קטגוריה:שמות כב ו
נוסח המקרא
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים
כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.
כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃
כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜/הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִ/שְׁמֹ֔ר וְ/גֻנַּ֖ב מִ/בֵּ֣ית הָ/אִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַ/גַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יִתֵּין גְּבַר לְחַבְרֵיהּ כְּסַף אוֹ מָנִין לְמִטַּר וְיִתְגַּנְבוּן מִבֵּית גּוּבְרָא אִם יִשְׁתְּכַח גַּנָּבָא יְשַׁלֵּים עַל חַד תְּרֵין׃ |
ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם יִתֵּן גְּבַר לְחַבְרֵיהּ כְּסַף אוֹ מָאנִין לְמִנְטַר בְּלָא אֲגַר נְטִיר וּמִתְגַנְבִין מִן בֵּית גְּבַר אִין מִשְׁתְּכַּח גַּנְבָא אִיהוּ מְשַׁלֵּם עַל חַד תְּרֵין: |
רש"י
"אם ימצא הגנב" - ישלם הגנב שנים לבעלים (ב"ק סג)
[יד] ונקרב אל הדיינין לדון עם זה ולהשבע לו שלא שלח ידו בשלו. והרמב"ן הקשה על רש"י דלמה הוא השבועה על שליחת יד, דהא כל פרשה מדברת שנגנב מן השומר, והוי ליה להשבע שנגנב ממנו. ועוד, דהא אין כפל אלא בנשבע שנגנב ממנו ונמצא שהוא גנבו. והרא"ם רצה ליישב דברי רש"י הא דכתיב "אם לא שלח ידו", היינו [ד] בכלל זה גם כן השבועה דאינה ברשותו, ושנגנב ממנו. ודבר זה לא יתכן, דמה ענין שאינו ברשותו אל שלא 'שלח בו יד', שהרי אף על גב שלא שלח בה יד, אפשר שהוא ברשותו, וכפר בה. ועוד, דלא הועיל כלום, דאף אם נודה שאינו ברשותו, מנא לן ש[נ]גנבה, שמא פשע בהן, ושומר חנם חייב בפשיעה (בבא מציעא דף צג.):
ויראה לי שרש"י סובר דודאי פשטיה דקרא שהשבועה הוא שלא שלח בה יד, אלא דמכל מקום ילפינן שצריך שישבע גם כן שנגנבה הימנו, דאם לא כן מאי ענין "ונקרב בעל הבית אל האלקים" אל "ואם לא ימצא הגנב", וכך הוי למכתב; 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור [וגונב מבית האיש]' ונקרב בעל הבית אל האלקים וגו, ומדסמכיה אל "אם לא ימצא הגנב", אם כן השבועה גם כן שישבע שנגנבה. והכי נמי מוכח בפרק מרובה:
ואין להקשות לפי זה שהשבועה היא שלא שלח בה יד, אם כן היה לנו לפרש "על כל דבר פשע" (פסוק ח) שימצא שקרן בשבועתו ששלח בה יד, ולמה מוקי קרא (רש"י שם) דוקא שימצא שקרן בשבועה שהוא עצמו גנבה, ואדרבא, אם שלח בה יד קודם השבועה שנשבע שנגנבה ממנו ואחר כך נשבע שנגנבה פטור מכפל, וכך סבירא ליה רב ששת בפרק מרובה, וקיימא לן כוותיה, דזה לא קשיא, דכיון דילפינן מקרא ד"אם לא ימצא הגנב" שאין חייב כפל אלא אם טוען טענת גנב (בבא קמא דף סג:), ואם טוען טענה אחרת פטור, אם כבר שלח בה יד ואחר כך טען טענת גנב ונשבע עליה פטור, כיון דכבר משעה ששלח בה יד נעשה עליה גזלן וקמה ברשותיה, וטענת גנב והשבועה שנשבע שנגנבה הימנו אינה מעלה ומוריד, ולפיכך קרא ד"על כל דבר פשע" שחייב כפל לא אתא רק אם נמצא שקרן בשבועה שהוא עצמו גנבה, ונשבע שנגנבה הימנו:
ולפיכך פירש רש"י שהשבועה היא שלא שלח יד בפקדון. אבל בשומר שכר פשטיה דקרא משמע שהשבועה היא שישבע שנאנסה, דכתיב (ר' פסוקים ט-י) "ונשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", ומדכתיב "אין רואה" צריך לומר ד"שבועת ה'" שישבע שהוא כדבריו, שאין לפרש "אין רואה" ישבע שלא שלח בה יד, שדבר זה לא תליא כלל באין רואה או יש רואה, לכך פירש שם רש"י (פסוק י) "שבועת ה' בין שניהם" 'שהוא כדבריו' שנאנסה, והוא שלא שלח בה יד קודם, דאם שלח בה יד כבר נעשה על הפקדון גזלן:
אבל לפי עניות דעתי הפירוש שוה בשניהם, וכך פירושו; שישבע השומר שכר שאומר שאין ברשותו הפקדון, ויש לחשוד אותו שהוא עיכב אותו לצרכו, ישבע שלא עיכב אותו לצרכו, ונשבר ומת. ומדאמר הכתוב שיש להשביעו ש"אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (פסוק י) מפני שחושד אותו בזה, ממילא נמי צריך להשבע גם כן שאינו ברשותו לגמרי, רק דנקט הכתוב "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", שאם שלח ידו פעם אחת ונאבדה אחר כך חייב עליה. וכן פירושו בשומר חנם, שישבע שלא שלח בו ידו, רק נגנבה בלא שליחת יד:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב – יְשַׁלֵּם הַגַּנָּב שְׁנַיִם לַבְּעָלִים (ראו ב"ק ס"ג ע"ב).
רשב"ם
רמב"ן
והפרשה השניה, שבשומר שכר, הזכירה (שמות כב ט): "חמור או שור או שה וכל בהמה", ודרך הבהמות לתתן ביד רועים לשמור וירעו אותם בשכר.
"וגנב מבית האיש" - פירש רש"י "לפי דבריו", לומר שהוא טוען כך, והביאו לו דומים: (דברים יג ב): "כי יקום בקרבך נביא", (ירמיהו כח א): "חנניה בן עזור הנביא", כי לא יקראנו בזה השם על האמת, רק שהוא יאמר כן.
ואין צורך, כי הכתוב יאמר: אם גונב מבית האיש וימצא הגנב ישלם שנים, ואם לא ימצא הגנב יבאו לבית דין ויישבע על הגניבה, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ואשר ירשיעון אותו בית דין בגניבה הזאת, שהוא הגונב, ישלם שנים, כי בית דין לא ירשיעוהו לשלם שנים אם לא גנבו הוא, כי חיוב התשלומין בכפל בגנב הוא, כאשר אמר למעלה (שמות כב ג): "חיים שנים ישלם".רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואולי כי לצד שהלביש הנתינה בכסף או כלים שהם דברים שמן הסתם שאינם צריכין שכר לשומרם ובשומר שכר אמר דברים שמן הסתם צריכין שכר לשומרם שהם חמור או שור או שה וכל בהמה שכל מין זה יש בו טיפול ומן הסתם רגילות לשמור בשכר:
אל רעהו. רבותינו ז"ל אמרו (שם נ"ז ב): ולא של הקדש, ונראה לי לתת טעם הדבר, שהוא לטעם עצמו - שצוה ה' לפטור בבעלים, ושפיר יקרא האדון בעליו של הקדש עמו של כל נפקד,
שאין לך שעה ורגע שאין ה' עושה פעולה עם האדם; בין בבחינת גופו, בין בבחינת צרכיו:
כסף או כלים. לא היה צריך לומר אלא כי יתן איש אל רעהו והרי הוא אומר בסמוך על כל דבר פשע על שור על וגו' ודרשו ז"ל כל פרטים שיתחייב עליהם אם לא שמר ופשע. ואם לרשום הכתוב כי בשומר חנם הוא מדבר היה מספיק לומר כי יתן כסף, [כלים] למה לי. ובמכילתא אמרו כסף או כלים מה כסף שדרכו לימנות אף כלים שדרכם לימנות מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין אינה טענה עד כאן. ואין סתירה לדברינו מדבריהם. עוד נראה לי טעם אומרו כלים לומר שהגם שירצה השומר לשלם אינו נפטר, וכמו שכתב רמב"ם בפ"ו מהלכות שאלה ופקדון שאם הפקדון הוא כלי מתוקן משביעין אותו, והגם שהרמב"ם אמר משום תקנת חכמים אפשר שירמוז הכתוב לזה, וידוייק גם כן מה שגמר אומר הכתוב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דקדק לומר מלאכת לומר הגם שאין טענה אלא טענת מלאכה שבכלים ומשלם שויו:
לשמור. במכילתא רבי ישמעאל אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר לו שמור לי אבל אם אמר לו עיניך בו הרי זה פטור. ובהחובל (בבא קמא דף צג.) דרשו לשמור ולא לאבד ולקרוע לשמור ולא לחלק לעניים. ומדברי התוספת שם משמע שלא פטר התנא כל שלא אמר לו שמור לי אלא מפשיעה אבל אם אבדו בידים אינו פטור עד שיאמר לו בפירוש לאבד ולקרוע, וקשה לי מנין מצאו לדרוש ב' מיעוטים בב' הדרגות הא' אם לא אמר לו שמור פטור מפשיעה והב' אם אמר לו לאבד פטור אם אבד. ונראה כי דרשת מכילתא דרשה גמורה היא ודרשת החובל ולא לאבד סברא היא אלא שאסמכוה אקרא. ותדע כי אמרו עוד ולא לחלק לעניים וטעם מיעוט העניים מוכח משם שהוא מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים, וכמו שאמר שם בההיא מעשה שהקדיש ההוא גברא ארנקי לצדקה אפקדיה רב יוסף בההוא גברא אתו גנבי גנבוהו וחייביה רב יוסף אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים אמר ליה עניי פומבדיתא מיקץ קץ להו ופרש"י והוה להו ממון שיש לו תובעים, הרי שטעמו הוא זה, ולטעם זה לא היה צריך מיעוט דזה כיון דאקדשיה לממון זה לעניים פקע זכותו ממנו ונשאר הממון אין לו תובעים, ונראה כי הוא הדין אם אמר לו לשמור לחלקם לעניים שהוא פטור מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים, והראיה ממה שמקשה אביי לרב יוסף מברייתא לשמור ולא לחלק ומאי קושיא דלמא הוא אמר לו בפירוש לשמור מה תאמר שלא אמר לו לשמור אם כן הוה ליה להקשותו מברייתא דלשמור עד שאמר לו שמור וזולת זה יהיה פטור אפילו בממון שאינו לחלק, עוד אמרו שם במכילתא אחר דברי ר' ישמעאל ר' נתן אומר לשמור להביא כל הדומה לכסף וכלים:העמק דבר
• לפירוש "העמק דבר" על כל הפרק •
תולדות אהרן
• לפירוש "תולדות אהרן" על כל הפרק •
- (בבא מציעא נז:): ""שומר חנם אינו נשבע..."
- מנהני מילי? דתנו רבנן:
- כי יתן איש אל רעהו - כלל,
- כסף או כלים - פרט,
- לשמור - חזר וכלל;
- כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאינן מטלטלין,
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות,
- יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון;
- הקדשות - אמר קרא רעהו, רעהו ולא של הקדש"
- (בבא קמא סג:): "טוען טענת גנב... משלם תשלומי כפל, אבל... טוען טענת אבד - לא משלם תשלומי כפל; ואפילו טוען טענת גנב, בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל.
- מנהני מילי?
- דתנו רבנן: אם ימצא הגנב - בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. אתה אומר בטוען טענת גנב, או אינו אלא בגנב עצמו? - כשהוא אומר (בפסוק הבא) "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב הכתוב מדבר.
- תניא אידך: "אם ימצא הגנב" - בגנב עצמו הכתוב מדבר. אתה אומר בגנב עצמו, או אינו אלא בטוען טענת גנב? - כשהוא אומר (בפסוק הבא) "אם לא ימצא הגנב" הרי טוען טענת גנב אמור. הא מה אני מקיים "אם ימצא הגנב" - בגנב עצמו הכתוב מדבר."
"כי יתן איש אל רעהו" -
- (שבועות מב.): ""אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן": מ"ט? אמר קרא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, ואין נתינת קטן כלום"
- (ירושלמי גיטין פרק ה הלכה ט): "הכל מודין שאין מתנתו מתנה, שנאמר כי יתן איש. מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה, דברי חכמים. רבי יודה בן פזי בשם ר' יוחנן: לעולם אין גזילו מחוור עד שיביא שתי שערות. רבי אבהו בשם ר' יוחנן: הדא דאת אמרת להוציא ממנו בדין. אבל לקרבן ולשבועה, כל עמא מודה עד שתביא שתי שערות ברם כרבנן דהכא. רבי יוסי בעי: מעתה אף לעצמו לא יזכה, שנאמר איש אל רעהו עד שיהא כרעהו?!
- - רבי יוסי בי ר' בון בשם רבי שמואל בר רב יצחק וירדו לה בשיטת הפעוטות. דתנינן תמן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. והא תנינן תמן אבל אינו מזכה להן לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. רבנן דקיסרין אמרין כאן בתינוק שיש בו דעת. כאן בתינוק שאין בו דעת."
- (ירושלמי מעשר שני פרק ד הלכה ג): "רב הונא אמר כשם שהוא זוכה לעצמו כך הוא זוכה לאחרים. הכל מודים שאין מתנתו מתנה. דכתיב כי יתן איש. מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה דברי חכמים. רבי יודה בר פזי בשם רבי יוחנן רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין גזילו גזל גמור עד שיביא שתי שערות. רבי אבהו בשם רבי יוחנן הדא דתימא להוציא ממנו בדין אבל להביא קרבן שבועה כל עמא מודיי עד שיביא שתי שערות. ברם כרבנין דהכא [חברייא] בשם רבי יוסי בעי מעתה אפי' לעצמו לא יזכה דכתיב אל רעהו עד שיהא כרעהו?!
- - רבי יוסי בי רבי בון בשם [רב] שמואל בר רב יצחק פתר לה בשיטת אפיוטות. דתנינן תמן אפיוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. והתנינן אבל אינו מזכה לא ע"י בנו ובתו הקטנים ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו רבנן דקיסרין אמרין כאן בקטן שיש בו דעת כאן בקטן שאין בו דעת."
- (ירושלמי עירובין פרק ז הלכה ו): "הכל מודין שאין מתנתו מתנה דכתיב כי יתן איש מתנת איש מתנה מתנת קטן אינה מתנה דברי חכמים ר' יודה בן פזי בשם רבי יוחנן ר' יעקב בשם ר' יוחנן לעולם אין מגזילו מחוור עד שיביא שתי שערות. רבי אבהו בשם ר' יוחנן הדא דאת אמר להוציא ממנו בדין אבל לקרבן ולשבועה כל עמא מודיי עד שיביא שתי שערות. ברם כרבנן דהכא. ר' יוסי בעי מעתה אף לעצמו לא יזכה דכתיב אל רעהו עד שיהא כרעהו?!
- - ר' יוסי בי ר' בון בשם רבי שמואל בר רב יצחק ירדו לה בשיטת הפייוטות דתנינן הפייוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. והא תנינן אבל אין מזכה לא ע"י בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. רבנין דקיסרין אמרין כאן בשיש דעת לתינוק כאן בשאין דעת לתינוק."
"כסף או כלים" -
- (קידושין יא.): "אמר רב אסי: כל כסף האמור בתורה כסף צורי, ושל דבריהם כסף מדינה.
- וכללא הוא? והרי טענה, דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, ותנן: "שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה"!
- - התם דומיא דכלים, מה כלים שנים אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב."
- (שבועות לט:): "::אמר רב: כפירת טענה שתי כסף.
- ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף, אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב.
- אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה דרב, וקראי כותיה דשמואל:
- דיקא מתני' כותיה דרב, דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואילו כפירת טענה פרוטה לא קתני; ותנן נמי ההודאה בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני ::וקראי כותיה דשמואל, דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - מה כלים שנים אף כסף שנים, מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב. וקאמר רחמנא (שמות כב ח) כי הוא זה.
- ורב? ההוא מיבעי ליה להודאה במקצת הטענה.
- ושמואל? כתיב הוא וכתיב זה, דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב.
- ורב? חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה.
- ושמואל? לאו ממילא שמעת מיניה דחסרה לה טענה?
- אלא אמר לך רב: כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא, דאם כן לכתוב רחמנא "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור", ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים. כסף דכתב רחמנא למה לי? אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה.
- ושמואל? אמר לך: אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף, הוה אמינא מאי כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן, קמ"ל."
- (שבועות מב:): ""שומר חנם אינו נשבע": מנא הני מילי? דתנו רבנן:
- כי יתן איש אל רעהו - כלל,
- כסף או כלים - פרט,
- לשמור - חזר וכלל,
- כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאין מטלטלין,
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות,
- יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון,
- הקדש - רעהו כתיב"
"וגונב מבית האיש" -
- (בבא קמא סט:): "תנן: אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. אמאי? בשלמא לגנב ראשון לא משלם, וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב; אלא לבעלים נשלם! אלא לאו, שמע מינה: זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו"
- (בבא קמא עו.): "גונב הקדש מבית בעלים פטור. מ"ט? וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן חייב. מאי טעמא? קרינא ביה וגונב מבית האיש. ושאינו חייב באחריותן פטור, דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש."
- (בכורות יא.): "ת"ש: הגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים, ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן. מני? אילימא ר"ש, אמאי אין לו עכשיו? אלא פשיטא רבי יהודה. ואי ס"ד להקדש מדמינן ליה, וגונב מבית האיש אמר רחמנא, ולא מבית הקדש, ותו לא מידי"
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
כסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות, אף כלים שדרכן להמנות. מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין, אינה טענה. רבי נתן אומר, כסף להביא מסף מעשר. כלים להביא כלים. אין לי אלא כסף וכלים שאר כל דבר מנין- תלמוד לומר לשמור, להביא כל דבר שצריך שמירה.
קמה. וגונב מבית האיש לפטור הגונב מאחר הגנב.
( וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים אימתי בזמן שלא נמצא ברשותו. אבל נמצא ברשותו, שומע אני שישבע ויהא פטור,) תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו הגנבה, מכל מקום. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, וגונב מבית האיש לפטור הגונב מאחר הגנב.
(( אם המצא תמצא בידו הגנבה שנים) ישלם [שנים] הגנב משלם תשלומי כפל והגזלן אינו משלם תשלומי כפל). ומה ראתה תורה להחמיר על הגנב יותר מהגזלן. ר' יוחנן בן זכאי אומר, הגזלן השוה כבוד העבד לקונו, והגנב חלק כבוד לעבד יותר מקונו כביכול. הגנב עשה את העין של מעלה כאלו אינה רואה ואת האוזן כאלו אינה שומעת. כענין שנאמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם יאמרו מי רואנו ומי יודענו (ישעיה כט). וכתיב ויאמר לא יראה יה (תהלים צד), וכתיב (כי אמרו כי עזב ה' את הארץ אין ה' רואה) (יחזקאל ח).
מלבי"ם - התורה והמצוה
קמד. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור . התבאר באילת השחר ( כלל קל ) שהמקור בל"מד שנקשר אל פעל, יורה מעוט וגדר. ועל כן פי' שרק אם נתן לו לשמור והוא קבל עליו השמירה. אבל אם אמר לו עיניך בו, שלא קבל עלו שמירתם, אינו שומר. וכמה שאמרו בבבא מציעא (דף פא ע"ב) ומובא בתוס' (בבא קמא דף צג ד”ה ורמינהו). ושם בגמ' לשמור ולא לאבד ולא לקרוע ולא לחלק. ומה שתפס כסף או כלים, להקיש כלים לכסף. שצריך שידע מנינם. ועל זה אמר מכאן אמרו. רוצה לומר במשנה דשבועות (דף מ). וזה על פי הכלל באיילת השחר ( כלל קס ) ששני שמות הבאים במשפט אחד, הם מוקשים זל"ז. עיי"ש.
ור' נתן אומר, שכסף מרבה כסף מעשר שצריך לפדות בכסף דוקא. וסבירא ליה לר"מ כמאן דאמר דמעשר שני ממון הדיוט הוא. ולכן לא הביא הרמב"ם דבר זה מפני שפוסק (בפ"ג מה' מעשר שני הלכה כד) דמעשר שני ממון גבוה, והגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל.
וכלים מרבה כלים כל שהן, כן גי' הגר"א. וכמה שאמרו בשבועות (דף עב) לפיכך יצאו כלים למה שהן. ובירושלמי שבועות להביא כלי חרס. רוצה לומר שאינם דבר חשוב, ובכ"ז ה"ה כל דבר שנתן לו לשמור. רק מפני שפרשה זו שדבר בשומר חינם, תפס כסף או כלים שדרך לשמרם בחנם. ובפרשה שניה שמדבר בשומר שכר, תפס שור ושה שדרך לשמרם בשכר
קמה. וגונב מבית האיש . היה לו לומר .וגונב מבית., ומכללי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם. ופירשו חז"ל (מובא בבבא קמא) שבא למעט הגונב מאחרי הגנב. ואין לומר שבא למעט דוקא מבית האיש השומר משלם כפל. אבל גנב מאת הבעלים לא ישלם כפל. דהא כבר באר שגם הגונב מבית הבעלים משלם כפל, במה שאמרו אם המצא תמצא .
העתקתי גי' הגר"א כי גי' הישנה אין לה פי'. ומה שאמרו ומה ראתה תורה להחמיר וכו' מובא בבבא קמא (דף ע"א) ועין בתוספתא פ"ז.
- פרשנות מודרנית:
שומר חינם - הגבלת אחריות
אחד המסרים העיקריים של פרשת משפטים היא, שהאדם צריך לשמור על רכושו שלא יזיק לזולת, ולשמור על רכוש הזולת שלא יינזק על-ידו.
במסגרת העיקרון הזה, התורה מעודדת את האנשים לקבל על עצמם את רכוש הזולת לשמירה, ומקלה באחריותם של השומרים:
שמות כב ו: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר, וגנב מבית האיש:
- אם ימצא הגנב - ישלם שנים.
- אם לא ימצא הגנב - ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו."
כאשר אדם נותן לזולתו חפץ דומם כלשהו - כסף או כלים - ומבקש ממנו לעשות לו טובה ו לשמור עליו בביתו, והחפץ גֻנַּב - נגנב מביתו של השומר, אז לא צריך מייד להאשים את השומר, אלא קודם כל צריך לחפש את הגנב:
- אם יִמָּצֵא הגנב - אם המשטרה תמצא את הגנב - ישלם הגנב פי שניים מערכו של החפץ, כדינו של אדם שגנב בהמה (ראו תשלומי כפל על גניבת בהמה ).
- אם לא יִמָּצֵא הגנב - אם המשטרה לא תצליח למצוא את הגנב, רק אז יפנו אל השומר ויתחילו לחקור: ונקרב בעל הבית אל האלהים - בעל הבית (השומר) צריך להתקרב ולגשת אל השופטים, והם יבדקו ויחקרו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו - אם לא השתמש בחפץ של רעהו שימוש שאסור לו לעשות, או שהתרשל בשמירתו. ואם אכן לא שלח ידו במלאכת רעהו - הוא פטור מכל תשלום. אך אם שלח ידו במלאכת רעהו, הוא חייב לפצות את המפקיד ולשלם לו את ערך הפיקדון שנגנב, כמו כל מזיק.
-
- ואם יתברר שהשומר הוא עצמו הגנב, וטענתו שהחפץ נגנב ממנו היתה שקרית, הוא יצטרך לשלם פי שניים מערך החפץ שנגנב, כדין כל גנב (ראו קנס על דיבור של פשע ).
פירושים נוספים - בהמשך.
כי יתן איש אל רעהו... לשמור
כל דיני השומרים חלים רק על איש - אדם מבוגר שיכול לקבל על עצמו אחריות לשמירה (תלמוד בבלי שבועות מב., מעשר שני כג., ירושלמי גיטין לב:, עירובין מח:) .
כל דיני השומרים חלים רק כשאדם ביקש מרעהו בפירוש לשמור על החפץ, ורעהו קיבל על עצמו לשמור. אבל אם מישהו רק אמר לרעהו "שים עין" והלך, הוא בכלל לא נחשב לשומר ואין לו כל אחריות על החפץ ( רבי ישמעאל במכילתא ) .
כסף או כלים
על-פי הפשט, הפרשה מדברת רק על חפצים דוממים, כמו כסף או כלים; אך חז"ל קבעו שהדין הנזכר בפרשה חל גם על בהמות, ובלבד שהן נמסרו לשמירה בחינם (ראו שומרים בתורה ובהלכה ).
עוד למדו חז"ל מהביטוי "כסף או כלים", שדין השומרים מתייחס רק לרכוש שכמותו ידועה: " "מה כסף שדרכו להמנות, אף כלים שדרכן להמנות. מכאן אמרו: כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין, אינה טענה" " (מכילתא) ; ורק לרכוש שכמותו גדולה ומשמעותית: " "מה כלים שנים אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב" " (( בבלי, קידושין יא. ))
וגונב מבית האיש
1. ע"פ הפשט, הפסוק מתאר את האירוע שאכן קרה - החפץ אכן נגנב מבית השומר; לפי זה, מטרת הפרשה היא להבהיר שאחריותו של השומר לגניבה היא מופחתת - הוא צריך לפצות את בעל החפץ רק במקרה שהוא התרשל בשמירה או השתמש בחפץ לתועלתו, כפי שפירשנו למעלה. וכך אמרו חז"ל על פסוק זה: " "בגנב עצמו הכתוב מדבר" " (בבלי בבא קמא סג:, הדעה השניה; וכן פירש בתורה תמימה) .
2 ויש שפירשו שהפסוק מתאר רק את טענתו של השומר - הוא טוען שהחפץ נגנב ממנו, אך ייתכן שהוא משקר והוא עצמו הגנב: " "בטוען טענת גנב הכתוב מדבר" " (בבלי בבא קמא סג:, הדעה הראשונה) . והמפרשים הסבירו דעה זו על-פי הפסוקים בכמה דרכים:
- א. המילים "וגֻנַּב מבית האיש" מתארים את טענתו של השומר ולא בהכרח את המציאות; ויש דוגמאות נוספות לכך בתנ"ך (רמב"ן) .
- ב. המילה וגֻנַּב היא מבנין פֻעַל, בניין סביל ש"לא נזכר שם פועלו" - לא ידוע מי הוא מבצע הפעולה (בניגוד למילה "נגנב", מבניין נפעל, שהוא בניין סביל-פעיל). הדבר רומז לכך, שאנחנו בכלל לא יודעים אם החפץ נגנב או לא - השומר טוען שהחפץ נגנב, אך למעשה יתכן שהחפץ נמצא אצלו ושהוא עצמו הגנב (רש"ר הירש) .
אך לענ"ד הדין של "טוען טענת גנב" נזכר בפסוק ח (ראו קנס על דיבור של פשע ), והפסוקים שלנו מדברים על גניבה שבאמת קרתה.
עוד למדו חז"ל מהמילים "וגונב מבית האיש", שדין גניבה חל רק כאשר החפץ נגנב מביתו של בעל החפץ או של השומר, אבל לא מבית הגנב; מכאן "הגונב מגנב - פטור מתשלומי כפל" (לא פטור לגמרי כפי שמקובל לחשוב, אלא רק פטור מתשלומי כפל).
אם ימצא הגנב ישלם שנים
דין תשלומי כפל כבר נזכר בפסוק ג. מדוע הוא נזכר כאן שוב? שתי תשובות:
1. פסוק ג מתייחס לגניבת בהמות, והפסוק שלנו מתייחס לגניבת חפצים דוממים; ע"פ הרב אלחנן סמט, יש חשיבות עקרונית לחלוקת הדינים בפרשת משפטים על-פי רמתו של הניזק - אדם, חי, צומח דומם; ולכן גם דיני הגניבה התפצלו (ראו תשלומי כפל על גניבת בהמה ).
2. מטרת הפסוק היא להקל באחריותו של השומר, מכיוון שהוא קיבל על עצמו לשמור על רכושו של חברו בחינם; לכן הפסוק קובע, שלפני שבכלל מטרידים את השומר בחקירות ושבועות, צריך קודם לחפש את הגנב, ואם מוצאים את הגנב, הוא משלם שניים והשומר פטור.
3. יש שפירשו שהפסוק דווקא בא להחמיר באחריותו של השומר, ולקבוע שהוא צריך לטרוח ולמצוא את הגנב ולדאוג שהוא ישלם (העמק דבר) ;
- אך לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "אם יִמְצָא את הגנב"; המילה "יִמָּצֵא", בבניין נפעל, מלמדת שמציאת הגנב אינה באחריותו של השומר, כפי שפירשנו.
אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים (פסוק ז)
1. ע"פ הפשט, המילים " אם לא ימצא הגנב " מדברות על מצב שהחפץ אכן נגנב, אבל לא הצליחו למצוא את הגנב (כך פירשו במכילתא ) .. הדין במקרה זה הוא " ונקרב בעל הבית אל האלהים ", כלומר השופטים צריכים לחקור את השומר ולהשתמש גם בהשבעות על-פי הצורך (ראו אלהים = דיינים הפועלים בשיתוף פעולה עם ה' ) כדי לברר אם יש להטיל עליו את האחריות לאבדן החפץ.
האחריות של השומר מתחילה רק אם הגנב לא נמצא כלל. אבל אם הגנב נמצא, גם אם הוא לא יכול לשלם, השומר פטור (מכילתא, מלבי"ם) .
2. אך יש שפירשו שהפסוק מדבר " "בטוען טענת גנב" " (תלמוד בבלי, בבא קמא סג) , כלומר הוא מדבר על מצב שבו החפץ בכלל לא נגנב - השומר שיקר כשטען שהחפץ נגנב, למעשה הוא מחזיק את החפץ אצלו. הדין במקרה זה כתוב בפסוק ח, כפי שהסביר רבא (תלמוד בבלי, בבא קמא סג) : " "אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו - ישלם שנים" ". לפי זה, המילים " ונקרב בעל הבית אל האלהים " הן המשך של התנאי - "אם יתברר שבכלל לא נמצא גנב , ובנוסף לכך, עוד קודם לכן, בעל הבית ניגש אל השופטים ונשבע בשם ה' שהוא לא גנב - רק במקרה זה ישלם שנים ": " "טוען טענת גנב... משלם תשלומי כפל, אבל... טוען טענת אבד - לא משלם תשלומי כפל; ואפילו טוען טענת גנב, בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל." "
ראו רשב"ם , שפירש את הפסוק בשתי הדרכים.
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו
הביטוי " שלח ידו במלאכת רעהו " משמעו "השתמש ברכושו של רעהו כאילו היה רכושו הפרטי" ( פירוט ).
המשפט " אם לא שלח ידו במלאכת רעהו " מציין את המטרה של חקירת השופטים - הם צריכים לברר אם השומר אכן לא השתמש ברכושו של רעהו כרכושו הפרטי. אם אכן לא השתמש בו, הוא פטור מתשלום על הגניבה; אך אם השתמש בו, הוא חייב בתשלום: " "כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין" " (רמב"ן) .
יש שפירשו שהמשפט מציין את נוסח השבועה שהשומר צריך להישבע. ואכן הביטוי "אם לא..." משמש כפתיחה לשבועה במקומות רבים במקרא;
- אך משמעות שבועה שמתחילה ב"אם לא" היא תמיד שההמשך אכן קרה, כמו למשל ב (איוב ל כה): "אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון"- איוב מתכוון להגיד "אני נשבע שבכיתי לקשה יום ושעגמה נפשי לאביון" ( פירוט ופסוקים נוספים ). לפי זה, אילו הפסוק שלפנינו היה מביא את נוסח השבועה, המשמעות היתה "אני נשבע ששלחתי ידי במלאכת רעי", וזה כמובן לא ייתכן, הוא הרי צריך להישבע שלא שלח ידו. הנוסח המתאים לשבועה במקרה זה הוא "אם שלח ידו במלאכת רעהו" (שד"ל) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-23.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות כב ו"
קטגוריה זו מכילה את 39 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 39 דפים.