קטגוריה:אסתר א טו

​ 

דת היא מילה פרסית שמשמעה "חוק". המלך שכיבד את החוק פקד על יועציו, ההסטוריונים ועורכי-הדין, ליעץ לו מה אפשר לעשות לפי החוק.

בעיניי המלך, אנשים וחפצים נתונים לשלטונו המוחלט ולכן הוא שואל "מַה לַּעֲשׂוֹת, בַּמַּלְכָּה", וכן (אסתר ו ו): "מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ". העובדה שהמלך מתיחס למלכה כחפץ, לא מעידה שהמלך כבר מצא אותה אשמה, כי באותו סגנון מרדכי קיבל כבוד. אבל המלך לא רואה אותה כשווה לו. לאימו של נסיך הכתר היה מעמד גבוה, והיא עזרה לנסיך במידה והוא נעשה מלך בילדותו (ראה מעמדה של בת שבע אם שלמה המלך, מלכים א ב יג). לפי יחסו של המלך למלכה, ופסק דינה, סביר שלא היה למלכה בן יורש, כשם שלמיכל בת שאול לא היה יורש מדוד המלך.

המלך מציג את הבעיה בצורה מדויקת: המלך שלח פקודה ("מאמר" - כל דברי המלך הם פקודה) בידי הסריסים להביא את וושתי, והיא לא הופיעה. הסריסים חזרו על דברי המלך מילה במילה, בשפתו, כאילו שהמלך אמר ישירות למלכה. המלכה יכלה לשאול להסברים, לבקש זמן להתכונן בכבוד או להתנצל לאי יכולתה להופיע, אבל הכתוב מדגיש שהמלכה מאנה ללא מילים (אסתר א יב).

המלכה לא הוזמנה למשפט ולא קיבלה זכות להסביר את מעשיה. המלך כבר פסק בדבריו שהעבירה הושלמה ואין אפשרות לתקן את רגע העלבון. אולם במשך הזמן עד המשפט המלכה לא ניסתה לבוא למלך להסביר, להתנצל או לפייס, ואפילו לא קרואה. היא המשיכה במאונה כאילו שהמלך חייב לה התנצלות. המלך הבין את חוצפת המלכה וחשש לתת לה זכות דיבור ולהפוך את המשפט הרשמי לויכוח בין בעל לאישתו. במיוחד היתה סכנה להתפוצצות במידה והמלך לא נהג להזמין את המלכה לחדרו ולכן לא היה לה יורש.