ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל/מלחמה בסגפנות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



ו) מלחמה בסגפנות.

התפשטות הנזירות הסגפנית. תעניות. אבלי ציון. דניאל. סיגופים במקום הקרבנות. ראשית תקופת התחיה. המלחמה נגד הסיגופים. קוהלת, משלי ושיר השירים.

───────────

הנזירות הלאומית היתה סגפנית. האבלות היא סגפנית, והנזירות הלאומית היא אבלות – אבל-ציון. אבל בשעה שנזירות סגפנית זו התחילה מתפשטת כבר באומה ומכה שרשים בחייה, עוד חיתה הנזירות העתיקה, ובצד אבלי ציון הנאנחים ונאנקים התהלכו עוד בקומה זקופה בחורי ישראל הנזירים, מבני בניהם של הגיבורים הקדמונים. רק המלחמות האחרונות, הרעב הנורא והחורבן האיום, השחו גם את קומת הנזירים האלה, והמקונן הגדול על שבר בת יהודה בוכה מרה ואומר: "זכו נזיריה ‏[1] משלג, צחו מחלב, אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם – חשך משחור תארם, לא ניכרו בחוצות, צפד עורם על עצמם, יבש היה כעץ" ‏[2].

הסיגופים האלה באו מתוך אונס. אבל לא ארכו הימים והתחילו מתרבים בישראל תעניות וסיגופים, שקצתם נקבעו לחובה ורובם היו רשות. לפנים בישראל לא היה אלא יום צום אחד בשנה – יום-הכיפורים, מקרא קודש ושבת שבתון ‏[3]. עתה היו כבר "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" ‏[4], ועל הכול היה צום החמישי: משנכנס "החודש החמישי" התחיל העם "לבכות" ול"הינזר" ‏[5]. ככה נהג העם "כמה שנים" עד ימות דרייווש המלך. ויש גם אשר יתירה עשו: תיכף אחרי החורבן אנו מוצאים אנשים באים "משכם, משילו ומשומרון, שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים" להביא מנחה ולבונה לבית-ה' ‏[6]. אבלי-ציון "התאבלו על חורבן ירושלים ועל אבדן הדרת-קדומים", "בלב נשבר וברוח נכאה התהלכו" כל הימים, "ירושלים מלאה את כל רוחם, את אבני העיר הקדושה רצו ואל חרבותיה המתגוללות בעפר שאפו". בוודאי "ניכרו האנשים האלה גם בסימני-אבלות חיצוניים" ‏[7]. בייחוד גבר האבל בשנים הראשונות למלכות פרס ומדי. "שבעים שנה לחרבות ירושלים" נמלאו, גם בבל נחרבה – והגאולה טרם תבוא. דניאל נתן את פניו אל ה' האלוהים "לבקש תפילה ותחנונים בצום ושק ואפר", הוא "מתאבל שלושה שבועים ימים", לחם חמודות לא אכל ובשר ויין לא בא אל פיו וסוך לא סך ‏[8]. אבל גם אחרי אשר התחילה כבר תקופת-התחיה לא נמחו עוד עקבות אבל-ציון. כאשר יסדו הבונים את היכל ה' החדש היו "רבים מהכוהנים והלוויים וראשי האבות הזקנים, אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם, בוכים בקול גדול" ‏[9], - כי במה נחשב הבית השני לעומת הבית הראשון, ותקופת-התחיה במה נחשבת לעומת תקופת-החיים הרעננים בשחר טל ילדותה של האומה? אפילו הצומות שנקבעו לזכר החורבן הראשון היו נהוגים עדיין זמן רב ‏[10], כמו שנאמר למעלה. ונחמיה בן חכליה, כאשר שמע את הבשורה הרעה על מצב שארית הפליטה במדינת יהודה הנתונה "ברעה גדולה ובחרפה, וחומת ירושלים מפורצת ושעריה נצתו באש", וישב, ויבכה ויתאבל ימים, והיה "צם ומתפלל לפני אלוהי השמים" ‏[11].

אבל לרבים מישראל היה אבל-ציון לא רק אבל לאומי, כי אם גם אבל דתי. על הר ציון עמד בית-ה', אשר בו הקריבו קרבנות על החטאות ועל האשמות. הקרבת הקרבנות היתה עניין של מסתורין, אשר על ידו יתקרב האדם אל האלוהיות ויוריד את ההשפעה מלמעלה למטה. מעולם לא היה הקרבן עניין גשמי לחוד, ודורון פשוט שהאדם מביא לאלוהיותו על דרך שהוא מביא לאדוניו שהוא מתיירא מפניו. בית המקדש של מטה היה סמל למקדש של מעלה, והקרבנות – סמל לעניינים עליונים, מעולפים רזים, שהיו אמנם נסתרים על פי רוב מן ההמון הגדול, אבל תמיד היה מאמין במציאותם ובקדושתם. אמת, הנביאים לא היו מחבבים את הקרבנות חיבה יתירה, ומשמואל הנביא ועד ירמיהו הנביא לא פסקו מערער נגדם. אבל הם התקוממו רק נגד העבודה, שנעשתה מחמת שימוש מרובה למלאכה מכאנית ולמצוות אנשים מלומדה, נגד המעשה המחוסר הרגשה חיה פנימית. למה היו מתכוונים? להכניס זרם חיים בכל המעשה אשר יעשה האדם, להחיות את הרגשות ואת המחשבות בלב עובד-האלוהים. אנו רואים שבזמן הבית הראשון היו הנביאים-הנזירים ‏[12] עצמם מקריבים קרבנות, ובראשית ימי הבית השני היו תלמידי הנביאים – הראשונים להעיר ולעורר את העם לבנות את הבית ולחדש את העבודה על ידי הכוהנים והלוויים. בני-הנביאים, חגי וזכריה, הם שדיברו על לב העם, השכם ודבר, פעם דברים קשים כגידין ופעם דברים טובים וניחומים, לבלתי הרפות בבניין בית המקדש ולמהר לכלותו ‏[13]. אבל כל זמן שהיהודים היו שרויים בגולה, ובית המקדש היה חרב, היה אדם מישראל בוכה ומצטער על ביטול הקרבנות, שבהם היה מכפר על חטאיו. תלמידי הנביאים עמדו ותיקנו להם לישראל תפילות בכל יום כנגד תמידין ‏[14] וציוו להרבות בגמילות-חסדים במקום הקרבנות, שהרי כבר למדנו מתורתו של ישעיהו הנביא, שהקרבן שאין עמו תשובה אינו כלום, והתפילה שאין עמה מעשים טובים אינה נשמעת, שנאמר: "לא תוסיפו הביא מנחת שווא! קטורת – תועבה היא לי! חודש ושבת, קרוא מקרא – לא אוכל אוון ועצרה!" ואומר: "גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו!" ‏[15]. אבל תשובה, תפילה וצדקה עדיין לא היו מניחין את דעת העם, עד שהיו יושבין בתענית ומסגפין את עצמם. רפאל המלאך אומר לטוביה: "תפילה שיש עמה תענית וצדקה, טובה מאוצרות זהב" ‏[16]. היושב בתענית היה מתפלל ואומר: "ריבון העולמים! גלוי לפניך: בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית, ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך, שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני" ‏[17]. דניאל אומר: "חטיך בצדקה פרק, ועויתך במחן ענין" ‏[18], גם בעל ספר טוביה מזהיר כמה פעמים להרבות בצדקה ובגמילות חסדים. אבל עם כל זה היה ערכו של הסיגוף הממוני בצדקה פחות מערכו של הסיגוף הגופני בתעניות ובייסורים שאדם מקבל עליו" ‏[19]. הייאוש גבר בישראל. התייאש היחיד מן האפשרויות של תיקון החטא, והתייאשה האומה מן האפשרות של הגאולה הלאומית. אלה מזה אמרו: "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו!" ‏[20] ומרוב ייאוש יצאו לתרבות רעה ורצו לכבות באש תאוות זרות את האש הקדושה הבוערת בלבם, ואלה מזה ישבו בצום ובשק ובאפר, והרבו בתפילה ובתחנונים, והשקיטו בתעניות ובייסורים את הכאב החד של הצער האישי והלאומי. ורבים מהמון העם נפלו בחיצוניות של הסגפנות, והעיקר נשתכח מלבם מפני הטפל.

אז נראו מרחוק דמדומי חמה בוקעת ועולה, וקול מבשר נשמע בארץ: "רוח אדוני ה' עלי, יען משח ה' אותי לקרוא לשבויים דרור ולאסירים פקח-קוח, לקרוא שנת רצון לה' ויום נקם לאלוהינו, לנחם כל אבלים, לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל, מעטה תהילה תחת רוח כהה" ‏[21].

פה ושם עמדו הבוכים אשר בזו ליום קטנות וביקשו גדולות ונפלאות; – עמדו ובכו בקול גדול "ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק" ‏[22]. אבל שירת הנחמה והשמחה הלכה וגדלה. מעברים שונים באו בני-הנביאים ויבשרו יום נחמה לאבלי-ציון, עוררו לחיים ולשמחת-החיים, לעבודה ולשירת-העבודה. הצומות והסיגופים למה? "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?" – שואל הנביא הגדול – "הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו, הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם – – – אם תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר אוון, ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע – וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהריים" ‏[23]. וכאשר באו מבני העם לשאול את הכוהנים ואת הנביאים לאמור: "האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" ויהי דבר-ה' אל זכריה הנביא לאמור: "אמור אל כל עם הארץ ואל הכוהנים לאמור: כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה – הצום צמתוני אני? וכי תאכלו וכי תשתו – הלוא אתם האוכלים ואתם השותים! ‏[24] – – – אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט-שלום שפטו בשעריכם! ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו, כי את כל אלה אשר שנאתי – נאום ה' – – – כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו!" ‏[25].

בכל הנבואות הללו והאחרות כיוצא בהן אנו רואים מלחמה גלויה נגד הנזירות הסגפנית. אין ספק, איפוא, שנזירות זו היתה מפורסמת באותה שעה פירסום רב בעם, שאם לא כן מה טעם יש למלחמה שנלחמו בה? כשם שהנביאים הראשונים נלחמו נגד עבודת הקרבנות המחוסרת יראת-ה' פנימית, כך נלחמו הנביאים האחרונים נגד הנזירות הסגפנית, שהעלתה את עצמה מאמצעי לתכלית. מזמן גלות עשרת השבטים ואילך התחילה הסגפנות מתרבית בישראל, ובגלות בבל הגיעה למרום קצה, עד שבאו נביאי התחיה ועמלו להוריד אותה אחורנית. דומה היה, שענני האבל הלאומי, שהביאו לעולם את הנזירות הסגפנית, עומדים להתפזר, האומה הפזורה עתידה להתכנס, והרוח הלאומית תשוב לאיתנה, ותחדש כנשר את ימי נעוריה. רוח האומה, השואפת אל אחדות החיים ושלמותם, ביקשה לשרש את העצבות האוכלת אותה, ולנצח את האבלות התמידית הקורעת אותה לגזרים.

השאיפה אל שמחת החיים ושלמותם התבטאה בכל השקפת העולם של היהודים הקדמונים. גם התורה גם הנביאים מתנגדים אל הסגפנות. אפילו ירמיהו הנביא – זה הגבר אשר ראה "עני בשבט עברתו" – רואה מתוך ערפילי ההווה את שמש העתיד המזהיר, את "אחרית הימים", אשר בה "תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו" "ובאו וריננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה, ולא יוסיפו לדאבה עוד" ‏[26]. הרוח הזאת מתגלית בייחוד בשלושת הספרים: משלי, שיר השירים וקוהלת, אף על פי שהם משונים בכמה דברים זה מזה, בייחוד בנוגע לסגנונם ולהלך-נפשות מחבריהם. שלושת הספרים הללו נכתבו, על פי המסורה, על ידי חזקיהו וסיעתו ‏[27], אבל אחר כך "נגנזו", בוודאי לפי שהרוח הדוברת בם זרה היתה ל"הנאנחים והנאנקים" – "עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם" ‏[28] והכניסו אותם לכתבי הקודש. אנשי כנסת הגדולה, שחיו בראשית תקופת התחיה וקיוו לעתידות טובים, מצאו חפץ בספרים האלה והרגישו את יקרת ערכם. ספר הקוהלת היה עניין לבעלי מחשבות לענות בו. כל אותם ההרהורים והספקות, הכרת הרעה העולמית, האישית והחברתית, הייאוש הבא מתוך צערו של עולם או מתוך תענוג מרובה, ולהפך – הרדיפה אחרי התענוגות הבאה מתוך ייאוש קשה, אבדן האמונה בצדיקו של עולם וההכרה הברורה שאי אפשר לחיות ולהתקיים מבלעדי האמונה "כי זה כל האדם" ‏[29], בחינת כל הרעה וכל ההבל של כל הנעשה תחת השמש, וביחד עם זה ההרגשה שיש תכלית גבוהה לחיים, נעלמת מן האדם, "כי גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם" ‏[30] – כל אלו המחשבות ניקרו במוחם של רבים מבני האומה שנזדקנה ושנתנסתה בכמה נסיונות, והתוצאות של כל אותן המחשבות – האמונה ושמחת החיים – היו התוצאות שאליהן הגיעה רוחה של כל האומה כולה. הכרת הסתירות המונחות ביסודו של עולם הנגלה, והאמונה ביחידו של עולם, שבו לבדו מתאחדים כל הניגודים "ברזא דאחד", ועם זה האהבה אל החיים והשנאה לשונאי-החיים – הינן בעיקרן "סוף דבר" של המחשבה הישראל. הקוהלת מטפת לשומעי לקחה "כי מי אשר יבוחר (יחובר) אל כל החיים יש ביטחון, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" ‏[31], "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש, כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח" ‏[32]. "שמח בחור, בילדותך" – אמרה קוהלת – "ויטיבך לבך בימי בחורותיך! – – – והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" ‏[33]. "ושיבחתי אני את השמחה" ‏[34]. "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוהים את מעשיך! בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר! ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי-חיי-הבלך אשר נתן לך (האלוהים) תחת השמש" ‏[35]. הקוהלת הולכת הלאה ומוחה נגד הנדרים ובייחוד נגד נדר הנזירות: "אל תיבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים – – – טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא – למה יקצוף האלוהים על קולך וחיבל את מעשה ידיך?" ‏[36]. בסגנון קרוב לזה מדברים גם משלי שלמה: "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו – משכיל" ‏[37], "גומל נפשו – איש חסד, ועוכר שארו – אכזרי" ‏[38], "לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תייבש גרם" ‏[39], "יראת-ה' – לחיים, ושבע ילין בכל ייפקד רע" ‏[40]. אבל יותר משני הספרים האלה מלא הוא "שיר השירים" חיים ושמחת-החיים – זה שיר החיים והאהבה, שכולו מלא טל-שחר, קרני שמש צהריים ורסיסי ערב קיץ רענן, וריח לו כריח הכפרים והיערים, הכרמים והפרדסים. האדם היהודי, אשר שב עוד הפעם אל הטבע, אל השדה ואל היער, אל עוף השמים ואל חיתו שדי, אל האור ואל האוויר, פקח שוב את עיניו ואת אזניו לראות את העולם ביופיו ובזהרו, ולשמוע סוד שיח אילנות ועשבים ושירת ציפרים, חיות ובהמות, ולבו נתרחב ונמלא אהבה ושמחה, וידיו נשתרבבו לחבק עולם ומלואו, ופיו נפתח מאליו לנשיקה לוהטת ולשירה של אש. "קודש קדשים" היה שיר השירים לישראל – זה שיר הנעורים של האומה, שיר של עבר ושיר של עתיד לבוא.

───────────────

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

  1. ^ בפירוש המיוחס לרש"י: "נזיריה – שריה, כמו נזר וכתר. ואני אומר נזירים ממש, שהיו מגודלי שיער ונאים ביותר".
  2. ^ איכה ד, ז-ח.
  3. ^ ויקרא כג, כו-לב.
  4. ^ זכריה ח, יט.
  5. ^ שם, ז, ג.
  6. ^ ירמיהו מא, ה.
  7. ^ גרץ, Geschichte der Juden, כרך II, חלק 2, 1876, עמוד 19.
  8. ^ דניאל ט, ג; י, ב-ג.
  9. ^ עזרא ג, יב.
  10. ^ עיין זכריה ז, א: ויהי בשנת ארבע לדרייווש המלך, וגומר. זהו דרייווש בן היסטאספיס, שמלך בשנת 522 לפני הספירה הנהוגה.
  11. ^ נחמיה א, ג-ד.
  12. ^ שמואל הנביא (שמואל א, ז, ט) ואליהו הנביא (מלכים א, יח, לח).
  13. ^ עיין חגי (א; ב), זכריה (ד, ט-י) ועזרא (ו,יד).
  14. ^ ברכות כו, ב.
  15. ^ ישעיה א, יג-טו.
  16. ^ ספר טוביה יב, ח.
  17. ^ תפילה שרב ששת היה רגיל בה (ברכות יז, א).
  18. ^ דניאל ד, כד. עיין אבות דרבי נתן (פרק ד): שכן מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים, וכולי.
  19. ^ השקפה עממית זו מצאה לה הד במאמרו של האמורא רבי אלעזר בן פדת, שהיה עני גדול (עיין ברכות ה, ב, ותענית כה, א), ואף שהיה נזהר מאוד בצדקה (בבא בתרא י, א) אמר: גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא? זה בגופו וזה בממונו (ברכות לב, ב). נמצאים כמה מאמרים בתלמוד להפך, כגון: אגרא דתעניתא צדקתא (שם, ו, ב), כל תענית שמלינין בה את הצדקה כאילו שופך דמים (סנהדרין לה, א).
  20. ^ יחזקאל לז, יא והלאה.
  21. ^ ישעיה סא, א-ג.
  22. ^ עזרא ג, יב-יג.
  23. ^ ישעיה נח, ה-י.
  24. ^ זכריה ז, ג-ו.
  25. ^ שם, ח, טז-יט.
  26. ^ ירמיהו לא, ג-יג, ובסגנון זה לג, י-יג.
  27. ^ בבא בתרא טו, א.
  28. ^ אבות דרבי נתן, פרק א.
  29. ^ קוהלת יב, יג.
  30. ^ שם, ה, ז.
  31. ^ שם, ט, ד.
  32. ^ שם, יא, ז-ח.
  33. ^ שם, שם, ט-י.
  34. ^ שם, ה, טו.
  35. ^ שם, ט, ז-ט.
  36. ^ שם, ה, א-ה. פירוש הכתוב הוא: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, לסג, ולצער את עצמך, שלא תהיה מוכרח ללכת אל המלאך, שהוא החכם המורה, ולאמור כי שגגה היא מה שנדרת, ומתחרט אתה ורוצה שיבטל החכם את נדרך (רבי אייזיק הירש ווייס: דור דור ודורשיו, חלק א, 1871, עמוד 86). הנביאים נקראו מלאכים, כמו שאמרו בויקרא רבה (פרשה א): "מבית אב שלהן אתה למד, שהנביאים נקראו מלאכים שנאמר (חגי א, יג): ויאמר חגי מלאך-ה' במלאכות-ה'" וגומר. וכן נקראו החכמים מלאכי השרת, כמו שאמר אמימר (נדרים כ, ב): "מאן מלאכי השרת? רבנן – – – ואמאי קרי מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת". פירוש רש"י: "דמצייני, שעטופים בציצית". כוונתו למה שאמרו (שבת כה, ב) על רבי יהודה בר אילעי: "ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין, ודומה למלאך-ה'-צבאות".
  37. ^ משלי י, יט.
  38. ^ שם, יא, יז.
  39. ^ שם, יז, כב.
  40. ^ שם, יט, כג.