טור אורח חיים תרכט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תרכט | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

ממין הראוי כיצד? כל דבר שאין מקבל טומאה, ותלוש, וגידולו מן הארץ, מסככין בו.

אבל דבר שאינו צומח מן הארץ אפילו אם גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, כגון עורות של בהמות שלא נעבדו שאינן מקבלות טומאה, או מיני מתכות, אין מסככין בו.

וכן כל דבר שמקבל טומאה, כגון שפודין וארוכות המיטה וכל הכלים, אין מסככין בהן אפילו נשברו שלא נשאר בהן שיעור קבלת טומאה.

סככה בחיצים שאין להם בית קבול, כשירה, שאינן מקבלין טומאה. יש להן בית קבול, פסולה.

בפשתן שלא נידק ולא נופץ, כשירה דעץ בעלמא הוא. נידק ונופץ, פסולה.

בחבלים של פשתן, פסולה. בשל גמי ושל סיב, כשירה.

מחצלת של קש וקנים ושיפה ושל גמי, לא שנא ארוגה שהיא חלקה וראויה לשכיבה, לא שנא עשויה מעשה שרשרות שאינה חלקה ואינה ראויה כל כך לשכיבה, אם היא קטנה, סתמה עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא א"כ עשאה לסיכוך. ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה. והני מילי שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל, אפילו אם נטל שפתה אין מסככין בה.

כתב ה"ר ישעיה: אפילו במקום שעושין אותן לשכיבה, הקונה אותן מן האומן על דעת לסכך, מותר לסכך בה. ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל, אלא אנו הולכין אחר מנהג אנשי המקום, וכיון שדרכן לעשותן לשכיבה, אפילו אם קנאה על דעת לסכך, או אפילו ציוה לאומן לתקנה על דעת לסכך, אין מסככין בה, כי מי יודע אם תקנה לכך כיון שדרך אנשי המקום לעשותן לשכיבה.

כל מיני אוכלין, מקבלין טומאה ואין מסככין בהן.

הילכך ענפי תאנה ובהן תאנים, זמורות ובהן ענבין, אם פסולתם מרובה על האוכל אז האוכל בטל ומסככין בהן, ואם האוכל מרובה על הפסולת אין מסככין בהן. ואם קצרן לאוכל, אז יש להיד תורת אוכל לקבל טומאה וצריך שיהא בפסולת כדי לבטל האוכל והיד, ואם קצרם לסיכוך, אז אין להיד תורת אוכל ואדרבה הוא מצטרף עם הפסולת לבטל האוכל. קצרן לאוכל ונמלך עליהם לסיכוך, אין המחשבה מוציאה הידות מתורת אוכל עד שיעשה בהם מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך, כגון שידוש אותם.

ואם סיכך בירקות שממהרין ליבש, אע"פ שפסולין לסכך שהרי מקבלים טומאה, אין דינן כסכך פסול לפסול בד' טפחים, אלא כאויר חשיבי לפסול בג'. ואם אין דרכן ליבש, אז דינם כסכך פסול.

כל דבר שמחובר, אין מסככין בו.

לפיכך אם הדלה עליה הגפן או דלעת ועשה מהן הסיכוך, פסול אלא א"כ קצצו כדלעיל.

ויש דברים שכשרים מן התורה אלא שחז"ל אסרו לסכך בהם לכתיחלה ובדיעבד יצא, כמו מיני עשבים שאינן ראויין לאכילה ואין מקבלים טומאה וריחן רע, או שנושרין עליהן, דחיישינן שמא מתוך שריחן רע או מתוך שעליהן נופלין יצא מן הסוכה.

וחבילה, גם כן אסרו לסכך בה, משום שפעמים שאדם מניח חבילתו על הסוכה לייבשה ולא לשם סוכה ואח"כ נמלך עליה לשם סוכה, ואותה סוכה פסולה משום שנאמר תעשה ודרשינן ולא מן העשוי בפסול, כגון זה שלא נעשה אפילו לצל אלא להתייבש, הלכך אסרו לסכך בחבילה גזירה אטו זאת. וכיון שמפני זה אסרוהו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך לייבשה, ואין זה בפחות מכ"ה קנים, הלכך כל זמן שאין בה כ"ה שרי. ואם הרבה קנים יוצאים מגזע א', אפילו אם הם כ"ה וקשרם בראשה השני, אינה נקראת חבילה כיון שעיקרן א'. ואם אגד עמהן קנה א' ויש בין שניהם כ"ה, הויא חבילה. וכן חבילה שאין קושרין אותה אלא למוכרה במנין ומיד כשיקננה הקונה יתירנה, אינה חבילה. ואם סיכך בחבילה והתירה, כשירה כיון שאין אסורה אלא משום גזירה כדפרישית. אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסיכוך שפסולה מן התורה, כתב הר"י מקרקשינא שאינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע. ויש אומרים שאף זאת ניתרת בהתרה, ומסתברא שצריכה נענוע.

וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ד', אפילו הפכן על צדן שאין בהן ד', מפני שדומין לתקרת הבית וחיישינן שמא ישב תחת התקרה לשם סוכה. ואם אין בהם ד', כשרים אפילו הן משופין שדומין לכלים. וכתב בסמ"ק ומיהו נהגו העולם שלא לסכך בהם כלל, ומשום דלמא אתי לסכך בהם בקביעות בענין שאין הגשמים יכולין לירד בה.

אפילו אם מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או שישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצילתה, ופירס עליה סדין שלא תיבש, או תחתיה שלא ישרו העלין, כיון שהסדין גורם שעל ידו צילתה מרובה מחמתה פסולה. אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגין מפני החמה והעלין לנאותה, כשירה, ובלבד שיהא בתוך ד' לסכך. ומיהו לכתחילה לא יעשה אלא א"כ הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין, או שהוא שרוי במים שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא כדי ליבש.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ממין הראוי כיצד כל דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ וכו' משנה פ"ק (יא.) זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ מסככין בו ופירש"י ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה וכתב הרא"ש שם אהא דבעי מנה"מ ומייתי לה מקראי הלכך לא מסככים אלא בדבר הגדל מן הארץ אבל לא בעורות דגידולי קרקע מיקרי אבל לא מיקרי גדולו מן הארץ כמו פסולת גורן ויקב:

ומ"ש רבינו דמיני מתכות נמי אין מסככין בהן כ"כ הרמב"ם בפ"ה ופשוט הוא שהרי גידולן מן הארץ לא מיקרי אלא מה שצומח מן האדמה:

ומ"ש וכן בכ"ד שמקבל טומאה כגון שפודין וארוכות המטה פשוט שם במשנה (טו:) ומשמע דבשפודין של עץ איירי דאי בשל מתכות תיפוק ליה מפני שאין גידולו מן הארץ:

ומ"ש וכל הכלים אין מסככים בהם אפי' נשברו וכו' שם (טו:) אמר ר' אמי בר טביומי סככה בבלאי כלים פסול מאי בלאי כלים אמר אביי מטלניות שאין בהם ג' על ג' דלא חזו לא לעניים ולא לעשירים ותניא כוותיה:

סככה בחצים שאין להן בית קיבול כשירה שאינם מקבלין טומאה יש להן בית קיבול פסולה מימרא שם (יב.) וכתב הר"ן אמאי דמכשירין כשאין להן בית קיבול דאע"ג דכלים נינהו פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה ואע"ג דאיכא פשוטי כלי עץ דמקבלין טומאה מדרבנן הני לא מקבלי טומאה אפי' מדרבנן כ' הרא"ש בתשובה הקנים אע"פ שיש להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה כיון שלא נעשה הקיבול שלהם לצורך קבלה ומסככין בהם דהכי תנן בפ"ד דמקוואות סילון טהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה וכן כמה משניות מוכיחות כן במסכתא כלים עכ"ל.

בפשתן שלא נידק ולא נופץ כשירה דעץ בעלמא הוא נידק ונופץ פסולה שם א"ר בב"ח א"ר יוחנן סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשירה וכתב הרי"ף והרא"ש פי' הוצני כתנא דלא דייק ולא נפיץ דעדיין עץ הוא וכ"כ הרמב"ם פ"ה ובגמרא מסתפק לן היכא דתייר אע"ג דלא דייק ולא נפיץ אם מסככין בו ונקטי לה הפוסקים לקולא וכתב הר"ן דטעמא משום דמדרבנן עץ בעלמא הוא וטעמא דאין מסככין באניצי פשתן דאע"פ שאינו מקבל טומאה מאחר דקרוב הוא לטוותו ויקבל טומאה גזרו ביה רבנן והרמב"ם כתב בפרק הנזכר דטעמו מפני שהפשתן נשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע והראב"ד כתב שהטעם הוא מפני שאניצי פשתן ראוים ליתן אותן בכרים וכסתות הם מקבלים טומאה ע"י ד"א:

בחבלים של פשתן אסורה ושל גמי ושל סיב כשירה ירושלמי בפרקין וכתבו הרמב"ם בפ"ה וכתב ה"ה פירוש חבלים אינם מקבלין טומאה לפי שאינם כלי ושל פשתן מפני שאין צורתו עומדת וכאילו אינם מגדולי קרקע ולפיכך פסולים:

ומ"ש מחצלת של קש וקנים ושיפה וגמי וכו' בספ"ק (יט:) אפליגו ר"א ורבנן במחצלת ואסיק ר"פ (כ.) בקטנה כ"ע ל"פ דסתמה לשכיבה קאי כ"פ בגדולה ת"ק סבר סתם גדולה לסיכוך ור"א סובר סתם גדולה נמי לשכיבה ופסקו הפוסקים הלכה כת"ק וכתב הר"ן פי' קטנה כדי שכיבה וכיון דסתמה לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב וכיון שכן מעתה אינה ראויה לסיכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו כ"פ בגדולה ת"ק סבר סתם גדולה לסיכוך ואינה ראויה לקבל טומאה אפי' ישכב בה הזב: ואיתא תו בגמרא ת"ר מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה של קנים ושל חילת גדולה פי' מעשה עבות וקליעה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זו וזו מסככין בה וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו וכתב הרא"ש וז"ל הרי"ף לא הביא הך סיפא משום דס"ל הלכה כר"י ורבי דוסא וכן מוכח סתמא דמתני' דלא מפלגא במחצלת קנים אלא בין גדולה לקטנה ע"כ וכ"פ הרמב"ם בפ"ה והראב"ד חולק על זה בהשגות ופוסק כת"ק דר' ישמעאל בר' יוסי ור' דוסא:

ומ"ש רבי' וה"מ שאין לה שפה וכו' שם בגמרא:

ומ"ש שאפי' אם ניטל שפתה אין מסככין בה פשוט מדין בלאי כלים שנתבאר בסימן זה שאין מסככין בהן וכן כתבו הפוסקים:

כתב ה"ר ישעיה אפי' במקום שעושים אותם לשכיבה הקונה אותם מן האומן וכו' ז"ל הרא"ש בספ"ק כתב ה"ר ישעיה אלו המחצלאות שמוכרין התגרים בסתמא לאו לשכיבה עבידי שממלאין אותם צמר וגם עושין אותם מחיצות הלכך לאו בתר עשייתם אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן למי שצריך להן כל א' וא' לפי צרכו וא"כ אין לילך אלא אחר קנייתם שאם קנאו אדם לשכיבה מקבלת טומאה ואם קנאו לצורך ד"א אינה מקבלת טומאה וא"כ אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה אע"ג דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון שקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה ולא מסתבר לי אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן כדקאמר לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות אושא שהן טמאות הלכך במקום שנהגו לשכב עליהם אפילו אמר לאומן לתקנם לו לסיכוך אין מסככין בהם דמי יודע שאמר לאומן לתקנם לו לסיכוך ואתי כ"ע לסכוכי בהו עכ"ל: כתב בתה"ד סוכה שרצו לשום למעלה סולם כדי להניח הסכך ע"ג כשר הדבר או לא תשובה נראה דשרי אפי' לסכך כל הסוכה בסולמות שלנו דאין כאן סכך פסול אע"ג דכלי היא מ"מ לא מקבל טומאה דכלי עץ שאין לו בית קבול אינו מקבל טומאה ואע"ג דעולין ויורדין בו בסולם אינו מטמא מדרס כדאיתא בתוס' (ב"ב סו.) בשם ת"כ: אבל בתשובה להרמב"ן סי' רט"ו נסתפק בדבר . וכתב עוד תה"ד לחבר כלונסות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות שמקבלים טומאה נראה שאין קפידא בדבר ואע"ג דבפרק הישן אהא דתנן הסומך סוכתו בכרעי המטה ר"י אומר אם אינה יכולה לעמוד בפ"ע פסולה וקאמר עלה בגמרא מ"ט דר"י ח"א מפני שאין לה קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה כתב אשיר"י דמוכח מדברי הרי"ף דסבר הלכה כר"י מ"מ הא פסק אשיר"י נמי דטעמא דקבע עיקר ולא טעמא דמעמידו בדבר המקבל טומאה ובתשובה להרמב"ן סימן רי"ו כתב שאלת סכך סוכה עשויה מנסרים שאין ברוחבן ד' והם תקועות במסמרות של ברזל והם משולבים כשליבת הסולם ואין בין השליבה ג"ט ובכך מכסים אותו בהדס וערבה אם פוסלים הסכך מחמת המסמרות לפי ששמעתי בשם א' גדול שנתאכסן בבית א' מבני עירנו וצוה להוציא התסמרות מהסכך הודיעני טעמו אי משום מקבלין טומאה תשובה אותו חכם שאסר לא מאותו טעם שאמרת אסר אולי מפני מה שאסר א' מרבותי נ"נ דכיון דהנסרים תקועים במסמרות הרי כל הנסרים כנסר א' רחב ויש בהם משום גזירת תקרה ויש שנחלקו עליו ואתה הנח להם כיון שנהגו שאע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם ע"כ. והר"ן כתב בפרק הישן נקטינן כר"י דכשם שאין מסככין בדבר המקבל טומאה כך אין מעמידין בו משום גזירה ואע"פ שעכשיו נהגו לסמוך סוכות ע"ג כותלים שאין מסככין בהם לפי שאין גידולו מן הארץ ה"ט משום דלא שכיח לסכך בכיוצא בהם ועוד דכ"ע ידעי דכל כה"ג בית דירה מיקרי ולא סוכה הילכך ליכא למגזר ויש שנוהגין לעשות בכותלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומדת חסידות בעלמא הוא כל זה לפי שיטה של הרי"ף ז"ל אבל הרז"ה פוסק כדברי חכמים עכ"ל. ודברי תה"ד בזה כתבתי בס"ס תר"ל.

כל מיני אוכלים מקבלים טומאה ואין מסככין בהן הילכך ענפי תאינה ובהן תאנים וכו' ברייתא בפ"ק (יג:) סופי תאנים ובהם תאנים פרכילין ובהם ענבים קשין ובהם שבלים מכבדות ובהם תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכל כשירה ואם לאו פסולה אחרים אומרים עד שיהיו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין ודעת הרא"ש דהלכה כת"ק וכ"פ הרמב"ם בפ"ה:

ומ"ש ואם קצרם לאוכל אז יש לידים תורת אוכל וכו' שם על ברייתא זו א"ר מנשיא בר גדא דכ"ע סברי הקוצר לסכך אין לו ידות והב"ע כגון שקצצן לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך אי קצצן לאכילה מ"ט דרבנן. וכ"ת קסברי רבנן כיון דנמלך עליהם לסיכוך בטלה לה מחשבתו ומי בטלה לה מחשבה בהכי והתנן כל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה וכו' וכ"ת ה"מ כלים דחשיבי אבל ידות לצורך אכילה נינהו במחשבה נחתא ובמחשבה סלקא והתנן כל ידות אוכלין שבססן בגורן טהורות בשלמא למ"ד בססן התיר אגודן שפיר כלומר דהיתר אגד לא חשיב אלא כמחשבה בעלמא אלא למ"ד מאי בססן בססן ממש מא"ל ה"נ בשבססן ממש ופירש"י כשנמלך לסיכוך דשן לידות ברגלי בהמה או במקבת וכתב הרא"ש כל זה אבל הרמב"ם בפ"ה לא הזכיר הא דר' מנשיא וא"ל דטעמיה משום דסבר דהלכה כרבי אבא דפליג עליה ואמר דבוצר לגת הוא דאין לו ידות אבל קוצר לסכך יש לו ידות והוא דאמר כאחרים שהרי בפרק ה' מה' טומאת אוכלין פסק כרבי מנשיא שהקוצר לסכך אין לו ידות וא"ל שהוא סובר כמ"ד מאי בססן שהתיר אגודן וא"כ אע"פ שקצרם לאכילה במחשבה לסיכוך סגי שהרי בפ"ק דעוקצים פירש בססן כתתן ובססן ונראה שסמך על מ"ש בה' טומאת אוכלין ולפיכך סתם וכתב בה' סוכה אם פסולת מרובה על האוכלין מסככין בהן דממילא משמע שאם קצרם לסיכוך ידות הוו בכלל פסולת ואם קצרם לאוכל אע"פ שנמלך עליהם לסיכוך הוו בכלל אוכל אא"כ בססן: כתב הרא"ש בתשוב' כלל כ"ד על סיכוך הפינויי"ל כשהייתי בברצלונא דקדקתי בו והוא כשר שהפסולת מרובה על האוכל ויד האוכל אינו כאוכל אלא עד ג"ט וזה ארוך והאוכל מעט והפסולת הרבה וז"ל א"ח יש אוסרין לסכך בשומר שקורין פינויי"ל לפי שהוא אוכל כולו הזרע והעשב וה"ר יחיאל מתיר ומחזיק האוסרים לשוטים ואומר כי אינו מאכל אדם כלל לא ירק ולא זרע זולת לרפואה והרא"ש מאוירא הודה לדבריו עכ"ל :

ואם [סיכך] בירקות שממהרין לייבש וכו' שם א"ר אבא אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן י"ח בפסח פוסלין בסוכה משום אויר מ"ט כיון דכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנייהו דמי. ופי' רש"י פוסלין בסוכה משום אויר. פי' כשיעור שאויר פוסל בה דהיינו בג"ט ולא משערינן להו לפסול כשיעור סכך פסול דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא וסכך פסול אינו פוסל אלא בד"ט באמצע ומן הצד בד"א אלא כאויר דיינינן להו לחומרא ובג' כ"כ הרא"ש והר"ן וכתב הר"ן דמהכא שמעינן דכל דבר העשוי להתייבש בתוך ז' עד שתהא חמתו מרובה מצילתו אף מעכשיו הוא פסול :

ומ"ש ואם אין דרכן לייבש אז דינן כסכך פסול כן כתב הרא"ש ופשוט הוא:

כל דבר שמחובר אין מסככין בו לפיכך אם הדלה עליה גפן או דלעת וכו' אא"כ קצצן כדלעיל בסימן תרכ"ו ויש דברים שכשירים מן התורה אלא שחכמים אסרו לסכך בהם לכתחילה ובדיעבד יצא כמו מיני עשבים שאינם ראויין לאכילה וכו' שם (יב:) א"ר יהודה הני צוצי ושווצרי מסככין בהו פירוש לפי שאינם מקבלים טומאה שאינם מאכל אדם אביי אמר בצוצי מסככין בשווצרי לא מסככין. מאי טעמא כיון דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק א"ר חנין בר אבא הני היזמי והיגי מסככין בהו אביי אמר בהיזמי מסככין בהיגי לא מסככין מ"ט כיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק וכתב הרא"ש בכל הני לכתחלה לא משום גזירה דלמא שביק להו ונפיק אבל יצא י"ח אם סיכך בהם וכ"כ הרמב"ם ברפ"ה:

וחבילה ג"כ אסרו לסכך בה משום שפעמים שאדם מניח חבילתו של הסוכה לייבשה וכו' משנה (שם:) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככים בהם ומפרש טעמא בגמרא (שם) מפני שפעמים שאדם בא מן השדה בערב וחבילתו על כתיפו ומניחה על גבי סוכתו ליבשה וכו' פירש"י ומניחה על גבי סוכה שיש לו כל ימות השנה למקנהו ומניח החבילה שם לייבשה ולא לסכך ושאר דברי רבי' מפורשים שם בד' רש"י והר"ן ומשמע דבדיעבד נמי פסול' אם סיכך בחבלים ולא דמי לשווצרי והיגי דלא פסילי בדיעבד דהנהו לא פסילי אלא משום דלמא שביק להו ונפיק אבל חבילה שפסולה משום דחיישי' דלמא עביד סוכה מן העשוי בדיעבד נמי פסלי' ליה:

וכיון שמפני זה אסרוהו לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך לייבש' ואין זה פחות מכ"ה קנים ירו' כתבו התוס' והרא"ש שם וגם הרמב"ם כתבו בפ"ה ותמה עליו הראב"ד למה כתבו והא בגמרא דידן אמרי' דאפי' אגד של ג' שמי' אגד וה"ה יישב לדעת הרמב"ם שהוא מפרש דהא דאמרי' אגד של ג' שמיה אגד לענין הזאה דכתיב ביה אגודת אזוב אבל חבילה אינה קרוייה פחות מכ"ה כדי להשוות הירושלמי עם הגמרא שלנו והרא"ש יישב דהא דאמרי' בגמ' אגד דג' שמיה אגד היינו באפקותא דדקלא ודוקרי דקני שיש בו קנים הרבה והוה כמו חבילה ובא"ח כתב אין חבילה פחות מכ"ה י"א דוקא זרדין כגון זמורות שלנו אבל קנים הרי אמרו אגד ג' הוי אגד והרי"ף לא כתב הירושלמי הזה ולא מאי דאיתא בגמרא דידן ותמה עליו ה"ה:

ואם הרבה קנים יוצאים מגזע א' וכו' שם (יג.) א"ר גידל א"ר האי אפקות' דדיקלא מסככין בהו ואע"ג דאגידי אגד בידי שמים לא שמיה אגד אע"ג דהדר אגד להו אגד דחד לא שמיה אגד וכן א"ר חסדא לענין דוקרני דקני ופרש"י אפקותא דדיקלא. מוצא הדקל כשהוא סמיך לקרקע יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב: ואע"ג דאגידי. שמחוברין ענפיו אלה יחד ודמו לחבילין: ואע"ג דהדר אגיד להו. איהו הענפין של מעלה כדי להשכיבן מפני שמתפצלין לכאן ולכאן ונזקפין למעלה ואין סותמין הנקב: אגד דחד לא שמיה אגד. כל דבר יחידי המחובר יחד ואגדו בפ"ע אינה אגודה עד שיתן ד"א עמו ויאגדם יחד: דוקרני דקני. כעין אפקותא דדיקל' אלא שזה של קנים וזה של דקלים ואיתא בגמ' (שם.) א"ר חסדא אגד דחד לא שמיה אגד ג' שמיה אגד שנים מחלוקת ר"י ורבנן ר"י בעי ג' ורבנן בעו שנים וכתב הרא"ש והלכה כרבנן דתרין הוי אגד וכל דבר כמו אפקותא דדקלי ודקרי דקני כשאגדן אחר עמו הוא חבילה כחבילה של כ"ה קנים כההיא דירושלמי עכ"ל וכך הם דברי רבי' ודברי הרמב"ם בפ"ה סתומי' ואין בהן הכרע.

וכן חבילה שאין קושרין אותה אלא למוכר' במנין וכו' (שם:) דרש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככין בהן ואע"ג דאגידי למנינא בעלמא הוא דאגידי ופירש"י מסככין בהן. ואין בהם משום גזירת אוצר דכל ימות השנה לפי שאין דרך להצניעם באגדם אלא למנינא בעלמא אגדינהו והלוקחן לייבשן מתיר אגדם הלכך המסכך בהם לשם סוכה א"צ להתיר אגדם:

ואם סכך בחבילה והתירם כשירה משנה שם (יב:): גרסי' בגמ' (יג.) א"ר אבא הני צריפי דאורבני כיון שהתיר ראשי מעדנים כשירי' והא אגידי מתתאי אר"פ דשרי להו רב הונא בריה דר"י אמר כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד ופי' הר"ן חבילות שעושים מערבה וראשיהם הגס לצד א' וראשיהם הדקים לצד אחר ודרכן לקושרן בשני ראשיהם: וכיון שהתיר ראשי מעדנים שלהם כשירה. קשר שבראשן הגס שהוא עיקר: והא אגידי מתתאי. לצד האחר לצד ראשיהן הדקין. אר"פ דשרי להו. וקמ"ל שאע"פ שהן נראין עדיין כקשורים מצד שהן מחוברין זה עם זה כיון שהותרו הקשרים הותרו לאלתר: ר"ה אמר כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד. ר"ה מהדר לפרוקי מאי דפרכינן והא אגידי מתתאי דלעולם לא שרי להו מתתאי דכיון שהתיר הקשר שבראשן הגס שרי משום דקשרן מצד הא' אינו כ"כ חזק שיתקיים אם יטלטלו החביל' וכל כה"ג לא שמי' אגד: ופסק הרמב"ם בפ"ה כר"ה בריה דר"י וכ"נ שהוא דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו דבריו ויש לתמוה על רבינו למה השמיט דין זה ואולי היה סובר דהלכתא כר"פ דאמר דשרי להו מתתאי ומשום דמשמע ליה דמלתא דפשיטא היא לא הוצרך לכתבו אך קשה למה לא פסק כדעת הרמב"ם וכדמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל :

אבל חבילה שהעלה ליבש ונמלך עליה לסיכוך שפסולה מן התורה כתב הר"י מקרקשינא שאינה ניתר' בהתרה אלא צריכה נענוע וי"א שאף זו ניתרת בהתרה סברת ר"י מקרקשינא כ' המרדכי בפ"ק בשם ר"ת וסברת י"א כתב הר"ר וז"ל איכא מ"ד דאע"ג דאסור לסכך בתחלה בחבילין אפ"ה חבילה שהניחה לייבשה אם נענעה כשרה כדמוכח לקמן גבי נסרים דאע"ג דלכתחלה אין מסככין בנסרים אפ"ה בסוכה שהיא עשויה כבר סגי ליה בפקפוק דכיון דמחזיר עליה לבטלה ליכא למגזר שמא ישב בסוכה של תקרה אחרת שהיא עשויה כבר:

ומ"ש וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ד' וכו' משנה בפ"ק (יד.) מסככין בנסרים ד"ר יהודה ור"מ אוסר ובגמ' (שם) א"ר מחלוקת בנסרים שיש בהם ארבע דר"מ אית ליה גזירת תקרה ור' יהודה לית ליה גזירת תקרה אבל בנסרים שאין בהם ארבע ד"ה כשירה ושמואל אמר כשאין בהן ד' מחלוקת אבל יש בהם ד' ד"ה פסולה ופסקו הפוסקים כשמואל ואליבא דר"י: וכתב הרא"ש והראב"ד פסק כרבי מאיר וכרב והכל עולה לסגנון אחד ובסי' תרל"א יתבאר דהיינו דוקא במסכך בנסרים לכתחלה אבל הבא לפקפק נסרים של תקרה שאין עליה מעזיבה שרי אפי' ברחבי' דכיון שמתקן המעוו' ליכא למיגזר:

ומ"ש אפילו הפכן על צדן שאין בהם ארבע מבואר שם בגמרא ופירש"י הפכן על צדיהם. נסרים שיש בהם ארבע שסיכך בהן ולא הטיל רחבן על הסוכה אלא השכיבן על צדן שהוא פחות משלשה פסולה כדמפרש לקמן דכיון דיש שם פיסול עליהן נעשו כשפודין של מתכת הפסולים לסכך בכל ענין שהופכן:

ומ"ש מפני שדומים לתקרת הבית וכו' ארישא דמילתא קאי למיהב טעמא למה אסרו לסכך בנסרים שרחבים ד':

ומ"ש דאם אין בהם ארבע כשירים דאפי' הן משופין שדומין לכלים שם בגמרא על מתניתין דתקרה שאין עליה מעזיבה:

וכתב בסמ"ק ומיהו נהגו העולם שלא לסכך בהם וכו' ז"ל סמ"ק נסרים פחותים מארבע מותר לסכך בהם אך מכל מקום צריך לעשות הסכך בענין עראי שיוכלו הגשמים לרדת בסוכה וכדמפרש בתוספתא בפ"ק וע"כ נהגו העולם לכסות הסוכה בערבה או בגמי או בכיוצא בהן ולא בנסרים כלל ואפילו פחותים מארבע דליכא משום גזירת תקרה משום דלמא אתי למטעי לסכך בענין קביעות שלא ירדו שם הגשמים:

אפילו אם מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או שישרו העלים ותהיה חמתה מרובה מצלתה ופירס עליה סדין שלא תייבש וכו' גז"ש משנה (י.) פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה ופירש"י מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו: וכתב המרדכי דלפי פירושו צ"ל טעמא משום דצורך אדם הוא ולא דמי לנאות' דכשרה דשאני התם דהוי צורך סוכה ובטל לגבה אבל התוספ' והרא"ש (שם) כתבו בשם תשובת הגאונים דהא דקתני פסולה דוקא היכא דבלא סדין חמתה מרובה מצילתה אבל אם צילתה מרובה מחמתה כשירה ואין סדין פוסלתה והיינו כמש"ל דאין מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר היכא דבלא סכך פסול צילתה מרובה ובענין זה פי' ר"ת מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך זה נעשה חמתה מרובה וכן תחתיה מפני הנשר שאלמלא הסדין היה נושר ונעשה חמתה מרובה והסדין מונעו מליפול וכיון שהסדין גורם שע"י צילתה מרובה מחמתה פסולה עכ"ל. והסכימו הם ז"ל לפי' ר"ת וכך הם דברי רבינו והר"ן כתב אור"ת דסוכה שהיא מסוככת כהלכתה שוב אינה נפסלת משום סוכה שתחת האילן ומוכח לה מדתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך ע"ג פסולה דמשמע דדוקא בשקדם האילן לסוכה אבל קדמה הסוכה לאילן לא מיפסלה ולפיכך פי' מתני' דהכא דפירס עליה סדין כשהסדין מסייע להכשר הסוכה וליכא למימר דמתניתין בחמתה מרובה מצילתה מיירי דא"כ מאי קמ"ל לפיכך פי' דה"ק פירס עליה סדין כדי שלא תתייבש מפני החמה ותהא חמתה מרובה מצילתה ונמצא שקיומה והכשירה ע"י הסדין שאינו מניחה להתייבש וכן תחתיה מפני הנשר היינו שלא יפלו עלין ותהא חמתה מרובה מצילתה אבל חולקין עליו ומפרשין מתניתין דהכא כפשוטה אע"פ שאין הסדין מסייע להכשר סוכה כלל אלא שפירסה עליה כדי שלא תכנס בה החמה אפ"ה פסולה והכי מוכח בגמרא וההיא דהדלה עליה את הגפן לא מכרעת עכ"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק כאן כפירוש ר"ת דהא דפסלינן פירס עליה סדין אינו אלא כשהסדין מסייע להכשר הסוכה ובסי' תרכ"ו כתב ל"ש אם האילן קדם ל"ש אם הסוכה קדמה פסולה ולפי מה שתלה הר"ן לדעת ר"ת זו בזו נמצא רבינו כמזכה שטרא לבי תרי וצ"ל שסובר רבינו שאין סברות אלו תלויות זו בזו: ודברי תשובה להרמב"ן ז"ל בסי' רי"ו כדעת ר"ת שכתב וז"ל כל שהסוכה כשירה וצילתה מרובה מחמת' שוב אין סכך פסול פוסל בה אלא במצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר דהיינו קודם שנכשר הסכך ונעשה צילתו מרובה מחמתו אבל לאחר שנכשר ואינו צריך לצרפו שוב אינו פוסל:

ומ"ש רבי' אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגין מפני החמה והעלין כשירה פירוש אם היתה מסוככת יפה בענין שאין לחוש שע"י הנשר יהיה חמתה מרובה מצילתה ולא הוצרך לפרוס עליה סדין אלא להגין מפני החמה או מפני העלין הנושרין כשירה ופשוט הוא דהיינו לפירוש ר"ת שפסק רבינו כמותו שאילו לדעת החולקים עליו כבר נתבאר דכל כה"ג מיפסיל פסול:

ומיהו מ"ש דלנאותה כשרה אין חולק בו שהוא מפורש בגמרא וכבר נתבאר בסי' תרכ"ז:

ומ"ש ובלבד שיהא בתוך ד' לסכך ג"ז נתבאר שם:

ומ" ש ומיהו לכתחלה לא יעשה אא"כ הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין או שהוא שרוי במים וכו' כתב כן משום דגרסינן בגמרא (שם:) מנימין עבדיה דרב אשי איטמישא ליה כתונתא במיא ואשטח אמטללתא א"ל רב אשי דלייה דלא לימא קא מסככי בדבר המקבל טומאה והא קא חזו דרטיבא לכי יבשה קא אמינא לך ופירש"י והא קא חזו דרטיבא. שהיא לחה ומוכחא מלתא דלנגבה שטחוה ולא לסכך. לכי יבשה קא אמינא לך. דתשקלה ומשמע מהאי עובדא דכל היכא דליכא הוכחה דלא פירש הסדין עליה כדי לסכך אסור מפני מראית העין: כתב הר"ן דמהאי עובדא שמעינן דכל לצורך הבגד הו"ל כלנאותה וכשירה דהא לא א"ל דלשקלה אלא מפני מראית העין ולכי יבשה מלחות אבל כי רטיבא לא אלמא לא איפסילא סוכה מדינא וה"נ מוכח בירושלמי אבל אחרים אומרים דלצורך הבגד לא בטיל גבי סוכה ופוסל אותה ומאי דשרי רב אשי ה"מ שלא בשעת אכילה ושתייה שאין משתמשין שם ואמר דלשקלה כי יבשה דלא לימרו שביק לה התם אפי' בשעת אכילה ושינה אבל כי רטיבא לא אתי למימר הכי שאין דרך להשתמש שם מפני המים שמנטפין מן הבגד וראוי להחמיר לענין מעשה עכ"ל : כתב הרוקח אם חמה בסוכה ומזיקו יפרוס סדין סביב הסוכה להגין מפני החמה והרוח ואפי' בשבת מותר לנטותו סביב אבל לפרוס סדין תחת סוכה בי"ט אסור דהוי אהל ולמעלה על הסוכה אפי' בחול אסור כדא"ר אשי למנימין עבדיה ותו תנן פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר או שפירס על גבי הקינוף פסולה ומוקי רב חסדא ולנאותה מותר:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דרכי משה[עריכה]

(א) כתב הר"ן ועפר סכך פסול הוא דלאו גידולי קרקע הוא:

(ב) ובתשובת הרשב"א סימן קפ"ו מסתפק בדבר ובסי' קצ"ה שם כתב בהדיא דאסור לסכך בסולמות שלנו דמקבלין טומאה מדאורייתא וע"ש וכ"כ מהרי"ל דאסור להניח סולם על הסכך להחזיקו וכ"ש לסכך בו דאסור וכתב עוד מהרי"ל דאסור להניח שום כלי המקבל טומאה על הסכך להחזיקו אפי' קתדראות משום דמקבלי טומאת מדרס:

(ג) ובתשובת הרשב"א סימן רי"ג:

(ד) וכתב הכלבו ובמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה אין מסככין בהן:

(ה) וכ"כ בתא"ו נ"ח ח"א וכ"כ הכלבו:

(ו) וכתב הג"מ פ"ד דסוכה דאף מן הצד פוסל בג"ט כאויר ולא כד"א כשאר סכך פסול:

(ז) ומשמע דאף בחבילה שאסורה מדרבנן אינו אסור אלא לכתחלה אבל לא בדיעבד אך ב"י כתב דהחבילה אסורה אף בדיעבד ולא נראה כן מדברי הטור ומ"ש לקמן דאם סיכך בחבילה והתירה כשירה היינו אף לכתחלה מותר לעשות סוכה ממנה מאחר שהתירה אבל אה"נ אם לא התירה וישב תחתיה יצא בדיעבד כנ"ל.

(ח) משמע דוקא דלענין זה בעינן כ"ה קנים אבל לדברים אחרים מקרי אגד בפחות מכ"ה וכ"כ המ"מ פ"ה מהלכות סוכה דזהו דעת הרמב"ם והא דאמרי' בגמ' אגד ג' שמיה אגד היינו לענין הזאה וב"י כתב בשם א"ח הא דבעינן כ"ה בחבילה ה"מ בזרדין כמו בזמירות שלנו אבל קנים הרי אמרו אגד ג' שמיה אגד ועי' באשר"י דתי' עוד בע"א דהא דאגד ג' כו' קאי לענין אם קשר קנים שיש לו גזע עם דברים אחרים וכתב רבינו למטה בסמוך והא דפסק למטה דאפילו בקנה אחד שאגוד הוי חבילה משום דפסק כמ"ד בגמרא ג' ושתים מקרי אגד וכתב ב"י עוד דדעת רבינו כדעת הרא"ש אבל ל"נ דדעתו כדעת הרמב"ם ולכן דקדק בלשונו לכתוב דאין זה בפחות מכ"ה ודין שלמטה למדו ממ"ש בגמרא אגד יחידי לא שמיה אגד מכלל דאם אגד ד"א עמו שמיה אגד.

(ט) ובהג"מ כתב דאם סיכך בנסרים דאפילו פחות מג' פסולה דהוי כבית ממש הואיל ובזמן הזה כולן מסככין בתיהן בנסרים שאין בהן ג'.

(י) ובתשובת הרשב"א סי' קצ"ו כסברא הראשונה וכ"נ דעת הטור.