תורת העולה/חלק א/פרק ז
פרק ז[עריכה]
דע שאמרו (מדות ב ג) שכל הבית והעזרות היו מעלות מעלות, עד שהגיעו לאולם שהיה עם ההיכל בשוה במישור ההר, לרמוז גם כן על עניין חכמה, כי כבר נודע שהחכמות שלוש, טבעיות, לימודיות, אלהיות. וחכמות אלהות כולל, מציאת השם יתברך ומלאכיו, אף על פי שאין ערך בין השם יתברך וביניהם, להיות הוא העילה והסבה ראשונה לכל, ברוך הוא ומבורך שמו לעולם ועד, והמלאכים כולם עלולים מאתו, מכל מקום בשכל האדם אי אפשר להשיג הדברים על אמתתן, ועיקר יכולת האדם הוא להשיג שיש נמצא נבדל, ואי אפשר לו לעלות עמ' ט' למברג אחר כך מעלה אחר מעלה, ולהיות כי בניין המקדש היה נבנה לבני אדם להשיג ממני מה שאפשר ביכולת האדם להשיגו, על כן היה החלק ההוא במישור ההר בשוה, לומר שעד כאן אפשר לעלות בשכל האדם ולא יותר, ועוד יתבארו ענייני המעלות פרק י' לקמן אם ירצה הגוזר, כדי שיבואו הדברים על הסדר, (רצה לומר) בהיות כי דרך השערים נכנסים במעלות הקדש, אבאר ענין השערים תחילה.
אמרו (מדות א ג) שחמשה שערים היה להר הבית כו'. דע כי כל שער ושער היה מורה על ענין חכמה אחד, כי כן דרך החכמים לקרא חלקי החכמה שערים, וכמו שאמרו (ר"ה כא ב, נדרים לח א) חמשים שערי בינה נמסרו למשה כו'. והוא מפורסם בדבריהם, על כן בא הרמז במקדש, בחדרים, ובשערים, ובפתחים, ובחלונות. כי אלו הלשונות כולם מורגלים בדברי חכמים זכרם לברכה, שמורים על ענין חכמה. ונראה כי היו אלו חמשה שערים שבהר הבית רומזים על החי המרגיש, שיש לו ה' חושים שהם עיקר חיותו של חי, ומבואר שהחי הוא העיקר בעולם השפל, לזה בא הרמז בהר הבית, שתכלית העולם המרומז בהר הבית, כמו שנתבאר פרק ראשון, המה ה' שעריו, שהוא החי שבעולם השפל.
ואלו השערים היו מסודרים בארבע רוחות של הר הבית, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ה' (ב), וזה לשונו: אחד מן המערב, ואחד מן המזרח, ואחד מן הצפון, ושנים מן הדרום, שער המערבי היה נגד חוש השמע, כי בבא השמש במערב והוי לילה, נשמע כל דבר יותר מביום, כמו שאמרו ביומא (כ ב), מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כבלילה כו'. ושער מזרחי נגד חוש הראיה, שעל ידי זריחת החמה אדם שולט בראיה, ושער צפוני נגד חוש המשוש, אשר משם תפתח הרעה, ועיקר היצר הרע נמשך אחר תאות חוש המשוש, אשר חרפה הוא לנו, כמאמר הפילוסוף, והוא בא מן הצפון, שנאמר (יואל ב) ואת הצפוני ארחיק מכם. ושני שערים שבדרום, נגד חוש הטעם והריח, כי בצד דרום יצמחו הבשמים הטובים טובי הריח וטובי הטעם, כמו שנאמר עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו וגומר. והסבה בזה הוא תגבורת החום שבדרום, שמבשל הפירות היטב וגורם להם הריח והטעם הטוב, כמו שביאר בעל שער השמים, והוא נגלה כי הבשמים ודומיהם מוצאן ממקומות החמים בתכלית החום, ולזה גם הם בטבעם חם.
עוד אמרו (מידות א ד) שבעה שערים היו לעזרה, שלשה מן הצפון סמוכין למערב, ושלשה מן הדרום סמוכים למערב, ואחד מכוון במזרח נגד קדשי קדשים. כבר ביארתי שכל חדר ושער היה מורה על השגה אחת, אף כי בעונותינו ובעונות אבותינו מקצת השערים נעולים לפנינו, כמו שאמרו במסכת מדות פרק רביעי (ב), ושני פשפשין היו לשער הגדול, אחד בצפון ואחד בדרום, אותו שבדרום לא נכנס אדם בו מעולם. ועליו מפורש ביחזקאל (יחזקאל מד) ויאמר אלי יי' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי יי' אלקי ישראל בא בו. והכוונה שבאותו שער לא נכנס אדם בו מעולם להשיג מה היה משתמש, כי השגתו היתה נמנעת, ואפשר שהיה רומז על מהות השם יתברך שמו, בדרך מה אשר עין לא ראתה זולת אלקים. על כן אמר כי בא בו אלקי ישראל. והנה נאמר ביחזקאל את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול לחם מלפני השם מדרך אולם השער יבא ומדרכו יצא. שפירש רש"י בפירוש יחזקאל, שעל פישפש זו נאמר, ורצה לומר כי הנשיא שהוא גדול העם, הוא יכול לישב בו ולאכול בו מלחמו של תורה ולהתבונן בו מעט, וזה שאמר ומדרכו יצא, כמו שאמרו על רבי עקיבא (חגיגה יד ב) שנכנס בשלום ויצא בשלום כו'. ואפשר שגם שערים אחרים לפנינו קצרי השכל והמדע נעולים, מכל מקום אתן טעם ודעת כפי מיעוט שכלי במה שאפשר להשיג. ואומר כי פשפש הצפוני היה משתמש שעל ידו היו מהלכין בין החומות עד שהיו מגיעין אל פתח הקדש, והיו פותחין שער הגדול שבהיכל. כמו שביאר הרמב"ם פרק רביעי מהלכות בית הבחירה (הלכה ו), והרמז אל האדם הרוצה להשיג החכמה, שהולך בתחילה בנערותו בפתח הצפוני שהוא היצר הרע, אשר לפתח חטאת רובץ, ונקרא צפוני, ומהלך בין חומות הקדש, דהיינו הגדרים והסייגים של תורה והמצוה, עד שבסוף בא בעזר האלקי אל פתח הקדש, ונפתח לפניו פתח הגדול, ויושפע עליו שכל הנקנה.
וענין אמרם (מדות א ד) ששבעה שערים היו לעזרה כו'. נראה שהכוונה למה שכבר נתבאר, כי העזרה היתה דוגמת עולם הגלגלים כמו שנתבאר, ע"כ אמרו שהיה בה שבעה שערים דוגמת שבעה כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל, כי לכל כוכב וכוכב מהם יש לו פתח אחד בתנועתו המיוחדת לו, ואין תנועתו וכחו של זה כתנועתו וכחו של חבירו, והיו שלשה בימין נגד שלשה כוכבים שהם בימין החמה שהיא העיקר שבכוכבים, והיא הנרמזת בשער שבמזרח כמו שנתבאר, ושלשה בשמאל נגד השלשה כוכבים שבשמאל החמה, והיא באמצע כמלך בגדודיו, ובאמת שדבר זה הביא לתוכנים להאמין שהחמה באמצע הככבים, להיות היא העקרית וראויה להיות באמצע כמו שנתבאר בדבריהם, והביאו הרב שם טוב חלק שני בספר המורה פרק תשיעי. וידוע שזריחת החמה מתחיל בקצה המזרח, על כן היה שער אחד במזרח מכוון נגד קדשי קדשים, המורה על השם יתברך שמו, כמו שנתבאר פרק רביעי, והענין כי ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם י"י. ועל ידי זריחת השמש נודע גבורת השם יתברך שמו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים יט) השמים מספרים כבוד א-ל וגו' בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם לשמש שם אוהל וגו'. ובירושלמי דעירובין פרק כיצד מעברין (ה"א) אמר רב אחא אמר רב שמואל בר רב יצחק, כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער מזרחי שתהא החמה מצמצמת בו אחד ועשרים בתקופת תמוז, ואחד ועשרים בתקופת טבת, עכ"ל. הרי שכוונו ז"ל למה שאמרנו.
עוד אמרו שם (ירושלמי עירובין פרק ה, לג א) שבעה שמות נקראו לו, שער סור, שער היסוד, שער חרסית, שער איתן, שער התווך, שער חדש, שער העליון. שער סור, ששם היו הטמאים פורשים, היינו דכתיב עמ' ט' למברג (איכה ד טו) סורו טמא קראו למו. שער היסוד, ששם היו מיסדים הלכה. שער חרסית, שהיה מכוון נגד זריחת החמה, כדכתיב האומר (איוב ט) לחרס ולא יזרח. שער האיתן, שמשמש כניסה ויציאה. שער התווך, שהוא מיוסד בין שני שערים. שער חדש, ששם חדשו סופרים הלכה עכ"ל. הרי שהיו לו שבעה שמות נגד שבעה ככבי לכת, שהחמה היא העיקר שבהן וכולל כולן. ועוד נראה כי היה פתחו מכוון נגד קדשי קדשים, להודיע כי אף השמש שהוא עיקר בכל צבא השמים, אינה מקבלת כחה אלא מקדשי קדשים, ואין לה שום כוח מעצמה, רק היא כגרזן ביד היוצר. וטעם סמיכות השערים האחרים לצד מערב, הוא מבואר גם כן בדרך זה, כי ידוע שהכוכבים האחרים אינן נראין ביום רק אחר שקיעת החמה במערב, ואז הם נראין. והנה השערים היו מורים על הככבים, אשר מצד אורן מבהיקים ברקים ופתוחין כמין שערים לזרוח משם, אמנם הגלגל עצמו של כל כוכב הקבוע בו, נרמז לקמן בענין הלשכות, וכמו שיתבאר. והכלל ביחד מבלתי התבוננות בחלקיהם, היה מבואר בעזרת ישראל כמו שנתבאר לעיל פרק חמישי.
אמרו עוד (מדות ב ג) כל השערים היו דלתותיו מחופות זהב חוץ משער המזרחי שהיה מצופה נחושת דומה לזהב. דע כי כמו שהפתח והשער הוא רמז על התבוננות החכמה, כן הדלת הסוגר הפתח והשער, הוא רמז על מניעת ההשגה, לכן באו כל דלתותיו מחופות זהב, כי הוא המונע הגדול מלהשיג החכמה, רצה לומר רדיפת מותרי הממון, שהעיקר הוא הזהב. וכבר כתב המורה חלק אחד פרק שלשים וארבע, שזהו אחד מסבות המונעים הלמוד, ומה שהיה הדלת של שער המזרחי נחושת, היה גם כן לרמז נפלא, כי כבר כתבתי שבזה השער בא הרמז על ענין החמה, ושלכן היה מכוון נגד קדשי קדשים, להורות כי משם בא קבלת כחו, אמנם כשהיה סגור בדלת, היה נחושת תחת זהב, רצה לומר כי כבר ידוע שהוברי שמים חלקו המתכות וכל המציאות תחת אלו הככבים השבעה, ונתנו לשמש הזהב, ואמרו שהוא לחלקו, ולכן נרמז כאן כשהדלת סגור אין כחו כלום, והזהב נעשה נחושת, וכבר כתב המורה פרק י' חלק שני, כי מה שאמר זכריה (ו א) ושני הרי נחושת כו'. יש בו רמז מצד השתתפות שמו, וביארו שם המפרשים, שרצה לומר כי אלו ההרים שהם הגלגלים כמבואר שם, הם אפשרי השחתה וההפסד מצד עצמן, וזה מורה מלת נחושת, ולזה בא גם-כן כאן הרמז לענין זה, כי אף החמה שהוא הכוכב הגדול שבהן, כשנסגר הדלת אין לו שום כוח ונשחת, כל שכן שאר הכוכבים. ומכל מקום היה דומה לזהב, להורות שאף על פי שדומה לזהב שהיא כח חמה, אינה אלא נחושת.
ואמרו עוד (מדות ד א), ארבע דלתות היו לפתחו של היכל, שתים מבחוץ ושתים מבפנים, החיצונות נפתחו לתוך הפתח, לכסות פניו של כותל. והפנימית נפתחו לתוך הבית לכסות הדלת, שכשהיה ההיכל טוח בזהב, לא היה טוח באחורי הדלתות, והוא מטעם שהשגות השכל הנפרד נעלמת ונסתרת וננעלת מצד ארבע דברים, שנים הם בפנים ושנים הם מבחוץ, והם הארבע כנפים שנאמרו אצל המלאך, כמו שנאמר (יחזקאל א) בשתים יכסה רגליו. וכתב המורה חלק ראשון פרק ארבעים ושלש, רצה לומר שסבת מציאותו היא נעלמת, והוא נקרא פניו, וכן הדברים אשר הוא סבתם. רצה לומר המלאך המכונה ברגליו היא נעלמת, וכל אחד הוא מצד שני דברים, מצדינו ומצדם, רצה לומר קוצר המשיג ועומק המושג, ואלו הן הארבע פתחים הנועלים פתח ההיכל. המורה על השגת הנפרדים, כמו שנתבאר לעיל פרק רביעי.