העמק דבר על שמות כב ח
<< | העמק דבר על שמות • פרק כ"ב • פסוק ח' |
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
עַֽל־כׇּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מ֠וֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כׇּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃
(שמות כב ח): "על כל דבר פשע" - פירש רש"י על-פי הגמרא "שפשע בשבועתו שנגנבה, ויעידו עדים כי הוא זה ברשותו, ישלם שניים". ופירש "על כל אבידה" - לטוען טענת גנב באבידה, שהוא חייב.
ולזה הפירוש, אין מקום במקרא לדין מודה במקצת, שידוע בגמרא עיקר דין זה מהאי קרא ד"כי הוא זה". וכבר נתקשה בזה הרמב"ן. וכן העיקר הגדול, דשומר חינם חייב בפשיעה ופטור באבידה, לא נזכר במקרא מפורש אלא בהאי קרא "על כל דבר פשע" כפירוש רש"י בבא קמא דף קז: בד"ה "שבועה שלא פשעתי", ובבבא מציעא דף צה בד"ה "אבל שומר חינם דכתיב ביה פשיעה על כל דבר פשע". והרי לפירוש רש"י במקרא שלפנינו אין רמז לזה!
ואין לומר דחיוב פשיעה למדנו מדלא כתיב פטור אלא בגניבה, דאם כן, אבידה, דקריבה לפשיעה יותר מגניבה, כדאיתא בבבא מציעא דף צד, מנא ליה דשומר חינם פטור?
אלא ודאי היה לחז"ל פירוש אחר במקרא לפי הפשט.
ובאמת, לפי פירוש רש"י שלפנינו, לא נתיישב לשון "דבר פשע", "דבר מעילה" מיבעי, כלשון המקרא בפרשת שבועת הפיקדון (ויקרא ה)! וגם לשון "אשר יאמר כי הוא זה" על אמירת העד אינו במשמעות המקרא, שהרי לא מיירי בעדים! ויותר קשה סיפיה דקרא, "אשר ירשיעון אלהים..." דפירש רש"י ד"יבוא דבר שניהם" לעניין עדים זוממין, והוא פלא, היכן נזכר כאן דין זוממים, והרי על זה כתיב פרשה שלמה!
אלא עניין רישא דהאי קרא עד "על כל אבידה" יש לו שני משמעות לפי הפשט: חדא פירוש רש"י, ועוד משמעות אחר הולך ואור עד נכון משפטי התורה:
"על כל דבר פשע" - שהמפקיד טוען שמא פשעת;
"על שור על חמור על שה על שלמה" - הזכיר המקרא הרבה פרטים, משום דיש נפקא מינה ביניהם, כאשר יבואר.
"על כל אבידה" - דהנפקד אומר דהפיקדון נאבד ממנו, ואינו אומר שנגנב; ואבידה בעצמה פטור, אבל המפקיד טוען שהיה בזה פשיעה, ומשום הכי נאבדה.
ועוד תנאי: "אשר יאמר כי הוא זה" - שהנפקד מודה במקצת, בזה פשעתי ולא בכולה. אז -
"עד האלהים יבוא דבר שניהם" - המה יעיינו, אם הוא אבידה שקרובה לפשיעה, צריך הנפקד לישבע, או יביא עדים שלא פשע על כולה; ולמדנו שלא נתחייב שבועה על שלא פשע אלא בטענת ברי, ולא ברי ממש אלא קרוב לזה, וכדאי' (גיטין נא.): "שני כיסין קשורים מצאת, והוא אומר לא מצאתי אלא אחד, הרי זה נשבע". ואע"ג שאינו ברי כל כך, שלא נתעכל הקשר, וכדאי' (ביצה י:): "זמנין דמתעכיל קיטרייהו", מכל מקום מיקרי טענת ברי לחייב שבועה מן התורה במודה במקצת. וכל זה למדנו מהאי קרא, דעל טענת המפקיד "שמא פשעת" אין צריך לישבע מספק, אלא אם כן הנפקד טוען אבידה, שהוא קרוב לפשיעה, וגם הוא מודה שפשע במקצת, אז צריך לישבע שלא פשע בכולה, וממילא למדנו עיקר דין מודה במקצת בכל הטענות של ברי או קרוב לברי [והא דאי' בבבא קמא דף קו, ד"כי הוא זה" אמלווה הוא דכתיב, רוצה לומר, טעם הדבר דיש נפקא מינה בין מודה במקצת לכופר הכל הוא משום מלוה, וכדרבה. אבל ממילא גזירת הכתוב אפילו בפיקדון, כפירוש הריב"א והרא"ש. אלא שעיקר טעם אותו הדין כדרבה לא שייך אלא במלוה. אבל מכל מקום, זה הדין אפילו בלא טעמא דרבה, כמו כל דיני תורה שפרטיהן חוקה, כמו שכתבתי לעיל בפרשת יתרו ובפרשת בא בפרשת תפילין]. וזה הפירוש היה ידוע לחז"ל בפשיטות, אלא שלא ביארו לנו, משום דחכמים תיקנו שבועה שלא פשעתי אפילו בלי מודה במקצת ובלי טענת ברי, היינו אפילו השומר טוען טענת נגנב ואיכא עדים שאינה ברשותו. אבל כל זה אינו אלא מדרבנן, ומן התורה הוא כמו שכתבתי. והכי מתפרש זה המקרא, ועוד מקרא להלן יב, כמו שיבואר.
ולפי זה הפירוש, מסיים זה המקרא "עד האלהים יבוא דבר שניהם", היינו שבועה, אבל לא מתפרש "אשר ירשיעון..." אלא כפירוש רש"י, דמיירי המקרא בטוען טענת גנב והוא נמצא שקרן, על זה הפירוש מסיים המקרא "אשר ירשיעון אלהים...", ולזה הפירוש לא קאי על "אשר יאמר כי הוא זה" כלל (א).
וכמה מקראות בתורה מתפרשים על זה האופן, כמו:
- אזהרה (דברים טז כא): "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח...", שהוא שתי אזהרות, ורישא דקרא מתפרש על שני עניינים: חדא על אשירה, וחדא על כל עץ.
- וכיוצא בזה כתבו התוספות על סנהדרין דף עט:, ד"ה "מכה", דמשמעות "מכה אדם יומת" מיירי לשני דברים, ומתפרש בשני אופנים, יעויין שם.
הרחב דבר
[עריכה](א)
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
<< · העמק דבר על שמות · כב · ח · >>