ערוך השולחן אורח חיים תקכט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקכט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני שמחת יום טוב: "חציו לה' וחציו לכם"
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקכט סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק רביעי דין טז:

כשם שמצוה לכבד השבת ולענגה – כך כל ימים טובים, שנאמר (ישעיה נח יג): "לקדוש ה' מכובד", וכל ימים טובים נאמר בהן "מקרא קדש". וכבר בארנו הכיבוד והעונג בהלכות שבת. וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערב יום טוב מן המנחה ולמעלה כמו ערב שבת, שזהו בכלל הכיבוד. וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודת כוכבים.

עד כאן לשונו. ובפסחים (קיח א) דרשו לה מקראי: כתיב "אלהי מסכה לא תעשה לך", וסמיך ליה "את חג המצות תשמור", עיין שם.

ובאבות פרק שלישי תנן דהמבזה את המועדות – אין לו חלק לעולם הבא. והרע"ב פירש דאפילו בחול המועד כן, עיין שם. והעניין משום דיסוד התורה עומד על יציאת מצרים, שבו נתגלה כחו וגבורתו כביכול, והשגחתו יתברך עלינו, והנסים והנפלאות שעשה עמנו. וכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים.

סימן תקכט סעיף ב

ולכן תניא במגילה (כג א) דביום טוב מאחרין לבא לבית הכנסת כדי להכין צרכי יום טוב, וממהרין לצאת כדי להתענג בשמחת יום טוב. דעיקרו של יום טוב צריך להיות "חציו לה' וחציו לכם", וכמו שכתב הרמב"ם שם, וזה לשונו:

אף על פי שאכילה ושתייה ביום טוב היא מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו. אלא כך הוא הדת: בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומתפללין וקורין בתורה בעניין היום. וחוזרין לבתיהם ואוכלים. והולכין לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום. ואחר חצות היום מתפללין תפילת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות עד הלילה.

עד כאן לשונו. והחזנים המאריכים בניגונים – אין דעת הגדולים נוחה מהם, וזה אינו לא מחציו לה' ולא מחציו לכם (מגן אברהם בשם ים של שלמה). אך אותם שמתענגים בזה – אפשר שזהו אצלם עונג יום טוב. אבל מי שאינו מתענג בזה – אין נכון לו לבלות זמן על לא דבר. וזהו דבר שכבר נצטערו על זה גדולי ישראל, ויד ההמון תקיפה עליהם בעוונותינו הרבים. וכשם שמצוה לומר דבר שנשמע...

סימן תקכט סעיף ג

וזה שנתבאר שאין לאכול בערב יום טוב מן המנחה ולמעלה – כמו כן ביום טוב ראשון, כדי שיאכל לתיאבון בליל יום טוב שני. ואם חל שבת בערב יום טוב – יאכל סעודה שלישית קודם מנחה קטנה, והוא עד חצי שעה רביעית לאחר חצות היום, כמו שכתבתי בסימן רלג שזהו זמן מנחה קטנה לפי הקרבת תמיד של בין הערבים, עיין שם.

ואם שכח לעשותה קודם – יעשנה אחר כך, ויאכל כזית או כביצה ויותר מעט, כפי מה שנתבאר בסימן רצא דסעודת שבת צריך מעט יותר מכביצה, עיין שם, אף על פי שמלשון הש"ס בשבת (קיט ב) משמע דדי בכזית.

וביום טוב אינו צריך סעודה שלישית. ואם יש חיוב לאכול פת ביום טוב יש פלוגתא: התוספות בסוכה (כז א) והרא"ש שם כתבו שאין חיוב לאכול פת דווקא, ויוצא בשארי דברים. וכן משמע להדיא שם בירושלמי. אבל התוספות בברכות (מט ב) והר"ן בסוכה שם כתבו שיש חיוב לאכול פת ביום טוב. מיהו מדברי הר"ן שם נראה דלאו דווקא פת שמברכין עליו "המוציא", אלא אפילו במה שמברכין עליו "מזונות" – סגי, עיין שם.

ולכאורה בהכרח כן הוא, דבמצה אמרינן לילה הראשון חובה – מכאן ואילך רשות. והא איכא יום הראשון ביום, ושביעי של פסח? אלא וודאי דיוצאין במצה עשירה, ובלילה ראשונה אין יוצאין בזה.

אמנם לעיל סימן קפח פסקו בטור ושולחן ערוך דמי ששכח ולא הזכיר "יעלה ויבוא" בברכת המזון ביום טוב מחזירין אותו כמו בשבת, עיין שם – משמע דחייב לאכול פת. והרא"ש ז"ל אף על גב דבסוכה כתב שאינו צריך פת, מכל מקום בברכות שם הביא שני הדעות. ומיהו זהו וודאי דאפילו במזונות סגי, וזה שצריך לחזור לראש משום דגם בברכת "מעין שלוש" צריך להזכיר של יום טוב.

(וכן משמע בתר"י שם, שכתבו דלכן צריך פת בשבת בשני הסעודות משום דאין קידוש אלא במקום סעודה, עיין שם. והא בזה וודאי די במזונות. והמגן אברהם סוף סעיף קטן ב כתב בפשיטות שחייב לאכול פת ביום טוב. אך מה שכתב שאם לא אכל בלילה יאכל שני פעמים ביום – לא ידענא מנא לן. ומה שכתב מסימן רצ"א – התם בשבת דכתיב שלוש פעמים "היום", וצריך שלוש סעודות מדאורייתא. מיהו על כל פנים זהו וודאי דלמי שקשה לאכול שני פעמים ביום פת של לחם "המוציא" – יכול לצאת בגלוסקאות לברך "מזונות". כן נראה לפי עניות דעתי.)

סימן תקכט סעיף ד

מצוה ללוש פת בערב יום טוב לכבוד יום טוב, כמו בערב שבת. וחייב לבצוע על שתי ככרות ביום טוב כמו בשבת, ולקבוע כל סעודה על דגים ובשר, ויין במקומות שיין מצוי.

ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת, משום דביום טוב חייב בשמחה. ומטעם זה נהגו להרבות במאכלים יותר משבת (מגן אברהם סעיף קטן ד). ונמצא בגמרא (לפני עדיהן ה ב) דביום טוב ראשון של פסח, ושבועות, וראש השנה, ושמיני עצרת – מרבים הרבה בסעודה, עיין שם.

ויש שכתבו שבמקום סעודה שלישית של יום טוב אוכלין פירות. ויש שעושים עוד תבשיל לסעודת היום יותר מהרגילות, לשם סעודה שלישית (שם). ויש לחלק ביום טוב אגוזים לתינוקות.

סימן תקכט סעיף ה

כתב הרמב"ם דכל הימים טובים – אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו, ואשתו ובני בניו, וכל הנלוים לו, שנאמר: "ושמחת בחגך... והלוי והגר והיתום...". אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא שלָמים... – יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא, ובניו, ובני ביתו, כל אחד כראוי לו.

כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה – חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים.

אבל מי שנועל דלתי חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלה נאמר "זבחיהם כלחם אונים...", "וזיריתי פרש על פניכם פרש חגיכם...". ובזוהר הזהיר מאד על זה.

סימן תקכט סעיף ו

וכשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל – לא ימשך ביין, ובקלות ראש ושחוק, שהשכרות והשחוק וקלות ראש אינה שמחה, אלא הוללות וסכלות. ולא נצטוינו אלא על עבודה של שמחה, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה...". ואי אפשר לעבוד את השם אלא מתוך ישוב הנפש, ולא מתוך שחוק וקלות ראש ושכרות.

סימן תקכט סעיף ז

וחייבין בית דין בזמן הבית להעמיד שוטרים, שיהו שוטטים ומחפשים בגנות ופרדסין, ועל הנהרות ובכל מקומות של טיול, שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה, ולא ימשכו ביין. וכל שכן ריקודים ומחולות ביחד – הם מעונות הגדולים ועונשם גדול מאד מאד.

ויזהרו מדבר כזה, שזהו פתח לעוברי עבירה. וחכמינו ז"ל שלהי קדושין אמרו: סקבא דשתא ריגלא. ואנחנו עם בני ישראל צריכים להיות מובדלים מדברים כאלו, כדכתיב "קדושים תהיו".

בסייעתא דשמיא סליק הלכות יום טוב