמר הנה מלכך יבא וגו'. דמשמע מצד זכותם כו', וכבר ביארתי זה בפירוש הגדות פרק חלק יעויין שם. או נאמר שכיוון במספר של ד' ה' ו', שאז כשיצאו ממצרים הוצרכו לעדות י"ה, כמו שנאמר (תהלים קכב ד) שבטי י"ה. וכמו שדרשו ז"ל (שה"ש ד כד) במה שנאמר במספר הראובני השמעוני וכן בשאר השבטים, כי בא להעיד עליהם שלא נמצא פסול בזרעם.

הקנה השמאלי היה מורה על ספר הששי היא ספר שאחר ויהי בנסוע, ובו כפתור אחד מורה על עיקר שליחות השליח, כי בו היה נגלה שליחות השליח במעשה קרח, כמו שאמר (במדבר יו) בזאת תדעון כי יי' שלחני וגו'. וכן היה נרמז בלקיחת המטות שפרח מטה אהרן בתוך מטותם, והפרח מורה על אמונת תחיית המתים, שהיה נגלה על ידי מעשה קרח שהארץ פתחה את פיה, כמו שעתיד להיות שהארץ תפתח עצמה ויקומו שוכני עפר. והוא אמונת תחיית המתים, ובהדיא אמרו (סנהדרין קי א) על בני קרח, מקום נתבצר להם בגיהנם, רצה לומר שנשארו בגובה מקום אחד כשנפלו לארץ, ואמרו במדרש (במדבר רבה קרח יח יא) שחנה עמ' כב:' למברג אמרה, ה' מוריד שאול ויעל על מתי קרח.

ושלשה גביעים היו בקנה זה, נגד אותיות מ' נ' ס', להורות המספר כמו שנתבאר. והיו מורים גם כן על מה שנאמר במעשה קרח, וכל העם נסו וגו'. ואפשר לומר כי נרמז עוד מלת מ' נ' ס', כי היה רומז על ערי מקלט ודיניהם האמורים באותו חלק, והיו אותיות מ' נ' ס' נגד אותיות ד' ה' ו' שבקנה הימיני, כי י"ה שהוא הנרמז במלת ד' ה' ו' הוא מ' נ' ס' של ישראל כמו שנאמר (ירמיה יו) ומנוסי ביום צרה.

אחר כך חזר להיות טפח חלק נגד הספור שאחר פרשת מי מריבה, שחזרו ישראל לחטא, והוא סיפור מלחמת מלך ערד לאחר שמת אהרן בהר ההר, ושנשלח בהן הנחשים השרפים בעבור חטאם, ואומר לפי דרכינו כי רבים מקשים באותו סיפור למה שינה משה דבר השם יתברך שצוה לו לעשות שרף, כמו שנאמר (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ומשה לא עשה כן, שהרי נאמר ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. וכבר האריכו המפרשים ובפרט בעל העקידה כתב טוב טעם בזה, ואקח גם כן מן הבא בידי והנראה לי. כי מלבד זה יש לדקדק כי השם יתברך אמר והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, וגבי עשייתו של משה נאמר והיה אם נשך הנחש את האיש והביט אל הנחש הנחושת וחי. הרי שלשה שינוים בזה ממה שנאמר אצל הצוואה האחד אמרו והיה אם נשך. השני הנחש את איש. השלישי והביט אל הנחש.

על כן אומר כי השם יתברך חשש לכבוד משה שלא יתלוננו עוד עליו, ואולי יבואו מזיקין אחרים לנשכן על חטאן, לכן אמר ליה הקדוש ברוך הוא שיעשה לו שרף, ואחשוב שזה השרף לא דווקא נחש אלא כל דבר השורף, ולזה אמר עשה לך שרף, רצה לומר לו לכבודו, באולי יתנשכו עוד ממזיקין אחרים על חטאתם, יראו אל השרף ויתרפאו, וזה אמרו וראה אותו כח הנשוך בין מנחשים בין משאר מזיקין, אבל משה לרוב חיבתו של ישראל, אמר שלא יקדים להם פורענות על העתיד לבא, דוגמא שעשה להם בתחלת שליחתו, שנאמר לו אהי"ה וגו'. שא"ל משה רבינו עליו השלום (ברכות ט ב) דיו לצרה בשעתה. כן אמר גם כאן שלא יקדים להם פורענות, גם כי מחל על כבודו ולא עשה רק נחש נחשת לתקן העבר ולא חשש להבא, על כן אמר והיה אם נשך הנחש את האיש, רצה לומר אותו האיש הפרטי שכבר התלונן וחטא, כבר אז ראה אל הנחש וחי. וכל זה היה נרמז באותו טפח חלק שמורה על חטא, ונכלל בזה סיפור מלחמת סיחון ועוג.

עוד היה טפח שבו כפתור ושני קנים יוצאים ממנו נגד ספור פרשת בלעם, והכפתור האמצעי הוא מורה על עיקר הנבואה שהיה נגלה על ידי בלעם, ששרתה עליו הנבואה לכבוד ישראל, ואין זה צריך ביאור. וכבר ביארתי בספר מחיר יין בעזרת האל יתברך אמרו, אבל באומות קם ומנו בלעם.

והיה הקנה הימיני היוצא ממנו נגד תורת כהנים, ובו כפתור מורה על עיקר שכר ועונש, שהרי כל תורת הכהנים מלא מזה, להביא כופר נפשם על חטאתם אשר יעשו בשגגה, כל שכן אם יעשו בזדון שיענשו. וידוע שהרבה מצות ועונשין בעריות ובדומיהן שנאמרו באותו ספר. וידוע (סוטה יא ב) כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ואם גלוי שהשם יתעלה יענוש על עוברי עבירה, ה"ה שישכיר לעושי המצות.

ובקנה זה היה פרח אחד, לרמוז כי שלמות האנושי נקנה במצוה אחת, כי כמו שמצינו שיענש ויכרת האדם בעשותו אחת מאלה, ה"ה שישיג השלימות בעשותו אחת מן המצות, והיה בקנה זה שלשה גביעים נגד זח"ט על דרך המניין, כי אלו הגביעים היו זח"ט, והיה רומז גם כן כי ארבע ועשרים מתנות כהונה נתנו לכהנים בעבודתן, והם מניין ז"ח"ט", ועוד כי זח"ט רצה לומר כי שבעה פעמים מחטא הכהן, רצה לומר שבע הזאות היה מזה מן הקרבנות ביום הכפורים ובשאר עבודות וכן במצורע, וכל זה מוזכר באותו ספר של תורת כהנים. והטעם של שבע הזאות, נראה בדרך שאמרו (יומא נג ב) בעבודת יום כפורים, וכך היה מונה אחת, אחת ואחת כו'. כי כבר אמרו סוף החליל (סוכה נב א) שבעה שמות נקרא ליצר הרע, והם שבע הזאות, כמו שנאמר (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים. והיו שבע הזאות לכפר על שבעה שמות של יצר הרע, שהם שבע מדרגות זו למעלה מזו, כמו שהאריך בזה בעל העקידה פרשת כי תצא, ובארנו תהלה לאל בארוכה במחיר יין שלי, ולכן היה מונה אחת, אחת ואחת כו'. לשתף שם יצר טוב עם יצר הרע לכפר עליו. ולקמן (חלק ג) בעבודת יום כפור יתבאר עוד טעם אחר.

הקנה השמאלי היה נגד ספר ויהי בנסוע, ובו נשלמו הקנים, והיה בו כפתור אחד, להורות על עיקר השגחת ה' יתעלה, כמו שנאמר (במדבר י) ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך. וזהו על צד ההשגחה הגדולה של השם יתברך על ישראל, כי אין השגחה גדולה מזו להפיל האויבים לפני ישראל, ומהם לא יחסר איש, כמו שהיה במלחמת מדין ובשאר מלחמותיהן כשהיו כשרין וזכאין. ולהיות כי השגחת השם יתברך בדרך כלל ובדרך פרט, על כן אמר ויפוצו אויביך. שהם כלל אויבי ישראל, ועל הצד הפרט אמר וינוסו משנאיך מפניך. ופרח שבו הוא רומז על שלא תנוסח התורה, וזה נאמר ובנוחה יאמר בלשון עתיד ולא אמר ובנוחה אמר, להורות שהדבר לא ישתנה לעתיד, ואמר ובנוחה יאמר ולא אמר ובנוחו יאמר, שהרי על הארון דלעיל קאי, שנאמר ויהי בנסוע, אלא אמר ובנחה על זאת התורה שלא תשתנה. ולזה כיון באמרו ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה יי'. להורות כי שם יי' משותף בתורה, ושמותיו מונחים בארון, וכשם שהשם יתברך לא ישתנה לעולמים, כן התורה לא תנוסח.

ושלשה גביעים שבקנה היו ע' פ' ץ' על צד המניין, במקום ז"ח"ט כמו שנתבאר. ובא גם כן הרמז על עניין הספר שאמר ויפוצו עמ' כג' למברג אויביך וגו'. כי אותיות פצע וחבורה שהשם יתברך יכה אויביו, ואחר כך חזרו להיות טפחיים חלק, נגד שני סיפורים שבאו אחר זה סוף ספר במדבר, שהם מעשה שטים ומלחמת מדין ופרשת אלה מסעי וחלוקי הארץ אשר בו סיפורים אלו חלקים מגביעים כפתורים ופרחים נשארו שלשה טפחים שבהן כפתור ופרח, שלשה גביעים נגד ספר משנה תורה שבו שלשה סיפורים, משנה תורה ופרשת השיר ופרשת זאת הברכה נגד שלשה טפחים הנשארים, ובו כפתור אחד שהוא מורה על עיקר הנשאר, שהוא ידיעת השם בעתיד, אשר כל משנה תורה מלא מזה כמו שנאמר כי תוליד בנים וגו' וקם העם וזנה וגו' השחת תשחיתן אחרי וגו' (דברים לא טז) ופרשת האזינו כולה מדברת מזה. גם הפרח שבה מורה על הקבלה מן האבות, כמו שאמר להם משה בבאור פרשת אתם נצבים (דברים ד) ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת וגו' כי אשר ישנו פה וגו'. והרבה פסוקים כאלה מורים על אמונת זאת.

ושלשה גביעים הנשארים הם אותיות שר"ק הנשארים עד כי בקנה האמצעי הוא אותיות תשר"ק כמו שביארתי, להורות כי תכלית התורה ביאת המשיח שיחזרו לאדמתן ויקיימו התורה כראוי, כח בזמני הגליות אי אפשר לקיימה, כי עול השיעבוד מעכב, וכל זאת מבואר. ונראה כי זהו כוונת הפסוק שאמר (שם לג) יי' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. ודרשו ז"ל (ע"ז ב ב) מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן כו'. ויש להקשות למה נקט אלו שתי אומות יותר משאר אומות, ובעל העיקרים מאמר ראשון פרק עשרים יישב דבריהם וע"ש. ולי נראה שבא להורות כי תחלת התורה היתה מסיני וסופה תהיה משעיר ופארן, והם עשו וישמעאל, והוא בביאת הגואל שיטול הקדוש ברוך הוא המלוכה מהם, ואז יהיה זריחת התורה לגמרי.

ועוד אפשר לפרשו לענין קבלת האמונה, אמר שיי' מסיני בא, רצה לומר שקבלו אלהותו בסיני וזרח למו לישראל יותר ממה שזרח לשעיר ופארן. ורצה לומר בזה כי אף שישראל ועשו וישמעאל כולן היו בני אברהם אבינו שהיה ראש המאמינים, ונאמר בו (בראשית יח יט) כי ידעתי כי יצוה את בניו וגו'. והנה כל אלו קבלו האמונות מאברהם בשוה, ולזה נמצא כי אף שעשו וישמעאל טועין ומכניסין דברים זרים באמונתן ועובדין עבודה זרה, מכל מקום כולם מודים באלוה שהוא מנהיג העולם, וזה להם בטבע כי מנהג אבותיהם שהוא אברהם בידיהם, ולזה מודים בזה יותר משאר עובדי עבודה זרה, שכולן היו עבודתן לכוכבים ולצבא השמים, והיו כופרים באלהים ממעל. מכל מקום ישראל מכירין האמת ומשיגים האמת על אמתתו, ועובדין השם יתברך באמונה שקבלו מאברהם באמתות ונתקיים בידו בסיני, ועל זה נאמר יי' מסיני בא וגו'. וכל זה היה נרמז בענין הקנה האמצעי שבמנורה שהיו אותיות תשר"ק בקנה ההוא. להורות כי עיקר קיום התורה יהיה לעתיד בזמן ביאת המשיח, והיו כל הקנים פונים אל נר המערבי, כי לכולן תכלית אחד פונים להדדי, ועל ידי כולם התורה נשלמה.

ואמרו (מנחות כט א) אבן היה לפני המנורה, ובו שלשה מעלות שעליו כהן עומד ומטיב הנרות ומניח עליו כלי שמנה כו'. האבן הוא מורה על כלל העולם שעמד על אבן שתייה, כדאמרינן ביומא (נד ב) ולכן היו הו שלשה מעלות והם שלשה חלקי העולם שעומדים בזכות התורה, וכמו שנאמר (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ולכן היה האבן מונח לפני המנורה, הרומז על התורה כמבואר. ולפי שהמנורה הטהורה היה מורה על כל חלקי התורה ופרטיה וכלליה, לכן נאמר כן עשה משה את המנורה. ואמרו גם כן במדרש (ספרי) מלמד שבחו של אהרן שלא שינה, כי דבר גדול הוא המקיים כל התורה כולה ועושה אותה כמצוה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת כא א) כי מבלואי בגדים של כהנים היו עושין פתילות למנורה, והוא מבואר הגנות, אם לא שבא להורות לנו ענין נאות, וזה כי בגדי כהנים היו מורים על ענייני המצות ומעלות המדות כמו שיתבאר לעתיד, וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה במנחות (סב א) שירי מצוה מעכבין הפורענות. ולזה היו בלואי בגדיהם המרמז על שירי מצוה, מאירים ומזהירים במנורה, להורות כי אף שירי מצוה שבתורה, ממלאים הבית אורה והם מצילים מן הפורענות, והוא דמות החושך אשר הוא בבית בהעדר האור, וזה בסוד המנורה בעזרת השם יתעלה נותן התורה, והוא יתן לי ולכל ישראל עוז ותעצומות לזכות לאורה של ביאת הגואל, אשר לקויו ומיחליו שמורה.


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק כ (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק כ· >>

פרק עשרים[עריכה]

אחר שנתבאר דעתינו בעניין המנורה אעלה לך מה שמצאתי לבעל הבחיי שכתב קצת דרך זה ועם היותו רחוק מדעתינו מכל מקום לא אמנע מלכתוב דבריו וזה לשונו שם ועל דרך השכל המנורה השבעה נרותיה תרמוז לתורה הנקרא אור שנאמר (משלי ו כג) כי נר מצוה ותורה אור והיא כוללת שבע חכמות ועל כן היו נרותיה שבעה וששה קנים יוצאים מצידה כנגד ששה קצוות של עולם התלוים בתורה שנתנה בששה בסיון שהעולם נתקיים בשבילה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה. שלש גביעים משוקדים בקנה האחד בכל קנה הוי שלשה גביעים אם כן הרי הם שמונה עשר גביעים לשש הקנים. ובמנורה ארבע גביעים אחרים הרי שנים ועשרים גביעים הם כנגד שנים ועשרים אותיות התורה וכנגד שנים ועשרים חלקים שבעולם ואלו הן רוח אש ומים שבעה ככבי לכת שנים עשר מזלות וכנגד שנים ועשרים חלקים שבגוף האדם הראש והלב והכליות שבעה נקבים שבראש שנים עשר איברים ומצינו במנורה ג' דברים והם כפתור גביע ופרח כפתור תפוח עגול בולט ויוצא סביב הקנה עמ' כד' למברג באמצעי מן המנורה הכפתור כנגד עולם המלאכים שהם מתענגים מזיו השכינה בתענוג שאין לו סוף ותכלית וזהו כפתור שהוא עגול כי העגול אין לו ראש וסוף ועל תענוג הזה רמזו רבותינו ז”ל חכמי האמת במדרשם (תענית לא א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא וכבודו ביניהם כי המחול הוא עגול ואין לו ראש וסוף ולכן המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף למחול שאין לו סוף. הגביע הוא כלי שיש בית קיבול והוא משקה ומרוה כנגד העולם הגלגלים שהם מקבלים כחות העליונים ומשפיעים כח בעולם השפלץ הפרח הוא כנגד העולם השפל הזה ששם כח גדולי הארץ צמחים ופרחים וציצים ובא זה לרמוז כי מתוך שנים ועשרים אותיות התורה אדם משיג שלשה חלקי המציאות ומלקחיה ומחתותיה ידוע כי העצה והמחשבה הם מלקחיה לתורה כעניין שכתב ונבון תחבלות יקנה והמחשבה היא בלב והמשיל הלב למחתה כי כשם שהמחתה הוא כלי לקחת ממנו האש להדליק הנרות כן הלב כלי השכל שישתמש בו האדם באור התורה והיתה משקלה ככר זהב לא פחות ולא יותר על שם שהתורה אין להוסיף עליה ואין למעט ממנה כעניין שנאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו והוא שכתוב תורת השם תמימה והיתה מקשה להורות על אחדות על שם שכתוב (במדבר טו טז) תורת אחת והיתה מונחת בדרום מפני שרוב החכמה בדרום ונקראת ארץ ישראל ארץ הדרום לפי שהיא מונחת במבחר המקומות באמצע האקלים משבעה איקלימים שעולם נחלק בהם והיא מזוגה יותר מקור וחום ומוכנת לקבל המושכלות וזהו שדרשו רבותינו ז”ל (בראשית רבה טז ז) (בראשית ב יב) וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל ועוד דרשו (ב"ב קנ"ח ב) אוירא דארץ ישראל מחכים והתבונן איך הונחה המנורה נוכח השלחן כי המנורה בדרום והשלחן בצפון ושתי רוחות אלה זה כנגד זה והוא שכתוב ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן והטעם לפי שאין החכמה יכולה להתקיים באדם זולתי במאכל ומשתה כי השלחן בצפון רמז לעושר וכתיב מצפון זהב יאתה. והנה אתה המעיין ראה דבריו ודברי ואתה תבחר באשר תחפוץ כי הכל דברי אלקים חיים. והנה מצאתי במדרש רבתי פרשת אמור (פרשה לא ט) אמר רבי אלעזר בן שמוע בזכות יערוך את הנרות תנצלו מן ערוך מאתמול תפתה. אמר רבי חנן בזכות להעלות נר תמיד אתם זוכים להקביל נרו של מלך המשיח כמו שנאמר ערכתי נר למשיחי. הנה ודאי דרשות אלו רומזים על מה שנתבאר כי כלל התורה מצלת מדינה של גיהנם ומקרבת מלך המשיח ולכן מקובל גם כן שמנורה היתה מצויירת במגן דוד להיות כי זכות התורה ואמונות האמיתיות עם עקרי הדת היו עומדים לדוד במלחמותיו ולכן היתה המנורה למגן ולמחסה אליו הוא מבואר:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק כא (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק כא· >>

פרק עשרים ואחד[עריכה]

בעניין השלחן שהיה עומד בצפון נגד המנורה הנה הרב המורה כתב שלא ידע בו סבה והטעם על דרך הפשט והרלב”ג סוף פרשת תרומה פירש בו טעם ואעתיק דבריו הנה וזה לשונו שם השלחן מורה על נפש הזנה והוא כי כבר התבאר בספר הנפש כי מפעולות הצורות לעמוד על מציאות הצורות שהן מסודרים מהן וזה כי פעולות הצורות הם יותר ידועין מהצורות בעצמן וכן לעמוד מהדברים אשר בהן תהיינה פעולות הצורות על פעולות הצורות כי הדברים ההם הם יותר ידיעות מפעולות הצורות והמשל כי פעולות ההזנה היא יותר ידוע מהנפש הזנה והנה המזון הוא יותר ידוע מפעולות ההזנה ולזה נקח ראייה מהמזון על מציאות נפש ההזנה. ולזה הושם בשלחן הלחם יותר כולל לבעלי הנפשות. והנה הורה הלחם על מציאת הנפש ההזנה לפי שאם היה הפעל בהזנה חלק היסוד האישי אשר בנזון כמו שפרשו(?אולי חשבו) הקדמונים הנה מפני שהאש יאכל כל הדברים אשר מדרכם שיפסידם האש הנה לא יהי בכאן לנזון מזון יותר מיוחד מהמזון ויהי הטורח בתקון המזון לבטלה אבל יהיה האדם נזון מן העצים כמו שהיה נזון מלחם הנפלא בתקונו וזהו כלו מבואר הכזב ולזה הוא מבואר שיש בכאן נפש זנה והוא תעכל הדברים באמצעות החום הטבעית ומפני זה היתה פעולת הזנה משוערת ומוגבלת כמו שזכר הפילוסוף וראוי שתדע כי התורה תכוין בדבר אחד בעינוי לתועלת רבות כמו שיתבאר לך ממצות השבת שזכרה בה התורה שתי תועלת והנה התורה בזה העניין מתדמה לטבע שיעשה דבר אחד לתועלת רבות כמו שהתבאר בטבעיות. אחרי זאת ההצעה נאמר כי כבר היו על השלחן שנים עשר חלות בשתי מערכות היה שש מהם לצד המערבי והוא לצד הארון וששה לצד המזרח והוא לצד שתי המזבחות וזה להורות על עניין נפלא היא מהגדולות שבפינות העיוניות והתוריות הוא שזה המציאות השפל יושפע לו מעולם הגלגלים מה שיעמיד הנמצאים אשר בו כשיגביר ההפך האחד פעם וההפך האחר פעם ובזה האופן יהיו נשמרים המורכבים אשר בכאן הזמן האפשרי כמו שהתבאר בטבעיות. ולזה אמנם יהיה באמצעות הגלגל הנוטה שישים הכוכב פעם לפאת צפון ופעם לפאת דרום והנה היות הכוכב לפאת צפון הוא סבה להויה והטתו לצד דרום סבה להפסד כי אז הוא רחוק מהישוב ותמנע פעולתם בישוב כמו שהתבאר זה כולו בטבעיות ומה שיוכר בו יותר התקופה הארבעה המתחדשות מצד השמש במזלות הצפוניים מה שידמה לבחרות ובימות הגשמים יראה לו מה שידמה לזקנה וזה לאות כי אלו דברים אשר בכאן יושפע להם פעולת מהגרמים השמימיים וזה יורה כ המציאות כלו הוא נקשר קצתו בקצת ושהוא אחד במספר ולזה יהי בהכרח האלוה עמ' כה' למברג אחד במספר ואם לא הונח העניין בו על זה האופן יהיה מתחייב שתהיה התחלה אחת לנמצאות השפלות והתחל' אחרת לגרמים השמימיים שיחשבו המאינים שיהיו שם שני אלהות והנה שם החלות אשר הם לצד המערב שיהיו שם דברים המורים על ההויה והמציאות מורות על ששת המזלות הצפוניים להורות כי הנזונים נעזרים בפעולות ההזנה בגרמים השמימיים בזה האופן שזכרנו גם כן התמיד בהם ההויה והפסד והנה היה באמצע שתי המערכות לבונה זכה להקטיר לשם יתעלה להורות כי השם יתעלה הוא עליון על הגרמיים השמימיים ומאתו נאצל להם זה הכח והנה היו פנים רבים לכל אחד מאלו התחלות כי לאלו המזלות פנים רבים מצד התחלפות ככביהם קצתם מקצתם ומצד התחלפות הככבים הרצים אשר יהיו בהם ומצד התחלפות מקום הכוכב ברחוב מהמזל ההוא אם לצד דרום אם לצד צפון וזה כלו מבואר למי שעיין בדברנו בזה החמשי מספר מלחמות השם ובזה האופן יושפעו ולפי שהגבוה שבכוכבי לכת הוא שבתאי והיה מערכת אלו החלות ביום השבת אשר המושל בו שבתאי והיה שם עד יום השבת הבא באופן ששבח הממשלה לכל אחד מככבי לכת והיה לכל אחד מהם יום א' להורות כי מפעולות אלו הככבים בהיותם במזלות הצפוניים והדרומיים יושפע לנזוני שמירת הכח אל המזון (?אולי לא צריך להיות ההזון) וישלם בזה האופן ההויה וההפסד על צד שיתבאר בטבעיות והנה העירה התורה בזה בבעלי הנפש הזנה לפי שבהם יראה יותר פעולות התקופות הארבעה ממה שיראה בזולתה מבעלי הנפש ועוד כי כשהתבאר שהנזונים צריכין בפעליתיהם אל הגרמים השמימיים התבאר שכל בעלי נפש אשר בכאן צריכין בפעולותיהם אל הגרמים השמימיים כי היה כלם בעלי נפש זנה.

והנה בעל העקידה עלה כמעט בסגניו זה כותב גם כן כי השלחן מצד שלא היה לו בית קיבול ולא שום חלק אחר רק לוח אחד שטוחה ועומדת דומיני' אל גלגל החלק הראשון לכל הגלגלים אמנם צוה לתת עליו לחם פנים לפניו תמיד נראת לשתי פאות להורות שעל ידו שם אלהים פרנסת העולם בכלל כל המנהג הטבעי ועל ידי המזלות אשר הגלגל הככבים המקיימים אשר תחתיו היה הלחם שנים עשר חלות נחלק לשני מערכות והוא מה שירמזו יפה כי המזלות השנים עשר צורתן חקוקה בגלגל ההוא החלק כמו שזכר בעל יסוד עולם. וידוע כי המזלות כן דרכם להיות תמיד ששה תחת הארץ והששה למעלה ועל ידי זה יתפרנס העולם תמיד.

אמנם אמר ועשית קערותיו וכפותיו וגו' לזרז על מה שצריך לחבר השתדלות האנושי בכל המלאכות האלו וכמו שאמרו (דברים כח כ) בכל משלח ידיך אשר אעשה וגו' ביום השבח יערכנו לרמוז כי הוא המעשה אשר נאמר עליו (בראשית ב ג) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות כי אחר שהשלים מלאכת הקדוש המוחלט ושבת ממנה הנהיג המעשה הזה לתועלת העולם ושלימות מעשיו כמו שביארנו פרשת ויכלו עד כאן לשונו.

ודעת א"ע כפי מה שפירשתי בעל צפנת פענח הוא כי השלחן היה בצפון והמנורה בדום כי מזמן בריאת עולם עד עכשיו גובה השמש הוא במזלת הצפוניית ונוכח הרום הוא בדרום וזהו גורם שהישוב הוא בצפון כאשר השמש כשהיא במזלות הצפוניים רחוקה מן הארץ ואז החום ממוזג בשוה אבל כשהיא בדרום שהיא קרובה לארץ שורפה הכל ולכן שם החורבן והמדברות לכן השלחן אשר בו המלאכים שהם חיים הגופים על כן הושמו בצפון. אמנם המנורה שהיא שורפת השמן שהוא חם ולח כתולדות האדם שהוא חיי הגוף שהיא בדרום כדמות השמש ששורפה בדרום וזהו אשר ראיתי להעתיק מדברי הראשונים בענין השלחן אשר נתנו לבם לבאר צורתו בדרך פרט ולא ראיתי להעתיק דברי אחרים שלא פירשו דבריו רק בדרך כלל:


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק כב (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק כב· >>

פרק עשרים ושנים[עריכה]

בעניין הנראה לי לפי עניין הכוונה אשר אנחנו בה אמרו רבותינו זכרונם לברכה פרק שתי הלחם (מנחות צו א, בית הבחירה ג יב) השלחן היה ארכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים וגבהו עשרה היה מונח ארכו לאורך הבית ורחבו לרוחב הבית. דע כי הנראה כי השלחן היה נגד המנורה ומאחר שהמנורה נגד התורה שבכתב כמו שנתבאר והשלחן והלחם שעליו הם נגד התורה שבעל פי וידוע שמורגל בפי חכמים לקרא החכמה שלחן כמו שאמר שלמה עליו השלום טבחה טבחה מסכה יינה ערכה שלחנה וגו'. ונקרא החכם הלומד התורה שלחני כמו שאמר (סנהדרין סח א) רבי עקיבה הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרציתו ואולי שלזה כוונו באמרם (ברכות נד ב) המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו רצה לומר שמאריך בתלמודו הנקרא שלחן אז מאריכים ימיו ושנותיו כמו שנאמר (דברים ל כ) כי היא חייך ואורך ימיך. ודע והבן כי אמרו בפרק שתי הלחם במסכת מנחות כי שלמה עשה עשרה שלחנות חמשה בימין שלחן של משה וה' בשמאלו וזה של משה היה עומד במקום יותר גבוה והאחרים היו עומדים במקום נמוך כתלמיד היושב לפני רבו ומבואר נגלה שהכוונה מה שביארנו כי עניני שלחו היו מורים על תורה שבעל פה ולכן היו אלו של שלמה עומדים בפני של משה כתלמיד בפני רבו כי שלמה עם רוב חכמתו תלמידו של משה היה והיו שלחנות של שלמה עשרה להיות כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין מט ב) עשרה קבין חכמה ירדו לעולם וכולן נטלה שלמה לכן היו שלחנות עשרה ובהיות כי חכמתו היתה בתורה שבעל פה ושבכתב לכן עשר עשרה שלחנות ועשה גם כן עשרה מנורות (מנחות שם) והוא מבואר. ואמרינן בערבי פסחים (פסחים קט ב) אמר ליה רבי אבין בר חנינא שלחן של מקדש של פרקים היה וזהו כדמות התלמוד שמחובר במסכתות ופרקים.

וידוע עמ' כד:' למברג כי התורה שבעל פי היא עיקר התורה וכמו שאמרו ז"ל (גיטין ס ב) לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל רק על פי התורה שבעל פי שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ולכן בא הרמז בשלחן על מה שנאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כי ארכה של תורה היא תורה שבעל פי כי ארכה של תורה שבכתב יש לו קץ לעיני כל ישראל ולכן בא אורך השלחן שהן שנים עשר טפחים נגד העולם כולו שארכו ממזרח למערב שנים עשר שעות שמהלך בהן החמה ממזרח למערב. ורחבו ששה לרמוז על רוחב הים כמו שנאמר ורחב' מיני ים שהוא חצי רוחב העולם שהוא שנים עשר שעות כי הים הוא מערבי ולכן נקרא ים והוא חצי אורך העולם ולכן בא רחבו ששה ואף היה מורה על עניין הים ממספר הששה שהוא אות ו' מלשון ווי העמודים וכמו שאמרו בסנהדרין (כב א) כתב התורה לא תשתנה מעולם שנאמר ווי העמודים ובפרקי רבי אליעזר (פרק ג) שקרסי העולם תלויין בים אוקיינוס ועל זה מורה אות ו' ובהיות כי אמרו (אבות ו ה) בשמונה וארבעים מעלות התורה נקנת ועם ארבע ועשרים ספרים שעליהם התורה שבעל פה נוסדה עולה ע"ב והם במספר טפחי השלחן לרוחב ולאורך והיה גבהו עשר' נגד עולם העליון שגבהו עשרה מעלות המלאכים שהעוסק בתורה שבעל פה יש לו מהלכים ביניהם וכמו שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כי יבקשו תורה מפיהו והיינו תורה שבעל פה ומפיהו דווקא והיה נתון ארכו לאורך בהית ורחבו לרוחב הבית בדרך המשל שביאר הכתוב אורכה מארץ מדה וגו' וכמו שהתבאר שדוגמת רוחב ואורך הוא הארץ והים וכל אשר בו כמו שנתבאר.

והיותר נאות לומר על פי כוונותינו כי השלחן היה דוגמת משה רע"ה שעליו נסדר הלחם שהוא התורה שבעל פה כי כולה הלכה למשה מסיני ובהיות כי משה ע"ה היה מלך כמו שנאמר (דברים לג ה) ויהי בישורון מלך וגו' לכן היה השלחן מורה עליו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עב ב, רש"י) שהשלחן היה מורה על מלכות. והיה ארכו שנים עשר טפחים נגד אורך ימי משה שהיו מאה ועשרים שהם שנים עשר מדרגות של עשרה כמו שכתב בעל העקידה פרשת זאת הברכה שעל זה כוונו באמרם (סוטה יג ב) שהר נבו היה שנים עשר מעלות ופסעו משה בפסיעה א' והיה רחבו ששה טפחים נגד ששה ימים שנתרחבו דעתו של משה בתורה והם היו ששה ימים מביאת ישראל להר סיני עד קבלן התורה או אחר מתן תורה שנתפרש קודם כניסתו למחנה שכינה כדאיתא פרק קמא דיומא (ד א) וכמו שכתוב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי ואולי כי האורך גם כן רומז על ק"ך ימים שהיה בה שלשה פעמים ארבעים יום ואם כן בא הרמז כולו על עניין התוכה והוא יותר נאות.

וכתב הרמב"ם (בית הבחירה ג יג-טז) ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן מפוצלים בראשיהם שהיו סומכין בהן הלחם הפנים שנים מסדר זה ושנים מסדר זה והם הנקראים קשיותיו ושמונה ועשרים קנים של זהב כל אחד מהן כחצי קנה חלול היה לו ארבע' עשר לסדר זה וארבע' עשר לסדר זה והם הנקראים מנקיותיו ושני הבזיכים שבהן מניחין הלבונה על השלחן בצד המערכה הם נקראים קערותיו אלו הארבעה עשר קנים נותן החלה הראשונה על עצמו של שלחן ונותן בין ראשונים ושניים שלשת קנים ובין כל חלה וחלה שלשה קנים ובין ששית וחמשית שני קנים בלבד לפי שאין על הששית אחרת נמצא ארבע' עשר בכל מערכה ושני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית אחת של שיש נותנין עליו לחם הפנים בכניסתו ואחת של זהב נותנין עליו לחם הפנים ביציאתו שמעלין בקדש ולא מורידין עד כאן לשון הרמב"ם. וכן הוא פרק שתי הלחם (מנחות צו א). והנה נתבאר כי לחם הפנים הוא חכמת התורה שבעל פה וכמו שכתבתי והיתה נרמזות בעניין לחם על דרך שנאמר לכו לחמו בלחמי וגו' וקראם לחם הפנים כמו שנתבאר ע' פנים לתורה ותורה שבעל פה היא הפנים והצורה של תורה שבכתב ועל כן היו מסדרין את הלחם בשבת כי בשבת נתנה התורה כמוזכר פרק רבי עקיבה במסכת שבת (פו ב) והיה הלחם חם בעת סלוקו כמו בעת סדורו כמו שאמרו רבותינו ז"ל במנחות (צו ב) ומביא לה פרק קמא דיומא (כא ב) והטעם לכל זה כמו שדרשו ז"ל (דברים ד י) יום אשר עמדת לפני השם אלקיך בחורב וגו' שיהיו הדברים חביבין על ישראל כל יום ויום כאלו אותו היום קבלו מהר סיני וזהו שבעת סלוקו היה חם כמו בעת סדורו והחמימות שבו היה מורה על האש ותמרות עשן שהיה עול' בנתינת התורה ובהדיא אמרו (תענית ד א) אורייתא קא מרתחא ביה וזהו החמימות שנשאר בו.

ואמרו שם (יומא כא ב) שהיו מגביהין השלחן שלעולי רגלים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום שסלוקו כסדרו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. וידוע כי אין חבת ישראל ניכרת בהיות הלחם חם אם לא על פי מה שכתבנו ואז הוי חבה גדולה להם כיום מתן תורה והיה מראה להן שעדיין חבת מתן תורה קיים.

והיו שני מערכות בכל מערכת ששה לחמין נגד ששה סדרי משנה וידוע כי התורה שבעל פה נחלקת בתחלה לשני חלקים משנה ותלמוד לכן באו שני מערכת בכל אחד ששה וארבע סניפין שבהן סומכין הלחם הם ד' דברים שעליהן התורה שבעל פה בנויה ונסמכת והן תורה נביאים כתובים הלכה למשה מסיני או הם ד' חלקי התורה שבעל פה משנה תלמוד הלכות ואגדות או נגד ארבע מדות חכמים ז"ל (אבות ה יב) מנו בתלמידים וארבע מדות שהם ביושבי בית המדרש (שם טו) והיו כולן של זהב כמו שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב והיו במערכת זו שנים ובמערכת השני גם כן שנים כי עיקר המשנה שהיא נגד המערכה אחת היא נסמכת על המקרא והלכה למשה מסיני וכללה מדבר בדינים שהם משנה והלכות והתלמוד שהוא נגד המערכה שנייה בלול מן הכל וכולל תלמוד ואגדה ונסמך על נביאים וכתובים יותר מן המשנה.

והיה לו שמונה ועשרים קנים דע כי הקנים עמ' כה' למברג מורים על קניין החכמה מלשון רנה חכמה ובכל קניינך קנה בינה וכמו שכתבתי לעיל בעניין קני המנורה והיו הקנים שמונה ועשרים ארבעה עשר לכל מערכה כי ידוע שהתורה שבעל פה נחלקת לארבעה עשר חלקים כמו שחלקן הרמב"ם ז"ל לארבע עשר ספרים בחבורו הגדול משנה תורה והיה בין כל לחם לחם שלשה קנים נגד שלשה דברים שצריך החכם לקנותן בתורה שבעל פי והם הלמידה לעצמו והלמידה לאחרים והעשייה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ד ה) הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות והשמירה והעשייה היא דבר אחד ושלשה דברים שאדם זוכה על ידם לתורה וכמ"ש רבי חנינא הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי ומתלמידי יותר מכולן והיו הקנים חלוקים ולא שלמים כדי שיכנס בהן הרוח שלא יתעפש הפת והכוונה שאף שלמד וקנה חכמה צריך שיהא לבו נשבר בקרבו ויכנס בו רוח החכמה ולזה היו הקנים שבורין וחלוקין לחצאין. ואף כי להורות כי שמונה ועשרים חצאים ארבעה עשר קנים שלימים להורות כי מבין כל קנים אלו יצא לנו החלקים בארבעה עשר שנתבארו למעלה. שני בזיכי הלבונה שהיו בצד המערכה היו מורים על הדברים העתידים להתחדש בתורה שבעל פה והם התקנות שתקנו החכמים ז"ל שבכל דור ודור ולכן היה הלבונה עולה בכל שבת לקטורת על המזבח כי חביבין דברי סופרים מעיקרה של תורה כמו שדרשו ז"ל במסכת עבודה זרה (לה א) כי טובים דודיך מיין חביבין דברי דודיך יותר מיינה של תורה ולא היה נכשר הלחם לאכול בשבת לולי אחר הקטרת הבזיכין והוא האמת שאין עיקר הכשרת דברי תורה שבעל פה רק על ידי דברי סופרים והיה הרמז בלבונה כמו שנאמר מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מור ולבונה כו' וכתב רש"י ז"ל בפירוש החומש בפרשת נשא (במדבר ה טו) שהלבונה היה מורה על האמהות שנאמר אל גבעת הלבונה וכן הוא שם במדרש רבתי (המדבר ט יא). וידוע ששלמה עליו השלום המשיל התורה והמנהגים שתקנו חכמים ז"ל לאם כמו שנאמר אל תטוש תורת אמך ונאמר כי זקנה אמך וגו' והרמז הוא נפלא. והבזיכים היו שנים אחד בכל מערכה כי תקנות אלו נתפשטו בכל דור ודור כי מצינו הרבה תקנות שתקנו חכמי המשנה ז"ל והרבה תקנות שנתקנו בימי חכמי התלמוד ואמרו רבותינו ז"ל פרק תמיד נשחט במסכת פסחים (סד ב) תנו רבנן כל הבזיכים שבמדקש לא היו להם שולים חוץ מבזיכי לחם הפנים שמא יניחום ויפסד הלחם רצה לומר כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה שאם יניחום יפסד התורה בעצמה והוא מבואר.

והדפוסים שעושין בהן לחם הפנים הם דוגמת הסייגים שעשו לתורה למשמרת כמו שדרשו רז"ל (יסמות כא א) ועשו משמרת למשמרתי והם דוגמת הדפוס שבהן עושין הלחם ובמדרש רבתי (במדבר יג טו) קערת כסף נגד תורה שהיא קרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי ונאמר בלחם הפנים ועשית קערותיו וכפותיו עד כאן לשון המדרש הרי שהביאו ראייה לעניין התורה מעניין לחם הפנים וקערותיו.

והיו עוד שם שני שלחנות אחת של שיש שבו נותנין לחם הפנים בכניסתו ואחד של זהב שבו נותנין עליו הלחם ביציאתו נגד שני כתות שסדרו התורה שבעל פה והם כת רבינו הקדוש שסדר המשנה והוא היה קדוש טהור כדמות אבני שיש טהור, והשני כת רבינא ורב אשי שחברו התלמוד האחד התחיל לסדר הלחם בכניסתו והוא רבינו שסדר המשניות בתחלה והוא דמות הכניסה ורב אשי ורבינא היו סוף הוראה והם סדרו התלמוד ביציאתו. רצה לומר בסופו ואמרו (מנחות צו ב) שמעלין בקודש ולא מורידין כי באמת לא בא רב אשי ורבינא לפחות מדברי רבי רק להוסיף עליהם ואל תתמה שאני אומר שעניין סדור התלמוד היה נרמז בעניין המקדש כי כבר אמרו בבא מציעה פרק השוכר את הפועלים (פו א) רבינא ורב אשי סוף הוראה כמו שנאמר עד אבא על מקדש אל אבינה לאחריתן הרי הביאו ראייה להם מן המקרא וה"ה שנרמז עניין זה בבניין המקדש וכן דרשו במדרש רבתי פרשת נשא (שם) שהנשיאים רמזו בקרבנן עניין סדור' של משנה כמו שהאריכו שם בזה.

וכתב הרמב"ם סוף פרק רביעי מהלכות תמידין (הלכה י) שהבזיכין היו נמלחין כשאר קרבנות. בהיות כי המלח מקיים הדבר שנמלח בו ועניין הלבנה שבבזיכין קיים לעד על כן היו נמלחין וכתב הרמב"ם שם פרק חמשי (הלכה ו) מעשה לחם הפנים מביא ארבע ועשרים סאין חטין הראוין למנחות ושפין בהו ובועטין בהן וטוחנין אותן ומנפין אותן באחד עשר נפה ארבעה ועשרים עשרון סולת וכל זה אינו אלא למצוה ואם שינה לא עיכב וזה דבר מבואר כי דרשו ז"ל (שמות רבה תשא מא ו) תלמיד חכם צריך להיות בקי בארבעה ועשרים ספרים ככלה המקושטת בארבעה ועשרים תכשיטים ולכן בא מניין הארבעה ועשרים וצריך לשוף ולבעוט כי כן צריך התלמיד חכם לדקדק ולתור בתורה שבכתב ולהוציא מתוכה התורה שבעל פה והיה מוציא אז מתוכה הקמח הנקי מנופה באחד עשר נפות הם שלשה עשר מדות שהתורה נדרשת בהן. ובהיות כי הגזירה שוה והבניין אב והקל וחומר כולן הם כמעט מדה אחד שלומדין דבר אחד מחבירו נכללין כולן בנפה אחד והיו אחד עשר נפים.

והיתה באורך כל חלה עשרה טפחים ורחבה חמש ורומה ז' אצבעות והיתה נילושת כל אחת בפני עצמה ונאפית בשתים. כבר נתבאר כי כל חלה היתה מורה על חלק אחד מששה סדרי משנה ולכן נילושת כל אחד בפני עצמה. אמנם כשנוסף בה התלמוד היתה לשנים. וידוע כי פילפול התלמוד הוא בא מחמימות החריפות שמפרקים ומתרצים וכמו שאמרו (תענית ד א) אורייתא דקא מרתחי ביה ולזה כתב הרקנ"ט פרשת יתרו כי החמימות בפלפול התורה הוא מצוה בפני עצמו וזה עמ' כה:' למברג הלא כה דברי כאש האפויה שאז היו החלות נאפות שנים שנים שהם המשנה והתלמוד שעליו וכמו שנתבאר למעלה וידוע כי כל החכמות נכללות במשנה ובגמרא וידוע כי המספר הוא עשר ובו נגדר המספר כמו שכתב האבן עזרא פרשת שמות (ג טו) ובחכמות המספר נתלה תשבורת והנדסה וחכמ' התכונה וחכמת המוזיקה אשר אי אפשר לעמוד על אחת מאלו החכמות לולי המספר הנכלל בעשרה לכן היה אורך כל חלה עשר טפחים. ואף כי כבר כתבתי כמה פעמים כי כל המציאות בעשר כלולין ולכן היה אורך כל חלה עשר טפחים אמנם הרוחב היה חמשה טפחים להיות כי הלמוד והמחשבה מתפשטה בחכמת הנמצאות ועומדת על ידי זה על חמשה פעמים עשר שהוא חמשים שערי בינה הנמסר למשה שהכל כלול בחכמת התלמוד או אפשר שהרוחב היה מורה על חמשה חלקיו שהתלמוד כלול מהן והם מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות אבל למה שכבר נתבאר זה בעניין הלחם באור הראשון יותר נאות.

ואמרו (מנחות צו א) שרומז היה ז' אצבעות להורות על מה שדרשו ז"ל בשמות רבה (תשא מז יא) אמר רבי ברכיה הלוחות ארכן ששה טפחים ביד הקדוש ברוך הוא וטפחיים ביד משה וטפחיים ביניהם והכוונה הנזכר לעיל בזה היא מה שכתב המורה חלק שלישי פרק שבעה ועשרים שכוונת התורה היא לתקן הנפש והגוף התקון הנפש היא נותנת דעות אמיתיות כפי היכולת ותקון הגוף להסיר החמס מבין הבריות כו. וידוע שכל חלק אחד הוא כולל מצות עשה ולא תעשה על כן נראה שכוונו בשני טפחיים אלו נתינות דיעות האמיתיות שהם טפחיים העליונים הם ביד הקדוש ברוך הוא כי אי אפשר לקבלן מבלתי העזר האלקי המסייע לתורה כי לולי נתינ' התורה אי אפשר ביד האדם להשיגה. אמנם השניים שהם לתקן גופו של אדם אחזו ידים של משה לתקן אותן וזה כי הרבה מצות בתורה שאינן אלא לתקן גוף האדם כמו מקצת מאכלות אסורות ושמירת הגוף מבעילות האסורות וכל שהוא לשמירת גוף האדם יוכל האדם בעצמו ליזהר מזה ולכן היו ביד משה עצמו ונראה כי אף הנהגת המדינה אפשר לתקן מצד האדם כמו הנהגת הנימוסים שתקנו חכמי הגוים רק שהנהגתן חסירים כמו שביאר בעל העיקרים ריש ספרו. אמנם השלמת המדות הישרות והאמיתיות הם ממוצעים בין הקדוש ברוך הוא ובין האדם כי אי אפשר לאדם להשיגן על אמיתתן ומכל מקום תלויין באדם ולא בשכל נבדל מאחר שתלויים במעשה. וידוע כי עניין התלמוד והמשנה עיקרו מדבר מחלק האמצעי שהוא השלמת המעשיים התורניים והמצוה אשר צוה השם את משה לעשות. ובהיות כי חלק האמצעי שני טפחיים בא גבהו שבעה אצבעות שהם טפחיים חסר אצבע שהוא דבר מועט ונחסר זה המשהו להיות בו חסר מעט ממה שנצטוה משה בהר כי ההלכות אינן פסוקין כמו שקבלן משה ואף כי כל דברי המשנה והתלמוד דברי אלקים חיים מכל מקום הוא חסרון מעט כאשר אין הלכה פסוקה בעון הדורות.

ולהיות כי המנורה והשלחן רומזים על התורה שבכתב ובעל פה אמרו רבותינו ז"ל (ב"ב כה ב) הרוצה להחכים ידרים להיעשר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום הכוונה להם בזה שהתורה שבכתב היא בנגלה כמו רוח דרום. אמנם התורה שבעל פה היא צפונה ונסתרת והנה והנה בתורה שבעל פה הוא עשירות וכמו שדרשו ז"ל במסכת בבא בתרא (קמה ב) עתיר נכסין זו בעלי תלמוד ובתורה שבכתב תולה עיקר החכמות ובמדרשים. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי עקב מט) הרוצה להכיר מי שאמר והיה העולם ילך אצל אגדם והוא התכלית מכל החכמות כמו שנאמר בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי: ‏[1]


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק כג (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק כג· >>

פרק עשרים ושלש[עריכה]

בעניין מזבח הקטורת כתב בעל צפנת פענח כי מזבח העולה היה כנגד הארץ ועל כן היה מלא עפר וכן כתב מזבח אדמה תעשה לי. ובעבור כי חצי ארץ שקוע במים וחציה מגולה על כן היה הרשת עד חצי המזבח תחת כרכובו מלמטה עד חציו. ומזבח הקטורת לא יעלו עליו עולה כי המזבח הזהב היה נגד ניצוץ השמש הגיע האויר כאשר התחזק האור על הארץ והרוח יבש מן הארץ נהפך הלהט ונעשה רקיע. ואמרו חכמי המחקר כי בהתהפך הלהט עולים האידים מן הארץ ויתעפש האויר ויבא ניצוץ השמה ויצחצח הכל. וכן כתוב עד שיפוח היום ונסו הצללים וכנגד ניצוץ השמש הושם הקטורת במשכן לטהר עפוש האויר ואחר שתבין אלה אמר המבאר צריך אני להשלים צורת שלשה עולמות להודיע איך היה ערכם זה לנוכח זה.

  • ראשון מלאכים בעולם וכרובים במשכן ומחשבות חכמה באדם כדברי הגאון.
  • השני בעולם כסא כבוד ובמשכן הכפורת ובאדם המוח שהוא משכן הנשמה העליונה כמו שפירש בספר יסוד מורה בשער השבעה.
  • השלישי בעולם הגלגל השביעי שמקיף כל הגופות ומנענע אותם ובמשכן הארון שנושא הלוחות ובהנשאו ינשא ובאדם הלב שהוא משכן החכמה ומתנועע תמיד ומניע כל הגוף.
  • רביעי בעולם הגלגל השמיני שהמשפט ממנו ונחלק לשנים ובמשכן הלוחות שנים שבהן המשפט ובאדם שני חללים שבלב.
  • חמשה בעולם עשרה גלגלים ועשרה מלאכים המניעים אותם ובמשכן עשרת הדברות בלוחות הראשונות ועשר בשניות ובאדם עשרים אצבעות ידיו ורגליו.
  • שישית בעולם שבעה משרתים ובמשכן שבעה נרות המנורה ובאדם שבעה מעלות בעין כמו שפירש בפרשת ואלה המשפטים בסוד המלאכים.
  • שביעית בעולם המדבר והשממה מחום השמש גם מהלך המשרתים דרומיים כנגד הישוב ובמשכן המנורה בדרום ובאדם המרה בימין כי בו הליחה הירוקה הדומה לאש.
  • שמינית בעולם הישוב בצפון ובמשכן השלחן בצפון ובאדם הכבד שהגוף ניזון ממנו בעבור החום הבא אליו מתנועת הלב שהיא בשמאל.
  • תשיעית בעולם הארץ וחציה שקוע במים ובמשכן מזבח הנחשת שהוא מזבח אדמה וכרכבו מלמטה עד חציו באדם הטחול בתולדות העפר והוא בגוף מלמטה עד חציו ואסטומכה שהיא באמצע הבטן כאשר הארץ באמצע העולם.
  • עשירית בעולם השמש זורחת מפאת מזרח ובמשכן הפתח במזרח העינים בפנים.
  • אחד עשר בעולם נהרות נובעים ומעינות מקלחים ובמשכן הכיור מקלח ובאדם מי רגלים מקלחים מהאבר.
  • שנים עשר בעולם שני סדני גלגל ובמשכן שני כתפות האפוד ובאדם שתי הכליות כי כן פירש הוא במזמור ה' חקרתני ותדע שהכליות הן רמז לסדני הגלגל. ואמרו רבותינו ז”ל סוף מסכת ברכות (סא א) כי אחד לימין ואחד לשמאל ובמזמור אל נקמות פירש הוא (אבן עזרא תהילים צד ט) שתי אזנים כשתי הסדינין עד כאן לשונו. אמנם אין דעתי נוטה באלה הדברים לפי הכוונה הנמשכת עד הנה ולכן איחד פרק בפני עצמו לכתוב דעתי בזה.


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק כד (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק כד· >>

פרק עשרים וארבע[עריכה]

כתב הרמב"ם פרק שלישי מהלכות בית הבחירה (יז) מזבח הקטורת היה מרובע אמה על אמה והוא נתון בהיכל מכוון בין הצפון לדרום משוך בין השלחן והמנורה לחוץ. ושלשתן היו מונחין משליש ההיכל ולפנים כנגד הפרוכת המובדלת בין המקדש ובין קדשי הקדשים עד כאן לשונו.

והנה טרם אדבר הכוונה בזה אומר שיש להפלא ולתמוה למה לא סדרה התורה עניין מזבח הקטורת במקום הראוי לו דהיינו פרשת תרומה גבי שלחן ומנורה ששם מקומו במשכן ובמקדש. רק אחר כל גמר מלאכת המשכן ומלאכת החצר כולו ומלאכת הבגדים ופרשת התמידים נאמר בסוף תצוה ועשית מזבח מקטר קטורת וגו'. וכבר דברו בזו הקושיה הראשונים ז"ל בפירושים רק שהדבר נאות לכוונתינו ויתישב היטב ראיתי לדבר בו גם כן. ועוד יש להקשות למה הזהיר על המזבח ההור ביחוד לא תעלה עליו קטורת זרה ולא אמר גם כן על המזבח העולה שלא יקרבו עליו קרבן זר ומגואל וכן על השלחן והמנורה ראוי ומחויב שלא יעלה עליהן רק מה שצוה השם יתברך. וזולת זה הוא דבר זר ומתועב וכבר העיר גם כן על קושיה זו בעל העקידה פרשת תרומה. ועל כן אני אומר כי כמו שבמעשה בראשית האדם היה נברא לאחר כל מעשה בראשית וכמו שאמרו במדרש (במדבר רבה י י) משל למלך שמכין חופה לבנו ואחר כך מכניס החתן כן הוא עניין בכאן כי המשכן והמקדש וכליו הם דוגמא העולם כאשר נתבאר בפרקים שעברו על כן אחר כל מעשים באר עניין מזבח הקטורת הרומז על האדם אשר במעשיו הנעימים מקטיר קטורת על המזבח והוא לבו כמו שאמר המשורר (שיר הייחוד ליום א) מזבח אבנה בשברון לבי. וכבר האריך בעל העקידה פרשת צו לבאר שהמזבח הוא מורה על לב האדם. וכבר כתבתי לעיל פרק רביעי בשם הרמב"ם כי מזבח הקטורת היה מורה על השפע הנכבד היורד על שכל האדם שעיקר משכנו במוח או בלב והמעשים הנעימים הם נמשלים לקטורת כמו שדרשו ז"ל (בראשית רבה סא ד) למה נקרא שמה קטורת שמעשיה נעים כקטורת. ואמרו במדרש רבתי פרשת נשא (במדבר רבה יג יג) שהקטורת היה נקרב נגד צדיקים שמעשיהם נעימים כקטורת. והוא טעם אמרו רבותינו ז"ל (שבת פט א) הקטורת עוצר המגפה והוא האמת בעצמו שכשישראל עושין תשובה המגפה נעצרה ודוד עליו השלום היה אומר תכון תפלתי קטורת לפניך רצה לומר כאלו היו כל מעשיו נעימים ומקובלים שאז התפלה רצויה ונראה שזהו עניין מדרשם ז"ל (תנחומא תצוה טו) באמרם שמן וקטורת ישמח לב. שמן שנמשח בו כהן גדול וקטורת שהיה מקטיר לפני ולפנים והיה מתמר ועולה ישמח לב היו כל ישראל שמחיו והיו יודעין שנתכפר להם ונתקבלו מעשיו. ואמרו ביומא (כא ב) שמסתכלין בענן הקטורת לאיזה רוח היה נוטה כו'. וכל זה מטעם שאמרנו שהקטורת היה מורה על מעשים הנעים. ולכן כשהיה מתמר ועולה מול השמים היה ניכר שלב ישראל לאביהם שבשמים והיו ישראל שמחים וכן לכל רוח שהיה נוטה מזומנים ומוכנים גשמי נדבה וטללי ברכה. ולכן היה מסתכלין בענן הקטורת וכל זה מבואר והוא הטעם גם כן שנענשו קרח ועדתו על ידי קטורת ונתיישבה הכהונה לאהרן וזרעו על ידי הקטורת. גם נדב ואביהו נענשו בקטורת כי לא יתכן להקריב קטורת רק קדוש השם אשר יבחר בו השם יקרב אליו. ויתבאר עוד לקמן בעניין הקטורת וסממניו אם ירצה השם וא"כ נתבאר טעם שהזכיר מזבח הקטורת לבסוף כל המלאכה כי רומז על האדם שהוא אחרון במעשה בראשית טעם זה נאמר במזבח הקטורת (?? שמות לז כב) אמתיים קומתו, ממנו קרנותיו אמר שההוד וקירון עור פניו הוא ממנו ומעצמו כי הבחירה ביד האדם להקטיר קטורת כשר או קטורת זרה על לבו והלשון בעצמו נאמר גבי משה עליו השלום קרנים מידו לו וגו'. רצה לומר שזכה לקרני ההוד שלו מצד בחירתו הטובה ומידו היתה לו זאת ועל כן צותה התורה שלא להקריב עליו קטורת זרה כי האדם מצוה שלא יקרב קטורת זרה מה שלא בא רמז הזה בכל כלי המשכן.

והיה המזבח מכוון באמצע ההיכל בין צפון לדרום כי ידוע כי המזג הממוצע מועיל מאד. להיות האדם טוב המעלות ומדות כמו שביאר בעל העקידה כל זה בארוכה פרשת ויהיו חיי שרה והביא ראיות ברורים לדבריו מדברי הפילוסופים. וידוע שרוח צפון הוא קר ורוח דרום הוא חם ולכן הממוצע בין שניהם הוא במזג השוה בין קור לחום כמו שכוונו ז"ל באמרם (ברכות ה ב) מי שנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים ולפי שההיכל היה מרמז על העולם בכללו היה המזבח הקטורת מכוון באמצע. כי ידוע שאמצע העולם הוא הקו השוה ששם נברא אדם הראשון כדברי החוקרים ששם הוא המקום היותר נאות לאדם להיות במזג שוה בין קור והחום.

והיה משוך לחוץ בין השלחן והמנורה עד שבדרך הכניסה למקדש שהיתה ממטה למעלה כמו שנתבאר בפרק ראשון היה מזבח הקטורת למטה משלחן ומנורה להורות כי הלב שהוא דוגמתו נושא החכמה והתורה שנרמז בשלחן ומנורה והיה כולן בשליש הפנימי סמוך לפרוכת דוגמת המזוזה שהיא בשליש העליון בגובה של פתח להורות כי שלשה כלים אלו דבוקתן וקשורן בעולם העליון שהן שליש גובהו של עולם.

והיה מרובע אמה על אמה ואמתיים קומתו להורות על עניין נאות וזה כי המלאכים מתוארים בגובה כמו שנאמר וגובה להם ויראה להם. אמנם אינן מתוארים ברוחב ואורך על כן שכל אדם שמשכנו במוח ובלב שהוא המזבח שהוא כח בגשם מתואר ברוחב ואורך וגובה שהוא גדר הגשם שיש לו שלשה מרחקים. אמנם מלבד גובה זו יש לו עוד גובה שיש למלאכי מעלה ולכן היה אמתיים גובהו להורות על שני מיני גובה. אמנם ברוחב ואורך לא היה רק אמה להורות על מרחוק גשמי והוא מבואר.


מתוך: תורת העולה/חלק א/פרק כה (עריכה)

<< · תורת העולה · חלק א · פרק כה

פרק עשרים וחמש[עריכה]

בעניין הארון והלוחות שבו כתב הבחיי (בחיי על שמות כה לט) וזה לשונו:

דע כי הגאון רבי חננאל ז"ל פירש בפירוש החומש ברמז הכלים האלה כי הארון רומז לצדיק החכם שהוא צריך להיות תוכו כברו כשם שהיה הארון מצופה זהב מבית ומחוץ.
וכשם שקרקעית הארון אמתיים וחצי על אמה וחצי -- בתבריתא"ה ארבע אמות פחות רובע אמה‏[2] -- כן הצדיק צריך לגרוע ממנו מארבע יסודות שבגוף ויוסיף בצדקו ובמעשים טובים.
וכשם שקירות הארון היו שנים עשר אמה - לפי שקירות הארוכות היו שבעה אמות וחצי‏[3] והקירות שעל הרוחב ארבע אמות וחצי‏[4] - כן הצדיק ראוי לקיים שנים עשר דברים המפורשים במזמור "ה' מי יגור באהלך" (תהלים, טו).
למעלה מן הצדיקים - מעלות הנביאים. וכנגדן הכפורת אשר על הארץ רמוז לנביאים שהן למעלה מן הצדיקים. והיתה הכפורת זהב כולו, וכן הנביא כולו צדיק שנאמר "בצדק כל אמרי פי" (משלי, יח). הכרובים שעל הכפורת רמוז למלאכים, שהם למעלה מהנביאים, והם פורשים כנפים למעלה - רמוז לשכינה שהוא למעלה מהמלאכים. כי המלאכים כסא הכבוד לקבל כבוד השכינה. וזהו שכתוב "אל הכפורת יהיו פני הכרובים" (שמות כה, כ), שהיו מסתכלין למטה בכפורת ולא היו רשאין להסתכל למעלה. וזהו שכתוב "אל הכפורת יהיו פני הכרובים". הקדוש ברוך הוא למעלה מהכל שנאמר "אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו" (שמואל ב, ו). וכן עשה שלמה במקדש כרובים של עץ שנאמר "ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן" (מלכים א, ו).
השלחן כנגד מלכי ישראל שמסדרין על שלחנם בני ישראל שנאמר "ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שלחנך". וכתיב "ויהי לחם שלמה ליום אחד וגו'". והיה מצופה זהב טהור כעניין המלכות שאינה עשויה אלא לפנים כגון שאול שאמר לשמואל "כבדני נא נגד זקני עמי ונגד זקני ישראל". והיה אמתיים ארכו כנגד שני דברים שצריכין מן המלך, המשפט והמלחמה, שנאמר "ושפטינו מלכינו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו".
שיעור קירותיו תשע אמות‏[5] כנגד תשע מצות שנצטוה המלך - לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה, ולא ירבה לו נשים ולא יסיר לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו וכתב לו את משנה תורה הזאת. וקרא בו כל ימי חייו לבלתי רום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל.
והיתה המסגרת כדי שלא ישמט ממנו לחם הפנים, והיתה משמשת לשמור מה שבשלחן כנגד הכהנים והנביאים ששומרים את המלכים שלא יכשלו שנאמר "ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורוהו יהוידע הכהן". וכתיב בעזהו "ויהי לדרוש אלקים בימי זכריהו המבין בראות האלהים" (דה"ב כו, ב).
וכל הדברים בכלים האלה - הארון והשלחן והמנורה ומזבח העולה ומזבח הזהב. הארון כנגד הצדיקים תופשי התורה. השלחן כנגד מלכי ישראל. והמנורה כנגד חכמי ישראל. מזבח הזהב כנגד כהנים. מזבח העולה כנגד ישראל.
עד כאן‏[6].


וכתב עוד (בחיי על שמות כה י):

ועל דרך השכל ועשו ארון יתכן לפרש עניין הארון שבו לחות הברית והכפורת אשר עליו עם שני כרוביו רומז לשלשה דברים שיש באדם - הגוף והנפש והשכל. וירמוז לתכלית הגמול הטוב והשכר העצום אשר להם בידיעת התורה. כי הארון היה מעצי שטים שבמדבר - רמז לגוף האדם. וארבע טבעות שבארון כנגד ארבע יסודות שבגוף האדם שהן מעמידין ונושאין אותו. ושני בריחים בטבעות כנגד שני חוטין שבגוף האדם מראשו ועד רגליו והם חוט השדרה וחוט אחד קרוב לצידו. שני לוחות הברית שבו כנגד שני איברים מיוחדים שבגוף האדם אשר בהם יקבל חכמת התורה והם המוח והלב.
ושני הכרובים רמז לנפש ולשכל. האחד זכר והאחד נקבה. כי הנפש והשכל בדמיון זכר ונקבה, זה פועל וזה מקבל. וכבר ידעת כי הזכר הוא העיקר והוא מאמר שלמה עליו השלום גם בלא דעת נפש לא טוב. באר כי אין שלימות לנפש מבלעדי השכל.
ואין צריך לומר ביצירה התחתונה בעולם השפל כי גם בעולם האמצעי, הוא עולם הגלגלים, יש זכר ונקבה והם השמש והירח שבעולם האמצעי ולכך נמשלו בתורה בחלומו של יוסף לזכר ולנקבה שבשפלים גן השמש והירח שבעולם האמצעי הוא דוגמא לזכר ולנקבה אשר בעולם העליון כלומר פועל ומקבל והיו הכרובים מקשה לפי שהכוונה בנפש שתשיב שכלית אלקית והיו שניהם לקוחות ונאצלים מזהב הכפורת עצמה הכפורת רמז לכסא כבוד כי שם שורש הנשמה החכמה' וכפורת מלשון כפרה ותשובתה לשורשה אי אשפר מבלתי הכפרה ומבלתי ידיעת התורה שהיא משיבת נפש לשרשה. ויבא לך מזה כי עם ידיעת התורה שהארון הנפש והשכל לקוחים ונאצלים מכסא הכבוד מתעלין למעלה וחוזרים לשרשם ומזה אמר הכתוב סוככים בכנפיהם על הכפורת לרמוז כי שם שרשה. ואמר פורשי כנפיים למעלה על שם שמתעלן למעלה למעלה. ועוד אפשר לפרשן כי הארון ורמוז לגן. ושני לוחות שבו הלוח האחד יש מצוה שכליות והלוח השני מצות גופניות כנגד עץ החיים ועץ הדעת והכפורת רמז לערבות הוא הרקיע העליון הזך המכסה כל שאר הרקיעים. והכרובים שעל הכפורת רמז למלאכים שהם למעלה מערבות שהנבואה יוצאה מבניהם לכל שאר הנביאים. והיו פורשי כנפים למעלה לקבל שפע מאת הבורא יתברך שנבואתו של משה בלא אמצעי ובא לו הדיבור ממנו לבין שני הכרובים.
ועל דרך הקבלה ועשו ארון דוגמא לכסא הכבוד. וזהו שאמר ואת תכנית כל כליו שהראה הקדוש ברוך הוא כל כלי המשכן שלכך היו פורשין על הארון בגד תכלת שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד והוא שכתוב בפרשת במדבר סיני (במדבר ד ו) ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה ולשון כליל תכלת שכלו היה דומה לתכלת שלמעלה דוגמא מקום השכינה למעלה שכולו תכלת ומפני שכסא הכבוד משלשה יסודות בשלשה מראות כמו שהזכרתי בפסוק במעשה לבנת הספיר ולכך הוצרך בצלאל לעשות שלשה ארונות וזהו שדרשו ז"ל (יומא עב ב) שלשה ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ שקע של עץ בשל זהב ושל זהב בתוך של עץ וצפ' שפתותיו זהב שנאמר (שמות כה יא) מבית ומחוץ תצפנו נמצא מצופה זהב מבית ומחוץ היו שלשה ארונות ונראים ארון אחד ולכך תמצא בפרשה זו של ארון כל אותיות מאלפא ביתא חוץ מאות ג' שרצתה התורה להעלימה בכאן להעלמת יסודות הכסא שהם ג' ובצלאל רמזה בחשבון ארונות שעשה וכנגד ג' מראות שבכסא תמצא שלשה מראות בקשת ומפני זה נכתב מלת קשת שלשה פעמים בפרשת הברית של נח (בראשית ט)

עד כאן לשונו.


ובמדרש רבתי פרשת במדבר (במדבר רבה ד, יג):

רבי אומר חביב הארון ככסא הכבוד של מעלה שנאמר (שמות טו יז) מכון לשבתך פעולתה השם שהמקדש מכוון נגד כסא כבוד והארון נגד הכסא עשה למעלה מהן כפורת נגד שרפים עומדים ממעל לו. עשה לו שני כרובים שהם חביבים כשמים וארץ שהיה בהן מושבו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (שמות כה יט) כרוב אחד מקצה מזה וגו'. וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ שנאמר (דברים כח יב) יפתח השם לך את אוצרו הטוב - כך השכינה נתונה למעלה משני כרובים שהם מכוונים זה לזה שנאמר (שמות כה כ) ופניהם איש אל אחיו, מכוון נגד כסא הכבוד שמכוון נגד הקדוש ברוך הוא שנאמר מציון מכלל יופי.

עד כאן לשון המדרש. ונראה מתוך דבריו דעת חכמי הקבלה בעניין הכרובים שהם נגד כרובים שלמעלה הנקראים 'שמים וארץ', כידוע מדברי המקובלים.


ולי נראה כי הרמז מבואר בעצמו ואין צריך לכוונה כי הלוחות היו רומזים על עצמן. ואף על פי שכבר נרמז כל תורה שבעל פה בשלחן, מכל מקום בא הרמז בלוחות בפני עצמן כי מעלתן מעולה למה שנתנו במעמד כל ישראל מפי השם יתברך.

ואמנם עניין הארון שהיו מונחים בו היה דוגמת השכל האדם כמו שכתב הרמב"ם לבנו, והבאתי דבריו לעיל פרק ארבע עשר, ולמה שנודע כי השכל האנושי הוא נחלק לשלשה חלקים - ההשכל ההיולי, והשכל הנקנה, והשכל הנפרד. וכבר ביאר כל זה בארוכה בעל העקידה פרשת בראשית. וחכמים ז"ל קראוהו נפש רוח נשמה.

ועל כן היה הארון שלשה ארונות כמו שדרשו שלשה ארונות עשה בצלאל. והיה הפנימי והחיצון של זהב, כי התחלה הוא חצי הכל והסוף הוא עיקר והאמצעי הוא הפחות, על כן היה הפנימי והחיצון ממין המעולה. והיה כל השלשה ארונות ארון אחד כמו שכתב הרמב"ם פרק שני משמנה פרקים, כי חלקי הנפש הם שלשה וכולן נפש אחת.

והיה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו להורות על מדרש רבותינו ז"ל "כל האמות שבארון שבורות", רצה לומר חצאין, מכאן לתלמיד חכם שיהא נכנע ולבו נשבר בקרבו, ועל כן היה כל שיעורו בחצאין.

והיה ארכו אמתיים וחצי שהם חמשה חצאי אמות להורות על חמשה כחות הנפש הפנימיים שנתנו לשרת השכל, וזכרן בעל העקידה ריש כי תשא, והם: השומר, והזוכר, והמדמה, והמחשב, והשופט. הנה אלו חמשה כחות פנימיים הנרמזים בחמשה חצאי אמה שבארון.

ושלשה חצאי אמות רחבו נגד חלקי האדם ששכלו של אדם מתגבר ונתוסף בהן, וכמו שאמרו חכמים כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה. ולכן כל חלקי האורך שהם החמשה החצאין הנזכרים יש להם רוחב שלשה, שהם ימי העלייה והעמידה והירידה, ששכלו של אדם מתרחב בהן.

ושלשה חצאין קומה נגד חלקי העולם שבהן השכל מתגבר ועולה ממדרגה למדרגה, והוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ששם מלאכי אלקים, והם דוגמת הכרובים שעל הכפורת.

ולפי זה יתבאר לך טעם מדרשם ז"ל בסוכה (צ"ל מגילה י ב) ומייתי לה סוף פרק קמא דיומא (דף כא.) מקום הארון אינה מן המדה והכרובים בנס היו עומדים. ובסוטה (דף לה.) כשעברו ישראל הירדן נשא הארון את נושאיו. והטעם מבואר, כי כמו שנפשו של אדם אינו מן המדה של הגוף ובנס הוא נקשר הכח השכלי בכח חומרי -- כן היה העניין בארון ובכרובים. וכמו שהנשמה נושא את נושאו, שהוא הגוף, ולולי הנפש אין שום תנועה וחיות בגוף, ואף על פי כן הגוף נושא הנפש במקרה, כי ידוע כשאדם הולך ממקום למקום גם נפשו נעתקת עמו -- כן היה הדבר בארון. והוא מבואר.

והיה מצות הארון לנושאו בכתף כמו שנאמר (במדבר ז, ט) "בכתף ישאו", והיה אסור לנושאו על העגלה או בבהמה -- להיות כי הנושא לנפש השכלי הוא חומר האדם ולא חומר הבהמה ולא העגלה, והוא מבואר.

וארבע טבעות שבארון נגד ארבע יסודות שהגוף מורכב מהן הנושא הנפש שהוא הארון והבריחים שנושאים אותו בו הם שני החומרים שבו שהם החומר הפשוט והחומר המורכב המוכן לקבל הצורה. וקרוב לזה כתב הבחיי פרשת תרומה. ולהיות כי ידוע כי אי אפשר שיסוד החומר מן הצורה בעוד שהוא הנמצא ההוא כי הצורה משלמת מהותו על כן לא יסורו הבריח מן הטבעות.

והכפורת שעל הארון בא להורות על מחיצה המפסקת בין השכל הפועל ובין שכל האדם המשכיל בו ובאורו רואה אור והמחיצה הוא החומר שהוא המחיצה הגדולה המפסיק ביניהם. כמו שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק תשיעי והיה הכפורת כדמות לוח חלק מונח על הארון כי כן קראו הפלוסופים שכל ההיולי בדמות לוח מוכן לקבל החכמות ושלמה עליו השלום אמר כתבם על לוח לבך. הנה התבאר עניין הכרובים על דרך שהסכימו כל המפרשים והרב המורה מכללן כתב כן חלק שלישי פרק חמשה וארבעים שהכרובים היו מורים על השפלים הנפרדים.

וכן כתוב רבי אברהם אבן עזרא וזה לשונו:

שים לבך לדעת סוד הכרובים כי אין לכפורת קומה. ופירש בעל צפנת פענח דבריו שרצה לומר כי הכרובים רומזים על השכלים שהם על הגלגל התשיעי והוא פשוט וזך כאבן ספיר, ובעבור שאינו גוף אמר שאין לכפורת קומה. וכתב עוד כי לדעת רבי אברהם הארון שתחת הכפורת היה רומז על גלגל השמיני שהוא מקיף כל הגופות. והלוחות השנים שבהן משפטי התורה היו בתוך הארון נגד שני חלקי המזלות שהיו בגלגל השמיני אשר מהם נודע משפט משם על העולם. ואמרתי שני חלקים בעבור כי חצים בדרום וחצים בצפון.

עד כאן לשונו.


ולי נראה לפי הכוונה הנמשכת עד הנה כי הכרובים היו מורים על אנכי ולא יהיה לך ולפי שאלו שני דברים שמעו ישראך מפי הגבורה וכמו שנאמר (מכות כד א) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום על כן היו עומדים על הארון בפרהסיא והיו נראין לעיני כל ישראל מה שאין כן בשאר הדברות שהיה מונחים בארון מכוסים להורות כי היו מכוסים בשכל אנשים שהוא שכלו של משה רבינו עליו השלום שהוא הגיד להן קול הדיבור ואלו שני דברות אף על פי שהיו כתובים בלוחות בא להן הרמז בפני עצמן מכח שהם נבדלו במעלה יותר משאר דברות והיו נרמזים בכרובים שהן דוגמת מלאכי עליון הנראין לביו אדם מטעם מה שדרשו זכרונם לברכה פרק רבי עקיבה אמר רבי יהושע בן לוי כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא בו מלאך כו'. ודע דאמרינן פרק קמא דסוכה (ה ב) דגובה כרובים שעשה שלמה עשרים אמה וגובה כרובים שליש הבית או המשכן וגובה הכרובים שבמשכן עשרים טפחים מן הארץ הרי שלכולה עלמ' מניין העשרי' היה נגדר בגובה הכרובים. וכבר כתבתי למעלה שמניין זה מורה על כתר השם יתברך שמו ואין לך כתר ככתר אנכי ולא יהיה לך שהוא כולל ומקיף הכל והוא סוד הכתר שנאמר אצל השם יתברך ודי למבינים. והיו הכרובים מקשה נעשים מן הכפורת לסוד העניין כי אלו שני דברות מושגים בשכל נאחזים ונשרים בו. וכמו שבאר הרב המורה שמפי גבורות המופת מש(?אולי למחוק) שמענום להיות מושגים בשכל ולכן היה מקשה עם הכפורת שהוא שכל האדם. והרלב”ג ביאר כי הכרובים הם רומזים על שכל היולאני והשכל הפועל המשפיע בו. והיו סוככים בכנפיהם למעלה להיות כי גבוה עליהם ישתדלו בהשגתו בחזקתה יד על כן בא הרמז שרצונן לעלות ולהשיג למעלה למעלה ובכלל דברינו נכללים דבריו וקרובים בזו דבריו למה שביארתי.

ודע והבן כי לפי זה מבואר הטעם מה שמקשין רבים למה צותה התורה לעשות כרובים והלא כבר צותה התורה לא יהיה לך ולא תעשה לך פסל וכל תמונה כו'. והנה לפי דרכינו יתבאר כי אלו הכרובים היו מורים על אלו הדברות ולכך הם עצמן הותרו ואף כי שעיקר הרמז בהן הוא על דברים שיצאו מפי הקדוש ברוך הוא ולזה לא נאסר לעשות זכרון כי לא נאסר לעשות אלא תמונת הדברים אשר בשמים ממעל או על הארץ מתחת ודוגמת הצורות ההם אסור לעשות אבל איזהו צורה שאין לו דוגמא בנמצאות מותר. וכדאיתא במסכת עבודה זרה (מב ב) ובכל הפוסקים לכן הותר לעשות הכרובים מאחר שאין להם דוגמא בעליונים כי אף שהמלאך היה נראה לנביא דוגמות זו מכל מקום אין זה אמיתת מציאתם כי ידוע שאינן גופות וגויות כלל והוא מבואר.

ודע כי על פי דרכינו נתבאר לנו ספק גדול שבתורה וזהו שנאמר בפרשת ואתחנן (דברים ד כג) השמרו לכם פן תשכחו את ברית השם אלקיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צווך השם אלקיך. והנה נתקשו כל המפרשים במקרה זה שאמר ועשיתם לכם פסל וגו' אשר צוך דהרי לא מצינו בשום מקום שצוה השם יתברך שמו לעשות תמונה. ולכך תקנו כל המפרשים מקרא זה כמו שבא בפירושיהם. ולי נראה שהדבר כפשוטו ובא להזהיר שלא יעשו התמונות אשר צוה השם לעשות והם הכרובים והמנורות ושאר הדברים של מקדש. וכבר אמרו במסכת עבודה זרה (מג א) שאסור לעשות בניין בדמות ההיכל ומנורה כמנורה וכן שאר הדברים והוא לדעתי מטעם כי הכלים במקדש הם בדמות הצורות אשר ברקיע וכמו שבאה האזהרות שלא לעשות תמונה הדברים אשר ברקיע. וכמו שדרשו ז"ל (שם) (שמות כ כג) לא תעשון אתי לא תעשון דמות שמשי אשר במרום כן בא הצווי במקרא זה שלא לעשות הדברים המשמשין בהן במקדש. וזהו אמרו תמונת כל אשר צוך השם אלקיך. ולהיות כי צדיק באמונתו יהיה על ידי האמונה תשוב הנפש אל האלקים אשר נתנה על כן היה הארון לפני ולפנים אשר היה מורה על מדרגות העולם העליון כי אם ידבק השכל בכרובים ישוב שמה.

זאת אשר ראיתי לפרש כפי מיעוט שכלי בתבנית הבית ואת כליו המונחים בו תמיד לכבוד ולתפארת והוא כדמות העולם בכללו העומד על התורה והחכמה שעליהם עולם עומד והוא דוגמת מה שאמר אברהם (בראשית כב יד) בהר השם יראה. כי על ידי הטוב הזה והלבנון אנו רואין גדולתו של יוצר בראשית ברוך הוא ומבורך תמיד לעולם ועד ואבקש מלפני כסא כבודו שיעזרנו לראות בפועל מה שכתבתי לפי הנראה וישוב אותנו לציון ברינה ושם נעבדיהו ביראה ואל יעזבנו מעתה ועד עולם. אמן ואמן.


סליק חלק ראשון



  1. ^ מכאן אני עובר להשתמש בעיקר במהדורת פראג ומתחיל בזה בעמוד לא' בה - ויקיעורך
  2. ^ 2.5 כפול 1.5 מניב 3.75 אמה מרובע - ויקיעורך
  3. ^ כוונתו אל 2.5 אמה אורך X 1.5 אמה קומה X 2 צידי האורך, מניב 7.5 אמה מרובע - ויקיעורך
  4. ^ כאשר הרוחב 1.5 אמה, וכחישוב הנ"ל בהערה קודמת - ויקיעורך
  5. ^ 3 אמה מרובע לכל אחד משני צידי האורך ו1.5 אמה מרובע לכל אחד משני צידי הרוחב - ויקיעורך
  6. ^ עד כאן דברי הגאון רבי חננאל המובא בר' בחיי בשמות כ"ה - ויקיעורך