מ"ג שמות כב ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות שמות


<< · מ"ג שמות כב · ח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עַֽל־כׇּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מ֠וֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כׇּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
עַל כָּל פִּתְגָם דְּחוֹב עַל תּוֹר עַל חֲמָר עַל אִמַּר עַל כְּסוּ עַל כָּל אֲבֵידְתָא דְּיֵימַר אֲרֵי הוּא דֵין לִקְדָם דַּיָּינַיָּא יֵיעוֹל דִּין תַּרְוֵיהוֹן דִּיחַיְּבוּן דַּיָּינַיָּא יְשַׁלֵּים עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
עַל כָּל מִדַּעַם דְּאִתְּבִיר בְּכוּסְיָא עַל תּוֹר עַל חֲמוֹר עַל אִימַר עַל כְּסוּי עַל כָּל אֲבִידְתָּא יוֹמֵי כַּד יֵימַר אֲרוּם הוּא דֵין וְכַד מִשְׁתַּכְּחָא גְנִיבוּתָא בָּתַר כֵּן בְּיַד גַּנָבָא קֳדָם דַּיָינַיָא יוֹעִיל דִּין תַּרְוֵויהוֹם דִּין מָרֵיהּ דְּבֵיתָא וְדִין גַּנְבָא וּלְמַאן דִּמְחַיְיבִין דַּיָינַיָא יְשַׁלֵּם גַּנְבָא עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על כל דבר פשע" - שימָצֵא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלֹהים על פי העדים.

"ישלם שנים לרעהו" - לִמדך הכתוב שהטוען בפיקדון לומר נגנב הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבו - משלם תשלומי כפל. ואימתי? בזמן שנשבע ואחר-כך באו עדים.
שכך דרשו רבותינו: "ונקרב בעל הבית אל האלהים" - קריבה - זו שבועה היא; אתה אומר לשבועה - או אינו אלא לדין? שכיוָן שבא לדין וכפר לומר 'נגנבה' - מיד יתחייב בכפל, אם באו עדים שהוא בידו?
נאמר כאן 'שליחות יד' ונאמר למטה 'שליחות יד': "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו" (לקמן, פסוק י'); מה להלן שבועה - אף כאן שבועה (מכילתא).

"אשר יאמר כי הוא זה" - לפי פשוטו: "אשר יאמר" - העד; "כי הוא זה" - שנשבעת עליו - הרי הוא אצלך, "עד הדיינין יבֹא דְבר שניהם" - ויחקרו את העדות: אם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממין ישלמו הם שנים לשומר.
ורז"ל דרשו: "כי הוא זה" - ללמד שאין מחייבין אותו שבועה, אלא-אם-כן הודה במקצת לומר לך 'כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני' (מכילתא).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ח): "על כל דבר פשע" - אבידה שנגנב הפיקדון, בין שור בין שה בין שלמה בין "כל אבידה", שיאמר המפקיד "כי הוא זה" הממון שנגנב הימנו - או הגנב או השומר "אשר ירשיעון" הדיינים על-פי עדים "ישלם שניים לרעהו".

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ח): "אשר יאמר כי הוא זה" - כתב רש"י: "לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו והרי הוא אצלך. ורבותינו אמרו (בבא קמא קו ב): "כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת, כך וכך אני חייב והמותר נגנב ממני".

וזה הענין שכתבו הרב דברי יחידים הוא ואינו כהלכה, שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא לישבע שבועת השומרים.

ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות, כי כשהוא כופר בעיקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי, אם כופר בכל פטור, ואם מודה מקצת חייב שבועה, וזה לדברי הכל, ואף על פי שהרב אינו אומר כן בפירושיו בגמרא (בבא קמא קז א, ד"ה מעיז).

ואם כן, נאמר כי הכתוב הזה לפי מדרש חכמים הוא בטוען לא הפקיד אצלי מעולם, שאם כפר בכל פטור ואם הודה במקצת וכפר במקצת חייב שבועה. ויאמר: אם לא ימצא הגנב יקרב בעל הבית אל האלהים על כל טענת פשע שיטען עליו פשעת בשמירה, או אשר יאמר השומר כי הוא זה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר, הנפקד אשר ירשיעון אותו האלהים ישלם שנים לרעהו. והנה שניהם ישלמו, אבל אין תשלומי השנים אלא בטוען טענת גנב, וטענת מודה במקצת נוהגת בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה ושאר ענינים.

ובאלה הדינין מקרא מועט והלכות מרובות, אין צורך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות.

דון יצחק אברבנאל (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומפני שאמר (שמות כב ז): "ונקרב בעל הבית אל האלהים", בא הכתוב לתת משפט כולל, לא לבד בנדון הזה כי אם גם בכל שאר הטענות, שכולם יהיו נדונים על-ידי בית דין, ולפניהם יישבעו הבעלי-דינין, כי יהיו מאיימים אותם ומשביעים אותם כראוי. וזה הוא שאמר (שמות כב ח): "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה" - לא שיהיה השור והחמור והשה מפרשת שומר חינם, כי הם מפרשת השומר שכר כמו שיתבאר, אבל בא הכתוב הזה להודיע מאמר כללי, שכל טענה שיהיה לאדם עם חברו, בין בשומר שכר בין בשומר חינם, "אשר יאמר" האחד "כי הוא זה", רוצה לומר, שכך היה הדבר, והאחד אמר בהיפוך זה, "עד האלהים יבוא דבר שניהם", ואת "אשר ירשיעון אלהים" ששלח ידו במלאכת רעהו, ייענש כגנב ו"ישלם שנים לרעהו".

וכפי דעת חז"ל (בבלי בבא קמא קז), בא הכתוב הזה ללמד, שאם אחרי שנשבע שומר חינם נמצא שפשע ונשבע לשקר, אפילו במקצת אשר יאמר הבעל "כי הוא זה" שנשבע עליו, ויתבאר הדבר בעדים "אשר ירשיעון אלהים" שנתבאר אצלם שנשבע לשקר, ועדים אפילו על המקצת, "ישלם שנים לרעהו" המפקיד כל הפיקדון אצלו, שמכאן למדו חז"ל כי המודה במקצת הטענה יישבע על הנשאר. האמנם, אינו חייב בתשלומי כפל אלא אם כן אחר שנשבע הודה בבית דין או באו עדים בכולו או במקצתו; אבל אם הודה במקצת קודם שנשבע, אף על פי שהוחזק כמכחש בפיקדון ואחר-כך הודה, אינו משלם אלא מה שהודה.

העמק דבר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ח): "על כל דבר פשע" - פירש רש"י על-פי הגמרא "שפשע בשבועתו שנגנבה, ויעידו עדים כי הוא זה ברשותו, ישלם שניים". ופירש "על כל אבידה" - לטוען טענת גנב באבידה, שהוא חייב.

ולזה הפירוש, אין מקום במקרא לדין מודה במקצת, שידוע בגמרא עיקר דין זה מהאי קרא ד"כי הוא זה". וכבר נתקשה בזה הרמב"ן. וכן העיקר הגדול, דשומר חינם חייב בפשיעה ופטור באבידה, לא נזכר במקרא מפורש אלא בהאי קרא "על כל דבר פשע" כפירוש רש"י בבא קמא דף קז: בד"ה "שבועה שלא פשעתי", ובבבא מציעא דף צה בד"ה "אבל שומר חינם דכתיב ביה פשיעה על כל דבר פשע". והרי לפירוש רש"י במקרא שלפנינו אין רמז לזה!

ואין לומר דחיוב פשיעה למדנו מדלא כתיב פטור אלא בגניבה, דאם כן, אבידה, דקריבה לפשיעה יותר מגניבה, כדאיתא בבבא מציעא דף צד, מנא ליה דשומר חינם פטור?

אלא ודאי היה לחז"ל פירוש אחר במקרא לפי הפשט.

ובאמת, לפי פירוש רש"י שלפנינו, לא נתיישב לשון "דבר פשע", "דבר מעילה" מיבעי, כלשון המקרא בפרשת שבועת הפיקדון (ויקרא ה)! וגם לשון "אשר יאמר כי הוא זה" על אמירת העד אינו במשמעות המקרא, שהרי לא מיירי בעדים! ויותר קשה סיפיה דקרא, "אשר ירשיעון אלהים..." דפירש רש"י ד"יבוא דבר שניהם" לעניין עדים זוממין, והוא פלא, היכן נזכר כאן דין זוממים, והרי על זה כתיב פרשה שלמה!

אלא עניין רישא דהאי קרא עד "על כל אבידה" יש לו שני משמעות לפי הפשט: חדא פירוש רש"י, ועוד משמעות אחר הולך ואור עד נכון משפטי התורה:

"על כל דבר פשע" - שהמפקיד טוען שמא פשעת;

"על שור על חמור על שה על שלמה" - הזכיר המקרא הרבה פרטים, משום דיש נפקא מינה ביניהם, כאשר יבואר.

"על כל אבידה" - דהנפקד אומר דהפיקדון נאבד ממנו, ואינו אומר שנגנב; ואבידה בעצמה פטור, אבל המפקיד טוען שהיה בזה פשיעה, ומשום הכי נאבדה.

ועוד תנאי: "אשר יאמר כי הוא זה" - שהנפקד מודה במקצת, בזה פשעתי ולא בכולה. אז -

"עד האלהים יבוא דבר שניהם" - המה יעיינו, אם הוא אבידה שקרובה לפשיעה, צריך הנפקד לישבע, או יביא עדים שלא פשע על כולה; ולמדנו שלא נתחייב שבועה על שלא פשע אלא בטענת ברי, ולא ברי ממש אלא קרוב לזה, וכדאי' (גיטין נא ?): "שני כיסין קשורים מצאת, והוא אומר לא מצאתי אלא אחד, הרי זה נשבע". ואע"ג שאינו ברי כל כך, שלא נתעכל הקשר, וכדאי' (ביצה י ?): "זמנין דמתעכיל קיטרייהו", מכל מקום מיקרי טענת ברי לחייב שבועה מן התורה במודה במקצת. וכל זה למדנו מהאי קרא, דעל טענת המפקיד "שמא פשעת" אין צריך לישבע מספק, אלא אם כן הנפקד טוען אבידה, שהוא קרוב לפשיעה, וגם הוא מודה שפשע במקצת, אז צריך לישבע שלא פשע בכולה, וממילא למדנו עיקר דין מודה במקצת בכל הטענות של ברי או קרוב לברי [והא דאי' בבבא קמא דף קו, ד"כי הוא זה" אמלווה הוא דכתיב, רוצה לומר, טעם הדבר דיש נפקא מינה בין מודה במקצת לכופר הכל הוא משום מלוה, וכדרבה. אבל ממילא גזירת הכתוב אפילו בפיקדון, כפירוש הריב"א והרא"ש. אלא שעיקר טעם אותו הדין כדרבה לא שייך אלא במלוה. אבל מכל מקום, זה הדין אפילו בלא טעמא דרבה, כמו כל דיני תורה שפרטיהן חוקה, כמו שכתבתי לעיל בפרשת יתרו ובפרשת בא בפרשת תפילין]. וזה הפירוש היה ידוע לחז"ל בפשיטות, אלא שלא ביארו לנו, משום דחכמים תיקנו שבועה שלא פשעתי אפילו בלי מודה במקצת ובלי טענת ברי, היינו אפילו השומר טוען טענת נגנב ואיכא עדים שאינה ברשותו. אבל כל זה אינו אלא מדרבנן, ומן התורה הוא כמו שכתבתי. והכי מתפרש זה המקרא, ועוד מקרא להלן יב, כמו שיבואר.

ולפי זה הפירוש, מסיים זה המקרא "עד האלהים יבוא דבר שניהם", היינו שבועה, אבל לא מתפרש "אשר ירשיעון..." אלא כפירוש רש"י, דמיירי המקרא בטוען טענת גנב והוא נמצא שקרן, על זה הפירוש מסיים המקרא "אשר ירשיעון אלהים...", ולזה הפירוש לא קאי על "אשר יאמר כי הוא זה" כלל (א).

וכמה מקראות בתורה מתפרשים על זה האופן, כמו:

  • אזהרה (דברים טז כא): "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח...", שהוא שתי אזהרות, ורישא דקרא מתפרש על שני עניינים: חדא על אשירה, וחדא על כל עץ.
  • וכיוצא בזה כתבו התוספות על סנהדרין דף עט:, ד"ה "מכה", דמשמעות "מכה אדם יומת" מיירי לשני דברים, ומתפרש בשני אופנים, יעויין שם.

הרחב דבר

(א)

תולדות אהרן (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ח): "על כל דבר פשע, על שור על חמור על שה על שלמה, על כל אבדה, אשר יאמר כי הוא זה... ישלם שנים לרעהו" -

על כל דבר פשע - כלל;
על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
על כל אבידה - חזר וכלל;
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
יצא הקדש - רעהו כתיב.
אי, מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא - אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות לא?...
- אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא... שה למה לי? שמע מינה לאתויי עופות.
ואימא לאתויי עופות טהורים... אבל עופות טמאים... לא?
- כל ריבויא הוא.
וכל היכא דכתב "כל" ריבויא הוא? והא גבי מעשר דכתיב "כל" וקא דרשינן ליה בכלל ופרט...
- אמרי: בכל כללא, כל ריבויא הוא.
- ואיבעית אימא: כל כללא הוא, מיהו כל דהכא ריבויא הוא, מכדי כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל, דכתיב (שמות כב ו) "כי יתן איש אל רעהו" - כלל, "כסף או כלים" - פרט, לשמור הדר וכלל. ואי סלקא דעתך האי על כל דבר פשע נמי לכלל ופרט הוא דאתא, נכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט, על כל דבר פשע למה לי? שמע מינה ריבויא הוא.
השתא, דאמרת כל ריבויא, כל הני פרטי למה לי? -
חד למעוטי קרקע,
וחד למעוטי עבדים,
וחד למעוטי שטרות,
שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים,
על כל אבידה לכדר' חייא בר אבא, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, שנאמר על כל אבידה אשר יאמר."
על כל דבר פשע - כלל;
על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
על כל אבידה אשר יאמר - חזר וכלל;
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
הקדשות - אמר קרא רעהו, רעהו ולא הקדש."
  • (שבועות מב ב): "משנה: ואלו דברים שאין נשבעין עליהן: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אין בהן תשלומי כפל... מנלן? דתנו רבנן:
על כל דבר פשע - כלל;
על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
על כל אבידה - חזר וכלל;
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
הקדש - רעהו כתיב."

"על כל דבר פשע" -

  • (בבא קמא נד ב): "משנה: אחד שור ואחד כל בהמה... לתשלומי כפל... אם כן, למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה... גמרא: לתשלומי כפל כדאמרינן על כל דבר פשע כלל כל דבר פשיעה."
  • (בבא מציעא מג ב): "משנה: החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד... גמרא: מנהני מילי? דתנו רבנן: על כל דבר פשע - בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (בפסוק הקודם) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. אמרו להן ב"ש לב"ה: והלא כבר נאמר על כל דבר פשע! אמרו להן ב"ה לב"ש: והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו! אם כן, מה תלמוד לומר על כל דבר פשע? שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין? תלמוד לומר על כל דבר פשע."

"על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה" -

  • (בבא מציעא ה א): "תני אבוה דרבי אפטוריקי לדרבי חייא קמייתא: "מנה לי בידך" והלה אומר "אין לך בידי כלום" והעדים מעידים אותו שיש בידו חמשים זוז - יכול ישבע על השאר? ת"ל על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה - על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים."

"על כל אבדה אשר יאמר" -

  • (בבא קמא קו ב): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא? דכתיב על כל אבדה אשר יאמר."

"כי הוא זה" -

  • (בבא קמא קו ב): "אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא? דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא דר' חייא בר יוסף, דאמר ר' חייא בר יוסף: עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב.
ומאי שנא מלוה? - כדרבה, דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי בעי דנכפריה, והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו, ובכולי בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה במקצת, סבר אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא, הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה, כי היכי דלודי ליה בכוליה. וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי, אבל גבי פקדון מעיז ומעיז."
  • (בבא קמא קז א): "תני רמי בר חמא: ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואלו הן: שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. אמר רבא: מאי טעמא דרמי בר חמא?
שומר חנם - בהדיא כתיב ביה: כי הוא זה.
שומר שכר - יליף נתינה נתינה משומר חנם.
שואל - וכי ישאל, וי"ו מוסיף על ענין ראשון.
שוכר - אי למ"ד כשומר שכר היינו שומר שכר, אי למ"ד כשומר חנם היינו שומר חנם."

"עד האלהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שניים לרעהו" -

ונקרב בעל הבית אל האלהים - הרי כאן אחד;
עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן שנים;
אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שלשה,
דברי רבי יאשיה.
ר' יונתן אומר: ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות, אלא
עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן אחד,
אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שנים,
ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.
נימא בדורשין תחילות קמיפלגי, דמר סבר דורשין תחילות ומר סבר אין דורשין תחילות? לא, דכולי עלמא אין דורשין תחילות; אמר לך ר' יאשיה: אם כן נימא קרא "ונקרב בעל הבית אל השופט", מאי "אל האלהים"? שמע מינה למניינא. ורבי יונתן? - לישנא דעלמא נקט, כדאמרי אינשי "מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא"."
  • (סנהדרין ג ב): "תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה. רבי אומר: בחמשה, כדי שיגמר הדין בשלשה... אשר ירשיעון אלהים - תרי; נאמר אלהים למטה ונאמר אלהים למעלה, מה למטה שנים אף למעלה שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה. ורבנן? ירשיען כתיב... דכולי עלמא יש אם למקרא, ורבי ורבנן בהא קמיפלגי: רבי סבר ירשיעון אלהים אחריני, ורבנן סברי ירשיעון דהאיך."
  • (שבועות לט ב): "::אמר רב: כפירת טענה שתי כסף.
ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף, אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב.
אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה דרב, וקראי כותיה דשמואל:
דיקא מתני' כותיה דרב, דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואילו כפירת טענה פרוטה לא קתני; ותנן נמי ההודאה בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני ::וקראי כותיה דשמואל, דכתיב (שמות כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - מה כלים שנים אף כסף שנים, מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב. וקאמר רחמנא כי הוא זה.
ורב? ההוא מיבעי ליה להודאה במקצת הטענה.
ושמואל? כתיב הוא וכתיב זה, דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב.
ורב? חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה.
ושמואל? לאו ממילא שמעת מיניה דחסרה לה טענה?
אלא אמר לך רב: כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא, דאם כן לכתוב רחמנא "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור", ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים. כסף דכתב רחמנא למה לי? אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה.
ושמואל? אמר לך: אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף, הוה אמינא מאי כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן, קמ"ל."

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)


קמח. שבית שמאי (אומרים) מחייבין על מחשבת הלב בשליחות יד, שנאמר על כל דבר פשע. ובית הלל (אומרים) אין מחייבין אלא משעה ששלח בה יד. (לכך נאמר) אם לא שלח ידו ((לצרכה) [לצרכיו]).

קמט. על כל דבר פשע כלל, על שור על חמור על שה על שלמה פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. כשהוא אומר על כל אבדה אשר יאמר חזר וכלל. או כלל בכלל הראשון. אמרת, לאו. אלא כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש בנכסים המלטלין ושאין להם אחריות, אף אין לי אלא הכלל מפורש נכסים מטלטלין ושאין להם אחריות.

([ על כל דבר פשע לא בא הכתוב אלא לחלק]) בין שומר לשומר. או לא בא הכתוב אלא לחלק בין כסף (לכלים) [וכלים] לבהמה. תלמוד לומר (שמלה. ושמלה בכלל היתה, ויצאת מן הכלל ללמד. אלא מה (שמלה) מיוחדת בין שומר לשומר הכתוב מדבר, אף כל בין שומר לשומר הכתוב מדבר). הא לא בא הכתוב (אלא) לחלק בין כסף (לכלים) [וכלים] לבהמה.

קנ. אשר יאמר כי הוא זה שזה אומר זה הוא, וזה אומר אינו הוא. מכאן אמרו (שבועות) עד שתהא הודאה במקצת הטענה.

קנא. ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי אחד. עד האלהים יבא דבר שניהם, הרי שנים. אשר ירשיעון אלהים, הרי שלשה. מכאן אמרו, דיני ממונות בשלשה, דברי ר' יאשיה. רבי יונתן אומר, הראשון תחלה נאמר, ואין דורשין תחלות. עד האלהים יבא דבר שניהם, הרי אחד. אשר ירשיעון אלהים, הרי שנים. ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד הרי שלשה. רבי אומר, עד האלהים יבא דבר שניהם, בשנים הכתוב מדבר. אתה אומר כן, או אינו אלא באחד. כשהוא אומר אשר ירשיען אלהים. [ירשיען] * אין כתיב כאן, אלא אשר [ירשיעון] *, הא בשנים הכתוב מדבר. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן (שלשה.) מכאן אמרו דיני ממונות בשלשה. ר' (מאיר) אומר בחמשה כדי שיגמר בשלשה.

  • כצ"ל * כצ"ל.

קנב. ישלם שנים לרעהו רבי שמעון אומר, קורא אני עליו כאן, ישלם שנים לרעהו. וקורא אני להלן ושלם אותו בראשו. כיצד יתקיימו שני מקראות הללו. כל המשלם את הקרן חייב לשלם את החומש, (ושאינו משלם אה הקרן) פטור מהחומש

קנג. לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לאחרים.

<< · מ"ג שמות · כב · ח · >>