ערוך השולחן הלכות סוכה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות סוכה


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד


בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים ב{{שולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות סוכה}}, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]


תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו


מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו


תוכן[עריכה]


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרכה[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרכה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ביאור מצות סוכה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תרכה סעיף א[עריכה]

מצות עשה מן התורה לישב בסוכה שבעת ימים, מן חמישה עשר לחודש תשרי עד אחר יום עשרים ואחד בתשרי, דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כג לד): "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה – חג הסוכות שבעת ימים לד'... בסכות תשבו שבעת ימים. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (שם כג מב-מד).

סימן תרכה סעיף ב[עריכה]

ותניא (סוכה יא ב): "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם.

והנה לדברי רבי אליעזר – וודאי דשייך לעשות זכרון לדבר הגדול הזה, שהקיפן בענני כבוד. וכמו שהתוודו בעלותם מן הגולה בנחמיה (ט), שאמרו: "אף כי עשו להם עגל מסכה... ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר, את עמוד הענן לא סר מעליהם..., ואת עמוד האש בלילה...". דבענני כבוד היתה התגלות אלקות ממש, כמו שאמר משה רבינו בעניינא דמרגלים: "אשר עין בעין נראה אתה ד', ועננך עומד עליהם, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם, ובעמוד אש לילה" (במדבר יד יד). אבל לרבי עקיבא שאומר דהכוונה על סוכות ממש – מאי רבותא יש בזה, שתאמר התורה על זה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי..."?

(ורבי עקיבא סבירא ליה דאין סוכה דמיון לענני כבוד. וענני כבוד אי אפשר לעשות, ואין דנין אפשר משאי אפשר. ורבי אליעזר סבר: דנין. ואזלי לשיטתייהו במנחות (פב א) לעניין מעשר בפסח מצרים, עיין שם.)

סימן תרכה סעיף ג[עריכה]

והעניין כן הוא: דמפני זה נצטוינו לעשות סוכות דוגמת הסוכות שעשו להם במדבר, כדי שיתגלה ויתפרסם מתוך מצות הסוכה גודל מעלתן של ישראל במדבר, שהיו הולכין עם כובד האנשים והנשים והטף, ריבי רבבות במקום אשר אין בטבע האדם להיות בו. כמו שהעיד הכתוב: "לא מקום זרע". וכן אמר הנביא לישראל: "המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפליה?" – כלומר: דבמדבר הכנתי להם כל דבר, ולא חסרו דבר. וכמו שאמר משה רבינו בפרשת דברים: "ידע לכתך את המדבר הגדול הזה, זה ארבעים שנה ד' אלקיך עמך, לא חסרת דבר".

ונמצא דעיקר מצוה זו הוא זכרון המסע הגדול שבמדבר, שלבד שלא היה מקום זרע, עוד אפילו בתים קבועים לא היה להם, אלא סוכות בעלמא. ולזה נצטוינו לעשות סוכות דוגמתן, למען נזכור גודל מעלתינו מהשגחת ד' עלינו מאחרי יציאת מצרים.

סימן תרכה סעיף ד[עריכה]

וזה לשון הטור:

תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו, ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו. והוא המורה על אמיתת מציאת הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, ואשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים, לעשות בהם כרצונו, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים. והסוכות הם ענני כבודו, שהקיפן בהם לבל יכם שרב ושמש. וצונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו.
ואף על פי שיצאנו ממצרים בחודש ניסן – לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ, ודרך כל אדם לעשות לו סוכה לצל, ולא היתה ניכרת שזהו לשם מצות הבורא יתברך. ולכן צוה אותנו לעשותה בחודש השביעי, שהוא זמן הגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולשוב אל ביתו. ואנחנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה, ובזה יתראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה.

עד כאן לשונו. וזהו טעם נכון על דרך הפשטיות.

סימן תרכה סעיף ה[עריכה]

ועוד יש לומר טעם נכון על מה שהמצוה בתשרי ולא בניסן, לפי שרצה הוא יתברך להראות שאף על פי שחוטאים אנחנו – מכל מקום לא סרה השגחתו מעלינו, ובצלו אנחנו יושבים, ובמחסה כנפיו נתלונן. וכמו שאחר מתן תורה עשו את העגל, ועם כל זה נתרצה להם הקדוש ברוך הוא בלוחות אחרונות, והיה זה ביום הכיפורים; ולאחר יום הכיפורים צונו לעשות המשכן, ששכינתו תשכון בינינו, כדכתיב: "ושכנתי בתוך בני ישראל"; ולא הסיר מעליהם ענני הכבוד, כדכתיב בנחמיה שהבאנו בסעיף ב – כמו כן עשה לנו הקדוש ברוך הוא במצוה זו דוגמתה לדורות, שאף על פי שאנו חוטאים כל השנה, מכל מקום ביום הכיפורים מכפר עונותינו, כשאנו שבים בתשובה.

וסימן לדבר: שתיכף אחר יום הכיפורים צוה עלינו לעשות סוכה, שנשב בצלו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב: "בצלו חמדתי וישבתי" – זו מצות סוכה, "ופריו מתוק לחכי" – זו מצות אתרוג, כמו שאמרו חכמינו ז"ל במדרש חזית. ולהורות שאחר כל החטאים – הוא יתברך באהבה עמנו, ומשגיח עלינו להצילנו מכל צרה ופגע, והושיב אותנו בצלו הקדוש והטהור, והוא יתברך סוכך עלינו (ולכן "סוכה" בגימטריה = הויה ואדנות).

ויכוין בישיבתה שצונו הקדוש ברוך הוא לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים (מגן אברהם וב"ח). כלומר: אף על גב דבכל המצות, אפילו למאן דסבירא ליה מצות צריכות כוונה די שיתכוין לצאת ידי המצוה, מכל מקום בסוכה שהקפידה תורה "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", והכוונה שבשעת קיום המצוה – נדע ונכוין לטעם המצוה שהוא זכר ליציאת מצרים (מחצית השקל).

וכבר כתבנו בסימן הקודם שמצוה לתקן הסוכה ולעשותה – מיד אחר יום הכיפורים, דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, וזריזין מקדימין למצות.


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרכו[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרכו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני סוכה שתחת האילן או תחת הגג
ובו עשרים וששה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו

סימן תרכו סעיף א[עריכה]

הסוכה צריכה להיות תחת אויר השמים. ואם היא תחת דבר אחר – פסולה. כדתניא (סוכה ט ב): "בסוכת תשבו" – ולא בסוכה שתחת סוכה, ולא בסוכה שתחת האילן, ולא בסוכה שבתוך הבית. והדרש הוא משום דכתיב "בסוכת" חסר וי"ו, דמשמע סוכה אחת, ולא שני סככין.

וזהו פשוט דהסוכה האחת תהיה מסוככת כהלכתה, והיינו בדבר התלוש ואינו מקבל טומאה, כמו שיתבאר בסימן תרכט. ושתהיה צילתה מרובה מחמתה, והיינו שהסכך יהיה הרבה עד שצל של הסכך יהיה יותר מהחמה שביניהם, כמו שיתבאר בסימן תרלא.

והנה דין סוכה שתחת סוכה יתבאר בסימן תרכח. ודין סוכה שבתוך הבית – אין בו ביאור, והוא פסול בכל עניין. אמנם בסוכה שתחת האילן – יש בזה פרטים ושיטות הרבה לרבותינו הראשונים, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תרכו סעיף ב[עריכה]

דעת רש"י ותוספות שם, דאם האילן צילתו מרובה מחמתו – פסולה בכל עניין: אפילו גם הסוכה צילתה מרובה מחמתה, ואפילו הסוכה קדמה לאילן. אבל אם האילן חמתו מרובה מצילתו, והסוכה צילתה מרובה מחמתה – כשירה בכל עניין, דזה לא מקרי סוכה שתחת האילן, כיון דהאילן אין בה הגדר של הסוכה.

וזהו כשהסוכה צילתה מרובה מחמתה בעצמה, ולא על ידי צירוף האילן. אבל אם הסוכה בעצמה חמתה מרובה מצילתה, אלא שבהצטרפות עם האילן – בשניהם יהיה צילתה מרובה מחמתה, אזי אם השפיל ענפי האילן למטה כשהן מחוברין באילן, ועירבן עם הסכך הכשר, והכשר רבה על הפסול – בטל הפסול בכשר ברובא. דמדאורייתא כל דבר בטל ברוב, והסוכה כשירה.

אבל אם לא השפילם למטה, ועומדים בעצמם שאינם מעורבים – אי אפשר שיתבטלו ברוב, דכל דבר העומד מעצמו אינו בטל. ונמצא דאין כאן הכשר סוכה. והטור הביא שיטה זו, וזהו הדיעה הראשונה בשולחן ערוך סעיף א, עיין שם.

סימן תרכו סעיף ג[עריכה]

ויש בזה שאלה: וכי מותר לערב איסור לכתחילה? והנה: אם עשה זה קודם סוכות – לא שייך אז לקרותו איסור. ואפילו בסוכות עצמו – אין זה דמיון לאיסורים, דאין זה דבר מאכל אלא מצוה בעלמא, ומצות לאו ליהנות ניתנו, דבכי האי גוונא התירה התורה שיוצאין בה ידי חובת סוכה, ובכי האי גוונא אין יוצאין בה. ונמצא דאין זה איסור בשעת התערובות, דאטו מחוייב לישב בסוכה זו דווקא? הרי יכול לישב באחרת. ואחר כך כשעירבה – מותר לישב בה.

ועוד: הא כך נאמרה הלכה למשה מסיני, דכל סכך שיש רוב כשר ומיעוט פסול – מותר לישב בסוכה זו, והרי התירה לעשות כן.

ואי קשיא: דאם כן למה לן רוב כשר? והרי קיימא לן לומר לקמן סימן תרלא דגם שוה בשוה מותר, דפרוץ כעומד מותר. אך בזה תירץ הר"ן ז"ל דהעניין כן הוא: דוודאי פרוץ כעומד כשאין מעורבין – מותר, אבל כשהן מעורבין – בטלה לה חשיבותא של מתיר, מפני שנתערב. וצריך רוב כדי שנחשיבנו. ואף דגם הפסול נתערב, ואזל ליה חשיבותא – אנן אחשיבותא דהכשר מהדרינן. וכי נתערב – אזלא ליה חשיבותו.

סימן תרכו סעיף ד[עריכה]

ואין לשאול: הא אדרבא, אנחנו הצרכנו להשפילו ולערבו, ואם לא עשה כן – פסול. ואיך נאמר דבשביל זה עצמו אבד חשיבותו? ועוד יש לשאול שאלה גדולה: למה באמת אנו מצריכים להשפילו ולערבו, הא סכך פסול וסכך כשר, אפילו זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו – כשר, כמו בסימן תרלא בשפודין של מתכת, כשיש ריוח ביניהן כמותן – כשירה. והרי השפוד עומד בעצמו, והסכך כשר בעצמו.

אמנם העניין כן הוא: דוודאי אין צריך תערובות, וכך נאמרה ההלכה, אלא דזהו כשאין הפסול מופרש לגמרי מן הכשר, אלא שוכבים ביחד כי הך דסימן תרלא. אבל לא האילן שלמעלה מהסכך, שהוא סכך אחר, והוה סכך תחת סכך. ולכן בהכרח אנו מצריכין להשפילו ולערבו, דאם לא כן – הרי עדיין הוא כהאילן עצמו, שאין לו שייכות להסכך הכשר. ולכן בהכרח לערבו.

ולפי זה לא קשיא כלל מה שהקשינו: איך מבטלין איסור לכתחילה? דאדרבא בכאן אינו צריך לביטול, ואין הביטול גורם ההיתר. אלא אדרבא מגרע כח ההיתר, דבעינן רוב. והצרכת הביטול הוא מטעם אחר, כמו שכתבתי. ואין זה דמיון לשארי איסורים, דהביטול גורם עיקר ההיתר (כן נראה לעניות דעתי ברור). ובסימן כ"ב יתבאר עוד.

(הח"מ דחה מה שכתב הרמ"א שיבואר בסעיף ו, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר.)

סימן תרכו סעיף ה[עריכה]

ועוד שיטה הביא הרא"ש בשם הראב"ן וראבי"ה, וכן הר"ן כתב כשיטה זו, והיינו: דזה שאמרנו לשיטת רש"י ותוספות דכשיש בהסכך הכשר צילתה מרובה מחמתה, ובהאילן חמתה מרובה מצילתה – כשירה בכל עניין – אינו כן. והיינו דבאופן זה אינו כשר אלא אם כן הסכך של האילן הוא כנגד האויר שבין סכך הכשר, דאז הכשר הסוכה הוא על ידי הסכך הכשר, במה שצילתה מרובה מחמתה. אבל אם סכך האילן הוא כנגד סכך הכשר, כיון שצל האילן עומד למעלה – הרי הוא מבטל צל הסכך הכשר שלמטה ממנו, שהרי הוא מיסך עליו. ונמצא שעיקר צל סוכה הוא מהפסול, ואין חילוק אם האילן קדם או הסוכה קדמה. ואינה כשירה כשענפי האילן הם נגד הסכך הכשר, אלא אם כן אפילו אם נסתלק הסכך הכשר שכנגד האילן – ישאר עדיין בהכשר לבד זה צילתה מרובה מחמתה. ודיעה זו הביאו גם כן הטור, והשולחן ערוך בדיעה שנייה, עיין שם.

סימן תרכו סעיף ו[עריכה]

וגם לדיעה זו כתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו:

מיהו אם השפיל הענפים למטה, ועירבן עם הסכך, שאינן ניכרין – בטילין, והסוכה כשירה. וכן אם הניח סכך הפסול על סכך הכשר, או להיפך – מקרי עירוב, וכשר.

עד כאן לשונו. כלומר: דלא בעי עירוב ממש, וכמו שכתבתי בסעיף ד. ועיקר כוונתו דבדין השפלה – לא פליגא דיעה זו על דיעה הקודמת.

ויש מי שכתב דזהו דוקא כשהסוכה צילתה מרובה בלא האילן, ואין האילן מצטרף עמו, דאין זה ביטול גמור, כיון שיכול להסירו (מגן אברהם סעיף קטן ד). ודברים תמוהים הם, דלהדיא מוכח ברא"ש, וטור, ושולחן ערוך דבזה אין דיעה זו חולקת על הקודם. ורבינו הרמ"א בדקדוק קאמר שעירבן. והכי מוכח להדיא בגמרא, וברש"י, ותוספות, ורא"ש, ור"ן דההשפלה הוי כעירוב ממש. וגם זה שכתב שאינן ניכרין, כלומר: אינן ניכרין בפני עצמן, אלא מונחים ביחד – דאין זה עניין לכל תערובות איסור בהיתר, וכמו שכתבתי בסעיף ד.

(גם הפרי מגדים נשאר בצריך עיון על המגן אברהם, והחמד משה דחה דבריו באריכות, עיין שם. וכן דבריו בסעיף קטן ב לא נתבררו לי כלל. וגם המחצית השקל נתקשה בו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרכו סעיף ז[עריכה]

ועוד שיטה יש שלא הובאה בטור ושולחן ערוך, והיינו דזה שאמרנו דכשהאילן הוי צילתה מרובה מחמתה – פסול בכל עניין, אינו אלא כשקדם האילן להסכך. אבל אם קדם הסכך הכשר להאילן, והוא צילתה מרובה מחמתה – שוב אין האילן הבא אחר כך פוסלה, אפילו אם בהאילן גם כן צילתה מרובה מחמתה. וזהו שיטת הגאונים, ושיטת רבינו תם במשנה דפירס עליה סדין מפני החמה (י א), שכתבו התוספות והרא"ש בשמם דאין הסדין הבאה אחר הסכך הכשר פוסלת, אלא אם כן אין בהכשר צילתה מרובה מחמתה. אבל כשיש בה צילתה מרובה מחמתה – שוב אין הסדין פוסלתה, אף על פי שהסדין גם כן צילתה מרובה מחמתה. וכן הדין באילן, דכל שהכשר קודם – אין הפסול פוסלו.

ויראה לי דאפילו לפי שיטה זו, מכל מקום בסוכה שבבית, אפילו הסוכה קדמה – פסולה, דבשם יש פסול אחר: ד"סוכה" אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה (רש"י סוכה יד דיבור המתחיל "מחלוקת"). וכן מדרשא ד"בסוכת" – ולא שתחת הבית.

סימן תרכו סעיף ח[עריכה]

ויש לתמוה על הטור, דבכאן לא הביא שיטה זו. ואדרבא כתב מפורש דאין חילוק בין האילן קדם או הסוכה קדמה. ולקמן בסוף סימן תרכט, בהך דינא דפירס עליה סדין, כתב כדיעה זו, עיין שם. וכבר הקשה זה שם רבינו הבית יוסף בספרו הגדול, וכתב שבהכרח שהטור מחלק בין סדין לאילן, ולא כתב החילוק, עיין שם.

אך החילוק פשוט מתרי טעמי: דוודאי אף אם באילן פסול בכל גווני, מכל מקום בסדין כשהסכך כשר קדמה – הוי הסדין כמו נוי סוכה, כיון שעשויה להגן מפני החמה (ב"ח ומהרל"ח). ועוד יש לחלק: דאף אם יש חילוק מי הוא הקודם, מכל מקום אין זה רק כשהכשר והפסול קרובים זה לזה, כמו הסדין והסכך. וכאן מיירי שהאילן גבוה מהסכך, והוי גזירת הכתוב "בסוכת תשבו" – ולא בסוכה שתחת האילן (מהרש"א שם, ועיין פני יהושע שם, דלא בעינן גובה עשרה טפחים).

סימן תרכו סעיף ט[עריכה]

והרמב"ם ז"ל יש לו בזה דרך אחרת לגמרי, וזהו גם דעת הרי"ף ז"ל. והיינו: דלכל הדיעות שנתבארו, אם השפיל הענפים ועירבן עם הסכך הכשר, והכשר רבה עליו – כשר, כמו שנתבאר. וזהו ביאור על מה שאמרה הגמרא שם בשחבטן, כלומר: השפילן. ואפילו הם מחוברים לאילן. והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש "בשחבטן" – שחתכן מן האילן, ואז בטלי ברוב. אבל אם לא חתכן – פסול בכל עניין.

והנה רש"י ז"ל הביא הפירוש הזה ודחאו לגמרי, דממה נפשך: אם חתכן – הרי הם בעצמם כשירים. ועוד: דלהדיא שנינו במשנה אחרת שם (יא א) דקצצן – כשירה, כלומר: דהוא בעצמו סכך כשר.

והרמב"ם מפרש דלהכשירם בעצמם – צריך לנענעם משום "תעשה ולא מן העשוי", כמו שיתבאר, וזהו הקציצה שבמשנה. אבל בשחבטן – מיירי שלא ניענען, ולא הוכשרו בעצמן. אלא דהתועלת הוא שיבטול בסכך הכשר ברובא (בית יוסף). וזהו גם דבריו בחיבורו הגדול פרק חמישי דין יב, וזהו גם דרך הרי"ף ז"ל. אבל בלאו הכי פסול בכל עניין.

ובעל המאור מפרש "כשחבטן" – לשון חביטת ערבה, כלומר: כשחבט הענפים מעלים שלהם, וגילה דעתו שאין רצונו שיצטרפו להכשר סוכה, דאז אין פוסלים. אבל בלאו הכי – פסולה בכל עניין. ואלו שני הדיעות לא הובאו גם כן בטור ושולחן ערוך. ומכל מקום לדינא צריך כל אחד לחוש לדברי רבותינו אלה.

(והמגיד משנה ביאר דלהרי"ף והרמב"ם הפירוש "כשחבטן" – שהפרידן זה מזה, ובמעורבין פסול, עיין שם. אבל מפירוש המשנה מוכח להדיא כדברי הבית יוסף, ועוד יתבאר בזה. והרשב"א בחידושיו כתב כהמאור, עיין שם.)

סימן תרכו סעיף י[עריכה]

אם קצץ האילן להכשירו, ולהיות הוא עצמו מהסיכוך – כשר. ודווקא שינענעו, והיינו: שיגביה כל ענף, כל אחת לבדה, ויניחה לשם צל, וחוזר ומגביה אחרת ומניחו כן, וכן כולם. ואם לא עשה כן – פסולה, משום "תעשה ולא מן העשוי", כלומר: דכל דבר שנעשה בפסול, אף על גב שאחר כך תיקן את הדבר הפוסל, כגון בכאן שהפסול היתה משום מחובר, ותיקן זה בקציצתו מן האילן, מכל מקום אם לא עשה מעשה בגופו של סכך אחר כך – הרי עשויה בפסול. וכן הוא בכמה מצות.

ודווקא כשהפסול היתה בגוף הסכך צריך עשייה חדשה, כמו מחובר וכיוצא בו. אבל אם הפסול היתה בדבר שחוץ לסכך, כגון שעשה סוכה בתוך הבית, או תחת האילן, ואחר כך סתר הבית וקיצץ האילן – שוב אינו צריך לעשות עוד מעשה בגוף הסכך. שאין בזה משום תעשה ולא מן העשוי, כיון שהסוכה עצמה נעשית בהכשר – מסלק הפסול הצדדי ונתכשרה.

ולפי זה בסוכות הבנויות שלנו, שפותחין הגג בסוכות, אם סיכך הסכך בעת שהגג היתה מקורה על גביו – לא נפסל הסכך, ופותח הגג ונתכשרה. ומכל מקום לכתחילה אנו מהדרין לפתוח הגג בעת שמסככין אותה. ויש שמחמיר גם בדיעבד (ב"ח), ועיין בסעיף כה.

סימן תרכו סעיף יא[עריכה]

ודע דרש"י ז"ל כתב לפי שיטתו, דכשהאילן חמתו מרובה מצילתו, והסוכה צילתה מרובה מחמתה – כשר. דשמעינן מהכא שמסככין על קני הגג שקורין לאטע"ס, אף על פי שסמוכות זו לזו בפחות משלוש, כיון שחמתן מרובה מצילתן. עד כאן לשונו.

כלומר דהלאטע"ס הבנויין בהגג הם סכך פסול, דהוי בניין. אך זהו כאילן שחמתה מרובה מצילתה. וכשהסכך צילתה מרובה מחמתה – כשר.

והנה לפי זה, לדיעה השנייה שאין כשר באילן אלא אם כן הוא כנגד האויר שבין הסכך, או שכשאפילו בהסתלק הסכך שכנגד האילן ישאר עדיין צילתה מרובה מחמתה, אם כן בהנך לאטע"ס אם יסתלק הסכך שכנגד הלאטע"ס, וישאר חמתה מרובה מצילתה – פסול. ובאמת כן כתב הטור לדיעה זו, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תרכו סעיף יב[עריכה]

וזה לשון הטור, אחר דברי הראבי"ה וראב"ן שהם בעלי דיעה זו:

ומפני זה יש מחמירים שלא לעשות סוכה למטה בבית תחת הגג, אף על פי שהסירו הרעפים, כיון שנשארים עדיין העצים הדקים אשר הרעפים מונחים עליהם, אף על פי שיש אויר גדול בין העצים יותר מכדי העצים.

עד כאן לשונו. לפי שכל הסכך שכנגדן פסולים, ואולי בהסתלקם מחשבון הסכך – ישאר חמתה מרובה מצילתה.

אבל איני מבין זה, דכיון דזה האויר גדול מהעצים – ממילא דגם בלעדי זה הוה צילתה מרובה מחמתה. ואפשר דנהי דהאויר גדול מהעצים, מכל מקום גם בהאויר יש חללים בהכיסוי של הסכך, ואולי בכולל יהיה חמתה מרובה מצילתה.

סימן תרכו סעיף יג[עריכה]

וכתב עוד דרבינו יחיאל היה נוהג, כשהיה עושה סוכתו בבית תחת הגג, שהסירו הרעפים, היה זוקף קנים מן הסכך עד הגג לערב שני הסככים יחד, להיותן סכך אחד. עד כאן לשונו.

כלומר: דהא אפילו לפי דיעה זו, כשהשפיל הענפים – כשר, וכיון שזוקף הקנים – הוה כמו שהשפילן. וממילא מובן דהכוונה הוא באופן שלא יהיו ניכרין הלאטע"ס בפפני עצמן, שהרי נתבאר דבעינן שיתערבו יחד (ב"ח, והבית יוסף תמה בזה).

סימן תרכו סעיף יד[עריכה]

והטור בעצמו חולק על זה לגמרי, דאינו צריך תקון כלל. וזה לשונו: ונראה לי שהוא מותר, שאף לדברי הפוסל כי לא עירבם, היינו דווקא שצילתה מרובה מחמתה, ומכל מקום יש אויר בין סכך הכשר (וכמו שכתבתי). הלכך כשנחשוב הסכך הכשר שכנגד האילן כמאן דליתא – מצטרף עם האויר שבה, ותהיה חמתה מרובה מצילתה. אבל בסוכה שכולה מכוסה, ואין בה אויר כלל, אפילו נחשוב הכשר כמאן דליתא – עדיין ישאר צילתה מרובה מחמתה, ושרי.

ובעל העיטור התירו גם כן מטעם אחר, שאמר: כיון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול. דתנן (טו א): תקרה שאין עליה מעזיבה מפקפק או נוטל אחת מבנתים. עד כאן לשונו. וראייתו או מן מפקפק, וכאן שנטל הרעפים הוי כפקפוק בהלאטע"ס עצמן (בית יוסף); או מנוטל אחת מבנתיים, וסבירא ליה דגם השאר הוכשרו על ידי זה שנטלה. והכא נמי על ידי נטילת הרעפים – הוכשרו גם הלאטע"ס (ב"ח ומהרל"ח).

ודיעה ראשונה סוברת דפקפוק צריך בכל דבר בפני עצמו, ובנוטל אחת מבנתים – לא הוכשר רק זה המקום בלבד. וכן מוכח בגמרא שם. ואם כן אין ראיה מזה.

(והעיטור סובר דבגמרא הוי רק לרבי מאיר, ולא לרבי יהודה, כמו שכתב הב"ח, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרכו סעיף טו[עריכה]

מיהו לדינא פסק רבינו הבית יוסף כן בסעיף ג, וזה לשונו:

העושה סוכה למטה בבית, תחת הגג שהסירו הרעפים, אף על פי שנשארו עדיין העצים הדקים שהרעפים מונחים עליהם – כשירה.

עד כאן לשונו. ונראה לעניות דעתי ברור דרבינו הבית יוסף הסכים לדין זה מטעם הטור: דכיון דאפילו אם ינטלו הלאטע"ס – עדיין תשאר צילתה מרובה מחמתה. ואם כן, היתר הלאטע"ס אינו צריך להסרת הרעפים כדברי העיטור.

ויש מי שתפס בכוונתו, דטעמו הוא משום הסרת הרעפים. ולכן אם היתה מקודם לאטע"ס בלא גג – יש להם דין סכך פסול (מגן אברהם סעיף קטן ו). ולפי עניות דעתי דאפילו בהסרת הרעפים מקרי סכך פסול, דאולי הלכה כדיעה ראשונה, כמו שכתבתי. אלא דההיתר הוא דאפילו אם הוא סכך פסול – ישאר גם בלא מקום הלאטע"ס צילתה מרובה מחמתה, כדעת הטור כמו שכתבתי.

(ומה שהשיג על הב"ח, שהצריך שיהיה בין הלאטע"ס יותר משלושה טפחים – וודאי כן הוא, דלא אמרינן לבוד להחמיר. אמנם עיקר כוונת הב"ח הוא שלא לסמוך על היתר העיטור, עיין שם. אבל התירו של הטור פשוט וברור, ורק באופן זה מתיר הבית יוסף. והט"ז סעיף קטן ג האריך לדחות, וחידש דאיסור הלאטע"ס הוא מטעם שני סככים, עיין שם. ודבריו תמוהים, דאיזה עניין הוא לשני סככים העצים הדקים? וכבר דחה דבריו בעל חמד משה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרכו סעיף טז[עריכה]

ודע דכל הדינים שנתבארו בסוכה שתחת האילן, לפי השיטות שנתבארו – זהו הכל ממקור המשנה דהעושה סוכה תחת האילן – כאלו עשאה בתוך הבית. ודקדקו בגמרא דזהו כשהאילן צילתה מרובה, דאז בכל עניין פסול. אבל כשהאילן חמתה מרובה וחבטן למטה – כשירה.

ופירושא ד"חבטן": לרש"י, ותוספות, והרא"ש, והטור – הכוונה שהשפיל ענפיו למטה, ועירבן עם הסכך. ולהרמב"ם הפירוש שקצצן. ולהמאור הפירוש כשחבט העלים מהענפים. והרשב"א ז"ל בחידושיו הסכים לזה, וכתב שכן פירשו הגאונים, עיין שם.

ויש מי שרצה לומר דגם כוונת הרמב"ם כהמאור (פני משה בירושלמי שם), ולא נראה כן. וגם רבינו הבית יוסף בספרו הגדול ובכסף משנה לא פירוש כן, אלא כמו שכתבתי.

(והמגיד משנה מפרש להרמב"ם כמו לרש"י ותוספות, ואינו מובן כלל. ועיין לחם משנה. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרכו סעיף יז[עריכה]

והנה עוד שנינו שם במשנה (יא א): הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת, וסיכך על גבה – פסולה. ואם היה סיכוך הרבה מהן, או שקצצן – כשירה. והגמרא הביאה משנה זו בעניינא דתחת האילן, ופירשה גם כן דאימתי כשר כשהיה הסיכוך הרבה מהן? דווקא כשחבטן. והוא לרש"י ותוספות ורא"ש השפלה, ולהרמב"ם קציצה, ולהמאור והרשב"א חביטת העלים.

ואין להקשות להרמב"ם: הא קתני "או שקצצן" – מכלל דמקודם הכוונה בלא קציצה. ובאמת הקשו עליו כן. אך הוא ז"ל בפירוש המשנה ביאר דהכי פירושו: דהך "או שקצצן" פירשו שם בגמרא דצריך לזה גם ניענוע, דאם לא כן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. ואם כן ברישא מיירי קציצה בלא ניענוע. והך "או שקצצן" הוה בניענוע. ויש להסביר הדברים, דהנה בלא ניענוע אין הקציצה ניכרת כל כך כמובן. וזהו שאומר "או שקצצן", כלומר: שניכר הקציצה, והיינו על ידי ניענוע.

סימן תרכו סעיף יח[עריכה]

ויש בזה שאלה גדולה: דכיון דשני המשניות הם דבר אחד, תרתי למה לי? והנה באמת לשיטת רבנו תם והגאונים שהבאנו בסעיף ז אתי שפיר, כמו שכתבו הרשב"א והר"ן, שרבנו תם הוציא מכאן חילוקו בין שקדמה האילן להסכך, דאז בעינן הדינים שנתבארו, ובין שקדמה הסכך להאילן, דאז אפילו אם באילן צילתה מרובה מחמתה – כשירה. וזהו שדקדקה המשנה לומר: הדלה עליה את הגפן... וסיכך על גבה – דהגפן קדמה. אבל אם הסכך קדם – כשר. ובכי האי גוונא מיירי הך דאילן גם כן שהאילן קדמה. ואם כן רבותא גדולה קא משמע לן, מאי דלא הוה ידעינן כל כך מהמשנה הראשונה להדיא.

והנה הרשב"א והר"ן דחו דבריו, עיין שם. וכמו שפסקו הטור והשולחן ערוך, דאין חילוק אם קדם האילן או קדמה הסכך, כמו שנתבאר. אבל אם כן קשה: תרתי למה לי? ובאמת הטור והשולחן ערוך לא הביאו כלל משנה זו דהדלה עליה את הגפן, משום דאין בה שום חידוש. וקשה: תרתי למה לי?

סימן תרכו סעיף יט[עריכה]

והנה בגמרא (ט ב) על משנה דתחת האילן כדמוקי כשחבטן, פריך: הא נמי תנינא הדלה וכו'? ומתרץ: מהו דתימא הני מילי בדיעבד, אבל לכתחילה לא? קא משמע לן. כלומר: דממשנה דהדלה לא שמענו רק בדיעבד. אבל ממשנה דתחת האילן ידענו אף לכתחילה, עיין שם ברש"י.

ולפי זה יש לומר לכאורה דלזה צריך שני המשניות. אבל אי אפשר לומר כן. דכיון דמקודם השמיענו דגם לכתחילה מותר – כל שכן בדיעבד. וזה דוחק לומר דמיתור המשנה שמענו זה, דאין דרך המשניות כן. ועוד: דאם כן מנלן לרבנו תם למידק דינו? דילמא אתי רק ללכתחילה ולדיעבד? אלא וודאי יש עוד איזה דין חדש בזה.

סימן תרכו סעיף כ[עריכה]

ולכן נראה לעניות דעתי דאדרבא, לרוב רבותינו קא משמע לן משנה זו דאין חילוק בין קדם האילן להסכך, או קדם הסכך להאילן, שלא כדברי רבנו תם ז"ל. דהנה הרשב"א והר"ן פירשו הא דתנן: הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וסיכך על גבה – הוי כמו או סיכך על גבה. כלומר: הדלה עליה על הסכך, שהסכך קדים, או סיכך על גבה, דהאילן קדמה, דהכל אחד, עיין שם.

וזהו שחידשה משנה זו. דמשנה ראשונה דהעושה סוכתו תחת האילן – משמע להדיא שהאילן קדמה. וכדי שלא תאמר דאם הסוכה קדמה בכל אופן כשר – קא משמע לן דלא, והכל דין אחד להם.

סימן תרכו סעיף כא[עריכה]

והנה הרמב"ם שם כתב שתי המשנות, וזה לשונו:

העושה סוכתו תחת האילן, כאלו עשאה בתוך הבית. הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן, וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן, אם היה הסיכוך הרבה מהן – כשירה. ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחילתו כשר הרבה מהן – צריך לנענע אותן אחר קציצתן, כדי שתהיה עשויה לשם סוכה.
עירב דבר שמסככין בו עם דבר שאין מסככין בו, וסיכך בשניהם, אף על פי שהכשר יתר על הפסול – פסולה. סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו, זה בצד זה... ואין במקום אחד רוחב שלושה טפחים מסכך – פסול...

עד כאן לשונו.

סימן תרכו סעיף כב[עריכה]

ולהרמב"ם שני המשנות מצרך צריכי. דבמשנה ראשונה קא משמע לן דתחת האילן פסולה בכל עניין, אפילו אם הסוכה צילתה מרובה מחמתה, והאילן חמתה מרובה, כיון שלא קצצן. וזה דמוקי לה בגמרא כשחבטן, דזהו קצצן להרמב"ם, לאו אמשנה קאי, אלא אמימרא דרבא שם (והא דפריך תנינא הדלה – גם כן ארבא קאי, כמו שכתב רש"י).

והשנייה קא משמע לן דכשקצצן והסכך הרבה מהן – כשירה, אבל הן בעצמן – עדיין פסולות, משום תעשה ולא מן העשוי. ואם לא היה הסכך מרובה – צריך לנענע, כדי שיוכשרו הם עצמם. ואחר כך קאמר: עירב דבר שמסככין וכו'. ודין זה לא נזכר בשום מקום בגמרא, אלא דהרמב"ם מעצמו בא לתרץ דאיך אמרנו דאפילו האילן חמתה מרובה, והסוכה צילתה מרובה – פסול, כשלא קצצן? והא קיימא לן לומר פרוץ כעומד מותר, ולכל היותר בנכנס ויוצא, כמו שיתבאר. ואם כן, למה בכאן פסול?

ולזה מתרץ הרמב"ם דזהו כשהכשר בפני עצמו והפסול בפפני עצמו, ולא כשנתערבו יחד, כלומר ששניהן זה תחת זה. וטעמא דמילתא נראה לי: דהא הך הלכתא נאמרה למשה מסיני גם לעניין מחיצות. וכשם דבמחיצות הוי העומד בפני עצמו והפרוץ בפני עצמו, כמו כן בסכך. ורק בנקצצו ולא ניענעו, דהפסול הוי רק משום תעשה ולא מן העשוי, בזה הקילו לילך אחר הרוב (ובזה כל דברי הרמב"ם מבוארים ומיושרים).

סימן תרכו סעיף כג[עריכה]

מכל מה שנתבאר למדנו דתערובת סכך פסול בסכך כשר – אינו דומה לכל תערובת איסור בהיתר. דבשם כל מה שיותר מתערב ואינו ניכר – עדיף לביטול, ובסכך הוה ממש ההיפוך. ולהרמב"ם לגמרי פסול כשהן בתערובות ביחד, כמ שכתבתי. ואפילו לשארי מפרשים, דמפרשי "חבטה" – השפלה ובטיל, גם כן גריעא מבלא תערובת, דפרוץ כעומד, ובתערובות בעינן רוב, וכמו שכתבתי בסעיף ג בשם הר"ן ז"ל, שלא כדברי מי שאומר בכאן עניין ביטול.

וגם נתבאר שאין שום חילוק בין כשהפסול מונח על הכשר, או הכשר על הפסול, שהרי במשנה דסוכה שתחת האילן הוה הפסול על הכשר, ומשנה דהדלה הוה הכשר על הפסול, וחד דינא אית להו. וזהו כדברי רבינו הרמ"א שהבאנו בסעיף ו, ושלא כדברי מי שדחה דבריו (ואולי דמשום זה הוה משנה השניה).

סימן תרכו סעיף כד[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסוף סימן זה:

וכן מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור. ומותר לסגרן מפני הגשמים, ולחזור ולפותחן. ואפילו ביום טוב שרי לסגרן ולפתחן אם יש להם צירים שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובניין אהל ביום טוב, ולא משום תעשה ולא מן העשוי. רק שיזהר שלא ישב תחתיהן כשהן סגורין, שאז הסוכה פסולה.

עד כאן לשונו. וטעמא דמילתא דכל הגג שפותח על ידי הצירים – הוי כפתח בעלמא. ויראה לי דאפילו לשיטת רבנו תם והגאונים שהבאנו בסעיף ד, דכל שקדם הסכך כשר להפסול – אין הפסול פוסלו אפילו כשהוא צילתו מרובה מחמתו. ובכאן אם סככו בעוד שהגג היה פתוח כמנהג – הרי הסכך כשר קדים. ומכל מקום כשסוגר הגג פסול, שזהו כסוכה שבתוך הבית, דפסולו מחמת גזירת הכתוב "בסוכת תשבו" – ולא בבית של כל ימות השנה, ולא מפאת סכך פסול על סכך כשר בלבד.

סימן תרכו סעיף כה[עריכה]

והנה כבר כתבנו בסעיף י דכל מה שאינו בהסכך עצמו – לא שייך בזה תעשה ולא מן העשוי. ולכן יכולין לסכך גם כשאין הגג פתוח, עיין שם. ויש מי שאומר דגם בכאן צריך דווקא לסכך בעת שהגג פתוח, דדווקא כשמסיר הגג ממש אחר כך מקרי זה עצמו מעשה, ולא כשפותחו, דזה לא מקרי מעשה. ואינו מחלק בין כשהפסול הוא בסכך עצמו, ובין שלא בסכך, כדעת רבינו הרמ"א. אלא דבכל גווני שייך תעשה ולא מן העשוי. אך בהסרת הגג ממש הוי כעת מעשה גמורה להכשיר. ואין לומר בזה ולא מן העשוי בפסול, דאין זה עשייה שעברה, אלא עתה הוי מעשה גמורה. ואינו כן בפתיחת הגג.

ולפיכך יש ליזהר שלא לסכך רק בעת שהגג פתוח, וכן המנהג ואין לשנות. ואם סיכך בעת שהגג היה סתום – יחזור ויפתחנו, וינענע כל הסכך, והיינו לחזור להגביהו ולהניחו.

סימן תרכו סעיף כו[עריכה]

ויש מן הגדולים שאמר דבפתיחות הגג מעל הסוכה, כנהוג אצלינו – לא יעמיד הגג הפתוח באמצע הסכך, אלא מן הצד. וטעמו דאמרינן (יד ב): הפכן על צדיהן פסולה, כלומר דנסר של ארבע טפחים, אפילו הפכן – אסור לכסות בו משום גזירת תקרה, וכמו שאכתוב בסוף סימן תרכ"ט. ואם כן, הכא כל רוחב הגג הפתוח העומד על צידו נחשבנו כמונחת על הגג (פמ"א הובא בשערי תשובה).

ואין המנהג כן, ואין הטעם נכון, דהא כל האיסור הוא משום גזירת תקרה, כמו שיתבאר שם. וכיון שהוא עסוק לבטל התקרה, דלכן פותחה – לא שייך בה גזירת תקרה. מה שאין כן בשם שמסכך בהן – שייך גזירת תקרה.

(ויש לזה ראיה מהא דאמרינן טו א: בביטולי תקרה קמיפלגי. ולרבי יהודה אליבא דבית הלל, כיון דבטלה – תו ליכא למגזר, כמו שכתב רש"י. וכל שכן בכי האי גוונא שמגביהה ומעמידה על הצד, כדי שישאר רק הסכך הכשר בלבד, דליכא למגזר אפילו להחולקים. וכל שכן דהלכה כרבי יהודה אליבא דבית הלל. ודייק ותמצא קל.)


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרכז[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרכז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין הישן תחת המיטה ותחת הכילה ופירס סדין
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תרכז סעיף א[עריכה]

כשם שהסוכה צריכה להיות תחת אויר השמים, כמו שכתבתי בסימן הקודם, כמו כן האדם היושב והישן בסוכה צריך להיות תחת אויר הסוכה, ולא תחת אויר אחר המפסיק בין הסוכה להאדם.

ולפיכך שנו חכמים במשנה (ריש פרק שני): הישן תחת המיטה בסוכה – לא יצא ידי חובתו. ואוקימנא בגמרא כשהמיטה גבוה עשרה, דהוה אוהל – חשוב בפני עצמו, וישן תחת אוהל המיטה ולא תחת אוהל הסוכה. אבל כשאינה גבוה עשרה – לא חיישינן לה, משום דלא חשיבה אוהל. ואף על גב דהוה אוהל לכמה דברים אף בפחות מעשרה כשהוא רחבה טפח, כמו לטומאה וכיוצא בזה, וסתם מיטה רחבה טפח ויותר – מכל מקום אין זה אוהל גמור לבטולי לאוהל דסוכה, אלא אם כן היא גבוה עשרה, דכן מפורש בש"ס (ריש פרק שני). ואף על פי שבירושלמי משמע להדיא דאף באינה גבוה עשרה, מכל מקום בש"ס שלנו אינו כן.

סימן תרכז סעיף ב[עריכה]

ודע שיש מראשונים שאמרו דזהו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא – יצא, דאין אוהל המיטה מבטל אוהל דסוכה (בעל המאור). אבל לא כן דעת הרי"ף והרא"ש, שכתבו שהיא כסוכה בתוך סוכה. וכן כתב הרמב"ם.

ובוודאי אין כוונתם דזהו ממש דין דסוכה בתוך סוכה, דהא סוכה בתוך סוכה ילפינן מקרא. אלא כוונתם דפסול תחת המיטה – הוה דאורייתא כפסול סוכה בתוך סוכה. וכן כתב הרמב"ן במלחמות, עיין שם (ועיין ט"ז סעיף קטן א, וב"ח).

סימן תרכז סעיף ג[עריכה]

והישן על המיטה תחת הכילה, וזהו וילונות הפרוסות סביבות המיטה, וגם למעלה מחוברים ביחד כעין גג, אם אינה גבוה עשרה טפחים, אף על פי שיש לה גג רחב טפח, או שאין לה גג רחב טפח, אף על פי שגבוה עשרה – אינה חשובה כאוהל בפני עצמו, ואינה מפסקת בין הסוכה להאדם.

אבל כשהיא גבוהה עשרה טפחים, ורוחב הגג טפח – חשובה אוהל כמיטה ומפסקת, והישן תחתיה לא יצא ידי חובתו מן התורה. דכללא דאוהל הוא שלא יהא פחות מרוחב טפח, ולמיהוי חשיבות אוהל צריך בגובה עשרה טפחים. ולמה לא התנינו במיטה בדבר רוחב טפח? משום דאין לך מיטה בפחותה מטפח רוחב.

סימן תרכז סעיף ד[עריכה]

ודע דאף על גב דאין בראש הגג רוחב טפח, אם היא מתרחבת והולכת עד שיש רוחב טפח בפחות משלושה סמוך לגג בגובה – הוי כמו שיש בהגג רוחב טפח. דכל פחות משלושה טפחים – כלבוד דמי. אבל ביותר משלושה, או שלושה בצמצום – לית לן בה.

והמחיצות של הכילה שאמרנו גבוה עשרה – זהו דווקא כשמגיעות לארץ בפחות משלושה טפחים, דהוה כלבוד. אבל אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים – נראה לי דלאו אוהל הוא, דלא עדיף ממחיצה.

(כן נראה לעניות דעתי. ודברי המגן אברהם סעיף קטן א – לית לה פתר, כמו שכתב הפרי מגדים. ובב"ח משמע דצריך שלא יהא גבוה מן הארץ טפח, עיין שם. והחמד משה חולק על פחות משלושה סמוך לגג טפח, עיין שם. ואינו עיקר, אלא כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרכז סעיף ה[עריכה]

העצים היוצאים מארבעת ראשי המיטה, שהם קבועים במיטה, ופורסים עליהם סדין כמו כילה, ונקראת בלשון המשנה (י א) "קינוף" – אסור לישן תחתיו, אפילו אינם גבוהים עשרה, כיון דקביעי (גמרא שם). וחשיב אוהל לבטולי לאוהל דסוכה.

אבל אם העצים אינם יוצאין בארבעת ראשי המיטה, אלא עץ אחד באמצע המיטה בראשו מזה, ועץ אחד באמצע המיטה במרגלותיו, ופורסים עליה סדין, ונקראת בלשון הגמרא "נקליטין"; והיינו שנותנים כלונסות מזה לזה, ואין בהן רוחב טפח למעלה, והסדין שפורשין על הכלונסות אינן גבוהות מן הארץ עשרה טפחים – מותר לישן תחתיה.

אבל כשגבוהה עשרה – אסור, אף באין רוחב טפח. ולא דמי לכילה, שאין לה קביעות, ואף על גב דהמיטה וודאי קבועה היא. ועם כל זה בעינן תרתי: גבוה עשרה טפחים, ורוחב טפח. לא דמי, דהמיטה אינה עשויה לאוהל שתחתיה, אלא לישן על גבה. מה שאין כן באלו, שעשויין לאוהל למה שתחתיהם.

סימן תרכז סעיף ו[עריכה]

ולפי זה נתבאר שיש שלוש מידות בוילונות אלו: כילה, ונקליטין, וקינופת.

כילה, דלא קביעא – לא מיתסרא אלא בתרתי לריעותא: ביש לה גג טפח, וגבוה עשרה.

ונקליטין קביעי טפי מכילה, ולכן אף על פי שאין להם גג טפח כל שהם, גבוהים עשרה טפחים – אסור לישן תחתיו.

וקינופת, דקביעי, ויש להם גג, אף על פי שאין גבוהים עשרה טפחים – אסור לישן תחתיו (ר"ן פרק קמא). וכן מבואר להדיא בגמרא (יא א).

והרי"ף והרמב"ם הכשירו גם בנקליטין, אפילו בגבוהים עשרה, משום דאין לה גג רוחב טפח. וכבר טרחו המפרשים בדבריהם, שזהו נגד סוגית הש"ס. וגם בקינופת הכשירו באינה גובה עשרה טפחים. וכל זה הוא נגד הסוגיא, וצריך עיון גדול.

(ועיין מגיד משנה שם, שכתב שדחו סוגיא זו מהלכה. ועיין לחם משנה שם, פרק חמישי הלכה כ"ג וכ"ד).

סימן תרכז סעיף ז[עריכה]

מותר לפרוס בסוכה קרמים המצויירים וסדינין המצויירין לנוי סוכה, בין סביבות הכתלים, ובין תחת הסכך, אף על פי שפסולין לסיכוך. ומותר לישב תחתיהן. ואין חשובין אוהל להפסיק, כיון שהם לנוי – בטילים לגבי הסכך, רק בתנאי שיהא בתוך ארבעה טפחים סמוך להסכך. אבל במופלגין ארבעה טפחים – אין בטילין לגבי הסכך, כמו שאכתוב בסימן תרלב.

ולכן אם פירס סדין תחת הסכך לנוי, אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג – כשרה. ואם הוא רחוק ארבעה טפחים מן הגג – פסולה. ואם אינו לנוי, אף על פי שהוא בתוך ארבעה טפחים – פסולה.

ולכן יש ליזהר שלא ליתן שום נוי לסוכה תחת הסכך, רק בפחות מארבעה סמוך להסכך, אפילו בדבר שאין חשש אוהל, כדי שלא יתלו דבר שיש בזה חשש אוהל. והמהרי"ל היה נזהר בזה, והרבה אין נזהרים, כיון דמדינא מותר (ט"ז סעיף קטן ה).


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרכח[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרכח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין סוכה שתחת סוכה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תרכח סעיף א[עריכה]

גזירת הכתוב הוא שסוכה שתחת סוכה, אף על פי שגם העליונה כשרה, מכל מקום התחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה, דכתיב "בסוכת תשבו", וכתיב "בסוכת" חסר וי"ו, לומר לך: בסוכה אחת תשבו, ולא בסוכה שתחת סוכה.

ולכן סוכה שתחת סוכה: העליונה – כשרה, והתחתונה – פסולה. ולא אמרינן: כשם שהעליונה פוסלת התחתונה, כמו כן תפסול התחתונה את העליונה משום סוכה על גבי סוכה. דאינו כן, דסוכה שתחת סוכה פסלה תורה, ולא סוכה שעל גבי סוכה. וטעמא דמילתא: שהרי עיקר הסוכה הוא הסכך, והתורה פסלה שני סככים, ולא שני קרקעות. וסכך התחתון להעליון הוי כקרקע, שהרי דורס עליה.

סימן תרכח סעיף ב[עריכה]

דבר פשוט הוא דאימתי פוסלת העליונה את התחתונה? כשהיא מסוככת כראוי, צילתה מרובה מחמתה; ושיהא לה דפנות, ושיהא בה כשיעור סוכה. דאם לא כן – אין זו סוכה, שתפסל התחתונה משום סוכה שתחת סוכה.

ועוד אמרו חכמים (י א) שצריכה שתהא התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של העליונה. דאם לא כן, איזו סוכה היא העליונה, כיון שאינה ראויה לתשמישים? ואמנם אפילו אינה יכולה לקבל בריוח, אלא על ידי הדחק – גם כן פוסלת, דסוכה הוי דירת עראי, ולגבי דירת עראי אפילו על ידי הדחק הוי תשמיש. וכן צריך שתהא העליונה בגובה עשרה טפחים מן התחתונה, דבפחות מזה אין עליה שם סוכה, שהרי אינה ראויה לתשמיש כלל.

סימן תרכח סעיף ג[עריכה]

ואם אין ביניהן עשרה טפחים, או שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה – כשירה התחתונה, אם היא מסוככת כהלכתה, צילתה מרובה מחמתה, אפילו אם סכך העליונה למעלה מעשרים אמה דפסול בסוכה, כמו שאכתוב בסימן תרלג.

ואף על גב דבסימן תרכו נתבאר דאם יש סכך פסול למעלה מהסכך הכשר – פסולה, זהו כשהפסול הוא בעצם הסכך. אבל בכאן הסכך כשר, אלא שעומד למעלה ממקום הכשירו – לא מיחשב כסכך פסול ממש, שיפסול התחתונה משום סכך פסול.

אמנם זהו דווקא כשהתחתונה אינו צריך לצירוף העליונה. אבל כשצריכה, כגון שהיא בעצמה הוי חמתה מרובה מצילתה, ורק בצירוף העליונה הוי צילתה מרובה מחמתה – וודאי שצריך שתהא גם העליונה בתוך עשרים.

סימן תרכח סעיף ד[עריכה]

העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה, אף על גב דבנין עראי הוא – מכל מקום כשירה הסוכה, דסוכה דירת עראי היא. ומיהו בעינן על כל פנים שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה. דאם לא כן אינו כלום, שהרי יבא הרוח ויעקרנה. אבל אם יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, אף על פי שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, דבים הרוח חזק יותר, ורוח מצויה דים הוי אינו מצויה דיבשה, ומכל מקום כשירה הסוכה אפילו הספינה הולכת על הים, דלאו בכל עת הוי רוח מצויה דים.

סימן תרכח סעיף ה[עריכה]

העושה סוכתו בראש הגמל, או בראש האילן, דבשניהם אסורים להשתמש ביום טוב, מכל מקום הסוכה כשירה. אך אין עולין לה ביום טוב. דאיסור תשמיש בבעלי חיים ומחובר הוי מדרבנן, ומדאורייתא סוכה מעליא היא: אפילו אם נאמר דצריך סוכה הראויה לשבעה ימים, ואפילו הסוכה עצמה עומדת על הארץ, והקנים של הסכך נסמכים על האילן – אסור, גזירה שמא יניח חפיציו על הסכך.

ולכן במקום שאין דרכן להשתמש על הסכך – יש להתיר בכי האי גוונא (מגן אברהם סעיף קטן ו). ואם אין כל הסוכה על האילן, אלא מקצתה נסמכת על האילן ומקצתה על דבר אחר, אם הוא בעניין שאם ינטל האילן תשאר היא עומדת ולא תפול – עולין לה ביום טוב. ואם לאו – אין עולין לה ביום טוב.


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרכט[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרכט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מאיזה דבר צריך להיות הסכך
ובו שלושים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה

סימן תרכט סעיף א[עריכה]

הסכך צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ, כמו: עצים, ועלים, וענפים, ותבן, וקש. ולמדנו ממאי דכתיב: "חג הסוכות תעשה... מגרנך ומיקבך". והיינו: פסולת הגורן, והם הקשין והתבן, ופסולת היקב, שהם הזמורות. ד"מגרנך" – ולא גרנך, "מיקבך" – ולא יקבך. דהתבואה והענבים מקבלים טומאה. וכן מצינו בנחמיה (ח) כשעלו מן הגולה ועשו סוכות, כתיב: "צאו ההר והביאו עלי זית, ועלי עץ שמן, ועלי הדס, ועלי תמרים... לעשות סוכות ככתוב" (גמרא יב א).

סימן תרכט סעיף ב[עריכה]

ודע שיש להסתפק במדינות הצפוניות שלנו, שכמה פעמים יורד שלג בחג הסוכות, ונפל הרבה שלג על הסכך, אם נפסלה הסוכה בכך אם לאו? וראיתי מי שכתב שהיא כשירה, דכיון דשלג אינו חוצץ בפני הטומאה (אוהלות פרק רביעי משנה ה) – לא חשיבה להיותה תקרה על הסוכה (באר היטב ושערי תשובה בסימן תרכו סעיף קטן א).

ואני אומר דאין מזה שום ראיה, דהא גם זרעים וירקות המחוברין לקרקע – תנן התם דגם כן אין חוצצין, ובסוכה וודאי דפסלי. וזה דשלג אינו חוצץ – משום שאינו מתקיים. אבל לשעתו וודאי מבטל הסכך.

אך מטעם אחר יש לומר שאינו פוסל, דהנה שלג אינו מקבל טומאה, כדאמרינן בנדה (יז א).

והמרדכי פרק ששי דחולין כתב בשם גאון: דמכסין בשלג, דכתיב: "כי לשלג יאמר הוה ארץ", עיין שם – הרי הוי כגידולו מן הארץ, ואינו מקבל טומאה. אך רבינו הבית יוסף בטור יורה דעה סוף סימן כח דחה לה, עיין שם. ולכן נראה לי דבעת שהשלג רבה על הסכך – לא יברך "לישב בסוכה".

סימן תרכט סעיף ג[עריכה]

בעלי חיים, אף על גב דלעניין מעשר נקראו גידולי קרקע, כדאמרינן ריש "בכל מערבין" – מכל מקום אין גידולם מן הארץ, שאינם צומחים מן הארץ. לפיכך אין מכסין בעורות, אף בעת שאין מקבלין טומאה, כגון שלא נתעבדו עדיין. וכן אין מכסין בעפר, ובכל מיני מתכיות שחופרים אותם מן הארץ, אבל אין גידולם מן הארץ.

סימן תרכט סעיף ד[עריכה]

ובסתם עצים שאינם כלים – מסככין בהם. אבל כשנעשו כלים – הרי הם מקבלין טומאה. ופשוטי כלי עץ, שיש מהם שמקבלים טומאה מדרבנן ואין מסככין בהן, ואותן שאינן מקבלין טומאה אף מדרבנן – מסככין בהן. והיינו: דאותן שהם רק משמשי אדם – טהורין לגמרי, כמו הסולם והקולב. ואותן שהם משמשי אדם וכלים, כמו השלחן, ודף של נחתומין – מטמאין, כמו שכתב הרמב"ם בפרק רביעי מכלים, ורבותינו בעלי התוספות בסוכה (ה א).

ונראה דאותם המקבלין טומאה מדרבנן – פסולים מדרבנן ולא מדאורייתא. ונפקא מינה לעניין ספק בדין זה, דהולכין בספיקו להקל, כדין ספיקא דרבנן.

סימן תרכט סעיף ה[עריכה]

ולפי זה נראה דמסככין בכלי עץ המחזיקים יותר מארבעים סאה, שאינם מקבלין טומאה. וכן כל אותן שחשיב בפרק עשרים וארבעה מכלים דשלש מדות, והמדה האחרונה טהורה מכלום – כל אותן כשהם של עץ או של בגד מסככין בהן. אבל כלים שנשברו באופן שנטהרו מטומאתן – אין מסככין בהן, כיון שבא מדבר המקבל טומאה.

והכי איתא בגמרא (טז א): סיככה בבלאי כלים, והיינו מטלניות שלא נשארו בהן שלוש על שלוש, דאין מקבלין טומאה – פסולה, מפני שבאו מדבר המקבל טומאה. וממילא דהוא הדין בכלים כן.

והרמב"ם ריש פרק חמישי כתב הטעם: דשמא יסכך בשברים שעדיין לא נטהרו, עיין שם. ולפי זה פסולו מדרבנן. ונראה לי דאם בכוונה מיטהרה לשם סכך – מותר לסכך בה. וראיה ממה שיתבאר בסעיף כג, דמהני מעשה (וסותר דין זה, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר).

סימן תרכט סעיף ו[עריכה]

וזהו ששנינו במשנה (סוכה טו א): המקרה סוכתו בשפודין, או בארוכות המיטה, אם יש ריוח ביניהם כמותן – כשרה. דהשפודין והארוכות בעצמן פסולין, דשפודין הם של מתכת, וכל מתכת פסול לסיכוך, וארוכות המיטה הם השברים של המיטה.

וקא משמע לן המשנה: דבין פסול דאורייתא, ובין פסול דרבנן – שוין הן. ואף על גב דבגמרא מוקי לה בארוכה ושתי כרעים, שהם עצמן מקבלין טומאה – זהו לפי מה שרצה לדחות הך דינא דסיככה בבלאי כלים פסולה, עיין שם. אבל לפי האמת אינו צריך לכך, ולכן לא הזכירם הרמב"ם ז"ל.

(והטור אורח חיים תרכט והשולחן ערוך סעיף ב שהזכירו שפודין וארוכות המיטה – שיגרא דלישנא דמתניתין נקטא, והשפודין הם של מתכת. ומה שהקשה הבית יוסף דאם כן בכדי נקטה, ששל ברזל בלאו הכי פסול, וכן כתב הט"ז סעיף קטן ב, והב"ח טרח בזה – לא ידעתי מאי קושיא. דהמשנה קא משמע לן הדין דשל ברזל פסול, והטור נקיט לשון המשנה. ונראה לי שזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן א. ולכן נשאר על הבית יוסף בצריך עיון, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרכט סעיף ז[עריכה]

יש תיק של עץ שמתחבר לחיצים של ברזל, ויש שהתיק חלול ונותנים החיצים לתוכן, ויש שאינם חלולים ותוחבין אותן בבית קיבול של החץ – ואלו כשירים לסיכוך, כל זמן שלא תחבום בהבית קיבול של החץ. אבל משתחבום – פסולים, אף אם ניטלו אחר כך, דהא משנתחבר להחץ – קיבל טומאה, ואם כן נפסל לעולם, כמו בלאי כלים שכתבנו.

ואלו שהם חלולים, כיון שיש בהם בית קיבול – הרי הם טמאים, ואין מסככין בהן.

(והתוספות יב ב דיבור המתחיל "בנקבות" כתבו דקצת תימא: כיון דעשוי למלאות, הוה ליה גולמי כלי עץ דטהורים, כמו קתא דסכינא, עד שלא שם הברזל. עד כאן לשונו. ולא זכיתי להבין, דמנא לן לרבותינו דקתא דסכינא לא מטמא? והא מבואר ברמב"ם בפרק חמישי דכלים דאם רק נגמרה צורת הכלי, אף על פי שלא גמרו – טמא. ומשנה מפורשת היא בסוף פרק שנים עשר דכלים, דכל גולמי כלי עץ טמאים, חוץ משל אשכרוע, כלומר: כשלא נגמר לגמרי. וכן בחולין כה א דחשיב גולמי כלי עץ שנחסר בגוף הכלי, עיין שם. וצריך עיון.)

סימן תרכט סעיף ח[עריכה]

כל כלי קיבול שלא נעשו לקבלה, כמו מרזב, וכן בית קיבול שמעצמו, כמו קנים החלולים וכיוצא בהם, ואין עומדים לקבלה – טהורים, ומסככים בהם (מגן אברהם סעיף קטן ב). ואם סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ – כשרה, דעץ בעלמא הוא. אבל אם נידק וניפץ – פסולה, דאף על גב דעדיין אינו מקבל טומאה, מכל מקום קרוב הוא לטווייה שיקבל טומאה, וגזרו בו רבנן (ט"ז סעיף קטן ו).

והרמב"ם כתב הטעם כיון שנשתנית צורתה – הוה כאינה גידולי קרקע. ולפי זה גם בצמר גפן וקנבוס, אם נידק וניפץ – אין מסככין בהן (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ג). ויש מי שכתב הטעם מפני שראויין ליתנן בכרים וכסתות (שם בשם הר"ן). ולכן גם הדקדקתא, והוא הדק הנופל מהפשתן – אין מסככין בהם מטעם זה (שם).

סימן תרכט סעיף ט[עריכה]

סיככה בחבלים של פשתן – אסורה. ואף על פי שחבלים אין מקבלין טומאה, מכל מקום כיון שאין צורתו עומדת – הוי כאינן מגידולי קרקע (מגיד משנה). אבל בשל גמי ושל סיב – כשרה, שאלו לא נשתנו צורתן. וזהו מירושלמי. ומחצלאות הראויין לשכיבה – פשיטא שאין מסככין בהן, שהרי מטמאין טומאת מדרס. ושאינן ראויים לשכיבה – מסככין בהן.

סימן תרכט סעיף י[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם שם דין ו:

מחצלת קנים, או מחצלת גמי, או חלף קטנה – סתמא לשכיבה, לפיכך אין מסככין בה, אלא אם כן עשאה לסיכוך. וגדולה – סתמא לסיכוך, לפיכך מסככין בה, אלא אם כן עשאה לשכיבה.
ואם יש לה קיר – אפילו גדולה אין מסככין בה, שהרי היא ככלי קיבול. ואפילו ניטל הקיר שלה – אין מסככין בה, מפני שהיא כשברי כלים.

עד כאן לשונו. והקיר אפילו קטנה מאד, כיון שהיא מקפת סביב – הרי ראויה לקבלה (כסף משנה מרש"י סוף פרק קמא, עיין שם).

סימן תרכט סעיף יא[עריכה]

והראב"ד ז"ל פסק דאם היא עשויה מעשה עבות וקליעה – אפילו קטנה מסככין בה, לפי שאינה ראויה לשכיבה. והרמב"ם אינו מחלק בדבר. וזהו גם דעת הטור, שכתב: לא שנא ארוגה שהיא חלקה וראויה לשכיבה, לא שנא עשויה מעשה שרשרות, שאינה חלקה ואינה ראויה כל כך לשכיבה. אם היא קטנה – סתמא עומדת לשכיבה, וכו'. עד כאן לשונו.

וטעמייהו דגם העשוייה מעשה עבות וקליעה בשעת הדחק ראויה לשכיבה, כמבואר מלשונו, שכתב שאינה ראויה כל כך לשכיבה – משמע להדיא דבדוחק ביכולת לישכב עליה. אבל אם באמת אינה ראויה כלל לשכיבה – פשיטא שגם הם מודים דאפילו קטנה מסככין בה.

סימן תרכט סעיף יב[עריכה]

ומה נקרא "עשאה לשכיבה", "עשאה לסיכוך"? ביאר הרא"ש דתלוי במנהג המקום, כמו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו שרוב בני העיר עושין אותה לסיכוך או לשכיבה, ואין תלוי בו בעצמו. אמנם זהו וודאי במקום שאין מנהג ידוע – תלוי בעשייתו, אם כוונתו היתה לשכיבה או לסיכוך. ובסתמא יש חילוק בין קטנה לגדולה, ובין יש לה קיר לאין לה קיר. אבל בעשאה לסיכוך – מפורש אפילו יש לה קיר מסככין בה.

(עיין ט"ז סעיף קטן ז, ואינה השגה, עיין שם.)

סימן תרכט סעיף יג[עריכה]

יש מי שכתב דבמקומות הללו – סתם מחצלת לשכיבה (מגן אברהם סעיף קטן ה). ואצלינו אינו כן, דכל המחצלאות נעשים לכרוך בהן סחורה. אך מדינא נראה דזהו כלשכיבה, שהרי עשויין לקבלת הסחורה, והוי ככלי קיבול.

ואף על גב דעתה הם פשוטים, וכשכורכים בהם סחורה עושים אותם ככלי קיבול, מכל מקום סוף סוף נעשו לקבלה. ולכן פשיטא שאין מסככין בהם. ואפילו ישנים שנקרעו – הוויין כבלאי כלים. ולכן פסול לסכך במחצלאות.

וכתב רבינו הרמ"א: במקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין, כעין תקרה – אין מסככין בהם. עד כאן לשונו, כלומר: אפילו גדולות שאין עומדין לשכיבה, מכל מקום כיון שעושין אותן לתקרה – גזרינן שמא ישב תחת תקרת הבית. וממילא דכן הדין אצלינו, שמנסרים דקים עושים התקרות שקורין גאנטע"ס או שינדלע"ן, שאסור לסכך הסוכה בהן, גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית (ט"ז סעיף קטן ז).

ולכן לא שמענו מימינו שיסככו הסוכה בעצים דקים או בלאטע"ס, כיון שבהם עושים הגגות. ואם כי מן התורה הם כשירים, מכל מקום אין לסכך בהם מטעם גזירת תקרה, כלומר: שיבא לישב תחת תקרת הבית.

(ואמנם אם הוא במקום רחוק, שאי אפשר לו לסכך בדבר אחר – יסכך בנסרים דקים, ואל יתבטל ממצות סוכה, שהרי מדינא כשירים. ועיין בסעיף לב.)

סימן תרכט סעיף יד[עריכה]

אצלינו יש שעושים לסיכוך מקנים ארוגים, שקורין פאלופעסקע"ס, ופשיטא שכשירים. אך יש כאלו שבהם עושין דופני העגלות ותחתיתם, ופסולים לסיכוך, שהרי עשויים לישיבה ומטמאים מדרס. ולכן יש להזהיר לבלי ליקח מהעגלות אלו הארוגים לסכך הסוכה. והם פסולים מן התורה. וגם העשוים לשם העגלות – פסול לסכך בהן, כמו במחצלאות קטנות שנתבארו. וגם אם סתמא עשויין לעגלות – פסולין, כמו במחצלאות. ויש ליזהר בזה מאד, כי במדינתינו רובן של עגלות עשויות מזה.

סימן תרכט סעיף טו[עריכה]

כתב בעל תרומת הדשן (סימן צ): יראה דשרי לסכך אפילו כל הסוכה בסולמות שלנו, דאינו סכך פסול: אף על גב דכלי הוא, לא מקבל טומאה, שאין לו בית קיבול וכו'. דתניא בתורת כהנים: סולם וקולב, אף על גב דעולין ויורדין בהן – אינן מטמאים מדרס. ומפרש הטעם משום דאין עשויים להנאת מדרס, אלא כדי לעלות ולירד בהם. והכי איתא בתוספות וכו'. עד כאן לשונו.

סימן תרכט סעיף טז[עריכה]

ובתשובת הרשב"א (חלק א סימן קצה) כתוב: שאלת סולם המטלטל, אם מותר לסכך בו וכו'. תשובה: סולם זה, אם עשוי לטלטלו כשק, ויריכותיו נקובים לקבל ראשי השליבות – נראה שהוא מקבל טומאה, דבית קיבול העשוי למלאות – הוי בית קיבול וכו'. וסולם שבתורת כהנים וכו', וכן בתוספתא וכו', דטהורים – נראה כשאין להם בית קיבול, אלא ששליבותיו קבועות על גבי יריכותיו. עד כאן לשונו.

ולפי זה אינו חולק על התרומת הדשן, דהתרומת הדשן מיירי כשאין לו בית קיבול, או כמו סתם סולמות שלנו, שהחקיקה בהיריכות הוא מעבר לעבר חלולים לגמרי, ואין זה בית קיבול. ואפילו בבית קיבול לדעת הרמב"ם בפרק שני דכלים – לא הוה בית קיבול. והרשב"א חולק עליו. והנה רש"י בסנהדרין (סח א) סובר גם כן כהרמב"ם, והתוספות בסוכה (יב ב) סבירא להו כהרשב"א, עיין שם.

מיהו על כל פנים, סולמות שלנו שנקובים מעבר לעבר – וודאי דלכל הדיעות מותר לסכך בהם (וכן משמע ממגן אברהם סעיף קטן ח).

סימן תרכט סעיף יז[עריכה]

ולפי זה תמיהני על רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ז, שכתבו:

יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו. לכן אין לסכך עליו. ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו – אסור. והוא הדין בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא, שמטמאין טומאת מדרס.

עד כאן לשונו, ולא אבין מקום הספק: דאם הסולם היא בית קיבול – וודאי פסול לסיכוך. ואם נקובים מעבר לעבר, או שהשליבות על גבי היריכות – וודאי כשר לסיכוך. ומפרשי השולחן ערוך (ט"ז סעיף קטן ט, ומגן אברהם סעיף קטן ח) כתבו דמקום הספק הוא בסולם שאינו בית קיבול, אלא אולי לא פלוג רבנן ואסרו כל הסולמות, עיין שם.

ודברים תמוהים הם: וכי אפשר לגזור גזירות מדעתינו? ועוד: הלא לקמן בסעיף יח מבואר בשולחן ערוך דמותר לסכך בנסרים הפחותים מארבעה טפחים, אפילו הם משופים שדומים לכלים, ולא גזרינן אטו כלים. וכל שכן דלא גזרינן סולם אטו סולם (המגן אברהם עצמו רמז לזה, כמו שכתב המחצית השקל). ועוד: דביום טוב יש סולם האסור לטלטל והמותר לטלטל, כמו שכתבתי בסימן תקיח, ולא גזרינן סולם אטו סולם, ולמה נגזור בכאן? (אך בשם הוי טלטול דרבנן.)

סימן תרכט סעיף יח[עריכה]

אמנם באמת נראה מדבריהם דלא מיירו כלל בדין לסכך בסולמות, אלא מיירו בסולם האסור לסכך בו, שיש בו בית קיבול, ולעניין לסכך על גביו מטעם מעמיד בדבר המקבל טומאה. ומקום הספק הוא משום דרוב הפוסקים דחו הך דמעמיד בדבר המקבל טומאה. ובעלי השולחן ערוך עצמם פסקו כן בסימן זה סעיף ח דמותר לחבר הכלונסאות במסמורת של ברזל. וכן לקמן בסוף סימן תרל פסקו דמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה.

אלא דכאן יש לאסור יותר, דשם המעמידים הם מן הצד, ואין הדבר ניכר כל כך. מה שאין כן כאן, שהמעמיד הוא על כל אורך הסכך, למטה או למעלה להחזיקו, והוה כאלו הוא עיקר הסכך. וכן בכל כלי המקבל טומאה כן הוא. ומפרשי השולחן ערוך (ט"ז סעיף קטן י, ומגן אברהם סעיף קטן ט) כתבו דהספק הוא משום דהסולם הוי הסכך עצמו, והוא רחב ארבעה טפחים, וארבעה טפחים סכך פסול – פוסל באמצע, כמו שכתבו בסימן תרל. והם עצמם דחו דבר זה, שהרי זהו רק כשלא נשאר הכשר סוכה, כמבואר שם (ט"ז שם). ועוד: הא בין שליבה לשליבה יש אויר הרבה.

ויש מי שאומר דהטעם הוא משום מעמיד בדבר המקבל טומאה. וזה שלקמן התירו – זהו בדיעבד, אבל לכתחילה אסור (מגן אברהם שם). ותימה: דלקמן גם כן מיירי לכתחילה.

מיהו על כל פנים, לדינא נראה לעניות דעתי דבסולמות שלנו שנחקקים מעבר לעבר – מותר לסכך בהם, וכל שכן להניחן על הסכך או תחת הסכך. ואותן השליבות שמעמידים ברפתים, שבהם נותנים להסוסים ולבהמות לאכול, שקורין זאלא"ב – פשיטא שהם כלי קיבול ומקבלים טומאה, ואסור לסכך בהם.

(ולא עמדתי על דעת הט"ז, שמקודם כתב דהסולם עצמו הוה הסכך, ואחר כך בסעיף קטן י"א כתב מטעם מעמיד, ומפני הרואים שיבואו לעשות מהם גוף הסכך, עיין שם. וזהו גזירה חדשה שלא שמענוה. והמחוור כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרכט סעיף יט[עריכה]

ואם מותר להעמיד בדבר המקבל טומאה: רבינו הבית יוסף בסעיף ח פסק דמותר, וזה לשונו:

לחבר כלונסאות הסוכה במסמורת של ברזל, או לקשרה בבגדים בלוים שהן מקבלין טומאה – אין קפידא.

עד כאן לשונו, וכן פסק בסוף סימן תרל, עיין שם, שכן דעת רוב הפוסקים. וכן בירושלמי פרק שני דחי לגמרי דבר זה, דאין שום איסור להעמיד בדבר המקבל טומאה. וכן כתב הרא"ש, והאריך בזה. וזהו דעת רוב רבותינו.

(לבד הר"ן שפסק לאיסור מטעם גזירה, שיאמרו: כשם שמותר להעמיד בהם, כמו כן מותר לסכך בהן. והב"ח האריך דהוה דאורייתא, והביא מרש"י. ותמיהני: לו יהי כן הוא, רש"י לא פסק כר"י. וכן משמע מתשובת הרשב"א סימן קצה, שפסק שאין הסולם פוסל הסכך. ומה שכתב הב"ח דאזיל בשיטת רבנו תם, שמחלק בין קדם סכך כשר לסכך פסול, עיין שם – דבריו תמוהים: דלהדיא דחה הרשב"א בחידושיו במשנה דהדלה עליה את הגפן שיטת רבנו תם, וכמו שכתבתי בסימן תרכו. וכיון דאפילו להר"ן אינו אלא דרבנן, ורוב הפוסקים והירושלמי לא סבירא להו כן, למה לנו להחמיר? ומה גם שכמה קושיות יש על שיטה זו, והוכרחו לדחוק את עצמם, כמו שכתב הבית יוסף, והב"ח בעצמו. וכיון שכן הוא גם הכרעת רבותינו בעלי השולחן ערוך והאחרונים – אין להחמיר בזה.)

סימן תרכט סעיף כ[עריכה]

כל מיני אוכלין הראוים למאכל אדם – מקבלין טומאה, ואין מסככין בהן. אבל מאכלי בהמה – אין מקבלין טומאה. והכי דרשינן בתורת כהנים: "מכל האוכל... יטמא" – האוכל המיוחד, פרט למאכלי בהמה.

ולכן תבן וקש, אף שראויין למאכל בהמה – מסככין בהן. והם עיקר הסכך, כדילפינן מקרא ד"מגרנך ומיקבך".

ויש בזה שאלה: דהא כל האוכלין קודם הכשר מים אין מקבלין טומאה, ואם כן יהא מותר לסכך באוכלים שלא הוכשרו? והתשובה: דכיון דאין בה חסרון לטומאה אלא חסרון צדדי – אי אפשר לקרותו שאינו מקבל טומאה, שהרי מקבל טומאה על ידי מים ושרץ. ועוד: איך אפשר לסכך בזה, ולאחר שעה ירדו גשמים ויפסל לגמרי? אלא וודאי דפסולם מן התורה, ככל דבר המקבל טומאה.

סימן תרכט סעיף כא[עריכה]

ענפי תאינה ובהם תאינים, וזמורות הגפן ובהם ענבים, אם פסולת מרובה על האוכל – מסככין בהם, ואם לאו – אין מסככין בהם (ברייתא יג ב).

ואין לשאול להרמב"ם שפסק בפרק חמישי דין יג: עירב דבר שמסככין בו עם דבר שאין מסככין בו, אף על פי שהכשר יתר על הפסול – פסולה, וכמו שכתבתי בסימן תרכו, ואיך אזלינן כאן אחר הרוב? דיש לומר דמה שכתב הרמב"ם שם – זהו כשהיה כל אחד בפני עצמו, ואחר כך סיכך בשניהם, ומטעמא דכתבינן שם. ולא שהיו שניהם ביחד מתחילתו, דהמיעוט בטל בהרוב, כבכל התורה כולה. וראיה מקרא ד"מגרנך ומיקבך", דאטו בפסולת גורן לא נמצאו איזה גרגרי אוכלין, וכן בפסולת יקב? אלא וודאי דאזלינן בתר רובא בכי האי גוונא.

סימן תרכט סעיף כב[עריכה]

קיימא לן לומר דיש יד לטומאה, כלומר: דאם האוכל צריך להיד שחוץ להאוכל – דין היד כדין האוכל, שמקבל טומאה גם כן. ודרשינן לה מקרא בריש פרק העור והרוטב (חולין קיח). ולפיכך אם קצר התבואה לאוכל, והאוכל צריך להקשין לאחוז בהן את האוכל – יש להיד תורת אוכל לקבל טומאה. וצריך שיהא בהפסולת כדי לבטל האוכל והיד. ואין יד יותר משלושה טפחים בתבואה ובכל הנקצרים, כדתנן בפרק ראשון דעוקצין. ושם נתבאר דיד של תמרים – ארבעה טפחים, ובאשכולות של ענבים אין שיעור להיד, עיין שם. ויש מי שאומר דיש לגזור הני אטו הני (מגן אברהם סעיף קטן יב). ולא ידעתי למה לנו לגזור גזירות מדעתינו. וכן נראה להדיא מתשובת הרא"ש כלל כד, עיין שם.

סימן תרכט סעיף כג[עריכה]

ואימתי יש יד? כשקצרם לאוכל. אבל קצרם לסיכוך – אין להם יד, כיון שלא בשביל האוכל קצר. ואדרבא, היד מצטרפת עם השאר לבטל האוכל ברוב, כמו שכתבתי. ואם קצרם לאוכל, ונמלך עליהם לסיכוך – קיימא לן לומר בטומאה דאין מחשבה מוציאה מידי טומאה, אלא אם כן עשה בה מעשה. ולכן צריך לעשות בהם מעשה, שיהא ניכר לכל שזהו לסיכוך ולא לאכילה. כגון: שידוש אותן להוציא התבואה. וממילא שאינו צריך להיד.

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף יא:

מסככין בפיגונ"ו הנקרא בערבי שומר, והוא מאכל בהמה, ואין בני אדם אוכלין אותו אלא לרפואה.

עד כאן לשונו. ולא ידענו מה זה, ומכל מקום למדנו מדבריהם דאף שבני אדם אוכלין זה לרפואה – לא חשיבא אכילה כלל. שהרי לוקחין לרפואה גם דברים המרים, האם בשביל זה נקראים בני אכילה?

סימן תרכט סעיף כד[עריכה]

לקמן בסימן תרלב יתבאר דסכך פסול פוסלת הסוכה בארבעה טפחים. ואויר חמור ממנו, דפוסלת בשלושה טפחים.

ואמרו חכמים דאם סיכך מקצת הסוכה בירקות שממהרין להתייבש בתוך שבעת ימי החג, וליפול עד שישאר אויר, והמה פסולים לסכך מפני שמקבלין טומאה – אין דינם כסכך פסול להצריך ארבעה טפחים לפסול את הסוכה, אלא כאויר חשיבי לפסול בשלושה טפחים. ואם אין דרכן להתייבש בתוך שבעת ימי החג – דינם כסכך פסול, ופוסלים רק בארבעה טפחים, אפילו כשאחר החג יתייבשו.

ואימתי דיינינן ליה כיבש מיד, גם כשהם לחין עדיין, ולא משמתחילים להתייבש קצת? אלא כל דבר שדרכו להתייבש בתוך שבעת ימי החג – מיד דיינינן ליה כאויר ופוסל, בין באמצע הסוכה ובין מן הצד, בשלושה טפחים. וכן סכך כשר שלא יתקיים כל שבעה – פסול.

(וזהו כוונת הרמ"א בסעיף יב, דאם לא כן מאי קא משמע לן? הא גם המחבר כוונתו כן, אלא כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

ועוד יתבאר בסימן תרל סעיף ג, עיין שם.

סימן תרכט סעיף כה[עריכה]

מחובר לארץ פסול לסכך, דכתיב: "באספך מגרנך ומיקבך" – כשתאספם מן הקרקע ותתלשם, ולא כשהם מחוברים לארץ. ותלוש ולבסוף חיברו – כשר לסכך (בית יוסף וב"ח, סוף סימן תרכו בשם תרומת הדשן).

ואף על גב דלעניין שחיטה דינו כמחובר, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן ו, מכל מקום כיון דלעניין הכשר זרעים ועכו"ם דינו כתלוש, כדאיתא בחולין (טז א), לעניין סוכה נמי דינו כתלוש (וכן כתב המגן אברהם בסימן זה סעיף קטן יא).

סימן תרכט סעיף כו[עריכה]

יש דברים שחכמים אסרו לסכך בהם לכתחילה, אף שהם כשירים לסכך, אך שיש להם ריח רע. שיש מיני עשבים שאינם ראוים לאכילה, ואינם מקבלין טומאה, אך ריחן רע, וחיישינן שלא יוכל לישב בסוכה מפני הריח הרע. וכן יש ענפים שמהם נושרים העלים תדיר, אף שעדיין ישאר צילתה מרובה מחמתה, אך אין דעת האדם סובלת הנשירה, וחיישינן שיצא מן הסוכה.

וכל זה לכתחילה. אבל בדיעבד – כשירה. וכן כל דבר שמן התורה כשר, אלא שגזרו מפני איזה דבר – וודאי לכתחילה אין לישב בה, ואם ישב – קיים מצות סוכה.

ודע: דזה דאין לישב כשהעלין נושרין – זהו כשנושרין מעצמן. אבל אם נושרין רק כשרוח נושבת בם – לית לן בה.

(עיין תוספות סוכה ג א דיבור המתחיל "דאמר", ובברכות יא א דיבור המתחיל "תני". וזהו רק בב"ש וב"ה. ואדרבא משם יש ראיה למעיין שם היטב. ודייק ותמצא קל.)

(וכן ראיה ממגן אברהם סעיף קטן כב.)

סימן תרכט סעיף כז[עריכה]

והנה בקנים – מותר לסכך. ומכל מקום אסרו רבנן לסכך בחבילה של קנים, והיינו שיש עשרים וחמישה קנין בחבילה אחת קשורה. וטעמא דמילתא: דכל סכך של סוכה, אף על גב דלא בעינן שיסככנה לשם מצות סוכה, מכל מקום בעינן שתהא כוונתו לשם צל, לישב תחתיה להגן מפני החמה, כמו שיתבאר בסימן תרלה. אבל אם הניחם לייבש או לסחורה, ואחר כך רוצה לקיים בה מצות סוכה – פסולה מן התורה, וצריך עשייה חדשה.

ולזה אמרו חכמים דחבילת קנים דרכן ליתנם על הגג לייבשן, ואחר כך יתיישב לעשותה סוכה, והיא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפסול. ולכן אסרום אפילו ליתן החבילה לשם מצות סוכה, משום גזירה שמא יתן לייבשם, ואחר כך ישב בה לשם מצות סוכה.

סימן תרכט סעיף כח[עריכה]

וכך אמרו חכמים (יב א, ובירושלמי שם) דכל חבילה שהיא פחותה מעשרים וחמישה קנים – מסככין בה, משום דאין דרכם לייבשן בפחות מחבילה של עשרים וחמישה קנים. וכשיש בה עשרים וחמישה קנים – אסור לסכך בה.

ודווקא כשהחבילה קשורה משני ראשיה, שבקל לטלטלה כך, או קשורה באמצע. אבל כשהיא קשורה באחד משני הראשים – אינה חבילה, ומותר לסכך בה, לפי שאינה ראויה לטלטול כל כך שיפלו.

וכן: דווקא כשהקנים נפרדים זה מזה לגמרי. אבל אם עשרים וחמישה קנים או יותר יוצאין מגזע אחד, ובקצה השני נפרדים זה מזה, ואגדן שם – אינה נקראת חבילה, כיון שעיקרן אחד.

אמנם אם אגד עמהם עוד אפילו קנה אחת, ואגדם – חל על כולם שם חבילה אגב זה הקנה. דהטעם דלא מקרי חבילה הוי משום דאגד בדבר אחד לאו שמיה אגד. ולכן כשיש עוד קנה עמהם – שפיר הוה אגד.

וכן כל חבילה שאין הקשירה לזמן, אלא לשעה קלה, כדי למכרן במניין, ומיד כשיקננה הקונה מתיר הקשירה – לא מקרי חבילה, ומסככין בה. דהא ליכא גזירה דלייבשם, שאין דרך קנים כאלו לייבשן על הגג.

סימן תרכט סעיף כט[עריכה]

כל חבילה שהעלה לייבשה, ואחר כך רוצה לעשותה לשם סכך – אינו מועיל מה שיתירנה מהקשר בלבד. דכיון דהיא פסולה מן התורה משום תעשה ולא מן העשוי – אין זה עשייה בהתרה בעלמא. אלא יתירנה, ואחר כך ינענע כל קנה וקנה בפני עצמו. אבל אם הניח החבילה לשם סכך, דמן התורה כשירה, אלא שמדרבנן גזרו כמו שנתבאר – לכן די בהתרה בעלמא.

סימן תרכט סעיף ל[עריכה]

מסככין בנסרים שאינן רחבים ארבעה טפחים. ומדין תורה מותר, אלא שגזרו חכמים דאם כן יאמר: מה לי אלו, מה לי תקרות הבית? וזה פסול מן התורה, דסוכה אמרה תורה, ולא ביתו של כל ימות השנה.

ולא גזרו אלא על הרחבין ארבעה טפחים, משום דסתם תקרות הבית רחבן לא פחות מארבעה טפחים. ואפילו הניחן על צידיהן, שאין שם רוחב ארבעה – מכל מקום נסר זה פסול לסכך בכל אופן שתניחנו, ונעשו כשפודין של ברזל. אבל אם אין ברחבן ארבעה – מסככין בהן אפילו הם משופין, ששיפן וחילקן עד שראויין לתשמיש, ודומים לכלים, מכל מקום מסככין בהם.

סימן תרכט סעיף לא[עריכה]

וטעמא דמילתא: שהרי גידולן מן הארץ, ואין מקבלין טומאה כדין פשוטי כלי עץ. ואף על גב דפשוטי כלי עץ הראויים לתשמיש – מקבלים טומאה מדרבנן, וגם הם פסולים לסיכוך כמו שכתבתי – זהו ברחבים הרבה, כמו שולחנות וטבלאות של נחתומין, שמשתמשים עליהן תשמישים גמורים. ולא הפחותים מארבעה, שלתשמיש גמור אין ראויים, רק לתשמיש קל, ואינן מקבלין טומאה.

וגם טומאת מדרס לא שייך בנסרים, אלו שלא נעשו למדרס, ולא ייחדן לישיבה או לתשמיש. דאם ייחדן לישיבה – פסולין מן התורה. ואם ייחדן לתשמיש – פסולין מדרבנן. אף שאינן רק לתשמיש קל, מכל מקום ייחדן לתשמיש, והוי כפשוטי כלי עץ הרחבין שמקבלין טומאה מדרבנן.

(עיין ט"ז סעיף קטן כ, דאפילו מחשבה לא מהני למדרס, אלא מעשה, שיקבענה במקום שצריך לה, עיין שם. ותמיהני: דאטו נסרים אינם ראויים לישיבה בלא שום תקון, ומי גריעי מחריות של דקל בשבת נ א, עיין שם. וממילא דיורד לטומאה במחשבה בעלמא, ואינו עניין לכל מה שהביא. ושם בשבת מט ב משמע להדיא דנסרים סתמא הוויין לתשמיש, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרכט סעיף לב[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יח, בדין נסרים, שנהגו שלא לסכך כלל בנסרים. עד כאן לשונו.

והמנהג הוא מעיקר הדין, שהרי עתה נהגו לקרות בתים מנסרים פחותים מארבע ומשלש. אם כן, פשיטא שיש כאן גזירת תקרה. ולכן לא שמענו מימינו לסכך בנסרים, אפילו בקצרים, כמו שכתבתי בסעיף יג. וכן בלאטע"ס ובכל מין עץ.

ולכן אותן המסככים בנסרים קטני קטנים מצויירים – אין דעת חכמים נוחה מהם. וכל שכן שאין לסכך בשינדלע"ן. אמנם במקום שאי אפשר, שאין להשיג במה לסכך – בהכרח לסכך בנסרים פחות מרוחב ארבע. אך לא יקבע אותם במסמורות, דבכי האי גוונא בית גמור הוא, ופסול מן התורה.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן כב, ואליהו רבה סעיף קטן טו בשם אגודה, שפסק כמו שכתבתי).

סימן תרכט סעיף לג[עריכה]

שנו חכמים במשנה (י א): פירס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר – פסולה. ואיתא בגמרא דדווקא מפני הנשר, אבל לנאותה – כשרה. ורש"י והרמב"ם פירשוה כפשוטה.

אבל התוספות והרא"ש כתבו דאם הסדין הוא כדי שלא תזרח עליו החמה, או למנוע העלין והקיסמין שלא ינשרו – לא גריעא מלנאותה, כיון שאין כוונתו לשם סיכוך. וכאן מיירי שאלמלי הסדין – היתה חמה מייבשת את הסכך, והיתה חמתה מרובה מצילתה. וכן תחתיה מפני הנשירה. ואלמלי הסדין היו העלין נושרין, והיה נשאר חמתה מרובה מצילתה. וכיון שהסדין מסייע להכשר סוכה – לכן פסולה. ולנאותה – כשירה, כיון דבלאו הסדין גם כן היה נשאר צילתה מרובה מחמתה.

סימן תרכט סעיף לד[עריכה]

ולרש"י והרמב"ם בלנאותה יש טעם אחר, משום דנוי הסוכה שבתוך ארבעה טפחים סמוך לסכך – בטל להסוכה, ואינו כדבר בפני עצמו, כמו שכתבתי בסוף סימן תרכז. אבל מפני החמה והנשירה – הוי הפסק, ואינו יושב בצל סוכה.

והתוספות והרא"ש סבירא להו דגם המה הויין כלנאותה, ובטל להסוכה. ולדבריהם כולהו מיירי בתוך ארבעה סמוך לסכך. דאם לא כן – בכל עניין פסולה. וגם לרש"י והרמב"ם כן הוא.

ושיטת הגאונים היא דאם הסכך הכשר קודם להסדין – אין הסדין פוסלה, כמו ששיטתם היא כן בסוכה שתחת האילן בסימן תרכו. והרא"ש, אף על פי שבשם נחלק עליהם, הכא מורה משום דמפני החמה או מפני הנשירה – הוי כלנאותה, ולא מטעם שהסכך קדים. ולפי זה אפילו הסדין קדמה – כשירה, כמו בלנאותה, דוודאי אין חילוק.

וכן להגאונים: אפילו הסדין רחוק ארבעה טפחים מן הסכך – כשירה כשהסכך קדים, ולהרא"ש אינו כן.

(כן נראה לעניות דעתי בעניין זה. ומתיישבת שפיר קושית הבית יוסף על הטור מן אילן, עיין שם.)

סימן תרכט סעיף לה[עריכה]

רבינו הבית יוסף בסעיף יט הביא שני הפירושים. והטור לא הביא רק דברי התוספות והרא"ש. ואחר כך כתבו, וזה לשונם:

ומיהו לכתחילה לא יעשה, אלא אם כן הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין, או שהוא שרוי במים, שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא לייבש.

עד כאן לשונם. וכדי להגין הוי ההיכר לכל, כגון שהגיעה החמה למקום שהוא יושב. ואפילו שלא בשעת אכילה – לא יפרוס כשאין היכר. ובשעת אכילה אפילו בהיכר אינו נכון (מגן אברהם סעיף קטן קכה), שהרי שעה קלה כזו ביכולת לסבול.

מיהו אם גשמים מנטפין בסוכה, ואי אפשר לאכול שם, וביכולתו לפרוס סדין – מוטב שיפרוס סדין משיאכל חוץ לסוכה. ומכל מקום לא יברך "לישב בסוכה", חדא: שהרי מדינא פטור. ועוד: כיון שהסדין מפסיק, הרי אינו יושב תחת צל הסוכה לרש"י והרמב"ם, דזהו כחמה ונשירה.


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרל[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרל | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני דפנות הסוכה
ובו שלושים וששה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו

סימן תרל סעיף א[עריכה]

כל הפסולים אינם אלא בסכך, ולא בדפנות הסוכה, שהדפנות כשירים מכל דבר. וכן לעניין חמתה מרובה מצילתה – כשר בדפנות.

ובהגהות אשרי (פרק ראשון סימן כד) נמצא בלשון זה: ולפי הירושלמי צריך ליזהר שלא לעשות דפנות מדבר המקבל טומאה, או שאין גידולו מן הארץ. עד כאן לשונו.

וכן נמצא באור זרוע הגדול (סימן רפ"ט), וזה לשונו: ירושלמי: רבי לוי בשם רבי חמא: כתיב "וסכות על הארון את הכפורת"‏[2] – מכאן שהדופן קרוי "סכך", מכאן שעושין דפנות בדבר שאינו מקבל טומאה. ולפי זה יש לנו לפרש דהא דקתני במשנה (יב א): חבילי קש... וכולן כשירין לדפנות – זהו דווקא אחבילי קש וכו', דכשרין מדאורייתא וכו'. וכפי זה היה צריך ליזהר שלא לעשות הדפנות מדבר המקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ. עד כאן לשונו.

ולבד שלא נמצא זה בשום פוסק, ואדרבא שכתבו כולם מפורש להיפך, עוד תמיהני: הא משנה מפורשת היא (כד ב): העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה – כשרה. והרי מחובר פסול מן התורה, כדמוכח ממשנה של סוכה שתחת האילן! וצריך עיון גדול. ועל הירושלמי לא קשיא, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תרל סעיף ב[עריכה]

והנה לפנינו הגירסא בירושלמי (פרק ראשון הלכה ו): מכאן שעושין דפנות בדבר המקבל טומאה. ובוודאי גירסא תמוהה היא, והמפרשים נדחקו לפרש, ואין שום טעם בדבריהם. ובוודאי הגירסא העיקרית בדבר שאינו מקבל טומאה, כדברי האור זרוע.

ומכל מקום לא קשיא כלל, שהרי גם בש"ס שלנו (ז ב) תניא:

תנו רבנן: חמתה מחמת סיכוך, ולא מחמת דפנות. רבי יאשיה אומר: אף מחמת דפנות. מאי טעמא דרבי יאשיה? דכתיב: "וסכות על הארון את הפרוכת" – פרוכת מחיצה היא, וקרייה רחמנא סככה, אלמא מחיצה כסכך בעינן. ורבנן? ההוא דניכוף בה פורתא. והלכה כחכמים.

ונמצא דהירושלמי הוא אליבא דרבי יאשיה, דדריש מהך קרא, ורבנן חולקים עליו. והמשניות הם אליבא דרבנן ורבי יאשיה, תנא הוא ופליג.

(ולמדתי זה מדברי הגר"א, עיין שם.)

סימן תרל סעיף ג[עריכה]

ומכל מקום לא יעשו הדפנות מדבר שריחו רע, או דבר שמתייבש תוך שבעה, ולא יהא בו שיעור מחיצה. כן פסק רבינו הרמ"א בסעיף א.

והנה בדבר שריחו רע – וודאי כן הוא. אמנם במה שיתייבש תוך שבעה – תמיהני: הא בגמרא פליגי רבי אליעזר ורבנן (כז ב). דרבי אליעזר דריש "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" – עשה סוכה הראויה לשבעה. ורבנן אדרבא: עשה סוכה בחג. ואם כן לרבנן, דהלכתא כוותייהו, לא מצרכי סוכה הראויה לשבעה. וכן פסקו כל הפוסקים, כמו שאכתוב בסימן תרלז.

וכן יש לשאול על מה שנתבאר בסימן הקודם סעיף כד, דסכך שיתייבש בתוך שבעה – פסול. והא רבי אליעזר סבירא ליה כן, ואנן קיימא לן לומר כרבנן.

סימן תרל סעיף ד[עריכה]

אמנם להיפך קשה לי, מהא דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה (כג א) אם עושין סוכה על גבי בהמה, דרבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל.

ואומר: מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" – סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה, סוכה שאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה. ורבי מאיר הא נמי מדאורייתא מיחזי חזי וכו', עיין שם.

ואם כן, גם רבי מאיר גם רבי יהודה סוברים דבעינן סוכה הראויה לשבעה. וכי סוברים כרבי אליעזר ולא כרבנן? ומי הכריח להש"ס לומר גם לרבי מאיר כן? ועוד: דאם כן נפסוק כרבי אליעזר, כיון דרבי מאיר ורבי יהודה וסתמא דהש"ס סוברין כן.

סימן תרל סעיף ה[עריכה]

ולכן נראה לעניות דעתי דבזה כולי עלמא מודים דבעינן שתתקיים שבעת ימי החג, גם בלא דרשא ד"שבעת ימים" – עשה סוכה הראויה לשבעה. דכיון דכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" – ממילא דפשטא דקרא כן הוא, דבעינן שתהא ראויה לשבעה. ואם לא כן, אין זו סוכה כלל.

ורבי אליעזר וחכמים פליגי רק אם עושין סוכה בחול המועד, דרבי אליעזר דריש "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" – עשה סוכה הראויה לשבעה, כלומר: כשתעשה סוכה, תעשה שיהא לך שבעת ימים, וממילא דבחול המועד אין עושין סוכה.

ורבנן דרשי להיפך, שכל השבעת ימים תעשה לך סוכה, ועושין סוכה בחול המועד. ובזה הלכתא כרבנן. אבל כשבונין אותה קודם החג – פשיטא שצריכה להיות ראויה לשבעה.

ותדע לך שכן הוא, דהא כמה תנאי סוברים דסוכה דירת קבע בעינן, ואם לא בנה לה דירת קבע – פסולה. ואנן קיימא לן לומר דירת עראי בעינן. מיהו לא גריע העראי שלנו מקבע שלהם, דעראי שלנו הוי שבעה ימים. ואם כן, על כל פנים בעינן שתהא ראויה לעראי זו כמו לאינך תנאי לקבע.

סימן תרל סעיף ו[עריכה]

דבר פשוט הוא שאסור לעשות דפנות מעצי אשרה, וכל שכן הסכך. ולא מיבעיא באשרה דמשה, דכתותי מיכתת שיעוריה (סוכה לא ב "בלולב"), וסוכה צריכה שיעור. אלא אפילו בשל עובדי כוכבים – הרי אסור ליהנות ממנה.

ואף על גב דמצות לאו ליהנות ניתנו, מכל מקום לכתחילה אסור, כמו בשופר בסימן תקפו.

ועוד: דבסוכה נהנה הגוף ממש בישיבתו בסוכה. אמנם אם ישב בסוכה כזו – יש לומר דיצא, ואף על גב דהוה מצוה הבאה בעבירה, אינה אלא דרבנן כמו שכתבו התוספות בסוכה (ט א דיבור המתחיל "ההוא"). וגם אולי כיון דלאו העבירה סיבת המצוה – לא מקרי מצוה הבאה בעבירה (שם ל א דיבור המתחיל "משום"). ואחד מן הגדולים הרבה לחקור בזה (נודע ביהודה תנינא, סימן קלג).

סימן תרל סעיף ז[עריכה]

כתב הטור:

יש מדקדקין, כשעושין דופן מקנים, להעמידן דרך גדילתן. כדאמרינן גבי לולב שאין יוצאין בו אלא דרך גדילתו. ואין צריך, כיון שדפנות כשרות מכל דבר.

עד כאן לשונו, וכן כתב רבינו הרמ"א בסעיף א דאינו צריך להעמיד העצים דרך גדילתן.

וביאור הדברים: דאף על גב דאמרינן בסוכה (מה ב) דכל המצות כולן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: "עצי שטים עומדים", ואם כן כשעושין דפנות הסוכה ועצים צריכים שיעמדו גם כן דרך גדילתן, דאטו סוכה אינו בכלל כל המצות? וזהו טעם היש מדקדקים.

אבל הטור דחי לה, דזהו במצוה שצריכה להיות דווקא מעצים, כדפנות המשכן ולולב. אבל סוכה שכשר מכל דבר, גם מאבנים ומתכות – לא שייך בה דרך גדילתן.

(והסכך הוי דרך גדילתן, כיון ששוכבין. ו"לאו דרך גדילתן" מקרי כשהעליון למטה והתחתון למעלה. ועיין בסעיף כט).

סימן תרל סעיף ח[עריכה]

דפנות סוכה – הלכה למשה מסיני ככל המחיצות (רש"י סוכה ו ב דיבור המתחיל "הלכתא"): שתי דפנות כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. ודרשו מקראי, דכתיב: "בסוכת", "בסוכת", "בסוכות" – שני פעמים חסר, ואחד מלא, הרי כאן ארבעה. דל חד לגופיה, דאינו לדרשא אלא למשמעו (שם דיבור המתחיל "לגופיה") – פשו להו תלתא. ואתאי הלכתא וגרעתה לשלישית, ואוקמה אטפח (גמרא שם). כלומר: דכך נאמרה למשה בסיני, דהשלישית די בטפח.

ואיתא בגמרא שם דטפח זה צריך להיות טפח שוחק, כלומר: מעט יותר מטפח. ומעמידו בפחות משלושה סמוך לדופן, והוה כדופן ארבעה, שזהו רוב דופן סוכה, דשיעורה שבעה טפחים, כמו שיתבאר. והוסיף רבא לומר דצריך גם צורת הפתח, כמו שיתבאר.

ומאין לנו כל אלה, כיון דההלכה נאמרה רק טפח? והרא"ש כתב שרבא קבל כן מרבותיו, עיין שם. ועדיין יש להבין מנא לן לרבותיו כן? ואם נאמר שזהו רק מדרבנן, קשה לומר כן, דהטפח וודאי הוא מן התורה. ואף על גב דבירושלמי ריש סוכה אומר דהטפח הוא מדבריהם, ומדאורייתא הוה רק שתי מחיצות, עיין שם – מכל מקום בש"ס שלנו בנדה (כו ב) מפורש דהטפח הוא מן התורה, עיין שם. ובעל כרחך כן הוא, לפי מה שאמרו דאתאי הלכתא וגרעתה לשלישית, ואוקמה אטפח. ומן התורה יש שלוש מחיצות, כמבואר בגמרא.

(וכן כתבו התוספות ז ב בדיבור המתחיל "סיכך", דהטפח הוי מן התורה, עיין שם.)

סימן תרל סעיף ט[עריכה]

ועוד יש להבין: דבמשנה ריש סוכה שנינו דסוכה שאין לה שלושה דפנות – פסולה. וכי יש שלושה דפנות לסוכה? הרי אין כאן רק שתי דפנות, וטפח דדופן שלישית לא שייך למקרייה דופן כמובן.

ונראה לעניות דעתי דכך היא הצעה של שמועה: דכיון דסוכה על כל פנים דירה היא, נהי דהוי דירת עראי, מכל מקום פשיטא שהתורה תצריך לישב במקום שיש עליה שם דירה על כל פנים, וכמו הסוכות שחנו ישראל במדבר. וכיון שמן התורה אין רשות היחיד בלא שלוש מחיצות, ובפחות מזה הוה רשות הרבים – אין סברא שהתורה תקרא על זה שם בית, ובהכרח להיות שלוש מחיצות. האמנם? הא התורה לא צותה רק שני מחיצות וטפח, ואיך נאמר ההיפך? ולזה אמרו רבותינו דלעולם הם שלוש מחיצות. ועל זה שנינו במשנה "שלוש דפנות". ומכל מקום אין זה לעניין סוכה רק שתי דפנות וטפח, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תרל סעיף י[עריכה]

דהנה כבר כתב הר"ן ז"ל בפרק ראשון, דאף על גב דצורת הפתח הוי מחיצה גמורה לעניין שבת וכלאים – מכל מקום לעניין סוכה לא הוה מחיצה. וראיה מדהצריכו במחיצה (שלישית) [ג'] צורת הפתח. ואם גם באלו השני מחיצות מהני צורת הפתח – לא גרעתה הלכתא כלום מהדופן השלישית. אלא וודאי דלא חשיבא צורת הפתח מחיצה בסוכה. ובכמה דברים חלוקים דיני שבת מדיני סוכה (ירושלמי הביאו הרא"ש).

ועל זה באה ההלכה דמחיצה השלישית של סוכה אינה כהשני מחיצות, אלא מחיצה גמורה דיה בטפח, והשאר לאו מחיצה גמורה של סוכה אלא צורת הפתח בלבד. ונמצא דהוי רשות היחיד. וזהו שבמשנה אומר: שלושה דפנות. ומכל מקום לגבי סוכה אינו אלא שני דפנות גמורות, והשלישית טפח בלבד, לבד הצורת הפתח.

(ואין לשאול: דאם כן למה אמר רבא ז א על שתים כהלכתן וכו'. וכן לעניין שבת: מיגו דהוה דופן וכו', ולמה לו מיגו? הא גם לעניין שבת בלבד גם כן הוה שלוש מחיצות. אך באמת הגירסא ברא"ש "רבה", וכן כתבו הק"נ והפ"י, ולא סבירא להו הך דצורת הפתח. לכן השמיטה הרי"ף, כמו שכתב הרא"ש. ועוד: דגם בלא זה צריכין למיגו בכמה דברים, כמו שכתב הר"ן לעניין פרוץ מרובה על העומד, ולעניין פסל היוצא מן הסוכה, וכמו שיתבאר. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרל סעיף יא[עריכה]

דפנות הסוכה, אם היו שתים זו אצל זו כמין דלי"ת: אחד למזרח ואחד לדרום או לצפון – עושה דופן שיש ברחבו מעט יותר על טפח, ומעמידו בפחות משלושה טפחים לאחד מהדפנות, דהוה כלבוד. ונמצא שיש כאן מחיצה של ארבעה טפחים, שהיא רוב הכשר סוכה.

ועוד קנה יעמיד כנגד הטפח בקצה הכותל, כלומר: בקצה המקצוע כנגד דופן השנייה. ויעשה לה צורת פתח, והיינו ליתן קנה למעלה על הקנה ועל הטפח – וכשרה. ולא בעינן שהקנה שעל גביהם יגע בהם, כמו שכתבתי בסימן שסב, דצורת הפתח אינו צריך הקנה העליון ליגע בהקנים שבצדדים. אלא צריכין להיות כנגד העליון, ושיהיו גבוהים עשרה טפחים, עיין שם.

סימן תרל סעיף יב[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב, דאם הטפח והדופן מגיע לסכך – אינו צריך קנה על גביהן. ומה שנהגו שצורת הפתח עגולה – הוא לנוי בעלמא. עד כאן לשונו.

וטעות הדפוס הוא וכן צריך לומר: דאם הקנה והדופן וכו'. והדופן היינו הטפח (אליהו רבה), דהסכך הוה כהקנה שעל גביהן.

והן אמת שבירושלמי איתא דצריך לעשות הקנה שעל גביהן לשם הצורת הפתח, עיין שם. אמנם כשסיכך לשם סוכה – ממילא דהוי כעשה לשם זה (שם). ועוד: דבירושלמי עירובין אומר דגם בשלא נעשה לכך – מותר.

(שם. אבל לפנינו הגירסא גם בעירובין פרק ראשון הלכה ט כמו ב[[סוכה פרק ראשון סוף הלכה א, כהמגן אברהם.)

סימן תרל סעיף יג[עריכה]

אם שתי הדפנות זו כנגד זו, וביניהם מפולש – לא מהני טפח, משום דבעינן שיהו השלושה דפנות כמחוברות יחד. אלא בכי האי גוונא בעינן בדופן השלישית דופן של הכשר סוכה, שבעה טפחים; וגם כן על ידי לבוד, שיעשה דופן מעט יותר מארבעה טפחים, ויעמידנו בפחות משלושה לאחת הדפנות. וכיון שיש שיעור סוכה – לא חיישינן אפילו אם רחוקה הרבה מהדופן השנייה. ואינו צריך חיבור דפנות בכי האי גוונא, דהסכך מחברן.

ויש מי שמסתפק בזה (מגן אברהם סעיף קטן ג), ואין בזה ספק (אליהו רבה). ואם לא כן, לא הוה משתמטי הפוסקים מזה. וכן מבואר מלשון הגמרא (ז א), עיין שם.

סימן תרל סעיף יד[עריכה]

יש אומרים דגם בכי האי גוונא צריך צורת הפתח, שיתן קנה מהפס על הדופן האחר. וזהו דעת הרמב"ם ריש פרק רביעי, עיין שם. ויש אומרים דבכי האי גוונא אינו צריך צורת הפתח, וכן מבואר מלשון רש"י ותוספות שם, דדווקא בטפח צריך צורת הפתח, עיין שם.

ולעניות דעתי היה נראה: דבאם שהדופן הארבעה לא רחוק שלושה טפחים מהדופן האחר, והוי ככולו דופן – אינו צריך צורת הפתח אפילו לדיעה ראשונה, שהרי הם כשלוש מחיצות גמורות. ואם עשה דופן של שבעה טפחים – בוודאי אינו צריך צורת הפתח, אפילו ברחוק מהדופן, האחר שהרי לגבי שיעור סוכה הוויין שלושה דפנות גמורות. וכל שכן שאינו צריך צורת הפתח בדופן שלימה ממש.

ואותם שנהגו לעשות צורת הפתח גם בשלושה דפנות גמורות – אינו אלא לנוי בעלמא. אבל מדין מחיצות אינו צריך.

סימן תרל סעיף טו[עריכה]

ודע דהטור כתב דכשיש צורת הפתח – מותר לטלטל בה אפילו בשבת. דכמו שחשיב מחיצה לעניין סוכה, כמו כן חשיב מחיצה לעניין שבת. עד כאן לשונו.

כלומר: אף על גב דמדרבנן גם שלש מחיצות אינו מועיל לעניין שבת בלא לחי או קורה, מכל מקום בשבת של סוכות – מותר מטעם מיגו.

ורבינו הבית יוסף לא הביא זה בשולחן ערוך. ודעתו נראה דמשום דהרי"ף והרמב"ם השמיטו מימרא זו – שמע מינה דלא סבירא ליה כן.

(עיין בית יוסף. ובאמת אין ראיה, דאינהו מפרשי בגמרא לעניין דאורייתא, וכדקיימא לן לומר דצריך צורת הפתח ליכא דאורייתא, אבל בדרבנן מודים. וזה שלא כתבו כן, משום דאין דרכם לבאר דין שאינו בגמרא, ולעניין דינא מודים. ולמה לנו לומר שיחלוקו על הטור במידי דרבנן? ודייק ותמצא קל.)

סימן תרל סעיף טז[עריכה]

יש אומרים דזה שנתבאר דבדפנות שהם זו כנגד זו ופילוש ביניהם – דצריך דופן של שבעה טפחים, והיינו דופן יותר מארבעה ולהעמידו בפחות משלושה – זו במעמיד הדפנות במקום פרוץ, כמו ברשות הרבים או בבקעה, שאין שום דופן כנגדן. אבל כשעושה שתי דפנות זו כנגד זו בחצר, שיש סביב החצר דופן, אף על גב דהוא רחוק הרבה מדפנות אלו – מכל מקום לעניין זה נחשבת כדופן שלישית, לעניין שדי בפס יותר מטפח, ולהעמידו בפחות משלושה אל אחד הדפנות (בית יוסף).

ויש מי שחולק בזה, וסבירא ליה דהכל אחד, כיון שהיא רחוקה מדפנות אלו (מגן אברהם סעיף קטן ד). ויש להחמיר כדיעה שנייה, שכן נראה עיקר, אלא אם כן הם סמוכות לדופן החצר בפחות משלושה, דאז אינו צריך כלום.

סימן תרל סעיף יז[עריכה]

ודע דרבותינו בעלי התוספות (טז ב דיבור המתחיל "בפחות") הקשו בזה: שנתבאר בסוכה של שתי דפנות זו כנגד זו דצריך פס יותר מארבעה, ולהעמידו בפחות משלושה אל אחת הדפנות. למה לן פס יותר מארבעה? הא יכול להעמיד פס של שני טפחים סמוך לכותל, וירחיק פחות משלושה, ויעמיד עוד פס של שני טפחים ומעט יותר, ויהיה דופן של שבעה טפחים.

ועוד: דגם זה אינו צריך, שהרי יכול לעשות פס מן חצי טפח ומשהו, ולהעמידו בפחות משלושה סמוך לדופן, ועוד פס כזה ולהעמידו בפחות משלושה מהפס הראשון, ויהיה בין הכל שבעה טפחים. ואין לומר דאתי אוירא דהאי גיסא, ואוירא דהאי גיסא, ומבטל ליה – דהא כל פחות משלושה הוי כלבוד. ובלבוד לא אמרינן דהאוירים מבטלין העומד, דזהו הלכה למשה מסיני.

סימן תרל סעיף יח[עריכה]

ותירצו: משום דאמרינן בפרק קמא דעירובין (טז ב) דכל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב – אינה מחיצה. לפיכך צריך דווקא פס רביעי, עיין שם.

ואינו מובן, דהא אין הלכה כן, כמבואר שם (מהרש"א ומהר"ם). אך כוונתם שרוצה לומר הכשר שמועיל לכל (שם). ודוחק לומר כן. אלא כוונתם דבסוכה שאין לה רק שתי דפנות שלימות, ושלישית טפח או ארבעה טפחים – לכולי עלמא בעינן מחיצות שלימות, ולא מהני קנים פחותים מטפח או מארבעה טפחים (מגן אברהם).

ובוודאי כן הוא, דאם לא כן ההלכה שנאמרה שלישית טפח, למה לן טפח? הא יכול להעמיד קנים של משהויין שנים בפחות משלושה. אלא וודאי כך נאמרה ההלכה דדווקא טפח, והכא נמי דווקא ארבעה טפחים. ואין זה מן התימה, שהרי גם צורת הפתח לא הותרה בסוכה רק בדופן שלישית, ולא בכל הדפנות, אף על גב דבשבת וכלאים הותרה בכל הדפנות, כמו שכתבתי בסעיף י. והכא נמי כן הוא, ועיין בסעיף כ.

סימן תרל סעיף יט[עריכה]

לעניין פרוץ מרובה על העומד – קילא סוכה משבת. דבשבת אם בכולל המחיצות הוי פרוץ מרובה על העומד, ובלא צורתי פתחים – בטלו המחיצות כמו שכתבתי בסימן שסב. ואילו לעניין סוכה אף על פי שיש בהם פתחים ובלא צורתי פתחים, והפרוץ מרובה על העומד – מכל מקום הסוכה כשרה.

וכך נאמרה הלכה למשה מסיני, ובלבד שלא תהא הפתח רוחב יותר מעשר אמות, אלא אם כן יש לזה צורת הפתח כמו בשבת, דעל ידי צורת הפתח מותר אפילו ביותר מעשר.

ולהרמב"ם אינו מועיל גם צורת הפתח ביותר מעשר, אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ. וכבר בארנו זה בסימן שסב סעיף כט, ושרוב הפוסקים חולקים עליו, עיין שם.

והסכימו הפוסקים דבזה שבסוכה הותרה פרוץ מרובה על העומד – זהו בכולל. אבל בשני הדפנות בלבד – צריך שיהיה בהם עומד מרובה על הפרוץ (מגיד משנה, ובית יוסף, וט"ז, ומגן אברהם סעיף קטן ו). ויש להסתפק אם המשך שתחת הצורת הפתח נחשב כעומד, כיון דלגבי שבת וכלאים מחיצה גמורה היא. או דילמא: כיון דלגבי סוכה לא נחשב כמחיצה בהשני דפנות, כמו שכתבתי – לא נחשב כסתום. וכן נראה עיקר.

סימן תרל סעיף כ[עריכה]

אף כשהותרו פתחים בשני הדפנות גם בלא צורת הפתח, מכל מקום לא יעשו הפתחים בשני הקרנות אלא באחד מהם, משום דבעינן שני דפנות מחוברות זה אל זה, כמו שנתבאר. ואף על פי שבלתי המחיצות עצמם לא הותרה פרוץ מרובה על העומד, מכל מקום בקנה קנה פחות משלושה – מותר, דלבוד הוה כמחובר (ט"ז סעיף קטן ו).

אך לפי מה שכתבתי בסעיף יח, לא מהני זה רק כשיש ארבע מחיצות, ולא בשתים כהלכתן ושלישית טפח. ולא משמע כן מרש"י (ז א דיבור המתחיל "דופן", עיין שם). ומכל מקום אין זה סתירה לסעיף יח, דמכל מקום טפח או ארבעה טפחים מחיצה וודאי צריך, ובהם בלבד לא מהני על ידי לבוד. דכך נאמרה ההלכה שצריך מחיצה טפח או ארבעה, אבל זולת זה מועיל לבוד.

סימן תרל סעיף כא[עריכה]

עכשיו נהגו לעשות מחיצות שלימות, כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות. ומי שאין לו כדי צרכו לארבע מחיצות – מוטב שיעשה שלוש מחיצות שלימות משיעשה שנים שלימות ומקצת בשני המחיצות, דשמא לא יהיה כדין. וגם יזהר שיהיו המחיצות סמוכות להסכך ממש.

אמנם באי אפשר לעשות שלוש מחיצות שלימות, בהכרח לעשות כפי דינים שנתבארו. וכן כמה מותר להיות הסכך רחוק מהמחיצה, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תרל סעיף כב[עריכה]

כבר נתבאר דצורת הפתח בלא מחיצות – אינו מועיל בסוכה אלא בדופן שלישית. וכל שכן כשנעץ ארבעה קונדיסין בארץ וסיכך עליהן, דאין זה כלום. אלא אפילו נעץ ארבעה קונדיסין על שפת הגג, ומחיצות הבית ניכרות על הגג, והיינו שאין הגג בולט מהמחיצות להלן, כמו בקאפעזי"ן שלנו שהגג בולט, דאם כן אין זה רבותא; אלא אפילו אינו בולט, ויש לומר גוד אסיק מחיצתא – מכל מקום לא הותרו בסוכה מחיצות שעל ידי גוד אסיק. וכל שכן אם העמידם באמצע הגג, דלא שייך גוד אסיק – פשיטא שפסולים.

ויש אומרים דבעל שפת הגג במחיצות ניכרות – אמרינן גוד אסיק, והסוכה כשרה. ובדבר זה נחלקו הראשונים לפי הגירסאות שבגמרא (ד ב), וממילא שיש להחמיר באיסור תורה.

סימן תרל סעיף כג[עריכה]

איתא בגמרא (סוכה ז אז א): סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי – כשרה. ופירש רש"י, וכן הרמב"ם והרא"ש, דבמבוי מפולש מיירי, דקיימא לן לומר לחי משום מחיצה. והזורק למבוי מפולש שיש לו לחי מרשות הרבים – חייב.

ואף על גב דמדרבנן אסור לטלטל אפילו בשלוש מחיצות גמורות, עד שתהא לחי בדופן רביעית, מכל מקום כיון דמדאורייתא נעשה על ידי הלחי רשות היחיד בשבת, ולכן בשבת שבתוך הסוכות – גם הסוכה כשרה, דמיגו דהוי דופן לעניין שבת מן התורה – נעשה דופן גם לעניין סוכה.

ולכן אף על גב דבסוכה, כששתי המחיצות הוי זו כנגד זו, צריך דופן של ארבעה טפחים; ואפילו כששתי המחיצות הוויין כמין דלי"ת, צריך דופן טפח ומעט יותר – מכל מקום בשבת שבתוך סוכות יוצא גם בלחי משהו.

והתוספות כתבו דכאן מיירי במבוי סתום שיש לו לחי, דמותר לטלטל בתוכו. אבל במפולש, דאסור בטלטול – לא מהני לעניין סוכה.

ואי קשיא: דאם כן הסוכה כשרה בלאו הכי? דאינו כן, כגון שסיכך אצל הלחי, ולא גמר הסיכוך עד הדופן השלישית. ונמצא דלגבי סוכה אין כאן רק שתי דפנות ולחי, אך משום מיגו כשר בשבת שבתוך הסוכות.

(וברי"ף משמע דתמיד כשרה, ותמהו עליו. עיין שם.)

סימן תרל סעיף כד[עריכה]

עוד אמרו שם: סיכך על גבי פסי ביראות – כשרה, דפסי ביראות הם ארבע מחיצות של אמה אמה, והתירוה לעולי רגלים, כמבואר בפרק שני דעירובין (כ ב). ולכן אם עשו שם סוכה כשרה לשבת שבתוך החג, מטעם מיגו דמהני לעניין שבת, מהני נמי לעניין סוכה.

ואף על גב דלא התירו זה רק לעולי רגלים, ולהתוספות במפולש לא מתירינן על מחיצות דאורייתא, כמו שכתבתי – זהו מפני שבשם לא הותרה כלל מדרבנן. אבל הכא הרי הותרה לעולי רגלים על כל פנים.

ודע דרבינו הרמ"א כתב על שני דינים אלו בסעיף ז, וזה לשונו:

ואין להתיר אלא במקום שלחי ופסין מתירין לעניין שבת, דאז שייך מיגו.

עד כאן לשונו, ונראה לי בכוונתו דבלחי אין מתירין רק במבוי סתום, כדעת התוספות, ובפסין אין מתירין רק במקום שהותרו פסי ביראות, כמו בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, כדאיתא בעירובין (כא א) וברמב"ם פרק שבעה עשר משבת. והלבוש השמיט הגהה זו, עיין שם.

(והמגן אברהם סעיף קטן י פירש: כשהלחי עומד אצל המבוי, והפסין בשדה, עיין שם. וצריך עיון: מאי רבותא, פשיטא?! ועוד: דמקורו מהר"ן, והר"ן הולך בשיטת התוספות דכל שאין היתר בטלטול – לא שייך מיגו. עיין שם.)

סימן תרל סעיף כה[עריכה]

עוד איתא בגמרא (יח א):

סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין – כשרה, ושאין לה פצימין – פסולה.

ולפירוש רש"י, הכי פירושו: דכל חצר היא לפני הבתים, והבתים בנויים בשני צדדי החצר. ועושים אכסדרה לפני הבתים בכל משך החצר, והוא קירוי בלא מחיצות, והוא רחב יותר מארבע אמות. ולכן העושה סיכוך באויר החצר, וסמך הסיכוך על שפת קירוי של האכסדרה – אין מחיצות הבית עולות להסוכה. דכיון שרחוקים יותר מארבע אמות – לא אמרינן דופן עקומה, כמו שיתבאר בסימן תרלב.

אך אם יש להאכסדרה פצימין, והיינו עמודים, פחות פחות משלושה בקצה הקירוי – הוויין כשלוש מחיצות. דכל פחות משלושה – כלבוד דמי.

ולא סבירא לן דאין לבוד מועיל בכל המחיצות. ואפילו למאי דכתבינן בסעיף יח דבשתי מחיצות וטפח לא מהני לבוד – מכל מקום בשלוש מחיצות מהני. וכאן הפצימין הם בכל השלוש רוחות.

אבל כשאין לה פצימין – פסולה, אף על פי שיש לומר פי תקרה של האכסדרה יורד וסותם, והוי כמחיצות – לא אמרינן. משום דהפי תקרה לא יועיל רק לחלל שתחת האכסדרה, שלשמה נעשה הפי תקרה, ולא להחשב מחיצה בעד החלל שחוץ להאכסדרה (גמרא יט א).

(עיין מגן אברהם סעיף קטן יז, ולעניות דעתי אינו כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרל סעיף כו[עריכה]

והתוספות והרא"ש והטור פירשו שיש לה שני מחיצות גמורות כמין גא"ם, מזרח ודרום או מזרח וצפון, ובכותל שלישית סמכה לאכסדרה, והסכך נוגע בפי האכסדרה. אם יש לה עמודים בפחות משלושה בין זה לזה – כשרה, כלומר: אפילו אין טפח באלו העמודים באחד מהם. ואם לאו – פסולה, ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם, מהטעם שנתבאר לרש"י.

ובין לרש"י ובין לתוספות, כשיש לה פצימין דכשרה, אפילו אלו הפצימין נראין מבחוץ ולא מבפנים, או מבפנים ולא בחוץ – כשירים. ודבר זה ופירושו נתבאר לעיל סימן שסג, עיין שם.

והתוספות והרא"ש הקשו: דאיך אפשר להכשיר הנראה מבחוץ ושוה מבפנים? הא פשיטא דדופן סוכה צריך לראות בסוכה. ותירץ הרא"ש: דמיירי שיש גם צורת הפתח, כמו שכתבתי לעיל דצריך גם צורת הפתח. ואם כן יוצא מן התורה בהצורת הפתח בלבד. ולכן די בהפצימין בנראה מבחוץ ושוה מבפנים.

(ויש חילוק בין רש"י לתוספות במקום דאמרינן פי תקרה. כגון: שעשה הסוכה תחת האכסדרה, דהמחיצות לתוכן עשויות דלרש"י אמרינן פי תקרה בכל השלוש רוחות, ולתוספות רק ברוח אחת, כמו שכתב ריש פרק "כל גגות".

ומהטור משמע דבקורה רוחב טפח אמרינן פי תקרה, עיין שם. ותימא, דבסימן שסא מבואר דבפחות מארבעה לא אמרינן פי תקרה. ותירץ הב"ח: דכיון דאינו צריך אלא דופן טפח לפירוש התוספות – די בטפח, עיין שם.

ועוד כתב דבנראה מבפנים – אינו צריך צורת הפתח כשיש הרבה פצימין. והמגן אברהם סעיף קטן יב חולק עליו, וכן כתב דבעינן פי תקרה ארבעה טפחים. והמהרש"ל רוצה לומר דאפילו תחת האכסדרה לא אמרינן פי תקרה לשם הסוכה, וחלקו עליו המהרש"א והב"ח והמגן אברהם, דדווקא על חוץ לאכסדרה לא אמרינן פי תקרה. עיין שם.)

סימן תרל סעיף כז[עריכה]

והרמב"ם בפרק רביעי דין ח יש לו שיטה אחרת בזה, שכתב:

סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין, בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ, בין שהיו נראין מבחוץ ואין נראין מבפנים – כשרה. לא היו לה פצימין – פסולה, מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי. שהרי אין לה אלא שני צידי האכסדרה, ואמצע האכסדרה אין בו כותל, ושכנגדו אין בו פצימין.

עד כאן לשונו, ופירש המגיד משנה דהכי פירושו: שיש להאכסדרה שני כותלים זו כנגד זו, וסיכך סמוך להכותלים, ויש לה שני פצימין ברוח שלישית בראשה וסופה – לכן אמרינן פי תקרה יורד וסותם. ובאין לה פצימין – לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.

(וזה שאינו מפרש בפצימין הרבה מטעם לבוד, ולא מטעם פי תקרה, נראה דקיימא לן דאם כן איך יועיל בנראה מבחוץ ושוה מבפנים, כקושית התוספות והרא"ש. אבל לטעם פי תקרה אתי שפיר.)

סימן תרל סעיף כח[עריכה]

רבינו הבית יוסף בסעיף ח הביא רק לשון הרמב"ם. וכתב עליו רבינו הרמ"א:

כל זה הוא לשון הרמב"ם. אבל אחרים חולקין, ולכן אין לעשות סוכה בכי האי גוונא.

עד כאן לשונו, כלומר: דלרש"י ותוספות ורא"ש וטור – היתר הפצימין הוא מטעם לבוד ולא מטעם פי תקרה (ט"ז סעיף קטן ט). ואף על גב דלהרמב"ם, שהסוכה היא בתוך האכסדרה, וודאי דגם לרבותינו אלה אמרינן פי תקרה כמו שכתבתי – מכל מקום הכא מטעם אחר לא אמרינן פי תקרה, כמו שכתבתי בסוף סימן שסא: דלא אמרינן פי תקרה אלא בשתי דפנות שכמין גא"ם, ולא בזו כנגד זו.

(וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן יב, ולפי זה אין להקל גם בדיעבד. והט"ז כתב בשם הלבוש להקל בדיעבד, ולא הזכירו כלל הך דסוף סימן שסא. על כן אין להקל גם בדיעבד.)

סימן תרל סעיף כט[עריכה]

מי שרוצה לפרוץ גגו מזרח ודרום וכי האי גוונא, ולסכך שמה סמוך להכתלים, ובקצה האחד יש קורה רחבה ארבעה טפחים – אמרינן פי תקרה יורד וסותם, והוי מחיצה שלישית. ויש מי שמצריך גם שני קנים תחת הקורה, כדי שיהא צורת הפתח (ט"ז שם).

ולא ידעתי למה לנו לפי תקרה גמורה צורת הפתח. (ואולי סובר כמהרש"ל בסעיף כו, וכבר חלקו עליו, עיין שם.)

ודע דהמהרי"ל כתב: כשעושין הסוכה מקרשים, ואחר סוכות סותרין אותה, ובסוכות הבא מעמידין אותה, וכן בכל שנה – שיש לסמן הקרשים "א", "ב", "ג", שלא לשנות עמידתן משנה לשנה. כדאיתא בירושלמי: "והקמת את המשכן כמשפטו". וכי יש משפט לקרשים? אלא קרש שזכה לינתן בצפון – ינתן לעולם בצפון. עד כאן לשונו, ולפי מה שכתבתי בסעיף ז אינו מוכרח. ומכל מקום נכון לעשות כן, וכן המנהג.

סימן תרל סעיף ל[עריכה]

גובה הסוכה צריכה להיות עשרה טפחים, כמו כל המחיצות, שאין מחיצה פחות מעשרה. ואינו צריך שהדפנות יגיעו להסכך, ויתבאר בסימן תרלג. ולכן יכול לעשות דופן של שבעה טפחים ומשהו, ויעמידם בפחות משלושה סמוך לארץ. וכשרה אפילו הגג גבוה הרבה, ובלבד שיהא מכוין כנגד הסכך. ואפילו אינו מכוון ממש – כל שהיא בתוך שלושה סמוך לסכך – כשרה, דכלבוד דמי.

וזהו בסוכה גבוה. אבל אם אינה אלא עשרה טפחים בגובה – יכול לעשות דופן של ארבעה טפחים ושני משהויין, ויעמידה בפחות משלושה סמוך לסכך ובפחות משלושה סמוך לארץ, וכשרה.

וזהו כשאין לו מחיצה אחרת. אבל כשיש לו – יש לעשות מחיצות כהוגן.

וכל שהדפנות גבוהים שלושה טפחים מן הארץ – פסולה, דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה. אבל בפחות משלושה אמרינן לבוד. וכל זה הלכה למשה מסיני.

סימן תרל סעיף לא[עריכה]

העושה סוכתו בין האילנות ולא סמכה על גבי האילן, דאם כן היה אסור לעלות לה ביום טוב, אלא סמכה על עמודים ורק האילנות דפנות לה, והיינו ענפי האילנות, וקיימא לן לומר דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה – כיצד יעשה? יקשור הענפים, ויחזק אותם שלא ינדנדם הרוח תמיד.

ואפילו עומדת במקום שאין הרוח מגיע שם – פסולה אם יתנדנדו על ידי הרוח, דאין שם מחיצה על זו שהרוח המצויה יכולה לנדנדה. או אם רוב דופן מהענפים הם ענפים חזקים וקשים, ואין הרוח מזיזם – כשרה. וכן יכול למלאות בין הענפים בתבן ובקש, שלא ינודו כשיקשרם.

סימן תרל סעיף לב[עריכה]

ולפיכך אין לעשות מחיצות הסוכה מיריעות של פשתן, או מחצלאות דקים שהרוח מנענען. ואף על פי שקשרן ביתידות, דחיישינן שמא יתנתקו ולאו אדעתיה, והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה (טור).

ומכל מקום בדיעבד אם קשרן – כשרות. ויש מי שאומר דמחיצה אחת יכול לעשות גם לכתחילה (ט"ז סעיף קטן יא), ויש לסמוך על זה במקום הצורך.

והרוצה לעשות בכל המחיצות בסדינים – טוב שיארוג בהמחיצות קנים בפחות פחות משלשה, שהקנים עצמם הם כמחיצה מטעם לבוד.

(מה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן יז, דבשלוש מחיצות לא מהני לבוד – צריך עיון. ולהדיא מוכח מרש"י יח א דיבור המתחיל "סיכך", גבי אכסדרה שיש לה פצימין, דאמרינן לבוד בשלוש מחיצות. והעיקר כמו שכתבתי בסעיף כה דבשתי מחיצות לא אמרינן לבוד, ולא בשלושה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרל סעיף לג[עריכה]

אם חסר לו מחיצה אחת להכשר סוכה – יכול לעשותה מבעלי חיים, להעמיד הבהמה לדופן. ואפילו בהמה טמאה כשרה לדופן סוכה. ואפילו מאן דאסר שופר של בהמה טמאה, כמו שכתבתי בסימן תקפו – מכל מקום בדופן סוכה לא איכפת לן, כיון שגם דומם וצומח כשר, לא גריעא הטמאה מהם, וכמו שכתבתי שם.

ופשוט הוא דצריך שתהא הבהמה גבוה עשרה טפחים, ושהחלל שבין רגליה יהיה פחות משלושה סמוך לקרקע. ואם לאו – צריך לגדור בין הרגלים. וצריך שתהא גבוה כל כך שאף אם תמות – תהא גבוה עשרה טפחים, או שימתחנה באופן שלא תפול כשתמות. ויש מי שכתב דלא חיישינן למיתה, ולא משמע כן בגמרא (כג א).

ודווקא כשקשרה לבהמה, שלא תוכל לילך ממקום זה. אבל בלא קשרה – אינה נחשבת לדופן, כיון שיכולה לברוח, והוי כמחיצה שאינו יכול לעמוד ברוח מצויה. ואף על גב דגם בקשורה יש לחוש שמא תנתק הקשר, מכל מקום כמה דלא נתקה – הוי מחיצה, ולא חיישינן שמא תנתק. ולאו אדעתיה, כמו בסדינין דבדופן אחד לא חששו לזה, וכמו שכתבתי.

סימן תרל סעיף לד[עריכה]

לעיל סימן שסב נתבאר דגם האדם כשר למחיצה. אך בשבת ויום טוב אין להעמידו למחיצה, אלא אם כן אינו מרגיש, דלא ליהוי כבניין, עיין שם.

ולפיכך גם גבי דופן סוכה יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה בחול המועד, אפילו כשיודע שהועמד לשם דופן. אבל ביום טוב אסור להעמידו אם הוא יודע שמעמידין אותו לשם מחיצה, ורק אם אינו יודע מותר, כמו בשם.

ואפילו ביום טוב אין איסור כשיודע אלא בשלושה דפנות שהכשר הסוכה תלוי בהם. אבל בדופן רביעית – מותר, כיון שאינו צריך לה.

ובאדם לא חיישינן שמא ילך מכאן, כמו הבהמה, כיון שיש לו דעת. אך ביום טוב כשאינו יודע – הא יש לחוש שלא ילך. אמנם בשם בארנו דבאדם ליכא חשש זה, עיין שם.

ודע דבהמה שהתרנו למחיצה – אינו אלא בחול המועד, ולא ביום טוב. דאף על גב דבאדם חלקנו בין יודע לאינו יודע, והבהמה אינה יודעת – מכל מקום אסור, דהיא כעץ ואבן כיון שאין לה דעת, והוה כעושה מחיצה ביום טוב (מגן אברהם סעיף קטן יט ואליהו רבה).

סימן תרל סעיף לה[עריכה]

הסומך סוכתו על כרעי המיטה, כלומר: שהמיטה היא כולה מגופפת בדפנות עד למיטה בכל רוחותיה, והעמיד המיטה וסיכך על ראשי דפנותיה, שהם נקראים כרעי המיטה; וידוע שהמצע של המיטה היא באמצע הגובה, ובאופן שאם נמדוד מהמצע עד הסכך אין כאן עשרה טפחים, ורק מהסכך עד הארץ יש עשרה טפחים, והסכך נסמך על עצם המיטה – פסולה, לפי שאין קביעות לסוכה זו.

כלומר: כיון שאין עשרה טפחים מהמצע עד הסכך. אבל כשיש עשרה טפחים – כשרה. ויש שרוצין לפסול מטעם מעמיד בדבר המקבל טומאה. ואינו כן, דכבר נתבאר בסימן תרכט סעיף יט דרוב הפוסקים לא חששו לזה, עיין שם.

סימן תרל סעיף לו[עריכה]

וזהו כשהסוכה נסמכת על המיטה, דכשתטול המיטה – יפול הסכך. אבל אם הסכך עומד על ארבעה עמודים, רק הדפנות של הסוכה הם דפנות המיטה כמו שכתבתי – אין הסוכה נפסלת במה שאין מהמצע עד הסכך עשרה טפחים, כיון שיש מהסכך עד הארץ עשרה טפחים. ואין המיטה ממעטת את האויר, מפני שאף אם תנטל המיטה – לא יפול הסכך, ואז תהיה גובה עשרה טפחים.

ואי קשיא: הא אם תנטל המיטה – לא ישארו דפנות להסוכה. אך אין עניין זה לזה, דלגבי הדפנות חשבינן דופני המיטה לדפנות הסוכה, אבל לא לעניין המעטת האויר. דזהו כמו שנעמיד שולחן בסוכה, או כסא גבוה, באופן שלא ישאר מראשם עד הסכך עשרה טפחים – האם תפסל הסוכה בשביל זה? והכא נמי כן הוא לעניין הכשר סוכה, אף על גב דאי אפשר ליטלה מפני הדפנות שיחסרו להסוכה. דלעניין הכשר הסוכה חשבינן לה כשארי כלים המטלטלים, שאין פוסלים את הסוכה בהמעטת האויר שלהם.

ויש מי שחושש לבלי להעמיד בדבר המקבל טומאה, ולכן נמנעים מלקבוע מסמורות בסכך הסוכה, ונכון הוא. ומכל מקום בדיעבד אין זה פסול, מפני דרוב רבותינו לא חשו לטעם מעמיד בדבר המקבל טומאה. וכן הוא בירושלמי.

(יש ששאלו לפי מה שכתבתי דאמרינן פי תקרה יורד וסותם: אם כן, בכל סוכה נימא פי תקרה יורד וסותם? אך אין זה שאלה, דכיון דנאמרה ההלכה שני דפנות ושלישית טפח – הוי כאלו נאמרה מפורש דלא אמרינן פי תקרה. ודייק ותמצא קל.)

הערות[עריכה]

  1. ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.
  2. ^ ראה בדף השיחה

הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלא[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שהסוכה צריכה להיות צילתה מרובה מחמתה
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן תרלא סעיף א[עריכה]

הלכה למשה מסיני דהסכך צריך להיות צילתה מרובה מחמתה. ואינו דומה לפרוץ ועומד במחיצות, דפרוץ כעומד – מותר, ובחמה וצל – אינו כן.

ולפיכך אם למעלה על הסכך שוין הסיכוך והפנוי – פסולה, שזהו סימן שלמטה חמתה מרובה מצילתה. שזה ידוע בחכמת הראייה, שהחמה הנכנס לחלון – מתפשטת יותר מרוחב החלון, לפי שהאור יש לה התפשטות (רמב"ם בפירוש המשנה פרק שני).

ולכן כיון שצריך צילתה מרובה מחמתה, בעל כרחך שלמעלה הסיכוך הוי הרבה יותר מהפנוי. וזהו שיטת רש"י (כב ב) והרא"ש, וכן הרי"ף והרמב"ם פרק חמישי, וכן כתב הטור. וזהו שיטת רוב רבותינו.

סימן תרלא סעיף ב[עריכה]

ורבינו תם, ורבינו אליעזר ממיץ, והמאור – יש להם שיטה אחרת בזה. והיינו: שלא נאמרה הלכה בפני עצמו על חמה וצל, אלא הם בכלל פרוץ ועומד דמחיצות, וכמו כן פרוץ ועומד דסכך: שאם יש סכך כמו אויר מלמעלה – הוי פרוץ כעומד, ומותר, ואין מודדין החמה והצל.

אמנם בעמדינו למטה, ונראה לנו דהסכך כמו אויר – פסולה, לפי שהאויר מתקצר בראיית העין בריחוק מקום יותר מהסיכוך. ולכן אם למטה נראה הפרוץ כעומד – הוה סימן שהפרוץ יותר על העומד. וכן הוא במחיצות, כשרואים בריחוק מקום.

(והטור הביא בשם העיטור שגם כן מכשיר בכי האי גוונא, אלא שכתב שכשלמעלה שוין – הוי סימן שלמטה הצל מרובה על החמה, עיין שם. וצריך עיון, שזהו נגד החוש.)

סימן תרלא סעיף ג[עריכה]

ולדינא פשיטא דהלכה כרוב הפוסקים. ומכל מקום שיטת רבנו תם אמת: דאם נביט מלמטה למעלה, לא מיבעיא אם נראה שוין פסולה, אלא אפילו נראה הסכך מעט יותר – גם כן פסול לפי שיטת רש"י, דהא האויר מתקצר בראייה. ולכן אפילו נראה מעט יותר – מכל מקום הן שוין, ובשוין פסולה, לפי שלמטה חמתה מרובה מצילתה, כמו שכתבתי. ולכן מלמטה בהכרח שנראה שהסכך הרבה יותר על האויר (ב"ח).

כללו של דבר: כשנמדוד למעלה – צריך שיהיה הסכך יותר על האויר בשיעור נכון, כדי שלמטה יהיה צילתה מרובה מחמתה. וכל שכן כשנמדוד בראיית עין מלמטה למעלה, דצריך עוד יותר. ואם נמדוד למטה – צריך שיהיה הצל מרובה על החמה.

סימן תרלא סעיף ד[עריכה]

ואם הסכך ברובה צילתה מרובה מחמתה בשני משהויין, ובמיעוטה החמה מרובה מצילתה במשהו – כשר אף לישב תחת המיעוט, כיון דבכולל הוי צילתה מרובה משהו. דכמו במחיצות לעניין פרוץ ועומד – הולכין אחר הכולל. כמו שכתבתי בסימן שסב, כמו כן לעניין החמה והצל.

ואם ברובה הוי רק משהו אחת – פסולה, דאם כן הוי צילתה כחמתה (פרישה). וכן אם במיעוטה הצל הרבה יותר, וברובה החמה מעט יותר, אף על פי שבכולל הוי צילתה מרובה – פסולה, לפי שעל כל פנים ברובה הוי חמתה מרובה (שם בשם רי"ו). ואפילו ברובה שוה – פסולה כמובן.

סימן תרלא סעיף ה[עריכה]

ויש מרבותינו שמסתפק: דאולי במה שאנו הולכין אחר הרוב, כמו שכתבתי – זהו בסוכה קטנה. אבל בסוכה גדולה, שיש במשך שבעה טפחים שהוא שיעור סוכה חמתה מרובה – אולי אסור לישב שם, אף שבכולל הוי צילתה מרובה (ר"ן שם). ואף על גב דבמחיצות שבת – פשיטא דהולכין אחר הכולל, אפילו בגדולה הרבה, זהו מפני שאין שיעור למחיצות. אבל במשך סוכה – אולי כל שיעור ושיעור הוי כסוכה בפני עצמו.

ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דיש מחמירין אם הסוכה גדולה, ויש מקום שבע על שבע שחמתו מרובה, אף על פי שבצירוף כל הסוכה הוה הצל מרובה. עד כאן לשונו.

ומסתימת כל הפוסקים מבואר להדיא דגם בסוכה גדולה כן הוא. והכי מבואר להדיא מלשון הש"ס.

(יט א: רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צילתה וכו'. רבי אושעיא אמר: לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלושה בסוכה קטנה וכו', עיין שם. ואי סלקא דעתך דגם רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מיירי בקטנה, כדברי הר"ן, הוה ליה לומר גם כן בסוכה קטנה, כדאמר רבי אושעיא. וצריך עיון גדול, ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלא סעיף ו[עריכה]

דרך הסיכוך להיות קל, כדי שיהא כוכבי חמה נראין מתוכה, וגם כוכבי לילה וכוכבי חמה הם ניצוצי השמש. אמנם בדיעבד, אף אם היתה מעובה כמן בית, ואפילו כוכבי חמה אין נראין מתוכה – כשרה.

וכתב הטור שרבנו תם פסק שאם אין המטר יכול לירד לתוכה – פסולה. והרא"ש לא הביא זה, עיין שם.

וטעמו של רבנו תם הוא מדאמרינן ריש תענית שהגשמים סימן קללה בחג. וכן אמרו שיוצא מסוכה בירידת גשמים. ואם מותר לסכך באופן שלא ירדו גשמים – אין זה סימן קללה, ולא יוצא מן הסוכה.

וטעמו של הרא"ש נראה לי דהא תנן: מסככין בנסרים הפחותים מארבעה טפחים. ופשיטא כשנסכך בהם לא ירדו הגשמים. ואין לומר שירחיק משהו נסר מנסר, מנלן לומר כן? אלא וודאי דרובי הסככים הם מדברים שהגשמים יורדים דרך הסכך, וכדכתיב בנחמיה (ח): "צאו ההר והביאו עלי זית" וגו', וכסככים שלנו. ועל כאלו שנינו דהוא סימן קללה, ויוצא מן הסוכה. אבל אם אחד מסכך בדבר הכשר לסיכוך, ואין הגשמים יורדים – כשרה.

ועוד נראה לי בטעמו של הרא"ש, דהא כתיב: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר". ומהך קרא דריש בריש סוכה דלמעלה מעשרים פסולה, עיין שם. ולרבנו תם צריך לומר דהוא מחסה מהזרם, ולעולם נוטפין גשמים (עיין ב"ח, וצריך עיון).

ויש מהגדולים שחששו לדברי רבנו תם, ופוסלין כשאין הגשמים יכולין לירד (לבוש וב"ח, ועיין מגן אברהם). ורבותינו בעלי השולחן ערוך לא הזכירו מזה דבר. ונראה לעניות דעתי שבשעת הדחק יש לסמוך בפשיטות על דעת הרא"ש, להכשיר כשאין גשמים יורדין לתוכה.

סימן תרלא סעיף ז[עריכה]

הסכך אפילו כיסויו דק מאד, שיש בה הרבה אויר, אלא שאין שלושה טפחים במקום אחד, דבכי האי גוונא פוסל, כמו שאכתוב בסימן הבא, אם בין הכל יש צילתה מרובה מחמתה – כשרה.

כלומר: דזהו גדר הסכך, ולא בדקות ועבות תליא מילתא. וכן אם לא היה הכיסוי מיושר בשוה אלא בבילבול, והיינו שהסיכוך מקצתו למעלה ומקצתו למטה, ובכל הסכך כן הוא – כשרה, ובלבד שלא יהא אחד גבוה מחבירו שלושה טפחים, דאז כשני סככים הם. ולפעמים אף בהפלגה שלושה טפחים מותר, והיינו כגון שיש המשך טפח בהעולה או יותר, ויש מקום כנגדו למטה במשך טפח – אמרינן חבוט רמי, כלומר: חובטין אותו מלמעלה, ונותנין אותו למטה. וזהו הלכה למשה מסיני, דבמשך טפח אמרינן חבוט רמי, ולא בפחות מטפח. ורואין אותו כאלו ירד למטה, ונגע בשפת זה היורד. ולכן צריך שיהיה מכוון כנגד שפת היורד, ויהיה שם מקום טפח פנוי.

סימן תרלא סעיף ח[עריכה]

ודע: דאף על גב דכשקצת מהם גבוהים למעלה משלושה טפחים, בהכרח שהחמה תהיה שם מרובה מפני שתכנס מן הצד, אמנם כיון שאם נשפילם – תהיה צילתה מרובה, וגם עתה בעת שהחמה תהיה באמצע הרקיע והצל יכה תחתיה – תהיה גם עתה צילתה מרובה, ולכן לא חיישינן לה. ואף שיש מי שחולק בזה, כמבואר בטור, מכל מקום כל הפוסקים הסכימו כן, כמו שכתב הטור, עיין שם.

סימן תרלא סעיף ט[עריכה]

קנים היוצאים לאחורי הסוכה, כגון שאחורי דופן אמצעי בולטין קנים מן הסכך, ויש בהם הכשר סוכה, וצילתן מרובן מחמתן; ויש לזה שלושה דפנות, כגון שהדופן האמצעי אינו בקצה הדפנות הצדדיות, אלא נכנסת לתוכן – כשרה.

והרבותא בזה: כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ו שאף על פי שהדופן האמצעי לא נעשה בשבילם, אלא בשביל עיקר הסוכה שהיא לפנים ממנו. עד כאן לשונו.

ולכאורא אינו מובן, דאטו צריך לעשות הדפנות לשמה? והא אפילו כשסיככה שלא לשם סוכה – כשרה, כמו שכתבתי בסימן תרלה, וכל שכן הדפנות. אמנם עיקר כוונתם: דכיון שהדופן האמצעי לא נעשה בשבילם – יש מקום לומר דגם הסכך שחוץ לדופן לא ניתן לשם צל, ובכי האי גוונא פסול, כמבואר שם. וקא משמע לן דאינו כן.

(זה למדתי מדברי הפרישה, עיין שם. ולגירסת התוספות יט א דיבור המתחיל "לבראי" – אתי שפיר בפשיטות, עיין שם.)

סימן תרלא סעיף י[עריכה]

וכן הקנים הבולטין מן הסכך לצד הרביעי הפרוץ, ודופן אחד נמשך עמהן, דמותר לישב תחת סכך זה, אפילו אין לו דופן כנגדו. ולא מיבעיא אם הדופן השנייה הקצרה אינה אלא שבעה טפחים כשיעור סוכה, דפשיטא דכל הכשר סוכה כן הוא: שתים כהלכתן, ושלישית טפח. ומותר להשתמש בכל הדופן אפילו שלא כנגד הטפח.

וכן זה שעשה הדופן שבעה טפחים כדי הכשר סוכה, דמותר להשתמש להלן. אלא אפילו עשה הדופן הקצרה הרבה יותר משבעה טפחים, ומכל מקום לא המשיכה עד הדופן הארוכה שכנגדה, דיש מקום לומר דהאי גברא לאו בשביל הכשר סוכה המשיך הדופן, דאם כן למה היה לו להמשיכה יותר משבעה טפחים? אלא וודאי כוונתו לבלי להשתמש יותר מאורך הדופן הקצר, וזה החלק מהדופן הארוך הנמשך עם הסכך – אין לו שייכות עם סוכה זו, והיא כסוכה בפני עצמו. ואם כן אין לה רק דופן אחד, ומכל מקום כשרה, דלעולם סוכה אחת היא. ולא רצה למשוך הדופן הקצרה יותר, ולא מטעם ביטול זה החלק.

סימן תרלא סעיף יא[עריכה]

ויש להסתפק אם זהו דווקא כשעשה כל הסוכה בהמשך אחד בבת אחת; אבל אם מתחילה עשה דפנות שוות, והסכך היה נמשך חוץ לסוכה, ואחר כך האריך דופן אחת תחת הסכך, דאז היא כסוכה בפני עצמו, ואין לזה הכשר סוכה? או דילמא: אפילו בכי האי גוונא, כיון שסמכה להסוכה – נעשית כסוכה אחת, וכשרה. וכן נראה לעניות דעתי עיקר.

(כל דינים אלו לא נמצאו ברי"ף, ולא ידעתי למה. ואולי משום דלא שכיחי.)

סימן תרלא סעיף יב[עריכה]

כבר נתבאר דהלכה למשה מסיני דפרוץ כעומד – מותר. ולכן אף על גב דלעניין חמה וצל – אינו כן לרוב הפוסקים, כמו שכתבתי, מכל מקום לעניין סכך פסול וסכך כשר – הוה כן. ומכל מקום אמרו חכמים (טו ב): כיון דאי אפשר לצמצם, בהכרח שהכשר יעדיף קצת על הפסול.

ולפיכך אם סיכך במקצת הסוכה בשפודין של ברזל הפסולין לסיכוך, ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים, וגם לא הניח שפודין קצרים ארבעה טפחים במקום אחד, דאם היה ארבעה טפחים רוחב סכך פסול – פוסלת את כל הסוכה, כמו שאכתוב בסימן הבא; אלא שאינם ארבעה במקום אחד, ובין שפוד לשפוד הניח אויר כמלא רוחב השפוד, והניח שם סכך כשר – ומכל מקום פסול, מפני שאי אפשר לצמצם שימלא כל האויר מסכך כשר, ונמצא שהפסול מרובה.

ולכן צריך להעדיף מעט סכך הכשר על השפודין. או אם היו השפודין נתונין שתי – יתן הכשר ערב, או להיפך, דבאופן זה בהכרח שיתמלא כל האויר מסכך הכשר. כלומר: דהא בכי האי גוונא יתן קצוות הכשר על הפסול, דאם לא כן יפלו, ואם כן ממילא שנתמלא כל האויר.

(וכגון שאין להכשר על מה להניחם, רק על הפסול משתי לערב או להיפך. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלא סעיף יג[עריכה]

וזה שאמרנו שלא יהיה ארבעה במקום אחד – זהו בסוכה גדולה. אבל בסוכה קטנה, שאין בה רק שבעה טפחים על שבעה טפחים – אין להיות שלושה טפחים סכך פסול במקום אחד, אלא פחות משלושה, כמו שיתבאר בסימן הבא.

סימן תרלא סעיף יד[עריכה]

כבר נתבאר בסימן תרכט סעיף ל דמדין תורה מסככין אפילו בנסרים שהם רחבים ארבעה טפחים. ומדרבנן אסור, מטעם גזירת תקרה. כלומר: שיאמר מה לי לישב תחתיה, ומה לי לישב תחת תקרת ביתי? אבל בפחות מארבעה – מסככין, משום דתקרת בית אין פחותים מארבעה. ומטעם זה, בזמן הזה שמסככים התקרות בפחות מארבעה – אין מסככין בנסרים כלל, עיין שם.

ואמרו שם במשנה וגמרא (טו ב) דבית המקורה בנסרים שאין עליהם מעזיבה, והיינו טיט וצרורות, שטחין עליהן, אלא מונחים כמות שהן, ועכשיו רוצה להכשירן לשם סוכה, והנסרים רחבין ארבעה טפחים – ואלו מתחילה היה בא לסכך בהן היה אסור, כמו שכתבתי. אמנם כיון שהיתה תקרה, ובא לבטלן מתורת תקרה, לעשותן לשם סכך – התירו חכמים באחד משני דרכים, והיינו: או שיסיר מהם כל המסמרים, ויגביה כל נסר ונסר, ויניחן לשם מצות סוכה. או שיטול נסר אחד מבין נסרים אלו, והיינו נסר מבין שני נסרים בכל הסוכה, ויתן סכך כשר במקומה, ותהיה כולה כשרה מהטעם שיתבאר.

סימן תרלא סעיף טו[עריכה]

וטעמא דמילתא: דסוכה זו פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי" בפסול. ולכן כשמגביה כל נסר ונסר, וחוזר ומניחה – הרי עשייה חדשה לשם סוכה. וכן אם נוטל אחת מבין שתים, ומסכך שם בסכך כשר – פשיטא שהיא עשייה חדשה. וכיון דעביד מעשה בכל נסר שבין שני נסרים – הוה כאלו עשה מעשה בכל המשך הסוכה (ב"ח). וזהו לשיטת הרא"ש, והטור, והשולחן ערוך סעיף ט.

אמנם מרש"י (טו א דיבור המתחיל "רבי מאיר") מתבאר דלאו כל משך הסוכה מתכשר על ידי זה, אלא אותם שבין הנסרים, והנסרים בפסולם עומדים, עיין שם.

ואי קשיא: הא עדיין יש גזירת תקרה, אחרי שהם רחבים ארבעה? אמנם בכי האי גוונא לא גזרו, דכיון דחזינן להאי גברא דבקי בתעשה ולא מן העשוי, ועושה תקון להכשרה, איך נגזור עליו שמא ישב תחת תקרת ביתו? ולכן עדיפא מהבא לסכך בתחילה, שאוסרים עליו לסכך בנסרים של ארבעה טפחים.

סימן תרלא סעיף טז[עריכה]

אבל הרמב"ם בפרק חמישי דין ח כתב:

תקרה שאין עליה מעזיבה... – הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה, אלא לשם בית. לפיכך אם פקפק הנסרים, והניד המסמרים לשם סוכה – הרי זו כשרה, ובלבד שלא יהא בכל נסר ונסר ארבעה טפחים. וכן אם נטל אחד מבנתים, והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה – הרי זה כשרה.

עד כאן לשונו. ונראה להדיא דהרמב"ם סבירא ליה דאדרבא: כשהיה הפסול גם משום תעשה ולא מן העשוי – חמיר טפי. ופשיטא דברחבים ארבעה פסול, אלא אפילו באין רחבים ארבעה – יש בגמרא שפוסל מטעם שהיה עליהם פסול, דתעשה ולא מן העשוי. אלא דלא קיימא לן לומר כן. וזהו הרבותא שמשמיענו: דאפילו כשהיתה על הסכך פסולא דתעשה ולא מן העשוי – מכל מקום מהני הפקפוק או הנטילה מבנתים.

(ומפרש בגמרא שם: בביטולי תקרה קמיפלגי, והכי פירושו: דלעולם באין בהן ארבעה, אלא דמר סבר דבהך פסולה לא מהני הפקפוק, ומר סבר דמהני. וכן הלכה. והמגן אברהם סעיף קטן ח רצה לפרש דרק בפקפוק לא מהני בארבעה, משום הרואה. אבל בנוטל וכו' – מותר אף בארבעה, דאין חשש ברואה, עיין שם. ותמיהני: דלהרמב"ם בעל כרחו פירושא דבביטולי תקרה קמיפלגי פירושו אי בטלה בהכי אם לאו, ואיזה עניין הוא להרואים? וכן מוכח במגיד משנה ובבית יוסף וב"ח, דאתרווייהו קאי. וזהו גם שיטת הרי"ף, וכמו שכתב הר"ן, עיין שם. גם החמד משה השיג על המגן אברהם, עיין שם, ועיין ט"ז סעיף קטן ט. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלא סעיף יז[עריכה]

סוכה שאין לה גג, כגון שהיו ראשי הדפנות דבוקות זו בזו כמו כוורת, או שסמך ראש הדופן של סוכה אל הכותל, ועומדת בשיפוע – פסולה דאין סוכה בלא גג. ושיפועי אוהלים – לאו כאוהלים דמי.

אמנם אם היה לה גג אפילו טפח, או בפחות משלושה סמוך לגגה טפח, וטפח הוי אוהל לעניין כמה דברים – ולכן שם אוהל על זה, ומתכשרה, והשיפוע נחשבת כגג הסוכה. ואם היא מדברים שמסככין בהם – מותר לישן תחת כל השיפוע.

וכן בסמכה לכותל בשיפוע, והגביה הדופן מן הקרקע טפח, ועשה בניין זקוף טפח, והושיב עליו ראשו של השיפוע למטה – דטפח זה משוה כאלו יש לו גג. ולרש"י אפילו הטפח הוא אויר – עושה טפח זה אותו כאוהל, דחשבינן טפח זה לדופן, וכל השיפוע כגג.

ופשוט הוא דצריך שיהא בגובה עשרה טפחים, שבעה על שבעה, שזהו שיעור הכשר סוכה. ונחשב זה כדופן, והשאר למעלה כגג. ולכן צריך שיהא שם סכך כשר. והעשרה טפחים – מודדין ביושר ולא באלכסון. ונראה שגם בהגובה שלמעלה מעשרה – צריך להיות שבעה טפחים, דאין סכך פחות משיעור זה. ויש חולקין בזה, והעיקר כמו שכתבתי (עיין בית יוסף).


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלב[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

בכמה פוסל סכך פסול ואויר
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תרלב סעיף א[עריכה]

קיימא לן לומר דסכך פסול פוסלת כל הסוכה באמצע בארבעה טפחים, ומן הצד בארבע אמות. ואויר פוסלת כל הסוכה, בין באמצע בין מן הצד, בשלושה טפחים (יז א).

וביאור הדברים: כשיש סוכה משלושה דפנות, והרוח הרביעית פרוצה, ומתחיל הסכך פסול או האויר מן תחילת דופן האמצעי, והולך על פני כל הסוכה עד הדופן הפרוץ, ומחלק את הסוכה לשני חלקים, וכל חלק לא נשאר רק בשני דפנות. ולכן כשההפסק הוא פחות משלושה טפחים – הוה כלבוד, ואינו כלום. אבל שלושה טפחים אויר – חולקת לשנים, ונפסלה לגמרי.

וסכך פסול אינה חולקת רק בארבעה טפחים, שזהו מקום חשוב. אבל פחות מארבעה – לא חשיבא לחלקה. ומה שהאויר מחלקה בשלושה – משום דהחלוקה ניכרת להדיא. ובהכרח כשיצאה מלבוד – מחלקת. אבל סכך פסול, דאין החלוקה ניכרת – אינו חולק אלא במקום חשוב: ארבעה טפחים.

סימן תרלב סעיף ב[עריכה]

האויר שפוסל בשלושה טפחים – פוסל בין באמצע הסוכה, בין מן הצד. אבל סכך פסול – אינו פוסל בארבעה טפחים אלא באמצע. אבל מן הצד – אינו פוסל עד ארבע אמות, משום דאמרינן: דופן עקומה. כלומר: דחזינן שזה המשך מהסכך הפסול המונח על הגג, חשבינן ליה כאלו הוא מן הדופן, אלא שהדופן נתעקם על הגג.

ודבר זה אינו מהסברא, אלא הלכה למשה מסיני, דאמרינן בסכך פסול מן הצד דופן עקומה עד משך ארבע אמות. ובאויר אי אפשר לומר כן, דאין מה להעמיד לדופן.

סימן תרלב סעיף ג[עריכה]

זה שאמרנו בביאור של דופן עקומה, דחשבינן לסכך כאלו הוא מן הדופן, ונעקם ונכפף – כן כתב רש"י (יז א), וכן כתב הרמב"ם בפרק חמישי סוף דין יד, וזה לשונו:

רואין כאלו הכותל נעקם, ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל – וכשרה. ודבר זה הלכה למשה מסיני.

עד כאן לשונו. אבל אם כן יש להבין: כיון דחשבינן לה של הכותל, אם כן הסכך הכשר רחוק הרבה מן הכותל? אך נראה לעניות דעתי דהעניין כן הוא: דכך נאמרה ההלכה – דחשבינן לסכך הפסול כאלו הוא מן הדופן ונתעקם, ואחר כך חשבינן כאלו הדופן נתעקם והולך ומגיע להסכך הכשר.

וראיה לדבר זה מהך דאיצטבא, שיתבאר בסימן הבא, כשהסוכה גבוה למעלה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא למעט הגובה. ואמרינן בגמרא (ד א) דאם יש משפת איצטבא ולכותל פחות מארבע אמות – כשרה מטעם דופן עקומה. ושם בעל כרחך כאלו הדופן נתעקמה ובא להאיצטבא, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק רביעי דין יד, וזה לשונו:

בנה איצטבא באמצעה... פחות מארבע אמות – כשרה, וכאלו המחיצה נוגעת באיצטבא...

עד כאן לשונו, הרי להדיא כדברינו.

(ומה שרש"י שם דחה פירוש זה – היינו שלא זה בלבד, אבל תרווייהו צריכי. וגם באיצטבא יש לומר כן, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלב סעיף ד[עריכה]

יש אומרים דלא אמרינן דופן עקומה אלא במחיצות המגיעות להסכך. אבל אם אין המחיצות מגיעות לסכך – לא אמרינן דופן עקומה (ר"ן וכסף משנה שם).

והטעם נראה דכל היכי דמפסיק אויר, אפילו בגובה – אין מקום להדופן לצרפה, ואיך נאמר שהסכך הפסול הוא מן הדופן ונתעקם? הלא אינו מגיע להדופן שבהצד, מפני האויר המפסיק.

אבל הטור כתב דאמרינן דופן עקומה אפילו אין הדופן אלא עשרה טפחים, והגג גבוה ממנו הרבה, שאנו רואין הדופן כאלו עולה עד למעלה, ואז נאמר דופן עקומה. עד כאן לשונו. כלומר: שזה עצמו רואין כאלו הדופן עולה עד למעלה.

ואי קשיא: אם כן גם באויר נימא דופן עקומה? דאינו כן, דדווקא באויר דפנות שלמעלה מהכשר סוכה שאין בו צורך – יש לומר כן, ולא באויר שעל הגג, שהוא עיקר מקום הכשר סוכה. ולענין דינא יש להחמיר.

(וכן כתב הב"ח, והמגן אברהם סעיף קטן א. והט"ז סעיף קטן א האריך להקשות על המחמירים. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלב סעיף ה[עריכה]

ודע: דבסכך פסול פחות מארבעה טפחים – מותר לישן תחתיו, דבטל לגבי כל הסוכה. אבל מן הצד דפוסל בארבע אמות, ובפחות כשר – לא יישן תחתיו כשרוחבו ארבעה טפחים, שהוא מקום חשוב. ובאויר אף בפחות משלושה, שאינו פוסל את הסוכה – מכל מקום לא יישן תחתיו, אף על פי שפחות משלושה מצטרף גם להכשר סוכה, כמו שיתבאר. מכל מקום אין לישן תחתיו כשהולך על פני כל הסוכה, דמינכר טובא; או אפילו אינו הולך על פני כל הסוכה, אלא שיש בו משך שהאדם יכול לישן כנגדו ראשו ורובו. אבל בלאו הכי – מותר, שהרי אין לך סוכה שאין שם נקבים נקבים. אלא כשיש אויר משך נכון – אין לישן תחתיו, ולא לאכול ולא לישב תחתיו. ואינו דומה לסכך פסול, מפני שניכר הרבה.

סימן תרלב סעיף ו[עריכה]

וזה שחלקנו בין אויר לסכך פסול, ובין אמצע למן הצד – זהו הכל בסוכה גדולה. אבל בסוכה קטנה, שאין בה אלא שיעור סוכה שבעה טפחים – אין חילוק בין אויר לסכך פסול, ובין אמצע למן הצד. אלא בכל גווני פחות משלושה – כשרה, ומצטרפת להכשר סוכה, וישנים תחתיו, דכלבוד דמי. ושלושה טפחים פסולה.

והטעם פשוט: דכיון דקטנה היא, אי אפשר לילך בה בסכך פסול עד שיעור ארבעה טפחים. דאם כן תהא רובה בפסול, ובהכרח לילך בה עד שיעור לבוד. וכל שיצא מתורת לבוד – פסולה בכל דבר ובכל מקום.

סימן תרלב סעיף ז[עריכה]

דופן עקומה, שנאמרה ההלכה על ארבע אמות – הוי בין בדופן אחד, בין בכל הדפנות. הלכך בית שנפחת הגג באמצע, וסיכך במקום הפחת, ונשאר מן התקרה סביב בין סכך הכשר לכתלים פחות מארבע אמות – כשרה. ומיהו אין ישנים תחתיו כל זמן שיש בו ארבעה טפחים. ואם במקום אחד יש ארבעה, ובמקום אחד פחות – מותר לישן במקום הפחות.

סימן תרלב סעיף ח[עריכה]

זהו שנתבאר דסכך פסול – פוסל באמצע בארבעה טפחים, ואויר פוסל בשלושה, היינו כמו שכתבתי דאין להסוכה אלא שלושה דפנות. ומתחיל בדופן האמצעי, ומהלך על פני כל הסוכה עד הצד הפרוץ. דהשתא מפסיק הפסול או האויר בין סכך כשר לכשר, ולא נשאר מכל צד אלא שני דפנות.

אבל אם מתחיל מהדופן שמן הצד, ומהלך עד הדופן השנייה שכנגדה, אם נשאר מהכשר לצד הדופן האמצעית כדי הכשר סוכה, דהיינו שבעה טפחים – כשרה, שהרי יש לה שלושה דפנות. והצד שמעבר הפתח, והיינו לצד הפרוץ, אם ההפסק הוא בשלושה טפחים אויר – בכל עניין פסול, כמו שכתבתי.

אבל אם מפסיק סכך פסול בארבעה טפחים, ואצל הפתח עדיין נשאר כדי הכשר סוכה, אם יש מן צד הכשר עד הדופן האמצעית כדי לומר דופן עקומה, והיינו פחות מארבע אמות – כל הסוכה כשרה: הצד הפנימי הרי יש לו שלושה דפנות, והצד החיצון מתכשר על ידי דופן עקומה, שאנו רואין הדופן האמצעי כאלו עומדת אצל צד החיצון.

ואין לומר: כיון דנוטלין הדופן משם, איך יכשר הצד הפנימי? דהא באמת אין נוטלין משם, רק רואין כאלו עומדת בשם, וממילא דכולה כשרה (טור). ופשוט הוא דאם הדופן השלישית אינה רק שבעה טפחים, ויש ארבעה טפחים סכך פסול אחר השבעה טפחים לצד הדופן הפרוצה – שאינו כשר רק הצד הפנימי. אבל הצד החיצון – אין לו רק שתי דפנות (שם), הדופן הארוכה והאמצעית, ופסולה.

סימן תרלב סעיף ט[עריכה]

כל זה הוא כשהאויר או הפסול הולכים על פני כל הסוכה. אבל אם באמצע הסוכה יש אויר שלושה על שלושה, או סכך פסול ארבעה על ארבעה, ובהצדדים מחובר הסכך כשר זה לזה, אם יש מהאויר או מהפסול הכשר סוכה עד הדופן האמצעי – הכל כשר. דמה שבצדדין – פשיטא דכשר, דהא הוא מחובר לשיעור הכשר סוכה. וכן מה שנמשך מהצדדין לצד הפתח – מחובר הוא. ואפילו הכשר שאחר הפסול, או אחר האויר לצד הפתח, דחיבורו הוא רק על ידי הצדדין – מכל מקום סוף סוף מחובר הוא להכשר סוכה.

ולא גרע מפסל היוצא מן הסוכה, דנדון כסוכה כמו שכתבתי בסימן הקודם. ורק תחת האויר ותחת הפסול לבד – פסול לישן שם, כמו שכתבתי. ובאמת אפילו אין מהאויר או מהפסול הכשר סוכה עד הדופן האמצעית – גם כן לית לן בה, דכל הסוכה מצטרפת יחד לשיעור הכשר סוכה, כיון שמחוברין מן הצדדין (שם).

סימן תרלב סעיף י[עריכה]

אם יש סכך פסול פחות מארבעה טפחים, ואצלו אויר פחות משלושה טפחים – אין מצטרפין זה לזה לפסול הסוכה. הלכך אם יש אויר שלושה טפחים – יכול למעטו בסכך פסול, וכשר.

וזהו דווקא בסוכה גדולה. אבל בסוכה קטנה שאין בה אלא שבעה על שבעה – מצטרפין זה לזה לפסול. ולאו משום צירוף, אלא משום חסרון השיעור.

ואם יש סכך פסול שני טפחים, ואחר כך אויר פחות משלושה טפחים, ואחר כך עוד סכך פסול שני טפחים – מסתפק הרא"ש ז"ל אם שני הפסולים מצטרפין לפיסול הסוכה. מי אמרינן: כיון דאויר מפסיק ביניהם – לא מצטרף? או דילמא: כיון דאין באויר שבעה – מצטרפין.

ולאו מטעם לבוד, דלא אמרינן לבוד להחמיר. דאם היו אומרים לבוד להחמיר – היה די בטפח סכך פסול מכאן, וטפח מכאן, וביניהם שני טפחים אויר, ועל ידי לבוד נעשה ארבעה טפחים סכך פסול. אלא וודאי לא אמרינן לבוד להחמיר. ואפילו מאן דסבירא ליה דאמרינן לבוד להחמיר – לא אמרינן רק אלא שנעשו כשניהם סמוכים זה לזה, אבל לא שהאויר יצטרף (עיין מגן אברהם סעיף קטן ה, ולעיל סימן תקב סעיף קטן ט).

אלא דבכאן הספק דכיון שאינו מקום חשוב – אינו חשוב שיפסיק, והוי כאלו הם מחוברים, והוי סכך פסול בארבעה טפחים. והולכין להחמיר, כי זהו ספיקא דאורייתא.

סימן תרלב סעיף יא[עריכה]

איתא בגמרא (יד ב) דהא דאמרינן דסכך פסול, פוסל בארבעה טפחים – אפילו אין כל הארבעה טפחים בתוך הסוכה, כגון שהניח על הסוכה סכך פסול אצל הדופן הפרוץ. שאי אפשר לומר בשם דין דופן עקומה, כיון שאין שם דופן, והכניס שלושה טפחים לתוך הסוכה, וטפח אחד חוץ לסוכה – דהוה ליה כפסל היוצא מן הסוכה, ונדון כסוכה, ונחשבו השלושה טפחים כסכך פסול. ואסור לישן תחתיו, מפני שהטפח שמבחוץ נחשב כאלו הוא לפנים. ואם היא סוכה קטנה – נפסלת כל הסוכה, דהוי כסוכה קטנה שיש בה ארבעה סכך פסול, שנפסלת כולה, כמו שנתבאר.

ולפי זה אף אם אינה בצד הפרוץ, אלא בצד הדופן, שיש לומר דופן עקומה – מכל מקום בסוכה קטנה הרי חסר השיעור (מהרש"א שם).

סימן תרלב סעיף יב[עריכה]

ולפי זה יש ליזהר בסוכות הבנויות שלנו, שיש עד מקום פתיחת הגג קצת בניין, דהוי כסכך פסול. ואמת שהוא פחות מארבעה טפחים, אבל ברובם הם מקצתם בולטים גם לחוץ לכותל חוץ לסוכה, וביחד יהיה ארבעה טפחים. ואם כן אסור לישן תחתיו.

ויש מי שאומר כיון שיש כותל ביניהם – אינו מצטרף זה לזה. ולכן אם אין ארבעה סכך פסול לתוך הסוכה – מותר לישן תחתיו (מגן אברהם סוף סעיף קטן א). ויש להחמיר כדיעה ראשונה.

(גם החמד משה חולק על המגן אברהם. והפרי מגדים גם כן כמסתפק בזה, ונוטה להחמיר, עיין שם.)

סימן תרלב סעיף יג[עריכה]

ודע דהא דאמרינן דופן עקומה עד ארבע אמות – זהו במשך השוה. אבל בגג משופע, אפילו אם יש בשיפועו ארבע אמות ויותר, אם אין במשך השוה ארבע אמות – אמרינן דופן עקומה (מגן אברהם סעיף קטן ב).

ובהא דאמרינן דבסוכה קטנה של שבעה טפחים – כל שלושה טפחים פוסלת הסוכה: לאו דווקא שבעה טפחים, אלא כל שהיא פחות מן עשרה טפחים – פוסל שלושה טפחים, כיון שלא ישאר שבעה טפחים שיעור סוכה (שם סעיף קטן ג).

(ומה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן ב, דאם הגג עקום למעלה, שהולך בשיפוע, ואין בו ארבע אמות במשך השוה, ורק בשיפועו למטה יש קורה בפחות משלושה טפחים, דאי מצטרפת ליה הוה ליה ארבע אמות, ולא אמרינן דופן עקומה – מכל מקום כיון דבצד הגובה הוא רחוק שלושה טפחים, ואם כן צריך לומר חבוט ולבוד. ולא אמרינן כן להחמיר, עיין שם. וזהו לשיטתו בסימן תקב, דאמרינן לבוד להחמיר, כמו שכתבתי בסעיף י. אבל להאומרים דלא אמרינן לבוד להחמיר, גם בלא חבוט לא אמרינן לבוד. וכעין זה כתב הר"ן ז"ל בפלוגתא דרב אחא ורבינא יח א, דלא אמרינן לבוד ודופן עקומה ביחד, עיין שם ובמחצית השקל סעיף קטן ב.)


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלג[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין גובה הסוכה, שלא תהיה גובה יותר מעשרים אמה
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן תרלג סעיף א[עריכה]

שנינו בריש סוכה: סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה – פסולה. דסוכה הוה דירת עראי, ועד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי אם ירצה. אבל למעלה מעשרים אמה אי אפשר לעשותה דירת עראי, מפני גובהה. והתורה הקפידה שהסוכה תהיה ביכולת להיות דירת עראי (כרבא שם דכ"פ הרי"ף, עיין שם).

ואין חילוק בין סוכה קטנה לסוכה גדולה, ובין מחיצות מגיעות לסכך ובין אין מגיעות לסכך – דבכולהו פסול למעלה מעשרים אמה.

(משום דלאינך אמוראי יש חילוק, כמבואר בגמרא, אבל לרבא אין חילוק.)

סימן תרלג סעיף ב[עריכה]

אל תטעה לומר דכיון דהתורה ציותה דירת עראי לסוכה – אין לעשותה חזקה, דאינו כן. דיכול לעשות אפילו מחיצות מברזל, אלא התורה אמרה שתהיה ראויה לעשותה עראי (גמרא).

ויש להסתפק: דנהי דוודאי כן הוא, מכל מקום אולי על כל פנים יש יותר הידור לעשותה עראי, כדרך הסוכות הנעשים לחג הסוכות, ואחר כך סותרים אותם, משנעשה אותם בבתים בנויים בסילוק הגגות, כדרך שאנו עושים בסוכות הקבועות בהבתים?

ונראה דאין קפידא כלל, ואין הידור בזה יותר מבזה. דעיקר "עראי" הוא על הסכך, ולא על הדפנות. אלא דמכל מקום אי אפשר לעשות דפנות בגובה, באופן שאי אפשר לעשותם עראי כלל.

(ואף על גב דקצת נראה מלשון רבא שם, שאומר: עד עשרים אמה... כי עביד דירת קבע נמי נפיק וכו'. ומשמע "נפיק" בדיעבד. אינו כן, דנקיט זה אטו למעלה מעשרים, דגם בדיעבד פסול. וכן מבואר מתוספות דיבור המתחיל "כי", עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלג סעיף ג[עריכה]

כל אמה היא בת ששה טפחים מצומצמות, והם נגד מרווחות בפחות חצי אצבע לאמה. וזה שאמרנו למעלה מעשרים פסולה, הכוונה על החלל, כלומר: שהחלל לא יהא יותר מן עשרים אמה. אבל הסכך יכול להיות למעלה מעשרים אמה. והכי איתא בריש עירובין, עיין שם.

סימן תרלג סעיף ד[עריכה]

היתה גבוה מעשרים אמה, והוצין יורדין לתוך עשרים, אם צלתן מרובה מחמתן – כשרה, כן הוא בגמרא (ד א).

ופירש הרא"ש ד"הוצין יורדין לתוך עשרים" – היינו שמגיעות עד חלל עשרים, עיין שם. כלומר: דהא קיימא לן לומר דחלל סוכה לא יהיה יותר מעשרים, אבל הסכך יכול להיות למעלה מעשרים. אלא דכאן מיירי דהחלל הוא יותר מעשרים, ורק ההוצין, כלומר הענפים והעלים היוצאים – הם יורדים למטה עד שמכסים את החלל היותר מעשרים. ובעינן שבהם עצמן יהיה צלתן מרובה מחמתן. ואם לאו כמאן דליתנייהו דמי, כיון שאינן מעיקר הסכך. דבעיקר הסכך לא היינו מצריכים שבגמר העשרים יהיה צלתן מרובה מחמתן, דאין טעם בזה אלא מפני שהם הוצין.

סימן תרלג סעיף ה[עריכה]

ויש אומרים דמטעם זה דאין ההוצין מעיקר הסכך – בעינן שיהיו בתוך עשרים ממש,וצלתן מרובה מחמתן. ואם היו למעלה מעשרים, אף על פי שצלתן מרובה מחמתן – רואין אותם כאלו אינם (כסף משנה מהר"ן, עיין שם). וכן מבואר מלשון הרמב"ם בפרק רביעי, עיין שם.

אבל הטור כתב: והוצין יורדין עד עשרים, עיין שם. וזהו כלשון הרא"ש, עיין שם. ורבינו הבית יוסף בסעיף ב מסתים לה סתומי.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ב, שתפס דדברי הרא"ש והר"ן אחד הם. ואינו כן, ועיין מחצית השקל ופרי מגדים.)

סימן תרלג סעיף ו[עריכה]

סוכה שחללה יותר מעשרים אמה, ותלה בה דברים נאים תחת הסכך, ועל ידי כן נתמעט החלל – אינו מועיל, כיון שאין זה מן הסכך. ולא דמו להוצין. ואף שהם כשרים לסיכוך, מכל מקום כיון שתלאן לנוי ולא לשם צל – אינן בכלל סכך, ואין ממעטין החלל היותר מעשרים.

וכן אם רוצה למעט החלל על ידי הגבהת הקרקע, כגון שנתן כרים וכסתות או שארי דברים על הקרקע, ומיעט החלל – לא הוי מיעוט, דלא נתבטלו להקרקע, אפילו ביטלם בפירוש. אבל אם מיעטה בתבן הרבה שנתן על הקרקע, וביטלן בפירוש – הוי מיעוט. וקל וחומר אם נתן עפר וביטלו לעולם בפירוש.

אבל אם לא ביטלו בפירוש, אפילו עפר – לא הוי מיעוט. אף על פי שידוע שלא יטלו מכאן, מכל מקום כשלא ביטלו בפירוש – לא הוי מיעוט, וכל שכן תבן.

ויראה לי דהוא הדין אם הניח עצים על הארץ, כמו רצפה, וביטלן בפירוש – דהוה מיעוט. ואולי דרצפה הוי סתם כמפרש. וכל שארי דברים – לא מהני אפילו ביטל בפירוש, דאין דרכן להתבטל. ובטלה דעתו אצל כל אדם, אפילו אם הוא רוצה באמת לבטלם. ואין ממעטין ביום טוב מפני שזהו כבניין.

סימן תרלג סעיף ז[עריכה]

היתה גבוה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה, וכיון שהוא בניין וודאי ממעט, ויש בה שיעור סוכה שבעה על שבעה – מכשרת כל הסוכה, דשאר הסוכה הוה כקנים היוצאים לאחורי סוכה, דהוי כסוכה.

ואף על גב דהתם מיהו הסכך כשר, והכא הרי הסכך פסול שהוא מעשרים ולמעלה, אמנם גם זה לא מקרי סכך פסול, שהרי כשר הוא, אלא שאוירו אינו מהכשר סוכה. ויש מי שסובר באמת דבכאן אין ההיתר רק על האיצטבא, ולא בכל הסוכה (ר"ן ור' ישעיה בטור). והטור והשולחן ערוך סתמו כדיעה ראשונה, וזהו דעת רוב הפוסקים.

סימן תרלג סעיף ח[עריכה]

אם בנה האיצטבא מן הצד, כלומר לאחת מכותלי הצדדים, אם יש משפת האיצטבא עד הכותל השני יותר מארבע אמות – פסולה לגמרי, שהרי אין למשך האיצטבא רק שני דפנות. ולא אמרינן בהאיצטבא גוד אסיק מחיצתא, משום דאין אלו מחיצות הניכרות, ואין דומין למחיצות הבית.

ואם פחות מארבע אמות – כשרה על האיצטבא דווקא, דאמרינן דופן עקומה, ורואין הסכך כאלו נתעקם עד תחת האיצטבא בשפתה. אבל השאר אי אפשר להכשיר כמקודם, כדין קנים היוצאין לאחורי סוכה, שהרי אנחנו נוטלין הסכך משם, ומעמידין אותם כנגד האיצטבא. ואף על גב דאין זה אלא רואין בעלמא, ומאי שנא מהדין המבואר בסימן הקודם בסכך פסול, שמפסיק באמצע הסוכה? דאף על גב דלעניין צד החצון אנו רואין כאלו הדופן האמצעית עומדת כאן, מכל מקום גם הצד הפנימי כשר. דלא דמי, דהתם הצד הפנימי כשר גמור, ורק לעניין צד החצון אומרים רואין. אבל הכא מחוץ לאיצטבא הא הוא פסול, וכיון דגם לעניין האיצטבא אנו מורידים אותו לכאן, ואיך נעשנו כשירים של האיצטבא?

(והמגן אברהם סעיף קטן ו טרח בזה, עיין שם. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות. וגם מה שהקשה מסוף סימן תרלא – לא ידעתי, דשם הא אין כאן רואים, ואיזה דמיון הוא? ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלג סעיף ט[עריכה]

ואם בנה האיצטבא באמצע, אם יש ממנו לכותל בכל צד פחות מארבע אמות – כשרה על האיצטבא. דכבר נתבאר בסימן הקודם דאמרינן דופן עקומה, אפילו מארבע הרוחות, ואפילו אם האיצטבא גבוה יותר מעשרה – לא אמרינן רשות אחרת היא, אלא בטילה להסוכה.

ואם יש בינה לכותל ארבע אמות – פסולה. ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, אפילו היא גבוה עשרה דהיא כרשות בפני עצמה – מכל מקום אינה דומה למחיצות הבית, כמו שכתבתי, ולא אמרינן בה גוד אסיק מחיצתא. ואפילו אם לשני דפנות היא בתוך ארבע אמות – אינו מועיל, שהרי אין לה רק שתי מחיצות, אלא אם כן היא בתוך ארבעה לשלוש מחיצות.

סימן תרלג סעיף י[עריכה]

סוכה יש לה שיעור בגובה למעלה ולמטה. למעלה: כמו שנתבאר, שאין לה להיות גבוה מעשרים אמה. ולמטה: שלא תהא פחותה מעשרה טפחים, דכל למטה מעשרה – אינה ראויה אפילו לדירת עראי, ואינה אלא כלול של תרנגולים, ולא לדירת אדם.

ולכן סוכה אין החלל שלה גבוה עשרה טפחים – פסולה. ואפילו היא גבוה עשרה טפחים, והסכך הוא למעלה מעשרה, אלא שהוצין יורדין לתוך עשרה – גם כן פסולה, ואפילו הם חמתה מרובה מצילתה, דאין הפסול מטעם הסכך אלא משום דלא נשאר עשרה טפחים אויר לתשמיש, ואינה דירת אדם.

ומכל מקום אם תלה שם דברים לנוי סוכה – כשרה, אף שיורדים לתוך עשרה. וכן כל דבר שאינו בגדר אוהל, שהרי האוהל הוא עשרה. וזהו תשמישי הסוכה, מה שאין כן ההוצין הם אוהל שמאהילין על הסוכה, וממעטין אוהל הסוכה.

סימן תרלג סעיף יא[עריכה]

היתה נמוכה מעשרה, וחפר בהקרקע על פני כל הסוכה, והשלימה לעשרה – כשרה. ואינו צריך לפקפק את הסכך, ולחזור ולהניחם, משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי הסכך הוא בכשרות, ולא מפני שאין שיעור בהמחיצות יפסול הסכך. הא למה זה דומה? למי שעושה סוכה ומתחילה עושה הסיכוך, ואחר כך עושה הדפנות. האם תפסל מפני זה? והכא נמי כן הוא. אך בזה יש פוסלין, ויתבאר בסימן תרלה.

סימן תרלג סעיף יב[עריכה]

אם לא חקק בקרקע על פני כל הסוכה, אלא חקק כפי שיעור ההכשר שבעה על שבעה, אם יש בין החקק להכותל שלושה טפחים – פסולה, מפני שהדפנות רחוקות מהכשר הסוכה. ולא אמרינן בזה דופן עקומה, דלא נאמרה ההלכה אלא לדפנות גמורים, אלא שפסולם הוא מפני הריחוק מהסכך – אמרינן דופן עקומה. אבל לא לעשות על ידי דופן עקימה דופן, מה שאינו דופן כלל. אבל פחות משלושה – כשרה, דכל פחות משלושה כלבוד דמי.

וכתב הטור דאין ההכשר רק תחת החקק, ולא חוצה לה. ואינו דומה לאיצטבא, דשוינן להמותר כקנים היוצאים, כיון דבכאן אין ראוי כלל לתשמיש. ואינו דומה לסוף סימן תרלא בסוכה בשיפוע, שמותר לישן אפילו במקום השיפוע שאין שם עשרה; דהתם הדופן הוא דופן גמורה, אלא שעל ידי השיפוע מתקצרת במקום אחד, וכולה חד דופן היא. מה שאין כן הכא, שבמקום שעומדת אין עליה שם דופן כלל, ואיך נכשירנה.

(ומיושב קושית המגן אברהם סעיף קטן ח, וכן כתב החמד משה.)

ופשוט הוא דכשם שחקיקה בקרקע להשלים השיעור – מהני, כמו כן אם הסכך עב הרבה, ונוטל מהסכך מלמטה עד כדי להשלים עשרה טפחים – מהני כמו חקק (שם).

(עיין פרי מגדים סעיף קטן ט, שמסתפק בבור עמוק עשרה, ונעץ על שפתו ארבעה קונדיסין גבוהים, וסיכך עליהם: מי אמרינן גוד אסיק, כיון שהמחיצות ניכרים מבפנים? או בעינן שיוכרו מבחוץ? עיין שם. ולפי עניות דעתי: פשיטא דפסול. דהא בכי האי גוונא בשפת הגג גם כן הרבה פוסלין, כמו שכתבתי בסימן תרל. ואפילו להיש מכשירין – לא הכשירו רק בכותלים שעל הקרקע. וראיה: דהא באמצע הגג – לדברי הכל פסול. והרי בבית יש מחיצות הניכרות. אלא וודאי דבעינן ניכרות בחוץ, גלוי לכל. ודייק ותמצא קל.)


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלד[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא תהיה הסוכה פחותה מן שבעה על שבעה טפחים
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תרלד סעיף א[עריכה]

אף על גב דכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות – אינה נחשבת בית כלל לשום דבר: למזוזה, ולמעקה, ולנגעים, ולבתי ערי חומה, ולחזור עליה מעורכי המלחמה, ואין מניחין בו עירוב, ואין בזה כדי חלוקה (סוכה ג א), ואינו טובל למעשר ולנדרים (תוספות שם בשם הירושלמי), ואינה נחשבת פתח בית אביה בנערה המאורסה (שם), משום דלא דיירי בה אינשי (גמרא שם); מכל מקום בסוכה דהיא דירת עראי – באה הקבלה דדי בשבעה טפחים על שבעה טפחים, כדי שיכנס בה ראשו של אדם ורוב גופו, ושולחן קטן של טפח על טפח, ויוצא בה ידי חובתו.

סימן תרלד סעיף ב[עריכה]

ואף על גב דאינה ראויה לישן כדרך האדם בשכיבה, מכל מקום יכול לישן בישיבה, לתמוך על הכותל.

ודווקא שבעה על שבעה. אבל אם באורך פחות משבע וברוחב הרבה יותר משבע, או להיפך, אף על גב שבכולל יהיה יותר משיעור זה – מכל מקום אינו מועיל; דכל שהאורך או הרוחב פחות משיעור זה – אי אפשר לאדם לישב בה כראוי (ט"ז ומגן אברהם). דלא כיש מי שרוצה להכשיר בארוכה וקצרה. ואף על גב דלעניין מזוזה ושארי דברים – מועיל כי האי גוונא, זהו בארבע אמות על ארבע אמות, שיש שם מקום מרווח, ולא בשבעה על שבעה.

ולגודל הסוכה – אין לה שיעור. ואף על גב דלעניין גובה יש שיעור עשרים אמה – מכל מקום באורך ורוחב אין לסוכה שיעור למעלה.

סימן תרלד סעיף ג[עריכה]

ואם היא עגולה – צריך שיסבב אותה חוט של עשרים ותשעה טפחים ושני חומשין, דבזה יש לפי חשבון המדידה מרובע של שבעה על שבעה.

ואפילו סוכה גדולה הרבה, ובמקום אחד יש קרן משוך שאין בו שבעה על שבעה – אסור לישב שם; כיון שהמקום צר, ואינו ראוי לישיבה – אינו בכלל הסוכה (מגן אברהם). ויש לזה ראיה מגמרא מקיטוניות של הילני המלכה ריש סוכה, עיין שם.

ואלו השבעה טפחים על שבעה טפחים – צריך שיהא פנוי לגמרי, לבד השולחן הקטן שאוכל עליו. ואפילו נתן בגדים לנאותה, וממעטים אותה משבעה על שבעה – פסולה, לפי שלא ישאר מקום לשבת. ולא דמי לגובה עשרה שבסימן הקודם, שבשם יש רוחב ואורך כראוי.

סימן תרלד סעיף ד[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף:

מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו חוץ לסוכה, ואכל – כאלו לא אכל בסוכה, אפילו אם היא סוכה גדולה, גזירה שמא ימשך אחר שולחנו.

עד כאן לשונו. ופסק כהרי"ף והרמב"ם בפרק ששי דין ח, דכמו ששיעור סוכה צריך כדי ראשו ורובו ושולחנו כמו כן בסוכה גדולה אין לישב על הפתח ולאכול משולחנו שחוץ לסוכה. אבל הרא"ש, והטור, וכמה מהגאונים פסקו דבזה אין איסור, כמו שכתב הטור.

סימן תרלד סעיף ה[עריכה]

ויש לדקדק בלשון רבינו הבית יוסף, שכתב: כאלו לא אכל בסוכה. והא מדאורייתא וודאי יצא, כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו!

ובאמת לשון הרמב"ם שכתב: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו חוץ לסוכה, ואוכל – הרי זה אסור, וכאלו לא אכל בסוכה... גזירה וכו'. עד כאן לשונו. והאריך בכוונה, והכי פירושו: הרי זה אסור מדרבנן, והחמירו עליו כאלו לא אכל בסוכה. אבל מדאורייתא – וודאי יצא.

אבל רבינו הבית יוסף שכתב להדיא "כאלו לא אכל בסוכה" – משמע דגם מן התורה כן, וזה אי אפשר. ונראה דהעניין כן הוא: דוודאי אינו אלא דרבנן, אך רבנן עשאוהו שגם מן התורה אינו יוצא, מפני שהקלקול קרוב. והוכרחו לזה מלשון המשנה (כח א), שאמרו על זה שהעושה כן – לא קיים מצות סוכה מימיו.

וזהו שאומר הרמב"ם: הרי זה אסור. כלומר: מדרבנן, ועשאוהו כאלו לא אכל מן התורה. ורבינו הבית יוסף גם כן כוונתו כן, אלא שקיצר בדבריו (וכן כתב התוספות בברכות יא א ובריש סוכה).

ואם מקצת השולחן עומד בסוכה, ומקצתו חוץ לסוכה – מותר (מגן אברהם).


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלה[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני סוכות גנב"ך (גוים, נשים, בהמה, כותים) ורקב"ש (רועים, קיצנים, בורגנין, שומרים)
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תרלה סעיף א[עריכה]

אינו צריך לעשות הסוכה לשמה, לשם סוכת מצוה. והא דכתיב: "חג הסוכות שבעת ימים לד'" – אין הכוונה לעשותה לשמה, אלא שאסורה כל שבעה כקדש, ויתבאר בסימן תרלח.

וכן הא דכתיב: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" – זהו שרשאין לעשות סוכה בחול המועד, ויתבאר בסימן תרלז. והא דכתיב "לך" – אין הכוונה "לך" = "לשמה", כדדרשינן בציצית: "גדילים תעשה לך" – "לשם חובך" (מנחות מב ב). אלא בכאן הכוונה להוציא את הגזולה, ויתבאר בסימן תרלז. דהכי משמע "לך" – "שלך יהא", כמו "לכם" דלולב. אך בציצית יש על זה קרא אחר: "ועשו להם ציצית", "להם" – משלהם ולא הגזול. ולכן דרשינן מ"לך" – לשם חובך, מה שאין כן בסוכה (סוכה ט א).

סימן תרלה סעיף ב[עריכה]

ומכל מקום, אף על גב דלא בעינן סוכה לשמה, מכל מקום לא כל הסוכות כשרות, אף על פי שהסכך הוא מהדברים הכשירים לסיכוך, וכן הדפנות כהלכתן, וצילתה מרובה מחמתה. והיינו: דבעינן שנעשית לצל להסתתר שם משרב ושמש, כדכתיב: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב".

אבל אם נעשית מאליה – פסולה, שהרי אינה לצל. וכן אם נעשית להצניע שם דבר, או לאוצר תבואה, וכיוצא בזה – אינה סוכה, כיון שלא נעשית להסתיר עצמו בצל מחום. וכן אפילו נעשית להסתיר עצמו, אלא שעשאה לדור בה כל השנה – אם כן הוה ביתו של כל השנה, והתורה אמרה: "בסוכות תשבו", ולא בבית שאתה יושב בה כל השנה כולה.

אלא אינה כשרה, אלא אם כן נעשית לדירת עראי לשם צל, להסתיר עצמו לפרקים מחום השמש, והמטר, והצינה – אז יש על זה שם סוכה, ויכול לישב בה לשם מצות סוכה, אף שלא עשאה לשם מצוה (עיין ב"ח ומגן אברהם).

סימן תרלה סעיף ג[עריכה]

וכך שנו חכמים: סוכת גנב"ך כשרה, סוכת רקב"ש כשרה. והכי פירושו: סוכה שעשאה אינו יהודי או אשה כדי להסתר שם מחמה, וכן סוכה העשויה לבהמה להסתירה מחוזק חום השמש, וכן סוכת כותיים ההולכים בעדרים, וכן סוכת רועים, סוכת קייצים, כלומר שומרי קציעות שבשדה המונחים לייבש, וכן סוכת בורגנין, היינו שומרי העיר, וכן סוכת שומרי פירות – כל אלו כשרים, מפני שעשויים לצל, שעושים סוכה כדי להסתיר עצמם מחום השמש.

(כותיים – זהו כותים שבמקרא במלכים ב יז, שלא נהגו בדת ישראל. והרבותא בכל אלו: אף שבוודאי לא נעשו לשם מצוה, מכל מקום כשרים, מאחר שנעשו לצל.)

סימן תרלה סעיף ד[עריכה]

וכיון שנתבאר דסוכה העשויה מאליה – פסולה, לפיכך: מי שיש לו גדיש מלא תבואה, ולמעלה קש וחטט בפנים הגדיש, ולקח מתוכו עד שנשארו כתלים כהלכתן, וגם סכך של קש – ומכל מקום פסולה, שהרי לא נעשה הסכך לשם צל.

וכי תימא: תיהוי חטיטה זו כעשייה? דאינו כן, דזהו תעשה ולא מן העשוי, שהרי לא עשה בהסיכוך שום מעשה.

ודווקא כשלא הניח שם חלל כלל. אבל אם בתחילת עשיית הגדיש הניח למטה סמוך לארץ חלל טפח בגובה במשך שבעה טפחים על שבעה טפחים, והיה זה המשך פנוי, והגדיש למעלה מזה – נעשה כל הגדיש כתקרה, כיון שיש לו אוהל טפח, שזהו לשם סוכה או לשם צל. ואם חטט בו אחר כך, והשלימה לעשרה – כשרה, שהרי אין בזה משום "ולא מן העשוי", שהרי נעשתה לשם סוכה או לשם צל.

ולא מיבעיא אם חטטה מלמטה, והניח הטפח כמו שהיה, אלא אפילו חטטה למעלה ולא הגיע להטפח – מכל מקום כשר, מפני שעל כל הגדיש יש שם סכך, אלא שאחר כך קלשה.

וזהו בגדיש קטן. אבל הגדיש גדול, והניח חלל טפח במשך שבעה, ואחר כך חטט – כל הגדיש אינו כשר, רק זה המקום משך שבעה טפחים. אבל יתר הגדיש פסול. ולא הוי כקנים שלאחורי הסוכה, כיון שאין כאן לא סוכה ולא דופן, אלא שם אוהל בעלמא. וכיון דכל מותר הגדיש פסול, לכן אם חטט הגדיש משני צדדי השבעה טפחים, משך יותר מארבע אמות לכל צד – הרי מפסיק יותר מארבע אמות סכך פסול בין מקום השבעה טפחים לבין הכתלים. ואי אפשר לומר דופן עקומה ביותר מארבע אמות, וממילא שגם השבעה טפחים נפסלו.

סימן תרלה סעיף ה[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א דאין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות. ואם עשה טפח סמוך לסכך – מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות, כמו בחוטט בגדיש. עד כאן לשונו.

ובוודאי אין זה רק זהירות בעלמא, דאיזה פסול יש בעשיית הגג קודם הדפנות? דאין זה דמיון לחוטט בגדיש, שאין על זה שם גג כלל. אבל הכא גג גמור הוא.

ויש שפסלו אפילו בדיעבד (לבוש וט"ז), והביא ראיה משום דגג בלא מחיצות לא מקרי אוהל, עיין שם.

ואני תמה: דהא לעניין טומאה הוה אוהל גג בלא דפנות, וראיה מפורשת ממשנה דהמשלשל דפנות מלמעלה למטה, עיין שם ברש"י. ויש שדחו ראיה זו, ולא נהירא. ומכל מקום יש חוששים לדיעה זו.

(והב"ח והמגן אברהם מכשירים, עיין שם.)


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלו[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין סוכה ישנה
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תרלו סעיף א[עריכה]

תנן (ט א):

סוכה ישנה – בית הלל מכשירין. ואיזהו סוכה ישנה? כל שעשאה קודם לחג שלושים יום. אבל אם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה – כשרה.

כלומר: דכל העושה קודם שלושים הסמוך לחג – מסתמא אינו עושה בשביל החג. ומכל מקום כשרה, דלא בעינן סוכה לשמה, כמו שכתבתי בסימן הקודם. וזהו דקא משמע לן משנה זו: דלא בעינן סוכה לשמה.

ובירושלמי אומר דמכל מקום צריך לחדש בה דבר לשם סוכת מצוה: או משך טפח, או משהו על פני כולה. ואם עשאה לשם חג – אינו צריך לחדש בה דבר, אפילו עשאה מתחילת השנה.

(עיין חיי אדם, שכתב דבעשאה לשם חג לשנה הבאה – צריך לחדש בה דבר. ודבריו תמוהים.)

סימן תרלו סעיף ב[עריכה]

ובוודאי הך דצריך לחדש בה דבר – אינו מדין תורה. ואפילו מדרבנן – אין זה הכרח, אלא הידור בעלמא (ר"ן ורי"ו ומגן אברהם).

וראיה: מדלא הזכירו בגמרא זה. וגם בסוכות גנב"ך ורקב"ש שבסימן הקודם לא הזכירו זה.

ומיהו למצוה מן המובחר – פשיטא דגם בשם יש לחדש דבר: או טפח על טפח במקום אחד, או משהו על פני כולו. והחידוש הוא פשוט שיגביה מעט סכך כשיעור זה, ויחזור ויניחנו לשם מצות סוכה (ט"ז ומגן אברהם).

סימן תרלו סעיף ג[עריכה]

יוצר כלי חרס שיש לו שתי סוכות, זו לפנים מזו, ועושה קדירותיו בפנימית, ומוכרם בחיצונה – הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה, כיון שהיא דירתו כל השנה, אינו ניכר שדר בה לשם מצוה. כמו שכתבתי דביתו של כל השנה – אינו יוצא בה ידי מצות סוכה. והחיצונה – יוצא בה, כיון שאינו דר בה כל השנה.


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלז[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני סוכה שאולה וגזולה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תרלז סעיף א[עריכה]

מי שלא עשה סוכה קודם החג, בין בשוגג בין במזיד, עושה סוכתו בתוך ימי החג, אפילו בסוף ימי החג. ולא בעינן סוכה לכל ימי החג. והא דכתיב: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" – אדרבא פירושו דכל שבעת הימים תוכל לעשות לך סוכה (גמרא כז ב).

ולכן מותר אדם לצאת מסוכתו באמצע החג, ולישב באחרת, ואפילו בכמה סוכות (שם), דכל יום הוא מצוה באפי נפשה. ולכן קטן שנתגדל בתוך ימי החג – חייב בסוכה בהימים הנשארים. וכן גר שנתגייר באמצע החג – חייב בסוכה בהימים הנשארים (שם).

סימן תרלז סעיף ב[עריכה]

יוצאין בסוכה שאולה, וכן יוצאין בסוכה של שותפות, אבל אין יוצאין בסוכה גזולה.

וטעמו של דבר: דאף על גב דכתיב "חג הסוכות תעשה לך" והוה ליה למימר: "לך" – ולא של שותפות, "לך" – ולא השאול, כמו לולב דכתיב "ולקחתם לכם", ודרשינן כן; אמנם מדכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסכת", וכתיב "בסכת" חסר, דמשמע דכל ישראל ישבו בסוכה אחת. וממילא דלא יגיע לכל אחד שוה פרוטה. וממילא דשמעינן מינה דיוצאין בשל שותפות ובשאול דבעל כרחך כשאולה היא. אלא הך "לך" – להוציא את הגזול (גמרא שם).

סימן תרלז סעיף ג[עריכה]

כתב הטור בשם רש"י (לא א) דלא משכחת סוכה גזולה אלא כשגזל סוכה העשויה בראש הספינה, או בראש העגלה. שאלו תקף בחבירו, והוציאו מסוכתו – קיימא לן לומר קרקע אינה נגזלת. ואלו גזל עצים וסיכך בהם – אין לו עליו אלא דמי עצים, אפילו לא שינה בהם שום דבר, ויוצא בה בדיעבד. ובעל העיטור כתב שאם גזל עצים, וסיכך בהם, ואינו רוצה ליתן דמיהם – הוי נמי גזולה. עד כאן לשונו.

כלומר: דרבנן תקנו מפני תקנת השבים: דאם גזל עצים, וסיכך בהם – אינו צריך להשיב העצים עצמם, אלא דמי העצים. ולכן לרש"י אפילו לא שילם – לא נשאר עליו חוב, אבל העצים שלו הם, ואין כאן גזולה.

ולהעיטור אם לא שילם לו – חוזרים העצים אל הנגזל, ונמצא דהוי סוכה גזולה. אבל סוכה שבספינה ושבעגלה המטלטלת – לא היתה בזה תקנת חכמים, ולכולי עלמא נגזלת, וחייב להשיבה (והמגן אברהם הכריע כהעיטור).

סימן תרלז סעיף ד[עריכה]

והוא הדין אם ראובן בנה סוכה בקרקע שמעון שלא מדעתו, ותקף שמעון את ראובן והוציאו מסוכתו, וגזלה וישב בה – לא יצא ידי חובתו, שהרי אין לראובן רק מטלטלין, והיינו העצים ונגזלים וצריך להשיבם, דאין בזה תקנת השבים. ואינו דומה לגזל עצים וסיכך בהן, דאין לו אלא דמים, משום דטרח בסיכוך. אבל כאן הגזלן לא טרח בה, ולא הוציא על זה הוצאות, וחייב להחזיר העצים עצמן, ונמצא שיושב בסוכה גזולה.

אבל אם ראובן בנה שם מדעת שמעון, שהשאיל לו הקרקע לשבעת ימי החג, ותקפו שמעון והוציאו, וישב בה – יצא ידי חובתו, מפני שכל שבעת הימים הוי הקרקע כשל ראובן, והמחובר לקרקע הוי כקרקע ואינה נגזלת, והוי כשאולה. ויש רוצה לומר דאפילו מדעתו אין זה בכלל, דאין קרקע נגזלת (מגן אברהם סעיף קטן ז). והעיקר כדיעה ראשונה (וכן כתב הב"ח והגר"ז).

סימן תרלז סעיף ה[עריכה]

וכל זה בדיעבד. אבל לכתחילה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו, אלא אם כן יודע שאינו מקפיד עליו. וסתמא כן הוא, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו (ט"ז). אבל אם מקפיד, או בשעה שהוא בעצמו שם, דמסתמא מקפיד שאחר לא ישב שם בעת מעשה – אין לישב שלא מדעתו.

וכל שכן שאסור לעשות סוכה לכתחילה בקרקע של חבירו שלא מדעתו. וכן בקרקע שהיא של רבים – לא יעשה סוכה, דמי יוכל ליתן רשות? מיהו בחצרות בתי כנסיות נהגו לעשות, דוודאי ניחא להו לרבים שישראל יקיימו מצות סוכה. ומכל מקום ברשות הרבים לא יעשו, ואם עשו – יצאו, ומברכין עליה.

(ודברי המגן אברהם סעיף קטן ג – אין מוכרחין, עיין שם.)

וכן אם אשתו של אדם נותנת רשות לאחר לישב בסוכת בעלה, או לעשות סוכה בחצרו – יכול לישב ולעשות, דמסתמא גם רצון בעלה כן הוא. אבל בנו או אחד מבני הבית – אין לו ליתן רשות, ואינו מועיל נתינת רשותו. ואפשר בשעת הדחק גם נתינת רשותם מועיל, דמסתמא יודעים דניחא להו להבעלים שאחר יעשה מצוה בסוכתם, או לעשות סוכה על קרקעם.

וכן יזהרו ישראל שלא יקצצו הסכך בעצמם, אם אין רשות לכל אחד לקצוץ סכך לסוכתו. דכל גזל – אין עושין ממנו סוכה לכתחילה. אלא יקנוהו מאינו יהודי דקנייה בשינוי, ובהיתר בא לידם.


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלח[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סוכה ונויה אסורין כל שבעה
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן תרלח סעיף א[עריכה]

כתיב: "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לד'". והך "הסוכות" מיותר הוא, שהרי ידענו דבסוכות קאי, כדכתיב אחר כך: "בסוכות תשבו..." והוה ליה למיכתב "חג שבעת ימים", ואנא ידענא דבסוכות משתעי (ב"ח). אלא לדרשא קאתי, דחג הוא לשון חגיגה, והוא הקרבן חגיגה. וכשם שחל שם שמים על החגיגה, שהרי אסורין בהנאה עד אחר הקטרת האימורין – כך חל שם שמים על הסוכה. וזהו "לד'", כלומר: שתהיה הסוכה קדש כל שבעת ימי החג, ואסור ליהנות ממנה (סוכה ט א). ואסור ליטול ממנה אפילו קיסם לחצוץ שיניו.

סימן תרלח סעיף ב[עריכה]

לדעת הרמב"ם בסוף פרק ששי, בין הסכך בין הדפנות נכללו באיסור זה. וכן כתבו התוספות מפורש בביצה (ל ב). והרא"ש בסוכה שם כתב דאין האיסור רק על הסכך, ולא על הדפנות.

ורוב הפוסקים הסכימו לרמב"ם ותוספות, דכשם שהסכך הוא מן התורה – כמו כן דפנות הסוכה כפי ההלכה, שתים כהלכתן ושלישית טפח – הוי מדאורייתא. וכן פסק רבינו הבית יוסף.

(הט"ז סעיף קטן א האריך דכוונת הרמב"ם בדפנות – לא מדאורייתא, אלא מטעם מוקצה, עיין שם. והתוספות בביצה שם כתבו מפורש דגם דפנות הוי מן התורה. וכך תפסו הרא"ש והטור בדעת הרמב"ם, וזהו דעת רוב הפוסקים. ויש נפקא מינה לדינא, כמו שאכתוב בסייעתא דשמיא.)

סימן תרלח סעיף ג[עריכה]

ולפי זה, איסור הנאה מסוכה הוי מן התורה. ואף על גב דבשבת (מה א) מבואר דהאיסור הוא מטעם מוקצה – זהו כשנפלה. אבל כל זמן שעומדת – הוי האיסור מן התורה (תוספות שם).

וכן מן התורה אין האיסור אלא כדי הכשר סוכה, ומטעם מוקצה אסורה אפילו מה שיותר מכדי הכשר סוכה (שם בשם רבנו תם). וכן כתב הטור, וזה לשונו:

עצי הסכך, כל זמן שהסוכה קיימת – אסורין מן התורה. נפלה – אסורה מדרבנן. ורבינו תם פירש דאפילו בעודה קיימת – אין האיסור מן התורה, אלא במה שצריך להכשר סוכה. והשאר – אינו אסור אלא מדרבנן. ובדפנות אין בהם שום איסור. אבל הרמב"ם כתב שגם עצי הדפנות אסורין, ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל.

עד כאן לשונו. וכבר כתבנו שרוב הפוסקים סוברים כהרמב"ם.

סימן תרלח סעיף ד[עריכה]

ובוודאי יש נפקא מינה בין אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן. דאם הוא מדרבנן, אז כשקטן או אינו יהודי נוטל ממנה – אין לנו לחוש לזה. אבל אם היא קדוש מן התורה כקדשים – פשיטא שעלינו לראות שלא תתחלל ביד אחרים.

עוד יש נפקא מינה, דאם האיסור מן התורה – לא מהני שום תנאי. ואם מדרבנן מטעם מוקצה – יש לפעמים דמהני תנאי, כמו שיתבאר.

עוד יש נפקא מינה דאי מטעם מוקצה דרבנן – הותרה בשביל חולה שאין בו סכנה כמו שכתבתי בסימן שכח, ומשום כבוד הבריות כמו שכתבתי בסימן שיב, ובטלטול מן הצד כמו שכתבתי בסימן שיא. מה שאין כן אי הוי קודש דאורייתא – לא הותרה בכל אלה כמובן.

סימן תרלח סעיף ה[עריכה]

ואפילו ביום השמיני אסור, מטעם דכיון דכל יום השביעי היתה אסורה, והיתה מוקצה בבין השמשות שבין שביעי לשמיני, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות – אתקצאי לכולי יומא דשמיני.

ולמה לא אמרינן בביצה שנולדה ביום טוב ראשון, שאסורה ביום טוב שני, מטעם שהיתה מוקצה בין השמשות, ואתקצאי לכולי יומא? דזה לא אמרינן אלא במוקצה מחמת מצוה כי הך דסוכה ואתרוג, או במוקצה מחמת איסור כמו נר הדולק בערב שבת בין השמשות, ולא בסתם מוקצה (עיין תוספות ביצה ל ב דיבור המתחיל "עד").

סימן תרלח סעיף ו[עריכה]

אם אחר שעשה שיעור הכשר סוכה הצריך לדפנות, הוסיף עוד דופן – לא מיתסרא, דזהו כדופן חולין. ואם נפלה – מותרין בטלטול, שלא נתקדשו כלל. ואף בשעה שעומדת מותרין בחול המועד. אבל ביום טוב אסור משום סתירה.

אבל אם עשה כל הארבעה דפנות כולם ביחד – כולן אסורות ומוקצות, גם כשנפלו, שהרי אין אתה יודע מי הוא לשם הכשר סוכה, ומי הוא שלא לשם הכשר סוכה. לפיכך חלה הקדושה והמוקצה על כולן.

ויראה לי דזהו בדפנות. אבל אם הוסיף על הסכך אפילו לאחר שיעור ההכשר – מכל מקום הרי הקדישן לסכך, כיון שמונחים על הסכך הקודם. מה שאין כן בדופן שבנה אחר כך – הרי עומדת בפני עצמו (וכן משמע בביצה ל ב, עיין שם).

סימן תרלח סעיף ז[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א דאפילו נפלה הסוכה – אסורים, ולא מהני בה תנאי. אבל עצים הסמוכים לסוכה – מותרים. ועיין לעיל סימן תקיח סעיף ח. עד כאן לשונו.

כלומר: דלקמן בנוי סוכה יתבאר דמהני תנאי, באומר: איני בודל מהם כל בין השמשות. וזהו שאומר דבדפנות לא מהני תנאי – שהרי בעל כרחו בודל מהם, מפני איסור סתירת אוהל. אבל עצים הסמוכים לסוכה, כלומר שסמך יותר מכדי הכשר – מותרים כשנפלו על ידי תנאי. אבל כשלא נפלו – אסורים משום מוקצה, כמו שכתבתי בסימן תקיח, דגם היותר על הכשר סוכה – אסור מדרבנן משום מוקצה.

וכן אם סמך עצים או שקים על דופני הסוכה לעבותם – אסורים כשלא נפלה, וכשנפלה – מותרים אם התנה מקודם בין השמשות.

(הט"ז סעיף קטן ב תמה שסותר לשם. ולפי מה שכתבתי, גם כאן הפירוש כן. וכן נראה ממגן אברהם סעיף קטן א.)

סימן תרלח סעיף ח[עריכה]

כיון דהטעם דלא מהני תנאי בדפנות – הוי משום סתירת אוהל, כמו שכתבתי, לפיכך אם הוא באופן שאין שם סתירת אוהל, כמו שכתבתי בסימן תקיח – מהני תנאי כשנפלה. וכן אם בנאה בחול המועד, דליכא איסור סתירת אוהל – מהני גם כן תנאי.

ומיהו זהו הכל מה שלא נאסרה מן התורה. אבל במה שנאסרה מן התורה – לא מהני שום תנאי, אפילו כשנפלה (מגן אברהם בשם ר"ן, עיין שם.)

סימן תרלח סעיף ט[עריכה]

וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחד, דנתקדשה. אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה – לא נאסרה כשנפלה, או במה שאין סתירת אוהל, או בחול המועד אפילו בלא תנאי; דהזמנה לאו מילתא היא.

והוא הדין סוכה שישב בה בשנה העברה, אם עכשיו לא ישב בה – בטלה קדושתה, והוי כלא ישב בה מעולם. וצריך מעשה אחר שתחול קדושתה (שם סעיף קטן ב).

ואם ישב בה, אפילו לא נעשית לשם סוכה, וגם לא חידש בה דבר, מכל מקום כשישב בה פעם אחת לשם מצות סוכה – נתקדשה (שם). אבל הזמנה לאו מילתא היא.

ואף על גב דכיון דמקשינן סוכה לחגיגה, והוי סוכה גוף הקדושה כמו החגיגה, והרי בגוף הקדושה קיימא לן לומר דהזמנה מילתא היא לעיל סימן מב – אך באמת אינה ממש כחגיגה, והוי כתשמישי מצוה לעניין זה, דהזמנה לאו מילתא היא (מגן אברהם, וט"ז סעיף קטן ג).

סימן תרלח סעיף י[עריכה]

כל מה שתולין בסוכה לשם נוי, אם הם אוכלין ומשקין – אסור להסתפק מהם כל שמונה, אפילו נפלו, דהוקצו למצותם. וביום טוב ושבת – אסור לטלטלם, דמוקצין הם.

ואפילו מאן דלית ליה מוקצה – מודי במוקצה מחמת מצוה, דאפילו רבי שמעון מודה בה. ואם יודע שהתינוקות יאכלום – מוטב שלא לתלותם, או יעשה תנאי כמו שיתבאר.

ואם הנוי סוכה הם חפצים – לא יטלטלן בשבת ויום טוב, ולא ישתמש בהם בחול המועד לצורך תשמישיו. ואם סיכך בהדסים שיש להם ריח טוב, או תלה אתרוגים לנוי סוכה, או שארי פירות שיש להם ריח טוב – מכל מקום מותר להריח בהם, דלא אקצייה מריחו. ומתשמיש אקצייה, ולא מריחו. ורק יזהר שלא יטלטלם בשבת ויום טוב, מטעם מוקצה, כמו שכתבתי.

ויש שאוסרים בהדסים. דבשלמא אתרוג שראוי לאכילה – גם כן אמרינן דמאכילה אקצייה, ולא מריחו. אבל הדסים שאינם עומדים רק לריח, כי אקצייה – מריחו אקצייה. ויתבאר בסימן תרנג בסייעתא דשמיא.

סימן תרלח סעיף יא[עריכה]

בנוי סוכה מהני תנאי, והיינו שיאמר בערב יום טוב מבעוד יום: איני בודל מהם כל בין השמשות. כלומר: אינני מקצה אותם למצוה.

ויותר טוב לומר: כל בין השמשות של כל ימי החג. אך בסתמא כשאומר: כל בין השמשות – גם כן הכוונה כן על כל ימי החג. והרי מסתפק מהם בכל עת שירצה, שהרי לא הקצה אותם, ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ומצוותה, ולא נחשבו כנוי סוכה.

ודווקא כשאמר בלשון הזה. אבל אם אמר: אני מתנה עליהם לאוכלן כשיפלו – אין זה כלום, דזהו כמו שאומר: הקדושה תחול עליהם עתה, ולכשיפלו – תפקע קדושתן. ודבר זה אי אפשר.

אמנם אם אמר: אני מתנה עליהם לאוכלן אימתי שארצה – מהני, שגם בין השמשות בכלל, וממילא דלא נחתא עלייהו קדושה. ויש מי שסובר דלשון זה לא מהני (ר"ן שם), אבל הטור והשולחן ערוך פסקו דמהני, והכי קיימא לן.

ומכל מקום טוב יותר לצאת כל הדיעות, ולומר בלשון: איני בודל מהם כל בין השמשות. ויש שסוברים דהתנאי לא מהני רק על אחר שנפלו, ואינו עיקר, כמו שכתב הטור והשולחן ערוך. ומכל מקום נכון להחמיר, שהרי כן היא דעת התוספות בשבת (מה א) לחד תירוצא, והבה"ג לפי מה שכתב הטור, עיין שם.

סימן תרלח סעיף יב[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א:

יש מן האחרונים שכתבו דבזמן הזה אין נוהגים להתנות, משום דלא בקיאי בדיני תנאי. והכי נהוג בנויין התלויין בסכך. אבל בנויין שנותנין בדפנות, כגון סדינין המצויירין – נוהגין לטלטלן מפני הגשמים, אפילו בלא תנאי משום, דיש אומרים דאין אסור אפילו בדפנות עצמן, כל שכן בנויין. ומכל מרום טוב להתנות עליהן.

עד כאן לשונו, ותימה רבה: שהרי אין מי שסובר כן, שאין איסור בדפנות עצמן (ט"ז סעיף קטן ח). וכן מה שכתב דכל שכן בנויין, דלהדיא משמע בגמרא שיש איסור בנוי סוכה (מגן אברהם סעיף קטן ט).

אלא דיש לומר היתר, אחר דכיון דהמנהג כן להשתמש בהן, מסתמא תולין על דעת המנהג (ט"ז שם).

ויש לעשות עניבות בנוי סוכה, כדי שלא להתיר קשר. ואין לתלות שעטנז בסוכה, אלא אם כן גבוהים מקומת אדם. ואותן החוקקין פסוק "בסוכת תשבו" בפירות – לא יפה הם עושים.

וכל אדם יזהר לאחר הסוכות לבלי לדרוס על הסכך, וכל שכן להשתמש בהם תשמיש בזוי. אלא יניחם בזוית, וישרוף אותם מעט מעט. ואל יקל בעיניך בדבר הזה, שהרי שם שמים חלה עליהן (עיין מגן אברהם).


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרלט[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ישיבת סוכה
ובו עשרים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן תרלט סעיף א[עריכה]

כיצד היא מצות ישיבת סוכה? אוכל, ושותה, וישן, ומטייל בסוכה. וכן כשמדבר עם חבירו – ידבר עמו בסוכה, שזהו ביתו לכל ימי הסוכות, שנאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". כלומר: שכל ישיבתכם באלו הימים תהא בסוכה, ולא בבית.

ומניין דאלו שבעת ימים הם אפילו לילות? ילפינן משבעת ימי המלואים, דכתיב "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים". מה להלן ימים ולילות – אף כאן ימים ולילות (מג ב), וכן הוא בתורת כוהנים.

סימן תרלט סעיף ב[עריכה]

וזהו שאמרו חכמינו ז"ל (כו א): "תשבו" כעין תדורו, כדרך שהוא דר כל השנה בביתו – הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה, עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו (רש"י).

וכל שבעת הימים אדם עושה את סוכתו קבע, וביתו עראי. היו לו כלים נאים ומצעות נאות – מעלן לסוכה. וכן כל כלי השתייה – מעלה לסוכה, כמו אשישות, וכוסות, וצלוחיות, וקנקנים של זכוכית.

אבל כלי אכילה – לא יעלה לסוכה. וכך אמרו בגמרא (כט א): מאני משתיא במטללתא, ומאני מיכלא בר ממטללתא. ופירש רש"י: הקערות לאחר שאכלו בהן – צריך להוציאן. וכן כתב הטור.

אבל בתוספות כתבו שיש מפרשים כמו קדירות ואגני דלישה, וטעמא דכעין תדורו בעינן, והני אין רגילין להיות בבית דירה, אלא בית יש להם לבדם. וכן פירש בה"ג: כגון קדירי, ושפודי, ובי טווא, ובי תפי. עד כאן לשונו.

וכן הוא מנהג העולם שלא להכניס כלי חרס לסוכה, כמו קדירות וכיוצא בהן, מפני שאלו עומדין בבית המבשלות, וגנאי הוא לסוכה. אבל בקערות לאחר אכילה – אין העולם נזהרים. ונראה שהעולם תופסים פירוש התוספות ובה"ג לעיקר (ועיין מגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תרלט סעיף ג[עריכה]

ורבותינו בעלי השולחן ערוך כתבו כפירוש רש"י והטור, וזה לשונם:

אבל כלי אכילה לאחר אכילה, כגון קדרות וקערות – חוץ לסוכה. המנורה – בסוכה, ואם היתה סוכה קטנה מניחה חוץ לסוכה.

עד כאן לשונם. ועכשיו המנהג דהקדרות – אין מכניסין לסוכה אף קודם האכילה, והקערות – אין מוציאין אף לאחר האכילה. ומכל מקום יש ליזהר בזה, שמיד לאחר האכילה – יוציאו הקערות והתמחויין מן הסוכה (מגן אברהם סעיף קטן ג). ומכל מקום אם הכניס כלי האכילה וכלי חרס – אין הסוכה נפסלת בכך (שם).

והכד ששואבין בו מים – אין להכניסו לסוכה (שם), וכן כלים שמשהין בו קמח, והעריבות, וכלים של בשמים ופלפלין – חוץ לסוכה (שם). וכן הכלי שמשהין בה הרבה מלח, שמשם נוטלין לכלים קטנים מעט מלח ליתן על השולחן. וכן יש ליזהר שלא להכניס נר של חרס בסוכה. וזה שבסוכה קטנה אין להכניס שום נר – הטעם פשוט שלא תדלק הסוכה. ואין לזה שיעור אלא כפי ההשערה.

סימן תרלט סעיף ד[עריכה]

לא יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו. ולכן בלילה לא ישתין בכלי בסוכה. וכן ליטול לנטילת ידים – טוב שיטלם חוץ לסוכה. אך נטילת ידים שחרית, שהיא סמוך למיטתו – בהכרח ליטלם בסוכה, ותיכף ומיד יטול הכלי מהסוכה. וכן ליתן מנעלים בסוכה – אינו לכבוד. ורק בלילה כשחולץ מנעליו – בהכרח להניחם על הקרקע אצל מיטתו, אבל שארי מנעלים לא יכניס להסוכה. והאתרוג והלולב – מצוה שיעמדו בסוכה, אף אם הלולב עומד בכלי במים. וכן הבגדים שפושט, אם אינם מכוכדים – לא יניחם בסוכה. ומקלו שהולך עמו, אם אינו מקל מכובד – לא יעמידנו בסוכה.

כללו של דבר: כל דבר שלא היה משהה בביתו בהחדר הנאה שבו – לא ישהה דבר זה בהסוכה. ואי אפשר לבאר כל הפרטים.

(עיין ט"ז סעיף קטן ד, שאין בכלל זה תשמיש המיטה.)

סימן תרלט סעיף ה[עריכה]

אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה. ואין ישנים חוץ לסוכה, אפילו שינת עראי. ואף על גב דאכילת עראי – מותר, מיהו בשינה ליכא עראי. וכך אמרו חכמינו ז"ל (כו א): אין קבע לשינה. כלומר: שלפעמים אדם שרוצה לישן, ומתנמנם מעט ודי לו, והוה ליה קבע.

אבל אכילת עראי, וכן שתייה – מותר. ומי שיחמיר על עצמו, ולא רצה לשתות אפילו מים חוץ לסוכה – הרי זה משובח. ולא אמרינן דמיחזי כיוהרא, שהרי מצינו בתנאים שיש שעשה כך, ויש כך, כמבואר שם במשנה. וקא משמע לן שיכול האדם לעשות בזה כרצונו. ולא אמרינן על מי שאוכל עראי חוץ לסוכה שאינו מהדר במצות, וכן לא אמרינן על מי שאינו אוכל דהוי כיוהרא. אלא דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד.

סימן תרלט סעיף ו[עריכה]

וכמה הוא אכילת עראי? פת עד כביצה, וביצה בכלל.

והרמב"ם בפרק ששי כתב: אכילת עראי כביצה, או פחות או יותר מעט. וטעמו: דהכי משמע בגמרא שם, שאומר כדטעים בר בי רב ועייל לכלה, ובוודאי אינו מדקדק בצמצום אלא בערך הביצה, או פחות או יותר מעט.

וכתב הרמב"ם: ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה. עד כאן לשונו. ולא הזכיר יין, משום דבגמרא שם לא הוזכר רק מים ופירות, ואין דרכו להביא דבר שלא נזכרה בגמרא.

סימן תרלט סעיף ז[עריכה]

והטור כתב דהרב מאיר מרוטנבורג היה מחמיר אפילו בפירי, שלא לאכלן חוץ לסוכה. ורבינו פרץ היה אומר דפירי לא בעי סוכה, אבל שאר דברים כגון בשר, וגבינה, וכיוצא בהן – צריכין סוכה. והרמב"ם כתב: מותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה. והמחמיר שלא ישתה אפילו מים חוץ לסוכה – תבוא עליו ברכה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו אם תמצא לומר דפירי וגבינה בעי סוכה, היינו דווקא מי שקובע עליהן. אבל מי שאוכלן דרך עראי – וודאי אינו צריך סוכה. ושתיית יין – נמי עראי הוא. ומיהו, כיון שאין דרך לקבוע עליהן, אפילו הקובע סעודתו עליהן לא חשיב קבע, דלא עדיף מאכילת עראי דפת, שאינו צריך סוכה. אבל תבשיל העשוי מחמשת המינים – הקובע עליו חשיב קבע, וצריך סוכה. עד כאן לשונו, ודבריו צריכין ביאור.

סימן תרלט סעיף ח[עריכה]

והעניין כן הוא: דהנה במשנה דסוכה שם לא הוזכרה רק פירי ומים דלא בעי סוכה, ולא הוזכר שם חילוק בין קבע לעראי. אמנם ביומא (עט ב) שקיל וטרי הש"ס אם פירי בקביעות צריך סוכה, אם לאו. ומסקנא דרבא: דאינו צריך סוכה. ופריך עליו מהא דאמר רבי, שאכלנו תאנים וענבים אכילת עראי חוץ לסוכה, אכילת עראי – אין, אכילת קבע – לא? ומתרץ: אכלנום כאכילת עראי, כלומר: אכלנום בקבע, אך אכילתם הוה כעראי.

וידוע דהלכה כרבא, דהוא בתראה, ומרא דתלמודא טובא. אך הרב מאיר מרוטנבורג חשש לרב זביד, שמתרץ שם דלא כרבא, ולדידיה אסור לאכול פירות אכילת קבע חוץ לסוכה. והרב רבנו פרץ חולק עליו, דפשיטא דהלכה כרבא, ואינו צריך לפירי סוכה אפילו אוכלם בקביעות. והביא מהרמב"ם שסובר כן, מדכתב גבי פת עראי "כביצה", ובפרי סתם. שמע מינה דאפילו בקביעות – אינו צריך סוכה בפירות. ואין בזה ספק כלל, וכן הלכה.

(עיין מלחמות, שאינו צריך לדרבא למסקנא. והפוסקים לא הודו לו בזה.)

סימן תרלט סעיף ט[עריכה]

אמנם בבשר וגבינה – עניין אחר הוא. דהנה ביומא שם מוכח דמיני תרגימא, כשאוכל בקביעות – צריך סוכה (דאקביעות דפירי קאי, ודייק ותמצא קל).

והתוספות והרא"ש בסוכה שם פירשו דמיני תרגימא מקרי בשר ודגים, ושארי דברים שמלפתין בהן את הפת, עיין שם. ואם כן, בשר וגבינה שבהם מלפתים את הפת, אם אכלן בקביעות – מודה רבינו פרץ דצריך סוכה.

והרא"ש ז"ל חולק גם על זה מטעם אחר, והיינו: דהא בין הרב מאיר מרוטנבורג דמחמיר בפירי, ובין הרב רבנו פרץ דמחמיר בבשר וגבינה – פשיטא שלא החמירו רק באכילת קבע, כמו שבארנו, דבאכילת עראי אין שום ספק דאינו צריך סוכה. ואם כן, ממילא כיון שאצלינו אין דרך לקבוע עליהן סעודה, על בשר וגבינה בלא פת – ממילא דתמיד הם אכילת עראי, ואינו צריך סוכה. ושתיית יין נמי תמיד דרך עראי הוא, ולכן מותר לשתות גם יין חוץ לסוכה. ובזמן הגמרא – היה מדרכן לקבוע על דברים אלו, ולא כן אצלינו.

והנה במיני תרגימא כלול גם מאכל העשוי מחמשת מיני דגן, כדמוכח מתוספתא דברכות (פרק רביעי), דתניא: הביאו לפניו מיני תרגימא, מברך: "בורא מיני מזונות" (ולפנינו הגירסא "בורא מיני כיסנין", עיין שם). והקובע עליו – חשיב קבע, וצריך סוכה. אבל בגבינה ובשר – אין דרך לקבוע עליהם. ולפי זה כל הדברים חוץ מפת, ומאכל של חמשת מיני דגן – מותר לאוכלם חוץ לסוכה, בין קבע בין עראי. וקביעות של פת הוי ביותר מכביצה, וקביעות של חמשת מיני דגן בתבשיל – אין תלוי בשיעור זה, רק בין אכילתו דרך עראי, לאכילתו בדרך קבע.

סימן תרלט סעיף י[עריכה]

רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ב פסקו כהרא"ש והטור, דלבד פת, ותבשיל שמחמשת המינים – אין קביעות לשום דבר.

אבל יש מהגדולים שפקפקו בזה. יש מי שכתב דזהו רק בינו לבין עצמו, אבל בחבורה – יש קביעות לשתייה, בין יין בין שארי משקין (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ה). אבל לא יברכו על זה "לישב בסוכה" לפי מנהגינו, שאין מברכין רק בשעת סעודה (שם), וכן על בשר וגבינה ושארי דברים (שם). אבל בפירות, שמבואר להדיא בגמרא דאין קביעות לפירות – וודאי דאינו צריך סוכה.

ויש מי שחושש אפילו ביחידות, כשאוכל ושותה דרך קביעות כל הדברים לבד פירות ומים (לבוש). מיהו בקביעות בחבורה – וודאי יש להחמיר למעשה, דכן הדעת נוטה. וגם הטור והשולחן ערוך אולי לא אמרו רק ביחיד, ולא בחבורה.

(ויש שחוששין גם בפירות, ולא נראה כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלט סעיף יא[עריכה]

והנה כבר נתבאר דשינה חמירה מאכילה, דאפילו שינת עראי אסור. ועכשיו העולם מקילים בשינה. וכבר נתעורר בזה רבינו הרמ"א בסעיף ב, וזה לשונו:

ומה שנוהגין עכשיו להקל בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקים במצות – יש אומרים משום צינה, דיש צער לישן במקומות הקרים. ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו, כדרך שהוא דר כל השנה. ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת – פטור. וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו, כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת.

עד כאן לשונו. ואין לשאול: דאיך יצא כלל במקום שאין ראוי להיות ביחד? והא בסימן הבא יתבאר דסוכה שאינה ראויה לשינה – אינה סוכה גם לאכילה. דאין זו שאלה, דאינה ראויה לשינה מקרי כל שאי אפשר לו לאדם לישן שם כלל, כמו שיתבאר שם, ולא במקום הראוי לשינה, אלא שמפני סיבה אחרת אינו יכול לישן שם (וזהו כוונת המגן אברהם סוף סעיף קטן ח).

וראיה ברורה לזה: דהא שיעור סוכה הוי שבעה טפחים על שבעה טפחים, ופשיטא דאינה ראויה לשנים, ואף לאחד השינה קשה כמובן. אלא כיון דעל פי הדחק יכול לסמוך ולנמנם – יצא. וכל שכן בכי האי גוונא.

סימן תרלט סעיף יב[עריכה]

אמנם עיקר טעם זה תמוה מאד. שהרי בגמרא (כח ב) לית ליה לרבא כלל "תשבו" כעין תדורו לעניין איש ואשתו. ואביי הוא שאומר כן, וקיימא לן לומר כרבא. ולענינים אחרים אתיא לרבא הך דרשא דתשבו כעין תדורו, דהרבה דברים למדנו מזה. ואפילו אביי, הא אומר שהייתי סבור לומר כן, קא משמע לן דלא אתי לעניין זה, עיין שם.

(ומה שכתב המגן אברהם שם, דעם כל זה הוי מצטער – אינו עניין לזה. ומתי שיצטרך – יצא מהסוכה.)

והרי בריש ערכין לעניין כהנים באמת אומר כן, דאף על גב דאינהו אין ביכולתם להיות עם נשותיהם, מכל מקום באיזה אופן שיוכלו לקיים – יקיימו. כדפירש רש"י שם, וזה לשונו: קא משמע לן דאף על גב דלא אפשר להו כעין תדורו, כי היכי דאפשר להו – מחייבי. עד כאן לשונו. ועוד: הא הלכה למשה מסיני דסוכה שבעה על שבעה, והרי בוודאי אי אפשר להיות עם אשתו.

(וגם ראיית המגן אברהם ממה שכל ישראל יוצאים בסוכה אחת, דוודאי אינו ראוי לזה – ראיה ברורה היא. ובערכין יש גם כן גירסא אחרת, דגירסא זו קשה לפרש המסקנא, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרלט סעיף יג[עריכה]

ולכן נראה לעניות דעתי דהעיקר הוא הטעם הראשון: משום צינה. דבמדינות הצפוניות שלנו רוב שנים הזמן קר מאד בסוכות, ואין לך מצטער יותר מזה. וכמה פעמים שאפשר להתנזק כשישן שם. ולבד זה, כיון דקיימא לן לומר מצטער פטור מן הסוכה, כמו שאכתוב בסימן תרם.

ולפי סוכות שלנו, ברובא דרובא בהכרח להצטער בשינה בסוכה, כמו שאנו רואין זה בחוש. ומיעוטא דמיעוטא שלא יצטער בשינה בהסוכה. ולכן נהגו להקל בזה. ומכל מקום אינה נקראת שאינה ראויה לשינה, כמו שכתבתי בסעיף יא. ואין לך אינה ראויה לשינה כסוכה שבעה על שבעה. ומכל מקום כיון דבדוחק יכול לישן שם – כשרה. ומי שבאמת מצטער באופן זה – פטור. ואמנם הירא את דבר ד' – יהדר לישן בסוכה.

סימן תרלט סעיף יד[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ששי דין ו:

אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה – חובה. ואפילו אכל כזית פת – יצא ידי חובתו. מכאן ואילך – רשות: רצה לאכול סעודה – סועד בסוכה. רצה – אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה. ואוכל כדין אכילת מצה בפסח.

עד כאן לשונו. והנה לדבריו אין חיוב כלל לאכול פת ביום טוב, לבד לילה הראשונה. וגם בפרק ששי מיום טוב לא הזכיר אכילת פת כלל ביום טוב, אלא עונג של בשר ויין. ורק בשבת פרק שלושים הזכיר שלוש סעודות של פת, ולא ביום טוב.

וזהו דעת התוספות והרא"ש בסוכה (כז א), אבל בברכות (מט ב) לא כתבו כן. והר"ן בסוכה שם כתב דיש חיוב לאכול מזונות, ולא פת של המוציא. ובירושלמי משמע להדיא בסוכה שם כדעת התוספות והרא"ש בסוכה, עיין שם. וכבר כתבנו זה לעיל, בסימן תקכט סעיף ג, עיין שם.

ולהלכה נראה כדעת הר"ן ז"ל. ומכל מקום אם שכח יעלה ויבא בברכת המזון ביום טוב – מחזירין אותו, כמו שכתבתי בסימן קפח, עיין שם, משום דגם בברכת מעין שלש מזכירין של יום טוב.

(גם באור זרוע הגדול בהלכות סוכה סימן שא פסק כתוספות סוכה. וכן הוא בהג"א שם.)

סימן תרלט סעיף טו[עריכה]

רבינו הבית יוסף בסעיף ג פסק כדברי הרמב"ם. וכתב עליו רבינו הרמ"א שלא יאכל בלילה הראשונה עד שיהא ודאי לילה. ויאכל קודם חצות לילה. ולא יאכל ביום (ערב סוכות) מחצות ואילך, כדי שיאכל בסוכה לתיאבון, דומיא דאכילת מצה.

עד כאן לשונו. והטעם: דכיון דילפינן ממצה – בעינן דומיא דמצה. אך בזה שכתב שלא יאכל בערב סוכות מחצות – החמיר יותר מבמצה, שבשם אין האיסור רק משעה עשירית ולמעלה, כמו שכתבתי בסימן תעא. ואולי משום דבכאן יכול לאכול פת, החמיר יותר (עיין מגן אברהם סעיף קטן יב).

גם מה שכתב לאכול קודם חצות – הוי חומרא בעלמא, שהרי במצה גופה פסק הרמב"ם ב[[ריש פרק ששי מחמץ ומצה דנאכלת כל הלילה. אלא כיון שיש שסוברים במצה עד חצות – לפיכך החמיר גם בסוכה.

ועוד היה לו לחשוב דבר, והיינו: שבכל ימי החג הוי כזית – אכילת עראי, ויכול לאכול חוץ לסוכה. ובלילה ראשונה – הוי קבע, ואסור לאוכלה חוץ לסוכה, דילפינן מפסח. וכן משמע להדיא בירושלמי (עיין ט"ז סעיף קטן יא).

סימן תרלט סעיף טז[עריכה]

עוד כתב בסוף סעיף ה דגם לעניין גשמים – יש חומרא בלילה הראשונה יותר מבכל החג. דבכל החג כשיורד גשמים – מניח סוכתו ויוצא. ואם אינו יוצא – הוי כהדיוט, כמו שיתבאר. אבל בלילה הראשונה – צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין. ויקדש בסוכה כדי לומר "זמן" על הסוכה. עד כאן לשונו.

כן פסקו הטור והסמ"ג, וגם הר"ן כתב, וזה לשונו: ואחרים אומרים דלהכי גמרינן לילי יום טוב הראשון של חג מחג המצות, לומר שאפילו ירדו גשמים – חייב לאכול בסוכה, אף על גב דמיפטר בה בשאר יומי. עד כאן לשונו, וכן כתב הרא"ש בברכות (פרק שביעי סימן כג).

אמנם הרשב"א [בחידושיו] (בחידושין) דחה לדברים אלו. וכן כתב בשם רבו, שאין חילוק בין לילה הראשונה לכל הלילות. וכתב בשם גדול הדור מצרפת, שהיה מחייב לישן בלילה הראשונה, אף כשירדו גשמים, לכל הפחות שינת עראי. ודחה זה, עיין שם. וכן כתב הסמ"ק.

סימן תרלט סעיף יז[עריכה]

וטעם מחלוקתן: דהפוטרים סוברים דבעינן "תשבו" – כעין תדורו, ואין אדם דר בבית שגשמים יורדים שם. ואי משום דאתקש לחג המצות – זהו שיאכל בסוכה כשראוי לישב בסוכה, וגם לילה הראשונה לא נפקא מכלל "תשבו" – כעין תדורו.

והמחייבים סברי דלילה הראשונה אינה בכלל "בסכת תשבו שבעת ימים", דנצריך "תשבו" – כעין תדורו. דזהו על כל החג, אבל לילה הראשונה – ילפינן "חמשה עשר", "חמשה עשר" מחג המצות (כז א). והך קרא כתיב בריש הפרשה ב"אמור": "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכת לד'...", ולא כתיב כאן "תשבו", דנצריך כעין תדורו. והיכן כתיב "תשבו"? בסוף הפרשה: "בסכת תשבו שבעת ימים".

ולכן על השבעת ימים בעינן כעין תדורו, ולא על לילה הראשונה, דחיובה מראש הפרשה, והיא מצוה בפני עצמה לקיים מצות סוכה, אכילה ושינה, כמו שמחוייבים לקיים מצות אכילת מצה בליל ראשון של פסח. דאפילו מצטער – חייב, וכן בסוכה. ולכן די בכזית, כמו במצה. ודי בשינת עראי, שזהו כמו אכילה בכזית, שהיא אכילת עראי. והתורה גזרה לקיים בלי תנאים, ואפילו מצטער, ואפילו יורד גשמים.

וכן המנהג כהאוסרים. ולכן אפילו חולה שמצטער, אם רק יכול לילך לסוכה לשמוע קידוש ולאכול כזית – מחוייב לעשות כן. אבל בשינה אין נוהגין בירידת גשמים אפילו עראי, משום דבלאו הכי אנו מקילים בשינה, כמו שנתבאר. ועוד: דאולי ההיקש למצה אינו אלא לאכילה כמצה, ולא לשינה, שאינו שייך במצה.

(ולפי מה שכתבתי – מיושב כל מה שהקשו על האוסרים.)

סימן תרלט סעיף יח[עריכה]

ולעניין ברכת "לישב בסוכה" בלילה ראשונה כשיורד גשמים – היה נראה שלא לברך, דהוי ספק ברכה. אמנם מרבינו הרמ"א מבואר שצריך לברך, שהרי כתב שיקדש בסוכה, כדי שיאמר זמן על הסוכה – הרי שמברך על הסוכה. ונראה דקים ליה להלכה כדעת המחייבין, ולפי מה שבארנו לדבריהם יש יסוד בכתוב.

ומכל מקום למעשה, כמדומני שאין נוהגין לברך "לישב בסוכה" בירידת גשמים. ויש נפקא מינה בזה גם לעניין יום שני, והיינו כשיורד גשמים בליל שני: אם צריך לברך בליל ראשון שהדין ברור, כן גם בליל שני צריך לאכול כזית בסוכה כשיורד גשמים, משום ספיקא דיומא, כמו במצה. אבל אם בליל ראשון אינו צריך לברך, דהוה ספיקא דדינא – אינו צריך לישב בליל שני בסוכה בירידת גשמים לאכול כזית, כיון דאנן בקיאין בקביעי דירחא. וכן המנהג שלא לישב בליל שני בירידת גשמים.

(וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן טו. ועיין ט"ז סעיף קטן יז, ודייק ותמצא קל.)

והרוצה להחמיר גם בליל שני – יאכל כזית בסוכה, אחר הסעודה או באמצע הסעודה, ולא יקדש בסוכה.

סימן תרלט סעיף יט[עריכה]

כל שבעת הימים קורא ולומד בתוך הסוכה. ואם צריך הרבה ספרים ללימודו – יטלם לסוכה. ואף על פי שזהו עליו טורח, מכל מקום לא בשביל זה יכול לפטור עצמו מסוכה. וזהו גם כן בכלל "תשבו" – כעין תדורו.

אמנם אם לפי עומק עיונו בלימודו קשה לו העיון בסוכה – יכול ללמוד בביתו, כיון שלימוד זה אי אפשר לו בסוכה. וקל וחומר הדברים: דאם בצער הגוף אמרו דמצטער פטור מן הסוכה, וכל שכן בעינוי נפש דתורה, דצריך שתהא דעתו מיושבת עליו.

ולעניין תפילה – אין חובה כלל להתפלל בסוכה, שהרי בזה לא שייך "כעין תדורו", דגם בביתו אינו מתפלל בקביעות אלא בבית הכנסת. ולכן אם – רצה מתפלל בסוכה, ואם רצה – מתפלל בביתו. ומיהו נכון להתפלל בסוכה, אם יש לו מקום מנוחה בסוכתו שיכול להתפלל שם.

סימן תרלט סעיף כ[עריכה]

ירדו גשמים – הרי זה נכנס לתוך הבית. וכשם שמפנים מפני הגשמים, כך מפנין במדינות החמות מפני השרב ויתושים, ובמקומות הקרים מפני הרוחות והקור. ויש לפעמים בלילה שהרוח מכבה את הנר, ובהכרח לו לפנות לביתו.

כללו של דבר: כל מין מצטער – פטור מן הסוכה. וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם – אינו מקבל שכר, ונקרא הדיוט. כדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת, דכל הפטור מן הדבר ועושיהו – נקרא הדיוט.

ונראה לי הטעם: דאף על גב דיש דברים שיכול האדם להחמיר על עצמו, מכל מקום הכל לפי העניין. כגון בסוכה, שהתורה אמרה "תשבו" – כעין תדורו, וממילא אם אינה כעין תדורו – אינה סוכה כלל. והאדם בביתו לא ישב כשירדו גשמים או שארי סיבות. ואם כן – אין זו סוכה שאמרה תורה, ואין לך הדיוט גדול מזה. ואיך שייך קיבול שכר על זה? הרי אינו יושב בסוכה שצותה תורה. וכל שכן שאין ליכנס לסוכה בשעה שהוא פטור ממנה.

אמנם כשיוצא מן הסוכה מפני הגשמים – אל יצא ככועס ומבעט, אלא בהכנעה רבה, כעבד שבא למזוג לו כוס לרבו, ורוצה למזוג היין במים, ושפך לו רבו הקיתון של מים על פניו.

(והמקור חיים פירש בזה דהמים ממתקין היין האדום, והוא רמז לרחמים הממתק את הדין, ואין מניחין מן השמים. ואמרו שזהו על ארץ ישראל.)

סימן תרלט סעיף כא[עריכה]

איזהו שיעור של גשמים שיצא מן הסוכה? דהא בהתחלה יורד על הסכך, ואינו יורד עדיין לסוכה. ומאימתי מותר לו לפנות מסוכתו לתוך ביתו? משירדו כל כך טיפין לסוכה על השולחן, באופן שאם יפלו לתוך התבשיל – יתקלקל התבשיל. אפילו תבשיל של פול, שממהר להתקלקל – משערינן בו. ואפילו אם אין תבשיל לפניו – משערין בזה, דכך שיערו חכמים שבשיעור זה אין בו "תשבו" – כעין תדורו.

ומי שאינו בקי לשער בשיעור זה – ישער בעצמו: דאם היה יוצא מביתו בכל כך גשמים – יוצא גם מסוכתו. וכבר נתבאר דכל זה הוא בשארי ימים ולילות של חג. אבל בלילה הראשון – חובה לקדש ולאכול בסוכה גם בעת ירידת גשמים.

סימן תרלט סעיף כב[עריכה]

ודע שיש להסתפק בסוכות הבנויות שלנו, שמסלקין הגג, ובעת הגשמים מחזירין אותו. ודרך להחזירו מיד כשמתחילין גשמים לירד, דאם יהיה פתוח עד שיתחילו לנטף לתוך הסוכה – יתאסף בהסכך הרבה גשמים שינטפו אחר כך, ויבטלנו ממצות סוכה.

אמנם אם בעת שמתחילין לאכול התחילו גשמים לירד, באופן שיכולין לגמור הסעודה אף אם תהיה פתוחה, אם מותר להחזירה מיד כדי שלא יתאספו הגשמים ויבטלנו לאחר זמן? או דילמא: מצוה דשעתיה עדיפא, ולא יחזירנה עד אחר כך כשיגמור הסעודה, כדי שיאכל בסוכה עתה? ואם אחר כך יתבטל על ידי זה מסוכה – הלא פטור הוא.

וכן נראה להורות, אבל העולם לא נהגו כן. ואולי דכמו שאמרו חכמינו ז"ל: חלל עליו שבת אחד, כדי שיקיים שבתות הרבה, לעניין חולה שיש בו סכנה; הכא נמי מוטב לבטל סעודה זו מסוכה, כדי שיקיים אחר כך הרבה סעודות בסוכה.

מיהו זהו וודאי בהושענא רבה, שמתחיל הגשם לירד בשעת סעודה – לא יחזיר הגג; כיון שאינו צריך מן התורה עוד לאכול בסוכה – לא יבטל דינא דאורייתא בשביל סעודת שמיני עצרת, שלא תהיה ביכולתו לאכול על ידי זה.

סימן תרלט סעיף כג[עריכה]

וכן בשינה: מי שהיה ישן בסוכה, והתחילו גשמים לירד – הולך לביתו לישן. ובזה קילא מאכילה, דבאכילה צריך לשער כדי שיתקלקל המאכל, ובשינה אינו צריך לשער כן, דבגשמים מועטים הוי צער לישן שם, ויוכל לצאת. ולכן מיד כשיורדים איזה טיפות על מטתו – יוצא מסוכתו ולן בביתו. וגם כן אין להחמיר בזה, ונקרא הדיוט, אלא אם כן אינו חושש כלל במעט טיפות.

סימן תרלט סעיף כד[עריכה]

זה שהלך באמצע סעודתו לביתו מפני הגשמים, ופסקו הגשמים, והוא עדיין באמצע הסעודה – מכל מקום אינו מחוייב לחזור לסוכתו, וגומר הסעודה בביתו.

וכן כשהיה ישן, וירדו גשמים בלילה, ונכנס לישן לתוך הבית, ופסקו הגשמים: אם עדיין לא שכב על מיטתו בביתו – יחזור לסוכה, כמו מי שעדיין לא שכב, שמחוייב לישן בסוכה. אך אם שוכב על מיטתו – לא הטריחוהו חכמים לחזור לסוכתו כל אותה הלילה, אפילו ניעור בלילה משינתו. ושוכב בביתו עד שיעיר השחר, והיינו שיעלה עמוד השחר, וינעור משינתו מעצמו, דאז מחוייב לילך לסוכה אם רוצה לישון עוד.

וטעמא דמילתא נראה לי: דהכל נכלל ב"תשבו" – כעין תדורו. דאין דרך האדם, כשאוכל חוץ לביתו, להפסיק באמצע סעודה, ולילך לביתו לגמור סעודתו. ואין דרך האדם כשישן חוץ לביתו לקום באמצע הלילה, לילך לישן לביתו. אלא ממתין עד שיאור היום, ויקוץ משינתו. וכמו כן צריך לנהוג את עצמו בהסוכה.

סימן תרלט סעיף כה[עריכה]

ויש להסתפק אם גם דין זה נוהג בסוכות הבנויות שלנו, שפותחין הגג, ובעת גשמים מחזירין אותו. אם התחיל בסעודה וירדו גשמים, והחזיר הגג, ואחר כך פסקו הגשמים – אם אינו מחוייב באמצע סעודה לפתחו, כמו שאינו מחוייב לצאת מביתו לסוכתו? וכן בלילה באמצע השינה, כשפסקו הגשמים – אינו מחוייב לירד ממיטתו ולפתוח הגג, כמו שאינו מחוייב לצאת מביתו לסוכתו? או דילמא: כיון דאין כאן שינוי מקום, אלא קצת טירחא בפתיחת הגג – מחוייב לעשות כן, גם באמצע סעודה ובאמצע שינתו.

וכן נראה לי עיקר לדינא: שמחוייב לפתוח הגג. אמנם בשינה אם קשה עליו העמידה, וההלבשה, והרחיצה – הוי כמו ההליכה מביתו לסוכתו, ופטור. אך כל ירא אלקים בודאי יעמוד בשמחה לפתוח הגג ולקיים המצוה. ואינו דומה לכניסה מביתו, דנקרא הדיוט, כיון שאין כאן שינוי מקום.

סימן תרלט סעיף כו[עריכה]

מדינא דגמרא (סוכה מו א) יש לו לברך "לישב בסוכה" בכל פעם שנכנס בה, מפני שהמצוה לישב בסוכה, לבד האכילה והשינה. וזהו דכתיב: "בסוכות תשבו", כלומר: תתעכבו שם שבעת ימים. כמו בתפילין, שכל זמן שמניחן – מברך. ולכן אפילו נכנס ויוצא מסוכתו עשרה פעמים ביום – חייב לברך בכל פעם "לישב בסוכה", דאחר שיצא מהסוכה נסתלקה הברכה הקודמת.

אמנם זהו כשיצא יציאה גמורה לענייניו, ושלא לחזור מיד. אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו, או להביא דבר לסוכה, וכיוצא בזה – אינו צריך לברך שנית. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש שם. וכן פסק הרמב"ם בפרק ששי דין יב, וזה לשונו:

כל זמן שנכנס לישב בסוכה כל שבעה – מברך קודם שישב: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה".

עד כאן לשונו. ומה שהצריך "קודם שישב" – יתבאר בסימן תרמג בסייעתא דשמיא.

סימן תרלט סעיף כז[עריכה]

האמנם רבינו תם פסק שאינו צריך לברך "לישב בסוכה" רק בשעת הסעודה, וזה לשון הטור:

ורבנו תם פירש: כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה, מברך על האכילה ופוטר כל הדברים, אפילו השינה שהיא חמורה מאכילה. שהרי אוכלין עראי חוצה לה, ואין ישנין עראי חוצה לה. אפילו הכי, כיון שהאכילה עיקר – פוטרת השאר.

עד כאן לשונו, וכן כתב הרא"ש, והמרדכי בשמו, דכיון שכל הדברים הם טפילים להאכילה, כמו הטיול והשינה, לפיכך כולם נפטרים בברכת האכילה. וכתבו שנוהגים כרבנו תם.

ולכן רבינו הבית יוסף בסעיף ח כתב:

נהגו שאין מברכין על הסוכה אלא בשעת האכילה.

עד כאן לשונו, ורבינו הרמ"א הוסיף לומר: והכי נהוג. ולא ידעתי מה הוסיף על דברי רבינו הבית יוסף.

ויש מי שסובר דלדעת רבנו תם יש חומרא: אם ישב כל היום בסוכתו, ואכל שני פעמים – שמברך על כל סעודה (ב"ח, וט"ז סעיף קטן כ). ויש חולקין בזה (לבוש ומגן אברהם סעיף קטן יז), וכן נראה לעניות דעתי עיקר. דשיטת רבנו תם – לא להחמיר על שיטה הקודמת, אלא להקל. וכיון דבכי האי גוונא לשיטה הקודמת – אינו צריך לברך בסעודה שנייה, קל וחומר לשיטת רבנו תם. וכן אנו נוהגין, וכל שכן דספק ברכות להקל.

וכן אם נסתפק אם בירך "לישב בסוכה" אם לאו – לא יברך, ולא יהדר להביא עצמו לידי חיוב, כדי שלא יכשל בברכה לבטלה (עיין שערי תשובה סעיף קטן יח).

והאידנא יש שנוהגים לברך בכל פעם שנכנס, כדברי הרי"ף והרמב"ם (על פי דעת הגר"א). ואנו – אין לנו אלא דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך.

ושיעור האכילה כשאוכל דבר שצריך סוכה, והיינו שאוכל יותר מכביצה פת, או מיני מתיקה של מזונות, ואז צריך לברך.

סימן תרלט סעיף כח[עריכה]

ודע דלכאורה היה נראה לי ברור, דאפילו לשיטת רבנו תם אין זה אלא בסוכת עצמו. אבל הנכנס לישב בסוכתו של חבירו, שלא יאכל שם, וברכה של סוכה שלו – הלא לא תפטור סוכה אחרת. ואם כן, צריך לברך כשנכנס לסוכתו של חבירו.

ואין המנהג כן. ואולי זהו כוונת רבינו הרמ"א במה שכתב: והכי נהוג. כלומר: אפילו בסוכת חבירו. והטעם שאנחנו תופסים דעיקר המצוה היא האכילה, ואין מברכין אלא על עיקר המצוה, ועיין מה שאכתוב בסימן תרמג.

ופשוט הוא דאם באמצע סעודה הלך למקום אחר ושהה שם, וחזר לסוכה לאכול, שחוזר ומברך "לישב בסוכה" (מגן אברהם סוף סעיף קטן יז). ואם לא בירך בתחילת הסעודה – יברך באמצע, ואפילו אחר הסעודה, דהא על כל פנים גם הישיבה מן המצוה (שם). וכיון שלא בירך בעיקרה – יברך על כל פנים בהטפילה, ועדיין היא עובר לעשייתן.


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרמ[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי הם הפטורים מישיבת סוכה
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא

סימן תרמ סעיף א[עריכה]

שנו חכמים במשנה (כח א): נשים ועבדים וקטנים – פטורין מן הסוכה. דכל מצות עשה שהזמן גרמא – נשים פטורות. ועבדים הוקשו לנשים, וקטנים פטורים מכל המצות.

ובשארי מצות עשה, כמו שופר ולולב – לא הוצרך התנא להשמיענו זה, דכיון דתנן בקדושין (לד א) דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ממילא שכן הוא.

אלא משום דבסוכה היה מקום לומר שחייבות, ולא מיבעיא בלילה הראשונה דלמדנו "חמשה עשר"-"חמשה עשר" מחג המצות, כמו שכתבתי בסימן הקודם, ונשים הא חייבות במצה, והייתי אומר דגם חייבות בסוכה בלילה הראשונה. אלא אפילו על כל שבעת הימים, כיון דכתיב "תשבו" כעין תדורו – ומה דירה? איש ואשתו וזרעו – נחייבם בסוכה. האמנם בדבר זה באה מיוחד ההלכה למשה מסיני (שם) דנשים פטורים.

וגם בקרא מרומז זה, מדכתיב: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", ולא כתיב "כל אזרח". ואתי להורות דדווקא העיקרים שבאזרחים, והיינו אנשים גדולים – חייבים, ולא נשים וקטנים (שם).

סימן תרמ סעיף ב[עריכה]

אמנם נשים שלנו – רבות יושבות בסוכה, ומברכות "לישב בסוכה". ואין זה ברכה לבטלה, דהכי קיימא לן לומר בכל מצוה שהזמן גרמא – רשות בידן לעשות המצוה, ומברכות עליהם. אבל האיש לא יברך בשביל האשה "לישב בסוכה" אם הוא בעצמו אינו צריך להברכה (מגן אברהם סעיף קטן א).

והקטן, אף שמן התורה פטור – מכל מקום משום מצות חינוך יש לחנכו לאכול בסוכה מהזמן שאינו צריך לאמו, והיינו כבן חמש כבן שש, כל חד וחד לפום חורפיה.

והחינוך מוטל על האב. ואם אין אב – אמו מחנכתו. ואם אין לו אב ואם – בית דין מחנכין אותו. ויש אומרים דאין חינוך אלא על האב בלבד, ועיין מה שכתבתי לעיל סימן שמג.

ומכל מקום להאכילו לכתחילה בידים חוץ לסוכה – אינו נכון (שם סעיף קטן ג). ולא ידעתי למה אין נזהרין בזה בזמנינו. ואולי מפני שבמדינתינו על פי הרוב הזמן קר בסוכות, וקשה על הקטן לאכול בסוכה, וצריך עיון.

וטומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק, ואין מברכין "לישב בסוכה" דספק ברכות להקל. אך כיון דהנשים מברכות, כמו שכתבתי – יכולין לברך. וחציו עבד וחציו בן חורין – חייב, ומברך. דהחצי בן חורין – חיובו בוודאי. וקטן החייב בחינוך – מברך.

סימן תרמ סעיף ג[עריכה]

חולים ומשמשיהם – פטורין מן הסוכה. ולאו דווקא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו אין בו סכנה אם הסוכה קשתה עליו, ואפילו חש בראשו או חש בעיניו, שזהו מיחוש ולא חולה – פטורים הוא ומשמשיו, כשהסוכה קשה למיחוש זה.

ויש מי שאומר שאין משמשיו פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם. והטעם דמשמשיו פטורים: יש אומרים מטעם דעוסק במצוה – פטור מן המצוה (לבוש והגר"ז). ולא נהירא לי: דהתינח בעושה בחנם – משום מצוה, אבל אם עושה בשכר – חייב. ולא מצינו חילוק זה בגמרא ובפוסקים. ועוד: דאי מטעם עוסק במצוה – מאי טעמא דדיעה ראשונה, דפוטרת אותם אפילו שלא בשעה שעוסקים בהמצוה?

סימן תרמ סעיף ד[עריכה]

ונראה לי: דזהו הכל בכלל "תשבו" – כעין תדורו. דכשם שהאדם שדירתו קשתה לו לבריאותו – יצא מדירתו, כמו כן בסוכה. וכמו שמשמשי החולה עוזבים ביתם, ויושבים אצל החולה – כמו כן בסוכה. ואפילו עוסקים בשכר, דלא גריעי משומרי פירות דפטורים, כמו שיתבאר. דלא עדיפא הסוכה מדירתו של אדם.

ולכן דיעה ראשונה סוברת: דכמו שדרך המשמשים, שאין עוזבים מיד את החולה לאחר שימושם, אלא יושבים אצלו ומסיחים עמו כדרך בני אדם, ואין חוזרים מיד לביתם – כמו כן הוא בסוכה. והיש מי שאומר סובר: דמכל מקום כשגמר שימושו – למה לא יקיים מצות סוכה? ואין זה בכלל "תשבו" – כעין תדורו.

סימן תרמ סעיף ה[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג דמי שמקיז דם – חייב בסוכה. עד כאן לשונו.

ודין זה הוא מהגהות אשרי (פרק שני). וכתב הטעם: משום דלא הוה חולה, אלא אדרבא שמח, ומרבה באכילה ושתייה. ועוד: דלא הוה ליה להקיז במועד, אלא קודם המועד או אחר כך. עד כאן לשונו.

וביאור הדברים הם באור זרוע הגדול (סימן רצט): דלא מיירי בחולה המקיז דם, אלא שכן היה דרכם לחיזוק הגוף להקיז דם. ובעת הקזה – היו שמחים, ומרבים באכילה ושתייה. ואם כן אינו בגדר חולה שיפטור מן הסוכה. ועוד ראיה שאין ההקזה מונעו מן הסוכה: דאם היה מונעו – לא הוה ליה להקיז במועד, כיון שעושה זה לרצונו.

אבל וודאי אם בשביל איזה מחלה או איזה מיחוש מקיז דם, והסוכה לא יפה לו – פשיטא שפטור מן הסוכה. ולכן מי שקלקל קיבתו, ולוקח משקה המשלשל, וקשתה עליו ישיבת הסוכה – פטור מסוכה.

(ועיין מגן אברהם סעיף קטן ד, שדימה זה לזה, ואינו דמיון. וגרם לו מפני שלא היה בידו האור זרוע הגדול. והט"ז סעיף קטן ג כיון מדעתו לזה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרמ סעיף ו[עריכה]

מצטער – פטור מן הסוכה (כה ב). כלומר: דאם על ידי הסוכה בא לו צער, ואם לא היה בסוכה לא היה לו הצער הזה. כגון: שאינו יכול לישן או לאכול בסוכה מפני הזבובים או הפרעושים וכיוצא בהם, או מפני הרוח שמנשב שם, או מפני ריח רע המגיע שם – פטור.

ואף שלא יגיע לו מזה שום חולי, מכל מקום הוה זה גם כן בכלל "תשבו" – כעין תדורו. ואין דרכו של אדם לדור בדירה שמצערתו, ויוצא ממנה. והכא נמי יוצא מסוכתו.

אבל בלילה הראשונה, אפילו מצטער – חייב לאכול כזית בסוכה. דכבר בארנו בסימן הקודם סעיף יז דבלילה ראשונה לא בעינן "תשבו" – כעין תדורו, עיין שם.

סימן תרמ סעיף ז[עריכה]

ואינו פטור אלא הוא בעצמו, ולא משמשיו, דאין עניין למשמשים רק בחולה, שהוא מוכרח שישמשו אותו. אבל אדם הבריא – אין משמשיו כמותו. דאם לא כן, אשה עשירה שיש לה הרבה משמשים – יפטרו כולם מן הסוכה, מפני שהיא יושבת חוץ לסוכה, והמה משמשים לה. והכא נמי כן הוא.

ואין זה דומה לשומרי פירות, דהתם בהכרח לשומרם שלא יגנובו אותם. אבל המשמשים לאדם בריא – אינו אלא מפני הרווחה בעלמא. וכי מפני זה יפטורו מסוכה? בתמיה.

סימן תרמ סעיף ח[עריכה]

ודווקא שבא לו הצער במקרה אחר שעשה הסוכה, ובשעה שעשה שם הסוכה לא היה צער זה. אבל אסור לעשות סוכתו לכתחילה במקום ששם יגיע לו צער מפני הרוח, או הריח, או במקום זבובים ופרעושים. ויותר מזה כתב רבינו הרמ"א בסעיף ד דעושה במקום כזה – אינה סוכה כלל, ואינו יוצא בה ידי חובתו. וזה לשונו:

ואם עשאה מתחילה במקום שמצטער באכילה, או בשתייה, או בשינה; או שאי אפשר לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת שמתיירא מלסטים או מגנבים כשהוא בסוכה – אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפילו בדברים שלא מצטער בהם, דלא הוי כעין דירה שיכול לעשות שם כל צרכיו.

עד כאן לשונו.

סימן תרמ סעיף ט[עריכה]

ודבריו צריכין ביאור: דאם כן, במדינות החמות שמצויים שם זבובים בכל מקום, ולהיפך במדינות הקרות שהקור גדול, וכמעט מהנמנעות לישן שם – נפטור את עצמינו לגמרי מן הסוכה.

אך העניין כן הוא: דהתורה אמרה "תשבו" – כעין תדורו, שתהיה הסוכה כביתו ודירתו. ודבר ידוע שהאדם שעושה לו דירה – יחפש אחר המקום היותר הגון. ואם יהיה מקום הגון ומקום שאינו הגון – יבחר במקום ההגון. אבל אם כל המקומות אינם הגונים – בהכרח לעשות לו דירה איך שהוא. וכמו כן בסוכה: אם כל המקומות אינם הגונים מפני החום, או מפני הקור – פשיטא שמחוייב לעשות סוכה איך שיכול. אמנם כשבידו לברור, כגון שבמקום זה שולט הרוח, או הריח רע, או זבובים ופרעושים, ובמקום אחר אינם נמצאים – מחוייב לעשות במקום שאין נמצאים. ואם עשה במקום שנמצאים – לא יצא ידי חובתו, דאין זה כעין תדורו.

ולכן אין לעשות סוכה ברשות הרבים, דאין אדם עושה דירתו ברשות הרבים. אמנם בסימטא נראה דמותר, דאף על פי שיש לחוש לגנבים שיגנובו החפצים – מכל מקום הוי דירה, שיכול להכניסן לבית. והרי גם בחצרות מצויים גנבים. וזה שכתב רבינו הרמ"א, דבמקום דמתיירא מלסטים או מגנבים לא יצא ידי חובתו – זהו כשיש חשש שיפגועו בגופו, דמקום כזה וודאי אינו ראוי לישן כלל. אבל לא מפני גניבת חפצים.

סימן תרמ סעיף י[עריכה]

עוד כתב:

מי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת, ויש לו נר בביתו – מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר. ואינו צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר, אם יש טורח גדול בדבר.

עד כאן לשונו. ומשמע דבלא טורח גדול יש לו לילך לסוכת חבירו כשאפשר לו, וחבירו מניחו. ולכן אם בסוכתו נוטפין גשמים, ובסוכת חבירו אין נוטפין – יש לו לילך לשם אם לא רחוק מביתו, ואין בזה טורח רב (באר היטב סעיף קטן ו בשם שבות יעקב).

סימן תרמ סעיף יא[עריכה]

עוד כתב:

ואם בא רוח לכבות הנרות בסוכה – מותר לפרוס סדין או בגד מן הצד, אבל לא תחת הסכך.

עד כאן לשונו. וביום טוב אסור אפילו במקצת הסכך, משום אוהל. ובחול המועד אסור תחת כל הסכך, משום דמבטל ליה לסכך. ויש בזה כמה פרטי דינים: גם לעניין אוהל ונתבארו בסימן שטו, וכן לעניין ביטול הסכך ונתבארו בסימן תרכט.

(ועיין מגן אברהם סעיף קטן א, דאם מתכוין להגן – יש להתיר, ובשם יש דיעות בזה. ולעניין אוהל כשאין חלל טפח – וודאי שרי, עיין שם.)

סימן תרמ סעיף יב[עריכה]

עוד כתב:

מי שלא יוכל לישן בסוכה, מחמת שצר לו בפישוט ידיו ורגליו – לא מקרי מצטער, וחייב לישן שם, אף על גב דצריך לכפוף ידיו ורגליו.

עד כאן לשונו, וראיה ברורה לזה משיעור סוכה דהוי שבעה על שבעה, ואי אפשר לישן שם בפישוט ידים ורגלים. ואין לומר דשיעור זה הוא לאכילה, אבל לישן צריך סוכה רחבה, דאם כן הוה ליה להלכה למשה מסיני לפרש כמה היא.

ויש מי שאומר דוודאי אם מתחילה עשה סוכה קטנה כזו – חייב לישן שם. אבל אם מתחילה עשה סוכה גדולה, ואחר כך על פי סיבה נתקטנה, ומוכרח לישן בכפיפת ידים ורגלים – הוי מצטער ופטור (ט"ז סעיף קטן ה). ומתוך כך הקשה על רבינו הרמ"א, עיין שם.

ואני אומר דדברי רבינו הרמ"א ברורין בטעמן. דאי סלקא דעתך דבכי האי גוונא הוי מצטער ופטור – איך צותה התורה לעשות סוכה כזו? אלא וודאי דלרוב אנשים לא מקרי זה מצטער.

וזהו שכתב רבינו הרמ"א אחר כך, וזה לשונו:

ולא יוכל אדם לומר מצטער אני, אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו.

עד כאן לשונו, וכוונתו לעניין זה דשינה בכפיפה, דכיון דחזינן שהתורה צותה כן – מסתמא אין דרך רוב בני אדם להצטער בזה. אבל לשארי דברים – וודאי יש דבר שלזה מקרי צער ולזה לא מקרי צער. כדמצינו בגמרא (כט א) ברב יוסף, שבסוכתו היה הרוח מנשב ומשיר הקיסמין של הסכך על המאכל ואמר שהוא פטור מהסוכה, מפני שהוא מאניני הדעת ואינו יכול לסבול זה, עיין שם. ופשוט הוא דלאו כל אדם יכול לומר: איסטניס אני, אלא אם כן ידוע שהוא איסטניס. וכמו שכתבנו לעיל סימן תריד לעניין גשמים ביום הכיפורים, מי הוא הרשאי לנעול מנעלים, עיין שם.

מיהו בשינה על ידי כפיפה – לא יכול לומר איסטניס ומצטער אני, וכמו שכתבתי.

(והט"ז סעיף קטן ו נדחק בזה, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות. ועיין מגן אברהם סעיף קטן ט, ודייק ותמצא קל.)

(והחכם צבי חולק על המרדכי והרמ"א, כמו שהביא בשערי תשובה סעיף קטן ה. ואין דבריו מוכרחים כלל, עיין שם.)

סימן תרמ סעיף יג[עריכה]

דבר פשוט הוא דזה שמצטער פטור מן הסוכה – זהו דכשיצא מן הסוכה יסתלק הצער ממנו. אבל אם הצער הוא צער מן הצד, שאינו נוגע לעניין הסוכה, אף על פי שיכול להיות שבעל הצער צריך התבודדות, ובסוכה ליכא זה, ואם כן טוב לו יותר שלא יהיה בסוכה; ומכל מקום כיון דלאו הסוכה גורם לו הצער – אי אפשר לו לפטור עצמו מן הסוכה. ולכן האבל – חייב בסוכה, דצער זה אינו מפני הסוכה. ואף על פי שטוב לו יותר לשבת דומם בפינת ביתו, מכל מקום מחוייב לישב בסוכה. ואונן נראה דפטור מסוכה, כמו שפטור מכל המצות.

(ולשון הגמרא כה ב: באבל דבעי ליה ליתובי דעתיה. ופירש רש"י: חובה עליו ליישב דעתו למצוה. עד כאן לשונו, ומשמע דאם אי אפשר לו בשום אופן ליישב דעתו – פטור. ונראה שזהו מה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן י בשם תניא, דאם המת היה חביב כל כך שאין יכול להסירו מלבו – פטור, עיין שם. והרשב"א בחידושיו שם כתב בשם רבו דהכי פירושו: דהסוכה מיישבת דעתו, ואם כן גם בחביב – חייב, עיין שם. ואם כן דינו של התניא צריך עיון.)

סימן תרמ סעיף יד[עריכה]

כתב הטור דהרמב"ם כתב דהחתן כל שבעת ימי המשתה – פטור מן הסוכה הוא, ושושביניו וכל בני החופה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דשושבינים לא מקרי עוסקים במצוה, וחייבין בכל המצות וכו'. וחתן אף על פי שפטור מכל המצות – חייב בסוכה, שאפשר לו לשמוח בסוכה.

עד כאן לשונו. ובגמרא (כה ב) מבואר כהרמב"ם, אלא דאיתא שם שיש שהחמירו על עצמם, וכן יש בירושלמי. וסובר הרמב"ם דזהו ממדת חסידות. והרא"ש פוסק כהמחמירים.

ורבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ו פסקו כהרמב"ם. וטעם פטורו של חתן – לפי שאין שמחה אלא בחופה ובמקום סעודה, ואי אפשר לעשות זה בסוכה שהוא מקום פתוח, ויתבייש לשמוח שמה. והשושבינים מוכרחים להיות אצל החתן.

ונראה לי דכל זה בימיהם. אבל האידנא בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה, ואין מדרך החתן לשמוח כל כך. וגם השושבינים אינם אצל החתן תמיד. ואי אפשר לנו לפטור ממצות סוכה. ועוד: דהא בעל כרחו נשא קודם הרגל, ואצלינו אין עושין כל שבעת ימי המשתה סעודות כידוע. ולכן אצלינו קיימא לן לומר כהרא"ש, והחתן והשושבינים חייבים כולם בסוכה. ולעניות דעתי נראה שזה היה עיקר טעמו של הרא"ש ז"ל, ועיין בסעיף הבא.

סימן תרמ סעיף טו[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א דסעודת ברית מילה, וכן הסעודה שאוכלין אצל היולדת – חייבין בסוכה. עד כאן לשונו.

ובוודאי כן הוא, דאין זה כשמחת חתן וכלה. ואפילו הוי סעודת מצוה – מכל מקום הרי יכולין לאכול בסוכה. וגם סעודת מצוה הוי רק הברית מילה, ולא סעודה שאצל היולדות. ואנחנו אין יודעין מסעודה זו כלל. וכן ליל שלפני המילה, שקורין ווא"ך נאכ"ט – אינה כדאית לקוראה סעודת מצוה, ולפטור את עצמו מן הסוכה. וכן שארי כל מיני סעודות (מגן אברהם סעיף קטן יג).

אמנם ראיתי שמפני ריבוי האנשים – שאין יכולים כולם ליכנס לסוכה בברית מילה, ואוכלים הנשארים בבית. ונראה שהיתר גמור הוא, כיון שאין להם סוכה – הוה כהולכי דרכים, שפטורין מן הסוכה.

ואין לומר שימתינו עד שיאכלו הקודמים וילכו, ואחר כך יאכלו הם, דלא מצינו סברא זו. ואם כן אין לדבר סוף. ומכל מקום הירא את דבר ד' – יהדר לאכול בסוכה. וכל זה הוא במיני מזונות. אבל בשארי מיני מזון – לית לן בה, דאין זה קביעות אלא עראי בעלמא (ועיין שערי תשובה סוף סעיף קטן י).

סימן תרמ סעיף טז[עריכה]

שנינו במשנה (כה א): שלוחי מצוה – פטורין מן הסוכה. הולכי בדרך מצוה כגון: ללמוד תורה, ולהקביל פני רבו, ולפדות שבויים (רש"י), ופטורין אפילו בשעת חנייתן (שם). וכמו ששנינו בברייתא שם (כו א): הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום בין בלילה. כלומר: אף על גב שהליכתן אינו אלא ביום (תוספות). והטעם: דאם נצריכנו לטרוח אחר סוכה – יתבטל מהילוכו ביום. ולכן אם ביכולתו להשיג סוכה בלילה בלי טורח – צריך לישב בלילה בסוכה (מגן אברהם סעיף קטן יד). ואם לא יוכל לישן בסוכה בטוב כל כך, ומפני זה ימעט בהליכתו ביום – פטור (שם).

וטעם דשלוחי מצוה פטורין: משום דקיימא לן לומר העוסק במצוה פטור מן המצוה. ולכן אם מצות סוכה לא יבטלנו מהמצוה שעושה – חייב בסוכה. ולכן על כל עוסקי מצות לדעת זאת, ויעיינו בזה אם הסוכה עלולה לבטל מצוה זו אם לאו.

סימן תרמ סעיף יז[עריכה]

עוד תניא (שם): הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבים ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה.

ופירשו רש"י ותוספות דכל זה נפקא לן מ"תשבו" – כעין תדורו. דכשם שאין אדם נמנע מלצאת מביתו לדרכו לסחורה או לעניין אחר, כמו כן לא ימנע מלצאת מן הסוכה. והכי פירושו: דכשהולך ביום – פטור מן הסוכה, אף כשפגע בסוכה – אינו מחוייב להתעכב שם לאכול. אלא הולך כדרכו, ויאכל בדרך במקום שיגיע זמן אכילתו. אבל בלילה, שאינו הולך אלא ישן – חייב בסוכה אם פגע בסוכה בדרכו בלילה, וילין שם, ואינו רשאי לילך ממנה ולישן שלא בסוכה. והולכי דרכים בלילה – חייבים ביום לאכול בסוכה בפגעם בה. אבל אם אינו פוגע בסוכה – פטור.

ולא אמרינן לו לעשות סוכה. וכמו שאינו בונה בית בדרך – כמו כן אינו עושה סוכה בדרך. ויש מי שאומר שמחוייב לעשות לו סוכה (מגן אברהם סעיף קטן טו). ודברים תמוהים הם: דוודאי אם צריך להיות באיזה מקום זמן רב – הרי אצלו שם כביתו וצריך לעשות לו סוכה. אבל כשלן שם או משתהה יום או יומים – איך נחייבנו לעשות לו שם סוכה?

(וזהו שבשומר תבואה חייב – משום שישב שם ימים רבים, כמו שיתבאר.)

סימן תרמ סעיף יח[עריכה]

וכן מתבאר מדברי רבינו הרמ"א בסעיף ח, שכתב על דין זה, וזה לשונו:

ודווקא כשיוכלו למצוא סוכה. אבל אם אינם מוצאים סוכה – יוכלו לילך לדרכם, אף שלא ישבו בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה, שאינו מניח דרכו משום ביתו. ואף על פי שאינו הולך רק ביום – פטור אף בלילה, דאין לעשות לו שם דירה.
וההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם סוכה באותן הכפרים – יחמירו על עצמן לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה. ואף על גב דיש להקל – מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה.

עד כאן לשונו, כלומר: דההולכים תדיר בכפרים שסביבות העיר – יש לפעמים שגם בכל השנה שבים לבתיהם בכל לילה, ולכן יש לעשות בסוכות גם כן כן. וזהו בכלל "תשבו" – כעין תדורו. ומכל מקום מדינא – אי אפשר לחייבם, משום דעל פי רוב אינם שבים לביתם, כי אם אחרי ימים רבים (עיין בבא בתרא כט ב ברוכלין וכו', עיין שם). ולכן כתב לשון חומרא, דראוי להחמיר, משום דלפעמים שבים בכל לילה. מיהו על כל פנים למדנו מדבריו דאין שום חיוב לעשות סוכה. אלא אם ימצא סוכה – חייב לישב שם.

סימן תרמ סעיף יט[עריכה]

שומרי העיר ביום – פטורים ביום, וחייבין בלילה. שומרי העיר בלילה – פטורין בלילה, וחייבים ביום. וזהו כשצריכים לילך סביב העיר (מגן אברהם סעיף קטן טז). אבל כששומרין בתוך העיר – צריכים לילך לסוכה ולאכול. אבל בלילה אם שומרים – הלא אי אפשר להם לילך לישן בסוכה, שהרי צריכים לעמוד על המשמר. ואם ינמנמו מעט – בהכרח שיתנמנמו בחוץ כמובן.

סימן תרמ סעיף כ[עריכה]

אותן היושבין בחנות, אף על פי שברוב הפעמים אוכל בחנות – מכל מקום בסוכות יאכל בסוכה, כיון שדרים בעיר. ויש מי שאומר שאפילו דרים חוץ לעיר – מחוייב לעשות סוכה בהעיר (שם). וזהו לפי מה שסובר בסעיף יז, דמי שהוא בדרך ימים אחדים – צריך לעשות לו סוכה. אבל לפי מה שכתבתי שם – אינו כן, אלא אם כן שהה שם זמן מרובה.

ואיתא בירושלמי דרב הונא הלך בדרך והיה צמא, ולא רצה לשתות עד שנכנס לסוכה, עיין שם. ומדת חסידות הוא ולא מדינא.

סימן תרמ סעיף כא[עריכה]

שומרי גנות ופרדסים – פטורים מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. ואף ששוהה שם זמן מרובה, מפני שאין ביכולתו לעשות סוכה. דאם יעשה – ידע הגנב שיש להשומר מקום קבוע, ויבא ויגנוב ממקום אחר.

לפיכך אם היה שומר כרי של תבואה, שאין בזה חששא זו, ושהה שם זמן מרובה – חייב לעשות סוכה. ויעשנה במקום שמשם יכול לשמור הכרי. ואף על פי שאינו יכול להכניס לשם כל כלי תשמישו – מכל מקום הוא דר שם, כדרך שדר בה כל השנה (שם).

והעושים יין אצל אינו יהודי בחול המועד סוכות – לא ישבו בסוכה, מפני שצריכים להשגיח שלא יגע בהיין. ואם הוא בענין שאינו צריך שימור – חייבים. ואם היין מונח בחצר – יכול לשמור מהסוכה.


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרמא[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שאין מברכין על הסוכה "שהחיינו" בעשייתה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תרמא סעיף א[עריכה]

אף על פי שזהו מצות עשה לעשות סוכה, מכל מקום אין מברכין בעת עשייתה "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה" כמו שמברכין על המילה, ועל פדיון הבן.

והטעם היה נראה פשוט: דשני ברכות לא תקינו על מצוה אחת. ולכן במילה ופדיון הבן – זו היא ברכתם. אבל בסוכה, שיש ברכה אחרת "לישב בסוכה" – לא תקינו עוד ברכה. והיינו טעמא דציצית, ותפילין, ושופר, ולולב, שאין מברכין על עשייתן.

אמנם במנחות (מב א) נתנו טעמים אחרים על זה. האחד: כיון דגם סוכת גנב"ך כשרה, אם כן לא נצטוינו על עשיית הסוכה. ועוד טעם: משום שאין זה גמר מצוותה, דגמר המצוה הוה בישיבתה, ולכן אז צריכין לברך "לישב בסוכה".

(ויש לקרב טעם זה אל הטעם שבארנו, עיין בזה. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרמא סעיף ב[עריכה]

ואמנם בירושלמי ברכות פרק תשיעי, ופרק ראשון דסוכה (הלכה ב) איתא:

העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה". לאחר: "לעשות סוכה לשמו". נכנס לישב בה אומר: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה".

ויש לתמוה: דמקודם אומר שם דסוכת גנב"ך כשרה, ואיך יברך לעשות סוכה? אך נראה לי דהירושלמי הולך לשיטתו: דבסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר לשם מצות סוכה, כמו שכתבתי בסימן תרלו, והוא הדין בסוכת גנב"ך. והש"ס דילן, שלא הצריך לחדש בה דבר כמו שכתבתי שם – לפיכך לא הצריך ברכה בשעת עשייה. והירושלמי שמצריך מקצת חידוש לשם סוכת מצוה – צריך לברך בשעת עשייה. וקיימא לן לומר כש"ס דילן.

סימן תרמא סעיף ג[עריכה]

אמנם ברכת "שהחיינו" בעת עשייה – מצריך גם בש"ס שלנו, וגם בירושלמי שם, וגם בתוספתא סוף ברכות, עיין שם. ומה שלא הצריכו בשעת עשיית שופר – משום דהוא להרבה שנים. אבל הסוכה – רובה נעשית בכל שנה (מגן אברהם). ומכל מקום המנהג שלנו שלא לברך "שהחיינו" בעת עשייה, אלא מסדרין אותו על הקידוש, שמברכין "שהחיינו" על היום טוב, וממילא שבזה יוצא ידי חובת "שהחיינו" דסוכה.

סימן תרמא סעיף ד[עריכה]

והתוספות והרא"ש כתבו שאם בירך זמן בשעת עשיית הסוכה – אינו צריך לברך על הקידוש. והוא תימא: דעל הקידוש הוא משום יום טוב. וצריך לומר דסבירא ליה דגם זמן דיום טוב – מיפטר מקודם החג, כיון שעושה הסוכה על יום טוב (בית יוסף).

ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה, אף על פי שבירך זמן בביתו על הקידוש, מכל מקום למחר כשאוכל בסוכה – צריך לברך זמן על הסוכה, כשלא בירך בשעת עשייתה. ויש מי שחולק בזה (ב"ח בתשובה סימן קלב). והעיקר כדיעה ראשונה.

ואם לא אכל גם ביום הראשון בסוכה, כשמקדש בסוכה בליל שני – מברך סוכה ואחר כך זמן, כבליל הראשון. ופרטי דין זה יתבארו בסימן תרסא: אם סוכה ואחר כך זמן, או זמן ואחר כך סוכה, עיין שם.

(ועיין שערי תשובה סעיף קטן ב.)


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרמב[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר לילה ראשונה
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן תרמב סעיף א[עריכה]

ערבית: נכנסין לבית הכנסת ומתפללין ערבית, וקורין קריאת שמע בברכותיה, ואומרים "ופרוס", "וידבר משה", ומתפללין "אתה בחרתנו... ביום חג הסוכות הזה, זמן שמחתינו". והספרדים אומרים: "את יום טוב מקרא קדש הזה".

ואם חל בשבת – מזכיר גם של שבת, ואומר "ויכלו" ו"מגן אבות". ואף על גב דבליל ראשון של פסח אין אומרים "מגן אבות" כשחל בשבת, זהו מפני שהוא ליל שמורים. אבל בסוכות לא שייך זה. ואף על גב דליל ראשון ילפינן "חמשה עשר"-"חמשה עשר" מחג המצות, כמו שכתבתי בסימן תרלט, מכל מקום לעניין זה לא שייך כמובן.

סימן תרמב סעיף ב[עריכה]

כשחל בשבת אין אומרים "מערבית", כדי שלא יטה הנר בעת האמירה, כיון דאינו רגיל בהפיוט. ובליל שני במוצאי שבת קודש – יאמרו הפיוט של ליל ראשון, ושל שני נדחה. ובפוזנא אומרים של ליל שני. ובשלהי סוכה משמע להדיא דשל שני נדחה, עיין שם (מגן אברהם).

ודע שיש טועים ליקח פרי חדש בקידוש ליל שני. וטעות הוא, דזה אינו אלא בראש השנה, משום דקדושה אחת היא, ולא בשאר יום טוב (מגן אברהם לעיל סימן תר). ויש מקיימים מנהג זה (אליהו רבה). והטעם: דלפי מה שכתבתי דכשבירך זמן בעת עשיית הסוכה – נפטר מזמן דקידוש, אם כן לא גרע לילה ראשונה מקודם החג. ומכל מקום אין המנהג כן.


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרמג[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר הקידוש
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תרמג סעיף א[עריכה]

סדר הקידוש: יין, קידוש, וסוכה, ואחר כך זמן.

והנה הקדמת סוכה לזמן: קיימא לן לומר בגמרא (נו א) דסוכה ואחר כך זמן, אפילו לפי דינא דברייתא (מו א) דאומר שתי ברכות אלו בשעה שנכנס לישב בסוכה, ולא בשעת הקידוש. והטעם: דאף על גב דזמן הוא תדיר לגבי סוכה, מכל מקום סוכה דהוה חיובא דיומא – עדיף מתדיר (גמרא).

וכל שכן לדידן, דאנן מסדרינן הברכות על כוס של קידוש, דמטעם אחר יש להקדים סוכה לזמן, כמו שכתבו הטור והשולחן ערוך: לפי שהזמן חוזר על קידוש היום, ועל מצות סוכה. כלומר: דהא צריך לברך "שהחיינו" על החג ועל הסוכה, לדידן שאין מברכין בשעת עשייה. ואם כן ממילא שיש לברך "שהחיינו" בסוף, כדי שילך אשניהם.

והרי מטעם זה יש אומרים דבליל שני זמן ואחר כך סוכה, כמו שאכתוב בסימן תרסא. ולפי זה גם בליל ראשון, אם היתה הסוכה עשויה ועומדת – מברך זמן ואחר כך סוכה (ב"ח ומגן אברהם). לפי שאז אינו צריך זמן על הסוכה, הוה ליל ראשון כְלֵיל שני. אמנם בדין זה עצמו דליל שני – יש לחקור הרבה, ושם יתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תרמג סעיף ב[עריכה]

מעיקר דינא דגמרא דהנכנס לישב בסוכה מברך "לישב בסוכה". אם כן גם בשארי הימים יש לברך ברכת "לישב בסוכה" קודם ברכת "המוציא". ואפילו למאי דתפסינן שיטת רבנו תם, דעיקר המצוה היא האכילה, ולכן אין מברכין רק קודם הסעודה, כמו שכתבתי בסוף סימן תרלט, מכל מקום כיון דזהו קודם האכילה – צריך לברך עליה מיד (בית יוסף). וזהו דעת מהר"ם רבו של הרא"ש. ומכל מקום כתב הרא"ש דהעולם אין נוהגין כן, אלא מברכין על הסוכה אחר ברכת "המוציא" קודם שיטעום, להורות שהחיוב הוא רק על האכילה.

ואין זה הפסק בין המוציא לאכילה כיון, דצורך סעודה היא, כמו שקידוש לא הוי הפסק. וזהו בחול המועד, אבל בשבת ויום טוב מברכין לאחר קידוש. ואם רשאי לקדש בבית ולאכול בסוכה – נתבאר לעיל סימן רעג.

סימן תרמג סעיף ג[עריכה]

אבל הרמב"ם בפרק ששי דין יב כתב:

כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה – מברך קודם שישב: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה" ... נמצא מקדש מעומד, ומברך "לישב בסוכה", ויושב, ואחר כך מברך על הזמן. וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד, לקדש מעומד בליל ראשון של סוכות, כמו שבארנו.

עד כאן לשונו, דסבירא ליה ד"בסכת תשבו" – הוי ישיבה ממש, וכיון דצריך לברך עובר לעשייתן – ממילא דמקדש מעומד, ואחר כך יושב, אחר ברכת "לישב בסוכה".

והרא"ש הקשה עליו דוודאי אין לשון "תשבו" – ישיבה ממש, דאטו כשאוכל מעומד – לא יתחייב לברך. אלא "תשבו" הוא לשון עכבה, כמו "ותשבו בקדש ימים רבים", ולכן גם בליל ראשון מקדשין מיושב, ומברכין "לישב בסוכה" מיושב, וכן בכל הימים. וזהו גם כן עובר לעשייתן קודם האכילה. וכן מנהג העולם כהרא"ש.

אמנם גם הרמב"ם: פשיטא שלא היה מפרש "ישיבה" ממש, אלא כלומר: דעל ידי ישיבה ממש ניכר שמקיים המצוה. דכל זמן שעומד הוא – כמוכן לצאת, מה שאין כן כשיושב – ניכר הקביעות. ולכן צריך לברך קודם זה (ט"ז סעיף קטן ב). ומנהגינו כהרא"ש.

(עיין שערי תשובה בשם דבר שמואל, דבשארי ימים כשיש קידוש – לא יברך "לישב בסוכה" בשעת קידוש, אלא בשעת "המוציא". ודבריו תמוהים, ואין לעשות כן. וכך נהגו אבותינו ורבותינו לברך אחר קידוש, ואין לשנות.)


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד


סימן תרמד[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר "הלל" כל ימי החג
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תרמד סעיף א[עריכה]

שחרית משכימין לבית הכנסת (טור), ולא כבשבת, דביום טוב מאחרין מעט (מגילה כג א), וכמו שכתבתי בסימן תקכט (עיין ב"ח).

ומתפללין עד "ברכו" כמו בשבת, ואחר כך אומרים קריאת שמע בברכותיה, ותפילה של יום טוב, ושליח הציבור חוזר.

ואומרים פיוטים, כל מקום לפי מנהגו. ואין אומרים "אל נא לעולם תוערץ" ביום ראשון (מגן אברהם), דאין אומרים זה רק במקום שיש בפיוט "חי וקיים" (לבוש). ועל זה אומרים "לעולם תוערץ" ו"לעולם תוקדש". וביום ראשון של סוכות – לא נמצא זה בפיוט.

(והטעם שלא יסד הקלירי זה ביום ראשון, משום דביום שני יסד הפייט על מצות סוכה, ואומר שם "בסוכת חי וקיים". וביום ראשון יסד על ארבעה מינים, ולא היה אפשר לומר כן. ולפיכך השמיט זה.)

סימן תרמד סעיף ב[עריכה]

אחר התפילה של שחרית אומרים הלל. וכיון שבהלל מנענעים בארבעה מינים, ולכן בהכרח לברך עליהם קודם הלל. ומברכין "על נטילת לולב" ו"שהחיינו".

וביום שני אין אומרים "שהחיינו". ואף על גב דבשופר אומרים "שהחיינו" גם ביום השני של ראש השנה – לא דמי לולב לשופר, דעל השופר אין הברכה אלא בראש השנה עצמו, ולכן משום ספיקא דיומא מברך. מה שאין כן ב"שהחיינו" דלולב, דיוצא גם קודם סוכות, וכמו שכתבתי בסימן תרמא. אם כן לא גרע יום ראשון מקודם יום טוב.

ודע: דברכת "שהחיינו" ברגלים, אם לא בירך יום ראשון – מברך בכל משך ימי החג, כדאיתא בסוף פרק שלישי דעירובין, עיין שם.

סימן תרמד סעיף ג[עריכה]

בכל שמונת ימי החג גומרין את ההלל, דכל יום הוא יום טוב בפני עצמו, שהרי חלוקין בקרבנותיהן. ומברכים "לגמור את ההלל", בין ציבור בין יחיד. אך אנו מברכין תמיד "לקרוא את ההלל", ונתבאר בסימן תפח הטעם: דשמא ידלג תיבה אחת, עיין שם.

ויש שאומרים פסקי פסקי, וממתינים על שליח הציבור. ויש שאומרים עד "הודו" בלי הפסק. וכפי המנהג – כן יעשו. ואסור להפסיק בשיחה באמצע הלל, אפילו בין פרק לפרק. ודינו כדרך שאמרו בקריאת שמע: דבאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ואם פסק באמצע, ושהה אפילו כדי לגמור את כולו – אינו חוזר לראש, אלא למקום שפסק. ודין זה נתבאר בסימן סה, עיין שם. ואפילו שח באמצע – חוזר למקום שפסק.

סימן תרמד סעיף ד[עריכה]

בהלל – שומע כעונה. ויכול הבקי להוציא את שאינו בקי, ובלבד שישמע יפה, מילה במילה.

והנה בשמיעה קיימא לן לומר דתרי קלי לא משתמעא, ולפי זה אין לשמוע אלא מאחד. אבל בהלל אמרו חכמינו ז"ל (מגילה כא א): אפילו עשרה קורין כאחד – שומע, מפני שחביבה עליו. ובסימן תפח נתבאר זה, עיין שם.

בסייעתא דשמיא סליק הלכות סוכה


הלכות סוכה: תרכהתרכותרכזתרכחתרכטתרלתרלאתרלבתרלגתרלדתרלהתרלותרלזתרלחתרלטתרמתרמאתרמבתרמגתרמד