סוכה יג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא אימא עד שתהא תחלתו כשיריו אחד דרש מרימר אהני איסורייתא דסורא מסככין בהו אע"ג דאגדן למנינא בעלמא הוא דאגדן א"ר אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרה ראשי מעדנים שלהן כשרין והא אגידי מתתאי אמר רב פפא דשרי להו (ואמר) רב הונא בריה דרב יהושע אפילו תימא דלא שרי להו כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד א"ר אבא אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה בופוסלין בסוכה משום אויר מ"ט כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנהו דמי ואמר רבי אבא אמר רב הונא גהבוצר לגת אין לו ידות ורב מנשיא בר גדא אמר רב הונא דהקוצר לסכך אין לו ידות מאן דאמר קוצר כל שכן בוצר דלא ניחא ליה דלא נימצייה לחמריה מאן דאמר בוצר שאין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות דניחא ליה דליסכך בהו כי היכי דלא ליבדרן נימא דרב מנשיא בר גדא תנאי היא דתניא הסוכי תאנים ובהן תאנים פרכילין ובהן ענבים קשין ובהן שבלים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה ואם לאו פסולה אחרים אומרים עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר יש להן ידות ומר סבר אין להן ידות לרבי אבא ודאי תנאי היא לרב מנשיא בר גדא מי לימא תנאי היא אמר לך רב מנשיא דכולי עלמא סברי הקוצר לסכך אין לו ידות והכא במאי עסקינן וכגון שקוצצן לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך אי קוצצן לאכילה מאי טעמייהו דרבנן וכי תימא קסברי רבנן כיון דנמלך עליהן לסיכוך בטלה ליה מחשבתו ומי בטלה ליה מחשבה בהכי והתנן זכל הכלים
רש"י
[עריכה]
אלא - אתחלתו קאי והכי קאמר אין תחילתו פסול עד שיהא הוא כשיעור שיריו דהיינו אחד אלמא לרבנן שלשה דקאמרינן לעיל למצוה דאי לעכב הא מני לא רבי יוסי ולא רבנן:
איסורייתא דסורא - חבילי קנים שהיו עושין למכור בשוק ומוכרין אותם במנין:
מסככין בהן - ואין בהם משום גזרת אוצר דכל ימות השנה לפי שאין דרך להצניעם באגדם:
אלא למנינא בעלמא - אגדינהו עד שימכרו והלוקחן לייבשן מתיר אגדן הלכך המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן:
צריפי - כמין כוך עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי עופות:
דאורבני - עשוי מענפי ערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב ולמעלה קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר אחד כעין כלי מצודות שצדין דגים קטנים שעושין בגומא שקורין יונק"ש אבל אין בצריף שלשה וארבעה בתי אריגה כמו שיש למצודה:
ראשי מעדנים - קשר העליון מעדנים כמו התקשר מעדנות כימה (איוב לח):
מתתאי - לצד פיו הוא קלוע:
דשרי להו - מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו ואינו צריך להפקיע הקליעה:
שאינו עשוי לטלטלו - כגון זה שמשהתיר קשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים:
ירקות שאמרו חכמים - בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ושאר חברותיהן דקות הם טינב"ש בלע"ז הלכך אין חוצצין בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ בפני הטומאה דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי מיהו בעודן לחין חוצצין מדאורייתא משום דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו (דאי מקבלי טומאה לא חייצי בפני הטומאה) ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי:
ומביאין את הטומאה - בעודן לחין וכל כמה דלא יבשי אהל הוא מדאורייתא:
ופוסלין בסוכה משום אויר - כשיעור שאויר פוסל בה דהיינו בשלשה טפחים כדאמרינן לקמן בפירקין (דף יז.) אויר בשלשה ולא משערינן להו לפסול כשיעור שאר סכך פסול דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד אלא כי אויר דיינינן להו לחומרא ובשלשה:
הבוצר לגת - הבוצר ענבים לדרוך אותם אין להם ידות להביא העץ טומאה על האוכל לפי שאינו צריך לבית אחיזה ולא ניחא ליה בהן וכי אתרבו ידות לטומאה בהעור והרוטב (חולין דף קיז.) הני מילי ביד הצריכה או בכלי או באוכל:
הקוצר לסכך - אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מיבעי ואי לאו דפסולת מרובה עליו הוה פסיל לה לסוכה:
מאן דאמר - דקוצר לסכך אין לו ידות:
כל שכן בוצר - לגת דלא ניחא ליה בהנך ידות:
דנמצייה לחמריה - מוצצות את היין ומפסידות:
דלא ליבדרן - ניחא ליה באוכל המחובר בהן שאם יבדיל ראשי שבלים מן הקשים שמא יתפזרו וילכו לאיבוד:
נימא דרב מנשיא - דאמר קוצר אין לו ידות תנאי היא:
סוכי תאנים - ענפי תאנים:
פרכילין - זמורות:
מכבדות - ענפי דקל:
כשירין - לסכך:
על הידות - כדי בית יד סמוך לאוכל אף הוא צריך ביטול שגם הוא מקבל טומאה:
לרבי אבא - דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ודאי תנאי היא על כרחיה מבעי למימר אנא דאמרי כאחרים דאמרי יש לו דאילו תנא קמא לא מיתוקם כוותיה דהא אמר אין לו ואי בקוצר לאכילה ונמלך לסיכוך כל שכן דהוה ליה למימר יש לו וקאמר אין לו הלכך לא מיתוקמא כרבי אבא:
אלא לרב מנשיא - דאמר קוצר לסכך אין לו מי מידחיק לאוקמי מילתיה כתנאי ולמימר אנא אמרי כתנא קמא ואחרים פליגי או מוקמינן למתניתין בקוצר לאכילה ונמלך לסכך ומשום הכי אמרי אחרים דיש לו ידות אבל בקוצר לסכך אחרים מודו נמי דאין לו:
ומי בטלה מחשבה - קבלת טומאה בהכי ואפילו לא נטמאו קודם שנמלך מיהו ירדה להן תורת קבלת טומאה על ידי מחשבה ראשונה ומי בטלה קמייתא במחשבה בתרייתא:
תוספות
[עריכה]
ירקות שאמרו חכמים. בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא דקות הן מאד טינב"ש בלע"ז הלכך אין חוצצין בהן בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור רבנן עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ מפני הטומאה דלמא סמכו עלייהו נמי לכי יבשי ומיהו מדאורייתא חייצי דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי ומביאין את הטומאה בעודן לחין דכל כמה דלא יבשו אהל הוא מדאורייתא כדפירש בקונטרס ומה שהוזקק לפרש מדרבנן דאי חשיבי אהל מדאורייתא הוא לענין הבאה אם כן לענין חציצה נמי ואי לא חשיבי אהל לענין חציצה אם כן לענין הבאה נמי לא דלא דמי להנהו דחשיב בפרק שמיני דאהלות (מ"א) גבי מביאין ולא חוצצין דהתם היינו טעמא משום דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה אבל לא שייך למיתלי טעמא בהכי דהא מפרש טעמא משום דכי יבשי מפרכי ונפלי ולא מסתבר למימר דאסוכה לחודה קאי דלכאורה אכולה מלתא קאי ועוד דאי בהכי תלי טעמא ממתניתין דאהלות שמעינן ליה דקחשיב אוכלין טמאין אלא ודאי מדרבנן הוא דאין חוצצין הכא והא דלא חשיב להו גבי הנהו דאהלות משום דהתם מדאוריי' והכא מדרבנן אבל קשה דהיכי מצי למימר דלאו מאכל אדם נינהו הא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לט:) מה מצה שנקחת בכסף מעשר אף מרור כו' ומהאי טעמא ממעט הרדפני דאין יוצאים בו ידי מרור כדפירש שם בקונטרס דהרדפני אינו נקח בכסף מעשר דאינו מאכל ואנן בעינן אוכלין דומיא דיין ושכר ובקר וצאן והגהה היתה שהגיה הר' יהודה בפירוש רש"י דלא מקבלי טומאה משום דלאו מאכל אדם נינהו ואינו כן אלא מאכל אדם הן ואפ"ה חייצי מדאורייתא כל זמן שלא הוכשרו כדתנן במסכת אהלות פ"ח (מ"א) גבי מביאין וחוצצין קחשיב אוכלין טהורין דהיינו שלא הוכשרו וגבי מביאין ולא חוצצין קא חשיב אוכלין טמאין דהיינו שהוכשרו וכן מוכח בהדיא פרק לא יחפור (ב"ב דף יט: ושם) בשמעתין דרקיק ודווקא בתלושין עסקינן דאלו מחוברין לא מביאין ולא חוצצין כדתנן בפ"ח דאהלות (מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו חכמים כלומר גבי מביאין וחוצצין דקחשיב התם בריש פרק ח' האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית דהנהו אפילו מחוברין חייצי דקביעי וקיימי ואין הרוח מנענען אבל שאר ירקות המחוברין מתנענעין ברוח והוו להו כטלית וספינה שהיא שטה על פני המים ואפילו בעידנא דלא ניידי ואין מביאין ואין חוצצין מדקתני בסיפא קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמיד כבש את האבן על גבי טלית מביאה את הטומאה הא לאו הכי לא אבל כשהן תלושין ומונחין בחלון או כנגד ארובה חייצי ושאר ירקות כדאמרינן בפרק לא יחפור (ב"ב דף כ. ושם) עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין:
דלא ליבדרן. פ"ה שאם יבדיל ראשי שיבולים מן הקשין יתפרדו וילכו לאיבוד וי"מ שיכבידו ראשי שבלין על הקשים ולא יתפרדו הקשים מעל הסוכה ברוח:
אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה. אבל אוכל מרובה פסולה אע"ג דאמר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) בית שסיככו בזרעים טיהרו משום דבטלינהו יש לחלק בין בית לסוכה דבסוכה לא בטילי דעביד דסתר לה אחר החג אי נמי בעינן דלא מקבלי טומאה בשעת סיכוך משום תעשה ולא מן העשוי אי נמי התם כשעשה בהן שינוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מטומאה והכא בשלא עשה בהן שינוי מעשה כדמוכח בתר הכי דפריך אי הכי מ"ט דרבנן דמה שמניחן ע"ג הסוכה לא חשיב שינוי מעשה וכן בפרק לא יחפור (ב"ב דף יט: ושם) דאמר רקיק אינו ממעט בחלון כדקאמרינן התם משום דלא מבטל ליה ופריך ותיפוק ליה דהוי דבר המקבל טומאה דלא מהני ביטול בלא שינוי מעשה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סוכה/פרק א (עריכה)
פו א מיי' פ"ה מהל' סוכה הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' תרכ"ט סעיף ט"ז:
פז ב מיי' פ"ה מהל' סוכה הלכה י"ב:
פח ג מיי' פ"ה מהל' טומאת אוכלין הלכה ו':
פט ד מיי' פ"ה מהל' טומאת אוכלין הלכה ז':
צ ה ו מיי' פ"ה מהל' סוכה הלכה ג', סמ"ג עשין מג, טור ושו"ע או"ח סי' תרכ"ט סעיף י':
צא ז מיי' פ"ח מהל' כלים הלכה י':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/סוכה/פרק א (עריכה)
איסורייתא דמחוזתא. פירוש אגודות של עצים שקושרין אותן למוכרן במספר כך וכך אגודות.
צריפי דאורבני. פי' צריפין שמסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשיהן מהנה ומהנה בנת וקושרין עוד קצותן למטה שלא יפרדו. פי' ראשי [מעדני'] כדכתי' התקשר מעדנות כימה. ואלו הקשרין אין עשויין לטלטל בהן. ותנן נמי בכלים (פ' כ' מ"ז) בענין המחצלות וכן המתיר ראשי המעדנים טהורה. נחלקה לארכה ונשתיירו בה ג' מעדנים של ששה טפחים טמאה:
ירקות פוסלין הסוכה מ"ט כיון דלכי יבשי פרטי ונתרי כמאן דלתניהו דמי. ואותו מקום המסוכך בירקות כאויר הוא. ואע"פ שעכשיו מסוכך הוא ואם יש בו ג' טפחים פסולה.
א"ר אבא אמר רב הונא הבוצר ענבים לדורכן לגת אין לו ידות כלומר אין רצון הבוצר בגת להיות בענבים ידות ולדורכן הוא בעי והידות שואבין היין ורב מנשיא בר גמרא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות ואסיקנא מאן דאמר קוצר לסיכוך אין לו ידות כ"ש בוצר שודאי אין לו אבל דר' אבא דאמר בוצר אין לו ידות הני מילי בוצר דניחא ליה דלא להוי להן ידות דלא נמציה לחמריה אבל קוצר לסיכוך יש לו ידות דניחא ליה לסכוכי בהן לימא כתנאי סוכי פי' אמירי תאנים ובהן תאנים.
פרכילין ובהן ענבים קשין ובהן שבולים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה ואם לאו פסולין אחרים אומרים עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין מאי לאו בהא קמפלגי ת"ק סבר הקוצר לסיכוך אין לו ידות לפיכך תני עד שיהא פסולת מרובה על האוכלין בלבד ואחרים סברי יש לו ידות וידות כמו אוכל הן ופסולין הן לסיכוך לפיכך עד שיהא פסולת מרובה על האוכל ועל הידות. ור' אבא דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות כתנאי הוא דהא ת"ק א' אין לו ידות.
לרב מנשיא מי לימא תנאי הוא דהא אחרים אומרים יש לו ידות ודחה לא לעולם אפילו אחרים מודו דהקוצר לסיכוך אין לו ידות והכא כגון שקצרן לאכילה שצריך להיד כדי להיות תופס בהן אוכל לפיכך כמו האוכל הן חשובין להכניס הטומאה וכבר פרשנוהו דין הידות בפרק העור והרוטב וכיון שקצרן לאכילה אע"פ שנמלך עליהן לסיכוך תורת הידות לא זזה מעליהן ואקשינן אי הכי אפילו לרבנן לא בטלה טומאה מינייהו דהא קיי"ל דלא בטלה טומאה במחשבה ואמאי (מטהר) דתנן בפרק כ"ה בכלים כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה מעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה.
דרוש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככינן בהו: פירוש וליכא משום גזירת חבילין ואע"ג דאגידן למנינא בעלמא הוא דאגידן פירוש ולא שמיה אגד ולקמן נמי אמרינן דלא שמיה אגד שאינו עשוי לטלטלו בהם לא שמיה אגד לענין סוכה ואע"ג שאפשר לטלטלו באותו אגד כיון שלא נעשה לטלטלו בו כעין חבילי עצים לא גזרינן בהו ושמעי' שמותר לסכך בקנים הסדורין זה בזה כיון שלא נעשה לטלטלו בהם אע"פ שראוי לטלטלם כולם כאחד מפי מורי נר"ו.
הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהם: פיר' קשר שקושרים בראשם כאחד כשרה והא אגידי מתתאי במקום הרוחב דאע"ג דליכא אלא חד אגד הוא ומה שאמרו אגד בחד לא שמיה אגד ענין אחר הוא כמו שפי' למעלה.
אמר רב פפא דשרי להו: פי' והא קמ"ל דאע"ג דאכתי קיימי מנפשייהו כמאן דאגידי כיון דלא אגידי ממש לית לן בה.
אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהם י"ח בפסח אין חוצצין בפני הטומא': אע"ג דבטלינהו הת' לגמרי ואע"ג דבעודן לחין חזי לחוץ בפני הטומאה גזור רבנן השתא דלכי יבשי מיפרכי וכמאן דליתנהו דמו ומהאי טעמא אמור רבנן שיהו פוסלין בסוכה משום אויר שהיא פוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה ולא כאוכלין דעלמא שפוסלין בארבעה דגזור בהו מהשתא משום דלכי יבשו הוו כמאן דליתנהו וכן פרש"י ז"ל וגריס ומביאין את הטומאה. ואית דמפרש לפום נוסחי דגרסינן אין מביאין דכלהו מדינא נינהו ולא מדרבנן דכיון דלאו בני קיומא נינהו לשבעת ימים מהשתא חשיבי כמאן דליתנהו והראשון יותר נכון.
א"ר אבא אמר רב הבוצר לגת אין לו ידות: פי' דכי אתרבו ידות אוכלין לטומאה כדאיתא בפרק העור והרוטב היינו משום דצריכי לאותן ידות אבל הכ' דלא ניחא ליה באותן ידות לא ואם נגעה טומאה בידות לא מיטמא האוכל ובסמוך מפרש אמאי לא ניחא לי' באותן ידות ורב מנשיא בר גדא אמר ד"ה הקוצר לסכך אין לו ידות דלא ניחא ליה באותן ידות כדמפרש ואזיל מ"ד קוצר כ"ש בוצר ומ"ד בוצר אבל קוצר יש לו ידות דניחא ליה באותן ידות שיהו מחוברות לאוכלין כי היכי דלא ליבדרין אוכלין ויהיו משומרין עם הידות.
לימא דרב מנשיא בר גדא כו': דר' אבא דאמר קוצר יש לו ידות ודאי תנאי היא דלא אפשר דתיתי מימריה כרבנן דאמרי אם פסולת מרובה על האוכלין לבדם כשרים אלמא ידות לאו כאוכלין אלא כפסולת ואיהו דאמר כאחרים אלא דרב מנשיא דאתיא כרבנן מי לימא תנאי היא כלומר דהויא דלא כאחרים או כאחרים או אפשר דתיתי מימריה אפי' כאחרים ומשני דהא דרב מנשיא אפילו לאחרי' הוא דהא דאמרי אחרים יש לו ידות מיירי בשקצרן לאכילה דניתא לי' בידות וחזי לטומאה ואח"כ נמלך עליהם לסכוך דכבר נחתי להו טומאה מעיקר ולא סלקא מנייהו בהמלכה בתרייתא אבל קוצר מתחלה לסכך מודו אחרים דאין לו ידות.
אי הכי מאי טעמייהו דרבנן בשלמא אי אמרת דמתנית' בשקצר לסכך ותנאי היא שפיר אל' השתא דאמרת שקצרן לאכילה מ"ט דרבנן וכ"ת כיון דאימלך עלייהו בטלה לה מחשבתו ראשונה שחשב עליה על הידות כשקצרן לאכילה והא קי"ל דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה וכ"ת ה"מ כלים דחשיבי ואית להו טומאה מנפשי' אבל ידות דלא חשיבי דטומאה דידהו משום טפלת אוכלין במחשבה נחתי לטומאה ובמחשבה סלקין מינה והתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין בשלמא למ"ד בססן התיר אגדן ושנתפזרו ונתבססו גליא דעתי' דלא ניחא בידות ובמחשבה מוציא מידי מחשבה שפיר אלא למ"ד דוקא בססן ממש בעליו דעביד בהו מעשה אבל מתשבה לא מהניא מאי איכא למימר והכי אתיא כרבנן אליבא דידיה ופרי' הכא נמי פלוגתא דאחרים ורבנן בשקצרן לאכילה ונמלך עליהם לסכך ובססן ממש ופרכי' אי בססן ממש מאי טעמא דאחרים דאמרי לא סלקי מטומאת' ע"י מעש' ופריק דאינהו דאמרי כרבי יוסי דס"ל דאף ע"ג דבססן טמאי' דבסוס לא הוי גלויי דעתא דמוכח דלא ניחא ליה בהני ידות ולאו מעשה גמור הוא דאכתי חזו להפכן בעתר והכ' נמי סברי רבנן דאכתי לא בטלי מתורת ידות מפני שבססן דכי סתר לה לסוכה נקיט לה בגיליהו וכיון דמעיקרא קצרן לאכילה כל היכא דאיכא שום תועלת בעולם באותן ידות לאוכלין בטומאתן הם עומדין אבל כשקצרן מתחלה אין דעתו ואין לו רצון באותן ידות כלל ולשון בססן למאן דמפרש היתר אגדן מלשון מתבוססת בדמיך שפירושו מתגולל ה"נ התיר האגד מתגוללין ומתפזרין בגורן.
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/סוכה (עריכה)
אמר ר' אבא אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יי"ח בפסח אין מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה ופוסלין בסוכה משום אויר פי' הכי תנן בפ' ח' דאהלות ואלו לא מביאין ואל חולצין הזרעים והירקות המחוברין מחוברין לקרקע וכן כל הירקות אינן חשובין אהלים שאם הי' כזית מן המת תחתיהן וראשיהן נוטין ע"ג הכלים אינן חשובין אהל להביא טומאה על הכלים ואם האהיל אדם עליהן כנגד הטומאה דכמאן דליתנהו דמו וכאלו האהיל על הטומאה דמי חוץ מן הירקות שמנו חכמים כדתנן לעיל בההיא פירקא יש מביאין את הטומאה וחולצין ותני התם האירוס והקיסוס וירקת חמור ודלתע יונית שאלה הם חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה אבל לענין למעט בארובה שבין בית לעליי' או שבין שני בתים חולצין וממעטין את הטפח שלא תעבור מבית לבית כדתנן בפי"ג דאהלות אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות ופחות מעצם כשעורה ממעט ע"י כזית בשר פחות מכזית מן המת פחות מכזית מן הנבלה פחות מכעדשה מן השרץ פחות מכביצה אוכלין ותבואה שבחלון והכי שיש בה ממש ונבלת וף טהור שלא חישב עלי' ונבלת העוף טמא שחישב עלי' ואל הכשירה או הכשירה ואל חישב עלי' ואלו שאין ממעטין כו' עד זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט ושמואל אין מביאין את הטוממאה ואין חולצין בפני הטומאה לא איצטריך לי' למימר דמתניתא הוא דכייל כל זרעים וכל ירקות חוץ מן הירקות שמנו שאינן לא מביאין ולא חולצין אלא הא איצטריך לי' למימר שהן פוסלין הסוכה משום אויר דכי היכי דלענין טומאה כמאן דליתנהו דמי ואע"פ שהן לחים ועושין צל כיון דלכי יבשי מיפרכי ונפלו כמאן דליתנהי דמי ואי לא הוי מיפרכי היו פוסלין משדום סכך פסול בארבעה טפחים ומן הצד בד"א מפני שהן מאכל אדם וכל האוכלין פסולין לסיכוך ואע"פ עדיין לא הוכשרו דפסולת גורן ויקב אמר רחמנא ולא גורן ויקב עצמן ואע"פ שלא הוכשרו והכי אמרי' לקמן סוכי תאנים ובהן תאנים פרכילין ובהן ענבים קשין ובהן שבלים מכבדות ובהן תמרה כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין ואם לאו פסולין ואע"פ שלא הוכשרו כדראוין קבל טומאה ע"י הכשר פסולין לסיכוך:
אחרים אומרים עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין פי' ידות השבלים הן כדתנן בפ"ק דעוקצין וקנה של שבלת ג"ט ויד כל הנקצרין שלשה טפחים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה