ביאור:שמות כב ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
קנס על דיבור של פשע
[עריכה]התורה מטילה קנסות על גנבים - לא רק על אנשים שגונבים בידיים, אלא גם על אנשים שגונבים בדיבור. כך ניתן ללמוד מהפסוק:
(שמות כב ח): "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, עַל כָּל אֲבֵדָה, אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ"
על כל דיבור של פשע הקשור לחפץ מיטלטל כלשהו, בין בעל חיים ובין חפץ דומם, על כל דבר שאבד מאדם אחד, ומישהו אומר כי הוא - החפץ שהתובע טוען ששייך לו - זה חפץ שנמצא אצל אדם אחר, עד השופטים הדנים בשיתוף פעולה עם ה' יובאו הטענות של שני הצדדים, ומי שהשופטים יחליטו שהוא רשע ופשע כנגד חברו בדיבור, ישלם לשני פי שניים מערך החפץ המדובר.
בפסוקים קודמים בפרשה נזכר קנס של כפל על גניבת בהמה (בפסוק ג), ועל גניבת כסף או כלים מבית שומר (בפסוק ו); הפסוק שלנו מכליל את דין תשלומי כפל בכמה כיוונים:
א. על כל דבר פשע
[עריכה]דבר = דיבור ; דין תשלומי כפל חל גם על מי שגונב בדיבור, למשל, אדם שקיבל חפץ לשמור עליו (כמו בפסוק ו), והוא טוען שהחפץ נגנב ממנו, ומתברר שהטענה היתה שקרית; גם אדם כזה צריך לשלם פי שניים (ע"פ רש"י) .
חז"ל (ב משנה בבא קמא ט ח ,וב תלמוד בבלי, בבא קמא סג: ) צמצמו את דין תשלומי כפל בכמה דרכים:
1. רק לאחר שבועה
[עריכה]דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשומר נשבע על הטענה: "טוען טענת גנב - בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל". הם קראו את פסוקנו כהמשך לפסוק ז: "אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו - על כל דבר פשע... ישלם שנים לרעהו". לפי חז"ל, יש לקרוא את הפסוקים כך: "אם יתברר שאין בנמצא גנב (כלומר השומר שיקר כשאמר שהחפץ נגנב), ואם השומר כבר התקרב ונשבע לפני השופטים שהוא לא גנב את החפץ, אז על כל דבר שהוא אמר שיתברר כ"דבר פשע" ושקר, הוא ישלם שניים לרעהו".
סיבה אפשרית לכך היא, שכל עוד השומר לא נשבע, אפשר לדון אותו לכף זכות, ייתכן שהוא לא מתכוון לגנוב אלא רק להרוויח זמן, לדחות את התובע בכמה ימים עד שיוכל להחזיר: "דסבר: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה" ( בבלי, בבא קמא קה: ) . השבועה היא הנותנת תוקף וקיום לדבר הגניבה.
- אמנם, הסבר זה מתאים רק לחלק מהמקרים, כגון "דקאי באגם" - שהבהמה שנמסרה לשמירה עומדת ליד האגם, והשומר רוצה להרויח זמן עד שיילך ויביא אותה, ולא למצב שהבהמה נמצאת בידו והוא יכול להחזירה מייד.
2. רק בטענת גנב
[עריכה]דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשומר טען שהחפץ נגנב ממנו; אך אם הוא טען שהחפץ אבד, והתברר שהוא שיקר, אין הוא צריך לשלם כפל: "טוען טענת גנב משלם תשלומי כפל, אבל טוען טענת אבד לא משלם תשלומי כפל". הם קראו את פסוקנו כהמשך לפסוק ו: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגנב מבית האיש...", כלומר, השומר טוען שהוא נגנב מביתו.
ייתכן שהטעם הוא, שכאשר השומר טוען שהחפץ נגנב, הוא מטריח את המשטרה לחפש את הגנב, וכפיצוי על הוצאות החיפוש הוא צריך לשלם כפל - זו אחת הסיבות שגנב צריך לשלם כפל וגזלן לא (ראו תשלומי כפל ).
ועוד: "הטוען טענת גנב הגדיש את הסאה בנאצו את עיקרון שמירת החוק הכללית... הוא טוען בשבועה, שמסר את הפיקדון לחסותו של העיקרון הזה, בו ברגע שהוא עצמו ביצע בפיקדון הזה את גדול הפשעים נגד זכות הבעלות... בדומה לגנב, מנאץ הטוען טענת גנב את עיקרון שמירת החוק על-ידי ניצולו לרעה, שכן אף הגנב יש בידו לבצע את פשעו רק בהסתמך על האמון שהבעלים רוחשים לשמירת החוק הכללית, במוסרם את נכסלם לחסותו. שונה הדבר לגבי כל טענה אחרת." (רש"ר הירש על שמות כב ח) .
- אמנם, לפי ההסבר המובא בגמרא, "זה [הגזלן] השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה [הגנב] לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת...למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה: אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך..." (בבא קמא עט.) , קשה להבין דין זה, שהרי גם הטוען שהפיקדון אבד "לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו"; גם הוא מסתתר מבני אדם ומנסה להשיג רכוש בדרכי ערמה ומרמה, בדיוק כמו הגנב. אולי ההבדל הוא, שהטוען שהפיקדון אבד לא מסתיר את עצמו אלא רק את מעשיו; בעל הפיקדון מכיר אותו ויכול לחשוד בו ולנסות להוכיח שהוא אשם (הרב תומר) . אולם, הטוען שהפיקדון נגנב מעביר את האשמה לאדם אחר כלשהו, ולכן אשמתו גדולה יותר.
- אמנם, לפי פשוטו של מקרא, היה אפשר לפרש שהפסוק מטיל קנס על כל דיבור של פשע, ולא רק על טענת גנב שנזכרה בפסוק ו, שהרי הפסוק מכליל ואומר "על כל דבר פשע"; ולכאורה אפשר להכליל בזה גם כסף שאדם משיג על-ידי מעשי הונאה ונוכלות. ראו גם גנב לעומת גזלן שנשבע לשקר / הרב יובל שרלו בשו"ת מורשת ; וצריך עיון.
3. רק בעדים
[עריכה]דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשקר נחשף על-ידי עדים, ולא במקרה שהגנב התוודה מעצמו: "הודה על פי עצמו - משלם קרן וחומש ואשם"; ראו בהמשך בסעיף "אשר ירשיעון אלהים".
דבר = דיבור ; דין תשלומי כפל חל גם על מי שאומר לעבדו או לשליחו לגנוב, ולפי חלק מהדעות, גם על מי שחושב לגנוב: "משנה: החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד... גמרא: מנהני מילי? דתנו רבנן: על כל דבר פשע - בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד... ומה תלמוד לומר על כל דבר פשע? שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין? תלמוד לומר על כל דבר פשע." (מכילתא, בבא מציעא מג ב ) .
דבר שקר
[עריכה]הביטוי " דבר פשע " לא מופיע עוד בתנ"ך, אבל מופיע ביטוי דומה - "דבר שקר ", שמשמעותו דומה - דיבור של שקר:
- (שמות ה ט): "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר "
- (שמות כג ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע"
- (ישעיהו נט יג): "פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בה' וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ, דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר "
- (משלי יג ה): "דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר"
- (משלי כט יב): "מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים"
ב. על שור על חמור על שה על שלמה
[עריכה]דין תשלומי כפל חל על כל סוגי המטלטלים: השור, החמור והשה מייצגים את כל בעלי החיים (ראו שור וחמור כדוגמה ), וה שלמה מוסיפה גם את החפצים הדוממים, וכל מה שבין בהמה לחפץ.
- חז"ל (בתלמוד בבלי, בבא קמא סב: ) דרשו את הפרטים בפסוק בשתי דרכים: "כלל ופרט וכלל" ו"ריבוי ומיעוט וריבוי"; בשתי הדרכים הגיעו לאותן מסקנות: דין תשלומי כפל חל על הכל חוץ מאשר על קרקעות, על עבדים ועל שטרות (וכן על רכוש ששייך להקדש).
ג. על כל אבידה
[עריכה]דין תשלומי כפל חל לא רק על רכוש שהאדם גנב מיוזמתו, או שקיבל לשמירה, אלא גם על אבידה שהוא מצא במקרה. כך פירשו חז"ל ( בבא קמא קו ב ) : "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא? דכתיב על כל אבדה אשר יאמר"; "... שכן אבידה אף היא פיקדון, ו"שומר אבידה כשומר שכר דמי", ולפיכך הוא יכול לטעון טענת גנב באבידה - רק לגבי מעשה גניבה, שלגביו גם שומר שכר פטור מלשלם" (רש"ר הירש על שמות כב ח) .
באופן כללי, כל חפץ שאבד לאדם אחד, והוא טוען שהחפץ נמצא אצל אדם אחר - הטענה מתבררת בבית המשפט ובשבועה, והנמצא אשם בגניבה או בשבועת שקר, משלם פי שניים.
אשר יאמר כי הוא זה
[עריכה]הדיון המשפטי מתחיל רק כאשר יש בסיס כלשהו לטענת התובע - יש עוד מישהו, פרט לתובע עצמו "אשר יאמר כי הוא זה" - אשר אומר שהחפץ, שהתובע אומר כי הוא שלו, הוא זה שנמצא בידי הנתבע (הנושא של "יאמר" הוא נושא סתמי - "יאמר האומר", "יאמר מי שיאמר") . זה יכול לקרות בכמה דרכים:
1. כאשר עד אחד מצדיק את טענתו של התובע; עד אחד לא מספיק כדי לחייב את הנתבע לשלם, אבל הוא מספיק כדי להוכיח שיש בסיס לתביעתו של התובע, ולכן הנתבע חייב להישבע, ואם מתגלה שהוא נשבע לשקר, הוא חייב לשלם פי שניים (רש"י) .
2. כאשר הנתבע עצמו מצדיק את טענתו של התובע באופן חלקי - כאשר הוא מודה שהתובע הפקיד אצלו סכום כלשהו (גם אם פחות ממה שהתובע טוען), או שהוא מודה שהתובע הפקיד אצלו אבל טוען שהחזיר או שהפיקדון נגנב: "אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא? דאמר קרא כי הוא זה..." (תלמוד בבלי, בבא קמא קו ב ; ראו גם שבועות לט ב ורמב"ן על פסוקנו) .
- בלשון ימינו משתמשים בביטוי " כהוא זה " שמשמעותו "כמות כלשהי", "כמות קטנה ביותר" ( פירוט ); הביטוי הוא כנראה צורה משובשת של הביטוי "כי הוא זה", שמשמעו, בדברי חז"ל, כמות קטנה ביותר.
עד האלהים יבוא דבר שניהם
[עריכה]המילה "אלהים" בפסוק זה מציינת את השופטים, והם נקראים "אלהים" כי המשפט נעשה בשיתוף פעולה בין האדם לבין ה' - השבועה לה' היא חלק מרכזי מההליך המשפטי ( פירוט ).
"עד האלהים יבוא דבר שניהם" = הדיבורים, הטענות של שני בעלי הדין, יבואו לבחינה ובדיקה לפני השופטים, ואם יהיה צורך בכך - הם גם יחייבו את אחד הצדדים או את שניהם להישבע לפני ה'.
אשר ירשיעון אלהים ישלם שניים לרעהו
[עריכה]אם השופטים ירשיעו את הנתבע, שגנב את החפץ לעצמו ונשבע לשקר - הוא ישלם שניים לתובע; ואם ירשיעו את התובע, שהעליל עלילת שווא - הוא ישלם שניים לנתבע, כמו שנאמר על עד זומם: (דברים יט יט): "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".
דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשקר נחשף ע"י השופטים - " אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו"; אם הפושע התוודה מעצמו, הוא פטור מהכפל, וצריך לשלם רק חומש: "כי יחטא ואשם... ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו" ( פירוט ): "'היכן פקדוני?' אמר לו: 'נגנב'. 'משביעך אני!' ואמר 'אמן!', והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל. הודה מעצמו - משלם קרן וחמש ואשם." ( משנה בבא קמא ט ח ) . הטעם הוא, שכאשר הפושע מודה מעצמו, הוא נותן כבוד למערכת אכיפת החוק וגם חוסך לה עבודה - ראו הסבר במאמר על תשלומי כפל .
פירושים נוספים
[עריכה]פירשנו ש"דבר פשע" הוא דברו של הפושע, שטוען טענה שקרית; אך יש מפרשים ש" דבר פשע " הוא דברו של התובע. התובע מאשים את רעהו, שקיבל ממנו כלים לשמור עליהם (בפסוק ו), שפשע והתרשל בשמירה עליהם, וכתוצאה מכך הם אבדו: "על כל דבר פשע... על כל אבידה". השומר מודה בטענתו של התובע באופן חלקי - "אשר יאמר כי הוא זה". במקרה זה, "עד האלהים יבוא דבר שניהם", השופטים יחקרו ויראו אם הנתבע אכן התרשל בשמירה, ואם כן - הוא יצטרך לפצות את בעל החפץ ( העמק דבר ) .
- אולם, לפי פירוש זה קשה להבין את סוף הפסוק - "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו". אין זה סביר שהתורה קבעה קנס של תשלומי כפל על התרשלות בשמירה, שהרי אפילו על גרימת נזק בידיים אין תשלומי כפל; גם חז"ל לא פירשו שהמתרשל בשמירה צריך לשלם כפל. בעל "העמק דבר" פירש שסוף הפסוק אכן לא קשור לתחילתו, והביא כמה דוגמאות נוספות לפסוקים מסוג זה, אך לענ"ד זה פירוש דחוק.
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:קנס על דיבור של פשע
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-06.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-22-08